בני הקטן אמר לי פעם: "את לא תמותי לעולם." אמרתי, "גם אני אמות יום אחד." והוא אמר, "כן, אבל אם את תמותי את תצמחי מחדש."
*
בין מחול למחול עלה בדעתי לכתוב פוסט, אולי מיני סדרה, על עצי קסם באוסף האחים גרים.
העץ הראשון שבדקתי היה של סינדרלה.
אם אתם מקמטים את המצח ותוהים על איזה עץ מדובר, סימן שגדלתם על גרסת הפיה הסנדקית של שארל פרו ו/או על דיסני שאימץ אותה.
הנערות החביבות וחסרות היישע של דיסני המצפות לנסיך הגואל, עושות עוול עצום לעושר ולתעוזה המגדרית של סיפורי האחים גרים. יום אחד עוד אכתוב את כתב ההגנה הפמיניסטי הגדול על אוסף המעשיות של האחים, ובינתיים אני ממשיכה לבחוש בפיוט ובקסם.
הפעם, במין קדימון לט"ו בשבט, בדקתי את העץ של סינדרלה. אלא שאי אפשר לדבר על העץ מבלי להידרש לנערה. הם מחוברים באיברים חיוניים.
זה יהיה פוסט כפול לפיכך; על העץ ועל סינדרלה עצמה. ולכלוכית של האחים גרים אינה נערה חסרת יישע אלא מכשפה רבת עוצמה (מכשפה לא במובן מרושעת, רק במובן רבת עוצמה).
*
וראשית התקציר:
"אשתו של איש עשיר חלתה", כך נפתח הסיפור. לפני מותה היא מבקשת מילדתה להיות יראת שמיים וטובה ומבטיחה לה שגם היא וגם האל הטוב יעמדו לצדה. הנערה בוכה על הקבר מדי יום, ועם בוא האביב נושא אביה אישה חדשה. לאם החורגת יש שתי בנות משלה, יפות ומרושעות באותה מידה. כל השלוש מעבידות את היתומה ומתאנות לה. הן שופכות את העדשים שלה לאפר וקוראות לה לכלוכית. כשהאב נוסע ליריד הוא שואל כל בת מה להביא לה. הבנות החורגות מבקשות בגדים ואבני חן, ואילו לכלוכית מבקשת את הענף הקטון הראשון שייתקל בכובעו בדרך הביתה. היא שותלת את הענף על קבר אמה ומשקה אותו בדמעותיה והוא צומח עד מהרה לעץ אגוז יפהפה. בכל פעם שלכלוכית מביעה משאלה מופיעה ציפור לבנה קטנה בין ענפיו ומשליכה לה את מבוקשה. ואז מכריז הנסיך על הנשף שבו יבחר לו כלה. האם החורגת שופכת קערת עדשים לאפר. אם לכלוכית תברר אותן בתוך שעתיים היא תורשה להתלוות אליהן. זו משימה בלתי אפשרית אבל לכלוכית יוצאת לגן וקוראת: "יוני הבית, יוני הבר וכל עוף השמיים, בואו ועזרו נא לי לברור, לסיר – הטובות, לגרון – הגרועות." וכל עוף השמיים אמנם מתגייס למשימה. האם החורגת לא מתרצה ושופכת לאפר כמות כפולה של עדשים, ואחרי שלכלוכית משלימה גם את המטלה השנייה היא מסרבת לקחת אותה בגלל בגדיה הבלויים. אחרי שהמשפחה יוצאת לכלוכית ממהרת לקבר אמה וקוראת: "עץ שלי, רעד והתנדנד, עלי זהב וכסף נא הורד" והציפור משליכה לה שמלת זהב וכסף ואנפילאות משי רקומות בכסף. הנסיך רוקד רק איתה וכשהיא עוזבת (כי הספיק לה, אין שום עוצר אצל האחים גרים) הוא רודף אחריה עד שהיא נעלמת בתוך שובך היונים. האב מקצץ את השובך אבל לכלוכית כבר נעלמה; היא החזירה את בגדי הנשף לציפור והתיישבה באפר. למחרת הכול חוזר על עצמו בדיוק, רק שהשמלה יפה יותר והנרדפת מזנקת לתוך עץ אגס. גם העץ נכרת ללא הועיל. ובפעם השלישית השמלה עוד יותר זוהרת והאנפילאות עשויות זהב. הנסיך המתוסכל מצווה למרוח את המדרגות בזפת ומצויד בנעל שנדבקה הוא מגיע לביתה של לכלוכית. האחות הראשונה מודדת את הנעל בחדרה, הבוהן גדולה מדי והאם מושיטה לה סכין "כרתי את הבוהן," היא אומרת, "כשתהיי מלכה לא תצטרכי עוד ללכת ברגל". התרמית מצליחה, הנסיך מרכיב אותה על סוסו אבל שתי יונים קוראות אליו מתוך עץ האגוז: "גרו, גרו, גרם/ בנעל יש דם/ הנעל מדי קטנה/ בבית יושבת הכלה הנכונה." הנסיך מחזיר אותה בבושת פנים והאחות השנייה מנסה את מזלה. היא כורתת את העקב ויוני האגוז מסגירות גם אותה. הנסיך רואה איך הדם "מטפס ועולה אדום כולו בגרביים הלבנות". הוא מחזיר אותה הביתה ודורש לראות את הבת השלישית. הפעם גם היונים מאשרות את הבחירה. הן מתיישבות על כתפי לכלוכית, ובזמן החתונה כשהאחיות מתייצבות לימינה ולשמאלה, כל יונה מנקרת עין לאחות שעומדת לידה. כשהם יוצאים מהכנסייה האחיות מתחלפות במקומות והיונים מנקרות גם את העיניים הנותרות.
(הציטוטים מן האוסף המלא בתרגום שמעון לוי, זה הוא שקורא לה לכלוכית)
*
1. הענף והעץ
לכלוכית מבקשת מתנה בלי שום ערך כספי. הענף השבור משקף את מעמדה הנמוך ואת היחסים עם אביה. גם לכלוכית עצמה היא מין ענף קטן שהוא נתקל בו בבית לפעמים.
במישור אחר הענף הוא המרכיב החסר בכישוף רב עוצמה, שבאמצעותו היא בוראת מחדש את ההגנה המשפחתית שאבדה לה: ענף מאבא, עפר מאמא (שמזינה גם את שורשי העץ), ודמעות מעיניה שלה. ובהמשך לשיחה על הקול בראש – שימו לב, אצל האחים גרים העצב משקה את העוצמה.
ולחילופין: באמצעות הענף, הקבר והדמעות היא מקימה את אמה לתחייה בדמות עץ עם ציפור משאלות.
עצי משאלות קיימים בתרבויות רבות. זה קשור מן הסתם לעלים שהם משירים בנדיבות כזאת, ואולי גם לפירות שהם מצמיחים בהמשך. לחש הקסם של לכלוכית מחצין את הקישור לשלכת: היא לא מבקשת שמלה אלא עלי זהב וכסף, מה שעושה גם אותה עצמה למין עץ קטן, מבחינה פיוטית לפחות, ומבשר את עלה הזהב שינשור אל מדרגות הארמון.
שלכת וזהב
סינדרלה, איירה ונדה גג. זה האיור היחיד שמצאתי שמנסה להתמודד עם העלוותיות של המתנות (ובדרך אגב גם מטמיע את הציפור בעץ, דרך השורשים שנראים כמו רגלה).
*
2. כל עוף השמיים
מי שמשליך את המתנות (ומעלים אותן כשצריך) אינו העץ עצמו אלא ציפור קטנה לבנה שמקננת בתוכו. מי היא אותה ציפור, נשמת האם? רוח הקודש? היונה של נוח שמבשרת את הגאולה ממבול הדמעות? כל התשובות נכונות.
הבשורה למרים, מאת פרה אנג'ליקו. על הציור המופלא הזה כתבתי פוסט נפרד אבל כאן הוא מופיע בזכות היונה הקטנה הלבנה המייצגת את רוח הקודש.
היונה מביאה ענף זית, אגידיוס דה רויה, המאה ה-15
לרגלי הקבר והעץ. משמאל איור של דניאלה דרשר (שהרגישה צורך להגדיל את הציפור), מימין, לא ידוע. לחצו להגדלה.
זאת ועוד: אמנם הציפור היא שמשליכה את השמלות, אבל בל נשכח שמדובר בעץ אגוז, וקליפות אגוז אצל האחים גרים, הן האריזה המקובלת לשמלות של אור. ראו למשל הנערה שלא רצתה להינשא לאביה. (האם אגוזי הפלא של האחים גרים היו ההשראה של לאה גולדברג ל"מעשה בשלושה אגוזים" שכל מי שיפתור את סודם אין כמותו מאושר בעולם?).
אבל לכלוכית לא שולטת רק בציפור המתנות, בהמשך מתברר שכל עוף השמיים סר למרותה. והיא אפילו לא צריכה להגיע עד העץ כדי לזמן את הציפורים, היא סתם יוצאת לחצר האחורית.
לכלוכית מזמנת את הציפורים, איור, אלכסנדר זיק
גיבורים טובי לב שעוזרים לבעלי חיים יזכו לעזרתם בשעת מצוקה, זה אחד מחוקי היסוד של עולם המעשיות. (הגיבור הטמבל של "מלכת הדבורים" למשל, מציל נמלים, ברווזים ודבורים, שעוזרים לו בבוא העת, לגאול ארמון מכושף ולזכות בנסיכה). אבל לכלוכית לא הושיעה שום ציפור. השליטה שלה בכל עוף השמיים היא פשוט הרחבה (עצומה) של שליטתה בעץ ובציפור. ואגב – מבחינה פיוטית היא גם "עץ קטן" שמתלבש בעלי זהב וכסף, וגם ציפור קטנה שנמלטת פעם לשובך ופעם לתוך עץ אגס (אבל לא לתוך עץ האגוז; אותו אסור לקצץ, היא זקוקה לו כמו ששמשון זקוק לשערותיו).
לכלוכית של האחים גרים אינה תלויה בפיה סנדקית ואינה כפופה לשום עוצר. היא מופיעה ונעלמת כרצונה עד שהיא משתכנעת שהנסיך אוהב אותה בזכות עצמה ולא בזכות בגדיה המפוארים.
וזה מסתיים בחתונה, כן, ככה נראה סוף טוב אצל האחים גרים, בלי קשר למין הגיבור.
זאת ועוד: עוצמתה של לכלוכית גדלה ככל שמתקדם הסיפור. בהתחלה היא צריכה ללכת לעץ כדי לקבל את מבוקשה, אחר כך די בלחש קסם שהיא מדקלמת, ואחר כך היא לא זקוקה גם למילים. הציפורים חושפות את הכלות המזויפות על דעת עצמן, ובהתאם למשאלות לבה, ובחלק האחרון של הסיפור הן נוקמות באחיות הרעות.
הנקמה לא נכללה במהדורה הראשונה של המעשיות. האחים גרים הוסיפו אותה בהמשך, ובכך תרמו בלי משים גם מימד מאיים לדמותה של הגיבורה; או שהכוח עלה לה לראש והיא שולחת את הציפורים לנקום באכזריות (ובחינניות, במין סימטריה כוריאוגרפית וטיקסית) או שכוחה הלך והתעצם עד שיצא מכלל שליטה. כך קרה בשעתו לדמטר שכישפה ילד לא בכוונה; הוא העיר הערה חסרת טקט והמבט הרע שנתנה בו הפך אותו ללטאה (עוד על הסיפור).
*
3. ממצאים מפתיעים
ובחזרה לעץ הפלא; לפני שבדקתי את האחים גרים היתה לי דעה מסוימת על עצי פלא; חשבתי שהבוטניקה הפלאית שלהם היא מעין גירסה אקסטרימית של הבוטניקה המקובלת.
כלומר, אם במציאות יש לעלים, לפירות, לזרעים, לקליפה ולשרף של עץ מסוים סגולות מרפא – בעולם האגדות, הסגולות האלו יועלו בחזקה: תפוח זהב מגן ההספרידות יזַכּה בחיי נצח, וחופן זרעים מעץ השיער יצמיח שיער על כל ראש.
ואותו עיקרון פועל גם מצד הצורה; עצי הפלא פשוט הולכים עוד צעד ומממשים סגולות מטפוריות של עצים מציאותיים: עץ מציאותי שענפיו זורמים למטה כמו דמעות נקרא "ערבה בוכייה", ומקבילו האגדתי יממש את המטפורה ויזיל דמעות אמיתיות.
העץ של סינדרלה לעומת זאת, הוא זן אחר ונדיר. זהו עץ אישי וביוגרפי. סוג ייחודי של הנדסה גנטית, הכלאה בין נפש של נערה לבין הטבע (הכי קרוב שמצאתי זה חיות הדמון של פיליפ פולמן ב"חומריו האפלים"). סינדרלה לא זקוקה להספרידות כדי לשמור על העץ שלה. כמו הנעל שמתאימה רק לכף רגלה, כך גם העץ נענה רק לה, הוא כמו איבר מגופה, ואיש לא יכול להשתמש בו מלבדה.
*
וכמאמר המשורר (שגם עליו כתבתי לאחרונה בהקשר מאגי):
נייר מופלא עושים מאילנות. ואני – להפך:
אני הופך נייר לאילנות, לעץ חיים.
אני שולח שורשי בו, עד אשר תפרוץ
שירת הציפורים.
(אברהם סוצקבר, תרגם בנימין הרשב)
*
עוד באותם עניינים
עצים, אמנות, עצים
ביקוש גדול לדמעות
האדם הוא שילוב בין צמח לציפור
דיוקן האמן כמכשף צעיר (על האיורים של עפרה עמית לאחים גרים)
בואי אמא
הפמיניזם המפתיע של האחים גרים
הנערה ששיחקה עם רוצח סידרתי
ועוד
Read Full Post »
עיר-האושר 
