Feeds:
פוסטים
תגובות

Posts Tagged ‘פורנו’

  1. תמימות רטרואקטיבית 

היֹה היה לי בעל, זעיר כאגודל,
לו תוף קטן נתתי, תופף עד שחדל.
הלבשתי לו גרבים מתחת למגף,
נתתי לו מטפחת, שיקנח אף.
קניתי סוס קטן לו, אשר עליו דהר.
רכב מחוץ לעיר, יצא ולא חזר.

(תרגם אורי סלע, מתוך "אמא אווזה")

מתקפת הנשים הענקיות. אלמודובר עשה מזה צימעס ב"דבר אליה".

בתגובה לפוסט ליל הסדר שהעליתי לאחרונה מחה דודו פלמה על "אמא אווזה הבלתי נלאית החודרת לכל מקום, כמו יחידת עילית של מסתערבים", ובכן, דודו, היא עושה זאת שוב: שיר הבעל הזעיר מתוך "אמא אווזה" תמיד הצחיק אותי במסתוריותו, בזגזוג העדין בין שיר הילדה המשחקת בבובה, לחרוזי הזימה המציצים מעבר לכתפה (ושבהם האישה משחקת במשהו אחר).

באנגלית מצאתי עוד שתי גרסאות של השיר, ושתיהן אפילו יותר מפורשות: בראשונה הדוברת מכניסה את הבעל הזעיר ל"קנקן" (שלה) ש"בתוכו" היא מצווה עליו לתופף. וכשהוא מסיים היא מקנחת את "אפו הקטן" וקונה לו ביריות לקשור את גרבו – או שמא את "הצינור" שלו (hose זה גם גרב וגם צינור):

I had a little husband no bigger than my thumb,
I put him in a pint pot, and there I bid him drum;
I bought a little handkercheif to wipe his little nose,
And a pair of little garters to tie his little hose

בגרסה השנייה האישה רוכשת לו גם סוס קטן שדוהר לו up and down ורק אחרי שהיא משלחת אותו אל מחוץ לעיר, היא קונה ביריות לקשירת הצינור של הבעל ומטפחת לניגוב "אפו היפה" (his pretty nose).

*

עד המאה ה-17 לא היו בכלל "ילדים". לא הכירו בקיומם הנבדל. הילדים נתפסו כמבוגרים זעירים, וכך דרך אגב, הם גם צויירו בימי הביניים, אבל לא נכנס לזה עכשיו. ובכל מקרה, התרבות היתה רב-גילית: המשחקים, הסיפורים, השירים, ההצגות, לא הבחינו ולא הִפלו בין ילדים למבוגרים. (לפעמים נדמה לי שאני פשוט פליט מימי הביניים, אני עדיין לא מבחינה.)

פעם לא היה הבדל בין משחקי הילדים והמבוגרים. בתמונה: פרנסיסקו גויה, "הקפצת המנקין". לא צריך לעבור דרך פרויד כדי לחוש בתכנים המיניים-חלומיים.

זה מסביר איך השתחלו השירים האלה לאנתולוגיות של ילדים, אבל לא איך שרדו שם: איך זה שלא בוערו על ידי משמרות התום? כי אם אותם שירים היו מופיעים בסביבה אחרת, שאין לי מילה מדוייקת להגדירה – כי להגיד עליה "אירוטית" זה מעודן מדי בשביל הסימבוליקה העממית ו"פורנוגרפית" חד-משמעי מדי וקורע את דוק התמימות, "מינית" ניטרלי בלי טעם וריח ו"זימה" הכי קרוב כנראה, על אף הארכאיות – אז אם השיר הזה היה מופיע באנתולוגיה של שירי זימה, איש לא היה טועה בהבנת הנקרא. רק בגלל שהוא כלול באמא אווזה הוא זוכה במין תמימות ריטרואקטיבית.

*

2.      ויטו אקונצ'י משחק בבובה

וכיוון שהכל מזכיר לי עכשיו את ויטו אקונצ'י שמגיע ארצה בעוד חמש דקות, אז הנה התשובה שלו לתעלומת הבעל הזעיר, מיצג גוף בשם  Trappings (פירוש השם אגב, קישוטים של סוס) מ-1971.

ב Trappings הפך אקונצ'י את הזין שלו לדמות נבדלת. המיצג שארך כשעה התרחש בתוך מחסן מבולגן מלא צעצועים, פיסות בד, סְפוג ועץ: אקונצ'י העירום ישב בתוך ארון בקצה המחסן. הוא הלביש את אבר המין שלו בבגדי בובות ודיבר אליו. "יש לו חיים משל עצמו," הוא מסביר בכובד ראש, "הוא מספיק רחוק ממני כדי שאוכל לשוחח איתו."
בהערות לעבודה הוא מציין שיש לו רק את עצמו: הוא יכול לפנות אל עצמו, לשתף פעולה עם עצמו, להתקיף את עצמו.
ופתאום, באופן לא צפוי הוא מוסיף "פיצלתי את עצמי כדי לחזור ולהתאחד לשלמות." ולסיום הוא מציין שהוא נמצא בתחתית הארון, זה המקום שאליו הוא נסוג, שם הוא יכול להשתטות. הקהל חייב להשפיל את עיניו כדי להתבונן בו. "הצופה לא אמור לרצות קשר איתי. אני משהו שמשליכים, שנסוגים ממנו."
יש משהו ראשוני, כמעט ינקותי, באופן שבו חוקר אקונצ'י את גופו, אבל במחסן הצעצועים של Trappings החיבור לילדוּת הוא ישיר יותר; המגדר אמנם קצת עמום – האם הוא ילד או ילדה – מצד אחד הוא שם את הזין שלו במרכז העבודה ומצד שני הוא מלביש ומקשט אותו כמו ילדה את בובתה, ובל נשכח את ה"ארון" שבתוכו הוא יושב. אבל Trappings  היא בראש ובראשונה עבודה על בדידות ועל נידחות; פיצול והתקפה עצמית כהחצנה של בדידות וגם כ"פתרון" שלה: אקונצ'י מייצר לעצמו חבר למשחק ובן-שיח באמצעות הפיצול.

(מתוךכשדויד גרוסמן פגש את ויטו אקונצ'י):

*

ומי עוד שם לב שאלה לא רק שירי ילדים?

3. היצ'קוק

במותחן הפסיכואנליטי של היצ'קוק מארני (1964), הופכת הגיבורה לקלפטומנית ופריג'ידית בעקבות טראומת ילדות שהודחקה (היא הרגה את המלח השיכור שתקף את אמה הזונה). בסוף הסרט היא חוזרת לבית ילדותה בגשם שוטף ומתעמתת עם אמה ועם עברה כחלק מתהליך של הבראה (נניח). כשהיא יוצאת זורחת השמש, וכמה ילדות מדקלמות תוך כדי משחק:

רופא, רופא, אני חולה / קִראו לרופא שמעבר לגבעה / קראו לרופא, קראו לאחות / קראו לגברת עם הארנק מעור תנין. / חזֶרֶת, אמר הרופא. / חצֶבֶת, אמרה האחות. / שום דבר, אמרה הגברת עם הארנק מעור תנין.

*

4. פינה באוש

זו הגרסה של פינה באוש לשיר המשחק "בוא לרקוד אתי" שמילותיו עד כמה שאני זוכרת הן:
בוא לרקוד איתי, בוא לרקוד איתי / יש לי סינר לבן. / אל תרפה, אל תרפה, / עד שהוא ייפתח.

הקטע מתחיל בדקה 10:00

.


*

עוד על אמא אווזה – על הצד הבלתי נראה של ההגדה של פסח (למה אני כן קוראת את "שפוך חמתך" בליל הסדר?)

עוד על תום וזימה:

פוסט שמתחיל בבובת מין שקמה לתחייה

הנערה שקפצה לתוך יורה רותחת

על ויטו אקונצ'י:

ויטו אקונצ'י, או המשורר שירד מהדף

לפוצץ את בית הספר? על ויטו אקונצ'י כארכיטקט

כשדויד גרוסמן פגש את ויטו אקונצ'י

Read Full Post »

ראשית, התראת כאב ואלימות וקצה. מי שזה קשה לו, שיפרוש עכשיו. מוטב.

*

זהו הפוסט השני מתוך שלושה, על יוצרים שכאב גדול ופיסי מעורב בפעולה האמנותית שלהם ובחייהם. הראשון הוקדש ל- Rhythm 0 של מרינה אברמוביץ. והפעם בוב פלנגן קומיקאי, מיצגן וגיבור הסרט התיעודי SICK: The Life & Death of Bob Flanagan, Supermasochist  – "חולה: חייו ומותו של בוב פלנגן, מזוכיסט-על" (1997, וספוילרים למכביר).

*

SICK
בוב פלנגן נולד עם סיסטיק פיברוזיס מחלת ריאות מייסרת ותורשתית. רוב החולים בתקופתו מתו בילדות או בשנות העשרים המוקדמות. שתיים מאחיותיו של פלנגן עצמו מתו בגיל חצי שנה. שלישית האריכה ימים עד גיל עשרים ואחת. הרופאים הקציבו לו שש או שבע שנים לכל היותר. פלנגן שרד ארבעים וארבע, מ-1952 עד 1996.

עטיפת הסרט

*

פַּטיש של אהבה

אין בכוונתי לפרט את העינויים שפלנגן עובר במהלך הסרט. רק לשם כיול וקנה-מידה יוזכר כאן התקריב שבו רואים אותו תוקע מסמר ענקי בזין שלו. הדם ניתז על עדשת המצלמה, וברקע מתנגן לו שיר בנייה קצבי ורומנטי (בסגנון "אהובי בנה לי בית"): "בניתי בית בפַטיש של אהבה, הכיתי, היכיתי, ואלוהים שמר עלי…" ואלה מכם שרוצים עכשיו לקום וללכת, חכו עוד רגע:
את SICK ראיתי עם א' בקולנוע קטן בסנטה קרוז, קליפורניה. א' אינו יכול לשאת סרטים אלימים. את לב פראי של דיוויד לינץ' למשל, הוא נטש כבר בהתחלה בסצנת המדרגות, ומעולם לא שב. אז מה היה שם בטריילר של SICK שגרם לו לחרוג? ולא רק הוא. מה גרם לכיתת התיאטרון החזותי שלא יכלה לשאת את גרון עמוק לצפות ב SICK עד תומו?
והתשובה בשתי מילים: בוב פלנגן. קשה להתנגד לכֵּנות שלו, לאומץ, למקוריות, לכאב. להומור; "כל הכתבות עלי," הוא אומר, "נפתחות במילים: בוב פלנגן היה צריך למות מזמן. לפני שנים." זה היה בלתי אפשרי בלי הומור.

*

סוּפֶּרקָליפרֶג'וליסטיקאֶקספיאלידוֹשֶס… כלומר סופרמזוכיסטיקבובאיזסיסטיקפייברוזיס – הגרסה של בוב פלנגן (לחצו לצפייה, ההטמעה הושבתה משום מה).

והגרסה המקורית של וולט דסני:


*

שרי רוז

שרי (Sheree) רוז, יהודייה בעלת שם צרפתי ענוג ומראה דודתי קצת מאיים, היתה בת זוגו בחמש-עשרה השנים האחרונות לחייו. ב-1982 הוא הפקיד את עצמו בידיה והתחייב לציות מוחלט. היא יכלה להחזיק אותו במרתף כעבד, היא אומרת. היה לו מזל שהיא התעניינה באמנותו. הם שיתפו פעולה; למשל ב"קיר הכאב", עבודה שבה הכאיבה לו ב-50 מכשירים שונים (למרינה היו 72 של עונג וכאב) וצילמה את פניו הזועקים. התמונות חוברו למעין קיר.

לכל אורך כל הסרט היא מענה אותו בשיטתיות, בדרכים שונות ומשונות ("תמיד אהבתי לנסות דברים…" היא אומרת). ועדיין, הסצנה המבעיתה ביותר, לפחות לטעמי, היא חג ההודיה בבית הוריה: על שולחן אוכל רחב, מכוסה במעין שעוונית ערוכות פחיות משקה, צלחת עם משהו כתום ומכל ספריי (אולי קצפת). שני אנשים יושבים לשולחן, אחרים עומדים. מסתובבים. אב רפאי מגיח ונעלם, אם מכורכמת צורחת על סף פסיכיות. הכל כאוטי וסטרילי, מלא שנאה וחוסר אונים. פלנגן בא מכאב גופני בלתי נסבל. שרי באה מניכור וכאב רגשי עצום.

בדרכו המאד לא צפויה, SICK הוא בין השאר סרט אהבה. תיעוד של הנס שקורה כששני בני אדם ממלאים את הצרכים העמוקים זה של זה, שהפצעים שלהם משלימים.

*

למה?

דיאן ארבוס טענה שהפריקים שצילמה הם אצולת-הטראומה; הם כבר נולדו עם הדבר שממנו האחרים חוששים. פלנגן נולד לכאב אבל לא הסתפק בו. השיר WHY שאותו הוא קורא בסרטון, הוא מטח / אשד של תשובות סותרות לשאלה הגדולה (למה מזוכיסט?). הטקסט המלווה בתמונות מסרטים ביתיים של פלנגן הילד, מאיר עיניים.

*

"כי ההורים שלי אמרו לי תהיה מה שאתה רוצה להיות, וזה מה שרציתי להיות."

הנימוק הזה, בעל התחתית הכפולה, המצחיקה-מַבכה (כאילו שאפשר להיות מה שרוצים, ואם פלנגן רוצה להבריא למשל?) הוא אולי גולת הכותרת. וגם השורה האחרונה "כי אתה תמיד מכאיב למי שאתה אוהב".

ההורים שלו אגב, מתראיינים בסרט. הם נחמדים. חמים, קשובים, נבונים, כבדי ראש. הם לא ידעו על ההרפתקאות המזוכיסטיות שלו כילד, הדברים שהיה מעולל לעצמו באישון לילה. הם למדו על כך מהספר שלו.

אמו שואלת את עצמה שוב ושוב "איפה הייתי?" ואחר כך היא מעירה בשקט על מעשי הכאב שלו: "אני רואה אדם צעיר ששונא את גופו."

אביו נחרד: "הלא כמעט הרג את עצמו! בזמן שאנחנו ניסינו הכל כדי להחזיק אותו בחיים. הוא יכול היה להיהרג מהדברים האלה!" ועם זאת, הוא מבין את בנו: "הוא כאילו אומר לאלוהים, או למי שנמצא שם: בן זונה שכמותך, זה מה שעשית לי?! אני יכול לעשות יותר ממך, אני אראה לך מה זה. לך לעזאזל. הוא נלחם בחזרה," אומר האב. והוא צודק. זה סרט הירואי. בדרכו ההפוכה והמחרידה פלנגן הוא גיבור.

*

אני יותר המדען המשוגע מאשר שפן הנסיונות

"אני המצאתי את זה," אומר פלנגן עצמו, "אני בשליטה. אני יותר המדען המשוגע מאשר שפן הנסיונות." (והוי כמה שכל השיחה הזאת מחזירה אותי לאהרון קליינפלד) "אנשים לא חושבים על מזוכיסט כעל אדם חזק," הוא מוסיף, אבל מזוכיסט חייב להכיר ולהכשיר את גופו. המזוכיזם שלו מגוייס בין השאר, למלחמה במחלה, הוא אומר. (והשורה התחתונה: שלושים ושבע שנים יותר ממה שנתנו לו הרופאים.)

*

אנשים חולים לא מקושרים לסקס בדרך כלל

בשלב מסוים בסרט מגיע מכתב מ-Make-a-wish foundation: שרה, נערה בת 17 חולת סיסטיק פיברוזיס במצב קשה, מביעה משאלה לפגוש אותו. היא מתראיינת בחברת אמה. נערה רבת קסם, מרשימה. הספר של פלנגן הוא התנ"ך שלה. היא לוקחת אותו לכל מקום, שופכת עליו דמעות של הזדהות ופליאה. אמה מבוהלת: "אבל זה לא המזוכיזם שמושך אותך…" היא פולטת, ספק מבהירה ספק שואלת. גם… מתעקשת הנערה. לא בצורה קיצונית כמו אצלו. אבל אנשים חולים לא מקושרים לסקס בדרך כלל. זה חלק ממה שמרעיש אותה. פלנגן מייצג בשבילה את היכולת לשלוט על הגוף לשם שינוי, לשלוט על משהו. הוא נותן לה השראה ותקווה. היא ואמה מבקרות את פלנגן ושרי. הרבה צחוקים. האם האמיצה שולפת דילדו שחור ענק מארון מתים (הכל חלק מאיזו עבודה אמנותית) ומשתטה איתו.
(תחושה מצטברת: מעבר לקיצוני לחריג ולמדמם יש הרבה שפיות. וסבל. המון. אבל מה עוד חדש?)

*

החיים הביסו את זה

לקראת סוף הסרט פלנגן מסרב לציית לשרי. אין לו כוח. "אני גוסס," הוא אומר לה, "מה לא בסדר איתך? אני לא יכול לנשום. אני אוהב אותך." והיא בשלהּ, בקולה הסבלני, הקצת מורתי: "אני רוצה שתציית לי." ואת שואלת את עצמך (כמוהו) מה לא בסדר איתה, זה מה שמטריד אותה עכשיו? ומצד שני כל כך שקוף למה היא מתעקשת. היא לא מסוגלת להודות שזה הסוף. "אני חושבת שהוא כבר לא מזוכיסט," היא אומרת לבמאי בעצב, "החיים הביסו את זה, הכאב שבו הוא חי."

וממש לפני המוות, פלנגן: "אני כל כך אוהב אותך. אני גוסס?" הוא שואל. (היא מהנהנת.) "אני לא מבין את זה," הוא אומר, "זה כל כך מוזר."

חודש אחרי מותו שרי מראה לבמאי את המכל המלא בנוזל צמיג שנשאב מריאותיו. הוא פשוט טבע כל הזמן, היא אומרת.

*

נחמד להיות מת!

על כותרות הסיום, שומעים את פלנגן מזמר: "נחמד להיות מת, נחמד להיות מת!" (כדאי ללחוץ על פליי. יש הבדל עצום בין האזנה בלבד – שהיא מצחיקה ומלבבת אם גם מקברית במקצת, לבין האזנה שמלווה בצפייה ומביאה מראות קשים מהסרט. הקליפ הזה לא מופיע כמות שהוא בסרט, אבל אפשר ללמוד ממנו על האופן החכם והסיבובי שבו הסרט משלב טקסט, סאונד ודימוי.)

אסוציאציה: גונאר מהילדרנד הוא הגיבור הגדול של הסאגות  האיסלנדיות. הוא היה אמור לעזוב את ארצו בעקבות סכסוך משפטי. אחרת, כך הוזהר, דמו יהיה הפקר. הוא כבר ארז וברגע האחרון חזר בו. לא התחשק לו לעזוב את המדרונות הירוקים. וההחלטה אמנם עלתה לו בחייו. אחרי מותו ראה מישהו אור בוקע מקברו (נדמה לי). הוא הציץ וראה את גונאר. הוא נראה מאד שמח. הוא רקד לו ושר "אני העדפתי למות ולא להיכנע". נזכרתי בו כששמעתי את בוב פלנגן מזמר.

*

ואחרי הכל

יצאנו מהקולנוע מרחפים. התעלוּת מוזרה. תחושה חדשה. לא דומה לשום דבר אך גם מוכרת במעומעם. ופתאום קלטתי, שלראשונה בחיי אני חווה קתרזיס, בדיוק לפי המתווה של אריסטו: זיכוך דרך החמלה והחרדה.

ואחר כך בלילה לא הצלחתי להירדם. הכל חזר אלי פתאום; בלי הומור. בלי מילים. רק מסכת עינויים שאין לה שחר וקץ.

ואחרי הכל, אני אסירת תודה לקירבי דיק במאי הסרט. לא על פלנגן האמן; מיצגי הגוף שלו הם קצת גסים ולוקים מבחינה פלסטית. הסטנד-אפ יותר משכנע. ועדיין, העיקר הוא פלנגן האדם. SICK הוא הפורטרט שלו. פורטרט נפלא, מצחיק ומכאיב, מרגש בלי להיות סנטימנטלי, מפוכח בלי לגלוש לניכור או לצינה. כל כולו על גוף ומחלה ומוות, ובעצם על ההפך הגמור (אומץ, חיים, אהבה).

*

לפוסט הראשון של הכאב הגדול

עוד באותו עניין:

בגדי הכעס ואהבה – על Cut Piece של יוקו אונו (עשר שנים לפני מרינה אברמוביץ)

מיצגניות וגיבורים

כשדויד גרוסמן פגש את ויטו אקונצ'י, על אמנות הגוף בספר הדקדוק הפנימי

*

עוד על גוף ורוח (הגרסה הקומית):

ידיים על גוף קשה

Read Full Post »

חלק שני של "פוסט שמתחיל בבובת מין שקמה לתחייה".

"בובה מתנפחת" (זה היה שמו של הסרט היפני) היה שונה מכל האפשרויות שדמיינתי. זה היה סרט בסגנון המשל הקיומי הפיוטי מזן "הנסיך הקטן", ואפילו יותר ממנו "יונתן משהו" ספר שעשה עלי רושם עז בילדותי: יונתן נפל מהירח. לא היה לו מושג על הדברים הכי מובנים מאליהם. הוא לא ידע למשל מה זאת משפחה. לא היה לו אפילו שם משפחה (לכן קראו לו "יונתן משהו"). אני זוכרת שהוא צייר לעצמו אבא ואמא וסבא וסבתא על החול שעל שפת הים. בסוף הוא התאהב בנערת קרקס מהלכת על חבל (עכשיו שאני כותבת, זה נשמע לי בדיוק התסריט של "מלאכים בשמי ברלין", אבל זה יחכה לפעם אחרת).

מתוך "בובה מתנפחת". רוב הסרט היא מסתובבת בתלבושת הבובתית של המשרתת הצרפתייה, עם חצאית קצת מתנפחת, מטריה סגורה ותיק קטן אדום

אזהרת ספוילרים בפסקה הבאה
העלילה של "בובה מתנפחת" פשוטה ודרמטית כאחד. הבובה אמנם קמה לחיים, היא זוכה בלב וביכולת לנוע ולדבר, אבל נותרת יישות פיוטית מתנפחת עם צל שקוף למחצה. היא מוצאת עבודה בחנות וידאו, מתאהבת בבחור שעובד איתה, נסחטת מינית על ידי הבוס שלה, מבקרת בבית החרושת שבו נוצרה ומשוחחת עם בוראה ("האם כל מה שראית היה עצוב? האם היה גם יופי?" הוא שואל). כשהיא חוזרת הביתה היא מגלה שהוחלפה בבובה חדשה. לבסוף היא מתעלסת עם אהובה ומגשימה את הפנטזיה שלו, לרוקן אותה מאוויר ולנשוף לתוכה. אחרי שהוא נרדם היא מחליטה לרוקן גם אותו מאוויר ולמלא אותו בנשיפתה. היא נועצת סכין בבטנו אבל לא מצליחה להחיות אותו מחדש. היא צוררת אותו בשקית זבל ונשכבת לידו. מן החלון משקיפה עליהם מחליפתה שקמה זה עתה לתחייה.

"בובה מתנפחת" לא היה טוב ו/או מהנה. הקימה לתחייה קרתה בחטף בקטע שלפני הכותרות. ההמשך, כמקובל בז'אנר המשל הפיוטי, היה איטי להחריד וניטרל את הפוטנציאל הקומי-טראשי של החומרים. שלא לדבר על המשפטים הסימבוליים: "אעשה כל מה שתרצה," – אומרת הבובה החיה לאהובה – "הלא לשם כך נוצרתי." וכשהיא עומדת עם יוצרהּ מול ערימה של בובות משומשות-מתות הוא אומר: "לפי פניהן אפשר לזהות את אלה שזכו לאהבה, ומה זה אם לא סימן שיש להן לב. במותן הן הופכות לזבל, כמו בני האדם, ההבדל היחיד הוא שאנשים הם זבל מתכלה" (בחיי, ובסוף העלילה, היא אמנם מכניסה את גופת אהובה לשקית של זבל מתכלה!). והתובנה החוזרת לכל אורך הסרט: "כולנו תחליפים ריקים למשהו" …

ובכל זאת היה בו משהו, בסרט הגרוע הזה, בשילוב בין מקוריות לבוסריות, בין מיניות לנאיביות, בכובד הראש המצמית כמו בגיל ההתבגרות (הוי הכובד הזה שהייתי בטוחה שנשר וחלף עד שמישהו שפגשתי לאחרונה נגע בכפתור הנכון והוא צף והציף בשלמותו כאילו חיכה להזדמנות. מסתבר שהנפש לא מאבדת כלום, היא רק מורידה למחסנים).

ובסופו של דבר התעניינתי יותר בבעליה של הבובה: מלצר מחוק בגיל העמידה שלא משתמש בה רק למין, אלא חי איתה חיים מלאים: אופה לה עוגה, מושיב אותה מולו בארוחה, לוקח אותה לטיול בכיסא גלגלים (ותוקע לה פחית משקה ביד), מתחבק איתה על ספסל וכן הלאה. כמו שמירי כתבה בתגובה לפוסט הקודם: "כן! גם אני ראיתי איזה קריפי שכזה בערוץ שמונה … אני זוכרת בבירור איך הוא רחץ את אחת מהן באמבטיה והלביש אותה והכין אותה למפגש איתו. טקס שלם. הייתי מבועתת ומוקסמת ממנו. גבר שמשחק בבובות ברצינות גמורה, כמו איזו השלכה מטורפת של משחקי ילדות".

זה הזכיר לי סרט אחר שראיתי בערוץ שמונה (ערוץ לגמרי הזוי, בייחוד כשצופים כמוני, רק בחלקי סרטים אקראיים) על נשים בריטיות ש"מאמצות" בובות תינוק. הסרט עקב אחרי כמה מהנשים; אחת מהן פרפקציוניסטית שיש לה כבר כמה "תינוקות" והיא טסה עם אמא שלה לארצות הברית לקבל "תינוק" חדש. השתיים סוחבות איתן ארסנל שלם של בגדי תינוק ואביזרים, ואחרי שלושה ימים של התרגשות ו"בונדינג" במלון, האם הטרייה מגלה פגם זעיר בראשו של התינוק ומחזירה אותו ליצרן בכעס ובאכזבה ובשברון לב.
ולעומתה – סבתא חביבה (באמת חביבה) שגידלה את נכדה כשבִּתה חלתה, ועכשיו כשבִּתה הבריאה ולקחה את בנה ונסעה לגור במרחקים, היא מרגישה ריקנות בלתי נסבלת ומחליטה לאמץ לה תחליף. היא מקווה שהטיפול היומיומי בבובה ימלא קצת את החור שפערו הגעגועים.

למעלה: פרסומת לבובת תינוק. היפריאליזם מטריד

זה מאד הפתיע אותי וגם הכאיב לי בדרך משונה, הנחת היסוד המטריאליסטית, כאילו די בפעולות, במכניקה של ההלבשה, רחצה, טיול, ערסול – כדי לעורר את הרגש, לא חשוב מי או מה נמצא בצד השני. בשלב מסוים הסבתא הנחמדה אומרת: "כשאת מטיילת עם עגלת תינוק, אנשים תמיד מחייכים אלייך ופותחים בשיחה, את פחות בודדה." עד עכשיו לא ברור אם זאת אמת שנפלטה, או ניסיון לתת הצדקה יותר קלילה וארצית לאימוץ הבובה.

כל הנשים בסרט נשואות. אף אחת מהן לא ממש משוגעת. כלומר כולן מבדילות בין מציאות לדמיון, הן יודעות שמדובר בבובה ומודעות לחור הפיסיולוגי-פסיכולוגי שהיא ממלאת. הבעלים משתדלים להכיל ולתמוך ומצטמררים בשקט, מביטים הצדה באי-נוחות. לאחת הנשים יש המון תינוקות, משפחתון דומם שהזכיר לי את הסלון ההוא הזרוע בבובות מתנפחות). האם זה נראה להם יותר "נורמלי" להחזיק בובות מין? כי הביזאריות היא אותה ביזאריות, מעין תקיעוּת ב"כאילו" של הילדות. וזו גם אותה בדידות: זו לא הבדידות ה"חיצונית" שמעיקה עלי; ריק יכול להתמלא. והתחליף סותם ומקבע אותו. אחותי היתה משחקת שעות עם "הוא" בילדותה, ככה היא היתה קוראת לשותף הנעלם שלה. אבל במשחקי ילדות יש קפיצת דמיון שנעדרת ממשחקי הבוגרים ומוחלפת במין מכניות עבה ועצלנית וממכרת. זה די מפחיד, ככה פחדתי בילדות כש"פינוקיו" התמכר לחיי שעשועים והפך לחמור.

 

ועוד שתי הערות:
* באמת אני לא יודעת למה קיטלגתי את זה תחת מיצג. ובעצם כן, זה איכשהו יותר נסבל אם חושבים על זה ככה.
* בינתיים התברר לי שבמאי הסרט קורה אדה יצר עוד כמה וכמה סרטים, ביניהם "החיים שאחרי" רב הקסם, ו"איש אינו יודע" (שלא ראיתי). אני כל כך שמחה שלא ידעתי את זה בזמן הצפייה. זה היה מחסל את חופש ההתבוננות. ידע זה לא רק כוח אלא גם תבניות וכבלים.

 

Read Full Post »

לפני זמן מה ראיתי סרט יפני על בובת מין שקמה לתחייה. א' הביא אותו הביתה. הוא חשב שזה יעניין אותי, המפגש בין פורנו (כלומר, גוף) לתיאטרון בובות. הוא צדק. עוד לפני הצפייה כבר חלפו לי בראש לפחות חמישה תסריטים אפשריים.

דבר ראשון חשבתי על הפַּסָל היווני פיגמליון שיצר את בובת המין הראשונה והתאהב בה. אני יודעת שמקובל להגיד על פיגמליון "התאהב בפסל שיצר", אבל המיתולוגיה היוונית-רומית שבה נולד הסיפור היא הרבה פחות ענוגה ורומנטית.

את סיפורו של פיגמליון קראתי במטמורפוזות של אובדיוס. על פי הספירה של הבמאית נטעלי בראון – מתוך מאתים חמישים מטמורפוזות (כלומר מיתוסים יווניים-רומיים על אנשים שהפכו לחיות, צמחים ואבנים) חמישים מספרות על אונס שמוביל לגלגול. במקרה של פיגמליון מדובר בגלגול הפוך אמנם – מדומם לאנושי, אבל גם הוא מתחיל ב"אונס". אני כותבת "אונס" במרכאות כפולות, כי אי אפשר לאנוס דומם, ובכל זאת: היחסים בין השניים מתחילים באישה-אובייקט-פנטזיה שפיגמליון מכניס למיטתו. ואגב, כבר המשפט הראשון בסיפור: "את הזונות בזנותן פיגמליון ראה בשאט נפש" (כך זה נפתח, בחיי), מבסס את אווירת המין המחופצן שאותו הוא כביכול שולל, ובעצם מעלה בחזקה.
בהמשך מסופר איך גילף לעצמו אישה משנהב וחי איתה:

אהבתו בערה בלבבו לעלמה הדוממת.
פעם בפעם ניסה בידו, הבשר או שנהב היא –
לא האמין, לא הודה, כי פסל עומד לפניהו.

גם נשקה ודימה, כי אף היא נשקתו בפיה,
גם ידבר לתבנית, יחבק לה, ירגיש, כי חיה היא,
גם יפחד, כי ילחץ על עורה וסימן בו יטביע;
ואז ילטפנה רכות …

כל קישוטיה יפים – אך גם ערומה נפלאה היא.
על יצועי ארגמן על ידו בלילות ישכיבנה,
מראשותיה ריפד בפלומה (כאילו מרגישה היא),
בזרועותיו יחבקנה ואשת חיקו הוא קורא לה.

(תרגם: שלמה דיקמן)

בסופו של דבר נענית ונוס לתפילתו של פיגמליון ומקימה את הבובה לתחייה ("שב אל ביתו ובקש את הפסל, שכב על יצוע,/ את עלמתו ינשק והפעם הרגיש, כי חמה היא./ פיו ישקנה שנית וידיו את חזה תגששנה…" וכן הלאה).

חשבתי גם על סינדרלה, בגרסת הזונה-הנגאלת-על-ידי-האהבה של ג'וליה רוברטס ב"אישה יפה".

והיתה כמובן אופציה של סרט פורנו משונה: עם נופך סוריאליסטי קצת מאובק, ואפילו מחווה לרומנטיקה הגרמנית על נטייתה המופלגת אל החלומי, הפלאי והמלאכותי.

פעם ראיתי בערוץ 8 סרט תיעודי על אדם שחי עם חמש בובות מין. הרמון שכזה. במהלך הסרט הוא מנסה לקשור יחסים עם אישה חיה, בלי להסתיר את החלק הזה של עולמו. האישה, עד כמה שאני זוכרת, היתה די רגילה ונחמדה והתייחסה למצב באומץ ובענייניות, עד שכבר לא יכלה. בשלב מסוים בסרט מוציא האיש את כל הבובות מאריזתן ומושיב אותן בתפזורת בחדר המגורים שלו ויושב ביניהן בדממה. זה היה רגע creepy וטעון, כמו בכל פעם שמשהו ששייך לאפלה מוצג פתאום באור סלון. וגם הכמות מכריעה, תחושת הריבוי, כחול אשר על שפת הים (כמעט).

מתישהו במהלך הסרט בכל אופן, הוא מסביר בגילוי לב וגם בהיגיון מסוים שלאישה חיה יש רצון משלה שמִן הראוי להתחשב בו, ובובת מין תמיד מוכנה (או משהו כזה). כלומר בובת מין היא האהובה האידאלית כי אין לה רצון משלה. ופתאום מבליח לו זיכרון שיהודה הלוי יצר לעצמו פעם גולם-אישה – שמעתי על כך יותר מפעם אחת אבל זה אף פעם לא שוקע אלא מתפוגג כמו חלום, רק הכותרת נשארת. ובעיקר אני נזכרת בסיפור הנפלא של א.ת.א. הופמן "איש החול" שבו מתאהב הסטודנט נתנאל בבובה המכנית אולימפיה, ושוכח בעטייה את קלרה ארוסתו הנלבבת. זה הקטע שבו נתנאל שופך את לבו לפני הבובה ומקריא לה מפרי עטו:

אכן מימיו לא נזדמנה לו מאזינה נפלאה כמוה. היא לא רקמה ולא סרגה, לא הציצה מן החלון, לא האכילה ציפורים, לא שעשעה כלבלבים בחיקה, לא שיחקה עם החתול, לא העבירה פיסות נייר מיד ליד, לא נאלצה להסתיר פיהוק בשיעול חרישי מאולץ – בקיצור שעות על שעות היתה יושבת בלא ניע ובלא זיע, עיניה לטושות אל עיניו של אהובה ומבטה הולך ומתמלא אט אט חיות ולהט. רק כשהיה נתנאל קם לבסוף על רגליו ונושק לידה ואף לפיה, היתה אומרת 'אה, אה' … 'אהה נפש עמוקה נפש נפלאה, היה נתנאל קורא בשובו למעונו, 'רק את, רק את לבדך מבינה לרעי'. הוא נרעד כולו מחדווה כשהיה הוגה בתואם הפלא שנתמזגו בו נפשותיהם יום יום יותר ויותר.
(תרגמה: נילי מירסקי)

כשקראתי את הסיפור לראשונה לפני שנים תהיתי איך מצליח קסמה של אולימפיה להאפיל על טמטומה, אבל עכשיו אני מבינה שקסמה הוא בטמטומה, בריקנותה המתפקדת כקשב מוחלט שאינו תובע דבר.

ואם נחזור לתסריטי הרפאים שלי לפני הצפייה – היתה עוד אפשרות חמישית נוספת של סרט "נועז" על אהבה טהורה בעולם חסר תמימות. נזכרתי בסרט הביכורים של סטיבן סודרברג סקס, שקרים ווידאוטייפ (1989, למי שלא זוכר/לא ראה – אנדי מקדואל נשואה לפיטר גאלאגר הבוגדני ואז נכנס לחייהם ג'יימס ספיידר, חברו הוותיק של גאלאגר, בתפקיד "קדוש" שהוא בו-בזמן גם "סוטה" כפי שמתברר בהמשך – כלומר הוא מתנזר מנשים אבל מצלם אותן בווידאו מדברות על חיי המין שלהן וגם מאוננות למצלמה, רק אם הן רוצות). בשעתו חשבתי שזה מה שהסרט מנסה להגיד: ש"קדוּשה" היא בלתי אפשרית בתרבות שבה אנחנו חיים, כדי להיות קדוש אתה צריך להיות גם סוטה, והייתי כל כך משוכנעת בפרשנות הזאת שממש נדהמתי כשקראתי את התסריט עם המבוא של סודרברג וגיליתי ששום דבר אפילו דומה, לא עלה בדעתו.

זה שוב יוצא קצת ארוך. להמשך: כולנו תחליפים ריקים למשהו (פוסט שמתחיל בבובת מין ומסתיים בבובת תינוק).

*

עוד בסביבה

איך לא ראיתי את גרון עמוק, חמש פעמים

כמה הערות על נוטות החסד (או – "זה יותר מדי אידיוטי מכדי להיות סכיזופרני")

הנערה שקפצה לתוך יורה רותחת


Read Full Post »

לפני כשלושה שבועות קבלתי ממייל ממירי שחם: האם כתבתי פעם על נוהל עתיק יומין שבו מוסיפים דם בתולה ליציקת פעמון כדי למנוע ממנו להיסדק בזמן שהוא מתקרר, האם אני מכירה נוהל כזה?

לא, לא כתבתי אבל זה נשמע לי מוכר, אולי רוסי. כתבתי לאתי בן זקן (זאת שרקדה את "קפה מילר" בזמן ששרה את האריה של פרסל), האם היא מכירה מנהג כזה, והיא ענתה: "לא, אבל הוספת 'רכיב אנושי' לחיזוק מבנה ידועה גם באופנים אחרים. ראי 'אגדת מבצר סוראם' שזכתה לעיבוד קולנועי אצל מיודענו היקר, ושם קבורת עלם חי מחזקת סוף סוף את חומות המבצר, שעד אז חזר ונפל…"

"מיודענו היקר" הוא במאי הקולנועי הארמני-גרוזיני סרגיי פאראג'אנוב. אולי בגלל זה זה נשמע לי רוסי.
מירי היתה מרוצה מהתפנית: "או, יופי. כלומר מחריד, אבל ה'יופי' התייחס לעובדה שמקריבים גם בחורים צעירים ולא רק בחורות. זה באמת לא הגיוני לבחור אישה לחיזוק יסודות של מבצר (שחוזר ונופל. אימפוטנציה). הגוף הנשי עם אגן ירכיים מודגש מזכיר בצורתו פעמון. אולי משם הגיע הרעיון מלכתחילה."

למעלה: אם כבר, אז טעימה מפאראג'אנוב. לא "אגדת מבצר סוראם" אלא ההתחלה של "צבע הרימון" סרטו האהוב עלי ביותר. כמו רוב סרטוני פאראג'אנוב ביוטיוב, הודבקה לו מוסיקה חדשה. מעצבן אבל כמעט בלתי נמנע בגלל רצף הדימויים המרהיב והלעתים מצחיק שהופך כל סרט של פאראג'נוב למעין וידאו קליפ עילאי.

בינתיים נזכרתי בידידתי עמליה עפרת שמכירה כל סמל ומיתוס מתחת לשמש. התקשרתי אליה והיא תיכף ענתה שמדובר בסיפור סיני על יוצק פעמונים שהפעמון שלו נסדק כמה פעמים, עד שבתו קופצת ליורה הרותחת כדי להציל את כבודו. עמליה חזרה והטעימה ששום דבר לא נכפה על הנערה. ההקרבה היתה מיוזמתה שלה. הבטחתי לצטט אותה, לא שזה ישכנע מישהו. ומירי אמנם צלפה:
"'להציל את כבודו' 'כבוד המשפחה' – הקישור החולני בין כבוד לבין הצלחת השמירה על נכס הבתולין: בעזרת קרום הבתולין השלם שלה היא מאחה את הסדקים בפעמון, סדקים שמרמזים בפרהסיה על אי-שלמות, על פגיעה מוקדמת אפשרית בכבוד." (מה לעשות, צודקת.)

למחרת צלצל הטלפון: עמליה מצאה את הסיפור והוא בדרך אלי, ועד שיגיע היא מעדכנת אותי בפרט נוסף: כשהנערה קופצת ליורה מנסים לעצור בעדה ותופסים ברגלה, וכמו סינדרלה בשעתה, היא מאבדת את נעלה. ואחר כך, בצלצול הזך של הפעמון המושלם מהדהדת הקריאה "נעלי, נעלי…"
זו היתה נקודת האל-חזור של הפוסט.

"הפעמון הגדול", כך נקראת האגדה שמחברה לא נודע. היא מופיעה בקובץ "הקנקן והגביע, הגיגים מחוכמת סין" שבחר ותרגם יחיאל כרמון. הספר יצא ב1957, ונדפס מחדש בשנת 2000 לרגל מאה שנה להולדת המתרגם.

וקודם כל תקציר: זה היה בתקופה שבה הועברה עיר הבירה מ"ננקינג" ל"פקינג" (כך קראו להן אז, כשהספר תורגם). שני מגדלים אדירים הוקמו בשער העיר: מגדל התוף ומגדל הפעמון. במגדל התוף הוצב תוף ענקי ועכשיו צריך להכין גם פעמון. המשימה מוטלת על קואן יו, מנדרין מדרג שני. ההכנות אורכות חודשים והיציקה נחגגת בנגנים ובתהלוכות, אבל כשמסירים את התבניות מתגלה פעמון מחורר. כל העסק חוזר על עצמו גם בפעם השנייה, והקיסר הזועם מאיים להתיז את ראשו של האומן אם ישוב וייכשל בפעם השלישית והאחרונה. בתו המודאגת בת השש עשרה פונה לחוזה בכוכבים והוא מנבא שהיציקה תיכשל גם הפעם, אלא אם כן יימסך בה דמה של נערה צעירה. וכשמגיע היום היא מזנקת ונבלעת ביורה הרותחת, כל כולה חוץ מהנעל הנותרת בידי המשרת שניסה לעצור בעדה. הפעמון שלם ומושלם הפעם, אך לצלצולו הזך מתלווה נהי חרישי, קול בכיה של אישה: "נעלי, נעלי…"

עד כאן השלד. הפרטים מחזקים את כל מה שעלה עד כה, כלומר את הגוון המגדרי והמיני של הסיפור:
שני מגדלים ניצבים בשער הסיפור: מגדל התוף הגברי, בעל הקול הנמוך והרועם והמקל דמוי הפאלוס להקשה, ומגדל הפעמון הנשי, בעל הקול הגבוה, דמוי האגן, כמו שמירי אמרה (אני חשבתי על חצאית פעמון). המנדרין שקיבל את העבודה "נודע כאומן מופלג ביציקת כלי זין משובחים", וכששוברים את התבניות בפעם הראשונה "והנה כל גופו של הפעמון נקוב נקבים נקבים" (נקבים זה עוד יותר מפורש מסדקים). תיאורה של הנערה בת השש-עשרה מפורט וספוג אירוטיות "שפתיים פתוחות קמעא, אדמדמות ורוויות עסיס כשני דובדבנים…" וכן הלאה. וכמובן: "אחרי שהוצנה המתכת ונתגלה הפעמון, מצאוהו מושלם כהלכתו ונוצץ בטהרתודמה של הבתולה נמסך בתוך איבריו והיה למזיגה גמורה ומושלמת" (ההדגשות שלי).

וכדי לדבר על סינדרלה הטרגית והמקולקלת, כדאי להתחיל במקורית: נדמה לי שסוד הרגליים הקטנטנות של סינדרלה כמעט מובן מאליו היום; לאידאל ה"יופי" כביכול, יש אג'נדה סמלית: הכלה אינה אמורה ללכת על רגליה שלה ובדרכה, אלא להינשא על ידי הנסיך-הגבר למחוז חפצו. ובעברית אף קיימת זיקה לשונית בין "נישואין" ל"נשיאה", בין "לשאת אישה" ו"לשאת משהו" ממקום למקום. נשים אינם נושאות גברים. הן נישאות להם, כלומר על ידיהם. פעם, באחד מהגליונות הנושנים של כתב העת הפמיניסטי "נוגה", קראתי מאמר שצידד באחיות הרעות, כי גם לבחורות עם רגליים גדולות (כלומר כאלה שעומדות על דעתן) מגיע להתחתן עם נסיך…

ילדה-נערה סינית שרגליה נקשרו

אחת הגרסאות הקדומות של סינדרלה היא מעשייה סינית מהמאה התשיעית, כשש מאות שנה לפני התקופה שלה מיוחס סיפור הפעמון. אבל בצד הסמליות המשותפת לכל הנעליים הקטנות – נוסף בתרבות הסינית טוויסט נוסף. אי אפשר להזכיר את הרגליים הקטנות מבלי לחשוב על קשירת כפות רגליהן של ילדות צעירות (כבנות 6) על מנת למנוע את צמיחתן. המנהג שהיה נפוץ מהמאה העשירית בערך לפי העדויות, ועד תחילת המאה העשרים, נועד לשמר את זעירותן של רגלי הילדות. כפות רגליים אידאליות בגודל 7 ס"מ כונו רגלי לוטוס מוזהב, בעוד שרגלים עד 15 ס"מ היו רק רגלי לוטוס מוכסף. הפיוט הזה מכבס את שבירת עצמות כף הרגל, ניוונה ושיתוקה.

מנהג זה משמש כדוגמה בקרב סוציולוגים ואנתרופולוגים לנכות כמושא למשיכה מינית. הסינים ראו ברגליים הקשורות אובייקט מיני – וזאת מאחר שהרגליים תמיד הוסתרו בנעליים מעוטרות … אלמנט ארוטי נוסף הייתה צורת ההליכה של הנשים שנגרמה בשל קשירת הרגליים." (מתוך ויקיפדיה).

וכאן מצוטט בעל עסק שעדיין מייצר נעליים לקשורות הרגליים האחרונות: "משונה לחשוב שזה היה פעם משהו ארוטי. בשבילנו, ריח הבשר המרקיב בלתי נסבל, אבל בזמנו, גברים כתבו שירים על הניחוח העשיר".

המנהג נולד על פי אחת ההשערות, כאמצעי נגד בריחת פילגשים. וכיוון שאישה שרגליה נקשרו לא יכלה לעבוד בבית וכמעט לא יכלה לזוז, הוא נפוץ בהתחלה רק בקרב המעמדות הגבוהים, אבל עם הזמן אומץ גם על ידי מעמדות נמוכים יותר (אין על אובייקטים מיניים).

אז למה בכתה קו איי, בתו של יוצק הפעמונים? האומנם גם בעולם הבא היא זקוקה לנעל כדי להגן על צניעותה או כדי לשמר את האירוטיות שלה (שני צדדים של אותו מטבע)?
לפני כעשר שנים, בפיגוע באוטובוס הילדים בכפר דרום, התמוגג עד ראייה חובש כיפה מצניעותה של אחת הפצועות, ילדה בת שבע או שמונה, שרגליה נחשפו והיא עשתה מאמצים לכסותן. היה משהו כל כך מקומם ופורנוגרפי בפרט הזה שאליו נתפס האיש מכל הכאוס הזה של הפיגוע.

רק התחלתי, אני יודעת, זה פשוט יוצא ארוך לאין שיעור. ההמשך בפעם הבאה: התאבדה או נרצחה

*

סיפורים יכולים להצילהספר החדש שלי על אגדות ועל אמנות, יצא סוף סוף לאור!

*

עדכון בעקבות התגובות: נאוה סמל כתבה מחזה על פי הסיפור הזה, בשם ילדת הפעמון. תיאטרון המדיטק בחולון מעלה אותו. מעניין איך כולם מתמודדים עם הסיפור.

כף הרגל לא נראית כמו שום אבר מוכר

Read Full Post »

שירה טיפוגרפית של גיום אפולינר – 1880-1918, עוד אחת מהדמויות ששייטו בין תנועות האוונגרד של תחילת המאה (הוא זה שטבע בין השאר את המונח סוריאליזם).

זוהי הרשומה השלישית בעקבות לאָנָא בְּלוּמֶה, שיר האהבה הדאדאיסטי של קורט שוויטרס. והפעם – על מילים וגוף, שתי רשויות נבדלות לכאורה: מילים הן רוח וסימנים מופשטים, גוף הוא בשר ותשוקה. אבל שוויטרס מזיז את הגדֵרות המדומות.

תנועות האוונגרד של תחילת המאה שיחקו בצורתן ובצליליהן של המילים, במקום לגשת ישר למשמעות

אֶפשר אותָךְ גם מאחור

אָנָא בְּלוּמֶה! אנא, א-נ-א אני מטפטף את שמך

שמך נוטף כחֵלֶב בקר רך.

היודעת את אנא, כבר יודעת?

אותך אפשר לקרוא גם מאחור, ואת, את הנהדרת

מכולן, מאחור את ממש כמו מלפנים: "א-נ-א".

חֵלֶב בקר מטפטף מלטף לי את הגב.

אָנָא בְּלוּמֶה, חיה נוטפת שכמותך, אני אוהב לָךְ!

הקטע האחרון של לאָנָא בְּלוּמֶה, תרגם שמעון זנדבנק

"אותך אפשר לקרוא גם מאחור", "מאחור את ממש כמו מלפנים" מתייחס לשמה הסימטרי הפלינדרומי של אנא: א-נ-א (במקור anna)  אבל לא רק. לקרוא לזה אירוטי זה קצת מעודן ופיוטי, ופורנוגרפי קצת ישיר וחד-משמעי, זה משהו שלישי מאד חומרי וגוּפָני. כשקורט קורא לאנא "חיה נוטפת שכמותך", זה מחזיר אותנו לשְׁמה המטפטף, ה"נוטף כחלב בקר רך"; כלומר אנא היא לא סתם חיה אלא בהמה מטפטפת, ובו-בזמן היא רק שֵׁם, מילה בספר, שנקראת אמנם במלוא הפלסטיות והלהט. "זה שייך (אגב) ללהט הקר" הוא מעיד קצת קודם לכן.

ובגרסא מוקדמת יותר של השיר, בתרגומו הנלבב של אלמוני (בתגובות לפוסט הקודם):

אננא בְּלוּמֶה, אננא, אלף-נון-נון-אלף, אני לועס

את שמך. כאשר אני אותך לועס, גואים

27 חושי. שמך נוטף כמו שומן בקר רך. את יודעת את זה

אננא, את יודעת את זה?

אפשר אותך גם מאחור.

לקרוא, ואת, את הנפלאה מכולם,

את מאחור בדיוק כמו מלפנים: אלף-נון-נון-אלף.

את שלך אותך לך, אני לך, את לי-אנחנו?

זה שייך (אגב) לתוך קופסת להט הגחלים.

שומן בקר זולג מלטף מעל

גבי. אננא בלומה, את חיה מטפטפת, אני

אוהב את התום שלך, אני אוהב לך!

הגרסא הזאת אף יותר מפורשת וחייתית: "…אני לועס / את שמך. כאשר אני אותך לועס, גואים / 27 חושי."
וגם בניואנסים יש יותר תשוקה, כמו למשל חלוקת השורות:  "אפשר אותך גם מאחור. / לקרוא, ואת, את הנפלאה מכולן,". ה"לקרוא" צץ כמו נ. ב. של סיפור פואנטה בשורה הבאה, אחרי הנקודה. ובהרף עין לפני שהוא צץ, "אפשר אותך גם מאחור" זה לגמרי תנוחה.

רועי רוזן, ז'וסטין פרנק, מתוך הפורטפוליו המוכתם

הן עושות כל מה שתרצה

אז למה זה כל כך מדבר אלי, החיבור בין מילים לגוף? – ובעצם זה אפילו לא חיבור, זו טכניקה קולאז'ית שבה שמים את השם ואת החיה זה לצד זה ומניחים להם להתערבב אצל הקורא – כי הגוף הוא המקום של הנפש ושל הרוח. כי תמיד אהבתי אותיות ומילים ותפסתי אותן כיקום מקביל סמוי למחצה. אחד הפוסטים הראשונים שכתבתי כאן הוא געגועים לגופה של העברית ואני עדיין מתגעגעת. וזו גם אחת הזיקות שלי לאהרון קליינפלד, גיבור "ספר הדקדוק הפנימי":

"יש מילים," [חושב אהרון] "שאם יודעים לומר אותן באופן מיוחד, לא כמו מי שמשתמש בהן סתם, מבחוץ, אלא כמי שקורא להן בשמן, מיד הן מסובבות לקראתך את פניהן, את צדן הוורוד, מתקמרות לקראתך, והן שלך, שלך, הן עושות כל מה שתרצה" (216).
האירוטיקה נהיית יותר מפורטת ומפורשת ככל שהקטע נמשך; המילים נמסות על לשונו של אהרון, הן "מתערטלות לאט מכל עטיפותיהן הגשמיות, הפומביות, עד שפתאום כוויה קלה נותרת, זכר רמץ אדמדם, ונוגה חם מתפשט, נפוג לאיטו בחלל הפה, הנה נגע זה על שפתיך, וסר עוונך, וחטאתך תכופר" (217).
זהו סוג חדש של אורגזמה, שנולד מן האנטומיה המשובשת של אהרון, אביונה פיסית ורוחנית המתרחשת בחלל הפה, ממגע עם מילים, ואשר מתלכדת בעוצמה עם חזון ישעיהו שאהרון למד להפטרה: "ויאמר אוי לי כי נדמיתי, כי איש טמא שפתיים אנוכי ובתוך עם טמא שפתיים אנוכי יושב, כי את המלך ה' צבאות ראו עיני: ויעף אלי אחד מן השרפים ובידו רצפה, במלקחיים לקח מעל המזבח: ויגע על פי ויאמר הנה נגע זה על שפתיך וסר עוונך וחטאתך תכופר" (ישעיהו ו').

מתוך כשהמילה תהפוך לגוף

עודד עזר, טיפוגרף שמבין שאותיות הן לא דומם ו/או מופשט

והערה טיפוגרפית לסיום

מעניין לציין בהקשר הזה את הגוּפניות  של ה"גופן", התרגום העברי ל"פונט". ובכל מקרה, לו הייתי צריכה לבחור פונט עברי לאָנָא בְּלוּמֶה, זה היה ללא ספק פרנקריהליה, המחווה של הטיפוגרף עודד עזר לפרנק-ריהל.

פרנק-ריהל נוצר על ידי רפאל פרנק ב-1908 – שמונה שנים לפני הולדת הדאדא. בפרנקריהליה הוא נמתח אל רוח השטות החתרנית של שוויטרס (פרנקריהליה, השם עצמו כבר מטפטף נקביות ושמץ פסיכדליה).

פרנקריהליה

והנה קטע ממה שכתב יהודה חופשי, מעצב וחוקר טיפוגרפיה, על פרנקריהליה:

בחירתו של עזר באה ממקום אופייני לו – "בוא ניקח את המיתוס המקודש ביותר ונעבוד עימו כחומר גלם יקר ולו לשם עצם הניסוי". וכך היה. הפרוייקט בתחילתו הוגדר כבלתי שימושי. הרצון המוביל היה להגביר את מאפייני היוגנדשטיל שבאות המקורית … כלומר, לנסח מחדש זרם זה שרווח בגרמניה בתחילת של המאה ה-20. … [בהמשך] נוספו ל"פרנקריהליה" אלמנטים פיסוליים קונסטרוקטיביים בעלי אופי תיאטרלי והאנשה מלאת הומור וחיים.
… במונחים המושאלים מתחום הכוריאוגרפיה, ניתן לומר שבלהקה יש כמה פרימות–בלרינות: האות ש', ץ', ל', הן דוגמאות מרשימות לתוספות ושינויים המנציחות את היצירתיות הרבה בעיצובן. … האות ס', למשל, סובבה ב-180 מעלות ויושבת למעשה על הגג של עצמה. גם באות צ' שונו ההיררכיות בין האלכסונים שבה, ואילו האות פ' איבדה לחלוטין את הבסיס שלה (את הטקסט המלא אפשר לקרוא כאן ).

איך אמר קורט על אנא: "את חובשת את כובעך על רגלייך ופוסעת על / ידייך, על ידייך את פוסעת."

*

עוד באותו עניין:

לרשומה הראשונה על אנא בלומה (שבה אפשר גם לשמוע את שוויטרס מקריא אותו בקישור ששלח אחד המגיבים)
כחול הוא צבע שערך הצהוב

לרשומה השניה על אנא בלומה (גם בה אפשר לשמוע הקלטה אחרת של שוויטרס ששלח מגיב אחר וגם לקרוא את תרגומו לגרסא מוקדמת של השיר) הו אהובת עשרים ושבעת חושַי

*

געגועים לגופה של העברית

כשהמילה תהפוך לגוף

*

חיוכי האתמול והמחר – על המונה-ליזות של מרסל דושאן, עוד לץ אוונגרד של גוף ומילים (וגם על המונה-ליזות של לאונרדו ושל בויס)

*

יופיה של הסימטריה

האש הגוף והבית בסיפור שמשון

הפמיניזם המפתיע של האחים גרים

*******

מבזק חדשות אחרונות מספריית גן לוינסקי מחר, שבת ה4.9 בשעה 18:00 שעת סיפור עם שהם סמית. כולכם מוזמנים!

תוספת מאוחרת בעקבות תגובת בית שמאי של מירי – פרט מתוך דיוקן של רוברט וילסון שצילמה אנני ליבוביץ (מאחור הוא ממש כמו מלפנים).

Read Full Post »

כבר כמה חודשים שאני רוצה לכתוב על "נוטות החסד" של ג'ונתן ליטל, אותו קראתי באיחור לא אופנתי. קראתי גם חלק ממה שכתבו עליו. לא הכל, די כדי להבין שהדיון (כמו הדיון בכל יצירה העוסקת בשואה, לפחות כאן בארץ) נשאב לסוגיות האוטומטיות של – כן מייצג / לא מייצג, כן מוסרי / לא מוסרי, וכמובן שאלת המסר, האמירה. גם ליטל עצמו בראיון שלא מתחשק לי לקשר אליו שב והוכיח שספרים חכמים ממחבריהם.

וכך או אחרת – הגישה הזאת מסתירה חלקים מהותיים מהספר המרשים הזה. אפקט "האש הקרה, הצורבת אך לא ממיסה", על פי הגדרתו היפה של המתרגם ניר רצ'קובסקי, מזמין ומעודד השתהות, ואם מצרפים לכך את אופיו הקרנבלי של הספר (במובן שבכטין הקנה למלה), מתקבל בית גידול למחשבות מכל הסוגים – כבדות וממלכתיות כמו שוליות וביזאריות, מה שלא הופך אותן בהכרח לפחות מעניינות; זה סוג של גזענות להדיר אותן, וזה גם לא משתלם, כי הצועניות האלו מכירות מעברים שמי-יודע-לאן הם מובילים.

זה לא מאמר סדור אלא כמה מחשבות על הספר ובעקבותיו, קצת פחות קרות-צורבות מהמקור, כי אני כבר יד שנייה.

"מבקר צרפתי שיקף את דעתם של רבים כשטען שגיבור הרומן הוא 'בלתי מתקבל על הדעת לחלוטין', בשל השילוב המתקיים בו בין קצין אס-אס, הומוסקסואל, גבר שחושק באחותו ומפנטז על רצח אמו." עיתון הארץ 

גיבור בלתי מתקבל על הדעת? כלומר חורג מדרישתו של אריסטו: "יש להעדיף דברים בלתי אפשריים מסתברים על פני דברים אפשריים בלתי מתקבלים על הדעת" (פואטיקה, פרק כד').

ונדמה לי שבמודע או שלא – כמה מן המבקרים שפטו את הספר על פי אריסטו, אולי בגלל שמו "נוטות החסד" כשם הטרגדיה של אייסכילוס . אלא שג'ונתן ליטל מקשקש על הפואטיקה של אריסטו כמו ילד ונדליסט – מהגיבור שאינו מתקבל על הדעת ועד לזיכוך, הקתרזיס המיוחל הנעדר מ"נוטות החסד" וכל מה שבאמצע פחות או יותר. באחת ההערות היפות שקראתי על הספר, פאר פרידמן מתייחס לסוף המחורפן והמלאכותי:

"אני מבין כי בעיניים אריסטוטליות הופך הדאוס אקס מכינה הזה את "נוטות החסד" לטרגדיה לא טובה, או לפחות לכזו עם סוף לא מרשים. זו בעצמה אמירה מרשימה מאוד, גם כחותמת אחרונה על הרומאן כולו ועל התמות שלו, וגם על גורלו של אואה."

בהמשך למה שנאמר עד כה, מסתמנות כבר שתי אפשרויות לקריאת הספר – דרך אריסטו במהופך, או דרך בכטין, ולא רק בגלל הקרנבל (לולא קראתי רק ספר אחד של בכטין הייתי מתפתה).

*

הגיבור הוא אכן בלתי מתקבל על הדעת, אבל האם התקופה מתקבלת על הדעת? במין דרך משונה הגיבור הוא מחווה ושיקוף של התקופה. ולא רק הגיבור, גם הסיפור עצמו מוטלא מחלקים שאינם מתיישבים לכאורה זה עם זה; ההיסטוריון יהודה באואר הסתייג מן ההטלאה, במין תביעה משונה לטוהר הגזע בספרות:

"ומתעוררת השאלה: איזה ספר כתב ליטל – רומן בלשי על דמות אפלה ורצחנית, או רומן היסטורי על תקופה ובעיותיה? ליטל יושב על הגדר ומנסה לשלב בין החלופות, והדבר לא עולה יפה."

למעשה יש הרבה יותר סוגות ב"נוטות החסד". אפילו החלקים ההיסטוריים נעים בין עשרות-אם-לא-מאות עמודים של כרוניקה בירוקרטית יבשושית, לרומן היסטורי לבני הנעורים (פירוט בהמשך). ויש גם פרקי מדע בדיוני, מובלעות של בלשנות, רומן ריאליסטי מעולה, רומן פורנוגרפי וכן הלאה, ומעל לכל – המבנה המוסיקלי המופשט: פרקי הספר הקרויים בשמות מוסיקליים ובקשת המחבר מן המתרגמים להותיר את כל המינוחים הגרמניים הצבאיים והמנהלתיים בשפת המקור, "גם במחיר פגיעה מסוימת בשטף הקריאה", ועוד יותר מן הבקשה – הנימוק:

אני מאמין [כתב ג'ונתן ליטל] שגם עבור הקוראים שאינם מכירים אותם ואינם רוצים לפענח את משמעותם, הם בכל זאת מפקדים כאלמנטים מוזיקליים יקרי ערך שמעניקים לטקסט את איכותו האובססיבית, הכמעט מתכתית.

*

האקלקטיות, הכוונים הסותרים והטונים המתחלפים הסודקים את הספר אינם נובעים מחוסר שליטה אלא מהחלטה, מה שמביא אותי לתלונתו של אריק גלסנר:

"חוסר היכולת של הרומן להכריע מהי התפיסה הדומניננטית, או היעדר אמירה מפורשת שאין להכריע בין התפיסות, היעדר ניסיון להציע סינתזה של התפיסות, מחלישים מאד מהסמכות של הרומן" (ההדגשה שלי).

ואכן אין הכרעה, סינתזה וכן הלאה, אלא שאצלי זה נזקף לזכות הרומן. וזו לא רק החשדנות המולדת שלי בסמכות וההעדפה לספרים שמעוררים מחשבות על אלה שמציעים אותן. זה קשור ישירות ל"אמירה": כל אותם סדקים בסמכות שמתוכם, כמו מתוך סדקים במדרכה, צומחות מחשבות לא קרואות – הם לטעמי הביטוח היעיל ביותר נגד פאשיזם. הרבה יותר מעקרונות מוסריים קשוחים שכובשים תחתם כל מיני דברים שעלולים להתפרץ ולהתהפך (וראו למשל אידאליסטים שעברו משמאל לימין).

בתמונה למעלה: התערובת של פורנוגרפיה, אלימות, דקדנס, שחיתות ושואה בחלקים רבים של הספר, העלתה בדעתי את פזוליני שבחר למקם את העיבוד שלו לספרו של המרקיז דה סאד "120 הימים של סדום" ברפובליקה של סאלו, ממשלת בובות פאשיסטית שהקימו הנאצים ב-1943 בצפון איטליה. "סאלו, או 120 הימים של סדום" הוא הסרט הנורא והסופני ביותר שראיתי, מלא יופי ומשולל כל תקוה ואשליה, שאחריו לא נותר לפזוליני אלא להרצח בצורה מחרידה.

*

ועם זאת, נדמה לי שאני מבינה את חוסר הנחת של גלסנר. יש משהו מבלבל בכתיבה של ג'ונתן ליטל. מין ההכלאה משונה בין ילדותיות לבגרות; מצד אחד, תועפות של יידע תחקיר וכתיבה ספרותית, ומנגד, משהו גולמי ולא בוגר. כמו בגיל ההתבגרות, כשהגבר והילד רבים על אותו גוף – הראליזם והמלאכותיות – שלא לומר הפיברוק, כובד הראש והפרובוקציה, רבים על אותו ספר. הוא כאילו נכתב בידי ילד פלא (נו, "יונתן הקטן", קשה להתאפק) שעל אף הבלחות של עומק ובגרות אין לו מבט-על ויכולת אינטגרציה.

לילדותיות הזאת אפשר ליחס גם את צד "פורסט גאמפ" של הספר, את המפגשים עם אייכמן, מנגלה, וכן הלאה, המתאימים מאד לרומן היסטורי לבני הנעורים (אם כי הסצנה שבה הגיבור נושך את אפו של היטלר כבר חורגת אל מחוזות הקומיקס והגרוטסקה). כשלוקחים בחשבון את הילדותיות הזאת – ייתכן שההומוסקסואליות של הגיבור נבחרה כדי לעצבן את הנאצים.

וייתכן גם שהבחירה בגיבור בלתי מתקבל על הדעת היא סוג של חישוק, מעין ביטוח עצמי נגד הזדהות.

על הצורה המשונה של הספר אפשר להגן גם בעזרת הדברים היפים שאמרה אידה פינק בראיון:

אני רואה הבדל בין כתיבה של סופרים שעברו את השנים ההן, לבין כתיבה של דור שני או שלישי, הפוסט מודרניסטי כפי שאומרים. כאן יש הבדלים גדולים. יש להם אפשרויות גדולות ודרך אחרת לגמרי. הם לא יכולים לכתוב כמונו, אין להם זיכרון. הם יודעים את זה מן ההורים, מן הספרות, אך אין להם זיכרון משל עצמם. מצד אחד הם יותר מוגבלים ומצד שני הם יותר חופשיים מפני שאין להם את כל המעצורים שיש לניצולים. הם לא כל כך נאמנים לאירועים והם לא יכולים לכתוב בצורה ריאליסטית. לא שאני חושבת שזה הדבר היחיד שחשוב, אבל במקרה הזה יש לזה חשיבות עצומה. מצד שני הם כבר יכולים כבר לעשות ניסויים ספרותיים פורמליים שאני לא חושבת שהסופרים שעברו את השואה מסוגלים לעשות. בני הדור הראשון כמוני, אנחנו אסירים של הזיכרון ושל הזמן. בני הדור השני והשלישי הם כבר חופשיים.

מתוך סרטו של פזוליני "סאלו – או 120 הימים של סדום"

*

אז מה, חוסר בגרות או נסיינות אמנותית? זו לא הפעם הראשונה שבה הכי מפגר והכי מתקדם מתחרים על אותה משבצת. כתבתי על זה כאן למשל, בעניין "האסתטיקה האוקסימרונית של האופנה, שבה המכוער הוא היפה הבא, והמיושן ביותר הוא גם החדיש." אבל כיוון שהכל מתקשר לי עכשיו לויטו אקונצ'י*, נזכרתי באחת מעבודותיו הראשונות כארכיטקט:

בית ספר באריזונה ביקש ממנו לתכנן סככה שבה ימתינו תלמידים להסעות אחרי הלימודים. אקונצ'י הציע להם את חורבות בית הספר (כלומר – נניח שפצצה פגעה בו), קירות "מתמוטטים" שיכוסו בגרפיטי של התלמידים. למותר לציין שהוא לא קיבל את העבודה. אבל אולי אפשר לראות דרכה עד כמה קרובות נקודת המבט הילדותית והחתרנית. על העבודה הזאת כתבתי בסופו של דבר פוסט נפרד.

*

ועוד באותו עניין; האוונגרד נטה מאז ומתמיד ל"חוסר מכובדות", שלא לומר "אנטי מכובדות", ראו הפוטוריזם והדאדא למשל – וידועה הערתו (הקסומה והמעוררת) של יונג על הדאדא: "זה יותר מדי אידיוטי מכדי להיות סכיזופרני." כשתוהים על ההתנגדות העזה שבה נתקל האבנגרד מצד האליטה התרבותית – ואני תוהה על זה לפחות פעמיים בשבוע, איך הם לא ראו ולא הבינו – נדמה לי שזה נעוץ בדיוק כאן, בחוסר המכובדות האינפנטילי, בהשתטות המשחררת. כי מכובדות וטעם טוב הם סד וצנזורה רבת עוצמה על המחשבה ועל היצירתיות ובתמורה הם מספקים התקבלות. לא ש"נוטות החסד" לא התקבל; הוא גם התקבל וגם קצת נדחה באותה סערת רגשות. ואלה חדשות טובות מבחינתי; הפוסט מודרניזם באדישותו הקוּלית לאבחנות מעמדיות (לא מזמן הייתי עדה לשיחה שבה הסביר בני הגדול לאחיו הקטן שתמצית ה"קוליות" היא האדישות) הפוסט מודרניזם הצליח סוף סוף לכרסם במעמדה של המכובדות, לנענע אותו קצת.

*

וכמובן – למזלם הגדול של "נוטות החסד" ושל ג'ונתן ליטל הספר יצא לראשונה בצרפת, המדינה היחידה שבה פורנוגרפיה ותרבות גבוהה אינן דוחות זו את זו כמו שמן ומים, ושבה יש מכובדות אלטרנטיבית, שחורה, של מקוללים. מהמרקיז דה סאד ועד ז'ורז' בטאיי  וז'אן ז'נה, פושע מועד שזכה לחנינה בעקבות קמפיין של אנשי רוח ובזכות טקסטים שערורייתיים שנאסרו לעומת זאת, לפרסום בארצות הברית.

ובהמשך לכך כדאי לציין שהחלק היחיד שבו הספר הקר הזה, "נוטות החסד", הצליח לעורר אצלי רגש, היה דווקא באפיזודה הארוכה שבה שוהה אואה לבד בבית אחותו ושוקע בטקסים ובהזיות פורנוגרפיות. בלי שום קשר למה שקורה לפני ואחרי – אי אפשר לקרוא את הפרק הזה בלי להתכווץ מעוצמת הבדידות והכאב.

מתוך סרטו של פזוליני "סאלו – או 120 הימים של סדום"

*

אני יודעת שהארכתי, ובכל זאת עוד משהו על רציונליות ומחשבה. הבחירה במספר נאצי היא כביכול בחירה במחשבה על פני הרגש. לכאורה יותר קל "לחשוב" דרך התליין, או לפחות דרך התליין המסוים הזה, שהוא אמנם נאצי מחויב, אבל גם איכשהו מנותק רגשית, אובייקטיבי ורציונאלי. כך זה מתחיל לפחות, בהתחייבות לאמת בלי יפיוף וסנטימנטים: "אני לא אוהב התייפייפויות. אני רוצה להיות מדויק ככל שאני יכול. על אף כל מידותי הרעות, והן היו מרובות, נשארתי אחד מאלה שסבורים שהדברים ההכרחיים היחידים בחיי האדם הם אוויר, אוכל, שתייה, הפרשות וחיפוש אחר האמת. כל השאר נתון לבחירה." ובהכרזות כמו: "אין לי על מה להצטדק."

אבל במהלך הספר מתכרסמת עד מתרסקת אמינותו של המספר כמו גם הרציונליות והמודעות שלו. בתוך המבנה המזוגזג והטלוא הולך ומסתמן לו קו ברור: מן השכלתני (אם גם קר לב ודוחה) והמודע והמחויב לאמת – אל ההזוי והמחורפן והרצחני והמפוברק (הדאוס אקס מכינה של פאר פרידמן ועוד ועוד). והסוף משליך לאחור אל ההתחלה, אל הקטעים האמינים כביכול וחסרי הפניות, ומעמיד גם אותם בסימן שאלה.

ובסופו של דבר זה כן ספר שחושב על השואה, רק לא דרך המספר, אלא מתחתיו ומאחורי גבו, דרך הסדקים והסתירות והקצוות הפרומים והסטריליות המלוכלכת והקור.

*

נוטות החסד הנזכרות בכותרת ובמשפט האחרון (למה "נוטות החסד השיגוני"? צריך להיות "האריניות, כלומר אלות הנקם, השיגוני", הרי כשהפכו לנוטות חסד הן הפסיקו לרדוף) הן עוד קצה חוט שליטל מניח בספר בלי לפתח יותר מדי. נוטות החסד הוא גם שמה של הטרגדיה של אייסכילוס, החלק השלישי באורסטיאה. ונזכרתי ב"מסע השחקנים" הסרט האפי והפיוטי של אנגלופולוס העוסק בהיסטוריה היוונית בשנים 1939-1952 כולל נאצים ופשיסטים, ונדבר עם האורסטיאה, עד כמה שאני זוכרת ממרחק עשרות שנים, בצורה קצת יותר משכנעת ו"עשויה". נקודת המוצא יותר טבעית אמנם, כי זו יוון, לגיבור קוראים אורסטס והוא כבר נמצא על הבמה כחלק מקבוצת שחקנים נודדים. אז לסיום משהו מהסרט הנפלא הזה ולו כדי להתרחק מעט מפזוליני ומליטל.

בסצנה הראשונה המחתרת (שוב, אני מקווה שאני לא מסלפת ממרחק השנים) מתנקשת במשתף פעולה בעזרת אחת השחקניות שנשלחת לפתותו. כשהיא חוזרת בסוף היא עוברת דרך הנוף המצויר המשמש תפאורה למחזה רועים שהקבוצה מציגה. אחת הכבשים מצוירת על שני חלקי המסך ובכל פעם שמישהו עובר דרך המסך ראשה של הכבשה נערף.*

בסצנה השניה יש "קרב" שירים וריקודים בראש השנה של 1946 בין המלוכנים לקומוניסטים. אחרי שהסצנה נקטעת יש קטע מופלא שבו הגברים המלוכנים רוקדים זה עם זה צ'יק טו צ'יק למוסיקה של איזה טנגו סנטימנטלי. זה רגע חושפני במיוחד מבחינת הקשר בין סנטימנטליות לפאשיזם. *

עוד רשומות על השואה

ארבעה סוגים של זיכרון

שירי ערש ליום השואה

דיוקן עצמי עם פרפר

ועוד

*ספרי "כשדויד גרוסמן פגש את ויטו אקונצ'י, על אמנות הגוף בספר הדקדוק הפנימי" ייצא בקרוב מאד בהוצאת הקיבוץ המאוחד.

* הלינקים של מסע השחקנים הם ליוטיוב הם עד שאצליח להשתיל את הסרטונים.

Read Full Post »

רקע: "גרון עמוק" הוא סרט פורנו שכתב וביים ג'ררד דמיאנו ב-1972 בכיכובה של לינדה לאבלייס. גיבורת הסרט היא אישה שהדגדגן שלה מצוי בגרונה (הברקה בעלת מעוף אינפנטילי מסוים). זהו סרט הפורנו הראשון שזכה להצלחה מסחרית והפך בהמשך גם לקאלט.

הפעם הראשונה:
כשהסרט יצא הוא הוקרן במשך שבועות ארוכים בקולנוע "מרכז" בתחנה המרכזית בתל אביב. הייתי אז נערה ונסעתי באוטובוס דרך קבע, לבקר את סבי וסבתי שגרו בתל אביב. אני זוכרת היטב את השם שהתנוסס על הקולנוע באותיות ענקיות – "גרון עמוק". רק "נשים עושות דינג דונג" המאוחר יותר, דגדג את הסוגסטיביות שלו. זה הפגיש אותי עם העוצמה של מילים במרחב הציבורי. "לו [סיפורי] נכתב בדיו על פני האופק, שהמבט מרחיק אליו נדוד, היה לֶקח למבקשים ללמוד," חוזרים ואומרים המספרים ב"אלף לילה ולילה".
הזיכרון הזה הוא גם באופן מוזר, הנימוק העיקרי שלי בעד תליית שירה ברחובות (בשדרות, על תחנות אוטובוס וגם על משאיות זבל).

הפעם השנייה:
לפני כשתים עשרה שנים גרתי בפורטלנד אורגון. זו אחת הערים היותר נחמדות בארצות הברית, ויש בה כמה וכמה בתי קולנוע קטנים שמקרינים סרטי קאלט ופרינג'. אחד מהם הקרין את "גרון עמוק" בהצגת חצות. באותה תקופה כבר קראתי את שני הספרים האוטוביוגרפיים שכתבה לינדה לאבלייס כוכבת הסרט: את Ordeal על חייה בתעשיית המין, ואת המשכו Out of Bondage, כך שהסרט היה החוליה החסרה בין הסוגסטיביות של הזיכרון לקריאה התיעודית.
כשהגענו לקולנוע לקראת חצות נתקלנו בחומה זועמת של מפגינים פמיניסטיים, בעיקר נשים שניסו למנוע מאיתנו בגופן את הכניסה לסרט. הן צעקו וחילקו פליירים בהם נכתב שלינדה לאבלייס הוכתה כשסירבה להשתתף בסרט, שאפשר לראות את החבּורות בכמה מהסצנות, ושמי שצופה בסרט, צופה בה כשהיא נאנסת. זה עבד. אהוב לבי נסוג מיד. אני היססתי קצת. גם משום שלא הרגשתי שהצפייה שלי תבזה את לאבלייס, וגם בגלל הרתיעה שלי מדמגוגיה; הפליירים הציגו, לפי מיטב שיפוטי, גירסה קצת מתוחה של העובדות; "גרון עמוק" שייך לחלק הפחות מחריד בזכרונותיה של לאבלייס. אפילו המכות שאכן חטפה מבעלה הסרסור, נבעו מקנאה במעמד המיוחד שלה על הסט. ההשתתפות בסרט היתה חוויה מעצימה (יחסית, יחסית) שעזרה לה בסופו של דבר, לחלץ את עצמה ממנו ומתעשיית המין.
גם לאבלייס עצמה אגב, שינתה את גירסתה ככל שנהייתה פעילה יותר במאבק נגד פורנוגרפיה. עד כמה שאני זוכרת ממרחק השנים – יש הבדל בין הטון של Ordeal ו-Out of Bondage: הראשון הוא סיפור אוטוביוגרפי  שיש לו אמנם גם הקשר ומוסר השכל, והשני – מסמך עם אג'נדה (ביעור הפורנו) ויותר משמץ תעמולה.
בסופו של דבר לא ראיתי את הסרט. לא בא לי לראות פורנו בחצות בחברת קבוצה של גברים עמידים להפגנה. היום בטח הייתי הולכת דווקא בגלל זה, כדי לצפות באנשים האלה צופים בסרט וגם בעצמי וכן הלאה.

לינדה לאבלייס, מתוך גרון עמוק

הפעם השלישית:
כשחזרתי ארצה לימדתי קורס על תרבות גבוהה ותרבות נמוכה בבית הספר לתיאטרון חזותי. זה היה קורס עיוני והפקתי, שבמסגרתו יצרו התלמידים עבודות בהשראת / בדיאלוג עם ז'אנרים "נחותים". הראל קרטס בחר בפורנו. הוא הביא לכיתה תבנית עוגות גדולה מרובעת מלאה בקצפת וחילק לנו כפיות שנתכבד. על הקצפת הלבנה כמסך קולנוע הוקרן באותו זמן קטע מ"גרון עמוק". מהר מאד התברר שהקצפת היא רק הציפוי. מתחתיה היתה שכבה עבה של ג'לי אדום שנפער כמו פצעים על עורם של השחקנים. ככל שהזלילה התקדמה זה דמה יותר לטֶבח.

הפעם הרביעית:
בערך באותה תקופה השתמשה גם תלמידה אחרת, טלי קרן, בקטע מ"גרון עמוק". היא ציפתה פח זבל ענקי בסבוני נקה 7 (מה שגרם לו להיראות כמו באר) והקרינה עליו בלופ ובלי קול קטע מהסרט. הפח היה מלא במים חמים וקרן נכנסה לתוכו והתרחצה כשהיא נעזרת בסבונים שעל הדפנות. שוב ושוב היא שפשפה את הסבונים ובעל כורחה גם את הסרט שהוקרן עליהם. זה נראה כאילו היא מנסה לקרצף את הסרט מהפחזבל/באר/אמבט ובו בזמן מוסיפה את שתי ידיה לסבך האברים המשתפשפים של השחקנים. היא עצמה הוארה בפנס צהבהב רמברנדטי. במקום הפס קול המושתק של הסרט התנגנה לה מוסיקה קלאסית עצובה מאין כמותה.

והפעם החמישית והאחרונה (שקדמה בעצם לשתיים שמעל):
בשלב ההתלבטויות הביא הראל קרטס את הסרט לכיתה. זה היה שיעור לילי שהתחיל אחרי שמונה. בדרך כלל נותרנו לבד בבית הספר. הטלוויזיה והווידאו היו מונחים על עגלה. התיישבנו מולה בשורה והראל לחץ על פליי. בדקות הראשונות של הסרט רואים את לינדה לאבלייס הולכת ברחוב, לא פחות ולא יותר; אישה רגילה (אם מתעלמים מהידע המוקדם) צועדת ברחוב. שתיים מהתלמידות נלחצו. אני אפילו לא יכולה להגיד שלא בצדק; היה משהו מבשר רע בסרט או בבית הספר החשוך. בדיוק חזרתי אז מחופשת לידה ואחת מהן אחזה בזרועי ואמרה: "אמא של נח… אמא של נח…" במין הפצרה. כשהן לא יכלו לשאת את זה יותר (עדיין בשלב הרחוב), קם מישהו וסובב את עגלת הטלוויזיה בלי לעצור את הסרט. המשכנו לשבת מול הטלוויזיה ההפוכה. רק תלמיד אחד – פיודור מַקרוב שהיה ונותר ליצן אמיתי – לא הושפע מן המועקה. הוא עקף את עגלת הטלוויזיה ותיאר לנו בלי מילים – בעזרת הבעות פנים ותנועות ידיים איטלקיות – מה הולך שם. זה היה מין רגע של קסם, מופרך ומושלם: האווירה הרפאית של בית הספר הנטוש. האחוריים השחורים והבולטים של הטלוויזיה שכולנו בוהים בם בדממה. ופיודור, טבול כולו באור הכחלחל והמהבהב מציץ ומדווח בהגזמות ליצניות על מה שאנחנו מחמיצים.  

עוד בסביבה

פוסט שמתחיל בבובת מין שקמה לתחייה

הפוסט השני של הכאב הגדול – אנבל צ'ונג (חלק ראשון)

הפוסט השני של הכאב הגדול – אנבל צ'ונג (חלק שני)

*

בסרטון למטה – פיודור מַקרוב (במשקפיים) סתם כדי שתוכלו לדמיין

עוד רשומות בנושא תרבות גבוהה-תרבות נמוכה:

ידיים על גוף קשה

אלביס פרסלי לנצח

הילדים שרצו לקרוא

מלחמה ושלום בחמש דקות

אבא של סופרמן מכוכב קריפטון

לב פראי וראש מוזר, מציאות ופנטסיה בלב פראי לדוויד לינץ'

 

ובלי שום קשר אבל חשוב: אני מזכירה לכולכם את יום הקיטלוג בספריית גן לוינסקי

תגובות לא ענייניות יימחקו

Read Full Post »

הבהרה: רשומה זו היא הערה קטנה בשולי כיפה אדומה. הפרשנות לסיפור רק בסיפורים יכולים להציל.

1.
כשהייתי ילדה לא האמנתי לסיפור על כיפה אדומה. כלומר – לא התקשיתי להאמין במזימות של הזאב או בכושר הזלילה שלו, אבל הקטע שבו כיפה אדומה חושבת אותו לסבתא שלה, פשוט לא התקבל על דעתי. הסצנה הזאת, התחבבה ובצדק, על כל המאיירים, ובכל פעם שראיתי את הפרצוף הזאבי מעוטר במצנפת השינה המגוחכת, התכווצתי באי-נוחות. נו, באמת, לא ייתכן שהיא כל כך מטומטמת, איך היא יכולה להתבלבל בינו לבין סבתא שלה? ולא שלא נהניתי מכל השאלות האלה: "סבתא, למה יש לך אף כל כך ארוך, ואוזניים כל כך גדולות, ופה כל כך גדול…?" אהבתי את המתח, את המשחק באש. סיפור נחמד, למרות שהוא לא הגיוני.

2.
כשהייתי בתיכון היה לי ידיד יקר, נער ירושלמי נבון ומשכיל, אולי תמים במקצת, שעשה את שירותו הצבאי בבסיס לא רחוק מתל אביב. פעם, זכו הוא וחברו בחופשה קצרה (עדיין קוראים לזה אפטר?), ונסעו העירה לסרט. באותם הימים יצא "קזנובה" של פליני לאקרנים, והעיתונים היו מלאים בכתבות מהללות. השניים פתחו עיתון וראו לשמחתם "קזנובה" בקולנוע תמר. בתור ילדים טובים מירושלים הם לא ידעו שמדובר בקולנוע של סרטים פורנוגרפיים (זה היה מזמן, לפני הווידאו והאינטרנט והדיוידי). כיוון שלא הכירו את הקולנוע וחששו לאחר, הם עצרו איזו בחורה עם מראה "סינמטקי" ואמרו לה: "מהר, מהר, איפה זה קולנוע תמר?" הבחורה סקרה אותם בלגלוג (שאותו קלטו רק בדיעבד) ואמרה: "אני רואה שאתם מאד ממהרים לשם…" איכשהו מצאו את הקולנוע ששכן בפאסאז' מושתן ברחוב אלנבי. קולנועים של סרטי פורנו לא נראים או מריחים כמו קולנועים של סרטי איכות. אבל אפילו הגברים הבודדים שהיו זרועים באולם לא עוררו את חשדם. ואז התחיל הסרט וידידי חשב לעצמו "אולי פליני מגיע לגבהים כאלה שאני לא מסוגל להבין?" רק אחרי כעשרים דקות נפל האסימון.

כששמעתי את הסיפור הזה חשבתי מיד על כיפה אדומה. זאת לא חוכמה גדולה להבדיל בין סבתא לזאב כשיודעים את הסיפור, אבל כשמצפים לראות סבתא, לא רואים את הזאב. זה היה שיעור חשוב בעוצמה שבה התפיסות המוקדמות שלנו מעוורות (אבל ממש מעוורות) את עינינו. מאז עברו שנים. אני ממשיכה לקרוא אגדות ולעקם את אפי על פרטים מופרכים לכאורה, שמתגלים שוב ושוב כתיעוד מדוייק של המציאות. אבל כיוון שאף אחד מהמקרים האלה לא יכול להתחרות בסיפור על קזנובה, לא אמנה אותם פה. פשוט תאמינו לי, כלומר לאגדות.

Read Full Post »

« Newer Posts