Feeds:
פוסטים
תגובות

Posts Tagged ‘פיטר ברויגל האב’

"סיפור פשוט" – למי שעדיין לא קרא את הרומן היפהפה והעצוב והקריר של עגנון – הוא סיפורו של הירשל, בן עשירים שמתאהב בבלומה, קרובת משפחה יתומה שמשמשת כמשרתת בביתו, אבל מתחתן בסופו של דבר עם מינה, בת העשירים שמשדכת לו אמו. מרוב לב שבור הוא קצת יוצא מדעתו ובסופו של דבר מחלים והופך לחלק מן המערכת.

נועה שניר איירה את הסיפור באינטנסיביות טעונה ושטוחה כאחת, כאילו פשטה את עורן של ההתרחשויות ותלתה אותו על הקיר.

יש יותר מאיור אחד נפלא בסדרה הזאת. איור החתונה הוא מבחינות רבות לב הסיפור.

למעלה: חתונתם של הירשל הורוביץ ומינה צימליך, איירה נועה שניר, מתוך "סיפור פשוט" מאת ש"י עגנון. לחצו להגדלה.

*

שלוש הערות על איור החתונה: על קוצים וקרניים, על עשן ושיער, ועל צללים וכלבים.

  1. קוצים וקרניים

שניר התנתקה מהריאליזם של עגנון בכל מובן. קחו למשל את המרחב: אין זווית כזאת שבה אפשר לראות את הרוקדים נפרשים כמו טאפט אנושי בלי התחלה ובלי סוף. ליתר בטחון בדקתי כמה וכמה נשפים מצוירים.

אוגוסט רנואר, Le moulin de la Galette

אוגוסט רנואר, Le moulin de la Galette

פיטר ברויגל, חתונה כפרית

פיטר ברויגל, חתונה כפרית

אדוורד מונק, ריקוד החיים

אדוורד מונק, ריקוד החיים

אצל שניר החברה היא המרחב שבו מתרחשת החתונה, מרחב דל באהבה (רק זוג אחד נראה מאוהב, כל השאר בוהים מעבר לכתף של בני זוגם בשעמום, דאגה או תשוקה לאחר) ובעיקר דוקרני, כולו חודי מרפקים, בתי שחי ומפשעות, שמהדהדים בשסעים מחוייטים של חליפות וצווארונים. יש כל כך הרבה זוויות בתמונה שאת נפתית לרגע להאמין שבני אדם הם יישות קוצנית, אבל הצצה זריזה בנשפים של ציירים אחרים (למשל אלה שדגמתי למעלה) מגלה שהדוקרנות ייחודית לחתונתם של הירשל ומינה, ושיש לה מקור ספציפי: כל אותם משולשים הם בעצם הדהודים של הקרן שמזדקרת מראשה של מינה, הכלה המקורננת, שחתנה מבקש את ידה של אחרת מאחורי גבה.

הקרן המזדקרת מראשה של הכלה היא בעצם הרווח בין רגליו של הגבר שמעליה; מינה כאילו דוקרת את מפשעתו בקרנה כשהשסע הקטן בז'קט שלו מתפקד כאדווה. יש משהו חגיגי ובוטה ומגוחך בפאליות של הקרן, לעומת הגביע הכחול המרחף במרכזה של שמלת הכלה, בדיוק במקום שבו נמצא אבר המין שלה. (ולא אכנס לזה עכשיו, הרבה מזה כבר עלה בשעתו, בפוסט על מסיבת החתונה של בנות לילית).

ובחזרה לקרן – זוהי קרן של רִיק, לא-כלום שמרקמו מנוקד ואולי מחורר, קרוב למרקם המצויר של ההינומה ושל העשן.

*

  1. עשן ושיער
משמאל, הירשל ובלומה מתוך "סיפור פשוט" מאת ש"י עגנון, איירה נועה שניר. מימין, ג'ון ויוקו, צלמה אנני ליבוביץ (על הצילום הנפלא הזה כתבתי בהרחבה כאן). הכחול, ורוד, שחור, לבן - מרכיבים את כל האיורים, כמין ראשי תיבות של מגדר וטוב-רע, יום ולילה, חג וחול (או אבל) ששניר מערבבת ומעתיקה תוך כדי משחק.

משמאל, הירשל ובלומה מתוך "סיפור פשוט" מאת ש"י עגנון, איירה נועה שניר. מימין, ג'ון ויוקו, צילמה אנני ליבוביץ (על הצילום הנפלא הזה כתבתי בהרחבה כאן). הכחול, ורוד, שחור, לבן – מרכיבים את כל האיורים, כמין ראשי תיבות של מגדר (כחול ורוד) וטוב-רע/יום ולילה/חג וחול/נישואין ומוות וכן הלאה, ששניר מערבבת ומעתיקה מצד לצד תוך כדי משחק.

הכלה המתה, מתוך סרטו של טים ברטון "חתונת הרפאים".

הכלה המתה, מתוך סרטו של טים ברטון "חתונת הרפאים"

שערה של בלומה כחול. זה כחול של ארוס (הפנטזיה של הירשל היא להתעטף בשיער של אישה, ואשד השיער באיור שלמעלה גולש לתוך חיקו) וגם של עצב ושל מוות. שערה של בלומה כחול כמו שערה של הילדה המתה בפינוקיו, כמו שערה של הכלה המתה של טים ברטון. ו"סיפור פשוט" אמנם שופע חתונות רפאים; הירשל נזכר למשל, בסיפור על איש שנקלע לחתונה של שדים שהכול בה אחיזת עיניים, ומתוך חמדנות הוא נוגע בטבעת זהב ומקדש את הכלה העשויה קש.

והכחול הזה שמציירת שניר הוא גם גלגול ומטונימיה ל"אלם הכחול והמכחיל" הנובע מעיניה של בלומה.

שיער ועשן. פרט מתוך איור החתונה של נועה שניר, ל"סיפור פשוט" מאת ש"י עגנון.

שיער ועשן. פרט מתוך איור החתונה של נועה שניר, ל"סיפור פשוט" מאת ש"י עגנון.

שערה של בלומה כמו משתקף בעשן המתמר מן הסיגריה של יונה טויבר השדכן. וזה כל כך יפה; מצד העלילה זה יפה כי הירשל נפתח למינה בפעם הראשונה בעקבות סצנת עישון מטורפת שבה הוא מסתבך. מצד הסמליות זה יפה כי בלומה בעצם נעדרה מחתונתו של הירשל. עגנון מזכיר זאת במפורש, והשתקפות העשן מטעימה את האיכות הנעדרת-נוכחת-מתפוגגת. (פתאום נזכרתי בשיר יפני שקראתי פעם בנעורי, "הריני בשבילך/ כאותה סיגרית…/ אתה מגיש לי את שפתיך,/ רווה את נשמתי./ ואחר כך תשליכני/ להישרף באישי." תרגם אוריאל עקביה, לא צוין שם המחברת), וזו גם קינה כמו שכתב פאול צלאן, "אֵפֶר שְׂעָרֵךְ שׁוּלַמִּית".

*

  1. צללים וכלבים

מדוויידנקו: מדוע את לובשת תמיד שחורים?
מאשה: בגד-אבלות הוא על חיי. אני אומללה.

(פתיחת "בת השחף" של צ'כוב בתרגום שלונסקי)

בלומה לובשת שמלה שחורה, תשליל של שמלת הכלולות הצחורה של מינה.

היא לובשת שחורים כי היא צל. "גופה נושא את עצמו כציפור המעופפת. עיניך נתת בה ואי אתה רואה אלא את צילה," כותב עגנון, וכל שכן בחתונתו של הירשל, תאומה (שמתם לב כמה הם דומים זה לזה?). שניר טרחה למזג אותה עם לובשת השחורים שמעליה באופן שהכתם השחור הכפול הופך למין צל מושהה של הכתם הלבן הכפול של החתן והכלה.

ובמבט נוסף, הירשל לבן רק ממותניו ומעלה, חציו התחתון שחור כמו בלומה וכמו הכלב השחור שנמצא בתחתית הציור. למותר לציין ששום כלב לא נכח בחתונה. אולי הוא השתרבב לכאן מרומן אחר של עגנון. אולי זה בלק "הכלב המשוגע" מתוך "תמול שלשום" שרומז על שגעונו הקרב של הירשל.

*

* נ. ב. לפוסט – בעניין הגבירה והחד קרן

* איוריה של נועה שניר ל"סיפור פשוט" הוצגו בחנות הספרים "סיפור פשוט" לפני כשנה, במסגרת שבוע האיור 2015 שיזם יובל סער. חלק מהם עדיין נמכרים שם.

*

ובלי קשר, נמשכת ההרשמה לחממת האמנים של תיאטרון הקרון.

זאת המסגרת היחידה שבה אני מלמדת באופן קבוע.

אמנים מכל התחומים מוזמנים!

*

עוד על איורים

חלום בהקיץ

האם איור זאת אמנות?

מה שדיוויד הוקני גילה לי על רפונזל

צ'וקובסקי, אלתרמנסקי, פולונסקי, ברמלי

(ועוד המון)

עוד כלות בעיר האושר

בנאלי רדיקלי או טרגי – שני סיפורי כלולות של סופי קאל

כלות מעציבות אותי בדרך כלל

על שלוש אחיות של עגנון

שמלות של כאב – בנות לילית מחפשות חתן

 

Read Full Post »

שבע הערות על "חול וחול" של דרורה דומיני.

דרורה דומיני, "חול וחול", 2013/2008, מיצב; בד, סל פלסטיק, חול ושברי בניין

דרורה דומיני, "חול וחול", 2013/2008, מיצב; בד, סל פלסטיק, חול ושברי בניין

*

פיקניק

העבודה נקראת אמנם "חול וחול", אבל סל על שמיכה זה גם "פיקניק" בשפת חפצים. פיקניק נטול טבע אמנם, כמו ב"אלבישך שלמת בטון ומלט" של "בהרים כבר השמש מלהטת".

 

פרננדו בוטרו (צייר פיקניקים נלהב) הסל והשמיכה

פרננדו בוטרו (מתעד פיקניקים מושבע) הסל והשמיכה

*

ורק בסוגריים

מאטיס, כיתוב: משמאל, אנרי מאטיס, הסטודיו הוורוד, 1911. מימין, דרורה דומיני "חול וחול". == יש יופי בצורות של "חול וחול", כמעט מאטיס דל חומר ומינימליסטי של עידן השעתוק. (ואולי זאת רק אני שרואה מאטיס בכל מקום, אפילו אצל לוסיאן פרויד==)

משמאל, אנרי מאטיס, הסטודיו הוורוד, 1911. מימין, דרורה דומיני "חול וחול". יש יופי כמעט מאטיסי בצורות של "חול וחול", מאטיס דל חומר ומינימליסטי של עידן השעתוק. (ואולי זאת רק אני שרואה מאטיס אפילו אצל לוסיאן פרויד )

*

כלי לרוח

סל הפלסטיק הוא כלי קיבול מושלם. בזכות החורים אפשר להכניס לתוכו רבע דיונה מבלי לפרק או לקמט אותה. במבחן כניסה לבצלאל לפני שנים, הוטל עלי להמציא כלים לרוח ולמפולת. אבל לא צריך להמציא, הם כבר קיימים: כלי לרוח – רשת פרפרים, כלי למפולת – שעון חול.

*

הרמוניה

"חול וחול" הוא רגע של הרמוניה, דו קיום בין נדודים לביתיות, בין פנים לחוץ. הדיונה היא לא בתוך הסל ולא מחוצה לו; היא יכלה להיות חלק מן הסיפור על האישה שנדרשה להגיע למלך לא לבושה ולא עירומה, לא ברכב ולא ברגל, לא בדרך ולא מחוצה לה. (עוד על הסיפור הנפלא בפמיניזם המפתיע של האחים גרים).

*

ארעיות

אבל ההרמוניה מתעתעת. ברגע שמישהו ירים את הסל היא תתפרק. וזה יכול לקרות בכל רגע; החול, סל הפלסטיק ושמיכת הפּיקה רחוקים ככל האפשר מן השיש והברונזה הכבדים (והאירופאיים והיוקרתיים) הקסם של "חול וחול" נמצא בארעיות, בתיאטרון הלא ממומש של ההתפרקות.

*

חול, מים

בסיפור "נמפת המים" מאוסף האחים גרים, נופלים אח ואחות לבאר ונמפה רעה מעבידה אותם בפרך. בין השאר היא מאלצת את הילדה לשאת מים בחבית מחוררת.

14S

תום זיידמן פרויד, איור ל"נמפת המים" מאוסף האחים גרים

*

אי אפשר לקחת דיונה בסל קניות

ובמילים אחרות, אם לנסח את "חול וחול" כשורת שיר או כפתגם (וזה חלק מקסמו, האפשרות הזאת): "אי אפשר לקחת דיונה בסל קניות." ולזה יש גם הדהודים כלכליים-אקולוגיים-תרבותיים (החופים והנדל"ן וכיו"ב) וגם אישיים מאד, אבל לא ניכנס לזה הפעם.

 

*

למטה, "להחזיק צלופח בזנבו" (ביטוי שפירושו, לעשות משהו בלתי אפשרי), פרט מתוך הפתגמים ההולנדיים של פיטר ברויגל האב (1559). תודה לדורית נחמיאס שהביאה אותם לעיר האושר, אני חושבת שבגללם כתבתי את הפוסט.

"להחזיק צלופח בזנבו" פרט מתוך "הפתגמיים ההולנדיים" של פיטר ברויגל האב

"להחזיק צלופח בזנבו" פרט מתוך "הפתגמיים ההולנדיים" של פיטר ברויגל האב

*
עוד באותם עניינים

הרצפה הבלתי מטואטאת

כל הכלים השלמים דומים זה לזה

הפמיניזם המפתיע של האחים גרים

וודו וחפצי מעבר (על סופי קאל)

המשורר וחוקרת המשטרה

על הפיקניק האמנותי של ספריית גן לוינסקי

ואם כבר חול אז גם אבק? על אבק של ענבל פינטו ואבשלום פולק

*

Read Full Post »