Feeds:
פוסטים
תגובות

Posts Tagged ‘עצים’

תרגמתי עוד סיפור של מרי דה מורגן. נַנִינָה בעלת השם המתנגן שונה מן הגיבורות הזועמות הגאות והמרוסקות של דה מורגן; על סיפורה המתוק והמחוייך (טוב, יחסית לדה מורגן) משוך חוט של עצב וכאב. התכוונתי לפרסם אותו כך, ללא כל פרשנות, עד שא', שלו קראתי את הסיפור, העליב את ננינה. ועכשיו אין לי ברירה אלא להגן עליה ועל הסיפור הקסום. זה יקרה בפוסט הבא. (אני לוקחת הפסקה קטנה משמלות הכאב).

והערה אחרונה: רק סלידתי העמוקה מכל סוג של צנזורה, ומין חיבה משונה לפגמים, מנעו אותי מלקצץ את שתי השורות האחרונות של הסיפור.

*

הכבשים של נַנִינָה

מאת מרי דה מורגן
תרגמה מרית בן ישראל

היה היתה פעם ילדה בשם נַנִינָה, שרעתה את כבשיו של חוואי זקן. יום אחד אמר לה החוואי: ננינה, אני נוסע לקנות חזירים בשוק רחוק, ואעדר למשך חודש ימים. עלייך לשמור היטב על העדר. זכרי, יש שש כבשים ושמונה טלאים, ואני רוצה למצוא את כולם בשובי. ושימי לב, ננינה, מה שלא תעשי, אל תתקרבי לארמון הישן מעבר לגבעה, הוא מלא בפיות רעות שעלולות להמיט עלייך אסון. ננינה הבטיחה ואדונה יצא לדרך.

ביום הראשון הכל התנהל כשורה והיא החזירה את העדר בשלום לעת ערב, אבל למחרת היא כבר קצת השתעממה מלשבת על המדרון ולהביט בטלאים המדלגים, ותהתה למה רצה האדון שתישאר מעברה האחד של הגבעה, הרחק מן הארמון הישן שבצד השני.

"אם הוא מלא בפיות," אמרה לעצמה, "לא יקרה לי כלום אם רק אציץ. הייתי רוצה לראות פיה." וכבר הובילה את העדר אל מעבר לגבעה, ושם ישבה והביטה בארמון הישן והחרב למחצה, שאם להאמין לשמועות, נדלק בו אור בהיר למדי, כל ערב עם רדת החשיכה.

"מעניין אם האור באמת נדלק," אמרה ננינה. "הייתי רוצה לראות." ולפיכך חיכתה על המדרון עד שהשמש שקעה ומיד נדלק אור בהיר באחד מחלונות הארמון. ובעודה עומדת שם ומביטה, נפתחה הדלת הקדמית, ומתוכה יצא נער רועים עם עדר של עזים שחורות. ננינה נדהמה. מעולם לא ראתה נער יפה כל כך. הוא היה לבוש בבגד ירוק מנצנץ, ועל שפעת תלתליו התנוסס לו כובע חום רך מקושט בעלים. בידו האחת אחז מטה רועים ובאחרת חליל, ובזמן שהתקרב אל ננינה החל לחלל ולרקוד בעליזות, והעזים שמאחוריו גם הן קיפצו ורקדו. ננינה מעולם לא ראתה עזים כאלה. הן היו שחורות משחור ושערן היה מסולסל ועבות ומשיי למראה. ובעודה מקשיבה לניגון בפה פעור, שמעה את החליל דובר אליה מבעד לצלילים:

כשהגוזלים הקטנים מצייצים
והצמחים הקטנים מנצים
גם אנו רוקדים לנו יחד, בעליזות שכזו, הו.

נער הרועים רקד אליה בקלילות, וקול חלילו גבר והלך ועדיין דבב ואמר—

כשהגוזלים הקטנים מצייצים
והצמחים הקטנים מנצים
גם אנו רוקדים לנו יחד, בעליזות שכזו, הו.

ננינה פערה את עיניה למראה העזים המרקדות ומדלגות לפי הקצב, והמראה היה כה מרנין שגם רגליה שלה התחילו לנוע על פי הלחן. הרועה קד לפניה והושיט לה את ידו, והיא נתנה לו את שלה וכבר פצחו השניים בריקוד משותף. רגליה של ננינה היו קלות כאילו נעשו משעם, והיא צחקה מרוב אושר בזמן שקיפצה. כיוון שרקדה עם הרועה, גם העדר שלה הצטרף, וכך רקדו להם יחד ואחריהם העזים השחורות והכבשים המדלגות בעליזות. "אם העדר שלי הולך אחרי, לא יכול להיגרם כל נזק," חשבה ננינה, והם המשיכו לפזז לפי הלחן המופלא—

כשהגוזלים הקטנים מצייצים
והצמחים הקטנים מנצים
גם אנו רוקדים לנו יחד, בעליזות שכזו, הו.

מרי דה מורגן, הכבשים של ננינה, איור: אוליב קוקרל

לאן רקדו היא לא ידעה. היא לא חשבה על כלום מלבד העונג שבריקוד לקול הצלילים הנפלאים; אבל לפתע פתאום, ממש לפני עלות השחר, עצר הרועה, שמט את ידה ונשף תו אחד איטי בחלילו, ומיד התקבצו העזים סביבו, ולפני שראתה לאן פנו כבר נעלמו בתוך הארמון. רק אז שמה לב שהשמש זרחה ונתקפה פחד נורא כי לילה שלם חלף, בזמן שעל פי תחושתה חלפו רק עשר דקות. היא ספרה את הכבשים, ואבוי! טלה אחד אבד. היא חיפשה בכל מקום ולא מצאה את עקבותיו. לבסוף הובילה את שאר העדר בחזרה לחווה והשגיחה עליו בעיניים עצומות למחצה, כה יגֵעה היתה מליל הריקודים. אבל כשירד הערב, ואחרי שישנה מעט, היא אמרה לעצמה, "ברור שהתוכנית הטובה ביותר תהיה לחזור לארמון הישן ולגלות אם אוכל לשוב ולראות את הרועה עם העזים השחורות." וקצת אחרי השקיעה היא אמנם חזרה לארמון, ושוב נפתחה הדלת והנער היפהפה הגיח מתוכה, ואחריו העזים השחורות. וברגע שהתחיל לחלל והעזים התחילו לרקוד, שכחה ננינה את הטלה האבוד ורקדה עם הרועה הצעיר כמו בפעם הקודמת. ושוב רקדו עד הבוקר, עד שהסתלק בפתאומיות וננינה גילתה שעוד טלה נעלם. או אז בכתה וקוננה והכריזה שבלילה הבא היא רק תביט ברועה ובשום פנים לא תרקוד, ובלילה הבא הכל חזר על עצמו; ברגע ששמעה את החליל היא לא הצליחה לעמוד בשקט במקום, ועוד כבשה אבדה. וכך זה נמשך עד שחלפו שבועיים ומכל העדר נותרה רק כבשה אחת אחרונה. ננינה נתקפה פחד איום, כי מה תגיד לאדונהּ שישוב עוד מעט מדרכו, ואף על פי כן חזרה וישבה ליד הארמון הישן, וכשהרועה אמנם הגיח והנגינה התחדשה היא לא יכלה להתאפק ורקדה, ובבוקר אבד לה גם הטלה האחרון!

כל היום שוטטה ננינה כה וכה ובכתה ולא מצאה אף כבשה. לבסוף קרסה מותשת לרגלי עץ האשור שצמח ליד הארמון והתייפחה כשמצחה שעון אל גזעו. תוך כדי בכי הבחינה שמישהו פגע בענפים הנמוכים של העץ והם מִדלדלים לצדו שבורים. היא הצמידה את השברים שייתאחו, ובזמן שקשרה אותם שמעה קול אפלולי לוחש, "תודה לך, ננינה; ננינה, אל תרקדי." היא הביטה סביבה ולא הבחינה באיש. ושוב שמעה את הלחישה, "ננינה, אל תרקדי." הקול בקע מתוך עץ האשור ומבין העלים אמנם ניבטו אליה פנים קטנים מפותלים. "תודה לך ננינה, על שהצלת את הענף שלי," אמר העץ, "ואם תשמעי בקולי תקבלי גם את כל הכבשים שלך בחזרה."

מרי דה מורגן, הכבשים של ננינה, איור: אוליב קוקרל

"הכבשים שלי," קראה ננינה. "אני אעשה הכל, רק תגיד לי מה."

"אם כך אסור לך לרקוד. בכל פעם שתסרבי לרקוד עם הפֵיון, תוחזר לך כבשה אחת."

"אבל איך אוכל לסרב?" קראה ננינה. "ברגע שהחליל מתחיל לנגן, רגלי מתחילות לזוז מעצמן, אין טעם לנסות." והיא בכתה בקול רם.

"אם כך עלייך לטמון את רגלייך באדמה כאילו היו שורשים," לחש הקול בחזרה. "חפרי בור עמוק, ואני אוחז ברגלייך ולא אניח לך להזיז אותן, אבל את תצטרכי לשאת את הכאב, ולא להרתע גם אם תצלעי אחר כך, כי אני אחזיק בך בכוח כזה שתיפצעי."

"פצע אותי כמה שתרצה," קראה ננינה, "אני לא אתלונן. כדי להשיג את הכבשים שלי בחזרה אני מוכנה לכל כאב." והיא כרעה ברך לרגלי העץ וחפרה בור עמוק בין שורשיו, ונעמדה בתוכו וכיסתה את רגליה בעפר, ומיד הרגישה משהו מתקרב אליהן ונכרך סביבן ומושך אותן עמוק יותר לתוך האדמה, וכאילו כופת אותן בחבלים. וכבר הוארו חלונות הארמון והדלת נפתחה. "אחוז בי, אחוז בי חזק," היא קראה, "כי ברגע שאשמע את הניגון אתחיל לרקוד." העץ לא ענה אבל היא חשה איך שורשיו מתהדקים סביב רגליה עד שלא יכלה לזוז. ודלת הארמון אמנם נפתחה כמקודם ומתוכה הגיח נער הרועים היפהפה ואחריו העזים, והכבשים של ננינה, ושוב נשמעו צלילי החליל הנפלא, והנער רקד היישר אל העץ שמתחתיו ניצבה ננינה והושיט לה את ידו. היא הרגישה איך רגליה מתחילות לנוע בתוך האדמה, אבל שורשי העץ נלפתו סביבן עד שלא יכלה לזוז אפילו אינץ' אחד. הרועה עדיין כרכר מולה, וכשראתה אותו מרקד בראש וכל הצאן בעקבותיו, נתקפה תשוקה נוראה לרקוד וניסתה לחלץ את רגליה בכוח מלפיתת השורשים, ללא הועיל, הגם שכמעט צרחה מן הכאב שנגרם לה. הרועה רקד לפניה עוד שעה ארוכה, עד שהחליל השמיע את התו הארוך שלו והוא נעלם בדיוק כמו קודם, אלא שהפעם לא נלווה אליו העדר כולו. אחד הטלאים הקטנים נותר לצדה של ננינה, וכשהבחינה בו היא בכתה מרוב שמחה, וכבר הרגישה איך השורשים מרפים מרגליה. וכשמשכה אותן מהאדמה הן היו כחולות וחבולות מהחיכוך. היא הובילה את הטלה הביתה ונעלה אותו בדיר, אולם רגליה היו כה נוקשות ונפוחות שאך בקושי שירכה אותן. בלילה הבא חזרה לעץ האשור, ושוב החליקה את רגליה אל בין שורשיו וחשה כיצד הם מתפתלים סביבן, אבל הפעם היו רגליה המסכנות כה דוויות שהיא בכתה כשהשורשים נגעו בהן. ושוב הופיע הפֵיון, ושוב שמעה את החליל, והכמיהה לריקוד היתה נוראה מתמיד, אבל השורשים נכרכו סביב רגליה ולא הניחו לה לזוז. וכשהחליל השתתק והפֵיון נעלם, נותרה לצדה עוד אחת מהכבשים, וננינה הובילה אותה הביתה כפי שעשתה בפעם הקודמת, כשהיא מדדה באיטיות רבה על רגליה המחוצות.

מרי דה מורגן, הכבשים של ננינה, איור: אוליב קוקרל

אותו דבר קרה בלילה הבא ובזה שאחריו, עד שכל העדר חזר מלבד כבשה אחת, ורגליה של ננינה היו במצב כה רע עד שבקושי נגררה לדרכה. הן היו כה מעוכות ומדממות שתהתה אם יחלימו אי פעם או שפשוט תצלע עד יום מותה.

בערב האחרון היא דידתה אל העץ וכמעט בכתה מרוב כאב. כשישבה לצד הגזע שמעה את הקול הרך הנאנח אומר, "לא נורא, ננינה, הלילה הוא הלילה האחרון, וגם אם זה יכאב יותר מכל, זה יחלוף עד מהרה." ושוב החליקה את רגליה לתוך העפר אף שהתכווצה ממגעו, ומיד שקעה השמש, חלונות הארמון הוארו, ומן הדלת יצא הרועה מלווה בעזיו השחורות ובכבשה הצחורה של ננינה, והפעם הוא נראה יפה מתמיד, בכֶּתֶר המשובץ אבנים יקרות שחבש לראשו, ובבגדי הזהב והארגמן שעטה. אבל כשהחליל התחיל לנגן הוא לא השמיע את הניגון הקופצני של הריקוד אלא צלילים ארוכים ונוגים של תהלוכת לוויה. וגם הפעם היו רגליה של ננינה מתנועעות כנגד רצונה וצועדות לפי קצב לולא השורשים שמשכו אותן מטה. דמעות של כאב זרמו על לחייה, היא התייפחה, והפעם במקום המילים העליזות אמרה המוסיקה—

שובי אלינו ננינה, שובי לרקוד ילדונת
ריקוד אחד אחרון יחליף כאב בעונג

עד מהרה גבר הקצב ואיתו הכמיהה לרקוד. ננינה התנודדה וקראה בקול וזעקה בזמן שהפֵיון ועדרו חוללו, רגע בחגיגיות ובאיטיות, ורגע בחדווה פראית. בדיוק כשהרגישה שלא תוכל לשאת עוד, השמיע החליל צליל אחד נמוך, ובשאון אדיר של רעם נעלמו הרועה ועזיו, ולא רק הם, גם קירות הארמון הישן התפוררו, בַּמָקום שבו עמד נותר רק גל אבנים. על העשב לצד ננינה נותרה הכבשה האחרונה שלה. "להתראות, ננינה," אמר הקול מתוך עץ האשור. "עכשיו חזר אלייך כל העדר שלך." היא חשה איך השורשים מרופפים את אחיזתם, אבל כשהשפילה את עיניה ראתה שרגליה מדממות, הן נפצעו כשניסתה להיעקר אל הריקוד. היא כרעה ברך ואיחתה את האדמה הפצועה, ואחר כך כרכה את זרועותיה מסביב לעץ ונשקה לו והודתה לו על עזרתו, אבל הקול לא חזר לדבר. והיא הובילה הביתה את הכבשה האחרונה כשהיא זוחלת על ארבע כי רגליה לא נשאו אותה.

למחרת, כשהחוואי חזר הביתה, הוא היה מרוצה מאד ששמרה על שלמות העדר, אבל גם השתוקק לדעת איך פצעה את רגליה באופן נורא כל כך.

"האמת, אדון," אמרה ננינה, "זה קרה לי בזמן שהצלתי את הכבשים שנלכדו במקומות מסוכנים."

למרגלות עץ האשור, ובכל מקום שבו נגע דמה של ננינה, צצו פרחים ארגמניים קטנים ויפים, ובכל פעם שחלפה על פניהם היא נזכרה איך נענשה על חוסר הציות לאדון והחליטה לא לחזור על כך לעולמים.

*

ולפרשנות: אובדן התמימות, על "הכבשים של ננינה" מאת מרי דה מורגן

עוד על מרי דה מורגן בעיר האושר

פרוייקט מרי דה מורגן

את תצטרכי כמובן לטפל בכל נסיך לגופו

צרחות של דגים

עץ השיער (תרגום), הפרק הראשון (ומשם יש הפניות לפרקים הבאים)

האם אפשר לאחות גוף שנקרע לגזרים? (על עץ השיער)

Read Full Post »

יש בדיקות רפואיות שבהן מחדירים מצלמות זעירות לתוך הגוף. "עץ השיער" של מרי דה מורגן הוא כמו מצלמה זעירה שהוחדרה לתוך איבר של הנפש. התעללות, מיניות, חוסר אונים, כזב, קנאה, וקסמי ריפוי וצמיחה לכודים בדימויים עזים ומסתוריים ארוגים משיער, עצים, אברי גוף, ציפורים, מים ואור.

תרגמתי את הסיפור לכבוד יום הולדתי, והוא יתפרסם כאן במשך 6 ימים, כל ערב חלק, ואחר כך אכתוב עליו כמה דברים.

לחלק הראשון של עץ השיער

*

עץ השיער מאת מרי דה מורגן (חלק שני)

תרגום: מרית בן ישראל

.

המלך לא התמהמה. הוא זימן את שריו וסיפר להם את חלומה של המלכה. פרס של מאה אלף לירות הובטח למי שיביא למלכה זרעים מעץ השיער, או ימסור, לכל הפחות, מידע שיביא לאיתורו – כך קרא הכרוז שנשלח להפיץ את הבשורה. מודעות ענק נתלו בכל רחבי הממלכה. העץ המסתורי הפך לשיחת היום. כולם תהו היכן הוא צומח כי כולם השתוקקו לזכות בפרס, ובו בזמן הם התקשו להאמין שהעץ הנפלא גדל בגבולות הממלכה.

והנה קרה שמלח עני בשם רופרט נתקל באחת מכרזות הפרס. רופרט היה צעיר וחזק אך יתום מאם ומאב, לא היו לו אחים או אחיות והוא היה כל כך בודד שלא היה איכפת לו מה יעלה בגורלו.

כשקרא על הפרס הגדול שהוקצב לכל מי שיביא חדשות מעץ השיער, מיד שאל את עצמו איפה גדל עץ השיער והאם יוכל למצוא אותו.

"מאה אלף לירות זה סכום גדול מאד," הוא אמר לעצמו. "וגם אני יכול לזכות בו כמו כל אחד אחר. למה שלא אצא לחפש את העץ. נכון שיש כאן הימור, אבל אולי יהיה לי מזל."

הוא ארז כמה דברים והפליג בסירה קטנה הרחק צפונה; שם, כפי שזכר, שוכנת ארץ זרה ומוזרה שבה החיות דוברות כגברים וכנשים, ולצמחים יש זרועות ועיניים; והוא אמר לעצמו שאֵיפֹה אם לא שם, צומח העץ המופלא.

ובינתיים, יצאו מחצית מצעירי הממלכה למרדף אחרי עץ השיער ואחרי הפרס הגדול. הם פנו מזרחה, הם פנו מערבה, הם פנו צפונה, הם פנו דרומה; הם חיפשו בכל מקום ובכל ארץ אפשרית. כמה מהם התעייפו עד מהרה ושבו על עקבותיהם בטענה שהעץ לא קיים. אחרים המשיכו הלאה ושאלו כל אדם שבו פגשו אם שמע על עץ השיער ואם ראה אותו, ואף שלא מצאו כל זכר לעץ לא ויתרו ולא חזרו הביתה בידיים ריקות, אלא המשיכו הלאה והלאה. וכך נקפו החודשים וראשה של המלכה נותר חשוף.

כדי שהוד מלכותה לא תושפל למראה שערן של נשים אחרות בזמן ששלה אבד, צווה המלך על כל הנשים לחבוש כיפות קטנות שהשתפלו על מצחן; איש לא חיבב את הכיפות האלה, הכול סברו שהן מכוערות להפליא, ולפיכך השתוקקו גם הגבירות האחרות, כמעט כמו המלכה עצמה, שעץ השיער יימצא במהרה וששערה ישוב ויצמח.

למעלה: תחתית של דף מתוך הספר ההוא שעשיתי בגיל 19 (אפשר ללחוץ להגדלה). בעיבוד של יצחק לבנון הוחלפו הכיפות המשתפלות בכובעים מכוערים שהנשים הוכרחו ללבוש. החלק הזה של הסיפור עורר בי את הצד היהודי, אפילו האיור נראה לי כמו דף של תלמוד, וכך כתבתי בסגנוני המסולסל דאז: "וכל נשות הממלכה חבשו כובעים מכוערים ומהודקים ומעוקמים נורא להסתיר את שערן הנפלא [קצת כמו נסיכות של עור צפרדע] והמראה היה דומה למה שרואים בקו 1 כשנוסעים לכותל, אבל שם הנשים בכלל לא מבינות למה זה עצוב, והנשים של אגדת עץ השיער בכו והרגישו רע ועצוב, וכל האנשים במדינה ובמיוחד האוהבים שהסירו בחדרי חדרים [כמו האנוסים של ספרד] את המצנפות הכעורות מראשי אהובותיהן… וגו'."
סגנון הקווקווים בהשראת תחריטים, כמו תופר את הדמויות אל הדף.

*

ובאשר לרופרט, הוא הפליג והפליג צפונה עד שהרגיש שהוא מתקרב לארץ המכושפת שעליה שמע. ימים רבים לא ראה יבשה, והנה הבחין פתאום באי קטן ובודד בלב ים. האי לא הצמיח עשב או פרחים, רק שלושה עצים ניצבו בטבורו: האחד נראה כמו עץ אגוז רגיל, רק שהאגוזים שצמחו עליו היו אדומים ונוצצים. על ענפיו של העץ השני צמחו אבנים טובות מכל הסוגים, אבני אודם, ברקת, פנינים ויהלומים; אבל המוזר מכול היה העץ השלישי; ענפיו חשׂוּכי-העלים הבריקו כמו נחושת ממורטת. למעלה, בדיוק במרכז העץ, צמח לו תרמיל עצום שהצביע לעבר השמיים. יותר מכל דמה התרמיל לתוף כביר עשוי מנחושת קלל.

עץ מצרי מניק. לדה מורגן יש חיבור מאד עמוק לעצים. היא כתבה חורש שלם ופלאי (וגם בשבילי עצים שניים רק לבני אדם ולא בפער גדול. אולי הגיע הזמן לערוך את" רשימת העצים").

רופרט גרר את סירתו אל החוף וקפץ ליבשה. הוא מילא את כיסיו באבנים יקרות ובאגוזים אדומים, ועמד איזה זמן מול התרמיל הענקי, תוהה מה אצור בתוכו. עודו מתבונן נשמע רעם מחריש אוזנים, האוויר הזדעזע כשהתרמיל נבקע לשניים ותריסר אגוזים עגולים זהובים ומבריקים נשרו לאדמה. ובאותו רגע ממש, קמל העץ כולו כאילו הוכה בברק וענפי הנחושת צנחו ממנו.

רופרט נבהל מן הרעש וכבש את פניו בקרקע, אבל כשחזר השקט התרומם בזהירות ובחן את האגוזים החדשים. הם היו כל כך יפים וזוהרים שהחליט לקחת אותם למזכרת. הוא הניח אותם לצדו על מושב הסירה. כשעזב את האי כבר היה ברור שהוא מתקרב לארץ הפלאות, בגלל הדגים שלא ברחו מן הסירה אלא השתרכו בעקבותיה בשובל ארוך, וכשרופרט השליך את חכתו הם לא נגסו בפיתיון, רק התקבצו לרגע סביב הקרס והתפזרו בצחקוקים חרישיים מלאי בוז. רופרט עדיין בהה בהם, מבולבל עד עומק נשמתו, והנה נשמע משק כנפיים ונשר גדול וצהוב הופיע מעל לראשו. הנשר חג מסביב לסירה ולבסוף נחת על חרטומה והתבונן במלח בסקרנות.

גוסטב קלימט, דג זהב, 1901

"האם אלה אגוזים שאני רואה בכיסך?" שאל הנשר כעבור כמה דקות.

"כן," אמר רופרט, ותוך כדי דיבור חפן כמה מהאגוזים האדומים והושיט אותם לציפור.

"קודם עליך לקלוף אותם," אמר הנשר.

רופרט ציית, חושש לסרב, זוכר את העונש הנורא שהוטל על המלכה בעוון חוסר נימוס לציפור. הנשר לעס את האגוזים ולבסוף אמר:

"לאן פניך?"

והמלח סיפר לו בתשובה, על גסותה של המלכה ועל נקמנותו של הנשר שהשמיד את שערה.

"אני יודע, זה הייתי אני," גיחך הציפור. "תן לי עוד כמה אגוזים."

רופרט ציית והמשיך וסיפר לציפור את חלומה המוזר של המלכה ואת כל מה שהתרחש בעקבותיו, איך המלך הציע פרס למי שימצא את עץ השיער, ואיך הוא עצמו יצא לחפש את העץ הנהדר.

"אתה לא תמצא אותו כל כך מהר, אם אתה שואל אותי," אמר הציפור בפה מלא אגוזים. "אם המלכה תחכה עד שתמצא את העץ, היא תצטרך להסתדר בלי שיער כמעט עד יום מותה. אני מתאר לעצמי שעכשיו היא מתחרטת על חוסר הנימוס שגילתה." עודו מדבר, הבחין הנשר באגוזים האחרים, הזהובים, המוטלים על המושב. הוא עט עליהם בצרחה אבל רופרט היה זריז ממנו; הוא תחב את האגוזים לצרורו והרחיק אותו מן הציפור.

"מה זה היה?" נאנק הציפור. "איפה השגת את האגוזים האלה? דבֵּר מייד."

"הם היו," אמר רופרט ולפת את הצרור ביתר שאת, "בתוך התרמיל היחיד שצמח על עץ חסר עלים שענפיו כמו נוצקו מנחושת. העץ גדל על אי קטן לא הרחק מכאן." לשמע הדברים פלט הציפור קריאה חרישית. הוא קרטע לקצה הספסל ולטש עיניים זועמות וחמדניות ברופרט ובצרור הלפות בידיו. "אלה אם כן, אגוזיו של עץ הזירבל," אמר לבסוף; "והתרמיל נפתח דווקא כשלא הייתי שם. במשך אלפיים שנה המתנתי להבשלתו ועוד אלפיים שנה יחלפו עד שישוב ויבשיל. זהו עץ הזירבל החי היחיד בעולם ושום דבר אחר עלי אדמות לא ישווה לאגוזיו."

כשרופרט ראה את הנשר משתופף בפינת הספסל, ראשו מושפל ונוצותיו מזדקרות, וזכר את הנזק שגרם, התחשק לו להתנפל על היצור ולמלוק את ראשו אבל הוא התאפק ואמר:

"אתה יכול להזדקף. אלה האגוזים שלי ואני מתכוון לשמור עליהם; אבל אם תענה על שאלה או שתיים, אולי תזכה באחד."

לשמע הדברים זקף הנשר את קומתו, החליק את נוצותיו וסקר את רופרט בחשד.

"אתה טוען שאתה הוא הציפור שהעלים את שערה של המלכה. אם תאמר לי איך לרפא את הקללה אתן לך אגוז."

"מה!" קרא הציפור, וניער בכעס את כנפיו. "שאני אספר לך איך להחזיר למלכה את שערה? לעולם לא – גם אם לא אטעם עוד אגוז, כל ימי חיי."

"בסדר גמור," אמר רופרט. הוא הניח אגוז מוזהב בכף ידו ופשט אותה בהזמנה. "אמור לי רק לאיזה כיוון עלי לחתור כדי למצוא את הארץ שבה צומח עץ השיער, ואתן לך אגוז בתמורה."

הנשר היטה את ראשו והתבונן ברופרט בדממה, ופתאום התרומם בצווחה ונעלם עוד לפני שהמלח הבחין בתזוזה.

רופרט כעס בהתחלה, אבל כיוון שהציפור נעלם לא היה טעם לחשוב על כך, ובכל מקרה למד על ערכם של האגוזים המוזהבים. אם הנשר באמת חושק בהם, אולי הוא יחזור.

והוא צדק. כל היום וכל הלילה היטלטלה הסירה הקטנה בלב ים, אבל למחרת בבוקר, עם עלות השחר, הסתמן לו באופק פס מעורפל של יבשה, ובאותו רגע בדיוק נשמע משק כנפיים והנשר חזר ונחת על דופן הסירה.

רופרט המשיך בשלו, כאילו לא הבחין כלל בנוכחותו של האורח, ששבר לבסוף את השתיקה ב:

"האם אתה עדיין עומד מאחורי הצעתך? כי אני מוכן להראות לך את הכיוון תמורת אגוז זירבל."

המלח הוציא אגוז מכיסו ואמר:

"דבֵּר ואז תקבל."

"הגעת לארץ שבה צומח עץ השיער," אמר הציפור. "היא משתרעת לפניך. רבים מגיעים אליה ומעטים חוזרים."

"ולמה?" שאל רופרט ונתן לציפור את האגוז.

"למה?" חזר הציפור ותפס את האגוז במקורו. "נו, אתה כבר יודע היכן צומח העץ, את השאר תגלה במהרה…"

רופרט הרהר עוד קצת ואמר: "אם תגיד לי איך להגיע לעץ השיער ואיך לחזור משם בשלום, אתן לך ששה אגוזים שלמים בדרך חזרה. ואם תסרב אירה בך."

הציפור צחק בבוז. "לא תוכל לפגוע בי," אמר; "אתה מוזמן לנסות. לולא אגוזי הקסם שבכיסך, לא היית מגיע כל כך רחוק. רק פרי הזירבל מגן עליך מלחשי. אבל ייתכן שאמלא את בקשתך ואספר לך איך למצוא את עץ השיער, אם אמנם תבטיח לתת לי את האגוזים בשובך."

המלח שב והבטיח והציפור המשיך:

"כשתגיע ליבשה לך קדימה, לא חשוב מאיזו נקודה, לך ישר קדימה. אתה תגלה שכל בעלי החיים יכולים לדבר; אבל אני לא מציע לך לפתוח בשיחה. בייחוד עליך להיזהר מן הצמחים והפרחים; לכולם יש ידיים וזרועות והם ינסו לתפוס אותך, ואם במקרה יצליחו שום אגוז קסם לא יושיע אותך. אתה צריך לצעוד היישר קדימה עד שתגיע לחומה גבוהה שבה קבוע שער ברזל כבד ועליו כתוב:

רק מי שיודע יכול לעבור
רק מי שאין בו פחד יכול לדעת.

ואתה צריך לעמוד לפני השער ולומר:

אני יודע, אני יודע,
בפנים הרוח מתפרע,
בפנים המים זורמים.
אני יודע, אני יודע,
כך עץ השיער צומח,
בלילות ובימים.

ואז ייפתח השער, ומעבר לו תמצא את עץ השיער. את היתר תצטרך לגלות בעצמך. אני מלאתי את חלקי בהסכם, ואתה אל תשכח את שלך."

כשסיים את דבריו פרש הנשר את כנפיו ונעלם.

***

לפרק הבא של הסיפור

*

על מרי דה מורגן

פרוייקט מרי דה מורגן

את תצטרכי כמובן, לטפל בכל נסיך לגופו

צרחות של דגים

פוסט שמתחיל במרי דה מורגן ומסתיים ברונית מטלון

*

עוד אגדה אמנותית מאותה תקופה: חבל טבור מזהב – על המלך הצעיר של אוסקר ויילד

ועוד מאותה תקופה, עם קסם קצת שונה טלטלה אסתטית וקיומית – על ילדי המים של צ'רלס קינגסלי

*

*********************************************************************************
*********************************************************************************

ובלי שום קשר אבל חשוב מאד!

ספריית גן לוינסקי לקהילות הזרות בתל אביב זקוקה למתנדבים!
.

********************************************************************************
********************************************************************************

*

Read Full Post »

פעם הראיתי תמונות של דינוזאורים לילד קטן שלא שמע על קיומם. חשבתי שהוא יתלהב והוא אמר בזלזול: "אני מכיר את זה, חלמתי על זה." כך פחות או יותר – רק בפליאה במקום זלזול – הרגשתי, אני עדיין מרגישה, מול "עץ השיער" של מרי דה מורגן.

יש בדיקות רפואיות שבהן מחדירים מצלמות זעירות לתוך הגוף. "עץ השיער" הוא כמו מצלמה זעירה שהוחדרה לתוך איבר של הנפש. התעללות, מיניות, חוסר אונים, כזב, קנאה, וקסמי ריפוי וצמיחה לכודים בדימויים עזים ומסתוריים ארוגים משיער, עצים, אברי גוף, ציפורים, מים ואור.    

כשלושה שבועות נעדרתי מכאן, ההפסקה הגדולה ביותר מאז שפתחתי את הבלוג. ובחודש הקרוב, בט' תשרי, בערב יום כיפור לפי התאריך העברי, או בארבע עשרה לספטמבר (חג הדרקון, לפי לוח עיר האושר), יחול יום הולדתי. תרגמתי את "עץ השיער" כמתנה מעצמי לעצמי ולכל מי שכבר נשבה בקסמה של מרי דה מורגן, ובכלל.

מפאת אורכו של הסיפור – כ 7,000 מילים – חילקתי אותו לששה המשכים לא שווים שיפורסמו מדי ערב. בפוסט השביעי אכתוב בזהירות אמנם, כמה מילים משלי. פרשנויות, כפי שרבים מכם יודעים, גורמות לי אושר, אבל יש מרחבים סיפוריים שפשוט מתפוררים מנגיעתן."כל אחד מזהה, אם במודע ואם לא, את הבעייתיות שבמתן הסברים," אמר יוזף בויס, "בייחוד כשמדובר … במשהו שיש בו מן המסתורין ומן החידה."
ויש הרבה משניהם ב"עץ השיער".
אבל די בהקדמות.

*

עץ השיער מאת מרי דה מורגן (חלק ראשון)

לפני שנים רבות חייתה מלכה צעירה שנחשבה לאישה היפה ביותר בעולם. עורה היה צחור וחלק כמו שנהב ועיניה נצצו ככוכבים. אבל היפה מכל היה שערה. הוא לא היה שחור ולא זהוב אלא בדיוק באמצע, בין שני הצבעים, בגוון המדויק של עלה יבש שנשר מעץ אשור. השיער היה כה ארוך שהשתרך אחריה בלכתה, וכה עבות עד שנדרשו שלוש משרתות כדי לסרקו וכדי לקלוע אותו מדי בוקר. כל יום היה ספר החצר חופף ומבשם את השיער ובוחן אותו ביסודיות לוודא שלא נחלש או נשר. וגם המלך, בעלה של המלכה, היה גאה כמו אישתו בשיער הנהדר; הוא העניק לה קישוטים יפהפיים, מסרקי זהב וסיכות יהלומים, וציווה על גנן החצר לשמור את היפים בפרחים כדי לנעוץ בשערה.

עלי שלכת של עץ אשור

ולא רק המלך והמלכה, גם כל אנשי החצר ובנות הלוויה, וכל אחד ואחד מתושבי הממלכה – סגד לשערה של המלכה; ואף שכמה מהגבירות התקשו לכבוש את קנאתן, גם הן הסכימו שיהיה זה אסון לאומי מן המעלה הראשונה אם משהו יקרה לשיער.

בוקר אחד, כשהמלכה ישבה ליד החלון ורקמה, חלפה על פניה ביעף ציפור גדולה. זה היה ציפור זכר, דמוי נשר עם מקור מעוקל ועיניים מכוערות ופראיות. זמן מה חג מול החלון הפתוח ולבסוף נחת על ענף של עץ דובדבן וצפה במלכה השקועה במלאכת הרקמה. היא לא הבחינה בו כלל עד שפער את מקורו ואמר בקול צורם:

"בוקר טוב, מלכה; יש לך המון שיער."

המלכה צחקה, מרוצה שאפילו נשר פשוט מתרשם מיפי תלתליה.

"כן," אמרה וטלטלה את השיער שהתנחשל סביבה. "יש לי יותר שיער מלכל אישה אחרת בממלכה."

"אם כך, את יכולה להפריש לי קצת," אמר הציפור, "אני זקוק לחומר רך כדי לרפד בו את קיני, וכמה משערותייך יפתרו את הבעיה."

"שערותי!" קראה המלכה, לוטשת את עיניה בתדהמה. "בשערותי היפהפיות אתה רוצה לרפד את קינך העלוב! אתה כנראה משוגע. האם אינך יודע שאני המלכה ושאני מחשיבה את שערותי יותר מכל דבר אחר על פני האדמה?"

"ובכל זאת, הן יתאימו מאד לצרכי. את תעשי בחוכמה אם תתני לי כמה," אמר הציפור באיום.

"באמת," קראה המלכה, "לא עולה בדעתי למלא את בקשתך. מעולם, בכל ימי חיי, לא נתקלתי בחוצפה כזאת. עוף מכאן או שאצווה לירות בך."

"החיילים שלך לא יוכלו לפגוע בי," גיחך הציפור; "ואת תתחרטי מרה אם תשלחי אותם לנסות. אני נותן לך עוד הזדמנות אחת, אחרונה, מלכה. האם תתני לי כמה משערותייך לרפד בהן את קני?"

"לא אתן," ענתה המלכה וכמעט בכתה מרוב זעם; "באיזו זכות אתה מבקש דבר כזה."

הציפור לא הוסיף לדבר, רק נסק לאטו והחל להקיף את העץ שוב ושוב, ובזמן שחג סביבו הוא זימר בקול חרישי:

כשהענפים ייחשפו ברוח הקרה,
תאבד גם המלכה הגאה את שערה;
בבוא האביב ישובו העלים
אך היכן ומתי יימצאו התלתלים?

כשסיים את שירו, פלט הנשר צרחה חדה ונעלם מעיני המלכה המשתוממת.

לפרה רפאליטים, בני דורה וחוגה של מרי דה מורגן, היתה חולשה לשיער. אנתוני פרדריק סנדיז – הלנה מטרויה

עוד פרה רפאליטי עם חולשה לשיער, דנטה גבריאל רוזטי, ליידי לילית

ועוד פרה רפאליטי עם חולשה לשיער, ג'ון אברט מילה, שושבינה

עץ השיער, אייר ויליאם דה מורגן, 1877

הסתיו היה בעיצומו. המלכה שמעה את הרוח שורקת בין הענפים, ועד מהרה נשרו גם כמה עלים מעץ הדובדבן. ובעודם מפרפרים על האדמה, נשר לחיקה של המלכה גם חופן תלתלים.

היא נחרדה ורצה אל המלך בדמעות, לספר לו מה קרה. המלך צחק והבטיח לה שהציפור אינו יכול לעולל לה כל רע. השיער לא נשר בגלל הרוח, זה בסך הכל מקרה.

ובאשר למלכה, היא עדיין התקשתה להרגע. באותו לילה, אחרי שהגברות הברישו את שערה נותרו שערות רבות על כל מברשת ושניים או שלושה תלתלים צנחו לרצפה. ולמחרת בבוקר כשהתעוררה נחו על הכרית כמה קווצות חומות רכות שניתקו מראשה, וכשקמה מן המיטה נפל עוד אשד שיער ונערם על הרצפה.

המלכה האומללה פכרה את אצבעותיה והזעיקה את ספר החצר, שמיהר להגיע עם כמה וכמה בקבוקי תרחיץ  לחיזוק השיער; אבל כל התרחיצים שבעולם לא יכלו לעצור את הנשירה המבהילה שהלכה והואצה עד שאי אפשר היה להתכחש לה. הגבירות התקשו לקלוע תסרוקת מהשיער המִדלדל. קרחת קטנה נפערה על ראשה של המלכה שלא העזה להציץ בעץ הדובדבן ולבדוק כמה עלים נשארו. בכל פעם שהרוח נשבה היתה שומעת אותם נושרים. היא נרעדה כשחשבה כמה מהר ייעלמו. ובוקר אחד, אחרי ליל סערה, היא מיהרה לחלון, וראתה שלא נותר אף עלה על עץ הדובדבן, הענפים היו לגמרי קירחים. וכשפנתה לראי גילתה שגם ראשה שלה התקרח למרבה הזוועה. התלתל האחרון נשר והותיר את ראשה לבן וחלק כביצה. היא צרחה והתעלפה מרוב אימה. הגבירות נחפזו לעזרתה וגם הן נאלמו דום. ובאשר למלך, צערו היה כה גדול שהתייפח בקול רם.

המלכה הושכבה במיטתה, וכל רופאי וסַפָּרי החצר ערכו כנס גדול על שיטות להצמחת שיער. ובזמן שהחליטו על סדרת טיפולים, הסתגרה המלכה בחדרה. כדי להסתיר את הבושה נמסר שנפלה למשכב. אבל הימים חלפו ואפילו שערה אחת לא בצבצה מראשה הלבן והחשוף של המלכה. ולבסוף לא ניתן עוד להסתיר את אסונה. החדשות התקבלו בצער גדול ואבל כללי הוכרז עד שישוב השיער ויצמח. המלכה כיסתה את קרחתה בכיפת תחרה קטנה מעוטרת באבנים יקרות. זו היתה כיפה קטנה ונחמדה שהחמיאה לה מאד, כך לפחות טענו כל אנשי החצר. אבל היא לא היתה יפה כמו השיער שאבד, ובפעם הראשונה שהמלכה חבשה אותה בציבור היא בקושי עצרה את דמעותיה.

וכך חלפו הימים, ללא שינוי; הרופאים והסַפָּרים שברו את ראשם כדי למצוא תרופה לקרחת, והמלכה איבדה את תאבונה מרוב כעס ולבסוף חלתה ונפלה למשכב. בלילה הראשון למחלתה חלמה חלום שליווה אותה במשך כל היום. היא חלמה שהיא יושבת בגן הארמון ופתאום צץ מולה אישון, מין יצור מוזר שכמוהו לא ראתה מעולם; לא גבוה מעכביש גדול ולבושו ירוק מכף רגל ועד ראש. למראה המלכה החל האישון לרקוד ולשיר את המילים הבאות:

כשהעשב דליל, עת לקצור, עת לקצור,
אבל כשהאדמה חשופה, יש לזרוע, זרוע, זרוע.

עודו מזמר, שלף האישון מכיסו חופן זרעים קטנטנים וזרה אותם סביבו. ומיד נבט מן האדמה צמח קטן שגדל וגדל וגדל עד שהפך לעץ עבות, מן הגזע פרצו ענפים ובמקום עלים הנצו מתוכם פקעות קטנות של שיער שגדלו וגדלו עד שנגעו באדמה וכיסו את העץ מכל עבריו.

כשהמלכה הקיצה משנתה היא לא חדלה לחשוב על העץ המוזר; ובלילה הבא כשנרדמה, היא חלמה אותו חלום בדיוק. וגם בלילה השלישי היא חלמה אותו חלום, וכשהתעוררה שלחה לקרוא לבעלה וסיפרה לו את חלומה במשך שלושה לילות רצופים.

"ועכשיו, בעלי היקר," המשיכה, "אני משוכנעת שהדבר היחיד שיכול לשוב ולהצמיח את שערותי הוא כמה זרעים מעץ השיער. ואני מתחננת לפניך שלא תחסוך במאמצים למצוא את העץ המופלא, ושתציע פרס לכל מי שיביא מידע על מקום צמיחתו. כי אני מרגישה —" וכאן השתנקה המלכה וקולה נצרד – "שאם לא אמצא את עץ השיער לעולם לא אקבל את שערי בחזרה, ואם לא אקבל את שערי, אמות, כי אין לי חיים בלעדיו." כשהמלכה סיימה לדבר היא שבה וצנחה אל הכרית ועצמה את עיניה.

הפרה רפאליטים ושגעון השיער – רישום של תומפסון על פי הגבירה משאלוט של ויליאם הולמן האנט. את הציור המקורי הנפלא אפשר לראות בפוסט על המלך הצעיר של אוסקר ויילד

*

לחלק הבא של הסיפור

*

עוד על שיער

גן עדן מושחת, או שלוש הערות על רפונזל (שבו אפשר לראות בין השאר את הרפונזל הפרה הרפאליטית של Cowper שהיא הכי המלכה של "עץ השיער")

כמו שלחם אינו רק מזון צמה אינה רק תסרוקת

מונה חאטום, הלמוט ניוטון, שיער

ועוד.

על מרי דה מורגן

פרוייקט מרי דה מורגן

את תצטרכי כמובן, לטפל בכל נסיך לגופו

צרחות של דגים

פוסט שמתחיל במרי דה מורגן ומסתיים ברונית מטלון

*

עוד אגדה אמנותית מאותה תקופה: חבל טבור מזהב – על המלך הצעיר של אוסקר ויילד

*

*********************************************************************************
*********************************************************************************

ובלי שום קשר אבל חשוב מאד!

ספריית גן לוינסקי לקהילות הזרות בתל אביב זקוקה למתנדבים!
.

********************************************************************************
********************************************************************************


*

Read Full Post »

זהו הפרק השישי והאחרון במיני סדרה על דיוקנאות המפורסמים של אנני ליבוביץ'.

לפרק הראשון – אנני ליבוביץ', דיאן ארבוס, אנדי וורהול
לפרק השני – אנני ליבוביץ', טשרניחובסקי והאקספרסיוניסטים
לפרק השלישי – אנני ליבוביץ' ודיוויד לינץ', דיוקנים ללא פנים
לפרק הרביעי קליאופטרה+איינשטיין- וופי גולדברג
לפרק החמישי – רוסו, גויה, קית' הרינג, טלפונים שבורים

אנחנו כמעט בסוף. הדימויים של ליבוביץ ישירים ובהירים אבל גם המבריקים שבהם הם לגמרי שטוחים, נטולי רגש, תת מודע, מתח, מסתורין (שכולם נמצאים למשל בדיוקן המצויר הזה). זה לגמרי פופ ארט כמובן, בזה התחלתי: אמנות שמנותקת מהמציאות ומכל המערך הרגשי שנלווה אליה וניזונה משכפולים ודימויים. ועם זאת, אחרי חשיפה ממושכת, נוצר חסך במורכבות וגעגוע לקצת פיוט. אז אני מסיימת דווקא בשניים כאלה.

1. מיק ג'אגר

אנני ליבוביץ' מיק ג'אגר

אגון שילה, 1890-1918

אגון שילה

אגון שילה

אגון שילה

מיק ג'אגר הוא אולי המצולם מס' 1 של אנני ליבוביץ'. ליבוביץ חזרה וצילמה אותו. בתמונה העליונה משתקפת פרסונת האגון שילה שלו, השדופה זוויתית, המיניות על גבול העווּת והקָצֶה, אנרגיית הסנה-שאיננו-אוכּל של הרוק (הנעורים, במקרה של שילה).

אבל הדיוקן האהוב על הצלמת הוא דווקא הדיוקן השקט והמאופק הזה:

אנני ליבוביץ', מיק ג'אגר במעלית 1975

ג'אגר לבוש בחלוק רחצה וחבוש במגבת. אין לו זרועות, בהמשך לנטייה הגרפית של ליבוביץ, לחסוך בפרטים ובאיברים לטובת צורות כמו הלולאות של חגורת החלוק. חסרון הזרועות מחזק את שלל המשולשים של הקומפוזיציה, שקודקודם במפתח החלוק, או אפילו בלולאה המרכזית. נקודת המגוז מצביעה כמו חץ על פרצופו של ג'אגר.

הדיוקן כולו מקיים מעין דבר והיפוכו: איזון (בזכות הסימטריה) בערבון מוגבל ועל חודו של שפיץ. לא משהו שאפשר לבנות עליו. יש מתח בין החיספוס של הרוק לאיכות הקלינית-סטרילית-גרפית של התפאורה והתלבושת. ג'אגר חצוי מאחור על ידי קיר המעלית, והאלמנט הבולט בפניו הן העיניים הכהות עם העיגולים השחורים שמהדהדים במנורות התקרה הלבנות (כמו כשנועצים מבט במשהו ופתאום רואים את התשליל שלו מרצד מול העיניים). דיוקן המעלית אינו מוחצן כמו ה"אגון שילה". יש מתח בין פני השטח לבין מה שמעבר, כלומר עומק.

*

2. ג'ון ויוקו

אנני ליבוביץ, ג'ון ויוקו 1980

על התמונה הזאת כבר כתבתי בהזדמנות אחרת, אבל בינתיים נצבר עוד קצת מידע, וכך או אחרת – זו התמונה המדויקת לסיום הסדרה. אז הנה הגרסה המעודכנת:
ליבוביץ טוענת שהיא בסך הכל התכוונה לשחזר את הנשיקה שעל עטיפת האלבום "Double Fantasy" מ1980. השאר פשוט קרה מעצמו.

עטיפת האלבום "Double Fantasy"

אבל במודע או לא – גוסטב קלימט הסתנן/השתלט על הדיוקן.

גוסטב קלימט 1862-1918 הנשיקה (פרט)

גוסטב קלימט, רישום (הירך העירומה)

גוסטב קלימט, הנשיקה

אנני ליבוביץ, ג'ון ויוקו

גם ב"נשיקה" של קלימט הנאהבים שוכבים ועומדים בו בזמן. גם אצלו הגבר נושק לאישה. פניו נמעכים אל פניה כמו פניו של לנון; "שמאלו תחת ראשי וימינו תחבקני" כמו בשיר השירים. וגם בין שתי הקומפוזיציות יש זיקה, הרקע החום האחיד שעליו מונחים האוהבים כמו מגזרות מצועצעות מעט.

פניה של יוקו משובצים בזרועו של ג'ון כמו אבן יקרה. וכל אותה אורנמנטליות אַר-נוּבוֹ'אית של קווים זורמים ומתפנקים שליבוביץ אימצה בלי להעתיק: השיער, הזרועות, התנועה בין קפלי המכנסיים שלה לקפלי הירך שלו, וכרגיל היא השאירה את קצה המזרן והג'ינס של לנון כדי לשבש קצת את היִפיוף.

הכי אר נובו; קווים זורמים ומתפנקים (1)

הכי אר נובו; קווים זורמים ומתפנקים (2)

גוסטב קלימט, פרט מציור אחר (יש יותר מקבין של אימהוּת אצל ליבוביץ)

אנני ליבוביץ צילמה דיוקן פיוטי ורגשי; לנון הקופיף העירום נתלה על אונו העץ, נאחז בשערה-צמרתה. התמונה, כפי שהתברר בדיעבד, צולמה שעות אחדות לפני שלנון נרצח; הוא נראה כל כך פגיע ומתרפק, כאילו ידע שהמוות עומד להפריד. וכמו שכתב פעם בורחס "הזמן ההורס מבצרים מגביר את כוחם של שירים." וזה מה שקרה לצילום. הוא היה יפה מלכתחילה, והזמן הטעין אותו בתועפות של עצב וגעגועים.

אנני ליבוביץ', יוקו אונו 1981 – יוקו היא עדיין עץ בשביל ליבוביץ' גם בדיוקן הזה.

*

עוד על אר נובו ועוד הרבה אמנות חבל טבור מזהב, על המלך הצעיר של אוסקר ויילד

עוד על יוקו אונו – בגדי הכעס והאהבה – על Cut Piece של יוקו אונו

מה אומרים האיורים? העץ הנדיב

*

לפרקים הקודמים בסדרה:
לפרק הראשון – אנני ליבוביץ', דיאן ארבוס, אנדי וורהול
לפרק השני – אנני ליבוביץ', טשרניחובסקי והאקספרסיוניסטים
לפרק השלישי – אנני ליבוביץ' ודיוויד לינץ', דיוקנים ללא פנים
לפרק הרביעי קליאופטרה+איינשטיין- וופי גולדברג
לפרק החמישי – רוסו, גויה, קית' הרינג, טלפונים שבורים

Read Full Post »

סאי (סיי?) שונגון היתה אשת חצר יפנית בשלהי המאה העשירית, בת לוויתה של הקיסרית סדקו. היא כתבה יומן. לא בדיוק יומן אלא אוסף דפים, פתקים עם אנקדוטות, תיאורי טבע והרהורים שנשמרו במגירה של כרית העץ שעליה ישנה.

"ספר הכרית של סאי שונגון" כך נקרא היומן, העכשווי בצורה מוזרה, יותר מכל טקסט אחר מימי הביניים שאני מכירה. קריאתו שברה כמעט כל סטריאוטיפ שהיה לי על חצרות מלכים בימי הביניים ועל נשים ביפן.

שונגון היא מתבוננת שנונה ומשועשעת – כשהיא מתארת למשל, את בנות הלוויה ש'מאבדות כל שפיות' בלהיטותן להגיע לאיזה מופע מחול, איך הן מרימות את חצאיותיהן עד מעל לראשיהן תוך כדי ריצה (הן לבשו כמה שכבות) כדי להסתיר את פניהן מעוברי אורח, ואיך הן מתנגשות ונחבטות זו בזו ובכל דבר.
היא מוקסמת מכל סוג של יופי: מעשב שלא כוסח כדי לאפשר לטיפות הטל להתעבות לכל אורכו, או מנערה יפהפייה שמתייסרת בכאב שיניים.
וכל דבר מזכיר לה שורה משיר, או גורם לה לכתוב אחת.

העולם של "ספר הכרית" נמצא בתנועה מתמדת בין הטבעי למלאכותי, בין הפיוטי לארצי ובין הנשגב למצחיק. ניקח למשל את האפיזודה שבה מתארחות בנות הלוויה בארמונו המושלם של אבי הקיסרית: עץ הדובדבן שצומח לרגלי המדרגות מכוסה בפריחה נהדרת שקצת הקדימה את זמנה. מבט נוסף מגלה לשונגון שזו פריחה מלאכותית שהודבקה לענפי העץ (כמו בט"ו בשבט).
היא חוששת מגשם, ולילה אחד הוא אכן יורד ועושה שמות בפרחים. לפנות בוקר היא מתעוררת ומשקיפה על העץ. היא נזכרת בשיר על פרחי דובדבן זרועי טל וחושבת עד כמה אי אפשר להשוות את הפרחים המסמורטטים מהגשם לפניהם הבוכיות של נאהבים שהופרדו בעל כורחם.
ואז, לפתע פתאום, פורץ לחצר גדוד של משרתים ובני לוויה. הם מסתערים על העץ ומתחילים לתלוש את הפריחה ולשבור את הענפים. מחילופי הדברים ביניהם היא לומדת שהוד מעלתו ציווה עליהם להסיר את הפרחים בלילה והשמש כבר זרחה, ואוי ואבוי!

בתמונה למעלה: "בכניסה לגן עמד שיח-ורדים גדול: הוורדים שצמחו עליו היו לבנים, אבל שלושה גננים עמלו לידו, צובעים אותם באדום בחריצות גדולה. אליס חשבה שזה דבר מוזר מאד …  "תגידו לי בבקשה," אמרה אליס בביישנות מה, "למה אתם צובעים את הוורדים?" … "טוב, האמת היא גברת צעירה, שזה היה צריך להיות שיח ורדים אדומים ואנחנו נטענו במקרה ורדים לבנים; ואם המלכה תגלה את זה היא תכרות לכולנו את הראשים…" (מתוך "הרפתקאות אליס בארץ הפלאות", תרגום רינה ליטווין)
הגירסה האנגלית לפרשת הפרחים המודבקים של סאי שונגון. עוד על הקו הדק והמשחקי בין המציאות לייצוגה – הרצפה הבלתי מטואטאת.


"ספר הכרית" מלא תיאורים קרירים-חושניים של נופים וחפצים. לא אוצרות נדירים אלא מוצרי צריכה כמו בגדים מעוצבים ממשי אדום כהה או סגול בהיר, חום צהבהב, ירוק-ענבים, עין-הפיל (משי סיני בדיגום עדין של כסף וזהב) ותחרה כחולה על רקע צחור. וגם חפצים נוספים, בייחוד אביזרי קליגרפיה: אבני דיו ומכחולים, ניירות איכותיים, ומכתבים קשורים באלגנטיות ומקושטים בענפים קלופים.

החצר שבה משרתת שונגון היא צעירה: הקיסרית היא נערה-אישה ובנות הלוויה הן חברותיה (בשלב מסוים מתייחסת לעצמה שונגון כאל זקנה שחייה מאחוריה והמתרגם מעיר שהיא היתה אז כבת שלושים). הן מתנהלות בחבורה, כמו בנות עשרה. פעם כשהן מתארחות באיזה מבנה של האצולה הגבוהה הן משחקות וצוחקות בקול רם, מתיישבות על כסאותיהם של רמי-המעלה, הופכות ספסלים ומתעלמות מגערותיהם של השומרים. שונגון מוסיפה קצת נופך הזוי ואפל לצהלה כשהיא מתארת את החום המעיק ואת נחילי הצרעות ומרבי הרגליים שנושרים עליהן בלילות מתקרת הרעפים העתיקה.

לפני שקראתי את הספר לא היה לי מושג על חיי היומיום של חצר הקיסר במאה העשירית, אבל הכרתי היטב את בגדד של המאה התשיעית, כפי שהיא נשקפת מסיפורי אלף לילה ולילה. ציפיתי לקיסר גחמני וכל יכול כמו הרון-אל-ראשיד, לקיסרית שתלויה במוצא פיו, לא כזאת שמתפקעת מצחוק למראה בעלה הישן. שונגון אגב סוגדת לקיסרית, אבל לא בהכנעה מבוהלת של נתין אלא כמו ילדה שמאוהבת בילדה היפה בכיתה. יש משהו נוגע לב בסדקו כפי שהיא מצטיירת מבעד לאנקדוטות: יפה וכבדת-ראש, אירונית-מלנכולית, גאה ופגיעה. משחקי האהבה-קנאה-שנאה-ידידות עם בנות הלוויה הזכירו לי שורה של פנחס שדה מתוך שירת ירושלים החדשה: "והנשים אינן אלא ילדות, רעות, אובדות עצה, חורשות מזימות וגעגועים". לא מזימות נוסח בגתן ותרש. תככים של ילדות. בבועה שבה מתרחש היומן אין שום פוליטיקה; הקיסר הצעיר מנגן בחליל, כותב שירים מארגן תחרויות ומהתלות כאילו אין לו ממלכה לנהל. ואמנם לא היתה לו, כפי שלמדתי מן ההערות. הוא היה קיסר בובה. השלטון קרה במקום אחר.

התוצאה מזכירה לפיכך מעין סדרת טלוויזיה, דרמה קומית על חבורת צעירים במגורים משותפים עם ביקורים ליליים של מאהבים שחומקים לפני עלות השחר (בתירוץ שהם לא רוצים להפסיד את הטל על העלים, רגישים שכמותם!). וכל הטקסים הקטנים: מוסד "המכתב של הבוקר שאחרי" למשל. גרסת המאה העשירית לטלפון שלמחרת. לשונגון עצמה היו לא מעט מאהבים. לפעמים, טוען המתרגם, היא ניהלה כמה פרשיות במקביל. עם אחד המאהבים היה לה צופן פרטי, מערכת מטפורות שמבוססת על מהלכים במשחק ה"גו" שאיפשרה להם לרכל בגלוי, בנוכחות אחרים. אחד מאנשי החצר חילץ את הסוד מן המאהב וניסה להתחיל איתה ב"שפת הגו" (ללא הצלחה, ברור שללא הצלחה).

בוקר אחד היא שומעת את אחת מבנות הלוויה מדברת בזלזול על איזה גבר שהיה במסדרון. המשרת של הגבר החזיק מטרייה מעל לראשו בזמן שעזב. שונגון מצותתת בסקרנות עד שהיא קולטת שהכוונה למאהב שלה עצמה, שהיה אמנם מדרג נמוך יחסית אבל לגמרי ראוי, לדעתה. ואז מגיע מכתב מהקיסרית: במכתב מצוירת מטרייה ענקית, שמסתירה את האיש האוחז בה, רואים רק את קצות אצבעותיו הכרוכות על הידית. ומתחת רשומה שורת שיר על אורו הראשון של השחר. שונגון מבועתת ובו-בזמן משועשעת (מצב אופייני). הקיסרית דורשת מענה מיידי, היא מצפה מבנות לווייתה לשמור על שמן הטוב. בתשובה מציירת שונגון גשם שוטף, היא משרבטת איזה חרוז על גשם ועל תומתה ומוסיפה בשולי המכתב: "זה היה כנראה רק עניין של בגדים רטובים". היא שולחת את המכתב לקיסרית שמראה אותו לכל הסובבים אותה בצחוק גדול.

ולמה אני מספרת את כל זה? בגלל חילופי המכתבים הילדותיים (כמו פתקים בכיתה) השילוב בין ציורים לשורות שיר, ובגלל הפרהסיה. כמעט תמיד יש קהל. כל אירוע נטחן ונשפט במגורי הגברים ובמגורי הנשים. מכתבים עוברים מיד ליד, התחלות של שירים נשלחות וכל העיניים נישאות אל הנמען בציפייה לסיומת מקורית. החיים הם מבחן בקיאות ויצירה אחד ארוך. חוויות הופכים לשורות שיר, וגם להפך: השירה נקרשת לחיים. בוקר אחד שואלת הקיסרית את שונגון "איך השלג על פסגת סיאנג לו?" (שאלה קונקרטית אבל גם ציטוט של שורה משיר). שונגון שולחת את המשרתת בתשובה לגלול את התריס (כמו שקורה בשורה מתקדמת יותר של אותו שיר). היא זוכה בתהילה מיידית על הפעולה הישירה.

השפה החיה והצלולה, הקצבית והשנונה שלה נלמדת עד היום כמופת של פרוזה יפנית. לי, שמכירה אותה רק דרך הצעיף של הכפול של התרגום (מיפנית לאנגלית, ולעברית שבתוכי), היא נשמעת כמו איזו פרנסואז סאגאן או רמון רדיגה, ושאר צעירי הפלא בעלי הפרוזה הקלאסית והמלוטשת שצצים בצרפת אחת לכמה שנים (אצל שונגון יש גם קורטוב "רומן חדש", אבל על כך בפעם אחרת) ובינתיים שוב חזרתי לנעורים.

ארון צרכי הקליגרפיה של גיבורת סרטו של פיטר גרינוויי ("נכתב בעור" קראו לו בעברית) שנעשה בהשראת סאי שונגון

אז מי היתה סאי שונגון – ידידתה של הקיסרית סדקו, אמנית של משחקי מילים, אישה נועזת ודעתנית, מאהבת חסרת חת. היחס שלה לגברים היה "תחרותי על גבול העוינות" כפי שמציין המתרגם לאנגלית בהערצה. בין אם שווים לה או רמי המעלה, שונגון התנצחה עם כולם (בקטע משעשע במיוחד היא יורדת על נשים שמאכילות גברים).
יש לה תשוקה עזה לקליגרפיה ולדקלום מתנגן של שירה. היא עליזה, מתפעלת מיופי וגולשת פה ושם להתפייטות: התמוגגות ממאהבים שרוכבים על סוסיהם ומחללים. בהיקסמות שלה מאור ירח יש רומנטיקה של נערות וטיפת מלנכוליה, כמו באהבת השקיעות של "הנסיך הקטן". הנחרצות שלה בכל הנוגע לכללי לבוש והתנהגות מזכירה את "קלולס"  (העיבוד האמריקאי-העכשווי ל"אמה" של ג'יין אוסטין עם אליסיה סילברסטיין המלבבת). ובכוונה אמרתי "קלולס" ולא "אמה", כי בכללים האנגליים של אוסטין יש כובד ויציבות של מסורת, ואצל שונגון יש מין שטיחוּת של אופנה וכללי משחק.
ויש לה גם מגרעת אחת מעציבה: צד מרי-אנטואנט, חוסר חמלה כלפי המעמדות הנמוכים. שונגון מתבוננת בהם בסקרנות – היא תמיד סקרנית – ובבוז צונן. זו לא סתם סנוביות תקופתית אלא מחסור מביך וקשה באנושיות. ואף שהקטעים האלה מהווים רק חלק זעיר מן הספר, יכול להיות שבגללם הוא לא תורגם. אבל זה מה שעושה אותה יותר ממשית ומעניינת. היא לא איור בלקסיקון פמיניסטי אלא אישה אמיתית עם מעלות ופגמים.

מורסקי שיקיבו, בת תקופתה ומחברת "מעשה גנז'י" שנחשב לרומן הפסיכולוגי הראשון (ואחד הראשונים בכלל), לא סבלה את שונגון:

"סאי שונגון כל כך מרוצה מעצמה," היא כתבה ביומנה, "אבל אם נעצור לרגע ונבחן את הכתבים הסיניים האלה שהיא מפזרת סביבה ביומרנות כזאת, נמצא שהם מלאים פגמים. מי שעושה מאמץ כזה להיות שונה מאחרים יאבד בסופו של דבר את הערכתם, ואני אמנם סבורה שאחריתה תהיה מרה. אין ספק שהיא מוכשרת, אבל כשמישהי מרשה לעצמה לתת דרור לרגשותיה בנסיבות כל כך לא הולמות, כשהיא פשוט מוכרחה לתעד כל דבר מעניין שעולה בדעתה, היא תיתפס בהכרח כקלת דעת, וזה ייגמר ברע."

עלי לפחות, ההשמצה פעלה בכיוון ההפוך. מיד נהייתי בעדה.

ובכל מקרה הפוסט הזה הוא רק ההקדמה.

הסיבה העיקרית להיקסמות שלי משונגון דורשת פוסט נפרד: דברים נפלאים.

*

עוד גבירות מ"עיר הגבירות"

כריסטין דה פיזן (על פמיניסטית מהמאה ה14 וקומיקס מימי הביניים)

יוקו אונובגדי הכעס והאהבה, על cut piece של יוקו אונו

שרה נאמן – הכלה שברחה על חמור

פינה באוש – הסוד

שרה וינצ'סטר – אה, אה, אה, אה!

סופי קאל – וודו וחפצי מעבר

Read Full Post »

"העץ הנדיב" מאת של סילברסטיין הוא ספר ילדים מאוייר בקו צנוע ומחוייך, משל קטן על אהבה שהתחבב גם על מבוגרים ומתבגרים והפך לספר מתנה. פה ושם הוא מעורר גם אי נוחות ואפילו כעס על הבלבול בין ניצול לאהבה.
קריאה חוזרת של הסיפור מחזקת כמדומה את המתנגדים. הוא נמסר במין תמימות מרגיזה, במין חוסר בקורתיות. לטובת מי שלא מכיר או לא זוכר, אני מצרפת את הטקסט:

פעם אחת היה עץ… והוא אהב ילד קטן אחד. וכל יום הילד היה בא ואוסף את העלים של העץ, ועושה מהם כתרים ומשחק במלך היער. הוא היה מטפס על הגזע ומתנדנד לו על הענפים, ואוכל תפוחי עץ. והם היו משחקים במחבואים. וכשהילד היה מתעייף, הוא היה נרדם בצילו של העץ. והילד אהב את העץ… מאד מאד. והעץ היה מאושר. אך הזמן חלף לו. והילד הלך וגדל. ולעתים קרובות העץ נשאר לבדו. ואז הילד בא יום אחד אל העץ, והעץ אמר: "בוא, ילד, בוא תטפס על הגזע שלי, תתנדנד על הענפים ותאכל תפחים ותשחק בצילי ותהיה מאושר."
"אני יותר מדי גדול בשביל לטפס ולשחק," אמר הילד."אני רוצה לקנות דברים ולעשות חיים. אני רוצה קצת כסף. אתה יכול לתת לי קצת כסף?"
"אני מצטער," אמר העץ, "אבל אין לי כסף. יש לי רק עלים ותפוחים. קח את התפוחים שלי, ילד, תמכור אותם בעיר. כך יהיה לך כסף ותהיה מאושר." ואז הילד טפס על העץ וקטף ממנו את התפוחים ולקח אותם איתו. והעץ היה מאושר. אבל הילד הלך ולא חזר הרבה זמן… והעץ היה עצוב. ואז יום אחד הילד חזר והעץ רעד מרוב שמחה ואמר: "בוא, ילד, תטפס על הגזע שלי ותתנדנד על הענפים ותהיה מאושר."
"אני יותר מדי עסוק בשביל לטפס על עצים," אמר הילד. "אני רוצה בית, שיהיה לי חם," הוא אמר, "אני רוצה אישה ואני רוצה ילדים, ובשביל זה אני צריך בית. אתה יכול לתת לי בית?"
"אין לי בית," אמר העץ, "היער הוא ביתי. אבל אתה יכול לקצץ את הענפים שלי ולבנות בית. אז תהיה מאושר." הילד קיצץ לעץ את ענפיו ולקח אותם איתו לבנות את ביתו. והעץ היה מאושר. אבל הילד הלך ולא חזר הרבה זמן. וכשהוא חזר, העץ היה כל כך מאושר שבקושי הצליח לדבר. "בוא ילד," הוא לחש, "בוא תשחק."
"אני יותר מדי זקן ועצוב בשביל לשחק," אמר הילד. "אני רוצה סירה שתיקח אותי הרחק הרחק מכאן. אתה יכול לתת לי סירה?"
"כרות את הגזע שלי ותעשה לך סירה," אמר העץ, "כך תוכל להפליג למרחקים… ותהיה מאושר." הילד כרת לעץ את הגזע ובנה לו סירה והפליג למרחקים. והעץ היה מאושר… אבל לא מאושר ממש. ואחרי הרבה זמן הילד חזר שוב.  "אני מצטער, ילד," אמר העץ,"אבל לא נשאר לי שום דבר לתת לך – התפוחים שלי כבר אינם."
"השיניים שלי יותר מדי חלשות בשביל תפוחים," אמר הילד.
"הענפים שלי כבר אינם," יותר לא תוכל להתנדנד עליהם – "
"אני יותר מדי זקן בשביל להתנדנד על ענפים," אמר הילד.
"הגזע שלי כבר איננו," אמר העץ, "לא תוכל לטפס – "
"אני יותר מדי עייף בשביל לטפס," אמר הילד.
"אני מצטער," אמר העץ, "הלוואי שיכולתי לתת לך משהו… אבל לא נשאר לי כלום. אני סתם גזע כרות זקן. אני מצטער…"
"אני לא צריך הרבה עכשיו," אמר הילד, "רק מקום שקט לשבת ולנוח. אני עייף מאד."
"אם כך," אמר העץ וזקף את עצמו כמה שרק הצליח, "אם כך, גזע כרות זקן הוא כן טוב בשביל לשבת ולנוח. בוא, ילד, שב לך ותנוח." והילד ישב. והעץ היה מאושר.

אלא ש"העץ הנדיב" אינו רק טקטס. לפני שחורצים את דינו כדאי להציץ באיורים.

פעם אחת היה עץ…
כך נפתח הספר. האיור מראה עץ – או ליתר דיוק – עץ חתוך. מרבית הצמרת נמצאת מחוץ לתמונה. הסיפור רק התחיל, שני עמודים שלמים מוקצים לעץ אחד, והמאייר עדיין "לא הצליח" להכניס אותו בשלמותו? ומי שזוכר יודע שהעץ ממשיך להיות חתוך לכל אורכו. ונשאלת השאלה למה, מה הסיבה לבחירה המוזרה. אז ככה: העץ בספר הוא אמו של הילד. איך אני יודעת?
ראשית לפי הטקסט. הילד מכונה "הילד" במשך כל הסיפור, גם כשהוא גדל – על פי העלילה והאיורים כאחת – והופך לנער ולגבר ולישיש מצומק. וזאת משום שהסיפור נמסר מנקודת מבטה של האם, ובשבילה הילד נשאר תמיד "הילד", לא משנה באיזה גיל.
שנית – המקור האנגלי מכנה את העץ she, ולגמרי במקרה נודע לי, שהסופר התעקש לשמור על לשון נקבה גם בעברית ורק כשהובהר לו כמה זה מאולץ – ויתר.
ושלישית – להוכחה השלישית המשכנעת מכולן, נגיע עוד מעט בהמשך.

לעת עתה אנו חוזרים לאיור החתוך; הסיפור אינו רק מסופר מנקודת מבטה של האם, אלא גם מאוייר מתוכהּ. והעץ בספר הזה הינו אם מסורתית, עקרת בית שהילד הוא כל עולמה. לאם הזאת אין "ציפורים" בראש. היא לא מתעניינת בשמיים, בדברים ש"ברומו של עולם". היא מרוכזת בטריטוריה הקטנה לרגליה שבה הילד מופיע ונעלם. וזה מה שרואים באיור.
ויש עוד סיבה, מסוג אחר: העלילה מתארת את החיתוך הזוחל של העץ. כשהמאייר מצייר אותו חתוך מלכתחילה, הוא רומז על הבאות ומשתעשע תוך כדי כך בחיתוכים משל עצמו. זוהי ארס-פואטיקה בזעיר אנפין. מציאות האיור נִדבּרת עם מציאות הסיפור.

אנחנו הופכים דף וקוראים:
והוא אהב ילד קטן אחד.

איפה הילד? אחרי חיפוש קצר מתגלה רגל זעירה בתחתית הדף. המפגש עם הסיפור עבר לאיור, שהפך למין חידה מצוירת כמו ב"ידיעות אחרונות". (ובכלל – לאורך כל הספר הטקסט ממוקם בתוךהאיור.)
זה מצחיק בגלל ההזרה, וגם מעורר סקרנות, כי באמנות כמו בחיים, מה שמוסתר תמיד יותר מעניין ממה שגלוי.
הרגל הקטנה מבליטה את הפרשי הגדלים בין הילד לעץ. היא נמצאת הרחק למטה בתחתית הדף, לעומת העץ הענקי החורג מקצהו העליון. אבל זה לא הכל. גם הבחירה ברגליים תתגלה כעקבית; כשם שהעץ ייחתך לכל אורך כל הספר, כך גם הילד ימשיך להיות מיוצג על ידי הרגליים.
הסיבה לכך היא קודם כל "כוראוגרפית"; אם מתבוננים בעלילה ממעוף ציפור – הילד והעץ הם שני הפכים: הילד נמצא כל הזמן בתנועה – הוא מופיע ונעלם, נוסע וחוזר. העץ הנדיב לא זז ממקומו (ועצים מדברים יכולים גם ללכת, כמו במשל יותם). הרגליים שבעזרתן נעים במרחב מייצגות את הדינמיות של הילד, כשם שהחיתוך מבליט את הסטאטיות של העץ: הצמרת שהיא החלק היותר חופשי ודינמי נחתכה מן האיור. העץ הזה הוא היציבות בהתגלמותה. כל כולו גזע ושורשים וטיפת עלווה ש"מודבקת" כמו גגון לקצה הדף. וזו כבר סיבה שלישית לאיור החתוך.

אבל העץ אינו רק חתוך. גם לו כמו לילד יש חלק גוף "מוביל": העץ מאופיין על ידי הידיים. הסיבה לכך נעוצה בפער הרגשי בין הגיבורים: העץ הרבה יותר אוהב מן הילד וגם הרבה יותר נדיב. The giving tree, העץ הנותן, כך הוא נקרא במקור. כשהמאייר מאפיין את הילד כ"דמות הרגליים" ואת העץ כ"דמות הידיים", הוא לא רק מדגיש את הפער המוטורי, אלא מביע את דעתו – שלא לומר את הביקורת הגלויה שלו – על הפער הרגשי: ידיים, ביחוד בהקשר של יחסי אם-ילד, הוא חלק גוף שמביע אהבה: מחבקים, מלטפים, לוקחים "על הידיים", וכמובן מעניקים. ברגליים בועטים. או מסתלקים.

וכדי שלא תצטרכו להאמין לי, אני מצרפת כמה דוגמאות – שאינן ערוכות אגב ברצף סיפורי, אלא ממוינות לפי נושאים.

ראשית העץ-האם כ"דמות הידיים":

על הכריכה – זרוע-ענף משליכה תפוח לתוך ידיו של הילד.

שני ענפים-זרועות מתקמרים בתנועת הזמנה.

כעבור שנים. הענפים-זרועות עדיין מתקמרים באותה תנועת הזמנה.

העלווה מתקמרת כמו זרוע אימהית "בהיכון" למקרה שהילד ייפול.

זרוע ארוכה יוצאת מן העץ ו"מגלה" את הילד. העלים בקצה הענף מסודרים בצורת כף יד מצביעה.

עץ עומד ב"חיבוק ידיים".

והנה היא, ההוכחה המכרעת שהבטחתי בהתחלה. כאן מתגלה העץ בצורה הברורה ביותר כאם אנושית שרוכנת לחבק את בנה הקטן: הזרועות הנכרכות סביבו, השַׁד המפוסל, הפרופיל העשוי העלים המציץ למעלה מימין. ושימו לב: הדף הזה, שבו כתוב במפורש שהילד אהב את העץ, הוא הדף היחיד שבו חלק הגוף הדומיננטי של הילד הוא יד ולא רגליים. באהבה – גם הילד הוא ידיים.

ועכשיו לילד כ"דמות הרגליים":

אמנם רואים גם את קצות הידיים, אבל מתחת לעץ מצויירות הנעליים שהילד חלץ. הן בולטות במיוחד בעולם המינימאליסטי של האיור, וכאילו מכפילות את נוכחותן של הרגליים – 2:1 לטובת הרגליים.

רק רגליים ונעליים – 2:0 לטובת הרגליים.

כאן הילד הוא אפילו יותר מרומז, אנחנו מסיקים את קיומו מן התפוחים המכורסמים הנושרים מן העץ, ומן הנעליים שמונחות מתחתיו, כנציגות של הרגליים.

גם כאן הרגליים מוכפלות על ידי הנעליים.

רק רגליים. ארבע רגליים – של הילד המתבגר ושל הנערה. (איך יודעים שזו נערה? לפי החצאית ולפי הלבבות החרוטים על הגזע: על הלב התחתון, הנמוך יותר, כתוב י. ק./ע. כלומר ילד קטן/עץ. ועל הלב הגבוה יותר: י. ק./נ. צ. כלומר ילד קטן/נערה צעירה.) רגליים בלבד, אפילו במחיר עיוות מסויים של המציאות; כי ייתכן כמובן שהשניים זוקפים את גוום מאחורי הגזע, אבל זה קצת דחוק ומלאכותי. ואם הם שוכבים למרגלותיו – הם היו אמורים לבצבץ לשמאלו של הגזע.
(ואם אנחנו כבר כאן, כדאי לשים לב שהאיור גם מוסיף אינפורמציה על הכתוב: הטקסט אומר רק שהילד גדל ולעתים קרובות העץ נשאר לבדו, והאיור מוסיף את הסיבה – לילד יש "דייט".)

שוב דרך הרגליים.

כאן מתגלה אישיות הרגליים במלוא כיעורה. וגם העיוות של המציאות קופץ לעין. המאייר כאילו ביטל את החלק העליון של הגוף.

ויש עוד משהו ראוי לציון בתמונה: כשהילד כורת את הגזע נכרת איתו גם הלב העליון (ילד קטן/נערה צעירה), ויוצא מן הספר. ובעצם יש כאן רמז פיוטי, "פליטת מכחול" שמבשרת-מסגירה את הסוף: לכאורה הילד מפליג למרחקים ואולי לעולם לא יחזור. העץ הרי נתן הכל. כבר אין לו מה להציע. אבל האיור רומז שזו טעות; עוד מעט ייעלמו כל הבלי העולם והמעגל ייסגר. הילד והעץ יחזרו לנקודת ההתחלה. הם ישובו ויתאחדו – בצורה קצת שונה, הרבה יותר עצובה ומפוכחת – כמו אז בילדות.

ואפשר להוסיף לסיום, שסילברסטיין המחבר והמאייר של "העץ הנדיב", היה כפי שכתוב על הכריכה האחורית, "הקריקטוריסט הנודע של 'פלייבוי'". ואולי בגלל זה (בגלל הקריקטוריסט, לא בגלל הפלייבוי) הוא רגיל לדבר בתמונות. הוא שולח אותן לחתור תחת הטקסט, להפוך את המשל הפשוט להרהור קצת יותר מורכב על אהבה ונתינה.

ומשהו אישי
היתה לי סבתא כזאת בדיוק. היא נתנה ואני לקחתי. בכל פעם שהתקשרתי אליה היא היתה אומרת: "בדיוק חשבתי עלייך!" אהבתי אותה אהבה גדולה. היא מתה לפני עשרים ושש שנה ואין יום שאני לא חושבת עליה. כתבתי עליה את הספר הראשון שלי. קראתי לה שָׁם יקרנדה. זה שֵׁם של עץ. בעברית הוא נקרא סיגלון. אחרי מותה נתן לי סבי את טבעת הנישואין שלה.

"לא הפסקתי לחלום שיקרנדה חוזרת מן המתים, ופעם אחת חלמתי שהיא חוזרת לתמיד, ומבקשת לכן שאחזיר לה את הטבעת; ולמרות שהמשכתי להתרפק עליה, ולא הרפיתי מכפות ידיה שהיו קרירות ויבשות והדיפו ריח נעים של קרם ידיים "יד-חן" או "ענוגה" (היא השתמשה לסירוגין בשניהם) פרצתי בצחוק. כי המתחזה שחדרה לחלום שלי, והצליחה לחקות במדויק את ריחה של יקרנדה, את קולה, את מגעה – אותה מתחזה כמעט מושלמת שגתה בחיקוי ההיגיון המיוחד של יקרנדה בכל הנוגע למתנות. הרעיון שיקרנדה תבקש ממני אי-פעם דבר שהיה שלה, ולו חפץ אישי וחד-פעמי כטבעת נישואין, היה מופרך כל כך שמיד ידעתי שזה חלום."

(מתוך אסור לשבת על צמות, עם עובד, 1996)

*

עצים, אמנות, עצים (בעיקר תמונות להשראה)

*

עוד על איורים באתר זה:

האיור הלא מתאים – על שלושה איורים של בתיה קולטון (הרצאה שנתתי בכנס "המאייר הזה הוא אני")

על גורילה מאת אנתוני בראון

האדם הוא שילוב בין צמח לציפור, על ברבורי הבר של אנדרסן ועל האיורים של מרג'ה

יש לי משהו עם אוטיסטים

ועוד ועוד

הקטגוריה מה אומרים האיורים? מתייחסת לכל פוסט שיש בו מדרש תמונה

Read Full Post »

« Newer Posts