זהו הדף הראשון מתוך שלושה של מרש האבל ללוויית החירש הגדול שחיבר אלפונס אָלֶה (Alphonse Allais 1905-1854). המרש מוזכר בדרך כלל בנשימה אחת עם 4:33 של ג'ון קייג', יצירה בת שלושה פרקים, הראשון באורך 30 שניות, השני באורך 2 דקות ו-23 שניות והשלישי באורך דקה ו-40 שניות, שבה לא מנגנים שום צליל בשום כלי במשך 4:33 דקות.
א' אומר שטקסונומיה (סיווג ומיון) זה משעמם. אבל אלה יצירות כה שונות זו מזו, שלשׂים אותן בסל אחד, זה כמו לומר שכל הסינים דומים. ובמקרה או שלא, אחרי שלושה חודשים של שתיקה בעיר האושר, התחלתי לחשוב על דממות.
הדממה של קייג' צומחת באופן אגבי כמעט מן החפיפה שמצא בין אמנות מושגית ולזן בודהיזם (גם יוקו אונו מלכת השלג שאבה מהמעין הזה).
4:33 היא עבודה מושגית שדוחה את התנשאותם של הצלילים היפים והנבחרים על צלילים אקראיים חסרי שם והילה. (בדומה לאותם פסיפסים יוונים ורומיים בני אלפיים שנה ויותר, שתיארו דווקא את הלכלוך מתחת לשולחן הסעודה).
אבל הניסיון של קייג' להרחיב אם לא לקעקע את גבולות הקונצרט, הוא לא רק מושגי וארס-פואטי אלא גם רוחני, כי לא (רק) הרעיון חשוב פה אלא אפילו יותר ממנו ההתנסות, הקֶשֶב המתמשך על פני דקות ארוכות של שקט לכאורה, שהוא בעצם בָּמָה ל"מוזיקת המקרה" לצלילֵי השוליים של המציאות. קייג' הגדיר את המוזיקה שלו כ"משחק ללא מטרה", שנועד לאשר מחדש את החיים. "לא ניסיון ליצור סדר מתוך תוהו ובוהו ואף לא לנסות לשפר את הבריאה עצמה, אלא פשוט להתעורר לתוך אותם החיים ממש שאנו חיים, שהם כה מצוינים ברגע שאדם מפנה מדרכו את מחשבותיו ואת מאוויו ונותן להם לזרום על פי נטייתם הטבעית" (הציטוט מויקפדיה).
קייג' הוא אמן משוחרר שהופך ומתהפך בלי מאמץ. כשהוא מציע לפנות מדרכו את מחשבותיו, כלומר את רעיונותיו, הוא נפטר מן האמנות המושגית כמו שנפטרים מפיגום ברגע שהמבנה מוכן.
המרש של אלה (שמוגדר לפעמים ובצדק, אמן מושגי שהקדים את זמנו) שונה בכל מובן. יש שיר של נתן זך שנקרא "תיאור מדויק של המוסיקה ששמע שאול בתנ"ך". והפרטיטורה הריקה של אָלֶה היא "תיאור מדויק של המוסיקה ש'שמע' החירש הגדול בלווייתו" (בהיותו גם מת וגם חירש), ובו בזמן זהו גם תיאור גרפי של המוות, של ההיעדר; פעם, כשהכדורגלן אורי מלמיליאן עזב את ביתר ירושלים, ראיינו אוהדים שבורי לב. אחד מהם נשאל איך הוא מרגיש. "אי אפשר להבין את זה," הוא ענה. "זה כמו שמישהו יחזיק בבית אקווריום, בלי דגים!" או יכתוב פרטיטורה, בלי תווים! פרטיטורה שהיא בו בזמן גם תרשים של מסע הלוויה, של שורות האבלים הצועדים בסך (ובעברית כל תיבה היא גם ארון מתים).
ואגב, אם הבנתי נכון, הפרטיטורה המקורית של של קייג' אבדה, אבל רוב רוב הפרטיטורות של 4:33 באינטרנט זרועות בסימני הפסקה ו"לכלוכים" אחרים. למשל.
אָלֶה היה סופר, משורר והומוריסטן שחלק מיצירותיו הוצגו בתערוכות, ומרש הלוויה של החירש הגדול הוא לפני הכל עבודה פלסטית, רישום גאומטרי וקריקטורה פיוטית. וגם בזה היא נבדלת מ-4:33 המוזיקלית. מרש הלוויה קרוב יותר לרישומים של פאול קלה עם השמות הליריים-אירוניים שמחדדים ואפילו משנים את משמעות הרישום. למשל "גינה לאורפאוס":
אוֹרפֶאוּס היה גדול המשוררים והנגנים של המיתולוגיה היוונית. כאשר שר ופרט על הנבל היו החיות נמשכות אליו בחבלי קסם, אבנים התגלגלו ועצים נעקרו ממקומם. כשאהובתו אוורידיקה מתה מנכישת נחש, הוא ירד אל השאול להחזיר אותה.
הסבך ברישום של קלה הוא גם נייר תווים – חַמְשׁות שצמחו פרא, גם מיתרי נבל וגם מדרגות. זה גן מוזיקלי ומלא תנועה שיורדת אל השאול של תחתית הדף.
[הערה: במקור היה בפוסט הזה גם פרק על סיפורו של היינריך בל "שתיקותיו המקובצות של ד"ר מורקה" ועוד כמה דברים שקוצצו כי הבנתי שזה פשוט יותר מדי לפוסט אחד]
*
אריק סאטי
באחרית ימיה, אחרי הפסקה של כ-60 שנה חזרה אמא שלי לנגן בפסנתר.
המלחין האהוב עליה היה אריק סאטי (1925-1866) שהיה גם המלחין הנערץ על קייג' וגם חברו הטוב של אלפונס אָלֶה. (לא מפתיע כשנתקלים ביצירות כמו "סונטינה בירוקרטית" או "שלושה קטעים בצורת אגס", שסאטי חיבר בעקבות הטענה שלמוזיקה שלו אין צורה).
סאטי הסעיר והקסים והצחיק את אמא שלי. היא ניגנה והקליטה רבות מיצירותיו.
בשבת יחול יום הולדתה התשעים ואחת.
הפוסט הזה מוקדש לה באהבה.
הנה אחד הגנוסיינים (מונח מסתורי שסאטי המציא) המעט מלנכוליים, בנגינתה.
עיר-האושר 
