Feeds:
רשומות
תגובות

Posts Tagged ‘עפרה עמית’

כמו הברון מינכהאוזן בשעתו, אני מושכת את עצמי מן העומס הטובעני; ביד אחת אני אוחזת בציצת ראשי ובאחרת אני תוקעת בחצוצרה: שוק הגובלינים (1862) מאת כריסטינה רוזטי. פואמה פרה רפאליטית, לחש קסם בן חמש מאות שורות (בערך), טקסט פנטסטי, עקמומי, חסוד, נוטף אירוטיות, ירוק-עד. תורגם לעילא על ידי גילי בר הילל במשך שלושים שנה כמעט (ומי זכה לערוך את תרגום הפלא? אני), אויר על ידי עפרה עמית ועוצב על ידי עדה ורדי. עכשיו בשבוע הספר, בדוכני הוצאת עוץ.

אלינור פורטסקיו בריקדייל (1945-1872) אחרונת הפרה רפאליטים. זה דווקא לא איור של שוק הגובלינים, אבל לגמרי שייך לשטח השיפוט של הקסם. לחצו להגדלה

וראשית התקציר (ספוילרים? למכביר):

הגובלינים, המתוארים כגברים קטנים עם אברי חיות – לָאֶחָד יֵשׁ פְּנֵי חָתוּל,/ לָאַחֵר זָנָב נִסְמָר,/ אֶחָד כְּמוֹ עַכְבְּרוֹשׁ בָּהוּל,/ אֶחָד כְּמוֹ חִלָּזוֹן נִגְרָר./ אֶחָד שָׁמֵן כְּמוֹ ווֹמְבָּט, שָׂעִיר וּמְחַרְחֵר,/ אֶחָד כְּמוֹ גִּירִית הַדְּבַשׁ קוֹפֵץ וּמְנַתֵּר – קוראים לנערות מדי ערב, לטעום מפירותיהם. שתי אחיות שומעות את הקריאה. ליזי אוטמת את אוזניה, לורה מאזינה – וְקוֹל שָׁמְעָה כְּקוֹל יוֹנִים/ מַרְגִּיעַ וְעָרֵב,/ וּפֶה אֶחָד כֻּלָּם הוֹמִים/ בָּרוּחַ הַמְּלַטֵּף – וקונה פירות במחיר תלתל, נושכת, זוללת ומוצצת עד ששפתיה כואבות ורק מחכה ללילה הבא כדי להמשיך. אלא שמאז שהתפתתה היא כבר לא שומעת את קריאת הגובלינים. מרוב ערגה היא כומשת ומזקינה עד שאחותה אוזרת עוז ויוצאת אל הגובלינים להביא לה את משאת נפשה. הסוחרים הצוהלים מזמינים אותה לסעודה, וכשהיא מסרבת הם מתנפלים עליה בחייתיות, קורעים את בגדיה ולופתים את ידיה ומוחצים את הפרי אל פיה…

עוֹמֶדֶת שָׁם לִיזִי, צְחוֹרָה וּמוּפֶזֶת,

כְּפֶרַח שׁוֹשָׁן בְּסוּפָה שֶׁרוֹגֶשֶׁת,

כְּסֶלַע כְּחֹל-עוֹרְקִים שֶׁעוֹמֵד

עֵת גַּלִּים נִתָּכִים בּוֹ לְלֹא הֲפוּגָה,

כְּלַפִּיד מִגְדַּלּוֹר שֶׁנִּצָּב לוֹ בּוֹדֵד

בְּתוֹךְ יָם שֶׁקּוֹצֵף וְסוֹעֵר בִּשְׁאָגָה

וּמֵאִיר אֶת הַפֶּרֶץ בְּזֹהַר הָאֵשׁ;

כְּמוֹ עֵץ תַּפּוּזִים שֶׁבִּפְרִי מְכֻתָּר

וּבְלֹבֶן פְּרָחָיו הַמְּתוּקִים מְעֻטָּר,

מְיֻסָּר בְּמִתְקֶפֶת דְּבוֹרִים וּצְרָעוֹת;

כְּמוֹ עִיר מְלוּכָה בְּתוּלִית וְגֵאָה

שֶׁצְּרִיחַ זָהָב בְּלִבָּהּ מִתְנוֹסֵס

עֵת צִי הָאוֹיֵב מִתְנַפֵּל לְכָבְשָׁהּ

וּמִתֹּרֶן לִתְלֹשׁ אֶת הַנֵּס.

אבל ליזי מהדקת את שפתיה בעקשנות עד שהגובלינים צוללים, מתחפרים ופורחים לדרכם. היא חשה אל אחותה ומדרבנת אותה ללקק את העסיס שניגר על גופה, ולורה אמנם נושקת לה בפה רעב אלא שהקסם פג, טעם הפרי מר ומבחיל כתרופה, ואחרי ליל בלהות היא מחלימה וחוזרת לקדמותה המוארת והמתוקה. באפילוג היא מספרת לילדיה איך אחותה חירפה נפשה למענה. נוֹתֶנֶת לוֹרָה יָד קְטַנָּה בְּיָד קְטַנָּה,/ וּמְצַוָּה קִרְבָה בֵּין הָאַחִים./ "אֵין רֵעַ בָּעוֹלָם כְּמוֹ אָחוֹת,/ בִּימֵי מַרְגּוֹעַ וּבְיָמִים קָשִׁים…" וגו'.

"קְנִי פֵּרוֹת בִּמְחִיר תַּלְתַּל…" מתוך מהדורה הראשונה. אייר דנטה גבריאל רוזטי, ממייסדי האחווה הפרה רפאליטית ואחיה של המשוררת.

*

אז איזה מין טקסט זה, סיפור פיות או פואמה דתית, משל נוצרי על חטא הקרבה וגאולה? לילדים או למבוגרים? ואולי זה בכלל טקסט אירוטי? "את תיאורי הפירות החושניים, ליקוקי העסיס הנוטף וייסורי התשוקה החסומה קשה שלא לקרוא כתיאורים אירוטיים," כותבת גילי בר הלל באחרית דבר לספר, "ואת אותה תמונה שבה הגובלינים מכלים את זעמם בליזי ומנסים להחדיר בכוח פרי אל פיה קשה שלא לקרוא כאונס."

הפתיינות אגב, היא לא רק מינית אלא גם מסחרית. ויליאם מוריס ההוגה הסוציאליסט (וגם האמן, הסופר ועוד) שהיה מקורב מאד למשפחה השפיע מן הסתם גם על רוזטי, כמו על מרי דה מורגן המאוחרת רק במעט. דה מורגן קושרת באופן הישיר ביותר בין פתיינות שיווקית לחטיפת ורצח ילדות. באחד מסיפוריה מקים רוכל קטן ומכוער דוכן לממכר נעליים בכניסה לכפר ומזמין את התושבים לקנות בזיל הזול; שיר הפיתוי שלו נפתח בדיוק כמו קריאת הגובלינים ב"בואו, קנו! בואו קנו!". תוך זמן קצר הופך סנדלר הכפר לפושט יד, הסולידריות החברתית נהרסת, ואז מתחילות הילדות להעלם. בזו אחר זו הן מכושפות על ידי הנעליים ומורדמות בבטן האדמה על מנת להפוך בבוא הזמן לשיקוי חיים. וזה נשמע לי בו בזמן כמו תיאור מוצפן של עולם הפרסומת העכשווי וכמו עלילת דם, ומביא אותי לאיור הדֶר שטירמרי של לאונרד גרקו ל"שוק הגובלינים".

הגובלינים של גרקו הם ללא ספק יהודים שחומדים בתולות נוצריות (ואם כבר מדברים על זה, גם הגובלינים של הארי פוטר הם בנקאים ומלווים בריבית כמו יהודים בדימוי האנטישמי).

אמליה באורל (1873-1916), יבול הגובלינים. לחצו להגדלה

ובכלל, האיורים הרבים שנלוו לפואמה במשך השנים משקפים את הרוחב הפרשני שהיא מציעה. כשבקוטב האחד ניצבים מאיירי "סיפור הפיות" כמו אמליה באורל (Amelia Bauerle) וארתור רקהאם, ומנגד – ג'ורג' גרשינוביץ וקינוקו י. קראפט שהחצינו את המיניות. הגרסה הפורנוגרפית של קראפט, אמנית יפנית-אמריקאית, הוזמנה על ידי פלייבוי ב1973.

הבחירה של קראפט אגב, מעניינת במיוחד; גם משום שהיא מתבססת על ארתור רקהאם, קראפט רק קילפה כביכול את המעטה הילדי, כלומר קרעה בגדים והחליפה פירות באברי מין כדי לחשוף את התוכן החבוי.

שוק הגובלינים מאת כריסטינה רוזטי. משמאל, ארתור רקהאם. מימין, קינוקו י. קראפט, לפלייבוי. לחצו להגדלה

וגם משום שהפורנוגרפיה שלה מתחברת ישירות לקוטב הדתי. האיור המתאר את נפילתה של לורה המוקפת שדים, מתכתב ישירות עם ציורי גיהנום ועם תיאורי יום הדין האחרון באמנות הנוצרית, שלא לדבר על התפוח שהיא חופנת כמו חוה ואשר משוכפל באחוריו האדומים של השד שאת מכנסיו היא מפשילה.

קינוקו י קראפט, פיתויה של לורה מתוך "שוק הגובלינים" מאת כריסטינה רוזטי, גרסת פלייבוי 1973

קברו של פרנסואה דה סרה, מת ב1360 (בעניין דימויי גיהנום)

גם באיוריה של עפרה עמית לתרגום העברי יש עקבות של מאיירים קודמים, אף שעמית לא קונה את סיפור הפיות (והיא כבר הוכיחה שהיא מבינה בקסם, כך שיש סיבות עמוקות יותר לסירוב) ולא את שכרון החושים. האיורים שלה הם עצובים ואפלים עם נגיעות ספק ורודות ספק אדומות שמדממות על השחור לבן. המפגש המיני מוביל לגיא צלמוות, לקיפאון סיוטי במרחב צר ושטוח. הגובלינים הם צעצועים שקמו לחיים כמו בסרטי אימה, וגם אחרי שהם מסתלקים הצל הקבוצתי שלהם נותר כהטבעה, מגזרת נייר עם שפמות ועיניים חלולות, קישוט ילדותי שתוחם את גבולותיו של החושך ובו בזמן מממש ומנציח אותו.

שלושה איורים של עפרה עמית לשוק הגובלינים מאת כריסטינה רוזטי. לחצו להגדלה

מוסר ההשכל המעלה על נס את כוחה של אהבת אחיות אינו רק תמים ומיושן ומודבק, יש לו גם צד עכשווי פמיניסטי של חוסר שיפוטיות ואחוות נשים. ורוזטי אמנם התנדבה למעלה מעשור במקלט לנשים שיצאו ממעגל הזנות (כפי שלמדתי מאחרית הדבר).

והעצמת הגיבורות לא מסתכמת בעלילה או במסר, היא נטועה מראש בלשון, בניגון ובדימויים הנערמים. כך למשל מתארת רוזטי את שתי האחיות העולות על יצוען:

רֹאשׁ מֻזְהָב אֶל רֹאשׁ מֻזְהָב

כְּמוֹ זוּג יוֹנִים בְּקֵן אֶחָד

זוֹ בְּתוֹךְ כְּנָפָהּ שֶׁל זוֹ

שָׁכְבוּ בְּמִטָּתָן יַחְדָּו:

כְּמוֹ זוּג פְּרָחִים עַל בַּד בּוֹדֵד,

כְּמוֹ זוּג פְּתִיתִים שֶׁל שֶׁלֶג צַח,

כְּמוֹ צֶמֶד שַׁרְבִיטֵי שֶׁנְהָב

נוֹגְהִים בְּפָז, שֶׁל מֶלֶךְ רָם.

גם גיבורי אפוסים בשיא תהילתם לא זוכים לטיפול כזה; חי, צומח ודומם (יונים, פרחים, פתיתי שלג) טבע ותרבות (כל אלה שנמנו קודם בתוספת שרביטי שנהב), מגויסים לתיאור שתי נשים צעירות ברגע יומיומי, להצגת מלוא אחוותן ויופיין, טוהרתן ופגיעותן, שלא לדבר על העוצמה וההדר של שרביטי המלכים הגבריים.

או לחילופין, תיאורה של לורה המאזינה לקריאת הגובלינים (קראו בקול ותרגישו את הקסם). חי (ברבור) צומח (נופר וענף) ודומם (דוגית ועוגנים) מגויסים לתנועה הפנימית הגואה של ההקשבה וההיקסמות. קשה לעצור את תנופת המילים המתנגנות. ברור שזה ייגמר בהיסחפות:

צַוָּארָהּ מוֹתַחַת לוֹרָה

כְּבַרְבּוּר מִן הַקָּנִים,

כְּנוּפָר מוֹשֵׁךְ יְאוֹרָה,

כְּמוֹ עָנָף חָשׂוּף לָבָן,

כְּמוֹ דּוּגִית בַּמַּעֲגָן

עֵת הֻתְּרוּ הָעֳגָנִים.

לחש קסם, כבר אמרתי?

*

לקנייה ישירה מההוצאה

*

ובלי קשר "האיש שלא הבחין בשום דבר" חוזר.

נמר גולן וג׳וזף שפרינצק במופע של קרקס עכשווי, קול וחפצים ע"פ סיפורים קצרים של רוברט ואלזר, ביום שני 11.6 בשעה 20:00 בתיאטרון ״תמונע״ (גילוי נאות כפול, נמר גולן הוא בני היקר והיה לי העונג והכבוד להיות היועצת האמנותית של המופע).

״הצגה מיוחדת במינה שמצליחה לתפוס בדיוק את רוחו של רוברט ואלזר: קצת ליצנית, קצת פילוסופית, מאוד מצחיקה, מאוד חכמה והכי הכי נוגעת ללב״ (נגה אלבלך, עורכת הספר ״האיש שלא הבחין בשום דבר״) 

לדף האירוע בפייסבוק ולרכישת כרטיסים קוד קופון להנחה באתר ובטלפון: ״basta״ 

0

ג'וזף שפרינצק ונמר גולן, מתוך "האיש שלא הבחין בשום דבר.

 

Read Full Post »

שירים לעמליה הוא ספר דקיק ויפהפה שכתבה דפנה בן צבי, איירה עפרה עמית ועיצב סטודיו קובי פרנקו.

זהו נסיון זהיר להגיד למה אהבתי את הספר בלי למחוץ את הליריות בעודף פרשנות. לחצו להגדלה לקריאת השירים והאיורים.

מתוך "שירים לעמליה", כתבה דפנה בן צבי, איירה עפרה עמית

מתוך "שירים לעמליה", כתבה דפנה בן צבי, איירה עפרה עמית, לחצו להגדלה.

.

אני אוהבת אותו בגלל העוצמה הרגשית. בגלל ששיר היום הולדת (לחצו להגדלה) הוא בעצם קינה. חלקה הראשון שמסתיים ב"כולם הלכו, לא נשאר אף אחד" מבכה את החורבן והאובדן. וחלקה השני הוא השבעה רבת עוצמה עם חזרות מאגיות "יעמדו סביבי וישירו עוד ועוד ועוד/ ביער ביער, ביער נרקוד נרקוד."

ובגלל התקבולת הכיאסטית של הטקסט והאיור. בצד של החורבן יושבת הגיבורה על כסא מונף, בין בלונים למתנות. ובצד ההשבעה יש כסא ריק עם בלון בודד שמוסיף אירוניה טרגית.

ובגלל שהשיר לא נותן לשכל הישר לקצץ בנטיעות של הרגש, ולטעון שאי אפשר לחזור ולעגל את העוגה ובשנה הבאה יהיו עוד יומולדת ועוד עוגה. שום סמכות בוגרת לא מנטרלת את קריאת התגר נגד הזמן והמציאות "כי לא לכל יום הולדת חייב להיות סוף!" מה שעושה את הקינה בו בזמן – נוקבת ומעט מצחיקה (בכל זאת – פרופורציות) וגם אוניברסלית מאד. כי מי לא רצה לפעמים לעצור את הזמן או להחזיר אותו למקום.

וככה זה בכל הספר. דפנה בן צבי נותנת במה לילדה. וגם עפרה עמית; רק לילדות בספר יש פָּנים. לגמדים יש חצי פנים (החלק של החיוך) והאב האוהב, המבוגר היחיד שמופיע באיורים מצויר תמיד מהגב.

מתוך "שירים לעמליה", לחצו להגדלה. הרגש לא מגומד או מצונזר. הבמה והפָּנים של הילדה. האב האוהב מצויר תמיד מהגב.

מתוך "שירים לעמליה", לחצו להגדלה. הרגש לא מגומד או מצונזר. הבמה והפָּנים של הילדה. האב האוהב, המבוגר היחיד שמופיע בספר, מצויר תמיד מהגב.

*

איור כריכה של "שירים לעמליה", כתבה דפנה בן צבי, איירה עפרה עמית. זהו גם האיור של "שיר לאביגיל". במילים לא מוזכרת שום דובה.

איור כריכה של "שירים לעמליה", כתבה דפנה בן צבי, איירה עפרה עמית. זהו גם האיור של "שיר לאביגיל". במילים לא מוזכרת שום דובה.

ובגלל הקשב והשמחה והקסם (שבלעדיו אני לא משחקת), שמכסים על עצב גדול כמו שמיכה קצת קצרה. ניקח אפילו את האיור הזה מ"שיר לאביגיל" שמופיע גם על הכריכה. לכאורה, מה רע? כתבה על זה יפה רוני גלבפיש. אבל בשיר עצמו לא מוזכרת כלל דובה. ורדאר העצב שלי צפצף יונה וולך:

דובה גריזלית גידלה אותי
חלב כוכבים היה מזוני העיקרי
הדבר הראשון שראיתי
בימי חיי כוונתי שאני זוכר
היה איך אוכל לשכוח

וגם אם לא גריזלית, הדובה היא צעצוע (חפץ מעבר?) תחליף אם. בישיבה בחיק צעצוע יש היפוך קצת מצחיק ו(קצת) עצוב. ועל כל פנים, כפי שאמר עגנון – "אין בכך משום נחמה גמורה".

*

אבל אולי אני מגזימה. רדאר העצב שלי צפצף אפילו בשיר הסירה (לחצו להגדלה).

מתוך "שירים לעמליה", כתבה דפנה בן צבי, איירה עפרה עמית. במילים לא מוזכרת שום דובה. הגמדים הם גם המחווה של המאיירת למרים ילן שטקליס

מתוך "שירים לעמליה", כתבה דפנה בן צבי, איירה עפרה עמית. במילים לא מוזכרת שום דובה. הגמדים הם גם המחווה של המאיירת למרים ילן שטקליס

.

למה צפצף? אולי בגלל שהתורן עומד בשלכת. עליו הכחולים המצוירים גם על הדגל דומים מדי לדמעות. הגלעין נראה לי פתאום כמו ילד שנושל מן הפרי שלו ואחרי כמה סידורים ענייניים נשלח להפליג על גלי הדמיון.

מתוך "שירים לעמליה", כתבה דפנה בן צבי, איירה עפרה עמית. לחצו להגדלה

מתוך "שירים לעמליה", כתבה דפנה בן צבי, איירה עפרה עמית. לחצו להגדלה

.

האיורים הולמים את נפש הטקסט כמו כפפה אבל חולקים עליו בעשרות פרטים. הענף עם העלים הכחולים הוא בסך הכל "מקל" בטקסט. אין גמד בשיר הסירה, כמו שאין דובה ב"בשיר לאביגיל" שממנו נלקח איור הכריכה.

הנסיעה של אמא מהדהדת בכל העולם של "אמא נסעה" (לחצו להגדלה). השיר מסתיים ב: "והחתלתול שגר בחצר/ ישב לבדו על הגדר,/ מדי פעם הביט לאחור,/ חיכה שאמא שלו תחזור." המאיירת לא זוכרת גדר. אצלה הדובי והחתלתול חולקים את החיכיה; החתלתול יושב ללא נוע ומחכה, והדובי שנגרר הלאה בעגלה מביט לאחור למקרה שאמא שלו תחזור. (בתיאטרון חזותי קוראים לזה "פירוק הפעולה"; קחו למשל תמונת חתונה בהצגה של יוסי יזרעאלי, לא זוכרת איזה: הכוס מונחת על שולחן. שחקן חולץ את נעלו ו"הורג" אותה כמו שהורגים ג'וק. החתן שנמצא בכלל בצד אחר של הבמה, מקפץ ואוחז בכף רגלו המדממת. דוגמא קצת ברוטלית אבל ברורה, אני מקווה).

יש משהו משיב נפש ומלא חיים בסתירות הקטנות של "שירים לעמליה". כאילו הכותבת והמאיירת לא תיאמו עדויות. כל אחת זוכרת קצת אחרת, העצב, השמחה, הקסם מתגלים בדרכים אחרות.

*

 מתוך "שירים לעמליה", כתבה דפנה בן צבי, איירה עפרה עמית. לחצו להגדלה

מתוך "שירים לעמליה", כתבה דפנה בן צבי, איירה עפרה עמית. לחצו להגדלה

מתוך "שירים לעמליה", כתבה דפנה בן צבי, איירה עפרה עמית. לחצו להגדלה

מתוך "שירים לעמליה", כתבה דפנה בן צבי, איירה עפרה עמית. לחצו להגדלה

.

הכדור ש"כל כולו רק שוקולד", גדל לו באיור עד כדי גבעה עם פרחי סוכריות אדומים לבנים, שמתפזרים שני עמודים אחר כך בשיר הדדה, ה"לוסי בשמי היהלומים" של הספר, עם כל הקסם והפסיכדליה. (מהי הדדה הזאת? "דד", יאמרו הפסיכואנליטיקאים, ואפילו אינה דדה שפירושו האם הגדולה במרוקאית, "דאדא", יגיד שועי רז, ואני? אני חושבת שזאת מתנה ממרים ילן שטקליס, שגם טין טן שלה וגם ה"דַּדִּי-רַדִּי-רִידַדָּה" של אצו רצו גמדים מהדהדים בשיר).

כפולת הפלא הזאת היא גם היחידה שבה שערה של עמליה מחליף צבעים. בשאר הספר שערה כחול. גם זה לא כתוב בַּמילים אבל זה חלק מהעצב ומהקסם, כמו אצל הפיה עם השיער הכחול של פינוקיו, שמופיעה בהתחלה בדמות ילדה מתה ואחר כך צומחת והופכת לאם נפלאה.

*

מתוך "שירים לעמליה", כתבה דפנה בן צבי, איירה עפרה עמית. לחצו להגדלה

מתוך "שירים לעמליה", כתבה דפנה בן צבי, איירה עפרה עמית. חיבוק בתוך נוף עם עורבים ודובי. לחצו להגדלה

.

ועוד משהו אחרון על עצב.

מה אפשר להגיד על ספר שמתחיל ב"אמא נסעה" ומסתיים ב"אבא בוא – אל תעזוב"?

בסתר לבי אני חושבת שכל שנה בילדות שווה שבע שנים, כמו אצל כלב. זו הסיבה שהפצעים כל כך עמוקים. אבל ב"שירים לעמליה" יש גם מגע קסם של ריפוי.

*

עוד באותם עניינים (נו, חצי מהבלוג זה אותם עניינים, אבל נניח)

איך מגוננים על ילדים?

סיפורים יכולים להציל

גיבורות ילדות – הילדה אילת

צרחות של דגים (על נסיכה צעצוע של מרי דה מורגן)

מה אומרים האיורים? גורילה, אנתוני בראון

על טינקרטנק של נורית זרחי ודוד פולונסקי

קסם על פי שבעה זכרונות ילדות

דיוקן האמן כמכשף צעיר – על האיורים של עפרה עמית לאחים גרים

*

Read Full Post »

"כל מיני פרוות" הוא אחד הסיפורים הפלאיים באוסף האחים גרים. הוא יוצא דופן מכל בחינה. לא רק שהוא עוסק בגילוי עריות בצורה הישירה ביותר – המלך מתאהב בבתו ומתעקש לשאת אותה לאישה, אלא שגם אשתו שגרמה לצרה הזאת מלכתחילה, היא אמה הביולוגית של הנסיכה (בניגוד לאם חורגת דמונית). הסיפור כולו מתגייס להצלת הנערה, אבל גם ברגעיו האפלים ביותר יש מין חוסר שיפוטיות שאופייני יותר לסרטיו של הייאו מיאזאקי  מאשר לעולם המעשייה. ובכלל שורים עליו מין קלות וקסם חלומי שעומדים ביחס הפוך לכאב שבו הוא ספוג.

אבל נתחיל מהתחלה, כלומר מהתקציר:

לפני מותה משביעה המלכה האהובה את המלך שלא יישא אישה חדשה אלא אם כן תהיה יפה כמותה ובעלת שיער זהוב כשלה. המלך מתקשה למצוא מועמדת שתענה על שתי הדרישות, ובינתיים מתבגרת בתו והיא כה דומה לאשתו המתה שהוא נתקף אהבה עזה ומחליט לשאתה לאישה. היועצים נחרדים: "האל אסר על האבות לשאת את בנותיהם לנשים, ומן החטא לא יצמח דבר טוב, והממלכה תחרב כך עד היסוד." הבת המומה. כדי למנוע את הגזרה היא מציבה תנאים: המלך צריך לתת לה שלוש שמלות, אחת זהובה כשמש, השנייה כסופה כירח והשלישית זוהרת ככוכבים. "חוץ מזה אני דורשת גם אדרת מאלף מינים של פרוות ועור מחוברים יחד. כל אחת מהחיות בממלכתך תאלץ לתרום פיסה מעורה לצורך התקנתה." אחרי שהמלך ממלא את כל הדרישות היא תוחבת את שלוש השמלות לקליפת אגוז, לוקחת טבעת זהב וכישור ופלך עשויים זהב, ואז היא מתעטפת בפרווה, משחירה את פניה וידיה ונמלטת באישון לילה.
בדרך היא נרדמת בתוך גזע חלול וכלבי ציד של מלך אחר מגלים אותה (מלך אחר של ארץ אחרת, לא אביה!). היא נלקחת למטבחו ושם היא מבצעת את כל המלאכות הבזויות. שמה החדש הוא "כל מיני פרוות". ערב אחד נערך נשף בארמון. הטבח מרשה לה לצפות ברוקדים בתנאי שתחזור בזמן לאסוף את האפר. היא לובשת את שמלת השמש ורוקדת עם המלך. בסוף הריקוד היא נמלטת וחוזרת לדמות המשרתת. כשהטבח מורה לה לבשל מרק למלך היא שומטת לקערה גם את טבעת הזהב. המלך מתמוגג מהמרק ומסתקרן מן הטבעת. הוא מזמן את המבשלת לבירור אבל הנערה מתכחשת לטבעת ומכריזה: "אינני יודעת דבר ואינני מוכשרת לכלום ומגיע לי רק שיזרקו לי מגפיים על הראש." בחגיגה הבאה הכל חוזר על עצמו, רק שהיא לובשת את שמלת אור הירח ומניחה את כישור הזהב במרק. ובפעם השלישית המלך מצליח לענוד לה את הטבעת בגנבה. הריקוד מתארך והיא לא מספיקה לפשוט את שמלת אור הכוכבים ורק לובשת עליה את אדרת הפרוות. ברגע הנכון האדרת נשמטת, היא נישאת למלך והם חיים באושר עד מותם.

הערה: בגרסת שרל פרו נקרא הסיפור "עור החמור" והוא שונה בפרטים רבים כמו גם ברוחו.

איריסיה קובליו, מתוך "זמן טרופות"

.

בין אוֹרוֹת לעוֹרוֹת

הדרישות שמעלה הבת כדי למנוע את הנישואין עשירות במשמעויות. כשהיא מבקשת שלוש שמלות, אחת זהובה כשמש, השנייה כסופה כירח והשלישית זוהרת ככוכבים – היא מבקשת לעצמה כמדומה את כל האור השמיימי – ה"כמו" נושר מעצמו – רק אור יכול להצטמצם כך ולהיגנז בקליפת אגוז. המאוֹרות מייצגים את יופיה ואת האור החיצוני והפנימי שלה. הוא מנותק ממנה עכשיו ומכווץ למידת אגוז כתוצאה מן הפגיעה הרגשית ומן האשמה שהיא מרגישה על כוח הפיתוי שלו, אבל הוא שמור עמה עד לרגע שבו תשוב ותהיה שלמה (לו היה הסיפור עברי במקורו, היינו חוגגים על הזיקה בין שִׂמְלה לשְׁלֵמה).

למעלה, שתי שמלות של נלי אגסי מתוך אחת עשרה שמלות של אור. אגסי יצרה גרסה נוספת של אותן שמלות, עם אבנים במקום נורות.

בגדי אור אגב, קיימים במעשיות נוספות. שתי הדוגמאות שעולות בדעתי הן אמנם מאגדות אמנותיות ובשתיהן האור החיצוני הוא מימוש של אור פנימי.
שמלת השבת של חנה'לה: "היתה שמלתה של חנה'לה זרועה כפתורי אור וחרוזי אור והם ככסף טהור, מתנוצצים, מתנוצצים … כל החדר התמלא אור, אור שמלת השבת של חנה'לה הקטנה".
וגלימת אור הויטראז' של
המלך הצעיר של אוסקר ויילד "דרך החלונות שזגוגיותיהם צבעוניות חדר אור השמש וכיסהו, וקרני השמש רקמו סביבו גלימה שהיתה אף יפה יותר מן הגלימה שארגו האורגים למענו … המלך הצעיר ניצב שם עוטה הדר מלכות, ואור מופלא, זוהר של מסתורין, עלה ממנו." (תרגם רפאל אלגד)

למטה: גם בית יכול להיות עשוי אור. קשתות אדריכליות מאור בעיצוב סטודיו טרויקה (שגיליתי דווקא פה)

*

ואדרת כל מיני הפרוות היא בכלל אדרת "כל מיני משמעויות": יש בה צד מעשי של הסוואה, וצד של הגנה – כוחן של אלף חיות מגן עליה, יש בה צד של שנאה עצמית וכיעור עצמי. ובו בזמן זוהי גם הכרזת עוצמה; כמו ששמלות האור נכסו את השמיים, אדרת הפרוות מנכסת את הארץ שעליה דורכות החיות. וזה היה אגב מקובל בימי הביניים – עריסתה של הנסיכה איזבלה מן המאה הארבע עשרה למשל, כוסתה בשמיכה מ67 עורות של בעלי חיים. (פתאום נזכרתי שבאסור לשבת על צמות יש אלטע זאכן פראי שטוען ששערו המשונה המקורזל והשופע לגילו הוא בעצם פאה שעשויה "מתלתלים אינטימיים של בנות").

למעלה: "כל מיני פרוות", איירה עפרה עמית. האדרת שלה נראית כמו נוף ממטוס, קשה להבחין ב"קו התפר" בין הנוף לאדֶרֶת. כלומר, זאת אדרת הסוואה כמו אותם מדים עם כתמים ירוקים וחומים שאמורים למזג אותך בנוף, ובו בזמן זהו כישוף של מרחב המבטא את שאיפתה הנסיכה להתרחק כמה שיותר מהחתן הלא רצוי. כפתורי האדרת אגב, "נעולים" בצלבים מאגיים אדומים של איסור על גילוי עריות.

ובד בבד האדרת היא שיקוף קולוסלי של יצריו החייתיים של המלך. גיבור הנבחר ספרו הקסום של תומאס מאן, צאצא של גילוי עריות כפול ומכופל, מתכווץ והופך לחיה קטנה בשנות התשובה שלו (וגם הספר הזה אגב, מבוסס על סדרת טקסטים מימי הביניים).

ולבסוף – כשמקשיבים לניסוח המדויק של הבקשה מתברר גם עד כמה היא מדבבת את זעקתה של הנערה: היא מבקשת שכל חיה "תתרום חתיכה מעורהּ" לבגד, מה שמזכיר את לטרת הבשר של הסוחר מוונציה שאמורה להיגבות מקורבן חי. וגם הנערה היא חיה כזאת שנדרשת לתרום חתיכה מגופה. אבל המלך לא קולט את הנזיפה המובלעת, הוא שולח ציידים לפשוט את עורן של החיות כאילו היתה מאהבת פזרנית שחשקה במינק חדש.

.

מרט אופנהיים, כפפות

ובמשמעות האחרונה או הכמעט אחרונה – החיות הן קורבן ותחליף לנערה, כמו האיל בסיפור העקדה, וכמו הריאות והכבד של החזירון שאוכלת המלכה הרעה במקום האברים הפנימיים של שלגייה (מצטערת אבל ככה זה אצל האחים גרים, לא לב של אילה אלא כבד וריאות של חזיר קטן, הרבה יותר הגיוני מבחינה מאגית, כמובן). בתמונה למטה העקדה של ויליאם בלייק. אם לא הייתי יודעת את שם התמונה הייתי חושבת שזה משהו אחר.

.

ויליאם בלייק, עקדת יצחק

מנשה קדישמן, עקדת יצחק, הנער והאיל הם תמונת ראי, שני צדדים של אותה דמות.

*

לחלק השני והאחרון של הפוסט הנפש היא קוסמת גדולה.

*

עוד באותו עניין

שמלות של כאב, רבקה הורן

שמלות של כאב, הקולקציה של נלי אגסי

אחת עשרה שמלות של אור

דיוקן האמן כמכשף צעיר – על האיורים של עפרה עמית לאחים גרים

עץ השיער – לינק לפרק הראשון שמוביל לפרקים הבאים

ולדיון בסיפור: האם אפשר לאחות גוף שנקרא לגזרים?

מרחב של גברים שרועים באמבטיות משתעשעים בצמות כרותות

הנערה שקפצה לתוך יורה רותחת

*

וכמובן – סיפורים יכולים להציל (כולל ראיון עם מיה סלע, וביקורות של יאיר גרבוז, מוטי פוגל, סיפור פשוט, שועי רז ויונתן אמיר).

*

ותזכורת חשובה חשובה:

בסופשבוע זה תיערך תערוכת ההתרמה השנתית למען ספריית גן לוינסקי.

תוכלו לקנות יצירות אמנות מעולות וגם לתמוך בספרייה.

זה קצת נודניקי לבקש את עזרתכם בכל שנה, אבל החיים הם לא מעשייה

שמסתיימת באושר ועושר אלא עסק סיזיפי. כדי שהספרייה תשרוד

צריך לוותר על חן ולנדנד. אם אתם מוקירים את קיומה ומזדהים עם מטרותיה

אנא בואו בהמוניכם והפיצו הלאה ותבואו על ברכה גדולה!

*

Read Full Post »

זאב, נסיכה ושבעה גמדים, תריסר מעשיות של האחים גרים, יצאו לאור לא מזמן בהוצאת מחברות לספרות[1]. הפוסט הזה יוקדש לאיורים הנפלאים של עפרה עמית.

*

נשף מסכות

ההתחפשות וההתחזות הן נושא חוזר במעשיות; מהזאב שמתחפש לסבתא של כיפה אדומה ועד לזאב שמתחפש לאמא-עֵז כדי לטרוף את שבעת גדייה. מהמלכה הרעה שמתחפשת לרוכלת כדי לפגוע בשלגייה, ועד לנסיכה שמשחירה את פניה ומתכסה באדרת מאלף פרוות כדי לברוח מאביה המאוהב שהחליט לשאת אותה לאשה.

עפרה עמית בחרה להחצין ולהציף את ההתחפשות, בין השאר על ידי סטייה מהייצוגים המוכרים שלה: היא מציידת למשל את הפיה הרעה של סינדרלה באף מלאכותי מחודד, ואת הזאב של שבעת הגדיים באף אדום של ליצן. הגדיים שלה הם בכלל ילדים מחופשים לגדיים (ראו תמונות בהמשך), וכן הלאה. אגדות האחים גרים שלה הן נשף מסכות.

זאת ועוד: המלאכותיות של מעשה ההתחפשות מוגברת על ידי האנכרוניזם, הקולאז', ערבוב הזמנים; בעולם האגדתי הקצת ימי-ביניימי של עמית ארוגים ומודבקים אלמנטים מודרניים ועכשוויים: מחצאית הפְּליסֶה ונעלי הבובה של היפהפייה הנרדמת, ועד לתצלום על שמיכת הזאב-המתחזה-לסבתא של כיפה אדומה, שחושף במין רנטגן את הסבתא שבלע. או ההדפסים העדכניים על הסרטים שמציעה המלכה הרעה לשלגייה. בטקסט אגב, אלה סרטי חנק, באיור הם כבר כמעט עניבות (נזכרתי ברוצח העניבות מ"פרנזי" של היצ'קוק, אבל אחסוך מכם את ההמחשות).

השעטנז הזה אינו מנטרל את הקסם, רק מעביר אותו לבמת התיאטרון. ציפוי האגדה נסדק ומתחתיו מתגלים פניה האמיתיים כתיאטרון העל-זמני של הנפש. 

*

אבל לא בגלל זה הטרחתי אתכם לכאן אלא בגלל המאגיה שאחראית לדחיסות הרגשית של האיורים; התפאורה והאביזרים של עמית, ההעמדה, הצבעים, הצורות והקומפוזיציות – הם מופת של אמנות הכישוף. כיוון שמאגיה היא כידוע, אמנות מגויסת ושימושית, זה יהיה בהתאם, פוסט מוסכניקי שמפשפש בקרבי האיורים. ולפני שנתחיל, אמנה על רגל אחת כמה מעקרונות היסוד (החזותיים) של תורת הכישוף:

*  העיקרון המטפורי: שימוש בבבואות, בצורות ש"מתחרזות" עם מה שרוצים להשיג.
(ראו דוגמא ראשונה ברשימת הפייטות, או כאן למשל, אחרי ההקדמה, ברגע שמגיעים לציידים)

**  העיקרון המטונימי, שבו מנכסים פיסה ממי או ממה שרוצים, כדי להידמות לו או להשתלט עליו.
זה קיים גם בטקסט למשל, כשהמלכה הרעה משתוקקת לאכול את הריאות ואת הכבד של שלגייה בתקווה לספח דרכם את יופייה.
(את ההבדל בין מטפורה למטונימיה הסברתי בהרחבה כאן ).

***  מיזוג זמנים, ובעיקר הקדמת העתיד: כדי לגרום למשהו לקרות בעתיד, אתה מביים אותו עכשיו בהווה, באופן הכי קרוב ומדויק שאפשר.
(למשל, כשרחל אמנו רוצה להרות, היא מסדרת שבלהה שפחתה תלד על ברכיה שלה. כלומר, היא מעמידה פנים שהיא יולדת תינוק כדי שזה יקרה לה בהמשך).

*

וביתר ספציפיות:

כיפה אדומה

"כיפה אדומה", איירה עפרה עמית, מתוך "זאב, נסיכה ושבעה גדיים"

.

האיור לכיפה אדומה הוא המקרה הכי פשוט: לועו של הזאב עם השיניים החדות מאיים לטרוף את הילדה, אבל מידותיו ומיקומו של הברדס שלה הופכים אותו למין מלכודת, זמם מכושף וירטואלי שעתיד בסופו של דבר, לסכור את פי המפלצת.

*

כל מיני פרוות

"כל מיני פרוות", איירה עפרה עמית, מתוך "זאב, נסיכה ושבעה גדיים" (אתכם הסליחה על הצבעים העכורים של הסריקה)

.

אביה של הנסיכה מ"כל מיני פרוות" רוצה לשאת אותה לאישה, והיא נמלטת מפניו לבושה באדרת מאלף פרוות. האדרת של עפרה עמית נראית כמו נוף ממטוס (עמק יזרעאל כזה). זה בולט במיוחד בנקודת המגע עם העצים, שם קשה להחליט אם הטלאים הם חלק מהנוף או מהתלבושת.

עמק יזרעאל. התמונה לקוחה מן הפוסט על "המפית המשובצת" של פניה ברגשטיין, סיפור מאגי בפני עצמו.

ובחזרה לאיור של עמית: בזכוכית מגדלת אפשר להבחין במעין "קו תפר" בין הנוף לאדֶרֶת. כלומר, זאת אדרת הסוואה כמו אותם מדים עם כתמים ירוקים וחומים שאמורים למזג אותך בנוף, ובו בזמן זהו כישוף של מרחב המבטא את שאיפתה הנסיכה להתרחק כמה שיותר מהחתן הלא רצוי.

ושימו לב גם לצלבי החוטים האדומים שעל הכפתורים, אלה צלבים מאגיים שמחזקים את נעילת הגלימה, כמין לחש חזותי של חסימה ואיסור על גילוי עריות.

"כל מיני פרוות", פרט: הצלבים המאגיים של החוטים מחזקים את נעילת הכפתורים

*

הדייג ואשתו

"הדייג ואשתו", איירה עפרה עמית, מתוך "זאב, נסיכה ושבעה גדיים"

"הדייג ואשתו", איירה עפרה עמית, מתוך "זאב, נסיכה ושבעה גדיים"

.

איורי הדייג ואשתו מתרגמים למאגיה את תשוקתה של האישה לנכס את כוחות הדג ולהגשים את חלומות הגדולה שלה:

ראשית, שמלתה מְחקה את הדג: החצאית מעתיקה את קשקשיו, החלק העליון של השמלה מחקה את ראשו (כולל הלחי התכלכלה!). במחשוף השמלה מהדהד פיו הפעור בדיבור קסם, והצווארון מספח את סנפיריו. קו המִתאר של הכתר הוא שכפול של קרס החכה.

שנית, גם כאן, כמו ב"כל מיני פרוות", יש כישוף של מרחב. ראו כמה הדייג זעיר לעומת החצאית הענקית העגולה. האיורים הבאים מדגימים את השינוי בקנה המידה: היחס בין גודל הקשקש לגודל הדייג מתהפך.

"הדייג ואשתו", פרט: תחת הכישוף הדייג קטנטן יחסית לקשקשים הענקיים של השמלה

"הדייג ואשתו" פרט, בלי כישוף: הדייג גדול יחסית לקשקשים הקטנים של הדג

"הדייג ואשתו", פרט: החלק העליון של השמלה הוא וריאציה על פרצופו של הדג (ראו איור מעל) כולל הלחי התכלכלה שהופכת לכדור מלכות

 .

שמלת הקשקשים היא לא רק בגד אלא נוף; תודות לגזרתה המעוגלת ולקומפוזיציה של עמית, היא מזכירה את כדור הארץ בצילומי לוויין:

סערה על פני השמש, צילום לווין של נאסא

שמלת אשת הדייג היא כישוף השתלטות על העולם.

וזה לא הכל; האיור מתאר את האישה בשלב הקיסרי שלה עם השרביט והכדור המתוארים בטקסט. אבל על השרביט משופדת למעשה השמש, והכדור הכחלחל העמום (המשכפל את לחיו של הדג) הוא גם הירח. התמונה כולה מקדימה ומממשת את המשאלה הבאה והסופית לשלוט על השמש והירח: "אם לא אוכל להעלות בעצמי את השמש ואת הירח בשמיים," היא אומרת לבעלה, "לא אוכל לשאת זאת".

*

היפהפייה הנרדמת

"היפהפייה הנרדמת", איירה עפרה עמית, מתוך "זאב, נסיכה ושבעה גדיים"

.
האיור לא מתאר רק את המפגש הגורלי בין היפהפייה לפיה הרעה, אלא גם את מלוא הכישוף שהושקע בו:

שני החוטים המתנחשלים מכף ידה של הפיה הרעה לקצה הדף מתחרזים עם שתי השערות העליונות בשערה המתנחשל של היפהפייה. המצנפת-מטפחת שמעליהם ירוקה כמו שערה של הנסיכה. כלומר המטפחת+החוטים לוכדים את שערה של הנסיכה.

שני הגלגלים הזעירים של הפלך עם הנקודה האדומה במרכז, הם הַדמָיות מאגיות/ במות קטנות ועגולות שמזמנות את אירוע דקירה. הגלגלים וההדמיות מהדהדים גם בחורי השרוכים של נעלי המכשפה, באפלה שמתחת לשמלה.

שלושת המשולשים שקודקודיהם יוצאים מן הגלגל הזעיר של הפלך – מקבילים לשלושת המשולשים בכתרה של היפהפייה.

ויתרה מזו, המשולש כצורה חדה ודוקרנית הוא הצורה המובילה של המכשפה:
חישורי גלגל הטוויה שלה משולשים
הסומק על לחיה – משולש
המטפחת-מצנפת שלראשה משולשת
והאף המזוייף הוא חוד החנית המשולש המכוון אל פניה של היפהפייה.

אלא שהחוד החנית שבור כמו הכישוף של הפיה הרעה: הפיה השתים עשרה לא הצליחה לבטל את הכישוף, רק לשבור את קצהו, וגם זה מצויר.

*

שלגיה

"שלגיה", איירה עפרה עמית, מתוך "זאב, נסיכה ושבעה גדיים"

איור שלגייה מממש את הוודו של המלכה הרעה המשתוקקת לנכס את יופיה של הנערה. בטקסט היא בולעת את הכבד והריאות במין כישוף מטונימי. באיור הכישוף הוא מטפורי; המלכה מתאמצת לחקות את שלגיה, ומשקפת אותה במין סימטרייה הפוכה:

לכל אחת מהן יש רק חצי פרצוף, כשהחלק הפנימי המוצל של הדלת מקביל לחלק הפנימי המוצל של מטפחת המכשפה.

המטפחת האדומה משכפלת ואורגת את הפס האדום של הקשת של שלגייה. והקשר של המטפחת הוא ההשתקפות ההפוכה והקצת מעוותת של הסרט על ראשה של הצעירה.

ודוגמת התפוחים כמובן משכפלת את כוח הפיתוי ומבשרת את התפוח הגורלי שירעיל את שלגייה.

ועם זאת, ובהמשך לכך:

יש משהו נועז בהחלטה של עמית להציג את שלגיה ואמה החורגת באופן סימטרי. יש כאן גילוי של אהדה למלכה הרעה, ניסיון להכנס לנעליה ולעורה הנואש, עניין שאינו מובן מאליו, או אפילו לגיטימי בקריאה המסורתית של הסיפור.

בשלגייה המציצה מן הבית יש הזמנה ופיתוי שאינם נופלים מהפיתוי העתידי של התפוח. ובשורה התחתונה זהו איור חתרני, שאינו מציג רק את מזימתה של המלכה המזדקנת אלא את נקודת מבטה: כרוניקה של אכזבה וייאוש ידוע מראש.

*

הזאב ושבעת הגדיים הקטנים

"הזאב ושבעת הגדיים הקטנים", איירה עפרה עמית, מתוך "זאב, נסיכה ושבעה גדיים"

.
כאן חוברת המאיירת לאם הגדיים בוודו נגד הזאב הרע. גם לשונו וגם זרועו של הזאב קצרות מכדי לגעת בגדיים המצוירים בבטנו. והמעניינת מכל היא שורת הכסאות הקטנים האדומים עם הרגליים הדקיקות. הם מייצגים את ההשתלטות של הזאב על הגדיים, אבל מרחוק הם מתמזגים ליחידה אחת, מעין חתך קולוסלי עם נזילות דקות של דם, צלקת אדומה עם תפרים שמבשרת ומעצימה את החתך שתעשה האם בבטנו של הזאב הישן (ודרכו תיילד מחדש את הגדיים, תחליף אותם באבנים ואז תתפור את הבטן בחזרה).

ועם זאת, ובהמשך למה שאמרתי קודם על איור שלגיה – ישיבתו של הזאב על הכסאות מציעה קריאה מפתיעה של המעשייה הנושנה. עפרה עמית אגב, חורגת כאן מהסיפור: אצל האחים גרים הזאב יוצא לאחו מיד אחרי שהוא טורף את הגדיים, ואילו אצלה הוא מתיישב על כסאותיהם. שלא לדבר על הגדיים עצמם, שהם ילדים מחופשים (ותחפושות הגדי שלהם מזכירות את חליפת הזאב של מקס מ"ארץ יצורי הפרא", ומגניבות עוד קורט סימטריה וחתרנות לתבשיל).

חליפת הזאב של מקס מתוך "ארץ יצורי הפרא", אייר מוריס סנדק (פרט)

האיור של עמית גרם לי לחשוב מחדש על הזאב שמתחפש לעז; הוא משנה את קולו ומלבין את כפותיו כדי להידמות לאמם של הגדיים. ואולי זו לא רק תחבולה, אולי זה מסגיר את תשוקתו הכמוסה להפוך את עורו. אולי הוא טרף את הגדיים כמו שהמלכה הרעה טרפה את "הריאות והכבד של שלגייה", לא כדי להשביע את רעבונה אלא מתוך קנאה ורצון להידמות לשלגיה ולתפוס את מקומה. אולי נמאס לו להיות פרא והוא משתוקק להתיישב על כסא. האיור מתאר את תשוקתו הנכזבת להפוך לגדי, כלומר לאדם, את הנסיון הפתטי שלו לנכס לו קצת אנושיות (אולי מתחתי קצת את החוט, אבל עפרה התחילה!).

*

כל הפוסטים על איורים ועל מדרש תמונה

*

עוד פוסטים על איור

איך נראית ילדות – על שיר  של ביאליק ואיור של בתיה קולטון

מה אומרים האיורים? העץ הנדיב

גורילה מאת אנתוני בראון, מה אומרים האיורים?

ועוד ועוד (ובקרוב פוסט גדול על אורה איתן)

*

עוד על כישוף

שירה וקסמי חפצים (על משפחת המומינים)

קסם, על פי שבעה זכרונות ילדות

את תצטרכי כמובן לטפל בכל נסיך לגופו

אבות המזון הפרטיים

ועוד

***

וגם – על "שירים לעמליה" מאת דפנה בן צבי ועפרה עמית

***


[1] הערה לכל המעורבים בדבר – הספר "זאב, נסיכה ושבעה גמדים" קשה מאד להשגה, גם למי שמחפש אותו. לולא המאמר של שחר קובר בהפנקס לא הייתי יודעת על קיומו, וחבל.

Read Full Post »