Feeds:
פוסטים
תגובות

Posts Tagged ‘פבלו פיקאסו’

באחד מחלומותיו של דיוויד[1] חוסמת חומה את דרכו, ואז הוא רואה פתח מתקרב. הפתח עוצר לרגע כמו רכבת בתחנה, ואחרי שדיוויד עובר בו הוא ממשיך בנסיעה.

כל יצירה שאני כותבת עליה היא מין שער כזה, פלאי ושימושי כאחת, שעוצר מולי ומזמין אותי להרחיב את גבולותי.

והפעם "גנב המרחקים", ציור הקיר הענקי של חליל בלבין ומרב קמל [2]  (ולמי שצריכה התראה, כן, תכנים אלימים ומיניים). כמעט לא כתבתי עליו בגלל גודלו. צג המחשב קטן עליו, שלא לדבר על הטלפון (אויה!). וגם הצבעים הבהירים המימיים מקשים על הָרְאוּת. לעת עתה אני דוחה את ההתמודדות ומתחילה בכמה תקריבים. זה הדבר הראשון שתפס אותי בציור:

מרב קמל וחליל בלבין, "גנב המרחקים" (פרט) לחצו להגדלה
מרב קמל וחליל בלבין, "גנב המרחקים" (פרט)  
מרב קמל וחליל בלבין, "גנב המרחקים" (פרטים)  לחצו להגדלה

עיניים. "אֲנִי רוֹצֶה תָּמִיד עֵינַיִם," כתב נתן זך, בשיר שבו חרז יופי עם דופי. יש המון עיניים בציור, יותר משתיים לדמות. זה די נורא לפעמים (מניסיוני) לראות יותר מדי. אולי בגלל זה האצבעות פוקקות אותן כמו שהנער ההולנדי האמיץ פקק את הסכר. ואולי להפך, הן נעקרות כדי להיטיב לראות? (כמו שקרה לנביא תריזיאס, זה שהפך לאישה למשך שבע שנים אחרי שהפריע לנחשים מזדווגים, וכשחזר לעצמו עיניו נוקרו ודווקא אז הפך ל"רואה" ו"חוזה"). ויש גם עיניים ריקות כמו עיני מסכה, אצבעות זוחלות מתוכן כמו תולעים מתוך גולגולת. אולי הפרחים החמדנים גנבו את האישונים. וישנן גם העיניים האלסטיות, שנמתחות או נוזלות לצורת ראשנים או נמשכות למעלה ביחד עם השיער. ויש ביטויים שהתממשו בציור פשוטו כמשמעו, כמו "אצבע בעין" וגם זין בעין (בתקריב שלמטה הם מתמזגים). "פועלה השלישי של עבודת החלום," כותב פרויד, "הוא המעניין מכולם מבחינה פסיכולוגית. הוא מתבטא בהפיכת מחשבות לתמונות חזותיות."

מרב קמל וחליל בלבין, "גנב המרחקים" (פרט)
מרב קמל וחליל בלבין, "גנב המרחקים" (פרט)

וישנה גם הדמות הסגולה, הילדה שיושבת בפינה, וקמל ובלבין אולי מייחסים לה את כל הזכרונות והחזיונות, אבל לענייננו, היא שורטת את עיניה. ואולי חורטת את סיפורה בחודי מחטים בזוויות העין, על פי הנוסח המצמרר של אלף לילה ולילה, כדי שיהיה למשל ולמוסר לכל לוקח מוסר.

השער הפנימי של "סיפור העין" של ז'ורז' בטאיי, ממהדורת 1928 שעליה חתם בשם הבדוי, לורד אוש

וכל הסחרחורת החלומית הזאת של העיניים החזירה אותי לסיפור העין של ז'ורז' בטאיי, שהוא "לכאורה מסעם גדוש המעללים האירוטיים והאלימים של צמד מתבגרים … והוא גם מסע בעקבותיה של העין – מהעין ועד לתחת." כפי שנכתב בדף ההוצאה. וכן, זה קשור, אבל בחוט דק מאד. בטאיי לגמרי ניהיליסטי וסופני, ואצל קמל ובלבין זו איכות אחרת, יותר משוחררת, נזילה ופנטסטית, חלום בהקיץ עם נגיעה של משחק.

"גנב המרחקים" נוצר בטכניקה של חריטה בצבעי מים: טובלים את הנייר כולו בצבע וחורטים עליו בעודו רטוב, כך שהצבע נקווה בשריטות. צריך לפעול במהירות, הם מסבירים, לפני שהנייר יתייבש. אין מחיקות ותיקונים. זה ציור אינטואיטיבי, עוקף מחשבה, שדורש חימום והכנה תודעתית, לפעמים יום שלם של בהייה, ציור במחברות (פרקטיקה יומיומית שלהם מאז 2014) האזנה למוסיקה, ריקוד, או כל פעולה אחרת שמנקה את את הראש ומפנה דרך לציור. וזה גם סוד כוחו לטעמי. הדימויים לא שרירותיים, יש להם שורשים בנפש.

"סוריאליזם. שם עצם, זכר. אוטומטיזם נפשי טהור, שבאמצעותו מתכוונים להביע, בעל-פה או בכתב או בכל דרך אחרת – את המהלך הממשי של המחשבה … כשהיא נעדרת כל שליטה מכוונת מצד השכל, ומנוערת מכל דאגה אסתטית או מוסרית." (אנדרה ברטון, מתוך המניפסט הסוריאליסטי הראשון, 1924).

למטה, קטע מתוך "השדות המגנטיים" (1919) מאת אנדרה ברטון ופיליפ סופו. ספר שנכתב, על פי עדותם, במשיכה אחת, בלי שום מחיקות.

מתוך "מודרניזם בשלוש תנועות" מאת אמוץ גלעדי

ובהמשך לכך, "גנב המרחקים" הוא סוג של ציור "אוטומטי", אבל בניגוד לאוטומטיזם הטהור של ברטון, יש כאן לפחות כלל משחק אחד, מודע ומוכתב מראש: כל דף שנוסף לציור צריך להמשיך את המצויר בקודמים לו. והתוצאה? הציור מתפתח במין תגובות שרשרת, כמו סוג של "מכונת רוב גולדברג" אנושית.

מכונת רוב גולדברג הוא כינוי שניתן למערכת מסובכת המורכבת מחלקים רבים ולעיתים שונים מאוד באופיים, המבצעת תהליך ארוך, צעד אחר צעד בתגובת שרשרת, על מנת לבצע בסופו פעולה פשוטה. הן קרויות על שמו של הקריקטוריסט שהמציא אותן.

מכונת רוב גולדברג לגירוד הגב לחצו להגדלה (האותיות מסמנות את השלבים השונים, כדי שיהיה אפשר להתחקות אחריהם)

וזאת הסיבה אגב, שלא התחברתי לטקסטים הפרשניים הזרועים בציור, הם עצרו את התנופה ושיבשו את התנועה בתוכו, סוג של רכבת הרים בין גופים, נשיים וגבריים וכל מה שביניהם, מרובי או כרותי איברים, מחוררים, מוצקים או רופסים כבצק, מתהפכים, נמתחים, נקלעים, נטמעים, מתנגשים בחפצים עלומים, בפרחים, צמות, חבלים, חרא, שיער, נחשים, מחוברים זה לזה במרחב נמס מתפורר, בלי למעלה ולמטה, בלי כוח משיכה שמשווה בין גבהים ומשקלים, בלי פרספקטיבה שאפשר לסמוך עליה.

מתברר ש"גנב המרחקים" הוא אחת הדמויות המופיעות בציור. יש גם הסבר מפותל על איך ולמה הוא פועל, אבל לא היה לי צורך בו, ברור לי שגנב מרחקים טיפל בציור, בגלל זה הוא כל כך מתעתע, מרחיק ומקרב בו בזמן, כמו חלום. אין במה להאחז מלבד מלבני הנייר הסודקים את הציור.

ובמחשבה נוספת, קווי האורך והרוחב האלה יכולים לתפקד כמו קורדינטות של מפה או של לוח שחמט, צריך רק לסמן אותם במספרים ואותיות כדי שנוכל להתמצא. וזה שוב המתח שעומד בבסיס הציור בין הכאוטי והמשוחרר, למודע ולמסודר.

חליל בלבין ומרב קמל, "גנב המרחקים" (פרט) לחצו להגדלה

על מנת להמשיך, אנסה לתאר קטע מן הציור (בתמונה למעלה): יד בת שש אצבעות עם פטיש משתרבבת מחור בקיר. זוהי ידה השלישית של האישה היושבת על שרפרף ומאוננת. באחת מרגליה היא לופתת את שערו של איש-יצור ירקרק ששרוע על הרצפה (לא רק שערו נמשך למעלה, גם עיניו מתהפכות ונהיות מאונכות) ואף הוא בתורו אוחז בקצה שערה של אישה אחרת הפוכה, שממותניה ומעלה היא בכלל גבר (כמו בקלפים, לשניהם אין רגליים, או כמו בתנ"ך, הם היו לבשר אחד). השיער העבה והארוך כמו חבל, בוקע מאבר מינה של אישה אחרת שספק נוגסת באיש רופס כמו בצק, ספק מעצבת אותו לצרכיה בשיניה ובאצבעותיה. למעלה, לצד הפטיש (אם להשלים את המעגל), אישה שוכבת על רצפת החדר, ידה אחת בפיה והאחרת נאחזת ברגל השולחן, אולי בגלל שהרצפה נוזלת ומתפוררת. מעל האישה עומד צייר בתנועת ריקוד. צבע סגול נשפך אל הדף מאבר מינו. ידו האחת כמו חונקת את זרועו האחרת המנסה לצייר. במרכז המעגל יושבת הילדה הסגולה ששורטת את עיניה. על פי קמל ובלבין, הפטיש שמאיים ליפול עליה זו המציאות שמכה בה.

אבל לי יש ספקות משלי. אני שמה לב למשל, שצורת שערה של האישה היא בדיוק כצורת הפטיש, רק הפוך. ואני תוהה אם הגידם הנושף מאחוריה הוא זה שעיצב את תסרוקת הפטיש, ואפילו נטע באישה את הדחף לקחת את הפטיש ולהכות באבר מינו של הצייר ששותת דם סגול[3]; כי בניגוד למכונות רוב גולדברג הכבולות לחוקי הטבע, במכונת התודעה של קמל ובלבין הכל זורם לכל הכיוונים ותלוי בעין המתבונן.[4] ובחזרה לפַטיש-השיער: המנגנון הפואטי הזה שבו צורות זולגות בין חומרים, ודבר מתחלף בדבר אחר, מזכיר לי את "כתם, כתר, קטשופ, אהבה" של נורית זרחי:

מָה זֶה?
זֶה כֶּתֶם.
עַל הָרֹאשׁ?
מָה פִּתְאוֹם כֶּתֶם?
זֶה כֶּבֶשׂ.
מָה פִּתְאוֹם כֶּבֶשׂ?
זֶה לֹא כֶּבֶשׂ, זֶה כֶּתֶר.
זֶה הַכֶּתֶר שֶׁל הַמַּלְכָּה.
מָה פִּתְאוֹם? זֹאת בֶּאֱמֶת מַלְכָּה,
אֲבָל עַל הָרֹאשׁ יֵשׁ לָהּ קַקְטוּס.
מָה פִּתְאוֹם קַקְטוּס?
זֶה קַרְטִיב.
מָה פִּתְאוֹם? זֶה לֹא קַרְטִיב, זֶה כֶּתֶם, זֶה כֶּתֶם שֶׁל קֶטְשׁוֹפּ.
מִי שָׁפַךְ לַמַּלְכָּה קֶטְשׁוֹפּ עַל הָרֹאשׁ?

וזאת רק ההתחלה של השיר המופלא הזה. כאן הוא מופיע במלואו

ובחזרה ל"גנב המרחקים":

מה זה?
פרח.
מה פתאום פרח?
זאת יד.

מרב קמל וחליל בלבין, שני פרטים מתוך "גנב המרחקים"

או:

מה זה, רגל?
לא, זאת גרב.
מה פתאום גרב?
גרב של גבעול.
זה לא גבעול, זה חבל.
בין הרגליים?
מה פתאום חבל?

מרב קמל וחליל בלבין, שני פרטים מתוך "גנב המרחקים"

וכך הלאה; וזה כבר מסע דילוגים בציור, מסלול אלטרנטיבי שפורע את ההתנהלות הרציפה, ששומט את ההגיון ה"סיבתי", לטובת הגיון פלסטי-שירי. זה סוג של תיאטרון מחול בראשי פרקים, ואולי בעצם קרנבל, על פי מיטב הסימנים שנתן בו ההוגה הרוסי מיכאל בכטין; אמביוולנטיות, התנערות מן הרצינות ומאחדותה של הזהות לטובת עולם של צחוק וריבוי זהויות, פריעת הסדרים וההררכיות לטובת תפקודי הגוף והפרשותיו, טשטוש הגבולות בין חיים למוות ובין שחקנים לצופים (היתה לי פסקה שלמה על זה, שנמחקה מחשש אמל"ק).  

משמאל, ג'ורג'יה או'קיף (המעטתי הפעם ברפרנסים חיצוניים, בגלל האינסופיות שלהם, ובכל זאת) לחצו להגדלה

קמל ובלבין רואים בציור מעין רומן בהמשכים (וגם בכטין אגב, דן בזיקה בין הקרנבל לרומן), אבל "גנב המרחקים" קרוב יותר ללטעמי, למטמורפוזות של אובידיוס. יצירה חוצת גבולות שבה אלים מתגלגלים בבעלי חיים וכוחות טבע כדי להגשים את הפנטזיות המיניות שלהם, בלי לשעות לקורבנותיהם שהופכות לחיות, צמחים ואבנים. אבל בניגוד למטמורפוזות העתיקות, "גנב המרחקים" נוצר על ידי גבר ואישה ביחד. מעניין מאד לבחון את ההבדלים, אבל זה יישאר כבר למישהי אחרת. הארכתי דיי.

פבלו פיקאסו, איורים למטמורפוזות של אובידיוס (1931) לחצו להגדלה

[1] "David the Dreamer"  מאת Ralph Bergengren, בוסטון 1922, עשרה חלומות עם איוריה המופלאים של תום זיידמן פרויד

[2] מתוך "איש הנקנקיות וגנב המרחקים", של מרב קמל וחליל בלבין בנונפיניטו 2020 תערוכת בוגרי ארטפורט שהספקתי לראות רגע לפני הסגר.

[3] ויטו אקונצ'י סיפר פעם בראיון על חלום ילדות חוזר מגיל שש או שבע: הוא נמצא בחדר האמבטיה, עומד מול האסלה ומשתין. הוא משתין דם. הוא נרתע, מזועזע, מבוהל: בזמן שהוא נרתע השתן שלו משפריץ לכל עבר, על הקירות, על התקרה. הוא מביט סביבו ופתאום מחליט: הוא מכוון את הזין שלו בנחישות לכל אינטש בקיר ובתקרה, הוא כבר לא מפחד, הוא מאושר. הצבע של החדר משתנה, בזכותו.

[4] גם "איש הנקניקיות" מן החלק הפיסולי של התערוכה, ספק פולט שרשרת אינסופית של נקניקיות לתוך חור בבמה, ספק זולל אותן, ובעצם, באופן חלומי ומשובש, גם סוג של מחרבן אותן.

*

ובלי קשר

קול קורא לרזידנסי ביער מאכל (נשמע לגמרי קסום בימים משונים וסגורים אלה)

ואני שוב מזכירה את קוסם אחד ניסר אותי והלך למקום אחר. ספר השירה החדש של עמוס נוי. (כאן כתבתי על ספרו הקודם, החכם, המצחיק במובן מבכה, הפולח לב, האפל כמו תחריט של גויה עם נגוהות צבעונין, היודע שהילד הוא אבי המבוגר ולרגעים גם להפך). וכיוון שאין צדק בעולם וכסף לספרי שירה, זה ההדסטארט שלו.

Read Full Post »

"נייר הוא שיש שנחתך דק כל כך עד שהתרכך. (הכינו שיש מניר טואלט)." יוקו אונו, "אשכולית"

ג'ף קונס, צילם מרטין שלר
  1. טיול בתערוכה

היחס לג'ף קונס נחלק בין הערצה להמצאת האמן-הקפיטליסט (התשובה למודל הגאון המיוסר הזוכה להכרה רק אחרי מותו, ע"ע ואן גוך), לזלזול וביטול מאותן סיבות בדיוק. הפוסלים מבכים את זילות "האמנות" לטובת פתיינות שיווקית, והמעריצים תופסים גם את המחלוקת כראָיה לחיותו ומהפכנותו. אחד ממבקרי האמנות באותו סרט שכה נחרט בזכרוני, כופר בחשיבותו של קונס, אף שהוא מחבב את יצירתו. אפשר לחבב דברים מכל מיני טעמים פרוורטיים, הוא טוען. והוא צודק מן הסתם. אלא שמאז חלפו עשרות שנים, וקונס מגלה עמידות; הוא עדיין מוצג ומוזמן ונרכש ומדובר. אני מפקפקת איכשהו בעמידותם של "טעמים פרוורטיים", ובעיקר חושבת שסנוביות זה סוג של טפשות, או לפחות הפרעת ראייה.

אם קונס אינו אפיזודה חולפת, כדאי לשאול למה, במקום לבטל אותו ביחד עם כל הנוהים אחריו. קונס עצמו מכביר מילים על רוחניות וגבריות והשד יודע – וכמה שאני משתדלת, המלל פשוט לא נטמע, לא מתחבר לעבודה. קשה לדעת אם הוא חצוף, תמים, מתגרה או אירוני, ואף שיש משהו מדגדג בתעתוע, זה לא מספיק לעת עתה. חשבתי על כך בזמן ששוטטתי בתערוכה שלו במוזיאון תל אביב וחיפשתי קצה חוט. התעכבתי מול הכלב בלון והענק הירוק שגרמו לי לחייך, וגם מול צמד הרקדנים העשויים שיש שלא נראה כמו שיש אלא כמו יציקת גבס זולה שתפחה לממדים מפלצתיים.

זה אחד הדברים שמעצבנים את הפוסלים, הכבוד המורעף על פסלוני קיטש מייצור המוני.  

ג'ף קונס, כלב בלון כתום, 1994-2000 צילום אלעד שריג
  • 2. הזדהות

אומברטו אקו טען בשעתו שהאנטי קומוניזם שמפגין איאן פלמינג בספרי ג'יימס בונד אינו אידאולוגי אלא רטורי. הרשעים של פלמינג הם סובייטים כל עוד השוביניסט הממוצע סבור שהסובייטים הם האויב. ברגע שהמצב הבינלאומי משתנה הרשעים חדלים להיות רוסים. זו דרך פשוטה להשיג הזדהות.

גם פיקאסו (הנערץ על קונס) הלך כברת דרך באותו כיוון:

"תמיד הרגשתי שמתפקידו של הציור לעורר דבר מה אפילו בלבו של אדם שאינו נוהג לבקר בתערוכות, ממש כפי שבמחזותיו של מולייר אפשר תמיד למצוא דבר מה שמעורר צחוק הן אצל האנשים האינטליגנטיים ביותר, והן אצל האדם שאינו מבין מאומה. כן הדבר אף אצל שייקספיר. ביצירתי, בדיוק כמו אצל שייקספיר, קיימים תכופות דברים בורלסקיים ואפילו וולגאריים יחסית. בדרך זו אני מגיע לכל אדם. אין זה אומר שרצוני להשתטח למרגלותיו של כל הציבור, אלא רוצה אני לספק דבר מה לכל דרג של חשיבה … לומר דבר מה באמצעות החפץ השגרתי ביותר… אני משתמש בו בדרך ההשאלה כפי שישו השתמש במשליו – תחילה היה לו רעיון, והוא ניסח אותו בדרך משל כדי שיתקבל על דעתם של אנשים רבים ככל היותר … אני למשל, לא אצייר לעולם כסא מתקופת לואי החמישה עשר. זהו חפץ שיש לו משמעות רק לגבי אנשים מסוימים, אך לא לגבי כל האנשים." מתוך "חיים עם פיקאסו" מאת פרנסואז ז'ילו וקרלטון לייק.

באותו סרט בלתי נשכח מתוארת ההיקסמות של קונס מה"סמיילי" ומגאונות ממציאו האלמוני. ובהמשך לכך, הוא לא בוחל בצעצועים ומרצ'נדייז פופולרי בחיפוש אחרי המכנה המשותף הרחב ביותר. אבל תשומת לבי נדדה הפעם מ"תוכן" העבודות אל החומרים שמהם הן עשויות. הכלב בלון, כמו יצירות נוספות של קונס, עשוי מפלדת אל חלד בליטוש מראה. הענק הירוק הוא יציקת ברונזה צבועה ביחד עם גוש שיש. זוג הרקדנים עשוי שיש.

  • 3. מה שוקל יותר, קילו נוצות או קילו ברזל?

יש לי עניין בחומרים עוד מאז הבדיחה-חידה של הילדות, מה שוקל יותר, קילו נוצות או קילו ברזל? כבר אז הבנתי שחומר אינו רק פרט טכני שקוף, יש לו משמעות פואטית. בלי לדעת את המילה, המהות כבר הסתמנה. כשמביטים בקונס דרך החומר, מתברר שהוא מרחיק לכת מפלמינג ומפיקאסו. הוא לוקח את החומרים היוקרתיים של הפיסול המסורתי, שיש ויציקות ברונזה, מוסיף עליהם פלדת אל חלד בליטוש מראה – עכשווי, זוהר ויוקרתי, ומאלץ אותם לחקות חומרים נחותים בהרבה: הברונזה הצבועה של הענק הירוק מתחזה לוויניל מתנפח, השיש שהוא נושא נראה כמו גוש קלקר של תפאורה, רקדני השיש הצבוע נראים כמו יציקת גבס קטנה שיצאה מפרופורציות. (אוצרי התערוכה טוענים שהם נראים כמו פורצלן. לא שזה משנה הרבה, אבל היה לי פסלון כזה כשהייתי נערה וכשהוא נשבר התגלה הגבס). ופלדת האל חלד בליטוש מראה היא מחווה ליריעה מבריקה של בלון, חומר זול שחולם להיות מתכתי ועתידני. ובאותו סרט נושן מחולל קונס מהומה שלמה, כשהאוּמנים שצוו להעתיק קטר פלסטיק קטן לפלדת אלחלד, תיקנו באותה הזדמנות גם פגם ביציקה המקורית. קונס יוצא מכליו ודורש מהם להתחיל הכל מהתחלה ולהקפיד על כל פגם.

ג'ף קונס, הענק הירוק 2004-2013 מתוך הסדרה הענק הירוק אלביס. צילום: Tom Powel Imaging

וכל העסק הזה מזכיר לי משהו במעומעם. לא הפרטים, התבנית. אני מזהה אותה מן המיתולוגיה היוונית; זאוס, נואף סדרתי ששכב עם נשים בדמות שור, עיט, ברבור, גשם של זהב, אש, נחש וכן הלאה, התחזה פעם לאיש בשם אמפיטריון כדי להיכנס למיטתה של אלקמני אישתו. כבר כתבתי על זה פעם, אבל למי שלא זוכר:

המחזאי הצרפתי היקר ז'אן ז'ירודו (1882-1944) שכתב מחזה על הפרשה, קרא לו "אמפיטריון 38", אחרי שספר ומצא 37 גירסאות שקדמו לה. יופיטר שלו (כנויו הרומי של זאוס) הוא המאהב המושלם בזכות יכולתו לקרוא את מחשבותיהן של הנשים ולהתגלם בדמות הפנטזיה המינית האולטימטיבית שלהן. אלא שאלקמני העקשנית, הרומנטית, המפוכחת, חושקת רק בבעלה. והאל המסכן נאלץ ללבוש את צלמו ודמותו של הבעל. הוא לא יכול להתעלות עליו, רק לצמצם את עצמו לאנושי. הוא צריך להיות התחליף הפעם, ולא הדבר האמיתי. שום מעלל של זאוס לא זכה כמדומה לכמות כזו של מחוות בימתיות, כמו הפעם שבה נאלץ להתחזות לבעל כדי להשיג את האשה. זה מצחיק אבל גם נוגע ללב, מפתיע וכמעט מובן מאליו, לא מצד היהירות אלא מצד אהבת האדם.

קונס מתואר לא פעם כהמשך של הפופ ארט, אבל אין בו את הארציות ושוויון הנפש התיעודי של הפופ ארט. הפסלים שלו פתייניים בזכות פני השטח הצבעוניים והנוצצים, אבל הם גם חמימים במפתיע.  

איך אסביר את זה? בדרך כלל אני שומרת מרחק מפוליטיקה אבל מזווית העין אני רואה שאנשים באמריקה עומדים לשוב ולבחור בטראמפ, שהחלק הפחות משכיל של האוכלוסיה לא מתלהב מן האופקים שפותחת הגלובליזציה, שהשמאל ההומניסטי(?) בארץ זועם על אנשים שמצביעים באופן "לא הגיוני". אני בצד השני לכאורה, אבל אני עוד זוכרת מהילדות כמה זה כואב ומכעיס שלא מכבדים אותך, שמתנשאים מעליך ומחליטים מה טוב בשבילך, הקלפי לפחות סופר אותך.

ג'ף קונס, זוג רקדני בלט 2010-2020 צילום אלעד שריג

קונס מאלץ את חומרי הפיסול היהירים והיוקרתיים להתחזות לחומרים עממיים. "ביזוי" השיש הוא סוג של הפלת פסלים. ואנשים חשים בזה. אני חושדת שקונס (הקפיטליסט כמו טראמפ, רק אחרת) חש בתסכול ומציע – בכוונה או באופן אינטואיטיבי, תיקון ערמומי. מניפולציה שיש בה גם קבין של דמוקרטיה והומניזם. שלא לדבר על רוח הזמן. ואחד הדברים שהופכים אמן לרלוונטי ואפילו חשוּב הוא היכולת לשקף את רוח הזמן. מה שמחזיר אותי גם למלל הפרשני שלא נטמע ביצירות. יכולתי לראות בו עוד גלגול של בגדי המלך החדשים. קונס מקשקש והפתיים מהנהנים. אבל נדמה לי שנכון יותר לראות בזה פייק פרשנות בתקופה שבה נהיה יותר ויותר קשה להבחין בין שקר לאמת. דומה שקונס קלט גם את זה עוד לפני שהזרם גרף את כולנו.  

*

קרובים רחוקים

הסיפור המוזר על יצירת המופת של אנטואן ואטו

גני השררה

8 הערות על שיק פוינט של שריף ואכד

הרכים והענקיים של קלאס אולדנברג

תעלומת האווז הדו-ראשי, על חליל בלבין ומרב קמל

למה המלכה תמיד מנצחת? על שתי עבודות קלות של מרינה אברמוביץ'

על לב פראי של דיוויד לינץ'

Read Full Post »

הקדמה, או המלאך מיכאל הקדוש

א' הערמומי וחד העין גילה שבפראדו, במדריד, מוצגת תערוכה גדולה של פרה אנג'ליקו אהובי, וכיוון שזה נפל במקרה גם על יום הולדתי, הוא הבין שמצא מנהרה שדרכה הוא יכול לחלץ אותי ולו לכמה ימים, מן העומס הבלתי חדיר. היה נפלא, והתנופה הספיקה גם לפוסט שמתחיל בציור קטן של פרה אנג'ליקו: טמפרה על עץ, שני ניסים שעשה המלאך מיכאל הקדוש. (לא כל המלאכים קדושים? ובכן, כן, אבל לא, לא כמו המלאך מיכאל שהוכתר רשמית ל"קדוש", מה שמעורר בי מחשבות נוגות ומצחיקות על הררכיות, פרסים ותארי כבוד, אבל נניח לזה עכשיו).

המלאך הקדוש הוא בין השאר שר צבא המלאכים, ולפיכך לא די שהוא עוטה שריון וחמוש בחרב ארוכה ברוב הציורים והפסלים, הוא גם דורך לא פעם על צווארו או על ראשו של השטן המצווח. גגלו Saint Michael Archangel ותראו.

אבל לא אצל פרה אנג'ליקו.

*

1. הנס הראשון

בחלקו השמאלי של הציור, מציל המלאך מיכאל הקדוש יולדת מטביעה. האינטרנט עושה עוול לזוך ולמלאות של הצבעים. הפַּשטות של פרה אנג'ליקו ספוגה בחמלה, הרוחניות שלו נטועה באנושיות, אבל זה מה שיש בינתיים. דמיינו.

פרה אנג'ליקו, המלאך מיכאל הקדוש קורע את הים כדי להציל יולדת. לחצו להגדלה

כנפי הזהב של מיכאל כמו נגזרו מזהב השמיים שבהם הוא מרחף. מבטו נעוץ בתינוק. וגם התינוק מצדו מרותק ליצור הפלאי. הוא מצביע אל-על, וכמו מבקש מן המלאך לקחת אותו לשמי הזהב, אבל המלאך מצביע על הבית הממתין בקצה השביל, וכמו אומר – עוד לא, קודם עליך לחיות עלי אדמות.

בבית שעלי אדמות שוררת חשיכה, עשבים צומחים על סיפו. יש משהו שובר לב בדיאלוג הדומם, בשמחת הישועה שמעורבבת בצער על הסבל הכרוך בחיים עלי אדמות לעומת הזוהר הנצחי של השמיים.

פרה אנג'ליקו – הדיאלוג בין התינוק למלאך. פרט מן התמונה שלמעלה.

ורק בסוגריים אגיד, שבכוונה או לא, מזכיר לי הדיאלוג הדומם את האגדה היהודית על משה רבינו והמלאך גבריאל. על פי האגדה היה משה התינוק משחק על ברכי פרעה, הוא היה לוקח את כתרו ומניח אותו על ראשו שלו. ומזה הסיקו יועצי פרעה שהוא עתיד להחריב את מלכותו, ויעצו להרגו. לבסוף הסכימו שיניחו לפני התינוק שתי קערות – אחת עם זהב ואחת עם גחלים. אם יושיט את ידו לזהב – יש בו דעת ולכן יש להרגו, ואם יושיט ידו לגחלים – אין בו דעת ואין צורך להרגו. משה רבנו הושיט את ידו לזהב, אבל המלאך גבריאל הסיט את ידו לגחלים, ומשה חפן גחלת ושם בפיו ונכווה וכך הפך למגמגם. (כאמור, אין לי מושג אם לפרה אנג'ליקו היתה גישה לסיפור, אבל גם קריעת הים משותפת לשני הסיפורים).

ובחזרה לציור: הנס של פרה אנג'ליקו הוא מעין מטריושקה (בבושקה, בלשון העם) שבה האם מחבקת את התינוק והמלאך מחבק את האם – אפשר לראות את קצות אצבעותיו חובקות את עורפה. וכיוון ששמיכתו הצהובה של התינוק כמו נגזרה מאותו אריג של שלמת המלאך, יוצא שהתינוק הוא גם קצת המלאך, והאם מחבקת את שניהם.

בצד ימין מבצבץ מהים סלע בצורת לב. (אני באמת לא יודעת כמה קדום האייקון הזה, אבל הצורה כל כך מובהקת שקשה להתכחש לה) ובאותו קו רוחב, בלב התמונה, נמצא הכתם האדום של בגד התינוק, מה שמזכיר לי שיר מאמא אווזה:

יש בית קטן ירוק
ובבית הקטן הירוק
יש בית קטן חום
ובבית הקטן החום
יש בית קטן צהוב
ובבית הקטן הצהוב
יש בית קטן לבן
ובבית הקטן הלבן
יש לב קטן אדום,
מלא אהבה וחום.

(תרגם אורי סלע)

החלק הזה של הפוסט מוקדש באהבה לענבר לואיזה אלגזי.

התפתתי לסיים פה ולהשאיר אתכם בחסד הזה. מכאן ואילך זה רק הולך ומידרדר עד לסוף המטלטל. ראו הוזהרתם.

*

2. הנס השני של פרה אנג'ליקו

זהו הנס הנודע מבין השניים, אם משום שהוא מתקשר איכשהו לצבאיותו של המלאך הקדוש, ואם בזכות בית התפילה שמנציח אותו. וזה מה שקרה: אחד השוורים של גרגן העשיר נדד הרחק מן העדר. ומשנמצא סוף סוף בראש ההר, ציווה העשיר הזועם להרגו. הרוח הסיטה את החץ ממסלולו והוא חזר והיכה ביורה. האנשים הלכו לבישוף, לברר את פשר המקרה המוזר, ואחרי צום ותפילות של שלושה ימים, נגלה לו המלאך מיכאל הקדוש, ואמר שהאיש נפגע ברצונו, וכמו כן הודיע לבישוף שפרש את חסותו על המקום ויש להקים לו בית תפילה.

פרה אנג'ליקו, נס החץ וקשת של המלאך מיכאל הקדוש. לחצו להגדלה

מדובר בנס מוזר לטעמי; כדי להסיט את החץ מן השור החף מפשע אין צורך להכות ביורה. ואם תשאלו אותי – כלומר את הציור, אני רק המדובבת פה – גם פרה אנג'ליקו מסתייג מן הנס האלים והנקמני. כלומר, לא בדיוק מסתייג, זה לא בטבע שלו לשפוט, אבל כיוון ש"הכל אוטוביוגרפי והכל פורטרט, אפילו כסא," כפי שאמר לוסיאן פרויד ועוד לא נלאיתי מצטט, פרה אנג'ליקו יכול לצייר רק את מה שהוא מדמיין ומרגיש. ובהמשך לכך, היורה בציור שלו מפנה את מבטו מהשור, כאילו הוכרח לירות בו כנגד רצונו.

זאת ועוד: מבחינה צבעונית, החץ והקשת מובלעים וכמעט מתמזגים בנוף, רק זרועו של היורה בולטת בנוכחותה, וביחד עם נקיקי ההר שמתחרזים איתה, היא פונה אל השור ואל הכנסייה. את האדום העז שומר פרה אנג'ליקו דווקא לרגליו של היורה ולאנשים העולים אל בית התפילה. וכך הוא לא רק מסיח את דעתנו מן הירייה, אלא יוצר מעין תנועה מעגלית שגולשת במורד הזרוע היורָה אל הרגל האדומה ואל הקהל המנומר באדום המטפס אל בית התפילה. הסרט התכלכל המתקמר מוסיף דגש ותנופה למעגל, וגם השביל וההר מהדהדים אותו כמו אדוות. העיקר פה הוא מקום התפילה.

*

3. פיקאסו

אחרי הביקור בפראדו, הלכנו לתערוכה יפהפייה על פיקאסו ואולגה אשתו הראשונה, שהוצגה בקאישה פורום (CaixaForum).

ראשי כבר היה מלא בכתמים האדומים של פרה אנג'ליקו, וכך לא יכולתי אלא להעצר מול התמונה של פאולו (בנם של השניים) המצייר.

פבלו פיקאסו, פאולו מצייר, 1923, לחצו להגדלה

גם אצל פיקאסו האדום העז תולש את המבט ממרכז התמונה ומן הציור שבו פאולו ממוקד, ומסיט אותו אל כפות רגליו. וכמו במקרה של פרה אנג'ליקו, גם הציור הזה הוא פורטרט עצמי של פיקאסו, לא פחות משל בנו. לאו דווקא משום שפיקאסו מסתייג מן הציור של פאולו. ובעצם –

עכשיו שאני כותבת את זה, אני כבר לא בטוחה; אני נזכרת שפיקאסו היה משועבד לשורה ארוכה של אמונות טפלות שהכתיבו את התנהלותו, שהחלטותיו הציוריות היו תערובת של שיקולים פלסטיים ושיקולים סמליים סמויים. ייתכן שהסיט את תשומת הלב לרגליים כדי שפאולו לא ישאב ממנו במין וודו את כשרון הציור. אבל מעבר לנימוק המאגי-פסיכולוגי, פיקאסו היה אדון השיבוש, כפי שהוא מסביר לפרנסואז ז'ילו (בספר "החיים עם פיקאסו" מאת פרנסואז ז'ילו וקרלטון לייק, בתרגומה המעט ארכאי של בינה קפלן):

כשאני מצייר, מנסה אני תמיד לתת אימאז' שאין הבריות מצפים לו כלל … לזאת אני מתכוון כשאני אומר שאני מנסה להיות מהפכני." ואז הוא ממשיך ומסביר, איך הוא מרכיב אלמנטים שצויירו באופן מסורתי "בדרך בלתי צפויה וצורה מטרידה כל כך עד שאין ביכולתו [של הצופה] להימלט מן השאלות המתעוררות על ידה."

וזה לא הכל. אני מדלגת אל המשך הספר:

"כל דבר בעל ערך רב – יצירה, רעיון חדש – " אומר פיקאסו לפרנסואז ז'ילו, "נושא בחובו גם צדדים אפלים … בכל פעולה מצויה מידת מה של שלילה שאין לערער עליה. אין מנוס מזה. לכל ערך חיובי – מחירו במונחים שליליים, ולעולם לא תמצאי משהו גדול באמת שלא יהא בעת ובעונה אחת גם נורא במובן מסוים. גאוניותו של איינשטיין הוליכה להירושימה."

אמרתי לו [מספרת ז'ילו] שתכופות הוא נראה בעיני כשטן, ועתה אמנם ברי לי הדבר.

עיניו צרו.

"ואת – את הינך מלאך," אמר בלעג. "אולם מלאך שמוצאו מאותו מקום לוהט. והואיל ואני הנני שטן, פירושו של דבר שאת הינך אחד מנתיני, ולפיכך אתווה בך אות."

הוא לקח את הסיגריה שעישן, קרבה אל לחיי וצרבה. הוא ציפה שארחק ממנו בבהלה, אולם אני גמרתי אומר שלא אגרום לו סיפוק זה. לאחר שהות שנראתה בעיני כממושכת ביותר, סילק את הסיגריה מלחיי. "לא," אמר, "הרעיון אינו טוב. אחרי ככל הכל יתכן שעוד ארצה להתבונן בך."

*

עוד באותם עניינים:

אלכס ליבק, ג'וטו די בונדונה – פיתוי

רוחיר ואן דר ויידן, אינגמר ברגמן – אדום

מה שפרה אנג'ליקו לימד אותי על מרינה אברמוביץ (לא בכוונה)

פוסט שמתחיל בשיעור גיטרה של בלתוס

דולק לבי תחת שכמי, נועה שניר מאיירת עגנון

בואי, אמא

 

Read Full Post »

"שעה עם אוכלי כל" של שני גרנות ונבו רומנו הוא מופע מחול מקורי וחכם ונועז, מצחיק ומעיק ולא מתחנף. ומכאן ואילך הכול ספוילרים ומוטב לקרוא אחרי הצפייה.

מתוך "שעה עם אוכלי כל", צילם מוריס קורבל

נבו רומנו ושני גרנות, מתוך "שעה עם אוכלי כל", צילם מוריס קורבל

1. עירום?

"שעה עם אוכלי כל" מתרחש בעירום באור מלא בלי הגנות וריכוכים. זה כמעט מסיח את הדעת מהמוסכמה האחרת שנשברת, או לפחות סופגת חבטה אנושה – דווקא הפנים האנושיות מוסתרות. החלק הראשון של העבודה – אולי שליש, לפי השעון הפנימי שלי שסופר גם את הזמן שבו הקהל מתיישב – מתרחש עם הגב לקהל. זה יוצר רעב לפנים אנושיות. אבל כשהרקדנים סוף סוף מסתובבים פניהם מכוסות במסכת אצבעות שמנפחת את השפתיים ומבתרת את פרצופם לסדרת משולשים. אחרי זמן ארוך – לפי השעון הפנימי ולפי הנשימה השורקת של שני גרנות ונבו רומנו – המסכות אמנם מוּסרות, אבל הם ממשיכים להסב את הפנים, לכסות אותן בשיער או ב"מסכת צעקה" (כלומר פיות פעורים שמוקפאים למשך זמן ארוך כשכל שאר הגוף ממשיך לנוע ולפעול). זה בולט במיוחד בגלל הפרונטליות. כשהרקדנים לא מפנים את הגב, הם מאד פרונטליים, הם כמעט לא פונים זה לזה אלא לקהל כאילו חיכו שיצלם אותם. זו בחירה מטרידה, אקסביציוניסטית ואנונימית, מזמינה וחוסמת בבת אחת. האינטימיות של העירום מתנגשת בחסך בהבעה אנושית חיה. המתח נפתר לרגעים ומיד מתחדש. ותוך כדי כך מנוטרלת הקלישאה הזוגית המתבקשת וגם הפתיינות של העירום. זה נדיר ומרשים, ולא פעם מצחיק, בְּמובן עצוב.

מתוך "שעה עם אוכלי כל"

נבו רומנו ושני גרנות, מתוך "שעה עם אוכלי כל"

2. תרבות

תרבות היא במידה רבה הנושא של המופע. "שעה עם אוכלי כל" נע בין הפרטיטה ברה מינור של באך שרומנו מנגן בכינור לשפת גוף פולחנית וחייתית. זה לא ניסיון להתחבר מחדש לאיזה טוהר פראי (כמו ב"פולחן האביב" של בז'אר למשל). הפרימיטיבות של "אוכלי כל" נגועה באירוניה וגם ממוחזרת במידה רבה, היא כבר סוננה על ידי התרבות. אני אתן כמה דוגמאות לפני שאגיע לעיקר:

"מסכת האצבעות" של רומנו וגרנות היא לא רק מסכה אפריקאית שתורגמה באופן מבריק לכפות ידיים, אלא גם פני "העלמות מאביניון" הציור המבשר את הקוביזם. פיקאסו ("אוכל כל" מן המעלה הראשונה בזכות עצמו) צייר את שתי הדמויות הימניות בהשראת פיסול אפריקאי שראה באגף האתנוגרפי של ארמון טרוקדרו ב1907.

"העלמות מאביניון", פבלו פיקאסו 1907

"העלמות מאביניון", פבלו פיקאסו 1907

פבלו פיקאסו, פורטרט עצמי, 1972

פבלו פיקאסו, פורטרט עצמי, 1972

וזה חל גם על שפת הגוף (תצטרכו להאמין לי שרומנו וגרנות רוקדים את התמונות הבאות, לא הכול נמצא בצילומים שקבלתי). למשל, זה לא רק ציור סלע אבוריג'יני אלא גם קית' הרינג שבלע ועיכל אותו.

ציור סלע אבוריג'יני

ציור סלע אבוריג'יני

קית' הרינג

קית' הרינג

פאון המבליח בעיצומה של "שעה עם אוכלי כל", לא יובא ישירות מיוון העתיקה, הוא עבר קודם דרך ניז'ינסקי והבלט הרוסי.

הפאון המבליח בעיצומה של "שעה עם אוכלי כל", לא יובא ישירות מיוון העתיקה, הוא כבר (או גם) יד שנייה מניז'ינסקי והבלט הרוסי.

ועם זאת, לא מדובר בגיבוב של קריצות. העיקר הוא לא בכמות ובמגוון של ההשראות אלא באופן שבו הן מונחות זו על זו ומולחמות זו לזו ואפילו מתמזגות אבל לא עד הסוף. ותוך כדי כך המקומות החופפים מתחזקים, פרטים מסוימים חורגים ואחרים מנוטרלים. הקלסיציזם הקר-חם של רוברט מייפלת'ורפ נהייה פחות סטרילי ונרקיסיסטי כשרומנו וגרנות מניחים עליו אקרובטים בקרקס נודד.

 

צילם רוברט מייפלת'ורפ

צילם רוברט מייפלת'ורפ

מתוך "שעה עם אוכלי כל", צילם גדי דגון

נבו רומנו ושני גרנות, מתוך "שעה עם אוכלי כל", צילם גדי דגון

אקרובטים על האמפייר סטייט בילדינג

אקרובטים על האמפייר סטייט בילדינג

גם הציורים של אגון שילה שמהדהדים הן בפיסול הפנים של "שעה עם אוכלי כל" והן בתנועה, מאבדים מן הנוירוטיות האדולסצנטית שלהם.

אגון שילה

אגון שילה

 אגון שילה, 1917

אגון שילה, 1917

מתוך "שעה עם אוכלי כל", צילם מוריס קורבל

נבו רומני ושני גרנות, מתוך "שעה עם אוכלי כל", צילם מוריס קורבל

הקיצוניות הרגשית והמינית של אגון שילה מתקררת, כשהעולם שלו מוכלא עם הנסיינות של ויטו אקונצ'י שהופך את גופו לחומר ולאמצעי מחשבה. (חשבתי על Conversions למשל, שבו הוא מנסה ללוש לעצמו שדיים ומתחבר לאישה דרך קצה אבר המין שלו התחוב בין רגליו, אבל לא רק). הגוף ב"שעה עם אוכלי כל" הוא אנושי וחייתי ובד בבד הוא גם חפץ וצורה ודוגמא שאפשר לשכפל ולצרף בכל דרך שרוצים. הפרובוקטיביות (כמו אצל אקונצ'י, רק אחרת) נגזרת מהרדיקליות של המחשבה.

מתוך Conversions, ויטו אקונצ'י 1971

מתוך Conversions, ויטו אקונצ'י 1971

היינריך פון קלייסט ראה במריונטה רקדנית אידאלית: היא משוחררת לא רק מכוח הכובד אלא גם מן המוּדעות העצמית המסרבלת המפצלת והמכאיבה. האידאל של "שעה עם אוכלי כל" הפוך. גופם של רומנו וגרנות הוא מרחב של רעיון ופעולה אמנותית. הזמן של המופע דחוס ומואט, האינטנסיביות הרגשית נגזרת מריבוי השכבות.

תמונה תצלום משפחתי, של ארבעת בני משפחת בורקהרדט, 1969. ההורים ושתי הבנות, מודפסים על אותו דף.

תצלום משפחתי: ארבעת בני משפחת בורקהרדט, ההורים ושתי הבנות, מודפסים על אותו דף, 1969.

מתוך "שעה עם אוכלי כל", צילם מוריס קורבל (גרנות נתלית בזרועותיו של רומנו ומשבשת את הנגינה בכינור.

מתוך "שעה עם אוכלי כל", צילם מוריס קורבל. שני גרנות נתלית בזרועותיו של נבו רומנו ומשבשת את הנגינה בכינור. המתח בין התרבותי לפראי ובין הסדר לרגש.

3. עירום

ובהמשך לכך – העירום הוא הבחירה הטבעית ואולי היחידה. העור הוא הבגד הראשוני של כלל האנושות בכל מקום ומעמד ועיסוק וזמן. כל בגד אחר היה מפריע לנזילות, לתנועה החופשית בין הדימויים. כל בגד שהוא היה קובע מה מתאים ומה פחות, וזאת כבר לא היתה "שעה עם אוכלי כל". ובהמשך לכך לא נכפה שום מבנה על המופע. יש אמנם איזו תנועה כללית אל היומיום והעכשיו, אבל אין שום מנגנון נרטיבי או פורמליסטי שמשליט סדר וקובע הררכיה. הדמויים נבלסים בזה אחר זה על ידי רומנו וגרנות, מין אדם וחוה משונים בעולם פוסט אפוקליפטי.

*

ומשהו אישי לסיום. אני לא מכירה את שני גרנות אבל נבו רומנו היה תלמיד שלי לזמן קצר. כשהוא ניסה להתקבל לבית הספר לתיאטרון חזותי הוא עבר שתי ועדות קבלה שלא הצליחו להכריע בעניינו. בסוף שלחו אותו אלי, שאחליט. זה לא היה קשה. הדבר הזה הפרוץ הכאוטי שהרתיע אותם הוא בדיוק מה שעושה אותו אמן כל כך מרתק.

*

גם במסכַת הצעקה של "שעה עם אוכלי כל" מהדהדים תקדימים תרבותיים. למשל פרנסיס בייקון, שבלע בתמונה הזאת את האפיפיור של ולסקז, את אוניית הקרב פוטיומקין של סרגיי אייזנשטיין, 1925 (הסטיל המרכזי) ועוד. מימין, מתוך "כניעה" מיצב וידאו של ביל ויולה, 2001 צילמה קירה פרוב.

גם במסכַת הצעקה של "שעה עם אוכלי כל" מהדהדים תקדימים תרבותיים. למשל, ראשון משמאל, פרנסיס בייקון שבלע בתמונה הזאת את האפיפיור של ולסקז, ואת אוניית הקרב פוטיומקין של סרגיי אייזנשטיין, 1925 (שני משמאל) ואת ישו של מתיאס גרינוולד (ראשון מימין, פרט). שני מימין: "כניעה" מיצב וידאו של ביל ויולה, 2001 צילמה קירה פרוב. לחצו להגדלה.

.

עוד מחול ישראלי עכשווי בעיר האושר

על "אבק" מאת ענבל פינטו ואבשלום פולק

קשה לי עם מילים כמו טוהר או אותנטיות – על "אוהבים אש" של יסמין גודר

פעמיים "דירת שני חדרים", על ניב שיינפלד ואורן לאור

הבדיחה היתה עלי – על "הגבעה" של רועי אסף

וזה השם שאני אזכור מגוונים במחול 2011

*

Read Full Post »

מן התוכניה:

המופע הוא שילוב וחיבור בין אמנויות שונות: מחול, תיאטרון, מוסיקה, עיצוב, תאורה ואנימציה. לעיני הצופים נשזרים סיפורים הנבנים בתוך עולם קסום וכאוטי, מתפרקים ועוברים טרנספורמציה.  אבק הוא חומר מפורר עד דק ואינו ניתן להגדרה. הוא לובש ופושט צורה, מתערבל, מתעופף, צונח ושוב מתערבל, כפי שכולנו הולכים לאיבוד, מתפרקים, ושוב מתחברים ונפרדים. עולמות נבראים כמו חלום ומתרסקים כאבק.

וזה הניסיון שלי לדבר על "אבק" של ענבל פינטו ואבשלום פולק דרך כמה מן המחשבות והתמונות שהוא עורר בתוכי. רשימה עתירת ספוילרים, עדיף לקרוא אחרי הצפייה.

*

1. דמעות

הֲיֵדְעוּ הַדְּמָעוֹת מִי שְׁפָכָם
וְיֵדְעוּ הַלְּבָבוֹת מִי הֲפָכָם

יהודה הלוי

רוחיר ואן דר ויידן (פרט), המאה החמש עשרה

רוחיר ואן דר ויידן (פרט), המאה החמש עשרה

"אבק" נפתח בסרט מצויר, בתקריב של זוג עיניים. אחר כך מתגלה בהדרגה עיר מוצפת; מבני הציבור מוצפים, הבתים, המגדלים. הלונה-פארק שקוע בתוך מים חשוכים. קצה ראשה של הליצנית המכנית עדיין מסתובב סביב עצמו. ספלי ענק של איזו קרוסלה מתנדנדים ונגרפים לאטם. דפים לבנים צפים בכל מקום. דגים שוחים לרגלי הפסל בכיכר העיר, צלליהם מחליקים מתחתם. בכיתה נטושה בבניין בית הספר, בין פגרי כסאות ושולחנות צפים, יושבת ילדה. פלגי מים משפריצים מעיניה. האם היא מקוננת על השיטפון או גורמת לו, מטביעה את בית הספר בדמעותיה או מדביקה אותו בבכיה?

מתוך "אבק", אנימציה: שמרית אלקנתי ורוני פחימה. המים פורצים מהחלונות כמו מתוך העיניים.

מתוך "אבק", אנימציה: שמרית אלקנתי ורוני פחימה. המים פורצים מהחלונות כמו מתוך העיניים.

טים ברטון, הילדה רבת העיניים: "...אין ספק שזאת חוויה/ להכיר ילדה רבת עיניים./ רק תיזהרו משיטפון/ כשהיא בוכה פלגי מים." תרגם איתן בן נתן

טים ברטון, הילדה רבת העיניים: "…אין ספק שזאת חוויה/ להכיר ילדה רבת עיניים./ רק תיזהרו משיטפון/ כשהיא בוכה פלגי מים." תרגם איתן בן נתן

זה קורה לפעמים בשירה, שנופים של מציאות פנימית משתלטים על המציאות החיצונית. למשל "בְּאַנְחָתִי אַשְׂחֶה בְכָל-לַיְלָה מִטָּתִי בְּדִמְעָתִי עַרְשִׂי אַמְסֶה," (תהילים ו' 7), או "עיני כים נגרש ומימיו יחמרו מדם וּבַבָתי כמו רפסודת" (כלומר האישון הוא רפסודה בים הסוער והמדמם של הבכי, משה אבן עזרא).

.

'הלוואי שלא הייתי בוכה כל כך!' אמרה אליס, כשהיא שוחה הנה ושמה, מנסה למצוא מוצא. 'כעת אענש על זה, כנראה, בטביעה בתוך הדמעות של עצמי!'

לואיס קרול, הרפתקאות אליס בארץ הפלאות, תרגמה רנה לטווין

.
האנימטוריות שמרית אלקנתי ורוני פחימה מימשו את המטפורה בסרט היפהפה שלהן, וגלשו מן השירה אל הפנטסיה, אל המציאות הפנימית-חיצונית שבה מתרחש המופע.

שורת הדלתות המצוירות של בית הספר המוצף החזירה אותי גם למסדרון האינסופי של הביטלס ב"צוללת צהובה": דלתותיו הרבות נפתחות ונטרקות ודברים מפליאים מגיחים מהן: רכבת דוהרת, ביצה בגביע, יד מקושטת בטבעות, חילזון ענקי, כוכב שביט צהוב… וג'ורג' הריסון מעיר כבדרך אגב: It's all in the mind.

*

2. מגילות

הילדה עדיין שופכת דמעות. אחד מפנסי העיר עדיין מהבהב. מאי שם ממריא כדור פורח עם ניצולים.  ובד בבד השיטפון הוא גם זיכרון רחוק: העיר נטושה. כמה מן הכסאות נתקעו בראשי עצים. סבך טרופי-תת-מימי צומח ליד בית הספר. סנפיר של מפלצת ים עלומה חותר בתוכו…

"וַיַנְג" פירושו באינדונזית "הצללים המניעים את לב האדם", "בֶּבֶּר" פירושו לגולל. הוַיַנְג בֶּבֶּר הוא "תיאטרון מגילה" שנולד ביאווה לפני למעלה מאלף שנה. גם בהודו קיימות מסורות דומות. ה"פַּר" (בד ארוך) הוא מעין מגילת "איורים" המונפשים על ידי הצללים של מנורת השמן. ה"בּוֹפָּה", מעין כוהן נודד, פורש אותה בזמן שהוא מדקלם את הסיפורים המיתולוגיים. המגילה נחשבת לחפץ מקודש. כשהיא מתבלה ונקרעת היא מושלכת לנהר או לאגם בטקס מיוחד.

וינג בבר

וינג בבר

וינג בבר (פרט)

וינג בבר (פרט)

ב"אבק" יש סדרת מגילות: המופע נפתח במגילה ענקית שעליה מוקרן הסרט. משני צדדיה יש כסאות ועליהם עומדים שני רקדנים ואוחזים במוטות המגילה כמו נושאי דגל בטקס בית ספרי.

המגילה השנייה נמשכת מתוך פיה של הדמות השחורה. זוהי מעין לשון ארוכה וריקה של נייר. מה שנרשם בה אולי נמחק בדמעות (מאוחר יותר הדמות תנסה גם לדבר אבל רק ג'יבריש יבקע מפיה, כאילו נעקרה מגילת לשונה).

לקראת סוף המופע מגוללת אחת הרקדניות מעיניה מסכַת-מגילה עם חורי דמעות. זיכרון הבכי הזה הוא עוד יותר רחוק (בתשוקה נתפסה בזנב מאת פבלו פיקאסו, יש "דמעות אכולות תולעים"). רק חורי הדמעות נותרו, החותם, תבנית הזליגה, כמו אותם כרטיסי ניקוב ששימשו בתחילת עידן המחשב לשמירת נתונים.

כרטיס ניקוב של איי בי אם. חורי-נתוני הדמעות

כרטיס ניקוב של איי בי אם. חורי-נתוני הדמעות

.

הצגתי חללים ריקים לחלוטין, עירומים, שהנוכחות היחידה בהם היתה היעדרות, החותם שנותר על הקירות מכל מה שעבר עליהם, צל החפצים שנשמרו במקומות אלו. החומרים למימוש חללים אלה, אבק, פיח ועשן, תרמו ליצירת אקלים של מקום שנעזב על ידי בני אדם.

קלאודיו פארמיג'אני

בעבודות כמו "אבק" (בתמונה למטה) ו"פסל צל" אטם פארמיג'אני ספריות והבעיר אש בתוכן, ואחרי שהחלל התמלא בעשן ובפיח רוקן את המדפים כך שנותרו רק עקבות, רק קווי המתאר המפוייחים של הספרים.

קלאודיו פארמיג'אני (נ' ב1943) "אבק"

קלאודיו פארמיג'אני (נ' ב1943) "אבק". לחצו להגדלה

*

3. רוחות

"אבק" של ענבל פינטו ואבשלום פולק מתרחש בתוך כיתה. בתוך דוגמית של כיתה: חמישה תלמידים בתלבושת אחידה, מעין כותנות לילה של פנימייה מעוטרות בפס ירקרק טליתי. חמישה שולחנות פשוטים עם מכסה נפתח, חמישה כסאות. בפינה אחת ערימה גבוהה של דפים, ובאחרת דלת.

ולריו ברוטי (valerio berruti) ילדי בית ספר, 2008

ולריו ברוטי (valerio berruti) ילדי בית ספר, 2008

הבמאי הפולני תדאוש קנטור (Tadeusz Kantor, 1915-1990) הוא מקור השראה תמידי לפינטו-פולק. ביצירתו הנודעת "הכיתה המתה" מגלמים שחקנים זקנים את תלמידי בית הספר (במין תמונת ראי של ילדים שמשחקים בלהיות מבוגרים). הפער הבלתי ניתן לגישור הוא תמצית האמנות בעיני קנטור.

בתוכניית "אבק" מצוטט פתגם קוריאני:

'אסוף אבק כדי ליצור הר'… המשמעות היא שעבודה קשה מניבה תוצאות. אך במוקדם או במאוחר יגיע משב רוח חזק או גל צונאמי והר האבק יתעופף והכל יתחיל מחדש.

הסיזיפיות של "אבק" עדינה ומלנכולית בניגוד לסיזיפיות השרירים של המיתולוגיה היוונית. אצל ענבל פינטו ואבשלום פולק אין זיעה וגניחות התאמצות, זה לא "סיאנס דרמטי" כפי שהגדיר קנטור את המופע שלו. הכיתה של אבק קרובה יותר ל"זיכרונות" (Amarcord, 1973)  של פליני, סרט שבו מזוקקים זכרונות בית הספר לסדרת כוריאוגרפיות ליריות-קומיות: מן המורה לפיסיקה שמנדנד מטוטלת בזמן שהתלמידים מדקלמים "טיק טק" ומתנדנדים לפי הקצב, ועד למורה להיסטוריה שמרצה תוך כדי הליכה מסביב לכיתה וכל הראשים עוקבים אחריו במקהלה, וכשהוא נעלם לרגע מאחורי איזה ארון כולם מותחים את צוואריהם, למורה שתלמידיו נמלטים בשפיפה בזמן שהוא מצחצח את משקפיו, וכן הלאה והלאה.

המבט של פליני יותר מרוחק משל קנטור ופינטו-פולק מתרחקים עוד יותר. הכיתה שלהם היא מרחב פנטסטי ומודולרי ספוג במלנכוליה עזה: המַכְתֵבה היא גם במה ועמוד קלון, אפשר להיבלע בתוכה, להיוולד מתוכה, להיות חצי-ילד-חצי-שולחן. הרקדנים של "אבק" הם דיירי המרחב, מפעיליו וגם חלק ממנו: האנשים מוחפצים והרהיטים מונפשים, השולחנות רוקדים במעגל, הופכים לקרונות של רכבת ומתחברים למעין במת אופנה. פינטו-פולק כמו חוקרי ארצות מנסים למפות את סך כל המסלולים שמציע המרחב.

פול קליי, מסלולי הליכה, מתוך פנקס הרישומים הפדגוגי, 1925

פול קליי, מסלולי הליכה, מתוך פנקס הרישומים הפדגוגי, 1925

*

פרידולין, סגור את הארון! נושבת רוח פרצים!

פרופסור קרויצקם, מתוך "הכיתה המעופפת" מאת אריך קסטנר

בשלב מסוים מצטרף לכיתה איש בחליפה כחולה, לא בדיוק מורה, מין נציג של סמכות רופסת, חסרת עמוד-שדרה ("כמו הדחליל מ"הקוסם מארץ עוץ," אמרה לי נ'). בהמשך מצטיידת "הסמכות" במקל חובלים ומנצחים, מעין עמוד-שדרה חיצוני, בדימוי מבריק של דיכוי שמחפה על חולשה.

בכל פעם שהאיש הכחול פותח את הדלת פורצת מתוכה מוסיקה רועשת מלווה ברוח כה עזה שהתלמידים נאלצים להאחז בשולחנות כדי לא להתעופף (כמו האומְנוֹת החמוצות ב"מרי פופינס"). בכל פעם שהדלת נסגרת כולם חוזרים ומתיישבים כאילו כלום לא קרה. בהקשר הנרטיבי זאת חידה: מהו הכוח המסתורי שפורץ לכיתה? אבל זוהי גם תמצית הכוריאוגרפיה הבית-ספרית: בכל פעם שהמורה מפנה את גבו פורצת מהומה, וכשהוא מחזיר את פניו כולם קופאים בארשת מלאה תום. ובמחשבה נוספת – זה כנראה המודל של משחק הילדים "אחת שתיים שלוש דג מלוח"…

מתוך "מרי פופינס"

מתוך "מרי פופינס"

מתוך "אבק" מאת ענבל פינטו ואבשלום פולק

מתוך "אבק" מאת ענבל פינטו ואבשלום פולק, צילם דניאל צ'צ'יק

*

4. הנפשות

רוברט וילסון, כסאות אמדיאוס, ברזל, 1991

רוברט וילסון, כסאות אמדיאוס, ברזל, 1991

אנימציה, מלשון Anima, המילה הלטינית לנפש; בעברית – הנפשה, כלומר החייאה של דומם.

מלבד סרטון הפרולוג יש ב"אבק" עוד הנפשה כפשוטה: שלושה מן השולחנות נפתחים לסרטוני דפדוף מעגליים: בסרטון אחד בוקעת דמות אנושית מתוך ערימה אדומה קטנה, ספק נולדת ספק מושכת את עצמה מתוך הערימה, מפסלת את גופה לריקוד וחוזרת ושוקעת לתוך הערימה (בדיוק אמצע הדרך בין הברון מינכהאוזן שמושך את עצמו בשתי ידיו מן הביצה לבין "מעפר באת ואל עפר תשוב"). בסרטון אחר מנסה דמות מצוירת לפרוץ מן הדף שבו היא כלואה. ובמידה מסוימת היא גם מצליחה; ההנפשה מחלחלת אל המופע ומעצבת אותו בדרכים רבות:

מתוך "אבק" מאת ענבל פינטו ואבשלום פולק. התלמידים ההפוכים כמו משתקפים במים, הקיימים אמנם רק בסרט.

מתוך "אבק" מאת ענבל פינטו ואבשלום פולק. התלמידים ההפוכים כמו משתקפים במים, הקיימים אמנם רק בסרט. צילם דניאל צ'צ'יק

.

יש קטעי מחול שכמו זלגו מסרט אנימציה, כמו למשל הקטע שבו הסמכות הכחולה רוקדת עם כסא "מונפש" שרגליו מתנועעות וקורסות. הכסא הוא מעין כפיל ושיקוף של הדמות. קטע אחר, שנרקד לצלילי הסימפוניה החמישית של בטהובן, הוא מחווה ישירה ל"פנטסיה" (1940) של דיסני, הן בבחירת היצירה והן בתרגום של הצליל לתנועה.

תפאורת "אבק" נראית כמו רישום על דף נייר אריזה שנצבע מדי פעם באור כחול, ירוק או ורוד. הרקדנים "מונפשים" ואולי להפך – "מודממים", מלשון דומם, הופכים לדמויות מצוירות כשהריקוד שלהם מפורק ל"פריימים" של אנימציה. לפעמים זו אותה דמות שקופאת לרגע בין תנוחה לתנוחה, ולפעמים זו שורה של פריימים בו זמנית (הרקדנים בתלבושתם האחידה כמו מגלמים אותה דמות בתנוחות שונות). טכניקות האנימציה מעדנות ו"מקררות" את הכאב. זאת תמצית האמנות: למצוא את הכלים והצורות שיכילו את הכאב ואת הכאוס הפנימי. הגבול בין הכלי הנכון לבריחה מהרגש הוא מתעתע. לפעמים ב"אבק", הכאב וההתעללות נחתכים לכל כך הרבה חלקים שהם כמעט נסתרים מהעין. הרקדנים נעים לקול תקתוק, דפיקות הלב של הזמן או של "המוות" שאליו נגיע בהערה הבאה.

מתוך "אבק" מאת ענבל פינטו ואבשלום פולק. הרקדנים כפריימים של אנימציה. צילמה רותם מזרחי.

מתוך "אבק" מאת ענבל פינטו ואבשלום פולק. הרקדנים כפריימים של אנימציה. צילמה רותם מזרחי.

אדוארד מייברידג' מצלם שלבים של תנועה מהירה

אדוארד מייברידג' מצלם שלבים של תנועה מהירה

אפרת נתן, פוסע וקוצר

אפרת נתן, פוסע וקוצר

*

5. דפים

ה"בולאם" (bulaam) המכהן בחצרות מלכות על שפת הקונגו, חולש על שני תחומים חשובים ורחוקים לכאורה: הוא אחראי על הזיכרון ההיסטורי, כלומר משמש מעין ארכיון שבעל פה של שושלת המלכות. ובד בד הוא גם מדריך הריקודים שמנחיל את המחולות הטקסיים לאנשי החצר. התפקיד הכפול יוצר, ואולי חושף, זיקה בין זיכרון לתנועה במרחב. גם פינטו-פולק מחפשים את הזיקה הזאת בדרכם. (עוד על הבולאם ודומיו בספר המרתק על מוזיאון התודעה)

*

"אבק" כולו דפים: מהדפים הצפים במי הפרולוג, שאחד מהם מקופל לברבור אוריגמי, כאילו באמנות ובהנפשה גלומה המטמורפוזה שיכולה להציל מטביעה – ועד לדפים של סרטוני הדפדוף המתהפכים ברעש גדול של בית דפוס.

קלאודיו פרמיגא'ני, קריפטה, פסל לעוורים, 1994

קלאודיו פרמיגא'ני, קריפטה, פסל לעוורים, 1994

מתוך "אבק", אנימציה מאת שמרית אלקנתי ורוני פחימה

מתוך "אבק", אנימציה מאת שמרית אלקנתי ורוני פחימה

ישנו דף-האור הלבן של חלון הדלת ודפי-אור אחרים שהתאורן זורה על הבמה, וישנה כמובן ערימת הדפים הממשיים בפינה של "המוות", או על כל פנים הדמות הלבושה כמו דמות "המוות" מימי הביניים. כי "המוות" של "אבק" הוא צל של עצמו, אין לו אפילו כסא משלו. בכל פעם שמתפנה מושב הוא מדשדש אליו במהירות, ונס בבהלה ברגע שמישהו מתקרב. זה הופך את "אבק" גם לסוג של "משחק הכסאות" בצד "אחת שתיים שלוש דג מלוח", ובצד "כולם עוברים, כולם עוברים [בדלת, ואז היא נטרקת] ואחרון נשאר".

"מוות" מימי הביניים, מתוך "החותם השביעי", אינגמר ברגמן, 1957

"מוות" מימי הביניים, מתוך "החותם השביעי", אינגמר ברגמן, 1957

הרוח "בלי פנים" מתוך "המסע המופלא", הייאו מיאזאקי 2001

הרוח "בלי פנים" מתוך "המסע המופלא", הייאו מיאזאקי 2001

"המוות" של "אבק" המגולם להפליא על ידי צביקה פישזון, הוא זקן, ואולי זקנה – המגדר עמום בכוונה. הוא היה שם מהתחלה (לרגעים חשבתי שאולי הוא הילדה הבוכה שהזדקנה). הוא לא מסוגל להרפות משום דבר. גם הדף שהוא אוחז ממשיך להתנפנף ברוח של הזיכרון, אחרי שהדלת נסגרה.

לקראת הסוף הוא מפרק את ערימת הניירות, הוא מעיין בהם ומתחיל להדביק אותם על כל גופו ופניו. ואז, עוור למחצה ושעון על ענף, הוא מתקדם למרכז הבמה. ערימות של דפים נושרות מחיקו, הוא אוסף אותם והם שבים ומחליקים. הוא מעיף אותם גבוה לאוויר והם חוזרים ונושרים על ראשו.

מתוך "אליס בארץ הפלאות" (פרט), אייר ארתור רקהאם. אליס נמצאת איכשהו ברקע של רבות מהעבודות של פינטו-פולק. כבר הזכרתי קודם איך כמעט טבעה בדמעותיה שלה, אבל אולי גם הסצנה הזאת שבה הקלפים נטרפים ומתעופפים, עומדת מאחורי הדפים המתעופפים של "אבק".

מתוך "אליס בארץ הפלאות" (פרט), אייר ארתור רקהאם. אליס נמצאת איכשהו ברקע של רבות מהעבודות של פינטו-פולק. כבר הזכרתי קודם איך כמעט טבעה בדמעותיה שלה, אבל אולי גם הסצנה הזאת שבה הקלפים נטרפים ומתעופפים, עומדת מאחורי הדפים המתעופפים של "אבק".

הרקדנים צופים בו בדממה בזמן שהוא זוחל לאסוף את הדפים, מתפלש בהם ולבסוף קורס ללא תנועה.

קורבן של לינץ' שגולגל בזפת ובנוצות.

קורבן של לינץ' שגולגל בזפת ובנוצות.

דמות הדפים נגעה לי עמוקות בפרשנויות הסותרות שהיא אוצרת:

מצד אחד היא מגלמת את הניסיון הנדון לכישלון לזכור הכול ולא לאבד מילה.

מצד שני היא מועדת בעיוורון אל מרכז הבמה כמו קורבן של לינץ' שגולגל בזפת (שחור הלבוש) ובנוצות (לובן הדפים), ועכשיו הוא חוזר ומשחזר את הטראומה בתיאטרון של הזיכרון.

ומצד שלישי לבוש הדפים מזכיר לי תלבושות של שמאנים מכל העולם; תמיד משתלשלים מהם המון חפצים – ומטה הענף משלים את תמונת השמאן.

ואולי כל הפירושים נכונים; התת מודע אינו מכיר בסתירות, והכאב, הזיכרון והריפוי חולקים אברים משותפים.

בגד של שמאן ממרכז אסיה

בגד של שמאן ממרכז אסיה

שמאן מצפון רוסיה

שמאן מצפון רוסיה

*

6. קווים

אחרי שהדמות השחורה קורסת, נפתחת הדלת כדי סדק ומקל משתרבב מתוכה. זהו הראשון בשורה של מקלות מחוברים זה לזה. המקלות היו כאן מתחילת המופע, מן המוטות שעליהם גולגלה מגילת הסרט (מוטות התורה נקראים "עצי חיים"), ועד למקלות ששימשו את הסמכות: כמקל הליכה וסקי, כמשוט, כמקל מנצחים, כמקל מרצים ומקל חובלים ("במקל, בסרגל, מה שבא ליד"), כמקל גישוש של עוורים, כמחסום, כמוט הפעלה של בובה ועוד ועוד.

אבל לפני ואחרי הכל המקל של "אבק" הוא הקו ש"ירד" מִדף ההנפשה. הקו מחבר בין הרקדנים. הם אוחזים בקו ו"מציירים" מעין בית ארכיטיפי סביב דמות הדפים. בית ילדותי עם גג משולש, חומה ומגדל של הבתים המצוירים. ואז הם יוצאים מן הבית בשורה, יד ביד. עכשיו הזרועות שלהם הם הקו המזוגזג המחבר. הם רוקדים ונקלעים זה בזה בלי להרפות, עד שחושך יורד על הבמה. סוף.

*

* על פלאי הבולאם למדתי מן ההצגה דודה פרידה: המוזיאון מאת נעמי יואלי

הרשימה נכתבה בהזמנת הלהקה

*

עוד באותם עניינים. על אנימציה:

הברון מינכהאוזן והאנימציה

מרחב של גברים שרועים באמבטיות משתעשעים בצמות כרותות

*

על תיאטרון מחול

פינה באוש – הסוד

קשה לי עם מילים כמו טוהר או אותנטיות, על אוהבים אש של יסמין גודר

וזה השם שאני אזכור מגוונים במחול 2011

פעמיים דירת שני חדרים

על הגבעה של רועי אסף

ועוד

על עבודות אחרות של ענבל פינטו ואבשלום פולק :

ראשס  אויסטר  שייקר * דגי זהב

*

Read Full Post »