Feeds:
פוסטים
תגובות

Posts Tagged ‘עץ’

              לזכרו היקר של אלן וינסטון, הגנן הגדול  2014-1949

במוזיאון תל אביב מוצגות עכשיו שתי עבודות ברצף אחד. "Treehouse Kit" (ערכת בית-עץ) של גיא בן נר ו"גן-מחסן" של טמיר ליכטנברג. סוזן לנדאו האוצרת חיברה אותן לגן אחד.

"Treehouse Kit" המוצב בירכתי הגן הוא פסל בצורת עץ העשוי מחלקי רהיטים. בעבודת הוידאו המוקרנת ברקע רואים את גיא בן-נר עטור בזקן עבות מפרק את העץ ומרכיב ממנו רהיטים.

בשאר הגן מפוזרים אסומבלאז'ים שיצר טמיר ליכטנברג מחפצים ישנים (מהסוג שמעלה אבק במחסן), הנקראים ביחד "גן מחסן".

חשבתי שזו אותה עבודה בהתחלה. שמתי לב ששל ליכטנברג יותר נאים (במובן יותר "פרימיטיביים", פחות מטופלים ומבושלים) ואמרתי לעצמי שאלה עשבי הבר. אבל לא, אלה שתי עבודות שונות, הפוכות למעשה, שחיות בדו קיום וגם ניזונות ממנו.

מראה כללי, הגן המחובר

מראה כללי, הגן המחובר

נתחיל מגיא בן נר. העץ שלו הוא פסל יפהפה, באמצע הדרך בין ציורי העצים של פיט מונדריאן רגע לפני שהוא נהיה לגמרי מופשט, לרהיטים של דה סטיל (De Stijl – תנועה אמנותית שנולדה בהולנד בשנות העשרים של המאה העשרים ושאפה לצמצם כל אובייקט בתחומי הציור, העיצוב והאדריכלות – לצורה ולצבע טהור. גם מונדריאן עצמו נמנה על חבריה).

מימין, גיא בן נר,

מימין, גיא בן נר, "ערכת בית עץ", באמצע, כסא בעיצוב חריט ריטפלד, דה סטיל, משמאל, עץ פורח, פיט מונדריאן (לחצו להגדלה)

בתחילת הסרט בן נר העירום למחצה ישן על מזרן מתחת לעץ. על בטנו מונח תצלום משפחתי. הוא מתעורר ומתחיל לפרק את העץ ולהרכיב ממנו רהיטים. מן החלקים האחרונים של העץ הוא בונה מיטת נוער. הסולם שמוביל אליה קצת מתנדנד, ולפיכך הוא מקפל את תמונת המשפחה ותוחב אותה מתחתיו, עכשיו שהסולם יציב הוא יכול לטפס.

אז מה רציתי להגיד?

  • שזאת עבודה מתעתעת, משחקית, סטרילית, לא סנטימנטלית, פורמליסטית, מצחיקה, פיוטית ומעוררת מחשבות, והנה כמה מהן בלי סדר מחייב.
  • שיש ל"ערכת בית עץ" קסם של משחק חדש – פאזל מעגלי ואינסופי: מהעץ לרהיטים, לעץ וחוזר חלילה. אבל הסרט קצת מחבל במעגליות הזאת. הוא מתאר רק את פירוק העץ והפיכתו לרהיטים.
  • ששם העבודה, "ערכת בית עץ", הזכיר לי שכשישבנו שבעה על אבי התקשרו מהסופרמרקט להגיד שמישהו רכש עבורינו "ערכת אבל", הם רצו לתאם שעה למשלוח. ובהמשך לכך – "ערכת בית עץ" היא הקינה האקולוגית הכי קרירה שראיתי.
  • שהאהובי-בנה-לי-בית של בן נר מסתיים בברוטליות שבה נתחבת תמונת המשפחה לייצוב הסולם. ומצד שני – גם הפלא האיקאי אינו שלם ללא תמונת המשפחה, ולו מקופלת ומעוכה (ואולי זאת בכלל גרסה של העץ הנדיב).
  • שהעבודה מוכיחה שאפשר להיות רובינזון קרוזו מבלי לצאת מהבית (כמו במסע סביב חדרי). בשיטת עשה זאת בעצמך.
  • שזאת עבודה על ניצוּל. זה קשור לכך שחלקי המשחק אף פעם לא נחים בתפזורת; או שהם בשירות העץ או שהם בשירות הרהיט.
  • וזה משפיע גם על תחושת הזמן (מין אינסטנט זמן סטרילי ונטול טבע).
  • שעיצוב הרהיטים הושפע מן הסתם מן הצורות שבטבע, וכשבן נר חוזר ויוצר מהם עץ זה גם סוג של מיחזור וטלפון שבור.
  • שהעץ חסר עלים, זאת רק אידרה של עץ, אבל יש רגע בסרט שבו אחד הברגים מצייץ כמו ציפור.
כשהרצל פגש את רובינזון קרוזו

כשהרצל פגש את רובינזון קרוזו

.

  • שגַיא בן נר נראה לרגעים כמו רובינזון קרוזו ולרגעים כמו הרצל. (ומה זה אומר שהוא נראה כמו הרצל? שאם תרצו יש איקאה?)

(ובעצם כבר הקימו פה פעם עץ ציוני. חבורת אנשים עם מזוודות מלאות בצינורות מתכת הקימה אותו ברחוב.)

מתוך

מתוך "נטוע" מיצג שבו הקימו חברי קבוצת "איפה דנה" עץ מצינורות מתכת. התמונה מכט' בנובמבר, התאריך בו החליטה העצרת הכללית של האו"ם על הקמת המדינה. (מה נשתנה? המון, אבל לא הפעם).

*

ואילו "גן מחסן" של טמיר ליכטנברג הוא ההפך הגמור. ליכטנברג גואל חפצים ישנים מחשכת המחסן ומרכיב מהם חרקים חיים ומתים, פרח ענקי, סלעים ודמויות שמטיילות ברחבי הגן. בדרך כלל די לו בצירוף של שני חפצים או קצת יותר, לא מתוך מינימליזם וטהרנות מודרניסטית אלא מנדיבות של דמיון.

מתוך

מתוך "גן מחסן" טמיר ליכטנברג

מכיוון שלא צילמתי (אין לי טלפון נייד*) אני לא יכולה להראות למשל, את הגברת הנרמזת ממחרוזת פניני פלסטיק התלויה על פיסת גדר קנים מגולגלת. זאת לא קריקטורה אלא רישום בחפצים, פיוט שתלוי על בלימת דמיונו של המתבונן.

החפצים הקצת חבוטים ומעוקמים ומאובקים של "גן מחסן" שומרים על זהותם המקורית גם בתוך הצירוף (לעומת הרהיטים של בן נר שזהותם נמחקת כשהם הופכים לענפים, כשם שזהותם הענפית נמחקה כשהפכו לרהיטים). מדובר בחבורה הטרוגנית שידעה ימים טובים יותר, אבל ליכטנברג לא טורח לשקם או למרק אותה. הזמן לא גורע מיופיים של החפצים, רק משנה אותו, כי כמו שכתב פעם מבקר המחול ולדמר הרש, "סבל, עומק רגשי, כאב, אפשר לרקוד רק בגיל ארבעים"…

מתוך

מתוך "גן מחסן" טמיר ליכטנברג

אני חושדת שליכטנברג לא טרח להבריג או להדביק את החפצים זה לזה. לכל היותר הוא קשר אותם כמות שהם, באיזה שרוך שמצא במחסן או פשוט הניח אותם זה על זה. לא מתוך זלזול חלילה, אלא מתוך אמון ונדיבות (והנה שוב צצה המילה הזאת "נדיבות" הנדירה כל כך בדיבור על אמנות).

חנוך פיבן, גולדה מאיר

חנוך פיבן, גולדה מאיר

אלה לא האסומבלאז'ים של חנוך פיבן שהוקפאו בצילום שמא תפגום תזוזה אקראית בשלמות הדיוקן. אם האסומבלאז'ים של ליכטנברג יתפרקו הם יתגלגלו מן הסתם במשהו אחר. יש משהו חם ואנושי ב"גן מחסן". הפיוט הלא תכליתי שלה קרוב יותר לפיוט של דניס סילק המשורר ואיש החפצים שחס גם על האבק במטבחו. רק בלי המוזרות של דניס.

דניס סילק, הצבת חפצים, צילמה אביגיל שימל

דניס סילק, הצבת חפצים, צילמה אביגיל שימל (לכל התערוכה)

שום מוזרות ושום כפייתיות (או יפיוף, או סנטימנטליות), רק חמלה וחיוך, על אף הדמעה החומה הנושרת מאחת מעיניה-חוריה של קופסת מתכת. ותחושה של פנאי, ומרחב לדמיון, ושקט של גן.

"גן מחסן" בעבודה, בסטודיו

ויש משהו פלאי בדו קיום של שתי העבודות, שמאירות זו את זו על דרך הניגוד וגם קצת זולגות זו לזו לגן שלם ורב ממדי.

*

* בשיחה, מבחר יצירות עכשוויות, מוזיאון תל אביב, אוצרת סוזן לנדאו, עוד אין מועד נעילה. אם מישהו יצלם תמונות של גן מחסן, אשמח להוסיף.

*
עוד באותם עניינים

עוד עצים אמנותיים (תיכף ט"ו בשבט, חג לאילנות)

גינה לאורפיאוס (על פול קליי)

הספר הנפלא ביותר

וודו וחפצי מעבר – על סופי קאל

שירה וקסמי חפצים (על טובה ינסון)

חייל הבדיל האמיץ (והמשכיו, בעיקר ונוס של גז ואור ממסמרים)

פניה ברגשטיין והליצן

האוסף הכי הכי

*

Read Full Post »

1. פייטה יהודית

על הדרך עץ עומד, איציק מאנגר, תרגם בנימין טנא* (כדאי לקרוא לפני הצפייה בקליפ)

על הדרך עץ עומד / הוא עומד שחוח. / ציפורי העץ כולן / נתפזרו ברוח.  

למזרח, למערב, / ויתרן הדרימו. / והעץ הופקר בדד / לסופות יָהימו.

אז לאמא סחתי כך: / "תני, אמי, אל פחד, / ובן רגע אהפך / לציפור פורחת.

ואשב לי על העץ / ומזמור אנעימה. / לו בחורף נחמה / הוא יהי, הוי אמא".

אמרה האם: "אל נא, בני", / ודמעות הזילה. / "פן בני, על זה העץ / לי תקפא חלילה".

"על עינייך היפות / צר, הוי אמא", סחתי. / ואזי מניה וביה / לציפור הפכתי.

תֵּבְך אמי: "הוי איציק בני, / קח בשם שמיים, / לפחות קח נא סודר, / כי תצטנן בינתיים.

ערדליך קח איתך, / כי עז החורף יהי. / הפרווה רכוס היטב, / אוי לי בכי ונהי!

ואל תשכח האפודה, / לבש אותה, פוחח. / אם בין שוכני עפר אינך / רוצה להתארח".

בדי עמל אפרוש כנפי, / כי רב, כי רב הלבוש הוא, / שבו עטוף עטפה אמי / בן כנף חלוש הוא.

ובעיני אמי אציץ / נפשי בי משתוחחת / מנעה ממני אהבתה / להיות ציפור פורחת.

* בעניין התרגום: ע', אחד מיקירי הבלוג שאינו מחבב את תרגומיו הקצת עציים ומקרקשים של טנא, שלח לי בשעתו את תרגומיהם של נתן יונתן ויעקוב אורלנד לשיר. התרגום של יונתן שטוח (עם כמה הבלחות חינניות כמו "חוסי על יפי עינך," / אז לאמא שחתי, / ולפני שֶׁמה ואיך – / לציפור הפכתי.). של אורלנד מתנגן ולירי, אבל גם גולש לסנטימנטליות ובעיקר מקהה את הצחוק ואת החריפות של השיר. והסיום הצלול של טנא הוא שמכריע את הכף:

ובעיני אמי אציץ,
נפשי בי משתוחחת.
מנעה ממני אהבתה
להיות ציפור פורחת.

השיר הולחן על ידי פ. לסקובסקי, והפך לשיר ערש על פי מיטב המסורת האוקסימרונית שתיאר לורקה. והנה הקליפ:

הסרטון נאמן לרוח השיר אבל גם משוחח איתו. שני הגיבורים, האם והילד (שהעץ הוא חלק מתודעתו), הופכים לשלישייה בקליפ; אם, ילד ועץ, שדמותו מוסיפה דרמה, יגון ואירוניה. הילד קטנטן כמו ציפור. "את כנפי לא אפרוש, כך אוהבת אמא," הוא מסביר בגירסת הכתוביות. לכאורה אלה רק הדאגנות וחיבוק היתר שמקרקעים את הילד, אבל הקליפ מבליט שיכבה נוספת: האם מעמיסה על הילד משקולות כדי שלא יתרומם. ילדים ציפורים עפים לדרכם וזונחים את הוריהם לאנחות, הם לא גדלים ומערסלים את אימם הקטנטנה במין פייטה יהודית המנוגדת לחוקי הטבע אך לא לחוקי המציאות הדומעת צוחקת של מאנגר.

 

2. שקט שקט בני נחרישה

ועוד שיר-ערש יהודי: "פונאר" מאת שמרקה קצ'רגינסקי (כאן אפשר לקרוא את תרגומו של שלונסקי). הלחן של אלכסנדר תמיר, והבימוי והביצוע של הבובנאית אילקה שונביין מהתיאטר משיגֶע (ידיש וצרפתית – התיאטרון המשוגע).

לאם של שונביין אין ערדליים או סוודר. אין שום ריפוד. אפילו ההריון שלה זיזי; העובר שכולו עור ועצמות בולט מבעד לעור-קומבניזון של אמו. הלידה לגמרי מסוגננת, בלי טיפת דם או מי שפיר. החלל המעוין בין רגליה המורמות של האם משרטט מעין ואגינה מופשטת, שממנה מגיח תינוק מפרכס אפרפר עטלפי. המינימליזם והסגנוּן אינם מרחיקים את העדות שנותרת פיסית וחשופה להבעית.

והכל מתרחש באור יום, במין חדר מלון חדש צנוע ואנונימי. הטבע ("זועמים קרעי הקרח / נישאים לים") הליריות, הפחד, התקווה, הגעגועים – קיימים רק בשיר המתנגן ברקע. שונביין לא מביעה כל רגש למעט הזעקה הכפולה האילמת הספק-גרוטסקית-ספק-לא-שפויה של האם ותינוקה. וגם אחרי שהמוסיקה נגמרת ההישרדות ממשיכה, התינוק מכה בחזה אמו המוזלמנית עד שהיא חולצת לו שד.

3. הכניסיני תחת כנפך

פייטה, מיכלאנג'לו

וזה התשליל, התשובה: פייטה צחורה, התגלמות החן והחסד. אין פלא שמיכלאנג'לו "חרט את שמו ברצועה הסובבת את חזה גבירתנו," כפי שמספר וסארי (היסטוריון האמנות הרנסאנסי) "מה שלא עשה מימיו בשום יצירה אחרת." וסארי מסביר שהאמן פשוט 'חתם על היצירה' אחרי ששמע זרים מייחסים אותה למישהו אחר. זו היתה העילה מן הסתם, אבל החריטה הזאת – בחזה, דווקא בחזה – נשמעת לי כמו ה"הכניסיני תחת כנפך" של האמן שהתקנא בישו שלו. כמו גוזל קוקייה הוא הטיל את עצמו לחיקה של האם שכולה נעורים ויופי. ובאשר לנעורים – וסארי (שספרו נותר על שולחני, עייפתי מלטלטל אותו למדף ובחזרה) אמנם מצטט בהתלהבות שיר המכנה אותה "הכלה היחידה, הבת והאם כאחת". ובכל זאת הוא חש עדיין צורך להגן על מיכלאנג'לו: "חסרי הבינה," הוא כותב, "האומרים שעשה את גבירתנו צעירה מדי, אינם חשים ואינם יודעים שאצל בתולות טהורות נשמרת ארשת-הפנים בלא כל פגם…"

פייטה, מיכלאנג'לו, פרט

ב-1972 עורר הטוהר המושלם את זעמו או אולי את קנאתו של מישהו, שהתנפל על האם עם פטיש ושבר לה את האף. מאז היא מורחקת ומוגנת בזכוכית. אין גישה לחסד. רק להעתקים שלו.

4. שיר אווילי

וכדי להשלים את המעגל אני חוזרת ללורקה, לשיר ילדים נפלא שבו הוא מדובב כמו מאנגר, את הפער בין חלומותיהם של הילדים למציאות של ההורים. גם לורקה כמו מאנגר כותב דיאלוג בין בן לאמו, אבל שלא כמו אצל מאנגר, הפצע כבר לא מדמם. החיוך הדומע נקרש לאבסורד, שיר שטות מלוטש שבלבו (כמו בלב הפנינה של המלך הצעיר של אוסקר ויילד) שוכן המוות.

שיר אווילי,  פדריקו גרסיה לורקה, תרגם רפאל אליעז

אמא,
אני רוצה להיות של כסף.
בני,
תחטוף לך צינה.
אמא,
אני רוצה להיות של מים.
בני,
תחטוף לך צינה!
אמא,
ריקמי אותי בכר שלך.
כן, בני!
מיד!

*

אמהות נוספות בעיר האושר:

מה אומרים האיורים? העץ הנדיב

בואי אמא

אמא הו אמא – על אמו של אהרון קליינפלד מספר הדקדוק הפנימי,

וכן – מה למד אהרון מאמא

מי שאיבד ילד – על סיפורה של פרספונה

ותודה לדודו שהזכיר לי את אם סיסרא: כמה מילים (אקטואליות?) על שירת דבורה

שירי ערש ליום השואה

Read Full Post »