Feeds:
פוסטים
תגובות

Posts Tagged ‘פחד’

פוסט המשך על הפילם סטילס של סינדי שרמן. לחלק הראשון.

אמנים מספרים כל מיני סיפורים על למה ואיך הם נהיו לאמנים (ויטו אקונצ'י חביבי סיפר פעם בהרצאה שנהיה אמן כי היו לו רגליים מסריחות. הוא התבייש להזמין אליו בחורות וקיווה שאם יהיה אמן לא יהיה איכפת להן כל כך). לסינדי שרמן יש לפחות שני סיפורי איך-הכול-התחיל.

בתחילת שנות השמונים היא סיפרה בראיון, איך בכל פעם שהיתה מדוכדכת או מבולבלת היא היתה מסתגרת בחדרה ופשוט הופכת את עצמה למישהי אחרת. עד שהאמן רוברט לונגו שהיה אז בן זוגה אמר, "למה שלא תעשי משהו בקשר לזה ותתעדי את זה?"
זוכרים את מסיה ז'ורדן של מולייר, זה שגילה פתאום שהוא מדבר "פרוזה"? ככה גם שרמן. היא בסך הכול ניסתה להערים על הדכדוך וגילתה שהיא עושה אמנות.

אבל אני לא שוכחת את הווידוי שלה בסרט תיעודי מוקדם; שרמן אמרה שבחרה לצלם את עצמה כי פחדה לצאת מהבית.

באותה תקופה קראתי איך דיאן ארבוס השתמשה בצילום כדי לצאת להרפתקאות ולערער את תחושת "החסינות המכאיבה" שלה. הווידוי של שרמן הקסים אותי בגלל הסימטריה ההפוכה. אבל עכשיו אני רואה את הצילומים כסדרה מפורטת של הסברים לפחד הזה.

כמה מן המגיבים לפוסט הקודם נרתעו מהקור המורבידי של הצילומים, מהאמירות על, מהאסתטיקה הפתיינית (דורית). או השוו את שרמן להיצ'קוק ש"פשוט מתענג על כל אלימות מינית ורצח" (שועי, שגם שב והזכיר את "הקור שהופך את כל זה לסף-סנאף"). אני עצמי הופתעתי מהקיפאון המצופה רק בדוחק בנוסטלגיה החמימה של הסרטים הישנים. ונזכרתי בלקח ההוא של מורי ורבי, "אסור לאמן להישאר בלי אף טיפת חמלה בכיס."

ואז המילה "אסור" התחילה לגרד לי. והתחלתי לחשוב על הפחד של שרמן, ועל כמה אנשים נמשכים לכאב חם ונרתעים מכאב קר. והרי לו היו לכאב דרגות (כמו אלה שנהוגות נניח במחלת הסרטן) כאב קר היה מעיד על פצע עמוק וחשוך מרפא יותר. ברור ששרמן פתיינית; איך תשרוד אחרת, בלי חו­ֹם שהוא המפתה הגדול מכולם?

מאיר אגסי טוען בין השאר, ששרמן "הפכה להיות דוגמנית המפרסמת את המוצר 'סינדי שרמן'". זה נכון אבל גם קל וזמין, ומתעלם מהאובססיביות שבה היא חוקרת וממפה ומשחזרת וממחזרת את הפחד והכעס והכאב. כמו המלך מידאס ש"קולל" במגע זהב, שרמן נענשה במגע ניכור. לא משנה במה היא נוגעת, זה הופך לכעס קר, כי כמו שאומר ג'ורג' הריסון בצוללת צהובה: It's all in the mind…

ונזכרתי גם באגדה שקראתי בילדותי על נערה שרקמה את דמותה בתמונה של נוף יפהפה, ובסוף האגדה, כשהתמונה הפלאית התפשטה והפכה למציאות, גם הנערה מצאה את עצמה בתוך הנוף עם בחיר לבה. סינדי שרמן התחפשה כדי לברוח והתעוררה כשהיא מדגמנת את עצמה בתוך התמונות המפחידות והעצובות והכועסות שהן (חלק מן) המציאות שלנו.

בפוסט הקודם התמקדתי בשרמן כאישה-חפץ-דומם בפילם סטילס. התמונות הבאות עם הכוריאוגרפיה הכמו מינית שלהן, הן לא פחות קרות, פתייניות ומפחידות, אבל פיניתי להן קצת מקום בלב.

 סינדי שרמן,untitled film still # 13, 1978

סינדי שרמן untitled film still # 13 –  1978

הפוקוס על החזה שלה; בגלל החולצה המתוחה, בגלל הלבן על רקע השחור (לשד יש מקום ריק בכוננית, כמו לחפץ, ומצד שני מחכה לו שם צלב…). קשה לקרוא את כותרות הספרים אבל במרכז התמונה בולטים שניים: Crimes of Horror ליד The Movies. וכמו ברבים מהפילם סטילס הכוונים סותרים; המבט המופנה למעלה מתכחש גם להצגת החזה המזדקר לפנים וגם לספר הנשלף, שהמשולש הלבן שלו מציץ מהשורה ומשכפל את השד במין סמטריה הפוכה של קלפים.

סינדי שרמן untitled film still # 13 -  1978

סינדי שרמן untitled film still # 13 – 1978

*

סינדי שרמן untitled film still # 7 -  1978

סינדי שרמן untitled film still # 7 – 1978

אם תמונת הספרייה היתה קצת שטוחה ופוסטרית, לזאת יש עומק ותת מודע. זה קשור גם למה שמתרחש/התרחש בחדר החשוך וגם לדמות בפינה השמאלית שפניה מוסתרים בכובע דמוי פטמה (לא הייתי מתארת אותו כך, אם שרמן לא היתה דואגת שהצל של כף ידה יצביע על שד אחד, והצל של תחתית הגביע יצייר פטמה לשני. שלא לדבר על ההקבלה בין הווילון המוסט לקומבניזון המופשל. זו תמונה של שידול). וכרגיל הכוונים סותרים: ההצבעה, ההפשלה, תשומת הלב המוסטת למשהו שנמצא מחוץ לפריים, וסוסוני הים המאוהבים על הזכוכית.

1414*

סינדי שרמן untitled film still # 3 -  1977

סינדי שרמן untitled film still # 3 – 1977

שוב החזה במרכז, גם בגלל שהוא לכוד בין שני האלכסונים העקריים של הצילום (למטה בצהוב) וגם משום שקווי הפרספקטיבה של המדפים (באדום) מצביעים עליו. קרוב מדי אליו מצויים כלים דמויי טורסו ללא ראש וכלי אחד מטושטש עם בליטה פטמתית. ההשוואה לטורסו של הדמות ברורה. ואלה כלים בייצור המוני, בלי ההילה האירונית-רומנטית של "נערה עם כדים" של פול קליי, למשל. הדמות כולה חתוכה (כף היד, הקודקוד) כמו החפצים המקיפים אותה. ידית הסיר השחורה והקצת מטושטשת מאיימת. הדמות כולה את עקרת הבית הנואשת של מרתה רוסלר, רק בתוספת המבט המזמין והמתכחש.

1111

נערה עם כדים. פול קליי, 1910

נערה עם כדים. פול קליי, 1910

*

סינדי שרמן untitled film still # 10 -  1978

סינדי שרמן untitled film still # 10 – 1978

עוד עקרת בית צלובה וכמעט נאנסת על ידי המצרכים, שהשקית שלהם לא נקרעה כפי שאפשר היה להניח אלא נחתכה בכוונה.

אולי לא צריך את השרטוט הזה. זה מובן מאליו.

ואולי השרטוט מיותר, זה מובן מאליו.

*

סינדי שרמן untitled film still # 43 -  1979

סינדי שרמן untitled film still # 43 – 1979

למעלה נערה בשמלה לבנה. כף היד מדגישה את הגזע הפאלי, המבט כרגיל מתכחש. התנוחה, כמו התנוחה בתמונה הבאה, לקוחה מאיזה מילון פורנוגרפי, אבל החיקוי מזייף, מיתמם, כאילו לא מבין עד הסוף. זה לא כמו השיכפולים הגבריים של תנוחות מיניות של נשים בקומיקס. שם ברור בדיוק על מי ועל מה צוחקים. כאן זה הרבה יותר עמום ומאיים.

לקוח מכאן===

לקוח מכאן

ועוד פרט מאלה שאי אפשר להתיק מהן את העין. השרוכים של השמלה לעומת שרוכי" העץ.

פרט

פרט

*

והנה הגענו לתמונה שהתחילה את כל הסיפור.

מימין, סינדי שרמן, פילם סטיל 1977, משמאל, לוסיאן פרויד, נערה עירומה עם ביצה, 1980

מימין, סינדי שרמן, פילם סטיל 1977, משמאל, לוסיאן פרויד, נערה עירומה עם ביצה, 1980

גם אצל פרויד הרגליים קטועות, התנוחה מאולצת. הראי שאצל שרמן משמש מין תחליף מרומז לערווה (הוא משלים למין סט את שחור החזייה, ומתחבר איכשהו לשמיכה עם הקפלים דמויי הירכיים), מוחלף אצל פרויד בביציה, שלחלוטין לא קשורה לסיטואציה. יש משהו אבסורדי בנוכחותה. ספק פרצוף ממושקף ספק שיכפול מרוחק של השדיים. יש עוד כל מיני הבדלים, אבל העיקר הוא שפרויד לא מעורב רגשית. הוא מנקה את התבנית מכעס ומפחד לפני שהוא מנכס אותה. זכותו, כמובן, אבל אני קצת מתרגזת בשם שרמן.

*

סינדי שרמן, untitled film still #48 1979

סינדי שרמן, untitled film still #48 1979

בחרתי לסיים בפילם סטיל הזה שאמנם מאיים אבל גם קצת פתוח ומפרפר ולא סופני. מאיים בגלל מי שאולי עוקב אחריה, בגלל שהיא עומדת על הכביש ועלולה להידרס. בגלל שידיה כמו כפותות ויש סלע טרולי שפוער את לועו מאחוריה, בגלל קצה הבגד הנצבט ששמשתרבב מהמזוודה.

פרט

פרט

ועם זאת נותר בו קצת אוויר. אולי בגלל שלא רואים את פניה של הדמות.

*

עוד על כאב

הפוסט הראשון של הכאב הגדול 

הכאב הגדול של אנאבל צ'ונג , ויש גם חלק שני

מרחב של גברים שרועים באמבטיות משתעשעים בצמות כרותות

בגדי הכעס והאהבה של יוקו אונו וגם –  יוקו אונו והכוסון

ללמוד פחד

את תצטרכי כמובן, לטפל בכל נסיך לגופו

וגם כל סדרת "שמלות של כאב" ובכלל.

*

עוד על צילום בעיר האושר

סדרת המפורסמים של אנני ליבוביץ'.  לפרק הראשון – דיאן ארבוס, אנדי וורהול (ומשם יש הפניות להמשך)

יורם קופרמינץ, תערוכה ויש גם קטלוג

פיוטי במובן הקשה והעמיד של המילה, על צילומי הישנים של אלאן בצ'ינסקי

מונה חאתום, הלמוט ניוטון, שיער

אלכס ליבק, ג'וטו, פיתוי

אביגיל שימל, דניס סילק, תערוכה, ויש גם קטלוג

*

Read Full Post »

"מעשה באחד שיצא ללמוד פחד", כך נקרא הסיפור הרביעי באוסף האחים גרים: מעשה בשני אחים, הבכור פיקח ומוצלח והצעיר טיפש וחסר תועלת. הבכור ממלא את כל בקשות האב אבל כשצריך להביא משהו בלילה, ובייחוד אם הדרך עוברת בבית הקברות או במקום מפחיד אחר, הוא מסרב: "לא, לא, אבא, אני לא הולך לשם, זה מצמרר אותי!" בערב, כשמספרים סיפורים מסמרי שיער ליד האח, תמיד יש מישהו שפולט "אח, זה מעביר בי צמרמורת!" והצעיר פשוט לא מבין במה מדובר.
יום אחד מואס האב בבנו הצעיר והבטלן. הגיע הזמן שייצא ללמוד מקצוע וירוויח את לחמו כמו אחיו. "איי אבא," עונה הטיפש, "בשמחה אלמד משהו, כן, למען האמת אני רוצה ללמוד איך מצטמררים, את זה אני לא מבין בכלל."

כך נפתח לו סיפור יוצא דופן שהעסיק אותי לא מעט בילדותי. ועכשיו פתאום נדמה לי שאני מבינה, שאני מעזה לקרוא אותו עד הסוף. זה סיפור מלא כל טוב עם פרולוג משעשע. פעמיים משעשע: פעם אחת בגלל הטמבל שחושק בפחד (במקום באומץ לב), ועוד חושב שיוכל להתפרנס מזה (אם כי כל קורא אגדות יודע שצוחק מי שצוחק אחרון, ואחים קטנים וטפשים תמיד מצליחים בסוף). ובפעם השנייה והבוגרת, האב הוא מושא הצחוק. כשהוא מעקם את חוטמו לנוכח שאיפותיו של בנו ואומר: "להצטמרר? תלמד, אבל בזה לא תוציא את לחמך," הוא מדקלם מנטרה הורית שלא השתנתה עד היום: "זה לא מקצוע, " אומרים ההורים לכל הטמבלים הקטנים שרוצים ללמוד תיאטרון חזותי, או פילוסופיה, או השד יודע, "מִזה אי אפשר להתפרנס…" זה נראה להם פרקטי בערך כמו פחד.

הסיפור נמשך: שמש הכנסייה הזחוח מתנדב ללמד את הבחור מהו פחד. הוא שוכר אותו כשוליה ושולח אותו למגדל הפעמונים בחצות, בזמן שהוא עצמו מתחפש לרוח רפאים ואורב לו בפינה. "מי שם?" קורא הבחור ולא נענה. הוא מתרה ברוח שאם לא ידבר, הוא יזרוק אותו מכל המדרגות. ובפעם השלישית הוא מממש את איומו. השמש שובר את רגלו וכולם כועסים על הבחור.
"קח חמישים טאלר," אומר לו אביו, "צא איתם לעולם הגדול ואל תספר לאיש מהיכן אתה ומי אביך, כי אני מתבייש בך."
"כן, אבא," עונה הצעיר, "איך שאתה רוצה. אם אינך דורש יותר מזה, אוכל לקיים זאת בקלות."

חוסנו של הבחור כפי שמסתבר כאן ובהמשך הסיפור, נובע קודם כל מגישת ה"נטו" שלו, מהתום הענייני שבו הוא ניגש לדברים. כשהוא רואה דמות בלבן הוא לא רואה רוח רפאים, אלא דמות בלבן. אם היא שוחרת רע אפשר פשוט לדחוף אותה.
ותשובתו לאביו היא מופת של חשיבה חיובית: במקום להעלב מהדחייה הוא מרוצה ממיעוט הדרישות.

הוא יוצא לדרך על כל פנים, כשהוא מלמל לעצמו: "אילו רק יכולתי להצטמרר מפחד! אילו רק יכולתי להצטמרר מפחד!" (הסיפור קצת מלגלג על הנודניקיות שלו). עד מהרה הוא פוגש מומחה נוסף לפַּחד, שלוקח אותו לגרדום ואומר לו: "הנה העץ ששבעה גברים התחתנו עליו עם בתו של עושה החבלים ועכשיו הם לומדים לעוף. שב תחתיו וחכה עד שירד הלילה, כך תלמד להצטמרר…" והבחור מתיישב ומדליק אש כדי להתחמם. הוא קצת מרחם על התלויים המתנדנדים ברוח ומושיב אותם מסביב למדורה שלו. האש אוחזת בבגדיהם. "אם לא תזהרו, לא אוכל לעזור לכם," הוא אומר, "אני לא רוצה להישרף איתכם," ומחזיר אותם לעץ. טוּב לב בלי טיפת קורבניות. זה נחמד, אבל לא על זה רציתי לדבר אלא על התשוקה לפחד, ולמה צריך ללמוד אותו, זה לא בא באופן טבעי?

אני לא פחדנית. אף פעם לא הייתי. כמו גיבור הסיפור קל לי מאד להפריד בין הדרמה של הדמיון לַנֶטו. אבל יש עוד סיבה לחוסר הפחדנות והיא קצת פחות חיובית: מגיל מאד צעיר למדתי לשריין את עצמי. בשעת חירום אני יכולה להתכדר כמו הארמדיל הדרום-אמריקאי עד שכלום לא יפגע בי. יכולת כזאת אינה מתפתחת בתנאים של אושר והגנה, וכמו בכל כישרון יש בה גם משהו משחית. את משתמשת בזה שוב ושוב, בלי משים, עד שאת מתחילה להתבלבל בין השיריון לעור, את חושבת שזה העור שלך.

פעם, באחד הדכאונות, ארזתי תרמיל ונסעתי ברכבת לטיול בארצות הברית (זו התרופה שלי, הקבועה והמוכחת: נדודים). לקחתי ביוגרפיה של דיאן ארבוס לקריאה. ארבוס היתה צלמת נפלאה ואישה יוצאת דופן אבל הביוגרפיה עצמה היתה זולה ומפוקפקת. מכיוון שלא רציתי לסחוב אף גרם מיותר, הייתי תולשת כל חלק שקראתי ומשאירה אותו בסל הרשת המחובר לגב המושב שלפני. לו הייתי נעלמת היו יכולים להרכיב את המסלול שלי על פי הדפים שזרעתי בדרך. ובכל מקרה, ארבוס אמרה פעם שכל חייה ליוותה אותה תחושה מכאיבה של חסינות. אני זוכרת שהתעכבתי על הצירוף הזה, מכאיבה וחסינות, כמו שמתעכבים לרגע מול ראי.

כשהייתי צעירה לא יכולתי לשאת את הצילומים של דיאן ארבוס, עבר זמן עד שיכולתי להישיר מבט. התצלום הזה מתוך הסדרה האחרונה שצלמה לפני מותה, לא מפסיק לרגש אותי.

לארבוס היו דרכים משלה לערער את החסינות. לפי הספר, היא שכבה עם כל מושאי הצילום (הפריקיים) שלה, כי לשכב עם מישהו זו הדרך הכי קצרה כביכול, לפרק מחסומים והגנות מכל הכיוונים. אני לא בטוחה שזה עבד. ארבוס התאבדה לבסוף. אבל אם נחזור לגיבור הסיפור – היו לו סיבות משלו לפתח חסינות. כשאחיך הוא יקיר המשפחה ואתה סתם אפס ובושה, אתה חייב להשתריין כדי לא להיפגע. אבל עכשיו הוא יוצא מחסות ההורים לחיים משלו, הוא פותח דף חדש ואולי הוא כבר לא זקוק לכל השיריונים וההגנות. הם הפכו למחסומים. אתה רוצה להיפתח ולהרגיש. אתה רוצה להצטמרר, אבל אתה לא יודע איך.

והבחור, הוא ממשיך במלמוליו עד שהוא מגיע לעיר שבה שוכן ארמון רדוף רוחות. מי שיצליח לשרוד בו שלושה לילות יזכה בבת מלך יפהפייה ובעושר אגדי. הבחור מוצא חן בעיני המלך, ולא רק בעיניו. פתאום מסתבר שיש לו עיניים יפות. ככל שהוא מתרחק מהבית הוא נחלץ מקליפת האידיוט חסר התוחלת. והוא לא חושש מרוחות, הוא יצא הרי ללמוד מה זה פחד. הוא מצטייד באש, מחרטה מסתובבת ולוח גילוף עם סכין (מותר לו לקחת שלושה חפצים, ובמזל או באינסטינקט הוא בוחר בחפצים הנכונים) ונכנס לארמון. מה שקורה בשלושת הלילות הבאים הוא שילוב בין צ'יזבט לסרט אימים עם נגיעות של לואיס קרול ואדגר אלן פו: חתולי ענק שחורים מופיעים בצרחה ומבקשים לשחק אתו בקלפים, רהיטים דוהרים ומתהפכים, חצאי אנשים נושרים מן הארובה ופוצחים במשחק כדורת: רגליים של מתים משמשות כפינים, וראשים ערופים משמשים ככדורים. במקום להירתע הבחור מצטרף למשחק ואף מקציע את ה"כדורים" במחרטה כדי שיהיו יותר עגולים.

הוא זוכה כמובן באוצר ובנסיכה. רק דבר אחד מעיב על אושרו; "אילו רק יכולתי להצטמרר מרוב פחד!" הוא מקונן, עד שהחדרנית של הנסיכה מחליטה ללמד אותו לקח: היא שולה מהנחל מלוא הדלי קברנונים ומביאה לגבירתה שמרוקנת על בעלה את המים הקרים עם הדגיגים המפרכסים באמצע הלילה. הוא מתעורר בקריאה: "איי, מה מצמרר אותי, מה מצמרר אותי אישה יקרה!"

וקשה להחליט איזה מין סוף זה. האם יש כאן הצעה ברכטיאנית להפוך כיוונים וללכת מן הגוף אל הנפש. כלומר: "לא רק פחד גורם לצמרמורת אלא גם צמרמורת גורמת לפחד" (וגם מעין שבח למעשיות הנשית – החדרנית הלא מצליחה במקום שהגברים היהירים נכשלו. היא מתאימה את התחבולה שלה לאופיו הענייני של הבחור, לגישת הנטו שלו).

או שאולי זה דווקא סוף מתהפך, בסגנון סיפורו המקסים של ג'ימס ת'רבר על הנסיכה שרצתה את הירח. את סיפורו של ת'רבר קראתי מזמן, וכבר שכחתי רבים מפרטיו המלבבים. אני זוכרת שהנסיכה חלתה מרוב תשוקה לירח, שכולם היו בטוחים שהיא מבקשת את הבלתי אפשרי. רק הליצן טרח לברר את כוונתה, והסתבר שהירח שבו חפצה הוא בסך הכל תכשיט, כלומר ירח זהב בגודל ציפורן כמו זה שהיא רואה מחלונה. ולא, היא לא מצפה שהוא ייעלם מהשמיים, הרי גם ציפורן שגוזרים צומחת מחדש…

*

ציטוטים נוספים של דיאן ארבוס לכל אורך המאמר על אויסטר של ענבל פינטו ואבשלום פולק

*

עוד רשימות על האחים גרים

טוב לב מנצח צייתנות וגם יופי לא מזיק

הפמיניזם המפתיע של האחים גרים

על נסיך צפרדע של האחים גרים – הרהורים על אהבה, ערכים וממסד

האישה שרצתה להיות מלך

מה עושות הנסיכות בלילות

פיו של מי שסיפר את זה עדיין חם

*

ובלי שום קשר, אתם מוזמנים להכנס לכאן לעדכונים אחרונים מספריית גן לוינסקי: תמונות ממסיבת חנוכה ומהכנת קישוטים לחג המולד וכתבה יפה בוואלה (רצוי לדלג על הטוקבקים), עדכוני סרטים מקולנוע גן לוינסקי, ודברים מרגשים שנשא ליאור ווטרמן במלאת שנה לספרייה (לא כל כך מזמן).

Read Full Post »