Feeds:
פוסטים
תגובות

Posts Tagged ‘פטריסיה אודונובן’

מלבד לכתוב ולכתוב, אני גם מיילדת של תיאטרון / עין שלישית / דרמטורגית / מלווה / יועצת אמנותית / מנחה ותסריטאית לעת מצוא – של כל תערובת בינתחומית וחזותית.
בפסטיבל הבובות הבינלאומי שיתקיים באוגוסט בירושלים, ישתתפו כמה מופעים שלִוויתי. אני מתכוונת לפזר אותם כאן בין הפוסטים. וראשון "קו נקודה", תיאטרון בובות מינימליסטי לגיל הרך שיצרה עלינא אשבל (שהיא בין השאר וגילוי נאות – גם חברה יקרה).

לאלה מכם שמרגישים מבוגרים, השארתי מתנה קטנה בקצה הפוסט; אפרופו ז'אק דרידה – תיאטרון בובות פילוסופי על פי החזון שהציע לראשונה כאן בתגובות שועי רז.

אבל קודם "קו נקודה":

שני ויסמן ב"קו נקודה" מאת עלינא אשבל, צילם אלדד מאסטרו

מתוך "קו נקודה", צילם אלדד מאסטרו

מתוך "קו נקודה", צילם אלדד מאסטרו

מתוך "קו נקודה", מאת עלינא אשבל, תיאטרון הקרון, צילם אלדד מאסטרו

"כשילד קטן מוציא מתחת לתנור העצים בול עץ קטן ואומר לו 'דַנְדִיגִידַן, או דִיו, או הוֹיְסָה' העץ הופך לסוס, סוס חי ואמיתי. וכשאחיו הגדול מסתכל על חתיכת העץ ומטלטל את ראשו ואומר: 'זה הרי לא סוס, אתה פשוט חמור,' זה בכלל לא משנה את העובדות."

מתוך אריך קסטנר, פצפונת ואנטון, תרגם מיכאל דק

"קו נקודה" מאמינה בעושר הטמון בצורות טהורות, בקסם המעט המחזיק מרובה ובכוח הדמיון של הילדים.

היא שואבת השראה מעולם האמנות. למשל:

אלכסנדר קאלדר, 1965

וסילי קנדינסקי (בימיו בבאוהאוס יצר קנדינסקי גם לבמה, ביניהם עיבוד ל"תמונות בתערוכה" של מוסורגסקי שנראה בערך כך, רק בתנועה)

חואן מירו, מסיבה סנובית אצל הנסיכה

וגם השראה מעולם האנימציה; הגיבורים הקטנים – קו כחול, נקודה אדומה וחבורת צורות צהובות מעולם הטנגרם מונפשים בעזרת תנועה ומוסיקה. הרפתקאות, משחקים, חלומות וריקודים, מצוקות ופתרונן, סקרנות, עצב, שמחה, התרסה, ידידות ותמיכה, וכל זה במין מורס דרמטי-מחוייך-פיוטי של קווים ונקודות, בשפת קולות וצלילים ללא מילים.

קו נקודה
רעיון, עיצוב ובימוי: עלינא אשבל
מפעילות יוצרות: שני ויסמן, הילה כהן ניצן / עלינא אשבל
ייעוץ אמנותי: מרית בן ישראל
מוסיקה: נדב ויקינסקי

*

ולגדולים כפי שהבטחתי – מחווה לסרטון הקצת אומלל הזה, שבו דרידה מדבר על אהבה. קומדיית חפצים פילוסופית של פטריסיה אודונובן.

****************************************************************************

ובהזדמנות זו תזכורת בנובמבר הקרוב ייפתח

קורס הסבה לאמנים מכל התחומים שרוצים לעשות תיאטרון בובות אמנותי ותיאטרון חזותי לילדים

ההרשמה נמשכת 

***************************************************************************

Read Full Post »

למי זה מיועד?

לאמנים בעלי מוטיבציה גבוהה, בתחילת דרכם, או בהמשכה, שרוצים ליצור לילדים: בוגרי בית הספר לתיאטרון חזותי, ציירים ופסלים, רקדנים וכוריאוגרפים, מעצבים, אנימטורים, מאיירים, במאים ואמנים מכל הסוגים והתחומים.

מטרת הקורס:

נחיתה רכה בעולם האמנות לילדים. מתן כלים גדולים וקטנים ליצירת תיאטרון חזותי או תיאטרון בובות אמנותי לילדים. פיתוח שפת תיאטרון ייחודית לילדים, מתוך הזהות האמנותית של כל משתתף. אימוץ אמנים חדשים ומאתגרים לתיאטרון הקרון.

ועוד כמה מילים:

הלימודים יהיו לגמרי הפקתיים. כל לימוד תיאורטי ייעשה בזיקה ישירה ליצירה. המשתתפים יתנסו ביצירה במגוון שפות אמנותיות: תיאטרון חפצים וחומרים, תיאטרון בובות, תיאטרון דימויים, תיאטרון סיפור, תיאטרון מחול ופיסול גוף. הם יתוודעו לטקסטים שונים לילדים ויעבדו אותם לבמה. כמו כן יתנסו בכתיבת תסריטים ומחזות ללא מילים. במהלך הקורס יינתן לתלמידים לווי אמנותי אישי על פי הצורך.

*

על תיאטרון בובות אמנותי לילדים ועל האמנים שילמדו בקורס:

על האוסף הכי הכי (הצגה של תיאטרון הקרון בהשראת שירי הייקו והפוטוריזם האיטלקי)

על קרקס קוביות (תיאטרון המחול והבובות הבאוהאוסי של גליה לוי גרד שתלמד בקורס)

למה הבלונדיניות תמיד זוכות בתפקידים הכי טובים?  (על "בתו של יאן" הצגתה של פטריסיה אודונובן שתלמד בקורס)

על השושנה ישנה, הצגתה של נעמי יואלי, במאית הבית של הקרון, שתלמד בקורס. על עבודתה של נעמי יואלי למבוגרים

חפצים מדברים, האתר של שחר מרום שילמד בקורס

על "קו נקודה" הצגתה החדשה של עלינא אשבל ממייסדי הקרון ואמנית נהדרת, בקרוב כאן.

להבין דרך הגוף, פוסט אורח מאת רוני מוסנזון נלקן שתלמד בקורס

רוני מוסזון נלקן היא גם שותפתי היקרה לכתיבת חפץ לב, יסודות תיאטרון הבובות האמנותי

רובוט פילה  שיצר עמית דרורי, מתוך עבודה בתהליך

לאתר תיאטרון הקרון

***

ובלי שום קשר אבל חשוב:

לקראת הקיץ הקרב

ספריית גן לוינסקי זקוקה

למקרר קטן כדי להרוות צמאים (ולאכסן קרטיבים).

אם ברשותכם מקרר קטן או מקפיא, אני פנו ל gardenlib@googlegroups.com

ותבואו על הברכה והתודה.

*

ואם כבר, אז גם זה (פרטים נוספים בהמשך):

Read Full Post »

(התשובה בגוף הפוסט.)

לפני כעשרה ימים שבתי מפסטיבל בסלובקיה שכלל שני ימי עיון על תיאטרון בובות עכשווי. התבקשתי להרצות על האופי הבינתחומי של תיאטרון הבובות בארץ. במקום לחלוף בדהרה על פני כמה הצגות העדפתי להתמקד בהצגה אחת נפלאה שעוסקת בגזענות במלוא העוצמה והפיוט ובלי למעוד לדידקטיות. אני מביאה כאן גירסה מקוצצת (בכל זאת, בלוג) של ההרצאה.

"בתו של יאן – סיפור אמיתי", כך נקראת ההצגה, יצירתה של פטריסיה אודונובן בהפקת תיאטרון הקרון. היא מבוססת על סיפור הילדוּת האמיתי של חנה-אניטה יכין בהולנד בתקופת השואה, ומיועדת לילדים מגיל תשע (יחסית לסיפור שואה הוא מאד יומיומי ומינורי, הזוועות מתרחשות ברקע) וגם לבני נוער ולמבוגרים. פטריסיה מספרת את סיפורה של אניטה בגוף ראשון, אבל העיקר נמסר באמצעות התפאורה והאביזרים; המילים והעיצוב מתלכדים לשפה אמנותית אירונית ופיוטית שהיא בו-בזמן גם פשוטה מאד וקרובה למשחקי ילדים. כי ילדים (כפי שכבר כתבתי למשל כאן) הם משוררים טבעיים, לא-מודעים.  

וכיוון שהשפה האמנותית של "בתו של יאן" צומחת מן הסיפור – הרי התקציר: אניטה בת השבע חיה חיים רגילים ומוגנים בכפר קטן ליד אמסטרדם עם אביה הנוצרי, אמה היהודיה ואחיותיה מרים ואלכסנדרה. ב-1940 הגרמנים פולשים להולנד, ופתאום אסור לאמא שלה לשבת על ספסל בפארק או לנסוע באוטובוס. חברותיה של הילדה מתגרות בה ומתרחקות ממנה והיא משתוקקת שאמה תסיר את הטלאי הצהוב המרגיז. וכאן נחלץ אבא יאן לעזרה: הוא מעמיד פנים שהוא משתף פעולה עם הנאצים כדי לשכנע אותם שאשתו נוצריה. זה עובד. אניטה חוזרת במין קסם, להיות ילדה רגילה. כמעט רגילה; יש לה כמה סודות שהיא לא יכולה לגלות אפילו ללוטֶה חברתה הטובה. היא לא יכולה לספר לה שהיא יהודיה, או שבבית שלהם במחבוא מסתתרים יהודים. ואז מגיע חג המולד. אמא של אניטה לא מתכוונת לחגוג. היא מסבירה לאניטה שהם יהודים, הם לא מאמינים בישו. אניטה לא מבינה למה היא אומרת שהם לא מאמינים. ישו דווקא מוצא חן בעיניה, היא מרחמת עליו בגלל פצעי המסמרים. אבל יותר מכל היא חוששת שאם לא יחגגו את חג המולד הם יחזרו להיות שונים והרדיפות יתחדשו. אחרי לילה מסויט היא מתווכחת עם אמה ומשכנעת אותה לקשט עץ חג המולד. וזהו החלק האופטימי והמעצים של הסיפור, כי ילדים הם תמיד חסרי אונים נגד כוחות רשע כאלה, וכאן זה דווקא ההגיון הפשוט והארצי של הילדה שמציל (לפחות לפי תחושתה) את משפחתה ואת החברות שלה עם לוטֶה. 

 

מלאך ההיסטוריה

ולפני הכל – שתי הדקות הראשונות של "בתו של יאן", מעין פרולוג שמכניס את הקהל למסתורין הפיוטי שלה. [אם אין לכם הרבה סבלנות – דלגו על הסרטון זה. עדיף שתצפו בשלושת הסרטונים האחרונים.]

שתי הדקות הראשונות הן מעין תקציר דחוס ושירי של העלילה: היה היה כפר קטן. לילה אחד בא מלאך – לא מלאך שחור של מוות ולא מלאך לבן של אהבה – לילה אחד בא המלאך האפור של ההיסטוריה ובחר בית קטן ועקר אותו ממקומו וספק-עִרסל-ספק-טלטל אותו באוויר, עד שהבית הקטן כמעט נשמט והתרסק עם האנשים שבתוכו, אבל בסופו של דבר הוא חזר לאדמה בשלום.     

ובאשר ל"אופי הבינתחומי" של "בתו של יאן" – הוא נרקח מכמה מקורות השראה / חומרי גלם עיצוביים:   
 
 יודאיקה – ביחוד ספרי תורה. גם אלה שארוזים בתוך קופסא, ובעיקר אלה שעטופים בבד כששתי הידיות של המגילה מציצות. הבד (כפי שלמדתי) נקרא מעיל. לספר תורה יכולים להיות כמה "מעילים" לחגים ולאירועים מיוחדים, ויש כמובן גם קישוטים מסורתיים כמו למשל "רימונים" שמולבשים על הידיות.ואגב – פטריסיה עושה שימוש גם באביזרי יודאיקה נוספים, כמו רעשן או "יד" לקריאה בתורה – אביזר שכמו נועד מלכתחילה לתיאטרון בובות – אבל לא ניכנס לזה הפעם בגלל קוצר היריעה.למה יודאיקה? כי היהדות היא הנושא, התשתית לסיפור. איך זה מִתּרגם לבמה? עוד מעט קט.

 עוד מרכיב מרכזי בהצגה הם צעצועי ילדים: בובות, חיות צעצוע וקוביות המשחק בצעצועים מאפשר הצצה לעולמה הפנימי של הילדה.

ילדוֹת וצעצועים – תצלום ילדות אמיתי של חנה-אניטה יכין. לחצו להגדלה

מרכיב שלישי: רגלי כסאות ישנים לפני שעשתה את ההצגה פטריסיה הציגה פסלים מרגלי כסאות ישנים בתערוכה במוזאון ישראל. הכסאות האלה שכמעט הושלכו לפח ונולדו מחדש כפסלים, גרמו לה לחשוב על הישרדות (בשואה). ובכלל יש משהו מאד אירופאי ברגלי כסאות ישנים (כפי שאפשר לראות בפוסט הזה ובייחוד בציור שיירות הכסאות-פליטים של יוסל ברגנר). כל הדמויות בהצגה עשויות מרגלי כסאות, ויש לזה עוד יתרון אחד חשוב כפי שתראו בהמשך – הן נראות כמו ידיות של מגילת התורה.

פטריסיה אודונובן – סוס מרגלי כסאות

 
כל הדמויות בהצגה עשויות מרגלי כסאות

ולבסוף – גם הגוף של פטריסיה הוא מרכיב עיצובי בהצגה – זה לגמרי מקובל בתיאטרון בובות מודרני, שהמפעיל "ישאיל" כף יד או רגל לבובה, או ישתמש בגופו כמרחב שבו פועלת הבובה, אבל ב"בתו של יאן" יש לשימוש בגוף טוויסט נוסף בגלל תורת הגזע של הנאצים, בגלל האובססיה שלהם למידות, צבעים וצורות של אברי גוף.

יעל ענבר "משאילה" את רגליה לבובה, מתוך "מופע העצמות של גרטרוד"

ועוד כמה מילים לפני הדוגמאות: כפי שראיתם בפתיח, "בתו של יאן" מתרחשת על במה נמוכה. התפאורות המתחלפות הן תפאורות רצפה. הן לא מוצבות ברקע אלא נפרשות כמו שמיכה שעליה יושבת המספרת "הילדה". הבמה היא אם כן מעין מעין רצפה של חדר ילדים אבל בו-בזמן היא גם במה של קריאה בתורה: התפאורה של כל סצנה מגולגלת למין מגילה כפולה של תורה שהדמויות מבצבצות ממנה כמו ידיות. "הבסיס" של ההצגה היא התורה. לא במובן דתי, אלא כסמל ליהדות של הגיבורה. זאת ועוד: הבחירה הזאת מציגה את הזכרונות כיקרים וחשובים במיוחד (אלה כתבי הקודש, המורשת של אניטה), ויש בה גם משהו מאד תיאטרלי: כל תורה כזאת מלאה בהפתעות, דמויות ואביזרים שנחשפים בזמן שהיא נגללת. שכבות של "תורות" נערמות זו על זו; זו הגיאולוגיה של הזיכרון.

התורה הראשונה בהצגה היא של הבית: מבחוץ היא משובצת כחול לבן כמו אריחי חרסינה של בית הולנדי טיפוסי. בחלק הפנימי משורטטת מפת הבית.
התורה שממנה יוצאת סצנת בית ספר לעומת זאת, ארוזה בקופסא. המגילה היא מעין לוח שחור עם שירבוטי גיר ילדותיים. (בקרוב יתווספו כמה תמונות, ובינתיים אפשר לראות את התורות המגולגלות המחכות לתורן, ברקע של סרטון הפתיחה. )
בסצנה שלישית המשפחה לנה במנזר (תורת המנזר היא לבנה-פיג'מתית זרועה כוכבים כחולים). חשוב לציין שגם בובת ישו משמשת ידית לתורה, במין תזכורת אירונית למוצאו היהודי 

 

בובות הנאצים לעומת זאת, אינן מגיעות במגילה, אלא במין צרור עטוף במעיל עור שחור. 

*

מריה בלונדינית, מריה שחורה

לגיבורת ההצגה יש שמונה בובות: מרגריטה ופולינה צהובות השיער, פארידה הבובה השחורה, רובי התינוק, זרטוסטרא הצב, פארוק הג'ירף, בונגו הדובי, ופינגלה הפינגווין.

הקטע הבא לקוח מהצגת חג המולד שהיא מארגנת עם הבובות שלה. המחזה מושפע מהמציאות; יוסף מסביר למריה שהם חייבים לברוח לבית לחם כדי שהנאצים לא יכניסו אותם לרשימות. את יוסף מגלם פארוק הג'ירף, בתפקיד החמור – הצב זרטוסטרא, ובתפקיד מריה – פולינה, הבובה הבלונדינית. הבובה השחורה פארידה מתלוננת שהיא אף פעם לא מקבלת את התפקידים הטובים ואניטה מוצאת דרך מקורית לשלב אותה…  

הקטע (שמתחיל בדרך לבית לחם ומסתיים בלידה) מייצג בין השאר, את הצד המצחיק והמשחקי של "בתו של יאן", שמאזן – או לפחות מפַסק – את החרדה והמצוקה. 

וזהו חלום היטלר האדום של אניטה, אחרי שאמה מסרבת לחגוג את חג המולד (וכל מילה נוספת מיותרת).

הקובייה היהודית

אחרי שלוטֶה חברתה של אניטה משווה בין הצב שלה לצב של אניטה היא מגיעה למסקנה שזרטוסטרא הוא יהודי. "אני רואה שהם שונים," אומרת אניטה, "אבל איך את יודעת מי מהם יהודי?" בתשובה לוקחת לוטה שתי קוביות, אחת צהובה ואחת אדומה, ומסבירה: אם יש לך שתי גולות, או שני פרחים או שני צבים – השונה (היא מצביעה על הקוביה הצהובה) הוא היהודי.

הקוביות הצהובות מייצגות את היהודים בגלל הטלאי הצהוב. הן מבליחות שוב ושוב בסדרה מבריקה של דימויים.

*

בקטע הקצרצר הבא הילדה מבקשת מאמה להסיר את הטלאי הצהוב. דמות האם בנויה מקוביות. (זה עובר ממש מהר, אז כדאי להיות מרוכזים):

כשמושכים את הקוביה הצהובה ראשה של הדמות נופל; זוהי גרוויטאציה למתחילים אבל גם מימוש המטאפורה: זה מה שצפוי לָאֵם אִם תסיר את הטלאי.

בתמונה אחרת בהצגה הילדה משתוקקת לעץ חג מולד. היא בונה לעצמה עץ קטן מקוביות. רק הקוביה העליונה בקצה, במקום שבו תולים את הכוכב היא צהובה, במעין מיזוג אירוני-פיוטי בין הכוכב הזוהר של ישו לכוכב הצהוב של היהודים. ברגע הבא הילדה כבר מחריבה את העץ. הקוביות מתפזרות לכל עבר: אמא לא תרשה…

סצנת הקוביות הבאה והמצמררת מתארת את ציד היהודים:  

*

אמנות הגוף המתפצל

ועכשיו לסצנת גוף יפהפייה שמתרחשת יחסית מוקדם ב"בתו של יאן". הילדה מנסה לעכל את המציאות החדשה, שבה היהודי שנראה לה כמו כולם, הוא בעצם שונה וצריך לענוד טלאי צהוב. הגוף שלה מתפצל פתאום לשניים: הצד הנוצרי והצד "השונה". גם הקטע הזה נפתח בתורה, קטנה וצהובה. 

הקטע מדבר בעד עצמו, ובכל זאת כדאי להגיד כמה דקויות: הבוהן הקטנה עם הטלאי הצהוב היא כמו ילדה, לעומת הברך הגדולה הבוגרת. היד הנאצית צובעת את האחרת והופכת אותה לכוכב הטלאי הצהוב שנתפר לבגד באזור החזה. זה המיקום המקובל לטלאי, אבל הנחת היד על החזה היא גם מחווה של דאגה וכאב לב. ומי שמצייר את הטלאי הצהוב (וגורם לדאגה ולכאב) הוא המכחול שהופך ברגע השיא לשפמו של היטלר.   

היד ש"תפורה" לחזה מבטאת גם את חוסר החופש; אחרי שאמה של אניטה נחלצת מרשימת היהודים, אבא יאן עוזר לה "לפרום" את הטלאי הצהוב מהחזה, כלומר להסיר את היד של הדאגה והכאב מהלב. האם מתמתחת ופורשת את זרועותיה לצדדים כמו ציפור, וכמו ישו על הצלב: היא חופשייה כמו ציפור וכמו נוצריה, כלומר חופשייה וצלובה כאחת. דימוי מאד פשוט וקונקרטי שעשוי (כמו כל ההצגה) משכבות של אירוניה ופיוט.   

ועוד כמה מילים: "בתו של יאן" תוייגה כהצגה ליום השואה. זו שטות מוחלטת לטעמי להגביל אותה לשבוע של יום השואה. גם בגלל השפה האמנותית וגם בגלל התוכן – המסר, כמו שקוראים לו במערכת החינוך. אני לא מכירה הרבה דימויים שממחישים את האבסורד שבגזענות, כל גזענות, יותר מסצנת "הסטרפטיז" שבה הילדה מנסה לאתר ולסמן את הצד היהודי בגופה. הגזענות לא מחכה ליום השואה. היא בוערת סביבנו באינספור דרכים. וההצגה הזאת היא מתנה בשביל כל מחנך. אני מאד מקווה שיש כאן, בין קוראי הבלוג, מי שירים את הכפפה.

*

למען הגילוי הנאות – אני מקורבת לתיאטרון הקרון, ופטריסיה (כמו כמה וכמה יוצרים בינתחומיים) היתה תלמידתי לפני שנים, בבית הספר לתיאטרון חזותי. להצגה עצמה אין לי שום נגיעה מלבד העונג שאינו מזדמן בכל יום, של הכרזה על דבר איכותי.

בתו של יאן – סיפור אמיתי: עיבוד, בימוי, עיצוב ומשחק: פטריסיה אודונובן, מוסיקה: ג'רי גרבל, תאורה: דב מיאלניק, תלבושת: ז'קלין בכר, עיצוב בובת המלאך: יורג באייר

 עוד באותם עניינים

על האוסף הכי הכי  –  הצגת ילדים אמנותית המושפעת משירת ההַייקוּ היפנית ומן האוונגרד האירופי של תחילת המאה העשרים, ואשר מצליחה במין קסם, להפוך את המקורות הללו לנגישים ומחויכים, כאילו מאז ומתמיד נועדו לילדים.

 הכסא שחלם שהוא איש – על ראשס של ענבל פינטו ואבשלום פולק  (עוד הצגה על כסאות ואנשים)

על קרקס קוביות – הצגה בהשראת התיאטרון של הבאוהאוס (ההצגה אגב, השתתפה בפסטיבל שבמסתגרתו נערך יום העיון שבו הרציתי, וזכתה בפרס הצגת הילדים הטובה ביותר).

עוד הצגה על שואה – ארבעה סוגים של זיכרון – על "השולחן, עבודת כיתה" של נעמי יואלי (לפי סיפור של אידה פינק).

*

Read Full Post »

הפסטיבל הבינלאומי ה-17 לתיאטרון בובות ייערך בירושלים בין ה11 ל-15 באוגוסט 2008, ויכלול הצגות פנים וחוץ לילדים ולמבוגרים.
כמה המלצות על הצגות הילדים הישראליות שאני מכירה. (לא את כולן אני מכירה). עוד אינפורמציה על הצגות הפסטיבל ובכלל באתר הקרון.

למען הגילוי הנאות – אני מקורבת לתיאטרון הקרון ביותר מדרך אחת, ואני משמשת כאוצרת של פרוייקט עבודות שכונה המתקיים בפסטיבל.

ירון מילגרום, מתוך "ציק", פרוייקט עבודות שכונה

המומלצות:
איפה גברת גבאי? תערובת מיוחדת במינה של זיכרון ופנטסיה, חום אנושי, קסם ושמחה. הצגה שקשה לעמוד בפניה (על אף שהיא מתרחשת ברחובות ימין משה, שכונה שאינה חביבה עלי במיוחד. למי שאוהב את השכונה -על אחת כמה וכמה). לכל המשפחה (לא מתאים לילדים בעגלות). עוד על ההצגה בהמשך הרשימה.

ציפור הגשם – הגיבור האמיתי של ההצגה הזאת הוא העיצוב האמנותי היפהפה המלא הפתעות. מומלץ למי שמתרגש מעיצוב (אנחנו מעטים ומורעבים!). מגיל 5 (עוד על ההצגה בהמשך הרשימה)

נקודת אור – גירסא פיוטית, עתירת המצאות, לסיפור חייו של לואי ברייל, העיוור שהמציא את כתב ברייל. הצגה ישראלית מיוחדת ומצליחה, שנכנסה אפילו ל"סל תרבות" הצרפתי… מגיל 6 (עוד על ההצגה בהמשך הרשימה)

האוסף הכי הכי – (הלינק לרשימה שלי על המופע). ההצגה שזכתה בפרס הרעיון ובפרס חביבת הקהל בפסטיבל חיפה הקודם, עושה את הבלתי ייאמן: על אף שמדובר בהצגה אמנותית המושפעת משירת ההייקו היפנית ומן השירה הפוטוריסטית האיטלקית, היא מצליחה באיזה קסם לביית את האילנות הגבוהים הללו, להפוך אותם לנגישים ומחוייכים… מגיל 4

מעבר לים – קלסיקה עברית בלבוש עכשווי. שירי ביאליק מחפצים ממוחזרים. ברוח פסלי החפצים של פיקאסומגיל 4

כידוע לאחדים מכם, כתבתי עם רוני מוסנזון נלקן ספר על תיאטרון בובות אמנותי שאמור לצאת בשנה הקרובה (אחרי שבתיה קולטון הנפלאה תשלים את מאות האיורים המלווים אותו.) זהו ספר בסיסי הכולל עשרות דוגמאות וניתוחי הצגות שממחישים כל פן של תיאטרון הבובות האמנותי. אני מביאה כאן טעימה, כמה קטעים העוסקים בשלוש מן ההצגות המומלצות. האיורים של בתיה קולטון.

על איפה גברת גבאי? יצירתו של ג'ק שווילי

מתוך הפרק על מסַפּרי הסיפורים של תיאטרון הבובות

ההצגה איפה גברת גבאי? מספרת על ילדותו של ג'ק. היא לא מתרחשת באולם תיאטרון, אלא ב"תפאורה האמיתית" של ילדותו, בשכונת ימין משה בירושלים. הקהל מתאסף בגן הפירמידות שבקצה השכונה הוותיקה, אל מול חומות העיר העתיקה, ואז מגיעים תַּני (אבי כהן) ותוּלי (ג'ק שווילי) – ספק ליצנים, ספק מספרים-זמרים נודדים, ספק הגיבורים האמיתיים של הסיפור, ומובילים אותו לטיול בשכונה.
תַּני הוא מעין תזמורת של איש אחד, עם גיטרה, מפוחית, קָזוּ (מין צפצפה מדברת), ומשרוקית טרומבון. תּוּלי אוחז בחתול ג'ינג'י, שהוא בעצם מזוודה עם זנב ואף ואוזניים של חתול. (למה לא?) מסתבר שזהו החתול של גברת גבאי, המלכה המסתורית של השכונה. שמה בלבד מעורר צמרמורת בלבו של תַּני, אבל הוא יתגבר על הפחד כדי לעזור לתוּלי למצוא את גברת גבאי ולהחזיר לה את החתול. זה לא כל כך פשוט: גברת גבאי היא תעלומה גמורה. איש אינו יודע מי היא בדיוק ואיפה היא נמצאת.

"גברת גבאי," מסביר ג'ק, "היתה אשה גבוהה, לבושה שחורים שכל ילדי השכונה פחדו ממנה. היתה לה הילה של אגדות, פחדים, סיפורים. היא היתה שוטת השכונה, מטורפת שהקסימה אותי בילדות. הייתי עוקב אחריה והיא היתה נעלמת ופתאום מופיעה ומסתכלת עלי. מסתכלת! בעיניים! היה לה את כל הריח והטעם והגעגועים והכנסיות, וריצ'רד לב הארי, והממלוקים וגיא בן הינום, המיתולוגיה של הדיבוק, של השדים."
וכך הוא מתאר אותה בהצגה: "היא כמו החתול שלה, צצה ונעלמת. אומרים שיש לה ארבע זרועות ושמלה ארוכה. היא כל כך גבוהה שראשה בשמים. היא מחליפה את עונות השנה, את מצב הרוח בשכונה…"

אז איפה גברת גבאי?מהר מאד הופך הטיול למשחק בלשי בשיתוף הקהל. כולם פוקחים עיניים ואוזניים ותרים אחרי רמזים. יד נעלמה עוזרת להם במשימתם: מישהו הטמין פתק מגולגל באוזנו של החתול הג'ינג'י.  תּוּלי מוצא את הרמז בזמן שהוא מחפש בה פשפשים. עץ הזית שגזעו מלא "פִּיוֹת" "לוחש" להם מה הם צריכים לעשות: למצוא את שבעת השערים של השכונה ואת שבעת המינים, או אז יפגשו בגברת. וזוהי כבר משימה, מטלה, כמו שמקבל גיבור באגדה. הילדים מתגייסים לעזרה. הם תרים אחרי השערים והפירות. המשחק הבלשי מוסיף מתח ומחדד את הקשב ואת החושים, ותוך כדי כך מתגלים במלואם קסמי השכונה והסיפור.

אז מה יש לנו כאן? טיול? משחק בלשי? או אולי שיעור קטן בהסטוריה? הקהל לומד על ההסטוריה של ירושלים ועל חיי היומיום בשכונה הראשונה שנבנתה מחוץ לחומות: הטיפוסים, המשחקים, השירים, הבישולים. הזכרונות מבוססים על עובדות כמובן, אבל אפילו בעובדות הפשוטות ביותר יש קצת גוזמה מיתולוגית:

"סבתא רות היתה אישה קטנה
והיה לה מטבח קטן עם שולחן ארוך,
ועל השולחן היה מונח מְכָל עם נפט,
ומעליו היו שתי פתיליות שסופגות את הנפט ואפשר להדליק אותן ולכוון את האש בדיוק למידה שצריך,
ומעליהן עמד בכבוד סיר קציצות הדגים,
ומעליו עמד סיר קציצות הבשר,
ומעליו – סיר הממולאים,
ומעל סיר הממולאים, סיר מרק הקניידלך,
ומעל מרק הקניידלך, בראש המגדל, עמד בכבוד סיר האורז הגדול שיספיק לכל המשפחה, עטוף במגבת פרחונית כמו המטפחת שסבתא קשרה לראשה." (ואז היא היתה שמה כל טוב בצלחת ושולחת את יענקל'ה – כך היא היתה קוראת לו, לג'ק – להניח את הצלחת על סף ביתה של גברת גבאי…)

לפעמים המיתולוגיה ממש משתלטת על העובדה. כשתַּני חושש להכנס לבוסתן של מר לוי כי "אומרים שיש לו שם שבעים ושבעה כלבים", תּוּלי ממהר להרגיע אותו: "אלה שבעים ושבעה כלבים כנעניים! קטנטנים, בקושי מייללים, אין להם שיניים, הם בקושי נובחים…" הקהל צוחק, אבל גם קצת מאמין, כי תולי מאמין, והוא כל כך משכנע. אם רק נקשיב היטב ודאי נשמע את הכלבים הקטנטנים… כי ככה זה בהצגה: עבר מתערבב בהווה, דימיון מחלחל למציאות. תּוּלי ותַני יוצרים אווירה שבה הכל יכול לקרות. (ואתם לא תאמינו מה קרה פעם בחורף, כשירד מבול על השכונה…) ואל תשכחו את הנסיבות; אנחנו נמצאים בטיול מודרך. האותנטיות של "התפאורה" מקרינה על הסיפורים: הנה, כאן בדיוק זה קרה, כך, כמו שתּוּלי מספר… השכונה ההסטורית, החיצונית, הופכת במהלך המסע לשכונה דימיונית, השכונה הפנימית של ג'ק, שבתוכה אנחנו מטיילים.
אז איפה גברת גבאי? (זהירות ספוילר!! על החלק הזה באמת כדאי לדלג אם לא ראיתם את ההצגה)
בסוף המסע (אחרי שבעה שערים ושבעה מינים) זוכים תַּני ותוּלי והחתול הג'ינג'י והקהל לפגוש את גברת גבאי. היא מחכה להם בקצה המסלול. מי היא, אם כן, אותה גבירה ענקית שראשה בשמיים, יש לה ארבע זרועות ושמלה ארוכה, והיא אחראית על מצב הרוח בשכונה? פתרון התעלומה מהדק את החיבור בין הסיפור האישי לשכונה. הוא מצחיק ונוגע ללב, וכמו כל פתרון טוב הוא גם מפתיע וגם מובן מאליו.
רוצים עוד רמז, אחרון?
הפתרון מחבר בין ג'ק שווילי, המספר הנודד, לאביר נודד אחר, שדעתו השתבשה עליו מרוב קריאה בסיפורים. טחנות הרוח נראו לו כמו ענקים מפחידים שמנופפים בזרועותיהם…
נו, כבר ניחשתם?
נכון, גברת גבאי היא…

תחנת הרוח של ימין משה

על שתי הצגות נייר – ציפור הגשם ונקודת אור

מתוך הפרק המוקדש לחומר בתיאטרון הבובות האמנותי – מה שוקל יותר, קילו נוצות או קילו ברזל?

גליה לוי-גרד יוצרת ההצגה, עיבדה סיפור עם משבט הפִּגְמֵאִים על ציפור יפהפיה המביאה את הגשם בשירתה. בני האדם סוגדים לציפור ואחר-כך הם שוכחים מקיומה. הם פונים עורף לטבע ובונים לעצמם עיר. רק ילד אחד עדיין מתגעגע לציפור. בזמן שהוא מחפש אותה הוא מוצא ספר ישן, ובספר כתוב, שאם ילד אחד יאמין לסיפור על הציפור, ויביא לה מִנחה, וישיר את שירה, וירקוד לה ריקוד – היא תשוב ותמטיר גשמי ברכה. הילד נעזר בילדים מהקהל. הם שרים ביחד את השיר, והעץ האחרון שנותר על הבמה מתעורר לחיים והופך לציפור המרחפת מעל לקהל.

ציפור הגשם

העיצוב היפהפה של ההצגה מבוסס על קיפולי האוריגמי. בעזרתם ממחישה גליה את המטאמורפוזה הגדולה של הסיפור – הטבע שהופך לעיר. הנוף הפיסולי שהיא יוצרת בעזרת קיפולי האוריגמי, קם לחיים ומשתנה לעיני הצופים: צמחים מקופלים הופכים לחיות שנמלטות מן הבמה, בתים קטנים צומחים לגובה והופכים לרבי-קומות. לרגעים נדמה שגליה היא קוסמת  שיכולה להפוך כל דבר לכל דבר; בהצגה יש חבל כביסה למשל, שתלויים עליו בגדי נייר קטנים. כשגליה רוצה להראות שהזמן חלף והילדים גדלו, היא מסירה חולצה קטנה מן החבל ופותחת כמה קיפולים, והחולצה הקטנה גדֵלה בבת אחת (ואחר-כך היא מקפלת את החולצה יפה-יפה ומניחה אותה בסל).
ההצגה נפתחת בספר שממנו קוראת גליה את הסיפור ומסתיימת בספר שמלמד את הילד איך להחזיר את הציפור. וזאת עוד הצדקה לבחירה בנייר; זהו החומר שממנו עשויים ספרים, בעזרתו אנו משמרים את התרבות, את הזיכרון ואת המיתוסים.

ציפור הגשם מתמקדת במטאמורפוזות שמאפשרים הקיפולים. גליה הכינה בעצמה את כל הנייר של ההצגה, והיא משתמשת בו באופן חושני ופיסולי, מלא נפח וצבעונית. אפילו הספר שלה הוא ספר "פּוֹפ-אַפּ" שכזה, עתיר הפתעות ועולמות קטנטנים. אבל אפשר להשתמש בנייר בצורה שונה לחלוטין, כפי שמוכיחה פטריסיה אודונובן בנקודת אור.

נקודת אור מגוללת את סיפורו האמיתי של לואי ברייל שהתעוור בילדותו, והמציא ברבות הימים את "כתב ברייל" המבוסס על חורים שמנקבים בנייר. כדי לקרוא אותו אין צורך בעיניים. אפשר למשש את החורים, לקרוא בעזרת האצבעות.

הנייר של נקודת אור הוא ברובו נייר כתיבה פשוט ודו-מימדי. אבל פטריסיה עושה בו שימוש עשיר ופיוטי.
חשוב אולי, להזכיר, שהיא נעזרת פה ושם גם בחומרים נוספים: הבמה שעליה היא יושבת מכוסה בחול שבו היא נועצת את דמויות הנייר בקלות ובמהירות. (אבל שימו לב שגם החול הוא חומר צנוע בעל גוון אחיד שלא מתחרה בנייר ולא "גונב לו את ההצגה".) מלבד החול משתתפים בהצגה גם כמה חפצים מעולם הנייר והכתיבה: בקצה ארגז החול ניצב לו כן ציור שעליו מונחים הגליונות המשמשים כתפאורה. אחד מהם, בריסטול שחור, משמש כ"לוח" בסצנת הכיתה. פטריסיה מקשקשת עליו תרגילים בגיר. ילדי הכיתה הם עפרונות. וכך נוצר לו בקלות הבלגן הגדול של ההפסקה: ניירות ועפרונות מתעופפים לכל העברים, מתהפכים, נתקעים בחול… ושוב נשמע הצלצול. הילדים-העפרונות חוזרים לכיתה וכותבים. כולם חוץ מלואי הקטן, העיוור. הקהל מזהה אותו מיד. כל ילדי הכיתה הם עפרונות רגילים עם גוף צהוב וחוד של עופרת. העיפרון שמייצג את לואי הוא לבן, וגם החוד שלו לבן. העיפרון שונה מן העפרונות האחרים, וגם לואי שונה מן הילדים האחרים. הוא לא מסוגל לכתוב כמו כולם. הרי אי אפשר "לקרוא" לבן על לבן.

רבות מן הדמויות בנקודת אור הן פשוטות ושטוחות. כמה הבעה יכולה להיות לעיפרון, או למגזרת נייר? ההפעלה המדויקת של פטריסיה מעבירה משהו מן האפיון והרגש של הדמות. את השאר משלימה השפה החזותית המיוחדת של ההצגה, השואבת בין השאר, משפת הקולנוע, ומתרגמת אותה לבמה.

איך שואבים משפת הקולנוע? ניקח לדוגמא את גודלן של הדמויות: בתיאטרון יש להן גודל קבוע. בקולנוע הן גדֵלות או קטֵנות על-פי הקירבה למצלמה. דמות רחוקה תהיה קטנה מאד, אבל היא יכולה גם להתקרב עד שעין אחת ענקית תמלא את כל המסך. פטריסיה לוקחת את המוסכמה הקולנועית הזאת ומשתמשת בה לצרכיה; בתחילת ההצגה מזהיר האב את לואי הקטן מן המכשירים המסוכנים בבית המלאכה שלו. הסצנה מתרחשת בתוך בית מנייר. אנחנו רואים אותה בצלליות. קודם אנחנו רואים את הצללית השלמה (הקטנה יחסית) של האבא המזהיר, ואחר כך מופיע צל של יד ענקית (היד האמיתית של פטריסיה) שמאיימת על הילד באצבעה. גם הכלים החדים הם ענקיים, גדולים פי כמה מהילד הקטן, מה שממחיש ומבליט את הסכנה הנשקפת מהם.
 
אור כחומר
נקודת אור, כך נקראת ההצגה, ולא במקרה; ראייה מתקשרת לאור ועוורון לחשיכה. הדימויים האלה כל כך משומשים שאנחנו כמעט לא שמים לב אליהם. אבל פטריסיה עוברת ממילים למעשים. היא משתמשת באור כחומר שמעצים את הסיפור ואת ההצגה.
היא לא מסתפקת בתיאטרון הצלליות (והאור) שבו נפתחת ההצגה. בתמונה שבה לואי מתעוור, למשל, היא מציבה על הבמה פרצוף גדול, גזור מנייר. שני נרות דולקים מאחורי העיניים. השלהבות הן כאילו האישונים. ופתאום היא מכבה אותן בנשיפה. חושך יורד על הבמה, לואי הקטן איבד את "מאור" עיניו…
בהמשך ההצגה לואי גדֵל ומנסה להמציא כתב מיוחד, שגם עוורים יוכלו לקרוא. הוא מחפש ומחפש את השיטה, ולילה אחד הוא זוכה ב"הארה". הכתב שחיפש "מתגלה" לו בחלום. פטריסיה יוצרת את ה"הארה" על הבמה, פשוטה כמשמעה. היא מראה לנו את התמונות שלואי רואה בחלומו: סוסים דוהרים, צורות ואותיות שכולם מורכבים
מנקודות זוהרות (חורים בדף אפֵל שפטריסיה מאירה מאחור). בעזרת אלומת אור משוטטת יוצרת פטריסיה מעין שמיים ליליים עם מערכות כוכבים קסומות שמתחלפות זו בזו, עד שנותרים רק החורים של אותיות כתב ברייל.
כדי להשיג את כל זה אין צורך בציוד מתוחכם; די בכמה נרות ובשלוש מנורות שולחן רגילות שפטריסיה מצאה בביתה. התאורה הזאת היא לא רק זולה וזמינה, היא תומכת בנושא ההצגה: נקודת אור היא הצגה על כתב ומנורות שולחן אכן מתקשרות לקריאה וכתיבה.
ויש כאן גם לקח נוסף, כללי יותר: רבות מהצגות הבובות הן הצגות קטנות. אין צורך בפנסים רבי עוצמה כדי להאיר אותן. בעזרת נורות ביתיות, פנסי כיס, צמידים זורחים וצעצועי האור המופלאים הנמכרים בכל יריד – אפשר ליצור תאורה נהדרת, פשוטה ויצירתית.

Read Full Post »