Feeds:
פוסטים
תגובות

Posts Tagged ‘פיות’

הן אוהב היהודי את גן העדן, אוהב הוא אותו ומקווה הוא אליו מאין כמוהו, אבל לא בעודו בחיים כי אם אחרי מותו…

דוד פרישמן, מתוך ההקדמה לתרגום אנדרסן לעברית, הוצאת מוריה ויוֹדישֶׁר פֶרלַג (המהדורה החמישית שבידי היא משנת תרפ"ג).

שאלת הפיות היהודיות, כלומר העדרן, העסיקה אותי מאד בילדותי והיא עדיין מעקצצת כשמזג האוויר מתחלף, כמו רסיס של פציעה ישנה. במקום קסם וחן פייתי הציעו לי הסיפורים היהודים ישישים בגלביות – אליהו הנביא (שאחרי שלמדנו בתנ"ך על ארבע מאות וחמישים האנשים ששחט נמלאתי חשדנות כלפי הטובות שלו) או אברהם אבינו (שגירש בן אחד וכמעט רצח את השני – זה הציק לי כמו אבן בנעל, הדרך הלא שיפוטית שבה לימדו את זה). הגברים האלה הופיעו בדרך כלל בחלומות, או התדפקו על הדלת בדמות קבצן שעון על מקלו. במקום קסמים הם עשו ניסים, שדבק בהם טעם לוואי חינוכי קשה לעיכול. זה לא היה חסד אלא גזר, בעולם שהיו בו לא מעט מקלות; "באולם מלא רפש וסחי וכרים וכסתות מושלכים על הרצפה מתנודד יצור קטן הנה והנה אסור ברצועות של תפילין," כתב ברנר. לא הכרתי את ברנר בילדותי, אבל הרצועות האלה נשקפו לי מתוך הנס כמו בצילום רנטגן.

פיה ויקטוריאנית וצפרדע

פיה ויקטוריאנית וצפרדע

באחרית דבר ל"ספר הדמיונות של היהודים" נדרש פנחס שדה לדמות האישה העולה מן הסיפורים; יש נשים נאמנות, הוא אומר, ויש נשים בוגדניות, יש שֵׁדות מפתות אבל אין אמהות חורגות בסיפורים היהודיים. למה אין אימהות חורגות: זה המשיך להציק לי גם אחרי כתיבת הפוסט, עד שנזכרתי ששרה אימנו היא אם חורגת מתעללת על פי הקריטריונים המחמירים ביותר של האחים גרים. האימהות החורגות צונזרו/נוכשו מן הסתם כדי לשמור על כבודה. ובכל מקרה, במקום שבו אין אימהות חורגות, אין גם פיות סנדקיות. וכל המלאכים הנופלים, כל השדים עם השמות הנפלאים – שַׁמחַזַאי ועַזָאֵל וקֶטֶב מרירי – שעל קיומם למדתי אמנם רק בבגרותי, לא יוכלו לפצות אותי על העדרן.

פיות הן פגניות במהותן, הן קשורות לטבע. החלוציות היתה לפיכך, מעין חלון הזדמנויות לפיות, אבל רק לכאורה; ביד אחת היא קירבה את היהודים אל האדמה ובאחרת היא הרחיקה אותם מהקסם. החלוצים היו סינדרלות מרצון, הם בחרו בזיעת אפיים וטוּריות על פני הקסם והנשפים בחסדי פיות. שמשיית הפלאים של הילדה אילת הוחרמה בתרגום הראשון. הציונות דגלה ב"אם תרצו אין זו אגדה" של הרצל, ואפילו את כוכבי הזהב שנעץ בחודי המגן דוד (כיאה לבן דורו וסביבתו של גוסטב קלימט) היא תלשה לטובת מגן דוד חשוף בכחול פועלי.

דגל הרצל

דגל הרצל

בימים מעודכנים אלה יש מן הסתם גם פיות שחורות, אבל במקור הן היו לגמרי אַרִיוֹת, בהירות עם אפון סולד. וגם זה תרם מן הסתם להדרתן ממקראות ישראל. אחת מתופעות הלוואי המצמררות של השואה היתה הפנמת הקריקטורה האנטישמית. אני זוכרת את זה מילדות. ידענו שדר שטירמר הגזים ובו בזמן גם השתכנענו. בסתר לבנו האמנו שאנחנו כאלה עם אף מכשפי ושיער מקורזל. מה לנו ולפיות.

טינקבל, פיה ארית

טינקבל, פיה ארית

קריקטורה אנטישמית, דר שטירמר. הכי רחוק מפיות.

קריקטורה אנטישמית, דר שטירמר. הכי רחוק מפיות.

מלכת הפיות, קלרדה דה גרם, מתוך טינקרטנק של נורית זרחי. אייר דוד פולונסקי (פרט)

מלכת הפיות, קלרדה דה גרם, מתוך טינקרטנק של נורית זרחי. אייר דוד פולונסקי (פרט)

אבל לנפש יש צורך בפיות, תשאלו את נורית זרחי. אני מדברת על פיות כמשל, כקיצור הדרך בין ילדות לשירה.

דוד פרישמן ראשון וגדול מתרגמי אנדרסן לעברית (שהזעם שלו על היהדות לא הפריע לו "לתרגם" את עץ חג המולד לחנוכייה באופן מרהיב) הבין את זה:

זוכר אנכי כי ראש כל מאווי היה תמיד, אשר יֻתּן לבני ישראל שירים ליריים הרבה… רק הדבר הזה הוא אשר יתן לבני ישראל ולבנותיו איזה טל תחיה, איזה רֹך ועדן, איזה נחת ונעימות, אולי נצליח להפשיט את העקמומיות שבלבם ואולי נסיר מעליהם רוחם הקשה ונפשם היבֵשה ולבם הקהה, ופעלו גם אלה להרבות להם מעט נשמה יתרה. אוי לו לעם שיש לו נשמה יתרה רק אחת בשבוע ליום ידוע ובצורה ידועה!

…הקימו נא להם עולם אשר שם כל דבר ודבר יתּכן, אשר שם מלאכים יורדים למטה ובני אדם עולים למרום, והבית מתהפך ועומד על גגו והארמונות בנוים באויר והדומם צומח והצומח מדבר, ואשר שם הכל חי והכל מדבר, גם סוס המקל וגם איש החיל העשוי בדיל וגם החתול העשוי זכוכית וגם שר הצבא העשוי עגת דבש וגם כפתורי הבגדים ושרוך הנעל והסרגול ועט העופרת והשלחן והמנורה והמטאטא וארבּת העשן, כלם, כלם מדברים ומתנועעים ומשיחים ומספרים ומהלכים ורצים, והם חיים וקימים, והנער מדבר אליהם והם משיבים והוא מבין את תשובותיהם! עולם חדש, תנו לנו עולם חדש אשר שם אין עוד יהודים עם תורה ומצות ומרת נפש וחשבונות ודאגות וחקות וחקירות! תנו לנו טל ילדות!

דוד פרישמן, מתוך ההקדמה לתרגום אנדרסן לעברית

OLAMKATAN5S
החלפתן של הפיות בגברים ממסדיים עם זקן לבן לא השביעה את רעבוני לכל מה שבין החן והחסד למטפורה. כדי לספק אותו זללתי אנדרסן והאחים גרים ואוסקר וויילד ומרי דה מורגן עד כלות. אבל לא הייתי כותבת את הפוסט הזה לולא נתקלתי פתאום בפיה יהודייה – יהודייה-יהודייה, מלפני ספירת נורית זרחי. זה לא קרה בחלום אלא בין דפי הגיליון החדש של "עולם קטן".

דנה קרן יער כותבת שם על "שבת המלכה" של שושנה אוסטרובסקי, ספר ילדים שיצא לאור בברדיטשב בשנת 1899. הגיבורה היא יתומה כמנהג עדות האחים גרים. אביה מת בינקותה ואמה כשמלאו לה שבע שנים. בזמן השבעה נחלית הילדה וכשהיא קמה ממיטתה היא מסרבת להתנחם עד שמופיעה לפניה עלמה יפהפייה לבושה ב"מחלצות יקרות תכלת וארגמן מרוקמות זהב טהור ועל לבה משבצת אבנים יקרות מתנוצצות כמראה הברק." הילדה נשטפת באהבה גדולה ושואלת. "מי את עלמה צעירה?" "שבת המלכה אנוכי," עונה היפהפייה, ועודה צוחקת "בענוות חן" היא מודיעה שנשלחה על ידי האם. ואם לא די בזה היא שולפת שרביט מאבן ספיר ומכה במעין כדור בדולח, ומיד מופיעים בכדור חזיונות של "נשות מופת" שהתגברו על גזרות.

קרן יער אומרת שהסיפור מתיך את הלכי הרוח של ההשכלה והחסידות, שהוא מקדם העצמה נשית מבלי לפגוע במוסכמות חברתיות. ובלי לגרוע מדבריה, הסצנה הזאת היא פשוט גלגול של המפגש בין סנדרלה לפיה הסנדקית שלה. אני מוקסמת מהטבעיות בשמה של הפיה: "שבת המלכה", מהחן שבו התממשה המטפורה והפכה לדמות. אני יודעת שאצל המקובלים היא היתה כלה ומלכה מימים ימימה, אבל מה שמותר למקובלים אסור כנראה לילדים. השגחה פרטית של נערה-פיה כזאת גובלת מן הסתם בפסל ומסכה. כשמגגלים תמונות של "שבת המלכה" לא מקבלים שום פיה. רק שולחנות עם נרות דולקים וחלות.

לכלוכית/סינדרלה והפיה הסנדקית, אייר אדמונד דולק. לחצו להגדלה

לכלוכית/סינדרלה והפיה הסנדקית, אייר אדמונד דולק. לחצו להגדלה

לכבוד הפוסט חזרתי ל"לכלוכית" של פרו וגם של האחים גרים. אצל פרו באה לעזרת הגיבורה הפיה הסנדקית שלה. אצל האחים גרים זה יותר מוצפן; ענף שהיא שותלת על קבר אמה ומשקה בדמעותיה צומח לעץ יפהפה עם ציפור לבנה קטנה שממלאת את כל משאלותיה. הקבר נוכח מתחילת הסיפור: "עם בוא החורף," כותבים האחים גרים, "כיסה השלג את הקבר במעטה לבן. וכשהשמש שבה והסירה את הכיסוי מעל לקבר לקח לו האב אישה אחרת."

ופתאום נזכרתי, שפעם, בילדות, קראתי עיבוד "מגוייר" של לכלוכית. והיה כתוב שם שהשלג כיסה את קבר האם כמו מפת שבת. אני זוכרת שזה הקסים אותי בפיוט הקונקרטי שלו. ועכשיו אני חושבת שאולי זה היה אור חוזר מהסיפור של אוסטרובסקי. אולי המעבד/ת הכיר/ה את הסיפור שלה מילדות.

*
עוד באותם עניינים

על טינקרטנק של נורית זרחי ודוד פולונסקי

על שמלת השבת של חנה'לה (אם לא אונס שהודחק, אז מה?)

פרוייקט מרי דה מורגן

הגמד חוטם ואני

סיפור על אדמה וחושך (על "רגבי הגליל" של פניה ברגשטיין)

צדיקים אינם מאמינים בדם (על "שלוש מתנות" של י. ל. פרץ)

*

Read Full Post »

קשה לכתוב על טִינְקֶרְטַנְק הספר החדש של נורית זרחי ודוד פולונסקי. לא בגלל שהוא מסובך אלא להפך, מפני שהוא כל כך צלול שחבל לבחוש ולהעכיר אותו בהסברים. אז אני אתעסק רק "בקצוות הכשופים" (אם לשאול ביטוי מתנינה). שלוש הערות: על שמות, על נפילה ועל מעוף.

*

וראשית תקציר (מקוצץ באכזריות ועתיר ספוילרים. עדיף בהרבה לקרוא את הספר):

טינקרטנק היא פיה קטנה ומגושמת ששוברת דברים ודורכת עליהם בטעות. "את, את אסונית," קובעת מלכת הפיות ומעיפה אותה מן השמים. עורבת בשם מיס עוֹבֶרְיָן לוקחת אותה לפרופסור לייעוץ. "אני חושבת שאני בטעות," מסבירה טינקרטנק לפרופסור, "אם אני כבדה למה אני פיה ואם אני פיה למה אני כבדה?" הפרופסור מגיע למסקנה שהיא ילדה וממליץ לה ללכת לבית ספר, לכיתה גימל. אבא ואמא יבואו לקחת אותה בסוף הלימודים. טינקרטנק מסכימה. "אתה חושב שאני מתאימה?" היא מבררת בכל זאת, ברגע האחרון. "אה, בטח, כל הילדים שואלים את עצמם את השאלה הזאת," הוא עונה.

*

שמות של פיות

למה "טִינְקֶרְטַנְק", זה מובן מאליו; כמו "טינקרבל" של פיטר פן, רק שה"בֶּל" (פעמון, וגם יפהפיה, בצרפתית – נכתב אחרת אמנם, אבל מבוטא אותו דבר) הוחלף בטנק.

מלכת הפיות לעומת זאת, נקראת קָלֶרְדָה דֶה גְּרַם.

קלרדה על משקל שמות כמו גריזלדה, מלשון "קל" בניגוד לכבדות הטנק של הגיבורה. שם המשפחה מהדק את הזיקה בין אצילות לקלילות – "דה גרם".

קרואלה דה ויל, פושטת העורות והפרוות

.

אבל: קָלֶרְדָה דֶה גְּרַם מזכיר גם את קְרוּאֶלָה דֶה וִיל המרשעת מ"מאה כלבים ואחד"; קרואלה= Cruella  כלומר "אכזרה", ודה ויל de Vil האצילי לכאורה, הוא בעצם פיצול מְצוּרְפָת של devil  – שד, שטן (בתרגום הישן אגב, קראו לה עריצה מַדַיַאש – שׂיכּול של המילה אשמדַי – לא פחות סוגסטיבי, עם טאץ' הונגרי).

טינקרטנק המסכנה מועכת את עוגת היומולדת של המלכה.

"טינקרטנק!" צועקת קָלֶרְדָה המלכה,
"ואתן, קְלֶמַנְטִיקָה וקוּקוּלִיקָה, עוזרותי הנאמנות –
תקנו את העוגה מִיָּד."

הפנייה הרשמית אל "קְלֶמַנְטִיקָה וקוּקוּלִיקָה, עוזרותי הנאמנות" ממוסגרת בצרחה מצד אחד וב"מִיָּד" רודני מצד שני. לפיות, מסבירה קלרדה בהמשך, "יש שכל כמו לפֵרות, לכן הן אוכלות גבעולי פטרוזיליה, לבבות פרחים וגרגרי סוכר."

זוהי תזונה קסומה וציורית, מעין קומפוזיציה קטנה של קווי גבעולים ארוכים-ירוקים, לבבות חמודים ותפזורת מתוקה של גרגרים, אבל יש לה קצת טעם לוואי: האם רק אני מרגישה קרבה צלילית מסוכנת בין "פֵּרות" ל"פָּרוֹת", או חוששת שהפטרוזיליה כדרכה, תיתקע לַפֵיות בין השיניים, או מרגישה שזה קצת קניבלי (נוסח אמא של שלגייה) לטרוף לבבות של פרחים?

האם החורגת עם הקופסא שהכינה ללבה של שלגייה

בשמותיהן/כינוייהן של הסגניות קְלֶמַנְטִיקָה וקוּקוּלִיקָה יש משהו מגוחך והמוני, אבל זה עוד כלום לעומת קָלֶרְדָה; בילדותי (וגם בילדותה של נורית זרחי, מן הסתם) היו מוכרים לַקֶרְדָה על פי משקל בחנויות מכולת. ואני לא יכולה שלא לשמוע את ה"מאה גרם לַקֶרְדָה" כמין הד מעופש ל"קָלֶרְדָה דֶה גְּרַם" המתנשא.

לקרדה דה גרם

בתמונה למטה: המלכה קלרדה דה גרם, אייר דוד פולונסקי. מאחורי הכנפיים אפשר להבחין בקלמנטיקה וקוקוליקה מתקנות את העוגה. בעדשות המשקפיים משתקפת טינקרטנק המסכנה "שהקרם חדר לה אפילו לעיניים". גם פולונסקי כמו זרחי אינו נוטה חסד לקלרדה. הוא אינו מעז להתחצף בגלוי, ורק ממקם לתומו שני תלתלים מושלמים בדיוק מתחת לבתי השחי החלקים שלה.

דוד פולונסקי, קלרדה דה גרם, מתוך טינקרטנק מאת נורית זרחי

*

כוח הכובד

"קל זה מה שעף מעצמו," מסבירה קלרדה לטינקרטנק.
"פיות לא עשויות כוונות," היא מטיפה לה בהמשך, "הן לא עשויות רצונות, הן עשויות בדיוק מההפך מזה."

המתח בין קלות החן לכובד הרצון והמודעות הכאיב גם לי ולגיבורה של ספרי טבע דומם. למשל:

הילדה עצמה הסתייגה מהחיוביות הגסה מעט של הרצון, מהבהירות הגדולה, מהכוח הנדרש בהפעלה. הרצון נועד לחזקים והיא היתה קטנה וחלשה. היא פחדה שהמאמץ יעוות אותה כמו את הזית הזקן; כל כך התאמץ לגבוה כמו שאר העצים, אבל רק שריריו התעבּו והתעוותו. וגם האפרוריות הזכירה לה את עצמה, והעלים העבים האטומים כמו אהיל כבוי. … היטב ראתה את ההבדל בין מי שחי בין איסורים (כמוה) באור האכזרי של השמש, לבין מי שמתעטף (כמו אמהּ) בקטיפה הקרירה של הלילה. אפילו האוכל לא מצריך לעיסה מגושמת או בליעה, הוא זורם מעצמו ישר לתוך הדם, נקרש לפני ירח במקום סתם ראש גדול, מתקמר לשדיים ואחוריים במקום בטן ילדותית (המכנסיים משנה שעברו בקושי נסגרו עליה ורוכסן המתכת צבט).
שמלותיה הדקות של האם לא צולקו ברוכסנים, לא יוּבּלו בכפתורים או נוקבו בלולאות. ובכלל התנזרה מכל מאמץ או עימות; את הספרים הרבים שהתחילה לא טרחה לגמור, ובשעת הקריאה מעולם לא פתחה אותם בכוח ולא עיקמה לכיוון ההפוך (כפי שעשו אחרים והותירו קמטים מכוערים בגבן של הכריכות הרכות) אלא החזיקה אותם ברישול ביד אחת, הדפים התקמרו לימין ולשמאל כמו ציפורים במעופן.

[מתוך טבע דומם מאת מרית בן ישראל. בהמשך מגלה הילדה את כוח הכובד ומסיקה שהחוטים הסמויים שקושרים אותה לאדמה הם הרבה פחות גמישים מהחוטים של אמה, הרבה יותר קצרים וצפופים]

בתמונה למעלה – דוד פולונסקי, הפרופסור, מבט מלמטה. ומתחת – טינקרטנק, מבט מלמעלה.

.

מלמעלה למטה – זו התנועה של הספר, של הנפילה. זו מן הסתם הסיבה (המודעת או לא) לפורמט המלבני העומד, וגם לתסרוקת של טינקרטנק. בראיון לפנקס מסביר פולונסקי שהפך את השיער לשפיצי כדי להוסיף תו של חדות לאופי. אבל אני נזכרתי דווקא בתסרוקתו של אמרגן האיגרוף דון קינג ב"כשהיינו מלכים" הסרט התיעודי הנפלא. כמה סופרים ופרשני איגרוף מתאמצים לתאר את התסרוקת; מישהו טוען שככה נראה שיער כשנופלים לתוך פיר של מעלית… Falling through an elevator shaft.

דוד פולונסקי, טינקרטנק, תסרוקת של נפילה (פרט)

דון קינג, התסרוקת

.

ילדים תמיד רוצים לעוף

וישנה כמובן מיס עוֹבֶרְיָן העורבת הקטנה-גדולה שנוחתת על כתפה של טינקרטנק וגם נושאת אותה על גבה. מיס עוֹבֶרְיָן זה קצת כמו מיס O'brien  הבריטי, וגם עורֵביָן בשיכול אותיות (עוד חיזוק לחילוף קלרדה-לַקֶרדה) שלא לדבר על הזיקה למַעֲבָר ולעבריָנות…

אחד הדברים המכאיבים והנפלאים בסיפור הוא המציאותיות שלו. הוא מצחיק (מאד, לעתים) אבל נטול סוכר ודוק של אשליות. הוא כאילו מתיישב על הפנטזיה שלו לא בכוונה כמו שטינקרטנק מתיישבת על מוס התות של המלכה; טינקרטנק אינה אמורי אשיג אטוסה. היא לא פיה אינדיבידואלית שנבעטת ומנצחת את השיטה.

אמורי אשיג אטוסה והסוסים הנהדרים שכשפה, איור רותו מודן

טינקרטנק מוותרת על חלום. לא שהחלום הוא כזאת מציאה; בקלילותן הנכספת של הפיות יש אטימות, קור וּוולגריות. ומי שנחלצת לעזרתה אינה ציפור נפש פיוטית או ציפור דיסנית חמודה. עורבים מקושרים באופן מסורתי לכוחות המוות וקריאתם מבשרת רעה. כשהייתי קטנה התחלתי לכתוב ולצייר קומיקס על המלחמה הנוראה בין עיר הציפורים לעיר הפחד, ואני זוכרת שלעיר הציפורים היה יתרון כי היו להם עורבים שאכלו את הגוויות. אבל מיס עוברין היא לא עורבת של בלדות אלא ציפור מעשית, נבונה, חברותית, לקחנית (עבריינית) וסתגלנית. בת לוויה מתבקשת לפֵיָה במשבר.

למעלה: פיות מציאותיות; שתי נשים אמיתיות המטפחות לוק בובתי. מתוך הכתבה הפסיכיתהזאת. כלומר לא הכתבה פסיכית אלא המציאות שבה עושים רוורס למטמפורפוזה

.
ואולי התעצבתי יותר מן הדרוש, כי תמונת הפתיחה של הספר הזכירה לי את שורות הפתיחה של "לורליי" השיר שכתב פנחס שדה על אהובתו שהתאבדה בקפיצה ממגדל:

מי זאת נוסעת בַּפולקסווגן
בין ההרים הכחולים?

סיגליות מַטות פניהן:
"שרק לא יהיה אֶקְצִידֶנְט".

דוד פולונסקי, תמונת הפתיחה, הכל בהיר ושמיימי אבל טינקרטנק לבד, כולם נסים מפניה

דוד פולונסקי, טינקרטנק, כפולה מסיימת. בהבדל בין תמונת הפתיחה שבה הפיות נסות מפני טינקרטנק, לתמונת הסיום שבה היא יוצאת מחושך לאור עם שני חברים – נמצא כל הסיפור.

ובכל מקרה – אין חסד בעולם הפיות של טינקרטנק, והסיפור אמנם מציע לה להרפות ולעבור למציאות. להכיר במה שיש, בהורים שמחכים לך אחרי בית ספר. טינקרטנק קצת חוששת כי הם לא מכירים אותה, והפרופסור מצדו לא מבטיח שום דבר: "הם יצטרכו ללמוד," הוא אומר (ואני נאנחת בספקנות, בדאגה. זה ללא ספק המשפט שלי בספר. כל ההורים צריכים ללמוד להכיר את ילדיהם, גם אלה שהיו אצלם מהתחלה).

גם פולונסקי מצדו, לא מייפייף ומרכך; יש משהו מבוגר ומפוכח באיורים שלו, אפילו מרתיע לפעמים אבל גם נכנס מתחת לעור. טינקטנק שלו כל כך מבוהלת ודומעת ואמיצה מחוסר ברירה. בית הספר המסורג והצעקני אמנם רחוק מאושר ועושר. ועם זאת – טינקרטנק יוצאת (באיור בית הספר) מחושך לאור. שני ילדים הולכים לצדה. הם לא נסים מפניה כמו הפיות אלא משוחחים איתה ונוגעים בה דרך ידידות, וההורים אכן ממתינים לה בחוץ – אנחנו כמוה, מזהים אותם על פי העורב; אז אולי זה סוף טוב בעצם, להתחבר למציאות? אני לא יודעת; כמו שאומר הפרופסור "ילדים תמיד רוצים לעוף."

דוד פולונסקי, טינקרטנק, כפולה אחרונה (פרט)

***

ואם כבר מדברים על עורבים – קראתי מאמר מדהים שבו אדגר אלן פו מתאר איך כתב את העורב – הכי לא כמו שדמיינתם (לא מומלץ לבעלי תפיסה רומנטית של כתיבה.)

על שירים לעמליה (עוד ספר חדש ומשובח)

אתמול התקיים כנס הפנקס הראשון לספרות ילדים. היה משמח ומרתק. בהמשך לדברים שאמרתי:

צנזורה של טעם?

הילדים שרצו לקרוא

פרוייקט מרי דה מורגן

על הילדה איילת

*

ואפרופו מה שנורית עושה לקלרדה – דויד גרוסמן עושה להינדה קליינפלד

*

Read Full Post »