1. מעין הקדמה
מעולם לא כתבתי למגזין "עיניים", ופתאום הם מתקשרים ומבקשים, כִּתבי על דם. כן, כך, בלי שיחות נימוסין ולחיצות ידיים, מדלגים על הלבוש והעור, ישר לתוך הדם. לא שלי אמנם; העורך מבקש שאכתוב על דם באגדות.
חשבתי על זה קצת (לא משנה כמה אני עסוקה, המחשבות תמיד בולעות את הפיתיון). אגדות הן עסק רצחני לכאורה, כמו סרטים מצוירים, רק עם דם.
ובמחשבה נוספת הן קרובות יותר לחלומות, בנטייה שלהן להמחשה, להמרת מושגים מופשטים בתמונות. במציאות אין "צורה" לרגשות, אבל באגדות כמו בתת מודע, הם זוכים למימוש חומרי.
(המטפלת שלי בדמיון מודרך טענה שדם זה כאב. ופעם במהלך טיפול, גיליתי בתוכי אגם תת קרקעי של דם. והיא תיכף שאלה מי גרם לכאב הזה, ועוד לפני שסיימה את המשפט, נורה אבא שלי מתוך הדם, צעיר, קפיצי ונקי מרבב כמו פקק מבקבוק שמפנייה. כתבתי על זה קצת כאן אבל זה לא הנושא עכשיו).
נלי אגסי, ללא כותרת, 2008 (אגסי היא בכלל אמנית דם. ראו את שמלות הכאב)
בין האגדות שדגו המחשבות היה סיפור מוקדם של מרי דה מורגן שבו ממיתה אחיינית מרושעת את עץ השושן הקסום של הגיבורה. היא טומנת נחש ירוק מנצנץ בין שורשיו. זהו עץ האהבה, ובעלה של הגיבורה אמנם זונח אותה ומעדיף את אחייניתה. סכנה גדולה נשקפת לבנה אם לא תחייה את העץ. ויש רק דרך אחת לרפא אותו: עליה לפלח את לבה באחד מחוחי השושן ולהניח לדם לזרום אל שורשיו. וזה בדיוק מה שהיא עושה. דם הלב האימהי ממית את נחש הקנאה. העץ חוזר ומתלבלב, וכשפרחיו נפתחים הם כבר לא לבנים אלא אדומים מדמה.
איך, איך הם לא חשבו על זה, הגננים של מלכת הלבבות ששתלו שיח שושן לבן במקום אדום! הם יכלו להשקות אותו בדם לבבות הקלפים שלהם, זה מה שחשבתי בהתחלה, אבל לא, הגננים היו קלפי עלה, כמובן (ובאנגלית ספייד, כלומר את חפירה).
גם הזמיר של אוסקר ויילד, מחיה שושנה באותה שיטה. ואם לא די בזה, הוא גם שר בזמן שהחוח ננעץ בלבו. ויילד (שהקדים את דה מורגן בכמה שנים) כמעט מטביע את הזמיר המסכן בסרקאזם שהוא שופך לסיפור, ואני מבינה לליבו. גם אני קצת נרתעת מהתרביך הקורבני של רגש ודם. אני מעדיפה את הדם המחושב של חוסה ארקדיו מ"מאה שנים של בדידות"; הוא נרצח כזכור, בחדר השינה שלו, ומיד אחרי הירייה:
חוט דם יצא מתחת לדלת, עבר את הטרקלין, יצא לרחוב, הלך בקו ישר על פני טרסות מבותרות, ירד במדרגות ועלה במדרכות, עבר לאורך רחוב התורכים, פנה ימינה בפינה אחת ושמאלה בפינה אחרת, פנה בזווית ישרה אל בית משפחת בואנדיה, נכנס מתחת לדלת הסגורה, עבר את טרקלין האורחים סמוך לקירות כדי שלא להכתים את השטיחים, המשיך אל הטרקלין השני, עקף בעיקול רחב את שולחן האוכל, הלך במסדרון הבגוניות ועבר באין משגיח מתחת לכסאה של אמראנטה, שהית נותנת שיעור בחשבון לאאורליאנו חוסה, נכנס דרך המזווה ויצא במטבח, בשעה שעמדה אורסולה [אימו] לבקע שלושים ושש ביצים לאפיית הלחם.
חוסה ארקדיו אינו ילד קטן אלא ענק מגושם "שמנפיחותיו קמלים הפרחים". אבל חוט הדם שלו בכל זאת ממהר לאמא, לבשר לה על מותו, ובדרך הוא נצמד לקירות כדי לא להכתים את השטיחים. זה כל כך נגע ללבי, הפרט הזה, העדינות המפתיעה של הדם, הקפדנות של ילד שמנסה לא לצאת מהקווים.
.
2. חַכִּי חַכִּי
בלי רגש אין אמנות (ולפעמים נוצר הרושם שדי בו, כמו בסלוגן של יס, "לא תפסיקו להרגיש") אבל אני, מה לעשות, מאמינה ב"צורה", באופן שבו היא חושפת את הרגש, מכילה ומשנה אותו. וככל שהיצירה יותר טעונה ומדממת, כך היא זקוקה יותר לצורה שתציל אותה מסנטמנטליות ופשטנות.
דורית נחמיאס, חכי חכי (לחצו להגדלה)
חַכִּי חַכִּי של דורית נחמיאס (לחצו להגדלה) היא פיסת עבר טעונה ומדממת מחולקת למנות קטנות מרובעות (מה יותר קשה, לרבע את הלב או את המעגל?). חלקן מוסתרות מאחורי תריסים מוגפים של רקמה. "כמו מחט בלב" כתב עליה עמוס נוי וגם פירט, אבל העוצמה הרגשית שלה נובעת לטעמי, מן האופן שבו התוכן מעוגן בצורה.
רקמה היא עניין חמקמק, כולו כיסויים והסתרות. תכי הריקמה מכסים את פני הבד, אבל גם התך עצמו, חלקו גלוי וחלקו זוחל מתחת לפני הבד. ובכלל, הבד הוא כמו שטיח שמתחתיו תוחבים את כל הקשרים הבלתי ייצוגיים (גם קשרים פשוטים שמונעים מן החוט לברוח ולהיפרם, וגם הקשרים המכוערים בין חלקי הרקמה השונה). מרחוק יש למלאכת הריקמה חזות נשית, עדינה ושלווה. מקרוב זאת מלחמה שתוקה, אינספור דקירות בחרב קטנטנה, שיחזור של כאב ואולי גם ניסיון לאחות.
חַכִּי חַכִּי מזכירה לי את הגב של הנשים האלה, נסייניות של שמן שיזוף (1940).
חַכִּי חַכִּי היא יצור כלאיים בין מפית משובצת לתשבץ לא גמור. מימין הוא עדיין פתוח, הגריד עוד לא הושלם. את ההגדרות אפשר רק לנחש. הפתקים שעוד לא כוסו ברקמה מצטרפים לשלושה משפטים שבורים. הקריאה מכתיבה את הכיוון: מלמעלה למטה, במדרגות למרתף. זה לא משחק "סולמות וחבלים", רק חבלים, שנקראים גם נחשים לפעמים (ופיתוי הוא לפעמים נחש שמעמיד פני חוט תמים).
פול קליי, "גינה לאורפאוס". (ציור נוסף בסדרה, נקרא "ארכיטקטורה של יער" וגם נראה כמו הפשטה גיאומטרית של סבך. ומצד שני, "יער" בצרפתית, הוא גם הכינוי של סבך קורות העץ בתקרה של עליית הגג).
על התמונה שלמעלה כתבתי מזמן (בפוסט על היחסים הפיוטיים בין התמונות של פול קליי לשמותיהן): אוֹרפאוּס היה כזכור, גדול המוסיקאים של המיתולוגיה היוונית. כאשר שר ופרט על הנבל היו החיות נמשכות אליו בחבלי קסם וגם עצים ואבנים היו נעקרים ממקומם. כשאהובתו אוורידיקה מתה מנכישת נחש, הוא ירד אל השאול להחזירה. הקווים של הרישום הזה הם גם נייר תווים, גם מיתרי נבל וגם מדרגות. זה גן מוסיקלי, מלא תנועה שיורדת אל תחתית הדף ואל השאול.
ולמדרגות עצמן:
שַׂקֶמַח, שַׂקֶרַח
מתוך משחק שבו מגלמת הילדה שק קמח למכירה. סוחבים אותה על הגב וקוראים, "שקמח, שקמח, מי רוצה שקמח?" גם בלי השקרח (המתגנב, השקרני, שבכלל אי אפשר לשאת אותו על הגב כי הוא קפוא, מה פתאום קרח בכלל, מישהו נפצע?) החיפצון כבר לא תמים ומשחקי כי:
תֶּכֶף אֲנִי אֶתֵּן לָךְ סִיבָּה. לִבְכּוֹת
דורית נחמיאס, פרט מתוך חַכִּי חַכִּי
הניקוד של "לבכות" מתמוסס ונוזל כמו דמעות תיקון טעות: הנקודות הן ראשי סיכות ש"נוזלות" כמו דמעות חדות והופכות גם את החוטים המשתלשלים לימינן ולשמאלן לבכי. וישנם גם החוטים המזדקרים לצדדים שלא כדרך הטבע והגרוויטציה. וגם השיבוש הקטן הזה מעורר אימה ליד הטקסט השלישי והאחרון:
דורית נחמיאס, פרט מתוך חַכִּי חַכִּי
(עוֹד יֵשְׁ) כלומר יש עוד, באותיות שוכבות, מנוגדות לכל כיוון מקובל ומכותרות בסוגריים ירחיים, מתחת לכל כובד התשבץ. שלא לדבר על הניקוד המוזר: שְׁ שוואית שמדגישה את צליל הששש… המהסה של הש'.
(והנה פתאום נחבטתי בתחתית התשבץ והפוסט).
ולסיום, חלום ילדות חוזר של ויטו אקונצ'י, מגיל שש או שבע (על כאב ועל אמנות).
הוא חלם שהוא נמצא בחדר האמבטיה, עומד מול האסלה ומשתין. הוא משתין דם. הוא נרתע לאחור, מזועזע, מבוהל. השתן משפריץ לכל עבר, על הקירות, על התקרה. הוא מביט סביבו מבועת, ואז הוא מכוון את הזין שלו בנחישות לכל אינטש בקיר ובתקרה, הוא כבר לא מפחד, הוא מאושר. הצבע של החדר משתנה, בזכותו.
*
עוד באותם עניינים:
דם, דמעות וצבעי מים (ברוח מטירת קנטרוויל של אוסקר ויילד)
על הרוקי מורקמי
שמלת הדם של רבקה הורן
על 7 במיטה של לואיז בורז'ואה
הסעודה האחרונה, או שיעור בתפירה ופרימה
על שלוש אחיות של עגנון
*
ובלי כל קשר, שני אירועים משמחים:
ערב ההשקה לגיליון שיטוט – הגיליון השני של כתב העת גרנטה
יוקדש להרהורים על מסעות ונדודים, שיטוט ושהות
ויכלול קטע מ"רפול והים" בבימויו של יונתן לוי!
הערב ייערך במוזיאון תל אביב, ב19 במרץ בשעה 19:00 לדף האירוע בפייסבוק
*
וגם – פתיחת תערוכה למולו וצגאי
.
Read Full Post »
