Feeds:
רשומות
תגובות

Posts Tagged ‘ע. הלל’

  1. החיגר והסומא

לא מזמן הסתכלתי בפורטרטים מצולמים של הפסל והאמן אלכסנדר קלדר ופתאום תפסתי את מי הוא מזכיר לי.

.

אלכסנדר קלדר (לחצו להגדלה)

מימין, רות צרפתי מציירת את "דודי שמחה", מאת ע. הלל. משמאל, אלכסנדר קלדר.

.

דודי שמחה שר בזמן שאלכסנדר שואג. הוא מחזיק בבובת האריה שיצר לקרקס הקטן שלו (פלא שאין כמותו, היהלום של מוזיאון ויטני, ניו יורק) ומשמיע את קולה. בדקה ה20 של הסרטון הבא אפשר לראות את האריה השואג עד למותו הטרגי בזירה.

.

יש ביטוי כזה, הרכיב חיגר על גבי סומא, שמתאר שיתוף פעולה בין שני מוגבלים; הפיסח משמש עיניים לעיוור שמספק לו רגליים בתמורה, וכך מצליחים שניהם להגיע למחוז חפצם. זה לא רק משל על היחסים בין הגוף לנשמה אלא גם על תיאטרון הבובות שמכליא אדם ובובה.

יש בובנאים שמנסים להעלים את הפיצול כדי לקדם את האשליה שהבובה קמה לחיים, אבל קלדר לא מצניע את מקור השאגה. הוא מניח את לועו הענקי מעל האריה הרציני המעט נוגה, ובמין חוסר עכבות מודרניסטי מפריט את החיבור לקהל.

"הדוד שמחה, הזמר, השטותניק, ובקיצור האמן," כתב ירמי פינקוס. את הרוח הזאת לטעמו, לכדה רות צרפתי באיוריה.

*

  1. עוד אריה שואג

הערת ביניים: בקרקס בלגן של בנז'מין שו הופכת זואי את סלון הבית לקרקס. כשאביה שבע התלאות מתפרץ וצורח, "עוד לא גמרנו עם הקרקס בלגן הזה?" היא מצרפת אותו מיד לקרקס שלה, כלומר תוחבת את ראשה ללועו של האריה השואג והמופתע. ובמילים אחרות – מצליחה לאלף את זעמו של אביה בעזרת המשחק והיצירה.

זה הקסם של האמנות בזעיר אנפין, היכולת להמיר כאב בשמחה באמצעות הצורה.

.

מתוך "קרקס בלגן", כתב ואייר בנז'מין שו (לחצו להגדלה)

*

  1. נשף מסכות

והנה עוד פורטרט מלא חן וחסד וחיוך של קלדר במסכת נייר. עוד הרכבה של שני פרצופים, זה על גבי זה, כשהפרצוף החי מנפיש את המסכונת. האף המשותף משמש כמתלה בולבוסי (מסכות הנייר מוציאות את המיסטר פוטטו הפנימי של כל פרצוף) והפה הקווי מדבר עם הקמט הירחי של הסנטר.

.

אלכסנדר קלדר במסכת נייר

.

מסכת הנייר צולמה במסיבה (נשף מסכות?) שנערך בביתו של קלדר. הנה עוד כמה מן הקרואים:

.

מלמעלה למטה: הכנר אלכסנדר שניידר, אלכסנדר קלדר, הפסל קונסטנטינו ניבולה, משמאל, הצייר רנה בושה (לחצו להגדלה)

.

  1. תאומים אסטרולוגיים

רות צרפתי, מתוך "דודי שמחה" (מתגלח) מאת ע. הלל

.

בשלב מסוים התפתיתי לחשוב שקלדר היה המודל הסודי של רות צרפתי לשמחה, אבל אני נוטה להאמין שזה צירוף מקרים (או שהם "תאומים אסטרולוגיים" כפי שמסבירה העלמה אולריקה ב"אורה הכפולה", שני אנשים זהים שאינם קרובים כלל שבאו לעולם באותו שבריר שנייה…), כי אחרת אין מצב שרות צרפתי היתה מציירת את דודי שמחה מתגלח כך סתם, כשקלדר סיפק לה את הרגע המושלם שבו הוא אומר לעצמו:

אם לא תחדל מזה קופיקו
אמרח לך את האפיקו.

אלכסנדר קלדר

.

עוד באותם עניינים

חייל הבדיל האמיץ

קרקס התלושים

תעלומת האווז הדו ראשי

רבקה הורן, מסכה

רוחיר ואן דר ויידן, אינגמר ברגמן, אדום

לב פראי וראש מוזר – מציאות ופנטזיה ב"לב פראי" לדיוויד לינץ'

דודתי שמחה – עינת צרפתי מאיירת את ע. הלל (בייחוד האיור הנפלא האחרון ל"מה עושים העצים")

*

 

Read Full Post »

על רגל אחת: "שמש במרום זורחת" קובץ שירי ילדים של ע. הלל שערכה יעל גובר ואיירה עינת צרפתי הוא בדיוק מה שרשם הרופא לימים קשים ורעים אלה; כמוסה של שמחה ואהבה וסובלנות, שירה ורוח שטות בלי אף טיפת שמאלץ או חינוכיות או כל תוסף אחר שמקלקל את הטעם.

*

וביתר פירוט:

איכשהו מעולם לא נתתי דעתי על ע. הלל. הוא היה תמיד נוכח בזווית העין (בזכות שירים מולחנים כמו למה לובשת הזברה פיג'מה? יוסי, ילד שלי מוצלח ואחרים, ובזכות דודי שמחה), אבל זו הפעם הראשונה שאני זוכה למנה גדושה מן המשורר המאלתר, שמשחק במילים כמו בפלסטלינה; שכותב על בובה קטיה שעושה אמבטיה כדי להיות יפה לשַׁבַּתְיה, או על החתולים שיצאו מתוך הים "והרגישו מצוּיָם", שנותן ללשון, כלומר לחרוזים, להכתיב לו עלילות; "מי ראה גמל לץ/ נח על ערסל/ בין עץ לעץ?/ בעין אחת קורץ וממצמץ/ וסוכרייה על מקל מוצץ." משורר סקרן ששואל שאלות. אינספור שאלות: "מה עושים העצים?" "בולבול למה ככה?" "מי ראה עיפרון בעצמו על נייר מקשקש?" "מה שלומך דוכיפת?" "למה לובשת הזברה פיג'מה?", שמעיד על עצמו: "ואני?/ מה אני עושה?/ כלום./ רק שואל." (וגם ממציא תשובות, עדיף מצחיקות) והופך דברי חכמים על ראשם – "אל תסתכל בקנקן – קח שלוק", "טוב ציפור אחת ביד מעשרה יתושים באוזן", "מי שטרח בערב שבת – התעייף".

איור עינת צרפתי, מתוך

איור עינת צרפתי, מתוך "שמש במרום זורחת" ע. הלל (אפילו סבתא שלי מלכת האהבה לא היתה מתעלה על הפרשנות הזאת)

אבל חכו עוד רגע עם עינת צרפתי. אני עוד בהומניזם ובסובלנות ובכבוד לכל הברואים ששופעים מן השירים כמו שהמים שופעים מן המקרופון ההפוך של הדוד שמחה. ע. הלל לא בא לשפוט אלא לאהוב ולהשתעשע. הנונקונפורמיזם שלו לא נובע מכעס אלא מאהבת אדם (הסוג הנעלה ביותר לטעמי). זה קיים בצורה זו או אחרת כמעט בכל השירים, וזה מדבק.

איור עינת צרפתי, מתוך

איור עינת צרפתי, מתוך "שמש במרום זורחת" ע. הלל, "כשדודי שמחה שר"

וצרפתי קלטה הכל, את המשחק ואת ההומניזם ואת האהבה (ומה עוד? לעת עתה זה סוד, קצת מתח לא יזיק).

נתחיל באהבה: יוסי ילד שלי מוצלח נשלח להביא חלב, לחם וזיתים וחזר בכל פעם עם מציאה לא ממש שימושית כמו כלבלב צולע, מפוחית ופרח. ע. הלל אוהב את יוסי ומוקיר את מציאותיו, ואת האנחה הקטנה שנפלטת לו הוא עוטף בחיוך.

עינת צרפתי מציירת את יוסי באהבה ובהבנה ובתשומת לב לפרטים שלא היתה מביישת את יוסי עצמו. היא מלבישה אותו בשילוב של קיץ וחורף, מכנסיים קצרים, מגפיים ושתי חולצות, וביחד עם שערו המבולגן הוא כבר מצחיק ומיוחד ומכמיר לב. וכל מי שרואה את הכלבלב נשען אל מעקה הסל מבין שהסל פשוט נולד להסעת כלבלבים צולעים. אמו של יוסי לא סתם מחייכת כשהיא מביטה בו ונוגעת בו. השיער שלה מתרומם מרוב שמחה (והשיער פה הוא המצברוח, הלב החיצוני). אפילו הפרחים על חצאיתה נוהים אל יוסי. והפרח שהוא מביא לה בעמוד הבא כמו נקטף מחצאיתה ומוחזר לה (בתוספת עלה).

איור עינת צרפתי, מתוך

איור עינת צרפתי, מתוך "שמש במרום זורחת" ע. הלל (שלושה איורים נפרדים שחוברו לצורך הפוסט), לחצו להגדלה

קל מאד לחבב את יוסי, אבל צרפתי מחייכת גם לדוכיפת היהירה והמגוחכת שלא איכפת לה משום דבר, רק מעצמה. האיור יוצר זיקה עדינה (וקצת ממזרית, כי היא פועלת לשני הכיוונים) בין הילדה לדוכיפת דרך הג'ינג'יוּת והפנים המינימליים ונוצת כובע. יש משהו ערמומי וטוב לב באיור, מזדהה ולא שופט וקצת קסום. (ולא, זה לא חינוך לאנוכיות, זה פשוט מכיר בכך שלבני אדם קטנים וגדולים מאד איכפת מעצמם. אפשר ללמד התחשבות מבלי לאלץ ילדים להתכחש לרגשות שלהם, זה מחזיק פי אלף. מניסיון. ובכלל, ע. הלל הוא מבית הלל ומבית ינוש קורצ'ק שאמר, "אם מישהו עושה משהו רע, הטוב ביותר זה לסלוח לו" וגם אם לא היו שלל סיבות נוספות, די בזה כדי לאהוב אותו).

"הדוכיפת" איור עינת צרפתי, מתוך "שמש במרום זורחת" ע. הלל

ולא רק את החמלה קלטה עינת צרפתי, אלא גם את התשוקה לדיאלוג (מי ששואל כל כך הרבה שאלות נמצא כל הזמן בדיאלוג עם כל העולם וקוראיו) ואת ההזמנה למשחק. האיורים שלה עצמאיים בלי להתבדל מהטקסט, הם חברים למשחק.

ניקח את הזברה המתלבשת למשל. אצל צרפתי היא לא לובשת סתם בגדים יומיומיים. המכנסיים והחולצה שייכים לתלבושת נהדרת של מנצח תזמורת מצעדים, הסרבל הוא בעצם תחפושת שפנפנית, שלא לדבר על תחפושת סופרמן שכלל לא מופיעה בשיר…

שלוש מן התלבושות של

שלוש מן התלבושות של "למה לובשת הזברה פיג'מה?" איור, עינת צרפתי, מתוך "שמש במרום זורחת" ע. הלל

וזה הזכיר לי שפעם סיפרתי לילדה את המשל על העורב והשועל (תזכורת? לעורב היה נתח גבינה במקורו והשועל חמד אותו, הוא שיבח את קולו הערב עד שהעורב התחיל לשיר והגבינה נפלה לידי השועל…) והילדה מיד המציאה גירסה משלה, שבה העורב החזיק את הגבינה מתחת לכנפו וכשסיים לשיר מחא לעצמו כף והגבינה נפלה לידי השועל (והמציאות אגב, מימשה את הסיפור הזה באופן מצמרר).

צרפתי לא מאיירת את השיר כפשוטו, היא מציירת כבר את השלב הבא, ילד-זברה שממחיז את השיר בעזרת ארגז התחפושות שלו (בלי לפשוט את הפיג'מה, השתגעתם, שיפשוט את עורו? זה בסך הכל משחק!). וכדרכם של ילדים הוא מאלתר עם מה שיש ומוסיף לשיר את תלבושת הסופרמן שלו.

"למה לובשת הזברה פיג'מה?" איור, עינת צרפתי, מתוך "שמש במרום זורחת" ע. הלל (בונוס קטן להורים, ואם כבר מרלין צרפתי לא שוכחת את התלתלים).

השיר מסתיים ברגע שקט שבו הזברה מפנה עורף לראי ומתבוננת בנעלי הבית הארנביות שלה. מה היא חושבת לה, איך זה להיות ארנב? יש משהו אקזיסטנציאליסטי ברגע הזה של הזברה עם עצמה, וגם באיורים אחרים בספר; כשצרפתי מלהקת ילד-בטמן למשל, לשאול עטלף אם הוא עכבר או ציפור, היא מחזירה את התהיות לילד עצמו ותוך כדי כך מתענגת על הסימטריה ההפוכה: זה בדיוק אותו היגיון שמניע את ע הלל בשיר על בתיה שעושה אמבטיה לבובה קטיה, ומגלה שהיא עצמה רטובה לגמרי מהאמבטיה שעשתה לה בובה קטיה…

משמאל: פרט מתוך תמונת הסיום של

משמאל: פרט מתוך תמונת הסיום של "למה לובשת הזברה פיג'מה?" מימין: שיחה עם עטלף. איור עינת צרפתי, מתוך "שמש במרום זורחת" ע. הלל

והיא מרשה לעצמה גם לחלוק על הטקסט במפורש, להפוך אותו על ראשו כמו שעשה ע. הלל לדברי החכמים; זה קורה בשיר החינוכי במפתיע על "יואש החלש" שהסכים לאכול המון והפך גיבור כשמשון, האיור (כמו ילד שעושה קרניים מאחורי גבו של הטקסט) חושף את החרוז המודחק והמתבקש – "יואש המיואש" – מול מגדל האוכל הבלתי אפשרי שמגישים לו מבוגרים שוחרי טובתו…

"יואש" איור עינת צרפתי, מתוך "שמש במרום זורחת" ע. הלל. אפילו שרוכי הנעליים שלו מיואשים.

יכולתי להמשיך כך עוד ועוד (הספר גדוש מציאות כמו הדרך של יוסי למכולת, צריך רק להרכין ראש ולהביט), אבל אני כובשת את יצרי לאכזבתו של דודי שמחה. ורק עוד פלא אחד ששמרתי לסוף:

משורר ששואל כמו ע. הלל הוא לא רק סקרן וחובב חידות ורעב לשיחה ולפינג פונג, הוא גם משורר-מחזאי. וצרפתי קלטה היטב את האיכות הבימתית של השירים. האיורים שלה מכסים מגוון מרשים של צורות תיאטרליות. גיבבתי פה (באופן נפשע) כמה דוגמאות – משמאל לימין עם כיוון השעון: תהלוכה, קרקס, תיאטרון בובות. אף אחד מהשירים לא עוסק במפורש בתיאטרון, אבל הוא נמצא בDNA של שירתו.

אמנויות הבמה - איור עינת צרפתי, מתוך

אמנויות הבמה – איור עינת צרפתי, מתוך "שמש במרום זורחת" ע. הלל

אבל לו נדרשתי לבחור "איור אחד נפלא" זה היה ללא ספק "אני שואל" שבו נפתח הספר: "מה עושים העצים?/ צומחים./ ומה הבתים?/ עומדים./ והעננים מה עושים?/ נוסעים נוסעים!/ והקוצים?/ שריפות!/ ומה הציפורים עושות?/ עפות, עפות./ אז מה?/ עד שמתעייפות./ וההרים מה?/ מאומה!/ והרכבות?/ מהומה!/ והצאן?/ אבק./ והאוניות הנוסעות בים?/ מרחק./ ומה עושה הים?/ ים ים!/ והשמש?/ יום./ והכוכבים?/ נופלים!/ אז מה?/ ככה./ והאדמה?/ במקומה נחה.// ואני?/ מה אני עושה?/ כלום./ רק שואל.

"אני שואל", איור עינת צרפתי, מתוך "שמש במרום זורחת" ע. הלל (לחצו להגדלה)

צרפתי עיבדה את השיר לתיאטרון מחול של ילד אחד. כוריאוגרפיה פשוטה של גן ילדים: כדי לצמוח נעמדים על קצות האצבעות, כדי להיות בית יוצרים גג מזרועות, כדי לעוף מנפנפים בזרועות, מפתלים לגלים של ים, או משלבים ידיים בתור הרים שעושים "מאומה", וכן הלאה והלאה.

גם שייקספיר אגב, הבין את הפיוט שבתוך הנאיביות. שחקן מגלם קיר במחזה בתוך מחזה מתוך חלום ליל קיץ (עוד על הנאהבים חסרי המזל כאן, וגם כאן)

גם שייקספיר אגב, הבין את הפיוט שבתוך הנאיביות. שחקן מגלם קיר במחזה בתוך מחזה מתוך חלום ליל קיץ (עוד על הנאהבים חסרי המזל כאן, וגם כאן)

התלבושות והאביזרים שעיצבה צרפתי, פשוט נפלאים בפשטותם ובדיוקם הפיוטי: חולצה לבנה הופכת לבית מסויד – פתאום מתברר שכיסים הם בעצם חלונות, כפפות מרפק אדומות הופכות לגג רעפים, פיג'מת עננים היא שמיים בלונג שוט וכובע טבח ענני הוא ענן בתקריב (שמתם לב שענן הוא בעצם כובע טבחים משודרג…?), צרפתי כמו משוררת, שמה לב שנוצות מתחרזות עם להבות, זו אותה צורה, ומי שחובש נזר אינדיאני בצבעי אש בעצם חובש מדורה, כלומר שריפה. כובע טמבל הוא בעצם הר, ביחוד עם יש שלג בפסגתו, וערוצי השלג המשוננים הם בו בזמן גם צווארון ליצני (החולצה כהר געש מושלג – פתח הצוואר הוא הלוע). כדי להפוך לים די בציור של דג על החולצה (הדמיון לא צריך יותר מרמז, על זאת אמר מורי ורבי יוסף הירש שכדי לצייר קיר שכולו עשוי מלבנים לא צריך לצייר כל לבנה ולבנה). והאוניה היא כובע מלחים משודרג (כמו שכובע הטבחים שודרג לענן). הילד שחובש אותה הוא בו בזמן גם המלח שצופה מראש התורן; וגם זה פיוט וחירות של משחק, זו אחת מנקודת המפגש בין ילדים למשוררים, להיות לונג שוט ותקריב בבת אחת.

ובחזרה לעצים: הילד מחזיק שני ענפים בידיו; בהצגה בולגרית שראיתי לפני שנים, גילמו מסַפר ומספרת את כל התפקידים בסיפור כיפה אדומה. כשהגיע תורו של המספר לגלם את הזאב, הוא אחז בידו זנב. היה קל ופשוט להצמיד את הזנב למכנסיו, אבל הבמאי בחר להניח אתו ביד השחקן, להבליט את המלאכותיות, את חוסר האורגניות, כלומר, להפוך את ההיגיון הפשוט והמטונימי של משחק ילדים לתחבולה אמנותית מודעת, מצחיקה ופיוטית. וכן הלאה.

ובחזרה להומניזם ולאהבה ולסובלנות: זה לא רק תיאטרון פואטי ונשף תחפושות. הרקדן והגיבור של עינת צרפתי, ה"אני" השואל שמגלם עולם ומלואו, שיכול להיות הכל – הוא שחור. זה לא מס לתקינות הפוליטית, זה ע. הלל.

***

ובלי קשר (כמעט):

כפי שכתב מר בנט (אבא של ליזי מגאווה ודעה קדומה) למר קולינס, "שוב עלי להטריד אותך אתכם בעניין איחולים…"

יואל אמר (הצגת הילדים שביימתי) זכתה השבוע גם בשניים מפרסי הבמה, כולל הצגת השנה לילדים!

"יואל אמר" נולדה בחממת האמנים של הקרון. ההרשמה לשנה הקרובה בעיצומה. החממה מיועדת לאמנים מכל התחומים שרוצים ליצור תיאטרון אמנותי לילדים. גם למאיירים כמובן; כבר למדו אצלנו מאיירות נהדרות כמו ולי מינצי, תמר הוכשטטר וליאת יניב, וגם בפוסט שלמעלה אפשר לראות כמה דק הגבול בין איור לתיאטרון וכמה קל לחצות אותו…

אז פרטים והרשמה אצל תמי: tammy@traintheater.co.il בטלפון 02-5618514 שלוחה 118

*

"שמש במרום זורחת" הוא האחרון עד כה בסדרה המעולה של שירי מופת לילדים. על שניים מהאחרים כתבתי בסדרת "איור אחד נפלא":

לנה גוברמן מאיירת נורית זרחי

דוד פולונסקי מאייר את מרים ילן שטקליס

עוד איורים בעיר האושר (מבחר אקראי):

החלום והמחאה של בתיה קולטון – על איורי המסע אל האי אולי

צ'וקובסקי, אלתרמנסקי, פולונסקי, ברמלי

על איורי הנסיך הקטן

יש לי משהו עם אוטיסטים

ילדה, חוה, צלובה

*

Read Full Post »