ערב אחד, לפני שנים רבות, חלפנו א' ואני על פני דוכן צדדי של שבוע הספר. זה לא היה דוכן רשמי אפילו אלא מעין שולחן מתקפל של פיקניק שמאחוריו ישבו שני זקנים. מה שמשך אותי אחורה במין דאבל טייק קומי, היה מארז אדום של ספרים – כל כרכי אלף לילה ולילה בתרגומו (המופלא, המלבב והחושני) של יוסף יואל ריבלין. קנינו. ארגז האוצר הגיע בדואר כעבור כמה ימים וכבר בכרך הראשון מצאתי את "סיפור הנסיך המשותק", משובץ כמו אבן יקרה בתוך "סיפור הדייג".
שנים חיפשתי את הסיפור הזה. התגעגעתי אליו מילדות. לא זכרתי את הרצף, רק כמה דימויים צבעוניים שנחרטו לי בחודי מחטים בזוויות העין: זכרתי נסיך שהפך ממותניו ומטה לאבן מתייפח בתוך פאטיו יפהפה, בין ציפורים שרק רשת זהב דקה מונעת מהן לפרוח ממנו. זכרתי אגם עם דגים בארבעה צבעים: לבן ואדום ותכלת וצהוב. זכרתי שהם היו פעם אנשים, וזכרתי טבחית שמטגנת את הדגים ופתאום נבקע הקיר ועלמה יפהפייה מגיחה ממנו ופונה אל הדגים המטוגנים למחצה, והם מרימים את ראשם ועונים לה, ואז היא הופכת את המחבת על האש וחוזרת לתוך הקיר. זכרתי שזה קורה שלוש פעמים, שבפעם השלישית מגיח מן הקיר כושי ענק שמרעים בקולו על הדגים. כל כך רציתי שזה יקרה גם לי. בכל פעם שהעוזרת המיתולוגית שלנו סימון היתה מבשלת ארוחת צהריים לאחותי ולי, הייתי משגיחה על הקיר בחשאי בתקווה שעלמה יפהפייה תצא ממנו, או אפילו כושי זועם שיעלים את השממון של חיי. (התודעה שלי היתה אוסף ניסוחים מליציים מתוך הספרים שבלעתי).
במפגש המחודש עם "סיפור הנסיך המשותק" התברר לי עד כמה ולמה אני מחוברת אליו בעשרות נימים ועורקים ושכבות של פרוזה ושירה. ואם לא כתבתי עליו עד כה, זה רק משום שלא ידעתי ממה להתחיל. וגם עכשיו אני לא יודעת. אני פשוט מתחילה. מהסיפור על הדייג שהערים על השד, סיפור שמוביל כמו מסדרון ל"סיפור הנסיך המשותק" אבל יש בו הרבה יותר מזה. ולשם כך צריך לספר אותו מהתחלה.
ובכן, היה היה דייג עני שהיה משליך את רשתו רק ארבע פעמים ביום.
מתוך סרטו של פול אוסטר "עישון"
למה דייג עני משליך את רשתו רק ארבע פעמים ביום? ככה. אין הסבר. כמו אוגי, גיבור עישון סרטו של פול אוסטר (מהסיפור המוזר על פול אוסטר וסופי קאל) שמציב את מצלמתו מדי יום בנקודה קבועה ומתעד רגע אחד. השרירותיות הזאת מוסיפה גם לסיפורו של הדייג ממד מיצגי-משחקי-פילוסופי.
מתוך האלבום של אוגי, גיבור "עישון". כשאומרים לו שכל התמונות אותו דבר הוא עונה שכולן אותו דבר, אבל כל אחת שונה.
.
יום אחד הוא שולה נבלת חמור ואחריה כד מלא טיט ואחריו שברי זכוכית וחרסים, ולבסוף הוא דג קומקום כבד מנחושת קלל חתום בעופרת עם השבעות. הוא מסיר את החותם והופך את הקומקום. בהתחלה נראה שהוא ריק.
פתאום יצא עשן מן הקומקום ועלה עד לענני שמיים, והתפשט על פני הארץ; ואחר כך כשהגיע העשן לשיאו התעבה והתנער ונהפך לשד, ראשו מגיע לעבים ורגליו בעפר הארץ. ראשו ככיפה וידיו כמִזְרות ורגליו כתרנים, פיו כמערה ושיניו כסלעים, נחיריו כקנקנים ועיניו כמנורות ומבטו זועף ומפיץ אֵימות.
השד הנורא הזה הִמְרה כמסתבר את פי שלמה המלך. כעונש נכלא בקומקום והושלך לים, שם שהה אלף ושמונה מאות שנים. במאה השנים הראשונות הוא נשבע להעשיר את מי שיציל אותו, במאה השנים הבאות החליט לפתוח לו את כל אוצרות האדמה, בארבע מאות השנים הבאות נשבע להגשים לו שלוש משאלות. וכיוון שאיש לא בא – החליט לרצוח את מצילו ולתת לו לבחור רק את סוג המוות הרצוי לו.
החלק הזה של הסיפור היה תמיד מפוקפק בעיני. למה שיכעס על מי שהציל אותו? זה לא נשמע לי אמין עד שנסעתי לאיסלנד. ערב אחד עמדתי על הכביש בשומקום וחיכיתי לטרמפ. השמש עוד לא שקעה אבל הרוח התחזקה כל כך שהייתי צריכה להאבק כדי להשאר על שפת הכביש. במחצית השעה הראשונה תכננתי ליפול על צווארו של מי שיציל אותי, וגם במחצית השעה הבאה, אבל אחרי שחלף עוד זמן ואיש לא עצר לי התרתחתי והחלטתי להגיד למי שיעצור את דעתי על הרישעות האיסלנדית. ואף שהייתי מותשת מהרוח ומודאגת ממיעוט המכוניות, התחלתי לצחוק. כי קלטתי שאני מגיבה בדיוק כמו השד. בסוף עצרה לי משפחה מתוקה שעברה דירה ליישוב אחר. האוטו היה מלא רהיטים וארגזים והם טרחו שעה ארוכה על סידורם מחדש כדי לפנות לי מקום. עד שהסתיים התהליך הייתי שוב אסירת תודה אבל לא שכחתי את הלקח: האגדות (שצריך לקרוא להן מעשיות, אבל איך אפשר עם המעשיוּת הזאת) תמיד צודקות. בכל פעם שפקפקתי באמיתותן המציאות העמידה אותי על טעותי. פעם לא האמנתי שאפשר להתבלבל בין סבתא לזאב, סיפרתי על זה פה (והרחבתי מאד בסיפורים יכולים להציל), וזה קרה לי גם עם סיפור הארנבת והצב. לא האמנתי שצב ינצח ארנבת בריצה. זה נשמע לי כמו שקר חינוכי, מניפולציה חסרת בושה. רק כשהתחלתי ללמד בבית הספר לתיאטרון חזותי נוכחתי עד כמה זה שכיח. אני מכירה המוני צבים שהשיגו ארנבות (כלומר תלמידים עם כישרון קטן עד בינוני שהגיעו רחוק יותר מתלמידים עם כישרון ענק). ובחזרה לדייג.
הדייג והשד, אייר אדמונד דולק, לחצו להגדלה
שד אחר מאלף לילה ולילה שאייר אדמונד דולק (הקודם לא נראה לי מפחיד דיו), לחצו להגדלה
.
השד מתעקש לרצוח את הדייג על אף המחאות והתחנונים והדייג מחליט "להערים עליו להשמידו." הוא משביע את השד בטבעת שלמה – שעצם איזכורה מעביר חלחלה בבשרו של השד – שיסביר לו איך ייתכן שגופו הענק נדחס לקומקום הקטון. השד ממהר להדגים והדייג פוקק את הקומקום בזריזות ונשבע שהשד יישאר שם עד יום הדין. השד המבועת טוען שזה היה בצחוק, והדייג אומר: "משקר אתה הבזוי שבשדים והמכוער והשפל שבהם," ונושא את הקומקום לים. השד קורא: "לא, לא," והדייג עונה: "הן, הן." הוויכוח מתחדש והדייג משווה את מה שקרה להם עם מה שקרה למשנה המלך יונאן ולחכם דובאן, ולבקשת השד הוא מספר את סיפורם (הבלשי-רפואי-ספיריטואלי עם ראש כרות מדַבֵּר וספר עם דפים מורעלים). גם גיבורי הסיפור מתווכחים, ואחד מהם מספר סיפור נוסף (על בז אהוב ששותה רק מספל זהב שתלוי על צווארו) כדי להוכיח את טענתו, ויריבו עונה בסיפור משלו (על אישה בצרה שמבקשת ממצילה להמתין לה רגע בזמן שהיא מחרבנת, ואז מתברר שהיא שדה). השיטוטים וההתפצלויות אופייניים להתנהלות הייחודית של אלף לילה ולילה, זה המקור לתחושת העושר והאינסוף המלווה את הקריאה. כתבתי על זה קצת בסיפורים יכולים להציל:
גיבור סיפורו של בורחס "גן השבילים המתפצלים" הוא טסוּי פן נציב מחוז יונאן, שזנח הכול כדי לכתוב רומן אין-סופי וכדי לבנות מבוך שבו יתעו כל בני האדם. במהלך הסיפור מתברר שהספר הוא המבוך. המספר שואל את עצמו באיזה אופן יכול ספר להיות אין-סופי, ו"נזכר" באותו לילה בעיצומו של אלף לילה ולילה, שבו מתחילה שהרזאד לספר את סיפור המסגרת, ומגיעה תוך כדי סיפורה לאותו לילה עצמו שעליו היא מספרת, וכך עד אין-סוף. למותר לציין שהאפיזודה כולה היא המצאה וספקולציה של בורחס (שתוֹלה אותה אמנם בפיזור דעתו של המעתיק), אבל לא בכדי הוא נזכר דווקא באלף לילה ולילה; כי בלי להיות "אוונגרד", כלומר, בלי לשבור את כלי הסיפור המסורתיים, אלף לילה ולילה הוא המקבילה הספרותית הקרובה ביותר למבוך.
הארכתי מאד. כבר לא נגיע היום ל"סיפור הנסיך המשותק", אז רק עוד כמה מילים על סיפור הדייג שנענה לבסוף לתחנוני השד ולהבטחותיו. השד המשוחרר בועט בקומקום ומעיף אותו לים והדייג משתין מרוב פחד. אבל השד רק צוחק ומוליך אותו למדבר. ושם, בתוך אגם, הוא דג ארבעה דגים: לבן ואדום ותכלת וצהוב. אם יביא אותם לשולטן הוא יגמול לו בעין יפה, אומר השד. הוא מתנצל על הדרך המוזרה שבה בחר להעשיר אותו; הוא כבר לא בעניינים… זה מצליח. השולטן משלם לדייג ארבע מאות דינר. הוא ממהר הביתה "כשהוא נופל וקם וכושל שוב, והוא מדמה בנפשו שחלום הוא." וזו רק דוגמית מן השפע שייפול לחיקו עד סוף הסיפור.
סיפור הדייג הוא בסך הכל הסיפור השני ששהרזאד מספרת, ולפיכך הוא עדיין קשור באופן ישיר למצוקתו של שהריאר (מי שלא מכיר את סיפור המסגרת של אלף לילה ולילה – הנה התקציר, לחצו להגדלה). הכעס על בגידת אישתו גרם לשהריאר לרצוח יותר מאלף נשים. הכעס הזה עדיין מאיים על חיי שהרזאד. היא מספרת כדי להציל את עצמה וגם כדי להציל אותו מכעסו. ולתוך הסיפור הקליל לכאורה על הדייג שהערים על השד היא מגניבה סיפור רציני על כעס.
השד זועם על אלף שמונה מאות שנות צינוק, מי יכול להאשים אותו. אבל הכעס לא מועיל. להפך. הוא רק מגדיל את אי-הצדק; הוא גורם לו לפגוע במי שעשה לו טובה (הדייג ששחרר אותו מכלאו) ובסופו של דבר הוא פוגע גם בעצמו. הכעס של השד מחזיר אותו לקומקום, כי כעס זה סוג של כלא, בין השאר. ומה מושיע אותו? נדיבות. השד ניצל בזכות נדיבותו של הדייג שחס עליו במקום לנקום בו, שגומל לו טובה תחת רעה. והנדיבות הזאת מתגלגלת הלאה ומצילה בסופו של דבר גם את הנסיך המשותק, אבל על כך בפעם הבאה.
*
עוד על כעס
"את תצטרכי כנראה לטפל בכל נסיך לגופו" (פרוייקט מרי דה מורגן)
*
עיר-האושר 