Feeds:
פוסטים
תגובות

Posts Tagged ‘עקרת בית’

בשבח החריצות

למעט כמה נערות שוטות, מתחלקות הנערות בסיפורי האחים גרים לשתי קבוצות: מצד אחד – הרעות המכוערות והעצלות, ומנגד – הטובות היפות והחרוצות; היופי הוא פשוט שיקוף חיצוני של הטוּב, אבל החריצות שמייצגת ערכים כביכול, מתגלה שוב ושוב כאמצעי להשגת חתן: אם תהיי חרוצה, אומרים הסיפורים, כלומר צייתנית ולהוטה לרַצות – תינשאי לבן מלך שיגאל אותך מן השיעבוד.
אני מתארת לעצמי שכמה מן המאזינות הפקחיות הבחינו בסתירה: אם חריצות היא מידה טובה – למה ממהרים להיפטר ממנה, ולמה צריך להשתעבד כדי להינצל מהשיעבוד? וכדאי אולי להדגיש שמדובר בחריצות מאד מסוימת שאין בה שמץ יצירתיות, רק צייתנות עד כדי קורבנות. הנערות שקלטו את המניפולציה החינוכית חיפשו מן הסתם, דרך לעקוף אותה, לזכות בחֵירות מבלי לשלם בכניעוּת. וכך באו לעולם "שלוש הטוות".

*

שלוש הטוות, האחים גרים – תקציר

"היה היתה נערה עצלה שלא רצתה לטוות." כך נפתח הסיפור. אמה של הסוררת מדברת על לבה ללא הועיל. לבסוף היא מתעצבנת ומכה אותה. המלכה שעוברת בסביבה נכנסת לברר את פשר הבכי והצעקות. האם משקרת ואומרת שבתה פשוט חרוצה מדי: "היא רוצה כל הזמן לטוות ולטוות, ואני ענייה ואין ביכולתי לספק לה די פשתן." המלכה מתנדבת לפתור את הבעיה. היא מזמינה את הנערה לארמונה ומובילה אותה לשלושה חדרים מלאים בפשתן יפהפה מהרצפה עד לתקרה. כשתגמור לטוותו, היא מבטיחה, תזכה בנסיך הכתר: "אף על פי שאת כל כך ענייה, די בחריצותך הבלתי נלאית."
אחרי שלושה ימים היא חוזרת לבדוק את התקדמות העבודה. הנערה שבזבזה את זמנה בבכי מתנצלת ומסבירה שהתגעגעה לביתה. המלכה לא כועסת, אבל "מחר עלייך להתחיל בעבודה," היא אומרת והולכת לדרכה.
הנערה המסכנה ניגשת לחלון ורואה שלוש נשים מוזרות קרבות לעברה: לאחת יש רגל שטוחה ורחבה, לשנייה שפה תחתונה ענקית שמשתלשלת מעבר לסנטרה ולשלישית אגודל רחב. "אם תזמיני אותנו לחתונה," הן אומרות לה, "ולא תתביישי בנו, תקראי לנו 'דודות' וגם תושיבי אותנו לשולחנך, אז נטווה לך את הפשתן תוך זמן קצר."
"בחפץ לב," עונה הנערה, "רק אנא, היכנסנה והתחלנה מיד בעבודה."
והשלוש מקיימות את הבטחתן: האחת דורכת על הגלגל, האחרת מלחלחת את החוט בשפתיה, והשלישית מסובבת אותו ומקישה באצבע על השולחן. בכל פעם שהיא מקישה נופל מן השולחן סליל טווי להפליא. כשהן נפרדות לשלום הן אומרות לה: "אל תשכחי מה שהבטחת לנו, זה יביא לך אושר."
המלכה יוצאת מגדרה, החתן מהלל את חריצותה וכשרונה של הכלה. והיא עצמה אינה שוכחת את הבטחתה; היא מזמינה את הנשים המשונות לחתונה ונופלת לזרועותיהן: "ברוך בואכן דודות יקרות!" היא קוראת, ומושיבה אותן אל שולחנה. בן המלך נחרד מכיעורן. "מדוע יש לך רגל רחבה כזאת?" הוא שואל את הראשונה, "מדריכה על גלגל הטווייה," היא עונה. "מדוע יש לך שפה תלויה כזאת?" הוא שואל את השנייה. "מליקוק החוט," היא עונה. "מדוע יש לך אגודל רחב כזה?" הוא שואל את השלישית. "מגלגול החוט," היא עונה.
ובן המלך המבועת נשבע שכלתו היפה (פתאום מסתבר שהיא יפה) לעולם לא תיגע בגלגל הטווייה…

נלי אגסי

.

קומדיה רומנטית

המספר נוקט לכאורה בטון קונפורמיסטי: הפשתן הגודש את חדרי הארמון מתואר כיפהפה והנערה מתוארת כעצלה. החתן ואמו מוקסמים מחריצותה המדומה. יופיה נחשף רק ברגע האחרון לפני רדת המסך. אבל עד אז מתברר ש"העצלנית" היא למעשה נערה ישרה, טובת לב ונאמנה. ולא פחות חשוב – רבת תושייה ומחוברת לעצמה. בעזרת כל אלה היא מצליחה בסופו של דבר, למנף את הצביעות ואת הנצלנות להצלתה.
ואם נחזור לרגע להתחלה: מצבה הגרוע של הנערה עוד ממשיך ומִדרדר; העימות המתמשך עם אמה הוא כאין וכאפס לעומת מה שצפוי לה בארמון: גם מבחינת סמכותה של הנוגשת (מלכה זה יותר חזק מאמא) וגם מבחינת כמות העבודה.
"גם לו היתה טווה מבוקר עד ערב עוד שלוש מאות שנה," נאמר לנו, לא היתה מספיקה לסיים את הטוויה; התיאור הזה מצייר את המלכה בצבעים עוד יותר שחורים ממה שנדמה בהתחלה. היא לא רק חמדנית ונצלנית אלא נוכלת שמציבה רף גבוה בכוונה, כדי לא לשלם את הפרס. אבל גם אם מדובר בהפרזה המשקפת את תחושותיה של הנערה – זה עדיין נורא. היא הלא מתעבת כל שלב בטוויה – את הדריכה, את לחלוח החוט ואת גלגולו. ופתאום היא מוצאת את עצמה מול ערימות אינסופיות של פשתן…

וכמו בכל פעם שמתעבים משהו – הוא מקבל מימדים מפלצתיים; שלוש הנשים המעוותות כמו בקעו מן התת מודע של הנערה. גופן המעוות מגלם את חרדותיה. מי שאוהב אותה, היא חושבת, יגן עליה מגורל כה נורא. היא רק צריכה  להמחיש לו את גודל הסכנה… ושלוש הטוות אמנם עושות זאת בהצלחה רבה.

[ויש גם זווית יהודית – ב 8.3.10 הרציתי על הסיפור הזה במסגרת פאנל על אגדות לכבוד יום האשה הבינלאומי. רוחמה וויס שהשתתפה בפאנל ציינה שברשימה התלמודית של המלאכות שאישה חייבת לבעלה (ואתם מתבקשים לתקן אותי אם יש טעות בניסוח, זה לא השדה שלי) יש ויכוח בין חכמים על חובת הטוויה, משום שבשביל ליקוק החוט האשה צריכה לשרבב את השפתיים וזה מעקם ומכער אותה…]

שימו לב שבניגוד לאם השקרנית ולמלכה הנוכלת הנערה היא ישרה. גם כשהיא טוענת שהתגעגעה לבית אמה – זה מן הסתם נכון. הלא הכמויות הביתיות של הפשתן הן כאין וכאפס בהשוואה לערימות האינסופיות של המלכה. והיא גם נאמנה מאד; לא רק שאינה מתכחשת להבטחתה, היא מקיימת אותה בלבביות מושלמת. ואז מתגלה גם טיבו האמיתי של החתן; בניגוד לאמו שמעוניינת רק בכוח העבודה של הנערה, הוא דווקא מתעניין בה ובשלומה. הגועל שהוא חש אל הדודות מהול בסקרנות. הוא פותח בשיחה כדי לברר את הסיבה למצבן. איזו טראומה גרמה לעיוות? וכיוון שהן בקעו, כפי שאמרתי, מהתת-מודע של הנערה – הוא קשוב בעצם לה עצמה, הוא רוצה לדעת מה היא מרגישה. וכשהוא מקבל את התשובה הוא לא מכזיב, הוא מציל אותה מיד הסכנה, ולא משנה איזה רווח נמצא בצדה.
האושר טמון בקיום ההבטחה, אבל לא באופן שרירותי; לולא אימצה את הדודות אל לבה הן לא היו מעוררות את סקרנותו של הנסיך. לולא הושיבה אותן לשולחנה לא היתה לו הזדמנות לשוחח איתן. כמה שונה ההבטחה מזו שסחט הצפרדע מהנסיכה, וכמה שונה קיומה וכמה שונה התוצאה הסופית… רוח טובה של קומדיה רומנטית שורה על "שלוש הטוות": האהבה הזוגית גוברת על החמדנות והשיעבוד. שלא לדבר על המוסר השכל: טוב לב מנצח צייתנות (וגם יופי לא מזיק).


מוירות נוראות – מוירות נחמדות
לקסיס, אטרופוס וקְלותו, כך נקראו המוירות, אלות הגורל של המיתולוגיה היוונית. קלותו (מילולית: "הטווה") טוותה את חוט הגורל של כל אדם, לקסיס (מילולית: "מטילת הגורל") קבעה את אורכו, ואטרופוס (מילולית: "שאין להפר את דברה") גזרה את החוט, כלומר את מותו של האיש.
המוירות – שלוש שהן אחת (כמו בסיפור שלנו) תוארו כנשים זקנות, קרות ואכזריות. ומי יודע אם לא נבראו בדמיונה של נערה כזאת שאולצה לטוות ולטוות עד זקנה ושיבה, וזעמה תפח והפך לפנטזיית הנקם האולטימטיבית בדמות השלישייה הנוראה החזקה מהאלים עצמם…

ובמעשייה של גרים לעומת זאת, יש מעין תיקון: שלוש הטוות הן גירסה קומית של המוירות – התיעוב הופך לכוח חיובי שמציל את הנערה. אולי בגלל שעמדה על שלה וסירבה לשתף פעולה?

*

לפוסט המשך:  הוי, אילו… על שלוש אחיות של עגנון
וסיפור דומה לעומת זאת, ולגמרי חורג מהתבנית: הפמיניזם המפתיע של האחים גרים

עוד על עבדוּת הבית (וידאו ארט, אמנות פלסטית)
עקרת בית נואשת – על מרתה רוסלר ולייזה לו

וכמובן מיצגניות וגיבורים

*

Read Full Post »

סמיוטיקה של המטבח, סרט וידאו קצר – קצת יותר משש דקות – ומכונן של מרתה רוסלר מ- 1975.
מומלץ לצפות קודם בראש נקי, לפני קריאת ההערות. סבלנות, זה מתחיל קצת סטאטי ותופס תאוצה.

כמה הערות על הסרטון האפל וה(לרגעים) מצחיק:

1.

העיקרון פשוט: סרט הדרכה שבו מדגימה רוסלר את השימוש בכלי המטבח, בזה אחר זה לפי סדר א-ב.

עוד יצירות אמנות לפי א-ב: סרטו הקצר והמלא כל טוב של פיטר גרינווי 26 חדרי אמבטיה (לא מצאתי אותו ברשת, לצערי, הייתי שמחה לכתוב גם עליו. העיקרון זהה אבל התוצאה שונה לגמרי מן הסרטון הנוכחי), "ספר האלף-בית" האוטוביוגרפי של דן צלקה, ובמידה מסוימת גם "תמונה קבוצתית עם גברת" של היינריך בל.

2.
סבלנות. במשך שניות פתיחה ארוכות מחזיקה רוסלר ללא נוע לוחית עם כתוביות מול עיני הצופה. זה חלק מן השעבוד. אפילו את הכתוביות היא צריכה לשאת, במקום שיופיעו מעצמן על המסך.

3.

הסינר (apron) הוא הפריט הראשון בהדגמה. כשרוסלר לובשת אותו היא "שוכחת" לשחרר את שערותיה מן הצווארון. הפרט השולי הזה נהיה יותר מטריד ככל שהסרט מתקדם.

מפרטים מעין אלה מורכב "ז'אן דלמן", סרטה המרעיש והכמעט אילם של שנטל אקרמן. חייה של גיבורת הסרט, עקרת בית בלגית המשלימה את הכנסתה כזונה, הם רצף סיזיפי של פעולות. וכפי שאקרמן הצהירה בראיון – בשום תסריט אחר שלה היא לא היתה עד כדי כך מפורטת, עד כדי ציון האצבעות שבהן צריכה השחקנית לאחוז בכלי זה או אחר. ובאמת, בשלב שבו מניחה הגיבורה את קערות הקמח, הביצה והפירורים של השניצלים בסדר משובש, הופכת הסצנה למעיקה ואפלה באופן שקשה להסביר למי שלא צפה בסרט.

4.

ההדגמה של רוסלר היא הדגמת רפאים; כמה מן הכלים חסרים – למשל כף הערבוב המדגימה את השימוש בקערה, ועוד יותר בולט – חסרונו של המזון המדגיש את הריקנות והעקרות (בית).

5.

מכניות – הפעולות הופכות יותר ויותר מכניות. אפילו את תנועת המערוך היא מצליחה למכן.

6.

תוקפנות – ההדגמה נהיית יותר ויותר אלימה. רעשים לא נעימים של התנגשות מתכת במתכת, המקציף המקרקש, החיכוך הצורם של הפומפייה. הכלים הם בעצם מכשירי עינויים (למשל מועך ההמבורגרים או בקבוק הטלטולים) ובד בבד הם גם סופגים את תוקפנותה של עקרת הבית (למשל נעיצת המזלג, הסכין או דוקרן הקרח). וכך או כך – הפנים נותרות ללא ההבעה.

7.

בהדגמות מעין אילו מוצג בדרך כלל המטבח כלִבּו של הבית. על רקע זה בולט החילול שבהשלכת שאריות (בלתי נראות אמנם) לכל עבר, ללא אבחנה.

8.

בשלב האחרון, אחרי שההדגמה סטתה בלי משים אל תקיפה (של דמויות בלתי נראות אמנם) ואל זיהום הסביבה, הופכים הסכין והמזלג לחלק מגופה של רוסלר. היא מתמזגת עם ההדגמה. כשרוסלר מעצבת את האותיות בגופה במין הכלאה בין מרטירית לצ'יר לידר מדוכאת, הכאב משתחרר, הניכור הופך לפתוס, הפרודיה לזעקה.

9.

והתנועה הקטנה המבטלת בסוף. נו, ככה זה, מה לעשות.

סמיוטיקה של המטבח הוצגה בשעתו במוזאון על קו התפר במסגרת התערוכה שווים ושווים פחות. אם תקישו על שמה של מרתה רוסלר תקבלו תיאור נוסף, ומעט שונה של העבודה.

*

תוספת מאוחרת (בעקבות השיחה המרתקת שהתפתחה בתגובות): מטבח החרוזים של לייזה לו. לא ראיתי את התערוכה אבל התמונות אכן מדהימות, ומהוות משקל נגדי ומשלים לסרט של רוסלר. אני מביאה שתיים מהן ומצטטת את דבר האוצְרות.

לייזה לו משתמשת במיליוני חרוזי זכוכית צ' כיים נוצצים כדי ליצור “סביבות“ בהשראת הפרוור האמריקני. התפנים הביתי “מטבח“ משנה כבמטה קסם סביבה מוכרת והופך אותה לסדרה של חפצים יוצאים–מן–הכלל שמסנוורים את העין וגודשים את המבט. “מטבח“ הוא בה–בעת שיר הלל לעבודת האישה, לתרבות הפופולרית וליחס שבין האמנות ליומיום — ומתיחת ביקורת עליהם. פרטיו המפתיעים וצירופם הלא צפוי מרמזים ל“ליל  כוכבים“ מאת ון–גוך (מערבולות המים), לאריחי הרצפה של קרל אנדרה, למרקם העץ של ריצ רד ארטשווגר ואפילו לשירתה של אמילי דיקנסון. השימוש שעושה האמנית בחרוזים מזכיר מסורות שנהגו בקרב האינדיאנים של צפון אמריקה ואת עבודותיהם של אנשי תנועת הארטס אנד קרפטס שפעלה באנגליה ובארצות–הברית בסוף המאה ה–19 וביקשה להעניק לאומנות מעמד של אמנות לכל עניין ודבר.

לייזה לו. מטבח. ככה זה נראה מרחוק. לחצו להגדלה.

לייזה לו. מטבח. ככה זה נראה מרחוק. לחצו להגדלה.

ומקרוב. פרט כיורי. לייזה לו.

ומקרוב. פרט כיורי. לייזה לו.

עוד עקרות בית נואשות

מיצגניות וגיבורים

הסל של סיזיפה

*

Read Full Post »