Feeds:
פוסטים
תגובות

Posts Tagged ‘עצים’

למעט כמה אנשים אין דבר בעולם שאני אוהבת יותר מעצים; גם עצים מציאותיים כמו אלונים ועצי זית, שקדיות, עצי לימון, יקרנדות, וגם עצי פלא ונפש שצומחים בגני האגדות והאמנות. חלקם כבר נטועים בעיר האושר ואחרים מחכים לתורם בגַּן סודי שצומח לי בראש.

עוד מעט ט"ו בשבט. רציתי לטעת עץ בשדרות עיר האושר ואף אחד מן העצים הטובים לא התרצה. רק עץ חשוף עם ניצני אש הלך אחרי כמו צל.

במילון המצויר של התערוכה ("קרנפים" 2015) הוא עומד לצד חנה'לה של שמלת השבת וכמו נוטה ונמשך אל צמד נרות השבת הצומחים מפטמותיה (פתאום אני שמה לב לקרבה הצלילית והכְּתיבית בין פמוטות לפטמות – האם זה מה שהצית את הדימוי בלב של קמל-בלבין?).

חליל בלבין ומרב קמל, מתוך "קרנפים" (2015). משמאל "ט"ו בשבט", מימין "חנה'לה" (כאן ניסיתי לפצח את תעלומת האווז הדו-ראשי שהיא מחזיקה).

.

"משורר גדול הוא יותר בבחינת מגלה מאשר בבחינת ממציא", כתב בורחס*. "בכדי להלל את אבן-שרף, איש בארחא, נהוג לומר שרק הוא יכול לדמות את כוכבי השחר המחווירים לעלים נושרים מן העצים. אילו באמת כך היה כי אז היתה זו הוכחה שדימוי זה הוא שדוף, כי דימוי שרק אדם אחד יכול להלבישו במילים, אינו נוגע בעצם לאיש. קיימים על פני האדמה דברים עד אין ספור, ואפשר לדמות כל דבר למשנהו". [מכאן ואילך זו אני מרית, שחוטפת את הטקסט ומשתלטת עליו:] דימוי העלים לכוכבים אינו יוצא דופן יותר מדימויים לדגים, לציפורים, ללהבות. העץ שנקרא "ט"ו בשבט" הוא גם חנוכייה פורחת כמו במערכונים על ילדים שמבלבלים בין החגים. בימים אחרים (שקשה לי מאד לדמיין) אפשר היה לראות בו "סְנֶה-תקווה מלבלב", אבל לעת עתה אני שומעת רק את האיום של האטד שמדבב אותו:

אִם בֶּאֱמֶת אַתֶּם מֹשְׁחִים אֹתִי לְמֶלֶךְ עֲלֵיכֶם, בֹּאוּ חֲסוּ בְצִלִּי; וְאִם-אַיִן–תֵּצֵא אֵשׁ מִן-הָאָטָד, וְתֹאכַל אֶת-אַרְזֵי הַלְּבָנוֹן. (משל יותם, שופטים, פרק ט', פסוק ח' ואילך)

חליל בלבין ומרב קמל, ט"ו בשבט, מתוך "קרנפים" 2015

.

איבדתי את האופטימיות שלי.

המוצא הישר יבוא על שכרו.

מי שנותרה לה טיפת אופטימיות במימייה מוזמנת לחלוק אותה פה.

*

* מקור הציטוט: חורחה לואיס בורחס, "מחקרו של אברואס", מתוך גן השבילים המתפצלים

*

עוד עצים בעיר האושר

העץ הנדיב, מה אומרים האיורים?

עצים, אמנות, עצים

הנלבב בעצי הקסם של האחים גרים

עץ השיער של מרי דה מורגן

עוד עץ פלאי של מרי דה מורגן

העץ של סינדרלה (של סינדרלה, כן!)

עצים מטרידים, עצים מחרידים

ועוד 

Read Full Post »

צעירים חרדים שטיפסו על עץ להשקיף על לוויית הרב קנייבסקי, צילם איתי רון. לחצו להגדלה
צעירים שטיפסו על עץ להשקיף על כניסת ישוע לירושלים, צייר ג'וטו די בונדונה (שני פרטים, התמונה השלמה בהמשך) לחצו להגדלה

תמונת השנה של איתי רון בתערוכת "עדות מקומית"*: צעירים חרדים שטיפסו על עץ להשקיף על לוויית הרב קנייבסקי. תמונה יפה, קצת עצובה וארצית, כי מוות של מי שהיה יקר לרבים, וקצת חלומית ומעוררת חיוך על מבוגרים שכמו חזרו לילדותם (אוי ואבוי לו לשובב / חור גדול במכנסיו וגו'). ותוסיפו על זה את הקדרות האגבית של המציאות: מינימליזם של שמיים כמעט לבנים, סבך הקווים של הענפים החשופים, ובגדיהם השחורים של המטפסים הנאחזים בהם כעדת שַׁחרורים. אחד מהם מפנה את ראשו לעברנו. ציציותיו הלבנות משתלשלות כענפי ערבה בוכייה.

ונזכרתי בצעירים של ג'וטו די בונדונה, אלה שטיפסו על עצים, להשקיף על כניסת ישוע לירושלים.

רַבִּים מִן הֶהָמוֹן פָּרְשׂוּ אֶת בִּגְדֵיהֶם עַל הַדֶּרֶךְ וַאֲחֵרִים כָּרְתוּ עֲנָפִים מִן הָעֵצִים וְשָׁטְחוּ אוֹתָם עַל הַדֶּרֶךְ. וַהֲמוֹן הָעָם שֶׁהָלְכוּ לְפָנָיו וְאַחֲרָיו קָרְאוּ: הוֹשַׁע־נָא לְבֶן־דָּוִד! בָּרוּךְ הַבָּא בְּשֵׁם יְהוָה! הוֹשַׁע־נָא בַּמְּרוֹמִים!" (הבשורה על פי מתי).

האנשים בציור של ג'וטו (התמונה השלמה למטה, לחצו להגדלה) פושטים את בגדיהם ככתוב, ופורשים אותם לרגלי החמור. אחד מהם מנופף בענף שכרת לפני שיניח אותו לפניו. ייתכן שהמטפס השמאלי מנסה לכרות ענף נוסף כדי לרפד את דרכו. והאחר? אולי זה סתם פרחח שטיפס להשקיף, או טיפס לקטוף ענף ונשאר להשקיף. זה לא נראה כמו זכי:

וְהִנֵּה אִישׁ, זַכַּי שְׁמוֹ, וְהוּא מֵרָאשֵׁי הַמּוֹכְסִים וְעָשִׁיר. וַיְבַקֵּשׁ לִרְאוֹת אֶת ישוע מִי הוּא וְלֹא יָכֹל מִפְּנֵי הָעָם כִּי שְׁפַל קוֹמָה הָיָה. וַיְקַדֵּם וַיָּרָץ וַיַּעַל עַל שִׁקְמָה אַחַת לְמַעַן רְאוֹת אֹתוֹ כִּי שָׁם דַּרְכּוֹ אֲשֶׁר יַעֲבָר בָּהּ (הבשורה על פי לוקאס).

זו אמורה להיות תהלוכת ניצחון והכתרה, אבל אנחנו – כמו ג'וטו ובני זמנו – יודעים מה שהאנשים בתמונה עדיין אינם יודעים: זה השבוע האחרון בחייו של ישוע. בעוד כמה ימים ייצלב. תהלוכת ההכתרה כומסת כבר את תהלוכת הלווייה.

אז מה רציתי להגיד? שבני אדם הם בני אדם, שהמשותף ביננו רב על המפריד. שהאמת הזאת (שנחבלה כבר מזמן) נמצאת בסכנת ריסוק. שג'וטו אהוב עלי, כי הוא אף פעם לא נוקשה ודוגמטי. לא משנה כמה הציור שלו דתי, הוא תמיד חי ואנושי. וכך כותב ג'ורג'ו וסארי (היסטוריון האמנות הרנסאנסי) על תמונה אחרת, שבה צייר את ישו התינוק נמסר לשמעון הקדוש בבית המקדש (בתקריב למטה, לחצו להגדלה):

מלבד החיבה הגדולה הניכרת בזקן המקבל את ישו, רואים שם את תנועתו של הילד, הירא מפניו, כשהוא מושיט זרועותיו בחרדה לעבר אמו; שום דבר לא יכול להיות מלבב ויפה יותר מזה.

ומי לא היה פעם (או לא היה לו פעם) תינוק כזה שרוצה לידיים של אמא?

*

*"עדות מקומית" היא תערוכה לצילומי עיתונות ותיעוד המוצגת בימים אלה, במוזיאון ארץ ישראל. אצרה, לאה אביר. 

*

כבר פעמיים קודם, הגעתי לג'וטו דרך צילומי עיתונות

אלכס ליבק, ג'וטו, פיתוי

כל אחד תופס איבר אחר

עוד  צילום בעיר האושר

סינדי שרמן מתחפשת לתמונה

כאב, מסתורין, עירום, עוצמה ופגיעוּת בצילומי הילדים של סאלי מאן

פיוטי במובן הקשה והעמיד של המילה

יורם קופמינץ, תערוכה (ויש גם קטלוג

נטרפה על ידי תנין – פינה באוש והלמוט ניוטון

להתבונן בתצלום של אלי סינגלובסקי

ועוד המון

Read Full Post »

  1. סיגריה מלבלבת

מרסל דזאמה (קשה להאמין, אבל מצאתי את התמונה בבלוג של גלויות למען שלום עולמי)

למרסל דזאמה יש יער שלם של עצים מטרידים, הפוסט הזה ישוטט רק בשוליו. ונתחיל בקטן, במין נס משונה: ענף שמיתמר מן הסיגריה במקום עשן. זה לא הדבר היחיד שלא מסתדר בציור. הוא מתחזה לאיור תמים בספר ילדים אבל האם שמסתכלת עם בנה בספר (האם זה עטלף בתמונה?) היא אחת מרעולי הפנים שפרצו למרחב הביתי, ובו בזמן היא גם כיפה אדומה. דומה שאיש לא מבחין בפלישת החמושים; האישה המעשנת שקועה בשרעפים וכל העסק מתרחש מאחורי גבם של כלבי המשפחה האימתניים; שלושה במספר, כמו צרברוס כלב הציד בעל שלושת הראשים השומר על שערי השאול, שנמצא על פי ההיגיון הזה, בתוך הבית.

משמאל, צרברוס השומר על השאול כפי שצויר על ידי ויליאם בלייק. מימין, הכלב פלאפי השומר על אבן החכמים, המחווה של ג'יי קיי רולינג לצרברוס. לחצו כאן להגדלה

לאן שלא מביטים בציור של דזאמה העין נתקלת בשיבוש, בסתירה, וכל ניסיון ליישב אותה מוליד סתירה חדשה. וגם נס הסיגריה המלבלבת (כמו החבצלות שמנצות ממקל הרועים של המלך הצעיר והשושנים שפורחות בעטרת הקוצים שלו) מופרך מכל וכל; אין לו שורשים, אם מותר להתבטא ככה. עצים מתלקחים באש, לא נולדים ממנה. והענף הזה על ציפוריו האדומות מתקבל כמין שקר מופרז, מיופיף ומעורר חרדה.

כשהייתי נערה התחלתי לצייר קומיקס אפל על המלחמה הגדולה בין עיר הציפורים לעיר הפחד. אני זוכרת רק שאנשי עיר הציפורים ניצחו כי היו להם עורבים לאכול את הגוויות. הרבה מהכעס שלי והתסכול מהעולם נשפכו לדפים האלה שאבדו מזמן, והציורים של מרסל דזאמה העלו אותם באוב.

*

  1. הם יורים גם בעצים

מרסל דזאמה, שמונה רוחות עזות 2005 לחצו כאן להגדלה (וחצי המלכות למי שיסביר את השם הזה)

גם הציור שלמעלה נראה קסום לרגע עד שקולטים את הרצחנות של הבלרינות הצומחות על העצים, רגליהן המתוחות בפוינט מתלכדות עם קצות הענפים, וגם הרובים כמו אבר נוסף מתוחים במין פוינט משלהם. במי הן יורות? בציפורים האדומות שנראות כמו התמצית שלהן עצמן במקורן ובזנבן המחודד, באודם המקטורן והדם? או שמא בגב של אחיותיהן הרקדניות, או בעצים השכנים? כמו מרבית העצים של דזאמה גם לעצים האלה אין שורשים. אלה עצים מדומים, בני אדם במסווה, בתחפושת. "קליפת העץ" הצמודה חושפת את קווי המתאר של גופם, שהענפים נמשכים מתוכו כרגליים, זרועות, ציפורניים, קרניים, תסרוקות משונות.

הציור הזה הוא סיפור, בלדה משונה על לוחמות שהפכו לציפורים (או להפך) במין מטמורפוזה וטבע אלטרנטיבי כמו שפרחים נהפכים לפירות, פנטזיה ריקודית בתוך בית חולים שדה, תמים ומגניב לכאורה כמו בתי עץ, עד שמתברר שהבחורים קטועים, שהם שוכבים בתוך מטווח, שדגל עטלף מונף על אחת המיטות, שאחת הנשים כורעת על ברכיה בתחנון וכלב שומר על גוויה של עץ קטן.

*

  1. Strange Fruit

מרסל דזאמה, עולם שהשתבש, לחצו כאן להגדלה

תוך כדי התבוננות בציור הקודם, ועוד יותר בזה נזכרתי באלתרמן, ב"שיר של מנוחות"; בשורה כמו "והרוח תנע עריסות ותלויים" שבה עריסות הן במרחק נגיעה מהריסות, הבגדים שנתלו לייבוש מתחלפים לרגע בבני אדם תלויים, ו"שיר אלליי" שמזמרות הנערות הוא כמעט הללויה.

הזיקה של דזאמה לפרנסיסקו דה גויה היא גורפת. רבים מן הדימויים המסויטים של גויה, מעטלפים ועד רעולי מצנפות מחודדות חלחלו לעולם של דזאמה בגרסה יותר פּוֹפּית וקלילה (יחסית, יחסית). החלק האמצעי-תחתון של הציור שלמעלה מצטט תחריט של גויה מסדרת זוועות המלחמה.

מימין פרנסיסקו דה גויה, מתוך זוועות המלחמה, משמאל, מרסל דזאמה, עולם שהשתבש (פרט).

בשלב מסוים העצים הכרותים ממילא של דזאמה התחלפו בראשי בערימת עצים לעולה ולמוקד. ונזכרתי גם במפה עתיקה של אמריקה, באייקון שציין קניבלים.

מימין, מרסל דזאמה (הבלבול בין אברים לענפים ממשיך לתוך המדורה שעורכים העצים המדומים). משמאל, פרט מתוך מפת אמריקה מן המאה השש עשרה. לחצו כאן להגדלה

*

  1. אדוניס

זה נהיה יותר ויותר קודר ככל שנכנסים לתוך היער. דזאמה שואל מגויה דימויים אבל הטמפרטורות שלו נמוכות. הפצע כבר סוגנן ונקרש. היחסים התקבעו. הפוליטיות שלו עמומה ואישית. מבחינות מסוימות הוא קרוב יותר למיכאל בורמנס אבל בעבודות של בורמנס יש רובד מאיים, כמו בכניסה לעולמו של רוצח סדרתי, ואצל דזאמה זו כבר פאזה אחרת, פופית, שמנטרלת את החשש.

מתוך משקולת 2005 סרטון ממוסגר של מיכאל בורמנס

חליל בלבין, מתוך "הנביא", סדרת תחריטים בעקבות רישומים של אנה טיכו, 2015 לחצו כאן להגדלה

חליל בלבין קרוב לגויה מן הצד השני, הרגשי, של השַׁמות שמחוללת המציאות בחוץ ובפנים.

על התחריט עתיר הפרטים, הבמות והאפוקליפסה אפשר לכתוב פוסט שלם, אבל אנחנו עכשיו בעצים, והנוזל שזורם מן השד העצי אינו בהיר כמו חלב, הוא דומה יותר לדם שמכתים אם לא מנתק את הזיקה בין הזית לשלום.

עץ מניק. ציור מצרי (וחביב עלי במיוחד)

ברנר פיקאר, המאה ה18, הולדת אדוניס מאמו העץ

העץ של בלבין אינו רחום ומזין כמו העץ המצרי. הוא רחוק גם מסמירנה אמו של אדוניס מן המיתולוגיה היוונית, שהפכה לעץ לפני שילדה אותו וכך נמנע ממנה לחבק את התינוק. (אחריתו האלימה של אדוניס לעומת זאת, היתה משתלבת היטב באלימות ובדורסנות של "הנביא"). ובמחשבה נוספת, האנטומיה האנושית השתבשה אצל בלבין; זה נראה כמו שד אבל מתנהג כמו זין שמשתין מלמעלה ישר אל פי התינוק.

*

  1. נקודות (בחזרה למרסל דזאמה)

חליל בלבין, מתוך "הנביא" (תקריב)

גופו של התינוק מנוקב בעקיצות יתושים (תודה לאל שאלה רק יתושים עם פרצופים זדוניים-שדוניים, לחצו להגדלה,  גם נגיעות ההומור – ברוטאליות). הנקודות על כל פנים, מחזירות אותי לדזאמה. רבות מדמויותיו מנוקבות ומנוקדות, עד כדי מטחנת בשר שפִּיָתה המחוררת משמשת כמין פרצוף או מסכה. אבל אנחנו עדיין בעצים: ברוחות הרפאים שמשופדות על ענפיהן, בצד חתול לבן שמנוקב כמו סבסטיאן הקדוש כמעט. עשן הסיגריה של השדון השמן מתחלף בענף, קירח אמנם, שמחזיר אותנו להתחלה.

הערה מאוחרת: כשכתבתי את הפוסט הרגשתי אי נחת מסופו. כאילו הסתלקתי ושכחתי להגיד משהו חשוב, ובעקבות התגובות (תודה לאביב) נזכרתי: אין שום דבר בעולם, למעט כמה אנשים, שאני אוהבת יותר מעצים. מכל הסוגים, ויותר מכל אלונים שהם בעיני העץ האולטימטיבי, הארכיטיפי. עיר האושר מלאה פוסטים על עצים אמיתיים ופלאיים, וזו הפעם הראשונה שיש בה עצים רעים. ובעצם אלה לא העצים שרעים, אלא בני האדם. רק שבדרך כלל עצים הם כל כך נפלאים שהם מצליחים לספוג ולהתמיר את הרוע, והפעם לא. ולכן זה כל כך עצוב ומכאיב.

עוד עצים בעיר האושר

עצים, אמנות, עצים (שבסופו יש גם לינקים לשלל עצים אחרים)

ואולי זה בעצם שייך יותר לסדרת שמלות של כאב. של רבקה הורן למשל

או לפוסט שמתחיל בציור פרובוקטיבי של בלתוס

עוד על פרנסיסקו דה גויה

עוד על חליל בלבין ומרב קמל – קרקס התלושים, וגם – תעלומת האווז הדו ראשי (שגם בו יש עץ עם רגליים…)

ובלי קשר – נמשכת ההרשמה לחממת האמנים של הקרון (המסגרת היחידה שבה אני מלמדת בקביעות)

Read Full Post »

זה החלק השני של הרצאתי ביום עיון על הורים רעים בספרות ילדים (לחלק הראשון).

האחים גרים טענו שאוסף המעשיות הוא "עדות ללבבנו".

"הנערה ללא הידיים" היא ללא ספק עדות ללבבי. עדות כה מופלאה ונוראה שבמשך שנים לא הצלחתי לדבר אותה.

וראשית התקציר (המעט ארוך) של הסיפור. החלק הראשון ברוטלי במיוחד, אז תחזיקו חזק. ובכן:

*

טוחן ירד מנכסיו ולא נשאר לו כלום מלבד הטחנה שלו ועץ תפוחים שצומח בחצר האחורית. יום אחד, הוא יוצא ליער לחטוב עצים ופוגש זקן שמבטיח להעשיר אותו תמורת מה שעומד מאחורי הטחנה. הטוחן משער שהוא מתכוון לעץ, ומסכים לעסקה, והזקן אומר שבעוד שלוש שנים יבוא לקחת את שלו. כשהטוחן חוזר הביתה יוצאת אשתו לקראתו ושואלת מה פשר העושר שממלא את הבית. כשהיא שומעת על העסקה עם הזקן היא מבינה מיד שמדובר בשטן, והוא לא התכוון לעץ אלא לבתם שטאטאה באותה שעה את החצר האחורית. כעבור שלוש שנים השטן אמנם מגיע לקחת את חלקו. הנערה מתרחצת ומיטהרת, היא מציירת מעגל גיר סביבה והשטן לא מצליח לפרוץ לתוכו. הוא דורש מאביה להרחיק ממנה כל מים. האב מציית, ולמחרת בבוקר כשהשטן חוזר הוא מגלה שהיא בכתה כל כך שידיה נרחצו בדמעות. ושוב אין לו שליטה עליה. בזעמו הוא אומר לאביה (את המשפט המדהים), "קצץ את ידיה אחרת לא אוכל לפגוע בה." הטוחן מתחלחל, אבל אחרי שהשטן מאיים לקחת אותו תחתיה, הוא פונה אל בתו ומבקש ממנה להבין אותו ולמחול לו. היא מושיטה לו את ידיה ואומרת, "אבא יקר, עשה בי כרצונך, אני ילדה שלך." אחרי שהמעשה נעשה היא שופכת דמעות כה רבות שגם הגדמים מיטהרים. השטן נאלץ לסגת בפעם השלישית והאחרונה ומאבד את כוחו עליה.

פדריקו גרסיה לורקה, ידיים כרותות (מה הוא ידע על הנושא?)

פדריקו גרסיה לורקה, ידיים כרותות (מה הוא ידע על הנושא?)

האב מציע לפצות את בתו בעושרו החדש אבל היא מסרבת, היא מעדיפה לסמוך על חסדם של זרים (כך היא אומרת בפירוש). לפי בקשתה קושרים את זרועותיה הכרותות על גבה וכך היא צועדת יום שלם, ועם רדת הלילה היא מגיעה לגן מלכותי מוקף מים. עצי הפרי הזורחים לאור הירח מזכירים לה שלא אכלה כל היום. היא כורעת על ברכיה ומתפללת ומיד מופיע מלאך שמייבש את המים. הם חוצים את התעלה ביחד והנערה אוכלת אגס בפיה, ישר מן העץ. הגנן צופה מרחוק ואינו מעז להתערב. למחרת בבוקר כשהמלך מגיע לגן הוא מבחין מיד בחסרונו של האגס. הגנן אומר שרוח רפאים אכלה אותו. סקרנותו של המלך מתעוררת, ובליל המחרת הוא מצטרף לגנן ומביא איתו גם כומר ליתר ביטחון. כל השלושה צופים בנערה שחוצה את התעלה בחברת המלאך ואוכלת אגס נוסף. המלך מתאהב בפולשת. הוא נותן לה ידיים מכסף ונושא אותה לאישה.

אחרי הנישואין יוצא המלך למלחמה. המלכה יולדת בן בהעדרו ואמו ממהרת לשלוח לו את הבשורה המשמחת. אלא שהשליח נרדם ליד נחל והשטן מחליף את מכתבה וכותב שהמלכה ילדה מפלצת. המלך נבהל ומתעצב אל לבו אבל מורה לנהוג בה יפה עד שיחזור, והשליח שוב נרדם ליד הנחל והשטן שוב מחליף את מכתבו במכתב חדש שבו מורה המלך להרוג את אשתו ואת בנו. האם הזקנה לא מאמינה לכתוב. היא שולחת מכתב בירור והכל חוזר על עצמו ואפילו מחמיר. השטן דורש לשמור לו את לשונה ואת עיניה של המלכה.

אמו של המלך לא מוכנה לרצוח את כלתה ואת נכדה, ומצד שני היא חוששת שלא תוכל לספק להם הגנה. היא קושרת את התינוק לגבה של הנערה שנפרדת ממנה בדמעות. ואז מגיע החלק השלישי והמופלא של הסיפור: המלכה ובנה מגיעים ליער פרא ומלאך מוביל אותם לבית קטן שעליו כתוב: "כאן גר חופשי כל אחד". שבע שנים היא שוהה ביער. ושם, בחופש, בטיפולה המסור של בתולה לבנה כשלג, ידיה צומחות מחדש.

כשהמלך חוזר ומגלה מה עולל השטן הוא יוצא לחפש את אשתו ואת בנו. שבע שנים הוא נודד בלי לאכול ובלי לשתות. הוא שורד בדרך נס ומגיע לבית הקטן ביער, ושם הם חוזרים ומתאחדים וחיים באושר עד יומם האחרון.

*

ובכן, בהמשך להצהרתו של פלובר, "מאדאם בובארי זה אני", הנערה ללא הידיים היא אני. זה לא רק טעון בשבילי אלא גם מציף. שלושה ימים לא יספיקו לכל מה שיש לי להגיד. אני אצטמצם ברשותכם, לכמה הערות על הורות ומגדר.

ילדים אינם רכוש. הם אינם שייכים להוריהם. לא כמו שרכוש שייך. הורה אינו יכול למכור את בנו לשטן. הוא לא יכול לעקוד אותו. ותסלחו לי שאני שוב חוזרת לאברהם – לעניות דעתי החילונית והילדית והאימהית, אם מישהו מבקש ממך לרצוח את בנך זה חייב להיות השטן.

המערכה הראשונה של "הנערה ללא הידיים" היא תיאור מצמרר של העוצמה ההורית. כי את השטן לפחות אפשר לחסום בעזרת טוהר. אבל אין שום תרופה נגד אבא. רק להורים יש גישה חופשית וכוח אינסופי להזיק.

כריתת הידיים היא חבלה אדירה בעצמאות, ביכולת העשייה והיצירה וגם ביכולת התנגדות. זה סוג של סירוס שמתחיל בעריסה ונמצא ופועל בפנים גם כשגדלים. בסיבוב השני אגב, השטן אינו מסתפק בידיים, הוא דורש גם את אברי ההבעה, את הלשון והעיניים של קורבנו.

אומרים שאין מוקדם ומאוחר בתנ"ך ועל אחת כמה וכמה בנפש. גילים לא מתחלפים אלא מצטברים וקיימים בו זמנית. חוסר האונים של גיבורת הסיפור (העשה בי כרצונך), התמימות המוחלטת, הפסיביות, הבכי האינסופי, הטוהר, ואפילו העיגול הרחמי הזה, שייכים לינקות.

בתמונה המופלאה שבה הנערה ניצבת בתוך הגן הלילי המוצף באור ירח, ואוכלת אגס ללא ידיים, ישר מהעץ, האגס הוא שד והנערה היא תינוק יונק. וגם התיאור מסגיר את זה לא בכוונה: "בחצות הלילה יצאה הנערה וזחלה מן השיחים, ניגשה לעץ ואכלה שוב בפיה אגס אחד." גם זוחלת וגם יונקת. תינוקת.

 

עץ מצרי מניק

עץ מצרי מניק

ומצד שני היא גם עץ. זה סיפור שכולו עצים, וגם בגלל זה הוא הסיפור שלי; כי אין דבר בעולם, מלבד כמה אנשים, שאהוב עלי יותר מעצים). בראשית הסיפור יוצא אביה של הנערה לחטוב עצים. הוא מתבלבל בינה לבין העץ שצומח בחצר האחורית, ולכן הוא ממשיך וחוטב גם את זרועותיה.

בעקבות העוול היא מתנתקת מהוריה האנושיים, ובמין התרסה פיוטית מאמצת לה אם חדשה צמחית. היא יונקת משד אגסי.

הדימוי הזה של הנערה כעץ, לא מפסיק להחליף צבעים:

מצד האב חוטב-הזרועות זאת החפצה.

מצד הנערה שמאמצת אם צמחית, זה נתק והתרסה ותקווה כמוסה, שכמו שעץ יכול להצמיח ענפים במקום אלה שקוצצו, כך יצמיח גם גופה ידיים חדשות (בני הקטן אמר לי פעם, אם את תמותי את תצמחי מחדש).

וכמה דברים על מגדר:

יש שני גני עדן בסיפור: בגן עדן המוזנח של החצר האחורית צומחים עץ תפוח ונערה. את תפקיד הנחש ממלא השטן, ליהוק מתבקש. אבל במין היפוך מגדרי הסיפור מלהק את האבא לתפקיד חווה החוטאת. והמערכה מסתיימת בסוף מפתיע, כשהנערה, בתפקיד העץ הפצוע, הולכת לחפש לה גן עדן חדש. גן עדן מטופח, שבו כל אגס נחשב, ושיש בו מלאך שומר במקום שטן.

ויליאם בלייק, אדם וחוה 1808 (עוד על פיתוי)

ויליאם בלייק, אדם וחוה 1808 (עוד על פיתוי)

וזה לא המיתוס היחיד שמהדהד בסיפור: הנערה דוחה את סיר הבשר שמציע לה אביה ויוצאת מעבדות לחירות. היא אפילו חוצה ים סוף קטן בדרך. מלאך מייבש לה מעבר.

הסיפור מגייס שני מיתוסים מז'וריים, גן עדן ויציאת מצריים, לשירות גיבורה צעירה.

זאת ועוד: זה סיפור על גיבורה פגועה מאד שמוצאת אהבה ומשפחה כמקובל במעשיות, ואף על פי כן הוא שומר על סימטריה; פעמיים עוזבת הנערה את ביתה ויוצאת לדרך: פעם היא יוצאת אל אהובה (בלי דעת) ופעם היא חייבת להתרחק ממנו. וגם אהובה נודד פעמיים, רק בסדר הפוך: פעם הוא מתרחק ממנה (כשהוא יוצא למלחמה) ופעם הוא מחפש אותה. כדי שהאיחוד בין בני זוג יהיה מושלם, אומר הסיפור, הוא צריך להיות סימטרי. בשלב מסוים כל אחד מהם צריך לנדוד ולחפש את האחר.

נדודים כמרפא, זאת הדת הפרטית שלי. אבל קשה לתאר מה הרגשתי כשהגעתי לבית הקטן ביער וקראתי את השלט, "כאן גר בחופש כל אחד". חשבתי שאני חולמת. לא בצחוק. כי זה כל כך פרטי ואישי מצד אחד, וכל כך רדיקלי ועתידני מצד שני.

כדי להסביר עד כמה, נשווה אותו לרגע ל"אשת השלד". הסיפור היפהפה (שמופיע ב"רצות עם זאבים") נפתח באב זועם שגורר את בתו לצוק ומשליך אותה לים. הדגים אוכלים את בשרה ומכרסמים את עיניה עד שנותר רק השלד. דייג אחד דג אותה בטעות. היא נגררת אחריו מעורבבת כולה, ושם באיגלו נכמרים רחמיו; הוא מתיר את הסבך ומסדר את עצמותיה, ואחרי שהיא שותה את דמעתו ומתופפת על לבו – בשרה צומח מחדש.

"אשת השלד" משליך את יהבו על האהבה הרומנטית, זאת התרופה שלו לפצעי הילדות. "הנערה ללא הידיים" מקדים אותו בשנות אור. לא שהוא מזלזל בנישואין. זוגיות טובה, הוא אומר, יכולה לטפח ולהזין ולאחות את פצעי הדיכוי, היא יכולה לספק לך בית מתוקן, שבה גם אהובך וגם אמו (אמך החדשה) מסרבים לפגוע בך על אף המניפולציות של השטן. אהבה רומנטית, על פי הסיפור, יכולה לספק לך ידיים נהדרות מכסף, אבל רק חופש אמיתי יכול להצמיח את מה שנכרת.

עץ כף היד, נאוה פרנקל

עץ כף היד, נאוה פרנקל

*

הנערה ללא הידיים היא השישית והאחרונה בסדרת גיבורות הילדות שלי

מה למדתי מפצפונת של אנטון? (או סופי קאל של הילדות)

המוצא של הילדה אילת

מוכרת הגפרורים הקטנה

גילגי היתומה המאושרת

פוליאנה ואני

Read Full Post »

לא מזמן החלטתי להיות בוטניקאית של קסם, כלומר לחקור את עצי הפלא של האחים גרים (אם זה יצליח אולי יזמינו אותי ללמד בהוגוורטס, על אף מוגלגיותי).

הפוסט הראשון עסק בסיפור סינדרלה (ההפך ממה שחשבתם). ואילו הסיפור של היום – "עין אחת, שתי עיניים, שלוש עיניים" – כה שופע קסם, צחוק ורוח טובה, שאני לא מבינה איך לא הפך לסרט או – אפילו עדיף – למופע של תיאטרון חזותי.

מוקדש לידידי היקר אילן נוי, עץ פלא בפני עצמו, שנולד (עוד מעט) בט"ו בשבט.

*

איור ג'ים קיי, מתוך המהדורה המאוירת להפליא של הארי פוטר ואבן החכמים. בניין הוגוורטס של ג'ים קיי הוא ספק חי, ספק צומח ספק דומם. הנזילות הזאת מאפיינת גם את "עין אחת, שתי עיניים, שלוש עיניים".

איור ג'ים קיי, מתוך המהדורה המאוירת להפליא של הארי פוטר ואבן החכמים. בניין הוגוורטס של ג'ים קיי הוא ספק חי, ספק צומח ספק דומם. הנזילות הזאת מאפיינת גם את "עין אחת, שתי עיניים, שלוש עיניים".

וראשית התקציר:

היה היתה אישה ולה שלוש בנות: לבכורה קראו עין אחת כי היתה לה רק עין אחת באמצע המצח, לאמצעית קראו שתי עיניים בגלל פניה הרגילות ולצעירה קראו שלוש עיניים, נחשו למה. שמעון לוי שתרגומו נאמן עלי בדרך כלל, קרא להן "חדעינית, דועינית ותלתעינית" שמות קצת קליניים וזואולוגיים לטעמי, אני מעדיפה להיצמד לישירות ולחמימות של הכינויים, "עין אחת, שתי עיניים, שלוש עיניים". ובכל מקרה: שתי עיניים סובלת מהצקות בגלל המראה הרגיל שלה. אמה ואחיותיה מלבישות אותה בסמרטוטים, מרעיבות אותה ושולחות אותה לשדה לרעות את העז, ושם היא יושבת ובוכה עד "ששני נחלים קטנים זורמים מעיניה", ואז מופיעה ידעונית ומגלה לה מילות קסם. די שתאמר, "עיזה מֶךְ/ שולחן הֶעָרֵךְ" ומיד יופיע שולחן קטן עמוס בכל טוב, ודי שתאמר, "עיזה מֵק/ שולחן הסתלק" והכל ייעלם. האחיות חושדות שמישהו מאכיל אותה ומחליטות לרדת לשורש העניין. עין אחת מצטרפת אליה למרעה ושתי עיניים מרדימה אותה בשיר: "את ערה, עין אחת?/ את ישנה, עין אחת?" ונהנית מארוחת הפלאים. ביום הבא מנסה שלוש עיניים את כוחה. שתי עיניים מרדימה גם אותה בלחש השינה אבל מתבלבלת בחשבון ושרה: את ערה, שלוש עיניים?/ את ישנה שתי עיניים?" והעין השלישית נותרת ערה ומרגלת. וכשהן חוזרות הביתה שלוש עיניים מדווחת על שולחן הפלאים והאם שוחטת את העז בהתקף קנאה. ושוב פורצת שתי עיניים בבכי, ושוב מופיעה הידעונית ומיעצת לה לקבור את קרביה של העז על סף הבית. ולמחרת בבוקר אמנם צומח על סף הבית עץ נפלא עם עלוות כסף ופירות זהב. כששלוש הרשעיות מנסות לקטוף מפירותיו הענפים חומקים מידיהן, הן קוטפות רק אוויר. רק שתי עיניים מצליחה וזה מלבה את קנאתן. ואז מופיע אביר יפה תואר ושואל של מי העץ, ומכריז שמי שתביא לו ענף תקבל מה שתרצה (זה המקום שבו הזיקה של הסיפור ל"סינדרלה" הכי גלויה). עין אחת ושלוש עיניים מכריזות שהעץ שלהן אבל לא מצליחות לקטוף שום ענף, העץ ממשיך להתל בהן, ואילו שתי עיניים מגלגלת תפוח זהב מן החבית שלתוכה תחבו אותה אחיותיה, ועד מהרה היא נחשפת כבעלת העץ. האביר לוקח אותה לארמונו, ממלא את כל מחסורה ונושא אותה לאישה. אחיותיה המסכנות מנסות להתנחם בעץ, אבל למחרת בבוקר גם הוא נעלם, מתברר שצעד בעקבות שתי עיניים ונעמד מתחת לחלונה החדש. ברבות הימים יורדות האחיות הרעות מנכסיהן ומתדפקות על דלתה של שתי עיניים כקבצניות. היא מטפלת בהן כל כך יפה שהן ניחמות על רשעותן.

מספר העיניים של האם לא נמסר בסיפור, עניין שהטריד מאד את משתתפי חממת האמנים של הקרון== שעסקו בסיפור. מאיה גסנר הציעה אם רבת עיניים, והיא גם הציעה לעצב עז שפרוותה עשוייה מנייר טישו לניגוב דמעותיה של שתי עיניים. בתמונה, איור של טים ברטון לשירו "נערה רבת עיניים".

מספר העיניים של האם לא נמסר בסיפור, עניין שהטריד מאד את משתתפי חממת האמנים של הקרון שעסקו בסיפור. מאיה גסנר הציעה אם רבת עיניים, והיא גם הציעה לעצב עז שפרוותה עשוייה מנייר טישו לניגוב דמעותיה של שתי עיניים. בתמונה, איור של טים ברטון לשירו "נערה רבת עיניים".

*
סיפורי האחים גרים משקפים את המציאות הקשה שבה חיו נערות. הסוף הטוב של רבים מהם הוא כמו שמיכה קצרה מדי שעבודת הפרך וההתעללות שחוו מציצות מתוכה כמו בהונות חשופים. פה ושם מבליח סיפור שרוח טובה שורה עליו; ראו טוב לב מנצח צייתנות וגם יופי לא מזיק, וגם "עין אחת, שתי עיניים, שלוש עיניים" משלב קסם של חלום בהקיץ שבו הכול מתרחש מעצמו לפי משאלת הלב, עם פיכחון משועשע והומור סלפסטיקי.

ב"פיכחון משועשע" אני מתכוונת לרגע שבו שולחן הפלא צץ פתאום "מכוסה מפית לבנה ועליו צלחת עם סכין ומזלג וכף כסף, המאכלים המשובחים ביותר ניצבו סביב-סביב, העלו אד והיו חמים עדיין כאילו יצאו זה עתה מהמטבח", ומיד אחרי התיאור המפורט והמפתה מציין המספר ששתי עיניים אמרה את "התפילה הכי קצרה שידעה" והסתערה על האוכל. וכשהשולחן מתפנה מעצמו בלחש קסם, היא אומרת לעצמה, אכן משק בית למופת… היא לא רק שבעה אלא גם משועשעת.

אני לא מעלה בדעתי שום סיפור על התעללות שמצליח להישאר מואר כל כך ונקי מאכזריות. זה קיים בכל המישורים:

אחיותיה של הגיבורה אמנם לועגות לה על שתי עיניה, משליכות לה בגדים גרועים ושיירי אוכל ודוחפות אותה מפינה לפינה. ואף שלסעיף האחרון יש צד כוריאוגרפי-סלפסטיקי הוא עדיין לא חוצה את גבול הסדיזם והפסיכיות של אגדות אחרות: הן לא שולחות אותה בשמלת נייר לשלג, ללקט תותים בין קוצים (כמו ב"שלושה גמדים ביער"), היא לא צריכה לשאת מים בחבית מחוררת (כמו ב"נמפת המים") והן לא שופכות לה עוד ועוד עדשים לתוך האפר, כמו בסינדרלה.

האחיות הרעות הן מלכתחילה יותר מגוחכות ממאיימות. כשהן לועגות לה בגלל שהיא רגילה (בעלת שתי עיניים) לעומתן המיוחדות – לא לגמרי ברור אם זו יהירות עיוורת או רמייה עצמית נוגעת ללב, שנועדה לעזור להן לשאת את כיעורן.

ובהמשך לכך – גם עונשן אינו אקסטרימי; לא מרקידים אותן עד מוות בתוך שיח קוצים כמו ב"רולנד האהוב", לא גוררים אותן עירומות בתוך חבית מסומרת כמו ב"נערת האווזים" (עונש שהמרשעת שם, המציאה לעצמה בעוורונה, כמו שקרה להמן הרשע ב"ככה ייעשה למלך…"). היונים של סינדרלה לא מנקרות את עיניהן של עין אחת ושל שלוש עיניים. הדבר הכי נורא שקורה להן הוא שעץ הפלא משטה בהן ומושך את ענפיו בסצנה סלפסטיקית. והסיפור אפילו מאפשר להן להתחרט ולחזור בתשובה.

העץ שמרחיק את פירותיו מן האחיות הרעות הוא גרסה קומית של עונשו הנורא של טנטלוס המיתולוגי, ששחט את בנו פלופס ובישל אותו והגיש לשולחנם של האלים. עונשו היה לעמוד רעב וצמא בתוך מים מתחת לעצי פרי. בכל פעם שהוא מתכופף לשתות המים נסוגים, בכל פעם שהוא מושיט יד לפירות הרוח מרחיקה אותם, ובנוסף לכך תלויה מעליו אבן גדולה שמאיימת לרוצץ את גולגלתו. בתמונה טנטלוס, Willi Glasauer 1864

העץ שמרחיק את פירותיו מן האחיות הרעות הוא גרסה קומית של עונשו הנורא של טנטלוס המיתולוגי, ששחט את בנו פלופס ובישל אותו והגיש לשולחנם של האלים. עונשו היה לעמוד רעב וצמא בתוך מים מתחת לעצי פרי. בכל פעם שהוא מתכופף לשתות המים נסוגים, בכל פעם שהוא מושיט יד לפירות הרוח מרחיקה אותם, ובנוסף לכך תלויה מעליו אבן גדולה שמאיימת לרוצץ את גולגלתו. בתמונה טנטלוס, Willi Glasauer 1864

והרוח הטובה חודרת גם למנגנון העלילתי: כל טעות של הגיבורה וכל פעולה שננקטת נגדה מובילים לשיפור במצבה (קצת כמו בסיפור יוסף: מרגע שאחיו זורקים אותו לבור מתחיל תהליך נסיקתו, כל ירידה היא מנוף לעלייה, והטוב מורעף בסופו של דבר גם על האחים, "אַתֶּם חֲשַׁבְתֶּם עָלַי רָעָה; אֱלֹהִים חֲשָׁבָהּ לְטֹבָה, לְמַעַן עֲשֹׂה כַּיּוֹם הַזֶּה, לְהַחֲיֹת עַם-רָב.") ב"עין אחת, שתי עיניים, שלוש עיניים" השידרוג אפילו יותר זריז: מרעיבים אותה והיא זוכה בשולחן פלאים, כשהיא שוגה בשיר ערש העז שלה נשחטת, וכבר למחרת היא מתגלגלת בעץ פלא שמשיג לה רווחה ואהבה.

איור של זאב רבן, ל"מעשה העז" מאת ש"י עגנון, עוד סיפור עם עז פלאית שיודעת קיצור דרך מפולין לארץ ישראל, ובכל פעם היא חוזרת כש"דדיה מלאים חלב מתוק מדבש וטעמו טעם גן עדן". גם העז הזאת נשחטת במהלך הסיפור (מתוך טעות טרגית אמנם ולא בצרות עין). שירי העם והערש היהודיים מלאים גדיות ועזי פלא, לפעמים צחורות, לפעמים זהובות, שעומדות מתחת לעריסות ומביאות שקדים וצימוקים.

איור של זאב רבן, ל"מעשה העז" מאת ש"י עגנון, עוד סיפור עם עז פלאית שיודעת קיצור דרך מפולין לארץ ישראל, ובכל פעם היא חוזרת כש"דדיה מלאים חלב מתוק מדבש וטעמו טעם גן עדן". גם העז הזאת נשחטת במהלך הסיפור (מתוך טעות טרגית אמנם ולא בצרות עין). שירי העם והערש היהודיים מלאים גדיות ועזי פלא, לפעמים צחורות, לפעמים זהובות, שעומדות מתחת לעריסות ומביאות שקדים וצימוקים.

*

והנה הגענו לעז שנהפכת לעץ (בעברית גם הצלילים קרובים).

יצורים חיים שמתגלגלים בצמחים קיימים באינספור מיתוסים. לרוב מדובר באוהבים מתים, החל מויליאם ומרגרט גיבורי הבלדות הסקוטיות ("עלתה מלבה שושנה אדומה,/ עלה מלבו הסרפד," בתרגום נתן אלתרמן) ועד פירמוס ותיסבי שדמם צובע את פירותיו הלבנים של עץ התות. (כאן כתבתי על המטמורפוזה שלהם ועל ציורו הנפלא של פוסן, "נוף עם פירמוס ותיסבי"). אלא שבכל המקרים שעולים בדעתי, הגלגול מופיע בסוף המיתוס כמין מצבה פיוטית לטרגדיה. ואילו כאן הגלגול מתרחש בעיצומו של הסיפור; העז המזינה והאימהית הופכת לעץ הנדיב של הגיבורה.

לפי דעתה האופטימית של המעשייה אי אפשר להרוג את האהבה, רק לשנות את צורתה ולשדרג אותה לשלב הבא. העז מתגלגלת בעץ בזכות הזיקה החזותית-פיוטית; סבך המעיים פשוט הופך במין דיזולב (בעברית "השלבה") לסבך השורשים. והעבר החייתי הזה, הגֵנים החייתים, הם שמעניקים לעץ את היכולת הקסומה והמצחיקה להלך.

האהובים עלי מכל יצורי "שר הטבעות" הם ללא ספק האנטים, העצים העתיקים והמהלכים, אבל לא מצאתי שום איור שמתקרב לתמונה שראיתי בדמיוני, אז אני מסתפקת בעצים הלוחמניים שאייר ו. ו. דנסלו לקוסם מארץ עוץ.

האהובים עלי מכל יצורי "שר הטבעות" הם ללא ספק האנטים, העצים העתיקים והמהלכים, אבל לא מצאתי שום איור שמתקרב לתמונה שראיתי בדמיוני, אז אני מסתפקת בעצים הלוחמניים שאייר ו. ו. דנסלו לקוסם מארץ עוץ.

*

ועוד בעניין הגלגול מן המת לצומח, והפעם במציאות. הצלם הנרי הרגריבס שיחזר סעודות אחרונות של נדונים למוות. הם הלא יכולים להזמין ככל העולה על רוחם, ואחד האסירים הזמין רק זית בודד, מתוך כוונה לאכול אותו בשלמותו, בתקווה שעץ זית (פיוס ושלום) יצמח מתוך גופו.

צילם הנרי הרגריבס, מתוך פרוייקט הסעודות האחרונות

צילם הנרי הרגריבס, מתוך פרוייקט הסעודות האחרונות

ולבסוף – יש מעין "פגם" במעשייה, ובזאת אני מתכוונת לידעונית, שצצה ברגעי משבר ומספקת הנחיות כמין דאוס אקס מכינה של אמצע הסיפור, וחושפת את קוצר ידו של המחבר שלא מצא דרך יותר טבעית ואלגנטית להתניע את קסמיו. אבל כמו שהעלילה הופכת כל רעה לטובה, כך גם הפגם הזה מתהפך בקלות לטובה ומרענן את התבנית המעט מיושנת של המעשייה. יש משהו מודרני בשרירותיות של הופעת הידעונית ברגע הנכון, משהו ברכטיאני, מודע, קצת אירוני ומצחיק, שנע בין "רוח הסיפור" של תומאס מאן ב"הנבחר" לבין תידאוש קנטור, הבמאי הפולני שנהג לעלות על הבמה בכל הצגותיו, ולפקח על השחקנים ולהעיר להם ולהנחות אותם תוך כדי הצגה.

*

עוד ט"ו בשבט בעיר האושר, עצים, אמנות, עצים וגם גיא בן נר וטמיר ליכטנברג

עוד על האחים גרים

הפמיניזם המפתיע של האחים גרים

הנערה ששיחקה עם רוצח סדרתי

מה עושות הנסיכות בלילות? (על הנעליים השחוקות ממחולות)

ביאליק נגד כלת הארנב

הנערה שלא רצתה להינשא לאביה

גן עדן מושחת, שלוש הערות על רפונזל

האישה שרצתה להיות מלך (על הדייג ואישתו)

*

ובלי קשר – בגלריה יאיר בתל אביב נפתחה תערוכה של מורי ורבי

מפתח

*

וההצגה, על כל צרה שלא תבוא, חוזרת לתיאטרון תמונע!

יום שישי 22/1 בשעה 20:00
יום שבת 23/1 בשעה 20:00

להזמנות: 03-5611211  (קוד הנחה 4040) (גילוי נאות, זה בני היקר למטה עם הכוס על הראש)
Worst_Case_Scenario

 

Read Full Post »

בני הקטן אמר לי פעם: "את לא תמותי לעולם." אמרתי, "גם אני אמות יום אחד." והוא אמר, "כן, אבל אם את תמותי את תצמחי מחדש."

*

בין מחול למחול עלה בדעתי לכתוב פוסט, אולי מיני סדרה, על עצי קסם באוסף האחים גרים.

העץ הראשון שבדקתי היה של סינדרלה.

אם אתם מקמטים את המצח ותוהים על איזה עץ מדובר, סימן שגדלתם על גרסת הפיה הסנדקית של שארל פרו ו/או על דיסני שאימץ אותה.

הנערות החביבות וחסרות היישע של דיסני המצפות לנסיך הגואל, עושות עוול עצום לעושר ולתעוזה המגדרית של סיפורי האחים גרים. יום אחד עוד אכתוב את כתב ההגנה הפמיניסטי הגדול על אוסף המעשיות של האחים, ובינתיים אני ממשיכה לבחוש בפיוט ובקסם.

הפעם, במין קדימון לט"ו בשבט, בדקתי את העץ של סינדרלה. אלא שאי אפשר לדבר על העץ מבלי להידרש לנערה. הם מחוברים באיברים חיוניים.

זה יהיה פוסט כפול לפיכך; על העץ ועל סינדרלה עצמה. ולכלוכית של האחים גרים אינה נערה חסרת יישע אלא מכשפה רבת עוצמה (מכשפה לא במובן מרושעת, רק במובן רבת עוצמה).

*

וראשית התקציר:

"אשתו של איש עשיר חלתה", כך נפתח הסיפור. לפני מותה היא מבקשת מילדתה להיות יראת שמיים וטובה ומבטיחה לה שגם היא וגם האל הטוב יעמדו לצדה. הנערה בוכה על הקבר מדי יום, ועם בוא האביב נושא אביה אישה חדשה. לאם החורגת יש שתי בנות משלה, יפות ומרושעות באותה מידה. כל השלוש מעבידות את היתומה ומתאנות לה. הן שופכות את העדשים שלה לאפר וקוראות לה לכלוכית. כשהאב נוסע ליריד הוא שואל כל בת מה להביא לה. הבנות החורגות מבקשות בגדים ואבני חן, ואילו לכלוכית מבקשת את הענף הקטון הראשון שייתקל בכובעו בדרך הביתה. היא שותלת את הענף על קבר אמה ומשקה אותו בדמעותיה והוא צומח עד מהרה לעץ אגוז יפהפה. בכל פעם שלכלוכית מביעה משאלה מופיעה ציפור לבנה קטנה בין ענפיו ומשליכה לה את מבוקשה. ואז מכריז הנסיך על הנשף שבו יבחר לו כלה. האם החורגת שופכת קערת עדשים לאפר. אם לכלוכית תברר אותן בתוך שעתיים היא תורשה להתלוות אליהן. זו משימה בלתי אפשרית אבל לכלוכית יוצאת לגן וקוראת: "יוני הבית, יוני הבר וכל עוף השמיים, בואו ועזרו נא לי לברור, לסיר – הטובות, לגרון – הגרועות." וכל עוף השמיים אמנם מתגייס למשימה. האם החורגת לא מתרצה ושופכת לאפר כמות כפולה של עדשים, ואחרי שלכלוכית משלימה גם את המטלה השנייה היא מסרבת לקחת אותה בגלל בגדיה הבלויים. אחרי שהמשפחה יוצאת לכלוכית ממהרת לקבר אמה וקוראת: "עץ שלי, רעד והתנדנד, עלי זהב וכסף נא הורד" והציפור משליכה לה שמלת זהב וכסף ואנפילאות משי רקומות בכסף. הנסיך רוקד רק איתה וכשהיא עוזבת (כי הספיק לה, אין שום עוצר אצל האחים גרים) הוא רודף אחריה עד שהיא נעלמת בתוך שובך היונים. האב מקצץ את השובך אבל לכלוכית כבר נעלמה; היא החזירה את בגדי הנשף לציפור והתיישבה באפר. למחרת הכול חוזר על עצמו בדיוק, רק שהשמלה יפה יותר והנרדפת מזנקת לתוך עץ אגס. גם העץ נכרת ללא הועיל. ובפעם השלישית השמלה עוד יותר זוהרת והאנפילאות עשויות זהב. הנסיך המתוסכל מצווה למרוח את המדרגות בזפת ומצויד בנעל שנדבקה הוא מגיע לביתה של לכלוכית. האחות הראשונה מודדת את הנעל בחדרה, הבוהן גדולה מדי והאם מושיטה לה סכין "כרתי את הבוהן," היא אומרת, "כשתהיי מלכה לא תצטרכי עוד ללכת ברגל". התרמית מצליחה, הנסיך מרכיב אותה על סוסו אבל שתי יונים קוראות אליו מתוך עץ האגוז: "גרו, גרו, גרם/ בנעל יש דם/ הנעל מדי קטנה/ בבית יושבת הכלה הנכונה." הנסיך מחזיר אותה בבושת פנים והאחות השנייה מנסה את מזלה. היא כורתת את העקב ויוני האגוז מסגירות גם אותה. הנסיך רואה איך הדם "מטפס ועולה אדום כולו בגרביים הלבנות". הוא מחזיר אותה הביתה ודורש לראות את הבת השלישית. הפעם גם היונים מאשרות את הבחירה. הן מתיישבות על כתפי לכלוכית, ובזמן החתונה כשהאחיות מתייצבות לימינה ולשמאלה, כל יונה מנקרת עין לאחות שעומדת לידה. כשהם יוצאים מהכנסייה האחיות מתחלפות במקומות והיונים מנקרות גם את העיניים הנותרות.

(הציטוטים מן האוסף המלא בתרגום שמעון לוי, זה הוא שקורא לה לכלוכית)

*

1. הענף והעץ

לכלוכית מבקשת מתנה בלי שום ערך כספי. הענף השבור משקף את מעמדה הנמוך ואת היחסים עם אביה. גם לכלוכית עצמה היא מין ענף קטן שהוא נתקל בו בבית לפעמים.

במישור אחר הענף הוא המרכיב החסר בכישוף רב עוצמה, שבאמצעותו היא בוראת מחדש את ההגנה המשפחתית שאבדה לה: ענף מאבא, עפר מאמא (שמזינה גם את שורשי העץ), ודמעות מעיניה שלה. ובהמשך לשיחה על הקול בראש – שימו לב, אצל האחים גרים העצב משקה את העוצמה.

ולחילופין: באמצעות הענף, הקבר והדמעות היא מקימה את אמה לתחייה בדמות עץ עם ציפור משאלות.

עצי משאלות קיימים בתרבויות רבות. זה קשור מן הסתם לעלים שהם משירים בנדיבות כזאת, ואולי גם לפירות שהם מצמיחים בהמשך. לחש הקסם של לכלוכית מחצין את הקישור לשלכת: היא לא מבקשת שמלה אלא עלי זהב וכסף, מה שעושה גם אותה עצמה למין עץ קטן, מבחינה פיוטית לפחות, ומבשר את עלה הזהב שינשור אל מדרגות הארמון.

שלכת וזהב

שלכת וזהב

סינדרלה, איירה ונדה גג. זה האיור היחיד שמצאתי שמצליח לתפוס איכשהו את העלוותיות של המתנות.

סינדרלה, איירה ונדה גג. זה האיור היחיד שמצאתי שמנסה להתמודד עם העלוותיות של המתנות (ובדרך אגב גם מטמיע את הציפור בעץ, דרך השורשים שנראים כמו רגלה).

*

2. כל עוף השמיים

מי שמשליך את המתנות (ומעלים אותן כשצריך) אינו העץ עצמו אלא ציפור קטנה לבנה שמקננת בתוכו. מי היא אותה ציפור, נשמת האם? רוח הקודש? היונה של נוח שמבשרת את הגאולה ממבול הדמעות? כל התשובות נכונות.

הבשורה למרים, מאת פרה אנג'ליקו. על הציור המופלא הזה כתבתי פוסט נפרד אבל כאן הוא מופיע בזכות היונה הקטנה הלבנה המייצגת את רוח הקודש.

הבשורה למרים, מאת פרה אנג'ליקו. על הציור המופלא הזה כתבתי פוסט נפרד אבל כאן הוא מופיע בזכות היונה הקטנה הלבנה המייצגת את רוח הקודש.

היונה מביאה ענף זית, אגידיוס דה רויה, המאה ה-15

היונה מביאה ענף זית, אגידיוס דה רויה, המאה ה-15

לרגלי הקבר והעץ. שני מאיירים, משמאל דניאלה דרשר, מימין, לא ידוע. לחצו להגדלה.

לרגלי הקבר והעץ. משמאל איור של דניאלה דרשר (שהרגישה צורך להגדיל את הציפור), מימין, לא ידוע. לחצו להגדלה.

זאת ועוד: אמנם הציפור היא שמשליכה את השמלות, אבל בל נשכח שמדובר בעץ אגוז, וקליפות אגוז אצל האחים גרים, הן האריזה המקובלת לשמלות של אור. ראו למשל הנערה שלא רצתה להינשא לאביה. (האם אגוזי הפלא של האחים גרים היו ההשראה של לאה גולדברג ל"מעשה בשלושה אגוזים" שכל מי שיפתור את סודם אין כמותו מאושר בעולם?).

אבל לכלוכית לא שולטת רק בציפור המתנות, בהמשך מתברר שכל עוף השמיים סר למרותה. והיא אפילו לא צריכה להגיע עד העץ כדי לזמן את הציפורים, היא סתם יוצאת לחצר האחורית.

לכלוכית מזמנת את הציפורים, איור, אלכסנדר זיק

לכלוכית מזמנת את הציפורים, איור, אלכסנדר זיק

גיבורים טובי לב שעוזרים לבעלי חיים יזכו לעזרתם בשעת מצוקה, זה אחד מחוקי היסוד של עולם המעשיות. (הגיבור הטמבל של "מלכת הדבורים" למשל, מציל נמלים, ברווזים ודבורים, שעוזרים לו בבוא העת, לגאול ארמון מכושף ולזכות בנסיכה). אבל לכלוכית לא הושיעה שום ציפור. השליטה שלה בכל עוף השמיים היא פשוט הרחבה (עצומה) של שליטתה בעץ ובציפור. ואגב – מבחינה פיוטית היא גם "עץ קטן" שמתלבש בעלי זהב וכסף, וגם ציפור קטנה שנמלטת פעם לשובך ופעם לתוך עץ אגס (אבל לא לתוך עץ האגוז; אותו אסור לקצץ, היא זקוקה לו כמו ששמשון זקוק לשערותיו).

לכלוכית של האחים גרים אינה תלויה בפיה סנדקית ואינה כפופה לשום עוצר. היא מופיעה ונעלמת כרצונה עד שהיא משתכנעת שהנסיך אוהב אותה בזכות עצמה ולא בזכות בגדיה המפוארים.

וזה מסתיים בחתונה, כן, ככה נראה סוף טוב אצל האחים גרים, בלי קשר למין הגיבור.

זאת ועוד: עוצמתה של לכלוכית גדלה ככל שמתקדם הסיפור. בהתחלה היא צריכה ללכת לעץ כדי לקבל את מבוקשה, אחר כך די בלחש קסם שהיא מדקלמת, ואחר כך היא לא זקוקה גם למילים. הציפורים חושפות את הכלות המזויפות על דעת עצמן, ובהתאם למשאלות לבה, ובחלק האחרון של הסיפור הן נוקמות באחיות הרעות.

הנקמה לא נכללה במהדורה הראשונה של המעשיות. האחים גרים הוסיפו אותה בהמשך, ובכך תרמו בלי משים גם מימד מאיים לדמותה של הגיבורה; או שהכוח עלה לה לראש והיא שולחת את הציפורים לנקום באכזריות (ובחינניות, במין סימטריה כוריאוגרפית וטיקסית) או שכוחה הלך והתעצם עד שיצא מכלל שליטה. כך קרה בשעתו לדמטר שכישפה ילד לא בכוונה; הוא העיר הערה חסרת טקט והמבט הרע שנתנה בו הפך אותו ללטאה (עוד על הסיפור).

*

3. ממצאים מפתיעים

ובחזרה לעץ הפלא; לפני שבדקתי את האחים גרים היתה לי דעה מסוימת על עצי פלא; חשבתי שהבוטניקה הפלאית שלהם היא מעין גירסה אקסטרימית של הבוטניקה המקובלת.

כלומר, אם במציאות יש לעלים, לפירות, לזרעים, לקליפה ולשרף של עץ מסוים סגולות מרפא – בעולם האגדות, הסגולות האלו יועלו בחזקה: תפוח זהב מגן ההספרידות יזַכּה בחיי נצח, וחופן זרעים מעץ השיער יצמיח שיער על כל ראש.

ואותו עיקרון פועל גם מצד הצורה; עצי הפלא פשוט הולכים עוד צעד ומממשים סגולות מטפוריות של עצים מציאותיים: עץ מציאותי שענפיו זורמים למטה כמו דמעות נקרא "ערבה בוכייה", ומקבילו האגדתי יממש את המטפורה ויזיל דמעות אמיתיות.

העץ של סינדרלה לעומת זאת, הוא זן אחר ונדיר. זהו עץ אישי וביוגרפי. סוג ייחודי של הנדסה גנטית, הכלאה בין נפש של נערה לבין הטבע (הכי קרוב שמצאתי זה חיות הדמון של פיליפ פולמן ב"חומריו האפלים"). סינדרלה לא זקוקה להספרידות כדי לשמור על העץ שלה. כמו הנעל שמתאימה רק לכף רגלה, כך גם העץ נענה רק לה, הוא כמו איבר מגופה, ואיש לא יכול להשתמש בו מלבדה.

*

וכמאמר המשורר (שגם עליו כתבתי לאחרונה בהקשר מאגי):

נייר מופלא עושים מאילנות. ואני – להפך:
אני הופך נייר לאילנות, לעץ חיים.
אני שולח שורשי בו, עד אשר תפרוץ
שירת הציפורים.

(אברהם סוצקבר, תרגם בנימין הרשב)

*

עוד באותם עניינים

עצים, אמנות, עצים

ביקוש גדול לדמעות

האדם הוא שילוב בין צמח לציפור

דיוקן האמן כמכשף צעיר (על האיורים של עפרה עמית לאחים גרים)

בואי אמא

הפמיניזם המפתיע של האחים גרים

הנערה ששיחקה עם רוצח סידרתי

ועוד

Read Full Post »

אברהם סוצקבר מעולם לא נמנה על קומץ המשוררים הבאמת קרובים ללבי. אז איך זה שאני מוצאת את עצמי שוב ושוב בין שיריו?

גיליתי אותו לראשונה לפני שנים באנתולוגיה של שירי ערש בידיש שתרגם אוריאל אופק. בפרק "שירי הגטו" נתקלתי בשיר על בובות שבוכות בצל הקיר כי "אף אחת, אף אחת אין לה אמא". בשיר אחר בספר, "שלושה כושים" (נירנברג 1946), נכתב "מארובת הכבשן עוד עלה עשן מעט-מזער,/ כאילו ילדה עם בובתה עולה לשמים". במשך זמן מסוים סוצקבר היה בשבילי משורר הבובות, ואחר כך חדל. אבל זה לא הנושא עכשיו אלא הכוח המשונה ששואב אותי אליו. אלה לא השירים, שהם מרשימים אבל זרים לי, כמו ראי מנופץ שכבר אי אפשר לדעת מה משתקף בו. אני מתעייפת מלהביט, לא משנה באיזה תרגום.

ואז קראתי (בשקיקה רבה) את חרוזים שחורים האוטוביוגרפיה המדומינת שערך ותרגם בני מר ממש לאחרונה, ופתאום קלטתי שאלה הגבולות הפרוצים בין השירה לחיים שממגנטים אותי, שרואים לתוכי ואני לתוכם.

נזכרתי במה שכתב בנימין הרשב על סוצקבר במבוא לכינוס דומיות האוסף הגדול של שיריו המתורגמים:

הוא אכן האמין שרק באמצעות השירה הוא ישרוד, ומכאן שזו מוכרחה להיות שירה מזן אחר, שהוענק לה כוח קסום לשנות את המציאות, שירה שאלוהים והמתים ירצו לקרוא אותה.

זאת לא סתם הפלגה פיוטית. בממואר על המשורר ישראל ראבון (המכונס ב"חרוזים שחורים", כל המובאות הן מ"חרוזים שחורים", אלא אם כן צוין אחרת) מספר סוצקבר כמעט בדרך אגב, שראבון נהג לקרוא באוזני הציפורים לא רק את שיריו ביידיש, אלא גם שירה בצרפתית. "את 'האונייה השיכורה', שירו של ארתור רמבו, למדו הזמירים מפיו בעל פה – כך סיפר לי."

למטה, קטע מתוך ציפורי טרף, ציפורי שיר (1966) סרטו הקסום השנון והמסתורי של פזוליני. צ'יצ'יליו ונינטו שני נזירים פרנציסקנים מהמאה ה-13 נשלחים להפיץ את הנצרות בקרב הציפורים ומנסים ללמוד את שפתן. (כאן אגב הבאתי את שיר הקרדיטים הממכר שפותח את הסרט, אפרופו יסמין גודר והמחווה שעשתה לו ביצירה נפלאה במיוחד).

במקום אחר מספר סוצקבר על על כתב יד שראה בספריית רוזנטליאנה באמסטרדם:

קלף עתיק מאד, שעל האותיות בו תלויות פנינים. איך מגיע לשם כתב יד כזה? מתברר שיש לו היסטוריה ארוכה מאד. במאה השלוש עשרה בערך חי הרב יצחק בן משה, שכתב על קלף את ספרו. הוא גורש מארצו, נדד באוניות, עד שהתחוללה סערה והאונייה טבעה, ויצחק בן משה וחיבורו טבעו במצולות. מאות שנים אחר כך, בסוף המאה השמונה עשרה, יצאו דייגים מהולנד לדוג דגים, ומשו מן המים ברשתם את הקלף של יצחק בן משה, שבמשך מאות שנים נתלו פנינים על האותיות העתיקות והקדושות הללו. הקלף נדפס אחר כך בשם אור זרוע.

הריאליזם המאגי הזה – גבריאל גרסיה מרקס בואכה הברון מינכהאוזן – הריץ אותי לגוגל לחפש תמונה ולא מצאתי כלום. האינטרנט לפחות, אינו מכיר באותיות הפלא. האפיזודה כולה היא ממשפחת "כתבי יד אינם בוערים" של בולגקוב (כבר שכחתי מי מכריז את זה, השטן?), אבל סוצקבר לא נזקק לאליבי ספרותי, אצלו זו פיסת מציאות מגובה בשמות ותאריכים ומקומות.

ובכל מקרה גילוי העריות בין המציאות לשירה חורג מן הטריטוריה הבטוחה של הקסום והססגוני. הוא חייב לחרוג, אחרת הוא לא היה כל כך שואב ועוצמתי.

ואני עצמי, (כותב סוצקבר), נורא לספר, אבל אני זוכר היטב: זה קרה ב1941 בימי השחיטה בגטו, כששכבתי בעליית גג, במסתור, ורק מחט אור חדרה מלמעלה, בין הרעפים. ראיתי לפני, לידי, יהודי מת. היה חם וגופו היה עירום. שכחתי לחלוטין שמת מוטל פה, ושכחתי לחלוטין היכן אני נמצא בעצמי. מיששתי באצבעותי פיסת פחם והתחלתי לכתוב על הגופה שיר כאילו אני כותב על נייר.

מתוך

מתוך "כתוב בעור" פיטר גרינאווי (בהשראת ספר הכרית של סיי שונגון)

והשירה היא גם עניין של חיים ומוות:

בגדולת כוחו של שיר, כוחו של מקצב, השתכנעתי במארס 1944, ביערות הפרטיזנים, כשהייתי צריך לעבור בשדה מוקשים, ואיש לא ידע היכן טמונים המוקשים. ראיתי אנשים קרועים לגזרים, ציפור טיפשה שהתקרבה יותר מדי; איך לכל אבר שאלך, כל מקום שאניח בו רגל, תנועה אחת היא מוות, אי תנועה היא חיים. הטמעתי בתוכי ניגון, ובקצב של אותו ניגון הלכתי לאורך קילומטר בשדה המוקשים ועברתי אותו. אבל אולי תוכלו להזכיר לי עכשיו איזה ניגון זה היה? אין לי מושג.

גם לזה התכוונתי בסיפורים יכולים להציל.

במבוא ל"כינוס דומיות" טוען בנימין הרשב בשם סוצקבר שכתיבת שירה, או פשוט, 'לחיות באופן פיוטי', הצילה את חייו בגטו. ובלשונו של סוצקבר: "זוהי רוח שנכנסת בך והיא חזקה יותר מכל הקליעים." ויש גם סיפור שממחיש:

משוגע אחד היה בווילנה. הוא נכנס לבית הכנסת וראה צבע עומד על קצה של סולם ומסייד את התקרה. אמר לו "תחזיק במברשת כי אני לוקח את הסולם." ככה הייתי אני: החזקתי במברשת והחזקתי את עצמי, שלא אפול. זה היה הדבר המדהים.

וקצת שיר לסיום.

נייר מופלא עושים מאילנות. ואני – להפך:
אני הופך נייר לאילנות, לעץ חיים.
אני שולח שורשי בו, עד אשר תפרוץ
שירת הציפורים.

(אברהם סוצקבר, תרגם בנימין הרשב)

*

"חרוזים שחורים" הוא אוצר בלום. אני אסירת תודה על הספר אבל יש גם צרימה מעצבנת. ראו בתמונה למטה (ממש לא מתאים לקיבוץ המאוחד, והלוואי שתהיה הזדמנות לתקן את זה, כלומר מהדורה שנייה).

מימין דף

משמאל, דף השער של "כינוס דומיות", מימין, דף ביוגרפי מתוך "חרוזים שחורים". מצאו את ההבדלים.

*

עוד שירה בעיר האושר

כחול הוא צבע שערך הצהוב (פוסט ראשון בסדרה על שיר האהבה הנפלא של קורט שוויטרס)

על הבוהמה הביתית של אפרת מישורי

שירה וקסמי חפצים

על פרח עציץ של ביאליק

שיחות עם אמא

כמה מילים (אקטואליות?) על שירת דבורה

שירי ערש ליום השואה

*

ובלי שום קשר

בסוף השבוע הקרוב יתקיים פסטיבל ויטרינה הרביעי בחנות הקטנה והמטריפה ברח' העלייה בתל אביב. לתוכנייה המלאה. לרשימת המופעים והזמנת כרטיסים. ויש גם קליפ למי שלא מכיר את המוסד.

Read Full Post »

למעט כמה אנשים, עצים הם הדבר האהוב עלי בעולם. עוד מעט ט"ו בשבט, חג לאילנות. הנה כמה מן האמנות, להשראה.

עץ אנושי, עיצוב רקפת לוי, מתוך

עץ אנושי, עיצוב רקפת לוי, מתוך "אשכבה" של חנוך לוין. (אם לא ראיתם – רוצו, זאת הצגה נפלאה, גם בזכות רקפת לוי שהתעלתה על עצמה בעיצוב התפאורה והתלבושות).

Linda Molenaar,Tree Pose 2011, התמונה נלקחה מכאן

Linda Molenaar, Tree Pose 2011 – התמונה נלקחה מכאן

אנני ליבוביץ, יוקו אונו בתור העץ של ג'ון לנון. עוד על התמונה הזאת ועל יוקו אונו כעץ - פה.

אנני ליבוביץ, יוקו אונו בתור העץ של ג'ון לנון. עוד על התמונה ועל יוקו אונו כעץ – כאן.

ארתור רקהאם, 1917, מתוך

ארתור רקהאם, 1917, מתוך "הזקנה שביער" מאוסף האחים גרים

איש יונק מעץ, מצרים העתיקה, מתוך הפוסט הזה

עץ מניק איש, מצרים העתיקה, מתוך הפוסט הזה בסדרת עץ השיער (שיש בו גם מיניאטורה פרסית של עץ ראשים)

יוקו אונו, עץ משאלות (יש המון תצלומים של עצי המשאלות שלה ברשת, אבל רובם נראים כאילו חיברו להם תגי מחיר, בתצלום הזה שלקוח מפה יש מידה של פיוט והייקו

יוקו אונו, עץ משאלות (יש המון תצלומים של עצי המשאלות שלה ברשת, אבל רובם נראים כאילו חיברו להם תגי מחיר, התצלום הזה שלקוח מפה שומר על מידה של שקדיוּת).

ג'וטו, פרט מתוך הכניסה של ישו לירושלים. ילדים מטפסים על עצים כדי לראותו. כמעט השתמשתי בציור הזה לכריכה של

ג'וטו, פרט מתוך הכניסה של ישו לירושלים. ילדים מטפסים על עצים כדי לראותו. כמעט השתמשתי בציור הזה לכריכה של "טבע דומם".

איתי רון תמונת השנה 2022

"תמונת השנה" בתערוכת "עדות מקומית", צעירים חרדים שטיפסו על עץ להשקיף על לוויית הרב קנייבסקי, צילם איתי רון. מתוך הפוסט הזה

ניקולא פוסן, נוף עם פירמוס ותיסבי (פרט), על המטמורפוזה של הנאהבים האומללים שהתאחדו בתוך עץ, כתבתי פה.

ניקולא פוסן, נוף עם פירמוס ותיסבי (פרט), על העץ שהנציח את סיפורם של הנאהבים האומללים – כתבתי כאן.

אנני ליבוביץ מצלמת את דיוויד בירן. עוד תלבושת עץ, בהשראת מגריט, מן הפוסט הזה.

אנני ליבוביץ מצלמת את דיוויד בירן. עוד תלבושת עץ, בהשראת מגריט הפעם. עוד על התלבושת בפוסט הזה.

פיט מונדיאן, עץ התפוח הפורח, 1912 (אחד מסדרה אינסופית של עצים בכל דרגות ההפשטה והפיגורטיביות)

פיט מונדיאן, עץ התפוח הפורח, 1912 (אחד מסדרה אינסופית של עצים בכל דרגות ההפשטה והפיגורטיביות)

דיוויד הוקני, 2008 (גם בלי העצים של דיוויד הוקני אי אפשר)

דיוויד הוקני, 2008 (גם בלי העצים של דיוויד הוקני אי אפשר)

andy goldsworthy  1998, מנסה לדבר עם העצים בשפה שלהם. כאן זה טלאי מעלי עץ אגוז שקיפל ונעץ בעזרת חוחים. כמעט כל העבודות שלו מתכלות עם הזמן.

andy goldsworthy  מנסה לדבר עם העצים בשפה שלהם (1998). כאן זה טלאי מעלי עץ אגוז שקיפל ונעץ בעזרת חוחים. כמעט כל העבודות שלו מתכלות עם הזמן.

לחצו להגדלה

לחצו להגדלה

למעלה, צדוק בן דוד, "כי האדם עץ השדה," פסל ביד ושם. אם תלחצו להגדלה תראו שזה עץ מבני אדם. ובהמשך לכך (וגם בלי שום קשר) – "האחר הוא אני", זה הנושא שבחר משרד החינוך השנה. ומנגד, הממשלה ממשיכה להתנכל לזרים. תמר ורטה זהבי (אישה שאני קצת מכירה ומוקירה) וליאת סיגל כתבו על זה לשר החינוך. שאלתי את תמר אם זה עדיין רלוונטי, והיא אמרה שכן, כמובן, והוסיפה קצת על שיעור עברית שקיימה עם מבקשי מקלט בשבוע האחרון:

עבדו אמר שהוא לא יכול יותר להיעלב מהישראלים שמכנים אותו בשמות גנאי כאילו הוא פושע. ג'רמה אמר שהוא לא יכול יותר לספוג הערות גזעניות על הצבע השחור שלו. מהדי אמר שהוא לא רוצה יותר לשמוע שהוא סרטן, שהוא שחפת, שהוא איידס. מוחמד אמר שכשהוא מנסה להסביר שהוא פליט שניסה להציל את חייו ואם יחזור לסודן ימות, הם אומרים לו שזה לא מעניין אותם, והוא לא מסוגל יותר לשמוע שלישראלים לא אכפת שימות. … אין לי מילים לתאר את התחושה המרה שאת יודעת שזה בדיוק מה שהם רוצים – חברי כנסת, שרי ממשלה ומאות אלפי אזרחים ישראלים מוסתים, שלחברים שלי תאבד התקווה. … הם שכחו שבזכות אותה התקווה לחיי חופש ההורים שלי הגיעו לכאן.

אני חתמתי בתור "הורה". אם אתם רוצים להיות שותפים – היכנסו, חיתמו והפיצו.

ותוספות מאוחרות:

01

גיא בן נר, "ערכת בית עץ". על העץ הזה כתבתי כאן

1EAworld-gone-wrong

מרסל דזאמה, עולם שהשתבש, מתוך הפוסט, עצים מטרידים, עצים מחרידים

*

ילדה מחכה לעלה נושר, איור בתיה קולטון, מתוך האוסף הכי הכי.

ילדה מחכה לעלה נושר, איור בתיה קולטון, מתוך האוסף הכי הכי
.

ועוד כמה עצים מהיער של עיר האושר:

מה אומרים האיורים? העץ הנדיב.

עץ השיער (הפרק הראשון ואחריו ההמשכים).

על העץ הפלאי של סינדרלה

ועוד עץ פלא של האחים גרים

עוד סיפור של מרי דה מורגן על ילדה ועץ

זרעי האהבה (ובעצם עץ האהבה – הפרק הראשון ואחריו ההמשכים)

פניה ברגשטיין והליצן ("מכל העצים בחצר אוהבת אילנה את השקדייה…")  

תולעת ספרים (מריה פרייברג וסיגלית לנדאו)

*

Read Full Post »

ארבע הערות על "אילנה" של פניה ברגשטיין, מתוך הקובץ חרוזים אדומים. וקודם תקציר:

"מכל העצים בחצר אוהבת אילנה את השקדייה. מכל הבתים והבניינים – את צריף גן הילדים עם הגג האדום והמטפס הירוק. ומכל האנשים שבעולם – את אבא שלה." כך נפתח הסיפור. אבל אבא של אילנה נסע להילחם (במלחמת העולם השנייה, כפי שניתן להבין בין השורות). הוא נעדר זמן רב ואילנה מתגעגעת. ואם לא די בזה מתרגשת עליה צרה חדשה: "הבחורים" מחליטים לבנות גן חדש במקום הצריף הישן והרעוע. כל הילדים מתלהבים, רק אילנה עצובה, אבל איש לא מקשיב לה. הגן הישן ננטש. הצעצועים הישנים נשארים מאחור, כולל הליצן שאבא של אילנה שלח לכבוד יום הולדתה. הצריף עצוב. מחר יבוא הסוחר להרוס אותו. השקדייה והמטפס מבוהלים, אילנה הנואשת פונה לליצן, והוא מציע לה להסתיר את הצריף. איך מסתירים חפץ כה גדול? ובכן: מבקשים מפרחי השקדייה את הלובן ומכינים קירות לבנים. מן האודם של פרחי המטפס מכינים גג חדש ויפה. מהשבילים מבקשים אבנים וחול ומקימים עמודים יפים ומרפסות גדולות מכל הכיוונים. מהמים השקופים של הבריכה הקטנה מקבלים שמשות לחלונות הבהירים. כוכבי המרום שולחים אור להמון מנורות ופנסים. הליצן צובע את הרהיטים ואילנה מתקנת את הצעצועים ומקשטת את הקירות בציורים יפים. המטפס מכסה את עמודי המרפסות וכבר אי אפשר לזהות את הצריף הישן; שני בתים יפים לבנים חדשים עומדים זה בצד זה, ובתווך שקדייה. כשהחברים מתעוררים הם כל כך המומים שהם מצלצלים בפעמון כמו בשעת שריפה. הם ממששים את המבנה הפלאי ומנסים לנחש ממה הוא עשוי, ואז מופיע הסוחר. הוא מחפש את הצריף שלו ולא מוצא. הוא אפילו מזעיק את המשטרה. לבסוף הוא מתבלבל ומסתלק. חבורת הקושרים פוצחת בריקוד. ואז למרבה השמחה, חוזר גם אבא של אילנה מן המלחמה.

*

כל כך אהבתי את הסיפור בילדותי. ועכשיו ההערות:

1. מלחמת הליריקה ברציונליות הנחרצת

"גם לחיה מתה יש יותר כוחות אינטואיטיביים מאשר לכמה בני האדם עם הרציונליות הנחרצת שלהם," אמר פעם יוזף בויס. כל שכן לצמחים ולצעצועים.

אילנה בודדה. אבא שלה נסע. אף אחד לא מקשיב לה, לא המבוגרים (הגננת, הבחורים, הסוחר, ובכלל) הלהוטים לבנות את הגן החדש ולהיפטר מהישן, ולא הילדים. אין לה עם מי לדבר, אז היא עושה מה שעשו גיבורי אגדות מאז ומעולם, היא מדברת אל העצים ואל האבנים ואל הצעצועים.

רק לאחרונה קראתי בספרון הגולגולת של מנגלה על דיבוב חפצים בימי הביניים ולפניהם. ביוון העתיקה היה כמסתבר בית משפט נפרד שעסק בתביעות נגד "סוכנים לא ידועים וחפצים דוממים". אנשים מיוחדים תרגמו את "שפת הדברים" לשפת בני אדם, ו"נתנו קול לדברים שהטבע לא נתן להם קול" (רטוריקן בשם קווינטיליאן המצוטט בספר).

לילדים יש כשרון טבעי לזה. אילנה מדובבת את הליצן ומגייסת שמיים וארץ לעזרתה. היא מדברת עם הכוכבים ועם מי הבריכה, עם המטפס, השקדייה והחול אשר בַּשביל וכולם נחלצים לעזרתה. אחרי שהסוחר מתייאש היא רוקדת עם הליצן, "ופרחי המטפס האדומים קפצו-רקדו גם הם, וחלונות הצריף הזהירו משמחה, והשקדייה מחאה בענפיה כמו בכפיים מרוב נחת". יש בזה משהו מיסטי, כמו בהרים ש"רקדו כאילים, גבעות כבני צאן." לא רק שאילנה כבר לא בודדה, העולם נענה לה והופך לתיבת תהודה.

*

2. צל ההיסטוריה

הסיפור מסופר מנקודת המבט של אילנה. למלחמה של אבא אין שם. ואף מילה על השואה. אבל היא רובצת ומתגנבת בעקיפי עקיפין, דרך ההאנשה של הצריף הישן ודרך הצורך "להסתירו" מפני הכּוֹרֵת. דרך האבל על מה שצפוי לו, שבו מהדהד (בעדינות ועל קצות האצבעות) האבל האחר הגדול על העולם הישן שנחרב. כך מתואר הגן העצוב: "נשארו כמה צעצועים שבורים ובובות קרועות, והכסאות עזובים וריקים והשולחנות מבויישים" (נזכרתי בשיר-קינה של אברהם סוצקבר על הבובות שבוכות, כי "אף אחת, אף אחת אין לה אמא"), שלא לדבר על הצריף "הקטן, השחור והכפוף" העומד מול "הבית הגבוה והלבן". הצריף שחור וכפוף כמו הפחמי של חנה'לה, שגם עליו כבר כתבתי כתמצית היהודי הגלותי המגיח מן היערות. ואם כבר מדברים על זה, אילנה זקוקה להרבה אור. והכוכבים של פניה לא פחות נדיבים מהירח של חנה'לה "וכוכבי המרום נתנו להם מאורם, ויהיו פנסים רבים ומנורות יפות על התקרה מבפנים ועל הקירות מבחוץ, ויהי הכל מואר אור בהיר ונוצץ," כותבת פניה ברגשטיין, והשוו לסיום שמלת השבת: "הכתמים נעלמו, אינם. ובמקומם אור! הנה פה היה תו שחור, ועתה הנה תו אור, ופה היתה נקודה מפוחמה, ועתה, נקודה מזהירה, כך היתה שמלתה של חנה'לה זרועה כפתורי אור וחרוזי אור והם ככסף טהור, מתנוצצים, מתנוצצים "…

יוסל ברגנר

יוסל ברגנר

*

3. הערת ביניים (מהסוג המאגי-פסיכולוגי)

בראשית היו אבא וגן וליצן ושקדייה. זו היתה שלמוּת (ואל תשאלו מה עם אמא, אין אמא בסיפור, רק גננת). ואז אבא נסע ועכשיו גם בובת הליצן והגן כולו נמצאים בסכנה. טבעי שאילנה מתנגדת לשינויים. לפי כללי המאגיה הבסיסים – שלא צריך להיות מכשף כדי להבין אותם ואפילו לא פסיכולוג, מספיק להיות ילד – אסור שהגן ייהרס. כדי להבטיח את שובו של אבא צריך לשמר את העולם כפי שהיה. הדאגה לגן היא בעצם הדאגה לאבא, שיהיה לו לאן לחזור.

והתנועה הזאת, בין חוסר אונים גמור לעוצמה אינסופית – כמו של הילדה אילת, רק אחרת.

*

4. ליצן קטן נחמד

ליצנים מבינים מה שאנשי "הרציונליות הנחרצת" לעולם לא יבינו. בסיפור הנפלא של ג'יימס ת'רבר הליצן הוא היחיד שיכול לתת לנסיכה את הירח, כי הוא היחיד שמקשיב לה.

הליצן של אילנה הוא מתנה מהאב ושלוחה שלו, שלוחה משמחת, כי זה ייעודו של ליצן (וגם של אב), להעלות חיוך על פני ילדה עצובה.

אלא שבניגוד לגיבורה של ת'רבר, אילנה אינה נסיכה. היא חיה בעולם שבו אין רכוש פרטי (הליצן אמנם ניתן לגן לכבוד יום הולדתה, אבל הוא של כולם) שבו אין מחשבות פרטיות, ואלה שיש גורמות רק כאב ובדידות. ובעולם הזה הכֹּה שיתופי ויצרני ומגויס (ותאמינו לי, הייתי שם), פניה ברגשטיין, תבוא עליה הברכה, נותנת לגיבורה שלה ליצן! היא מעניקה לה שוטה חצר משלה. בלי לעבור על הכללים; פניה היא ילדה טובה. היא לא עושה דווקא. היא ממתינה בסבלנות שהליצן יתבלה ושאר הילדים ימאסו בו, ואז כמעט בחשאי, היא מוסרת אותו לאילנה עם כל התנופה הפיוטית-חתרנית-תודעתית, עם מגע הקסם שהופך צריף מט לנפול לארמון רב תפארת עם עמודים וגזוסטראות.

וכמה זה הזכיר לי את הליצן מסנדל הזכוכית המופלא של אלינור פרז'ן בתרגומה המופתי של דליה רביקוביץ'. הנה ציטוט קטן מהסוף, שבו הפיה, בדמות סבתא קטנה ומצחיקה מנופפת בקב שלה ומבקשת מן הליצן ("ליצן, ליצן שוטה וחכם") להראות לנסיך את ארץ אין-שם.

הליצן תפס את הקב, וזה הפך בכפו לשרביט של כסף נוצץ שכוכב נעוץ לו בקצהו. הוא החל להסתובב כסביבון בחדר, כמו ילד שהניחו לו לשחק כאוות נפשו, והיה ממלמל ומכה בשרביטו את הרצפה והכתלים, ואחר כך התרומם אל התקרה כמו כדור פורח והיכה בה בשרביטו. כל דבר שנגע בו השרביט שינה מיד את טבעו: הזקנה צימחה כנפיים כמו ציפור, המברך על היין העווה העוויות כמוקיון, הרכב החל לרקוד כמו בדחן, המחצצר הפך לקוסם מארצות קדם שהיה מלחש לחשים והשבעות. הכרוז הפך לזמר ספרדי, מסלסל בגרונו וכובש את לבות הנשים. הגברות הפכו לפרפרים, האדונים לשפיריות והארמון כולו הפך לכוכב שביט שהסתובב שלוש פעמים סביב לשמש.

ובחזרה לפניה ברגשטיין – לכאורה ואולי לא לכאורה, היא איבר חי ופעיל ונאמן של החברה, היא עושה את כל מה שאמרו לי לעשות, ומרצונה. אבל יש בה גם צד אחר, שקשור אולי למחלת הלב שלה. מין צל שמזכיר קצת את אמו של עמוס עוז (שגם לה קראו אגב, פניה). "אמי, מצִדה," (הוא כותב ב"סיפור על אהבה וחושך") "חיתה על פי הקנון הרומנטי האחר, זה התפריט המופנם, המלנכולי, הערירי-מינורי, המתובל בייסוריהם של בודדים שבורי לב ועתירי נפש." ואת המגע הזה של הצל והעצב והפיוט אני לעולם לא אשכח לה. הוא היה כמו מים חיים.

ILANA

בתמונה למעלה צריף ישן עם שקדיה, מתוך פוסט על צריפים ישנים בבלוג קווים ונקודות. בהמשך הפוסט יש סריקה מלאה של הסיפור למי שרוצה לקרוא. (ולא, בסוף לא שמתי שום איורים כי הם לא מצאו חן בעיני. לא האיורים לסיפור של ת'רבר ולא התמונה של תדי בלון, הליצן שעוזר ללילבס ילדת הקרקס, ולא האיור של צילה בינדר לפניה ברגשטיין. כבר כשהייתי ילדה חשבתי שהיא לא ציירה את הליצן הנכון.)

לתשומת לבם של העורכים והמאיירים – הסיפור הזה הוא פשוט חגיגה למאיירים.

*

עוד באותו עניין

רשימת הליצנים

בדיוק כפי שזכרתי

*

עוד על פניה ברגשטיין

סיפור על אדמה וחושך

אז מה יש בה בפניה ברגשטיין שנכנס ישר ללב?

הם חושבים שאנחנו רעים – על ויהי ערב של פניה ברגשטיין

מה ראה הירח? – פוסט המשך על ויהי ערב של פניה ברגשטיין 

*

וכיוון שזה ערב פסח – מבט אחר על ההגדה

*

Read Full Post »

זה החלק השלישי בסיפורה של מרי דה מורגן "זרעי האהבה". מומלץ להתחיל מהתחלה.
לחלק הראשון
לחלק השני

*

באותו בוקר, כשרכב בן המלך לציד, הוא עצר בדלת הבקתה ובקש מבלנשליס כוס מים. זו היתה הפעם הראשונה שבה פנה אליה ולבה התפעם באושר. בלילה כשבדקה את העציץ שלה, גילתה נבט זעיר מבצבץ מן האדמה.

ולמחרת כשחצה את הגשר, שוב עצר הנסיך בדלת הבקתה, כל יום עצר ודיבר עם בלנשליס וכל יום בילה יותר ויותר בחברתה. ובינתים צמח לו העציץ וגדל ובלנשליס ראתה שזה עץ שושן מכוסה בניצנים זעירים.

ערב אחד, כשהנסיך חזר מהציד, הוא נכנס עם בלנשליס לבקתה ובקש את ידה, ואמר לה שיום אחד יהיה מלך וגם היא תהיה מלכה.

בלנשליס התייפחה מרוב אושר; וכשניגשה לעציץ שלה גילתה שאחד הניצנים נפתח לשושנה לבנה נהדרת שריחה מילא את החדר.

וכך נישאה בלנשליס לבן המלך והשמחה היתה רבה. כל הארץ הוארה לכבוד החתונה; גבירות מעודנות שירתו את בלנשליס, תכשיטים יפהפיים הועתרו עליה ושמלות יפות נתפרו לה; אבל היא עדיין הוקירה את העציץ עם עץ השושן שלה יותר מכל, והעץ אמנם גדל וגדל והפך יפה יותר מיום ליום כששושנים חדשות פרחו.

ואילו זאיר התקנאה מרות בבלנשליס שתזכה במלוכה, ואף שבלנשליס היתה מאד חביבה אליה ונתנה לה מתנות יפות, והזמינה אותה לגור בארמון, זאיר בכל זאת שנאה אותה. יומם ולילה חשבה איך תוכל לפגוע בה, ובכל פעם שראתה כמה מאושרת בלנשליס וכמה היא אהובה על ידי בעלה, גברה שנאתה עוד יותר. וכך עברו הימים. השושן של בלנשליס הפך לעץ גדול והיא נטעה אותו בגן הארמון, מתחת לחלון חדר השינה שלה כדי שתוכל לראותו בבוקר ברגע שתפקח את עיניה. כל בנות הלוויה ידעו שזה המקום החביב על הנסיכה בלנשליס. שם, בגן הארמון, ליד עץ השושן היפהפה שלה, היתה יושבת במשך שעות, מביטה בפרחיו ושואפת את ריחם. היא לא הרשתה לאיש לקטוף אותם, והיתה משקה את העץ במו ידיה. כל בוקר היתה ממהרת אל העץ, פולה את החרקים מענפיו ומסירה את העלים המתים. לפעמים, כשאיש לא ראה, היתה מצמידה את שפתיה לשושניו; וזאיר שעקבה אחריה בחשאי תהתה למה בלנשליס כל כך אוהבת את העץ.

עץ החיים, גוסטב קלימט

כעבור זמן נולד לבלנשליס ילד קטן, יורש עצר. היא היתה אפילו יותר מאושרת מקודם ובעלה אהב אותה אפילו יותר. הפעמונים צלצלו לכבוד הולדת הנסיך, השמחה היתה רבה, ועץ השושן צמח מהר כל כך שכשבלנשליס יצאה לגן עם תינוקהּ, היא כבר יכלה לעמוד בצלו.

"את אישה מאושרת מאד, הדודנית בלנשליס," אמרה זאיר שהגיחה מאחוריה בזמן שעמדה מתחת לעץ.

"אני באמת מאושרת," אמרה בלנשליס והביטה בתינוק. "ואני מקווה דודנית זאיר היקרה, שגם את תהיי מאושרת כמוני."

"זה לא יקרה," אמרה זאיר, "כי את תהיי מלכה יום אחד, ואני לא."

"אני לא מאושרת בגלל שאני עומדת להיות מלכה," אמרה בלנשליס, "אלא בגלל שאני אוהבת את בעלי ואת התינוק שלי בכל לבי."

"ומלבד בעלך והתינוק, את מי את הכי אוהבת?" שאלה זאיר.

"מיד אחריהם אני הכי אוהבת את עץ השושן שלי," אמרה בלנשליס, והיא צחקה וכרכה את זרועותיה על גזעו.

"ואם העץ ימות, את תהיי מאד עצובה, הדודנית בלנשליס?" שאלה זאיר ועיניה נצצו בלהיטות.

"כן, אם העץ שלי ימות זה ישבור את לבי, אני חושבת," אמרה בלנשליס והחווירה מעצם המחשבה.

מאותו יום לא חשבה זאיר על דבר, מלבד איך להרוג את העץ הכֹּה אהוב על דודניתה. ראשית תלשה את עליו וקצצה את ענפיו, אבל עלים חדשים התלבלבו במקום הקודמים והענפים הכרותים התחדשו והסתעפו. אז לקחה זאיר סכין חדה ונעצה אותה בגזע וקילפה אותו עד שדימם. אבל החתך התאחה עד מהרה, הקליפה התחדשה והעץ נראה יפה יותר מקודם. מה שלא ניסתה העץ רק גדל וגדל, היא לא הצליחה לפגוע בו.

(סוף החלק השלישי)

*

וכמה הערות

בלנשליס מתבשמת באהבתה, פשוטו כמשמעו. היא מבלה עם העץ יותר מאשר עם המלך. היא מנשקת ומחבקת ומלטפת אותו ומלבבת אותו במבטיה כאילו היה האהוב. יש בזה משהו מטריד. לא?

זאיר לעומתה, אינה מעוניינת באהבה או במשפחה. היא רוצה כבוד ועוצמה והיא כועסת כשהם לא נופלים בחלקה; כועסת-אש, לא כעס קטן וחמוד (שרק מגדיל את יופיה, כמו שהיו כותבים פעם בסיפורים). פעם קראתי פרשנות פמיניסטית לסיפור סינדרלה. הכותבת הגנה על האחיות הרעות. גם הן רצו להתחתן עם נסיך, אפילו שהיו להן רגליים גדולות. זה הצחיק אותי. לא יכולתי להזדהות עם האחיות של סינדרלה. אבל הגיבורות הרעות של דה מורגן מעוררות בי אהדה. הכעס שלהן מזכיר לי את הכעס שלי כשהייתי ילדה. יש משהו אפל ודחוס בכעס של דה מורגן, אבל גם מפתיע ואותנטי ומשחרר. ובד בבד הוא מגיע קצת באיחור. הוא מלבה דברים שכבר עבר זמנם ומאיים על השלווה שהשגתי.

"ומלבד בעלך ובנך," חוקרת זאיר, "את מי את הכי אוהבת?"
"את עץ השושן שלי," עונה בלנשליס העיוורת, התמימה.
"ואם העץ ימות, את תהיי מאד אומללה?" ממשיכה זאיר ושואלת לחרדת הקורא הגדול והקטן.
המתח ההיצ'קוקי בעיצומו בגלל האותיות הקטנות של חוזה הכישוף. הקורא יודע מה מוטל על הכף, ואצל מרי דה מורגן אין ערבויות; זה יכול להיגמר באושר וגם בהפך הגמור. ובינתיים הכל מלא חיים, רוחש אפשרויות.

אמצע הסיפור זו הטריטוריה של דה מורגן. מאוחר יותר לקראת הסוף, היא קצת מאבדת עניין. היא כותבת סופים כמו פקיד, מצוות אנשים מלומדה. היא לא אוהבת לסגור את השערים של הסיפור; טוב או רע – היא כאילו מתאכזבת ממה שיצא, לא לזה קוותה. לְמה כן? היא לא יודעת. היא לא כותבת מתוך אג'נדה אלא מתוך מצוקה ודחיפות, זה המקור לאינטנסיביות שלה. היא באמת לכודה ונחנקת וחייבת מוצא.
אבל בינתיים אנחנו עדיין רחוקים מהסוף של "זרעי האהבה".

עץ שושן

והעצים, הו העצים! עץ השושן של זרעי האהבה, והעצים של עץ השיער: עץ הדובדבן שהופך לראי מכושף, ועץ הזירבל (בפוסט הזה יש כמה תמונות מיתיות של עצים), ועץ השיער, העץ המדבר של ננינה, אם להזכיר את אלה שכבר הופיעו פה. אני הכי אוהבת עצים ואני לא מכירה שום סופר עם חורשה כמו של מרי דה מורגן.

איור של אוליב קוקרל לסיפור עץ נוסף של מרי דה מורגן, "הבריכה והעץ".

***

Read Full Post »

Older Posts »