Feeds:
פוסטים
תגובות

Posts Tagged ‘פול סזאן’

חוץ מתוכנית 2 שלא ראיתי. ספוילרים? בטח. גלור.

*

סחר דאמוני / Pirg'in

סחר דאמוני מסתחררת כמו הדרווישים המחוללים* מתחילת המופע ועד סופו. היא אפילו לובשת חצאית לבנה, אלא שבכך מסתיים הדמיון. הדרווישים מסתחררים כדי להתאחד עם האל. הלבן של דאמוני הוא חילוני ופרטי; הריקוד שלה מדגיש דווקא את השניוּת, את הסחרור שהיא מנסה להבקיע, בשלל מחוות, של הזרועות, הידיים, הפנים, הגו, כמה מן התנועות מזוהות ואחרות חידתיות, מבליחות תוך כדי סחרור ונעלמות כמו דברים שרואים מחלון של רכבת. וגם אם הן לא פורצות מן הסחרור דאמוני מרחיבה את הטריטוריה שלה בהדרגה ומתקרבת לגבולות הבמה; גם המחוות היותר מפורשות – למשל הידיים שמועכות את החצאית המתנפחת וכמעט מנסרות את קווי הערווה – כמו מורחקות ונקטעות בסיבוב, שמטשטש ובו בזמן גם מנטרל את החד-פעמיות לטובת מחזורית נוסח קוהלת. דאמוני המסתחררת חשופה ונבחנת מכל הכיוונים, אבל גם מדברת עם כולם. Pirg'in הוא מעין נאום עדין ומתריס שנרקד בשפת חירשים-אילמים פרטית, על מקומה כאישה בחברה שמרנית. ברקע, קולות גבריים קוראים בערבית (מה הם אומרים?) מנכיחים את הנמענים.

* בדרך למדתי שמסדר הדרווישים המחוללים נוסד במאה ה13 על ידי המשורר ג'לאל א-דין רוּמי, שבימינו מורשות גם נשים להסתחרר לצד הגברים, אבל הן לובשות דווקא שמלות צבעוניות, בהיותן גן של שושנים. ושלפי האמונה העממית צמחה השושנה מזיעתו של מוחמד. את הסקופ הפיוטי הזה אני עדיין מעכלת.

דרווישים מחוללים

דרווישים מחוללים

*

שירה אביתר / זורחות

על פי התוכנייה, "זורחות" הוא מפגש בין שני גופי ידע תנועתיים, משתי תרבויות שונות, מחול השמחה המרוקאי ומחול השמחה התימני. שירה אביתר (מרוקו) וענת עמרני (תימן) "לובשות" מחדש את התנועות שנטמעו בגופן, בתקווה "לעורר זיכרון שרירי ובאמצעותו להגיע לרגשות, לתחושות ולדרכי המחשבה שנוצרו בתרבויות האלה."

ההיגיון הזה כמו נלקח ישירות מתיאוריית התיאטרון האפי של ברטולט ברכט, תיאטרון שפועל מן החוץ אל הפנים, כי "לא רק בכי נובע מצער, אלא גם להפך, גם צער נובע מבכי." זה לא מסתכם בתהליכי העבודה אלא מחלחל למפגש עם הקהל: ברכט אינו מסתפק בהזדהות רגשית, הוא מעוניין לעורר בו בזמן את החשיבה הביקורתית. לשם כך נדרש ניכור מסויים בין הקהל לבין הדמות, פער מכוּוָן בין הרגש לבין ביטויו.

והסדק הזה בין הפעולה לרגש הוא שמפקיע את "זורחות" מן הפולקלור, ומחסן אותה מאנכרוניזם. (עוד על תיאוריית התיאטרון המרנינה של ברכט).

אביתר ועמרני מקלפות את מחול השמחה מכל סממן למעט התנועה. הן מתחילות בדיאלוג תנועתי עם הגב לקהל והפנים לקיר האחורי (ישר נזכרתי בפצפונת של אנטון המשתחווה לקיר ומתחננת שיקנה ממנה גפרורים. זה אותו סוג של קומיות שיושב על התחזות ועל שסע). ובזמן שהן מתנועעות בשומקום הלבן המעבדתי של הבמה לבושות בתחתונים וחזייה, מתפזר כל המובן מאליו, כל מה שאני כאילו יודעת על מחול מזרחי. רגע אני רואה ליצניות מתולתלות (עד כדי גרסה נשית של אסטרגון וולדימיר של בקט), ורגע דמויות בסרט אילם; הדממה עוזרת, וגם הקצב המואץ והאקספרסיביות הקומית של המחוות, בייחוד של עמרני. אברים מִטלטלים של בובות מתחלפים בפרכוסים של מחול ויטוס הקדוש ("מחול ויטוס הקדוש" הוא גם הכינוי הרפואי להפרעה עצבית שמתבטאת בעוויתות ובתנועות בלתי רצוניות. ויטוס עצמו הוא פטרונם של שחקנים, קומיקאים, רקדנים וחולי אפילפסיה, אגב). בשלב מסוים המופע קם לחיים, המוסיקה פורצת, אביתר ועמרני מדביקות את הקהל במחיאות כפיים ומצליחות אפילו להעלים את האור הקר במין קסם. אבל אני עדיין בלפני הקסם. אני לא מאמינה בחום ובשמחה. כלומר, כן, בטח. אבל לא רק. אני לא בטוחה איך זה עם שמחות רוחניות, אבל כדי ששמחה ארצית תשכנע אותי צריכה להיות בה איזו משקולת של עצב, של ניכור וחרדה, של חוסר ספונטניות, כי כל אלה הם במידה מסוימת נקודת המשען של השמחה, כוח הכבידה שבלעדיו אי אפשר לקפוץ. אולי גם במקור מטלטלים כדי לעורר רגש ולא רק כדי לבטא אותו. הפולקלור משטיח ומוחק את המורכבות ו"זורחות" מציף אותה, בכוונה או שלא בכוונה. יש עדיין משהו מגובב בעבודה, היא זקוקה לעריכה, אבל היא כבר מאירה מחדש את מחול השמחה המרוקאי והתימני, חושפת עושר ועומק שנגלה כמו צבעים מסוימים, רק בתאורה מיוחדת.

מחול ויטוס הקדוש

מחול ויטוס הקדוש

*

נדר רוסנו / מאחורי ההר

עבודה מרתיעה. מהמוסיקה הבומבסטית הגדולה עליה בכמה מספרים, ועד למחווה התמוהה לקפה מילר של פינה באוש. (לא הוגן להשוות לבאוש, אבל רוסנו הוא זה ש"פתח את הדלת" כמו שאומרים בסדרות בית משפט אמריקאיות). שלא לדבר על התפיסה המיושנת של התפאורה (נדחף אותה לרקע, שלא תפריע לריקוד).

וחבל, כי זה דווקא התחיל יפה. בסולו של הפתיחה היה געגוע לא סנטימנטלי של מי שנמשך בעדינות לאחור, נמשך ולא מגיע. משם היה אפשר לרקום עבודה אחרת יותר צנועה ונוגעת.

*

על "תתקרבי" לא אכתוב. דעתי הוסחה בזמן הצפייה (שלא באשמת היוצרות). עם סתיו מרין ומירב דגן הסליחה.

*

מיכל סממה / אנדרטה לתרנגולת

ככה זה נראה בפרומו של הרמת מסך

אולי זה המופע המסוים שראיתי (בגרסה מוקדמת שמצאתי ברשת הסתמנו חיוּת והומור), אבל כאן נותרה בעיקר המוזרות של העבודה הטעונה מאד, ובו בזמן קרה ומאובקת. ובעצם, "טעונה מאד, קרה ומאובקת" נשמע לי פתאום כמו תיאור הוגן של אנדרטה. אבל אנדרטאות שייכות לעסקי ההנצחה הציבוריים, והציבור – לפחות אני כקהל – נותר מנותק. ובכל זאת היה בה משהו, מין שילוב מגרד של דחיפות וחסימה. כשהמשכתי לחפש הקשר שיבאר אותה נזכרתי ב"הכסאות" מחזהו הנהדר של אז'ן יונסקו (1912-1994, מממציאי תיאטרון האבסורד, מתוך החרדה הקיומית שאחרי מלחמת העולם השנייה).

הגיבורים הם בעל ואישה, זקנים בני 94 ו95. הם מתגוררים במגדלור בלב ים ומצפים לאורחים. המון אורחים. לזקן יש בשורה להעביר להם, הוא שכר נואם מקצועי שיעשה את זה. האורחים מתחילים להגיע; לא רואים ולא שומעים אותם, אבל שני הזקנים מביאים עוד ועוד כסאות תוך כדי פטפוטי נימוסין. הצפיפות גוברת. הם מתקשים לפלס דרך בהמון הבלתי נראה. אפילו הקיסר מגיע. וגם הנואם (שלא כמו האורחים מדובר בשחקן נראה ונשמע). הזקנים כל כך מרוצים מבואו שהם מזנקים אל מותם, כל אחד מחלון אחר, ומותירים את הנואם לבדו מול ציבור הכסאות. ואז מתברר שהוא חרש אילם, הוא פולט נהמות מגומגמות ורושם על הלוח סימנים חסרי-שחר.

אני חושבת ש"אנדרטה לתרנגולת" היה נהדר בתור הבשורה של הזקן, הנאום המסכם את הכסאות. באמת.

*

תמי ליבוביץ / THE CALLING

המופע מתחיל בעיצומה של ההפסקה. חמישה אנשים עומדים במעגל ושרים שוב ושוב,
in a black so bright  not even nothing can be determined
הם עומדים למעלה, ביציע, ופתאום אני מגלה (כלומר ליבוביץ מגלה לי) כמה הוא תפאורתי, מעקה היציע של סוזן דלל, ברמת המרפסת של רומאו ויוליה, לא פחות. הבמה למטה דוממת וחשוכה למעט אור מסתורי נוסח ג'ורג'יו דה קיריקו שבוקע מִקלעי הצד.

דה קיריקו, 1914 (כזאת תאורה, רק לילית)

דה קיריקו, 1914 (כזאת תאורה, רק לילית)

על הקיר האחורי של הבמה צצה בעדינות כתובת אור, THE CALLING. האולם עדיין מואר לגמרי. הדלתות משני הצדדים פתוחות לרווחה. הפעמון מבשר את סוף ההפסקה ואנשים נוהרים פנימה במהירות וגם בנחת, ובלי דעת הופכים את הרצועה שלרגלי הבמה לרחוב הומה. למעלה במרפסת עדיין שרים. ובשלב מסוים משתתקים. דלתות האולם נסגרות, השירה, מוקלטת הפעם, בוקעת מכיוון הבמה וכמו מזמנת אליה את המושתקים. יש משהו יפה בהד המושהה, בקול המוקלט שנודד ומקדים את בעליו. זה מקביל איכשהו לכפילות של הבמה בתוך במה. הרקדנים מתכנסים לרגלי הכתובת ושולפים משהו באפלולית. בהתחלה אני חושבת שאלה מקרופונים אבל אלה פחיות של ספריי עשן (כמו מכונת עשן, רק בפחית). הם מרססים את האוויר וחושפים את חוטי האור שמובילים לכתובת, היא תלויה על חוטי האור כמו מריונטה. רגע קסום.

ואז הם מתחילים ללכת על הבמה והעבודה נחלשת מעט. אחרי ההבטחה הרב כיוונית של הפתיחה זה קצת מאכזב להילכד על במה קונבנציונלית במין הלך נפש, מצב שמחכה לאירוע.

וזו עדיין עבודה מיוחדת באיכות המופנמת שנשמרת איכשהו גם כשהרקדנים מייללים כמו תנים. באימה העדינה ששורה עליה, תחושה של אפוקליפסה שממותנת על ידי המגע הפופי, שניכר גם בעיצוב, בכתובת האור, בפחיות הספריי, בצורות הגאומטריות באדום, צהוב, ירוק וכסף שעל הבגדים, בנגיעות הצבע על הפנים.

THE CALLING  היא מבחינות רבות המשך של THE HAPPENING. אני מצפה לחלק השלישי.

*

פול סזאן, טבע דומם עם קופידון מגבס, 1895

פול סזאן, טבע דומם עם קופידון מגבס, 1895

אסף אהרונסון / מה שמגיע

איך לכתוב על העבודה הזאת הכל כך קלילה וכיפית, ובו בזמן מורכבת ורבת שכבות; של אמנות פלסטית ושל קרקס ושל תיאטרון על תיאטרון; ועל המחול שחוצה את כולן, ועל בני האדם, כי לפני הכול עבודה על אנשים, כמו שכתב נתן זך:

השיר הזה הוא שיר על אנשים:
מה שהם חושבים ומה שהם רוצים
ומה שהם חושבים שהם רוצים.
מחוץ לזה אין הרבה דברים בעולם
הראויים שנתעניין בהם…

המופע נבנה בהדרגה כמו ציור. מתחיל בבמה חשוכה. האור נדלק על איש עם רימון (הפרי) ואחר כך כבה וכשהוא שב ונדלק האיש והרימון מתגלים במקום אחר, בתנוחה אחרת, וכך שוב ושוב, הקומפוזיציות מתחלפות כמו סדרת רישומים מהירים. בשלב מסוים האיש פורץ בבכי תמרורים ובעודו בוכה צץ סביבו חדר שלם. כסא מתחתיו, שולחן מעל ברכיו, ועל השולחן כד פרחים, כוס משקה וקערת פרות סזאנית. מעל השולחן נברשת. על הקיר תמונה קטנה, בתוך התמונה הגדולה שדמויותיה נעות ומעבירות קווים וכתמי צבע ממקום למקום; קו ישר ועבה של קרש, שצץ מתוך החשיכה, ומגיע בדיוק לכתם הירוק של התפוח שמוצב בראשו, או קווים מסולסלים של סרטים כמו בקרקס הסיני, כי זה גם קרקס ביתי: מנפנפי הסרטים מחליקים על סקטים, הקרש והתפוח הם מעלל קטן של איזון, קרקס של לשון-המעטה עם אירוניה עצמית וקסם צנוע (שתמיד יותר נוגע ללבי מקסם מוחצן ווירטואוזי).

ועוד להטוטן ביתי, לבוש בזנב סירונית בדוגמת נמר, שעומד בקושי על אבטיח רעוע שכמעט מתבקע מכובד משקלו, מתעקש שמישהו יבוא לנשק אותו. חוזר על זה שוב ושוב, בעקביות, בסבלנות עד שמישהו יוצא מן הקהל, מנשק אותו על הלחי. כולם נושמים לרווחה. בצד הפלסטי בינתיים, דוגמת עור הנמר מדברת עם הירוקים של קליפת האבטיח (ופתאום אני כבר לא בטוחה שהפירות סזאניים, אולי הם בכלל פופ-ארטיים כמו אצל טום ווסלמן). וכל הזמן הרגש, ההומור, הפגיעות, התשוקה שלא מתבלבלת מהמשחקים האמנותיים, מהתמונה שממשיכה להיבנות ולהתפרק. להפך; היא מתגלגלת בכתמים שצצים מסביב; צלחת פריזבי שמתעופפת לבמה משומקום, או צלחת אחרת, אולי מקרח, שמתנפצת לרסיסים. וכל הפירות שמתפזרים, מתרסקים, נזללים ומזילים עסיס. מזל שמעצב הבגדים צפה את זה וצייר על חולצתה של הזוללת נזילות צבעוניות, שמזמינות את כתמי המיצים להצטרף.

wesselmann-great-american-nude

טום ווסלמן, Great American Nude

מתוך סרטו הנפלא של סרגיי פרג'אנוב,

מתוך סרטו הנפלא של סרגיי פרג'אנוב, "צבע הרימונים". ארמניה 1968

ככל שהמופע מתקדם הבמה מתלכלכת אבל הלכלוכים איכשהו לא יוצאים מהקווים. זה הלכלוך הכי לא כאוטי שראיתי על במה. לכלוך אפוליני, עם נגיעה דיוניסית. בכל זאת פירות ותשוקה. אפוליני ודיוניסי הן שתי אופציות אמנותיות שהגדיר ניטשה ב"הולדת הטרגדיה": אפוליני על שם אפולו אל השמש, אל התבונה והפיסול, הצורה והמידה הנכונה, לעומת דיוניסוס אל היין היצרי, הרגשי, השיכור והכאוטי.

וכך זה נמשך שעה ארוכה, התמונות ממשיכות להתחלף בשיטת החושך-אור, ובשלב מסוים מפסיקים לכבות ולהדליק את האור, ורק אומרים "חושך" או "אור" והקהל כבר יודע מה הוא "רואה" ומה "לא". כי זאת גם עבודה ארס-פואטית על תיאטרון, שמאתגרת את הלינאריות ומתנהגת כמו קליפ יותר מאשר כמו מופע, ובו בזמן גם מתלבטת בשאלת האשליה: האם מוטב להסתיר את אחורי הקלעים או דווקא לערטל את התחבולה, וכמה מעניין הצד האחורי השרוט של רקמה?

בסצנת הסיום היפהפייה הנברשת שוקעת, שלוש דמויות עירומות זוחלות בחשיכה, כשזיקוקים דולקים נעוצים בפיהם, באחוריהם (קרקס מכלום, אמרתי?). הרביעית הלבושה מסתובבת ביניהם עם מצית ודואגת שזיקוקים ימשיכו לבעור.

סיגלית לנדאו בלהטוט קרקסי משלה, על אבטיח בים המלח.

סיגלית לנדאו על אבטיח משלה בים המלח (בשונה מאהרונסון אין לשון המעטה בעבודות שלה, אין אירוניה עצמית)

*

עוד מחול בעיר האושר (מבחר אקראי)

הלגיון של אורין יוחנן

איך להסביר מחול עכשווי?

על ריקודי חדר 2015

על אויסטר של ענבל פינטו ואבשלום פולק

על "פינה" של וים ונדרס

על "נבוכים שנים" של אריאל כהן, שני גרנות ונבו רומנו

על יותר מעירום, דוריס אוליך

*

ובלי שום קשר –

ג'וזף שפרינצק ונמר גולן

ג'וזף שפרינצק ונמר גולן

ערב משותף לאמן הקול ג'וזף שפרינצק והלהטוטן נמר גולן (גילוי נאות, בני היקר)

שבו יציגו קטעים חדשים מתוך עבודות בתהליך:

קטע מתוך "גשם בעיני" העבודה החדשה של נמר גולן ואנה וילד. || קטעים מתוך עבודה משותפת חדשה: ״מומחה לכדרור משאות ומטענים״ לטקסטים של הסופר השוויצרי רוברט ולזר. || קטע או שניים מתוך ״ציורי מילים״ של ג'וזף שפרינצק.

יום ראשון 20.11 בשעה 21:00 בגלריה תיאטרון ״החנות״ ברח׳ העליה 31 בת״א.

המקום קטן מאד ומתמלא במהירות. אפשר להזמין כרטיסים דרך הקישור הבא.

קוד הנחה לכרטיס ב-30 ש״ח: walser

*

Read Full Post »

בשבוע שעבר לא פרסמתי שום דבר. כדי להתאושש מסינדי שרמן נזקקתי למנה של קלות ומרחב, וכל רשומה שעלתה בדעתי היתה קודרת ועופרת מחברתה. ובעודי מהרהרת בעצב מה זה אומר עלי (עיר-האושר, עאלק) פתחתי את "מר גוזמאי הבדאי" של ירמי פינקוס.

מר גוזמאי הבדאי הוא גיבורם של חרוזים מלבבים שחיברה לאה גולדברג. הם התפרסמו ב"דבר לילדים" לפני שבעים שנה ויותר ואוירו על ידי אריה נבון. ירמי פינקוס בחר שלושה סיפורונים וברא אותם מחדש כקומיקס: בראשון נלכד מר גוזמאי בתוך בקבוק לימונדה, בשני הוא עורך מסע ברכבת משונה רתומה לכלב-קיטור, ובשלישי הוא אורז את השמש ויוצא לחופשה.

זה ספר נפלא. אני מתפללת לאלוהי ההסברים שאצליח להגיד למה מבלי לקרקע את החן העדין והצוהל. (קצת סבלנות, הסברים הם זוחלים מבחינה זואולגית).

*

והלאה העבודה. נקפוץ ישר לדף שבו מתארגנים מר גוזמאי הבדאי וקופיפו לחופשה.

איור ירמי פינקוס, מתוך מר גוזמאי הבדאי מאת לאה גולדברג

איור ירמי פינקוס, מתוך מר גוזמאי הבדאי מאת לאה גולדברג. לחצו להגדלה!

מר גוזמאי צועד בראש, שורק לו בנחת בעיניים עצומות. ביד אחת הוא נושא שמשיית חוף סגורה ובאחרת חולצה על קולב. בפריים שלפניו – ובעצם אחריו – וגם זה חלק מהקסם, התנועה הבוזמנית לפנים ולאחור – צועד קופיף שמחקה אותו. במקום שמשייה הוא נושא על ראשו כדור-ים גדול. הכדור הוא תחליף לראשו העגול של מר גוזמאי. הוא בדיוק בגודל ובגובה המתאים. גם הקופיף נושא קולב. עם בגד-ים.

אבל החולצה-על-הקולב של מר גוזמאי היא בו בזמן גם תיבת נוח: ההמשולש הקולבי הוא הגג, ופתח הצוואר הוא הדלת הפעורה שלתוכה צועדות החיות בריבוא איורים (התיבה גם מצדיקה בדיעבד את אריזת השמש כביטוח נגד מבול…),

קופת חיסכון בצורת תיבת נח (היתה לי כזאת בילדות)

קופת חיסכון בצורת תיבת נח (היתה לי כזאת בילדות)

פתח הצוואר

פתח הצוואר

ואילו בגד הים שסוחב הקופיף הוא גם אוהל קרקס בזעיר אנפין, כולל הגג המחודד והפתח המשולש. ומכיוון שאין גדול וקטן בדמיון, זה משתנה כל הזמן (תשאלו את אליס) אז אולי גם הקופיף הגדול יזכה יום אחד להופיע בקרקס הזעיר.

ואולי מאחורי כל חרדת-מבול מזדנב לו איזה קרקס.

כשהייתי ילדה הכי אהבתי קרקסים. גם היום אני אוהבת, במיוחד כשהם כושלים; ככל שהם עלובים יותר הם נוגעים יותר ללבי. כשהייתי ילדה לא הבחנתי בעליבות. הקרקס היה אלטרנטיבה, מציאות מתהפכת ונודדת במקום הפורמלין של הדכדוך. לספר הזה יש חלק בקרקס ההוא של הילדות.

וכך או אחרת הקסם כבר פה, בשתי התהלוכות שמתקיימות בו זמנית. התהלוכה הרגילה עם חפצי חופשה, והתהלוכה הימי-ביניימית כמעט, עם אוהל קרקס ותיבת נח.

ג'וטו, יום הדין, 1305 (פרט)

ג'וטו, יום הדין האחרון, 1305 (פרט)

ועל כל זה אפשר להוסיף את הארון שנוסר לשניים במין תעלול של קוסם. כי שני הפריימים האלה היו אחד עד שירמי שלף את מסורו. לצורך הפוסט הדבקתי אותם בחזרה (סליחה ירמי) והאיור המסכן פשוט צנח ארצה בחבטה.

מתוך גוזמאי הבדאי, איור שאוחד בלי רשות לשם הדגמה.

מתוך גוזמאי הבדאי, איור שחובר בלי רשות לשם הדגמה.

איור ירמי פינקוס, מתוך מר גוזמאי הבדאי מאת לאה גולדברג

איור ירמי פינקוס, מתוך מר גוזמאי הבדאי מאת לאה גולדברג

כשפינקוס חתך את האיור הוא לא רק פתח את קסם המרחב. כשמתרחקים מעט רואים איך הכפולה כולה נהפכה לאכסדרה עם עמודים לבנים, כמו העמודים בכניסה לביתו של מר גוזמאי.

אייר ירמי פינקוס, מתוך מר גוזמאי הבדאי מאת לאה גולדברג

אייר ירמי פינקוס, מתוך מר גוזמאי הבדאי מאת לאה גולדברג

ואולי כמו הפס המחלק את חלונות הרכבת.

מר גוזמאי נרדם ליד חלון הרכבת. אייר ירמי פינקוס, מתוך מר גוזמאי הבדאי מאת לאה גולדברג

מר גוזמאי נרדם ליד חלון הרכבת. אייר ירמי פינקוס, מתוך מר גוזמאי הבדאי מאת לאה גולדברג

וזה לא ברמה של "עושר וגיוון" נגד חדגוניות. "מר גוזמאי הבדאי" של ירמי פינקוס הוא ספר על מרחב, על הארכיטקטורה הגמישה ורבת הממדים של הדמיון.  ארכיטקטורה שאין בה קביעות. הכול נזיל. איש יכול לצלול לתוך בקבוק לימונד ושמש יכולה להארז בתוך מזוודה שהופכת בעצמה למין חלון, שמזכיר את חלון חדר השינה של אהרון בעל העיפרון הסגול, שנמצא "מסביב לירח, בדיוק כמו מסגרת".

מתוך "אהרון והעיפרון הסגול", כתב וצייר קרוקט ג'ונסון

מתוך "אהרון והעיפרון הסגול", כתב וצייר קרוקט ג'ונסון

המזוודה כחלון. אייר ירמי פינקוס, מתוך מר גוזמאי הבדאי מאת לאה גולדברג

המזוודה כחלון. אייר ירמי פינקוס, מתוך מר גוזמאי הבדאי מאת לאה גולדברג

זה מקסים בעיני שירמי בחר במרחב ובארכיטקטורה (במודע או לא, אין לי מושג וזה גם לא משנה), בגיאומטריה של הדמיון על פני אנדרלמוסיה פסיכדלית. זה מקסים שמר גוזמאי הוא פקיד מקריח ולא טיפוס בוהמייני. הפורמליות מבליטה את החן. כמו בבלט קלאסי, קלות בכבלים.  

חלון בתוך חלון... אייר ירמי פינקוס, מתוך "מר גוזמאי הבדאי"

חלון בתוך חלון… (יש כמה וכמה כאלה בספר) אייר ירמי פינקוס, מתוך "מר גוזמאי הבדאי"

 

תום זיידמן פרויד. השפעה? על הקלילות הגיאומטרית שלה כתבתי באיור וכוריאוגרפיה

איירה: תום זיידמן פרויד. האם יש השפעה? על הפיוט הגיאומטרי שלה כתבתי כאן

פול סזאן, מגדולי האמנות המודרנית, טען שכל הטבע מעוצב על פי הכדור, החרוט והגליל. הספר של  פינקוס מבוסס על עיגול ומרובע.

העיגול הוא ראשו הכדורי של מר גוזמאי, שממנו נגזרים ומתגלגלים כל העיגולים האחרים, מן המטבע של הסיפור הראשון ועד לשמש במזוודה. הראש הוא כדור הארץ של הגוזמאות. תנועת השיער המסתלסל היא תנועת המחשבה כמו באיור שלמטה. התלתלים הם קפיצי הדמיון והפריים פשוט חייב להיפרץ כשמר גוזמאי פורץ מן הבקבוק.

אייר ירמי פינקוס, מתוך מר גוזמאי הבדאי מאת לאה גולדברג

מר גוזמאי פורץ מצנצנת הלימונדה. אייר ירמי פינקוס, מתוך מר גוזמאי הבדאי מאת לאה גולדברג. לחצו להגדלה!

מר גוזמאי רוכב על סוסון ים (ובעצם על סוסון לימונדה) וגם הסוס של הברון מינכהאוזן הוא קצת סוסון ים כשהוא צולל.

הברון מינכהאוזן מתחת למים. אייר גוטפריד פרנץ 1896

הברון מינכהאוזן מתחת למים. אייר גוטפריד פרנץ 1896

ואם כבר הזכרתי את מינכהאוזן, מאבות הגוזמאים לדורותיהם, אז הכלב המנוסר של ירמי פינקוס הזכיר לי את סוסו החתוך (ואל תגידו שהכלב לא מנוסר.כשמתרחקים מעט גוש ההר הופך לגוף שמשלים את הראש).

אייר ירמי פינקוס, מתוך מר גוזמאי הבדאי מאת לאה גולדברג

אייר ירמי פינקוס, מתוך מר גוזמאי הבדאי מאת לאה גולדברג

ובחזרה לצורות היסוד: בצד העיגול, נמצא המרובע של הדף שממנו נגזרים כל הפריימים האחרים. ואני לא מדברת רק על חלונות שרואים דרך חלונות ואפילו לא על חפצים מתבקשים כמו מזוודות או תמונות. אפילו כוס לימונד (בתמונה שלמטה) היא פריים בתוך הפריים של החלון בתוך הפריים של הדף (ומי יודע אם זאת לא הקשית המפוספסת שגדלה והופכת לסולם בסיפור השלישי…).

אייר ירמי פינקוס, מתוך מר גוזמאי הבדאי מאת לאה גולדברג

אייר ירמי פינקוס, מתוך מר גוזמאי הבדאי מאת לאה גולדברג

באוסף האחים גרים יש מעשייה על שלושה אחים שיצאו לצוד ארנב. אח אחד היה עיוור, שני היה פיסח ושלישי עירום ועריה. העיוור ירה בארנב, הפיסח לכד אותו, והעירום תחב אותו לכיסו. ואם תשאלו אותי, האיורים של ירמי יצאו מהכיס השני.  

תכננתי לכתוב עוד כהנה דברים אמנותיים ולהביא ראיות של אימפרסיוניזם ופואנטיליזם אבל הארכתי דיי. תודה לירמי שהזכיר לי את הקשר בין שטות לחירות, שאף הוא "מן הדברים שהוזנחו יותר מדי" כמו שאומר השועל לנסיך הקטן.

מסתבר שמלימון אפשר לעשות לא רק לימונדה אלא גם דג. אייר ירמי פינקוס, מתוך מר גוזמאי הבדאי מאת לאה גולדברג

מסתבר שמלימון אפשר לעשות לא רק לימונדה אלא גם דג. אייר ירמי פינקוס, מתוך מר גוזמאי הבדאי מאת לאה גולדברג (פרט)

*

ובשולי הדברים – "מר גוזמאי הבדאי" לא לבד. הוא בא לעולם עם תאום לא זהה בשם "אורי כדורי" הרימייק המלבב של רותו מודן לקומיקס של אריה נבון ולאה גולדברג. אלה שני הספרים הראשונים ב"ספריית נח" שהקימו מודן ופינקוס. שניהם מעוצבים להפליא על ידי גילה קפלן ועושים טעם של עוד ועוד.

*

עוד באותם עניינים

איור וכוריאוגרפיה

על שירים לעמליה

על טינקרטנק

מודרניזם לקטנים, או מה לעזאזל קורה שם באיורים של שמוליקיפוד?

על הברון מינכהאוזן (רשימה ראשונה מתוך שלוש)

וכן הלאה

*

ועל הארכיטקטורה של הדמיון

אה, אה, אה, אה!

פוסט ארכיטקטוני

לפוצץ את בית הספר?

ועוד

*

Read Full Post »

עגל הזהב. בקיצור: משה עלה לקבל את לוחות הברית (שנכתבו באצבע אלוהים, זה תמיד הקסים אותי, הקונקרטיות הפיסית, לפני שנשחקה והפכה לביטוי כללי של התערבות אלוהית). זה לקח לו זמן והעם איבד את סבלנותו ודרש מאהרון להכין לו אלוהים אחר. אהרון אסף עגילי זהב (שנקראים בפרשה "נזמי הזהב אשר באוזניהם" אבל הקשר בין "עגיל" ל"עגל" קופץ) ויצק מהם עגל ובנה לו מזבח. ההילולה נקטעה כשמשה ירד מההר וניפץ את הלוחות. אבל זה כבר חורג מתחומי הפוסט. הסגידה לעגל נהפכה לסמל ולמטבע לשון, תכלית החומרנות כמו באיור של Ignatius Taschner למטה.

עגל הזהב של Ignatius Taschner מאייר ופסל גרמני (1913-1871), אקטואלי כתמיד.

עגל הזהב של Ignatius Taschner מאייר ופסל גרמני (1913-1871), אקטואלי כתמיד.

*

הפוסט הזה הוא על עגל הזהב של ניקולא פוסן. לפני שהתחלתי לכתוב בדקתי איך ראו ציירים אחרים את הסגידה לעגל. למשל פיליפינו ליפי, תלמיד של בוטיצ'לי מן המאה ה15:

חטא העגל, פיליפינו ליפי, המאה ה15

חטא העגל, פיליפינו ליפי, המאה ה15, לחצו להגדלה

.

ליפי מצייר חגיגה רנסנסית עם נופך נונסנסי סוריאליסטי, שהזכיר לי את השיר הנודע מאמא אווזה:

Hey diddle diddle
The Cat and the fiddle
The Cow jumped over the moon
The little Dog laughed
To see such craft
And the Dish ran away with the Spoon

ומי יודע אם ליפי לא שימש השראה לאמא אווזה במשחק הטלפון השבור הבלתי נגמר של הַתַּרבּות (מישהו עדיין משחק בזה?).

והנה אגב, הפרה שקפצה מעל לירח במרכז התמונה של ספר הילדים הקסום לילה טוב ירח.

מתוך לילה טוב ירח מאת מרגרט ווייז בראון

מתוך לילה טוב ירח מאת מרגרט ווייז בראון, לחצו להגדלה

והנה תקריב

והנה תקריב

*

אבל רוב עגלי הזהב שמצאתי היו דווקא מן המאה ה17, המאה של ניקולא פוסן. למה דווקא המאה ה17, מה היה בה שהוציא את העגל לאור? אין לי מושג. שווה לבדוק. ובינתיים שלוש דוגמאות נבחרות:

עגל הזהב, קלוד לוריין

עגל הזהב, קלוד לוריין, לחצו להגדלה

קלוד לוריין (1600-1680) – שהיה אגב, שכנו של ניקולא פוסן ברומא אבל לעולם לא תנחשו את זה לפי התמונות – מצייר עגל קטן ונישא, מוקף במעין זכוכית או הילה חלבית. שמי הציור תכולים, המרחב והמים – המון מים, מהמפל שמשמאל דרך האגמים אל הכדים למטה מימין – ממתנים ומקררים את התמונה. האווירה פסטורלית, המחולות רבי חן וההערצה מעודנת. מטיילים מהלכים ביער מימין. בויקיפדיה כתוב שהוא התעניין רק בנוף. את האנשים הוא צייר בשביל הקונים. רואים.

.

עגל הזהב, פרנסואה פרייה

עגל הזהב, פרנסואה פרייה, לחצו להגדלה

.

וכמה שונה מלוריין הריאליזם הברוקי של פרנסואה פֶּרִיֶה (1590-1650, אותה תקופה בדיוק) עם הרקדניות המעורטלות והכבש שנשחט בפינה הימנית למטה. במקום כדי המים הזקופים של לוריין מתגוללים כמה כלים הפוכים על שפת שלולית עם עשבים שחורים. קבוצת אנשים מתגודדת בין שלושה עצים במין שילוב של התלהבות, חרדה ואשמה. והתפאורה המדברית והתאורה – לא יום ולא לילה, עננים, סלעים, עשן. זו יכלה להיות סצנה באופרה או בהצגת תיאטרון.

והנה הגרסה של ניקולא פוסן:

הסגידה לעגל הזהב, ניקולא פוסן

הסגידה לעגל הזהב, ניקולא פוסן, לחצו להגדלה

.

לכאורה יש הרבה מן המשותף בין פרייה לניקולא פוסן; התאורה, העננים והצוקים, האווירה הפרועה והדרמטית. אבל במבט נוסף נחשפים הבדלי הגישות. זה מתחיל בקטן: התמונה של פוסן היא מאד סכמטית יחסית לתמונה של פרייה. הציור שלו מתחלק לשניים (בדיוק. מדדתי!). צד ימין נשלט על ידי עץ יבש ששני ענפיו דמויי זרועות נשואים מעלה בתפילה. אהרון כמו מחקה תנוחת העץ. כמעט כל האנשים בצד הזה של התמונה נושאים את זרועותיהם במין הד תנועתי, במקהלה.

7.

צד שמאל נשלט על ידי עגל הזהב. גם פרייה וגם פוסן מציירים את הסצנה במין דמדומים אפוקליפטיים. אבל בניגוד לעגל של פרייה הממוקם אי שם בירכתיים האפלוליים של התמונה, העגל של פוסן גדול ומואר. ובמחשבה שניה – הוא לא מואר אלא מאיר. פוסן מצייר את העגל על רקע שמי השקיעה, ובהעדר שמש אפשר לחשוב שזהבו הוא שצובע את השמיים ואת קצות העננים כמו מאור מלאכותי חדש.

עגל הזהב כשמש השקיעה, ניקולא פוסן, פרט

עגל הזהב כשמש השקיעה, ניקולא פוסן, פרט

ניקולא פוסן, פרט. משה יורד עם לוחות הברית ועם נערו. מאד חשוך אבל ישנו. זווית העץ מתחרזת עם זווית לוחות הברית

ניקולא פוסן, פרט. משה יורד עם לוחות הברית ועם נערו. מאד חשוך אבל ישנו. זווית העץ מתחרזת עם זווית לוחות הברית

.

כשעגל הזהב הוא השמש, ברור שמֹשה שרוי בחשיכה. בקושי אפשר להבחין בו כשהוא יורד מן ההר שמשמאל. העץ השני, החוצץ בינו לבין העגל, משמש אמנם מעין הד ללוחות הברית.

אצל פרייה הריאליסטי משה קטן כי הוא רחוק, אבל הוא מואר כמו שאר הדמויות. פוסן לעומת זאת, עורק מהריאליזם אל שדות הסמליות והשירה.

וזאת רק ההקדמה למעלל האחרון של פוסן. הציור שלו מחולק למעשה, לא לשניים אלא לארבעה חלקים. וכמו שהאנשים מצד ימין משקפים ומשכפלים את העץ היבש, כך משכפלת החבורה משמאל את העגל. ומשכפלת זאת מילה חלשה במקרה הזה כי פוסן חוצה את הגבול לכיוון המטמורפוזה; חבורת הרוקדים שלו מתבהמת פשוטו כמשמעו, כלומר הופכת לעגל. והוא עושה הכל כדי להצביע על כך; החל מן ההעמדה הסְכֶמתית (צד ימין משכפל עץ / צד שמאל משכפל עגל), וכלה באופן המתעתע שבו הוא מצייר את רגלי הרוקדים. ממש לא ברור איזו רגל שייכת למי. הם כולם מתערבבים למין בהמה רב-רגלית אחת. הדמיון לעגל מודגש הן בעזרת בגד הזהב של הדמות המרכזית, והן בעזרת הקו המחבר בין כתפי הרוקדים ומאחד אותן למין גב של בהמה. ואם לא די בזה פוסן מוסיף מעין צל מתחת לבית השחי של המחוללת הימנית, וזרי הפרחים ותוף שמתגוללים בתחתית התמונה כמעין שכפול של הזר והמדליון המקשטים את במת העגל.

ניקולא פוסן, פרט

ניקולא פוסן, פרט

ניקולא פוסן, פרט

ניקולא פוסן, פרט

ניקולא פוסן, פרט

ניקולא פוסן, פרט

ניקולא פוסן, פרט מתוך בכחנליה לפני פסל פאן.  ריתק אותו כנראה הגילוי הזה של החייתי.

ניקולא פוסן, פרט מתוך בכחנליה לפני פסל פאן. ריתק אותו כנראה הגילוי הזה של החייתי.

מתוך פינוקיו; מי יודע איך פועל הטלפון השבור של התרבות? האם קולודי ראה את תמונתו של פוסן, האם היא זרעה בתוכו את הסצנה שבה פינוקיו וחברו לוצ'יניולו המרקדים הופכים לחמורים? (ספקולטיבי לגמרי ובכל זאת מפתה).

מתוך פינוקיו; מי יודע איך פועל הטלפון השבור של התרבות? האם קולודי ראה את תמונתו של פוסן, האם היא זרעה בתוכו את הסצנה שבה פינוקיו וחברו לוצ'יניולו המרקדים הופכים לחמורים? (ספקולטיבי לגמרי ובכל זאת מפתה).

.

אבל יותר מכל הזכיר לי חטא העגל של פוסן את הכוריאוגרפית הגרמניה סשה וולץ, שכל עבודתה נגועה בחומריות ובבשריות של הגוף. כל כמה שהיא מרתקת זה תמיד גורם לי מחנק. העבודות שלה מזכירות לי לא רק את עגל הזהב אלא גם אפיזודות אחרות מיציאת מצריים, כמו הגעגועים החוזרים לסיר הבשר שנענשו והונצחו בשמות מקומות כמו "תבערה" ו"קברות התאווה".

הנה קליפ קצר מתוך Korper של סשה וולץ', ואחריו תמונות מן ההכלאות שיצרה (במסגרת אותה עבודה אבל הן לא מופיעות בקליפ). מיד חשבתי על סשה וולץ כשראיתי את המתבהמים של פוסן.

מתוך KORPER של סשה וולץ

מתוך KORPER של סשה וולץ

מתוך KORPER של סשה וולץ

מתוך KORPER של סשה וולץ

ניקולא פוסן, פרט. פוסן יוצר אשלייה ששתי הרגליים השמאליות שייכות לבעלת השמלה הכחולה, ואילו הרגל הימנית האמיתית שלה שייכת כביכול לבעל הבגד הזהוב

ניקולא פוסן, פרט. פוסן יוצר אשלייה ששתי הרגליים השמאליות שייכות לבעלת השמלה הכחולה, ואילו הרגל הימנית האמיתית הופכת למעין רגל חייתית של בעל הבגד הזהוב

*

יצאתי לכתוב על ניקולא פוסן כזרע אוונגרד, כתאורן אקסטרימי, שמשתמש בעגל כמקור תאורה, וככוריאוגרף של עדר והתבהמות. זה רק חלק ממה שגיליתי אבל ההמשך (אולי) בפעם אחרת כדי לא להאריך ולפזר. ורק שלוש הערות לסיום.

ראשית, באשר למשפחה הקטנה בקצה הימני התחתון של התמונה: שני התינוקות כמו מפנים עורף לסגידה. הקבוצה הזאת הזכירה לי במעומעם את "המשפחה הקדושה בתחתית המדרגות" של פוסן (יש ניתוח יפהפה של הציור הזה בספרה של לאה דובב שישה מבטים על ציור-מוסיקה). אולי הקבוצה הקטנה החורגת מן העדר רומזת אל ישו שעוד לא נולד אבל יגלם את התיקון לחומרנות והבשריות של חטא העגל.

ניקולא פוסן, המשפחה הקדושה לרגלי המדרגות

ניקולא פוסן, המשפחה הקדושה לרגלי המדרגות

ניקולה פוסן. פרט. התינוקות שמפנים עורף לעגל הזהב.

ניקולה פוסן. פרט. התינוקות שמפנים עורף לעגל הזהב.

שנית, גם אמיל נולדֶה ערבב בין הרוקדים לעגל אבל אצל אקספרסיוניסט זה כמעט מתבקש.

אמיל נולדה, עגל הזהב 1910

אמיל נולדה, עגל הזהב 1910

.

ושלישית, פול סזאן, אבי האמנות המודרנית אמר "כל פעם שאני יוצא [אחרי שראיתי תמונות של פוסן] אני יודע יותר טוב מי אני."

*

עוד באותו עניין

אמנות פלסטית ברשומון של קורסאווה

האיש שלימד אותי להסתכל

איור וכוריאוגרפיה

נמפאות על סרט נע

הנאהבים חסרי המזל (על ציור אחר של ניקולא פוסן)

גברים במיצג

הבשורה האחרונה של פרה אנג'ליקו

ועוד

*

Read Full Post »