Feeds:
פוסטים
תגובות

Posts Tagged ‘פדריקו ברוצ'י’

הפוסט הזה הוא ניסיון לחלץ אותו.

ברתולומה אסטבן מוריו (Murillo 1682-1617), "ארבע דמויות על מדרגה" (1655-60) לחצו להגדלה

"ארבע דמויות על מדרגה" הוא ציור ז'אנר (Genre painting הוא המונח המתאר ציורים מחיי היומיום, בניגוד לדיוקנאות של שועים או סצנות דתיות ומיתולוגיות, אין קשר לז'אנר במובן סוגה).

ראיתי אותו במדריד, כחצי שנה לפני פרוץ הקורונה והוא לא מרפה ממני.

הוא מתרחש על מעין במת תיאטרון ואפילו תיאטרון בובות. יש בו משהו עוכר שלווה, חסר חן כמו גוף בגיל ההתבגרות, אולי בגלל התנגשות בין השפעות אמנותיות סותרות.

מוריו הוא החולייה המקשרת בין הנוקשות והכובד של הבארוק לעליזות המסולסלת והחושנית של הרוקוקו. בין הציירים שהשפיעו עליו מוזכרים הפכים גמורים כמו פרנסיסקו דה סורברן החמור והקודר, ופדריקו ברוצ'י שכולו מתיקות ורוך שובב. וסתירות, מה לעשות, הן מאבות המזון שלי.

מימין פרנסיסקו דה סורברן (Zurbarán 1664-1598), משמאל, פדריקו ברוצ'י (Barocci 1612-1535) לחצו להגדלה

.

כשקראתי על הציור גיליתי ששתי מערכות סותרות של סמליות חלות עליו. האישה המבוגרת שייכת למסורת ציורית של פולות כינים פלמיות והולנדיות (וצריך משקפיים כדי לעשות את זה, מעבר לגיל מסוים!), כשפליית הכינים מסמלת אהבה אימהית וטיהור הנפש והגוף. ובו בזמן האישה המבוגרת היא גם סרסורית, דמות ידועה בספרות ובאמנות הספרדית המתוארת כזקנה ממושקפת עם צעיף. ובהמשך לכך, הפשלת הצעיף של האישה הצעירה, מסמלת נאמנות בנישואין אבל גם הזמנה מינית של זונה.

בכמה מקומות קראתי שהציור מזהיר מפיתויים ולא השתכנעתי. יש בו משהו מבלבל מדי בשביל הטפה. קראתי גם שהוא מתאר את תחלואי החברה, את הסתירה בין ערכים נעלים למציאות חברתית, וזה עדיין כללי מדי בשבילי, לא מגרד את הכאוטיות והמצוקה וגם את העכשוויות שהרגשתי.

ה"בעיה" הראשונה בציור, היא כמות המידע החסר. אנחנו לא יודעים במה צופות שלוש הדמויות, על מה מעקמת הצעירה את פרצופה, מה מצחיק את האיש הצעיר, אל מה מפנה האישה המבוגרת את פרצופה הרציני והמעט מודאג. כל אחת מן הדמויות מגיבה באופן שונה, ואין שום רמז בציור או בשמו הכמעט מיתמם מרוב יובש – "ארבע דמויות על מדרגה" – לְמה. כדי לשפוט את הדמויות או להעריך את תגובתן צריך למלא את הפער הזה. כלומר, מוריו מוסר את המפתחות של הסצנה לצופים. ובכך הוא מקדים ומממש את "מות המחבר" (1968) המסה המכוננת של רולאן בארת, שכל הדרכים בעיר-האושר מובילות אליה. (ראו ביתר הרחבה, בחלק האחרון של הפוסט הזה).

זאת ועוד. הדמויות מביטות קדימה, על משהו שנמצא מחוץ לתמונה, וכיוון שאנחנו אלה שנמצאים שם בפועל, דומה שהן מסתכלות עלינו, שופטות אותנו או פונות אלינו באופן ישיר.

הן צוירו בנפרד מן הסתם, וחוברו זו לזו בציור, ומשהו מן המלאכותיות הזאת נשאר כמו טעם לוואי של התפרקות וניכור. אין חיים בין ידה של הצעירה לכתפו של הבחור. והחיבור בין השניים לבין האישה והילד הוא אפילו יותר מאולץ. וכיוון שהתחלתי לחשוב עכשווי ונסייני, עלה בדעתי שפתרון החידה אולי מסתתר בתמונה. אולי "האירוע" המקורי היה אחוריו החשופים של הילד, והזוג הצעיר הוא זה שלעג לו, ומוריו הציב את כולם באותה שורה, ברפקלס של הזרה ותוכחה, כאילו רצה להגיד שאין הבדל.

הישבן החשוף של הילד ממוקמים במרכז התמונה ובקדמתה, ישר לתוך פרצופו של הצופה. זה סוג של התרסה (כמעט כמו באנקדוטה של קלייסט), ופעמיים במשך חייו של הציור, אמנם כוסה הקרע. אם האישה המבוגרת היא סרסורית הקרע הוא פתייני וזה מחריד, אבל גם אם הולכים על פולת הכינים יראת השמיים, אני עדיין מוטרדת מהאטימות שלה לפגיעוּת של הילד, והרי יש שם מישהו לפני התמונה, גם בעולם של הציור, וגם במציאות המקבילה של הגלריה. ואפילו יותר מזה אני מוטרדת מהאפאטיות של הילד.

*

עוד באותם עניינים

על האונס של דגה

דימוי שרודף אותי

ארבע נערות ובובה של איש (על ציור של פרנסיסקו דה גויה)

על "נבוכים שנים" ועל האנקדוטה של קלייסט ("ההלצה הנפלאה ביותר בין כל ההלצות שדובבו שפתי בני אדם, אולי מאז בריאת העולם," כינה אותה קלייסט. לא פחות)

מרחב של גברים שרועים באמבטיות ומשתעשעים בצמות כרותות 

בואו נדבר על "נתון" של מרסל דושאן

הסיפור המוזר על שלט החנות של אנטואן ואטו

 

Read Full Post »