Feeds:
פוסטים
תגובות

Posts Tagged ‘ענת דניאלי’

את שלוש העבודות הבאות ראיתי די מזמן ובכל זאת החלטתי לכתוב עליהן, בתקווה ש"הזמן ההורס מבצרים מעשיר את השירה," כפי שכתב פעם בורחס.

*

  1. "זה ייגמר בבכי", מור שני ולהקת ענבל

"זה ייגמר בבכי" היה מעין קולאז' במרחב ובזמן, ארבע שעות של חומרי תנועה, קול וחפצים ברחבי מוזיאון תל אביב. בפרסומים המקדימים נכתב ששני מנסה לדמיין את הפולקלור של המחר. אני לא בטוחה שזה מצליח. אולי משום שהוא מחפש את הפרוטה מתחת לפנס, כלומר קרוב מדי לפולקלור המסורתי. וכך או אחרת, יותר התעניינתי בדברים שהתגלו בצד הדרך, כשסטה והתרחק מן הפולקלור. קחו למשל את הלְבֵנים.

מבנים מתוך "זה ייגמר בבכי" מאת מור שני ולהקת ענבל. צילם יאיר מיוחס

אחרי שמוצו שלל אפשרויות דקורטיביות והיסטוריות, כל אותן אמות מים, היפודרומים, בתי קברות, קברי שייכים וצדיקים, שנבנו ונהרסו במהלך המופע במין הילוך מהיר, הגיע תורו של הזמן האישי והזוגי. מה קורה למשל, כשמניחים לבנה בין השפתיים של זוג רקדנים.

"זה ייגמר בבכי", מור שני. צילם יאיר מיוחס (פרט)

כדי שהלבנה לא תישמט ותמחץ את רגליהם (ותהרוס את מה שמדביק אותם זה לזה) הם חייבים לנוע בתיאום, בריכוז מוחלט. האפקט הרגשי מושג כבדרך אגב, כתופעת לוואי של כללי המשחק: אסור להפיל את הלבנה, ולשם כך הם חייבים להצמיד אליה את שפתיהם בכוח, מה שמתפרש כניסיון להתנשק לא דרך מטפחת אלא דרך לבנה.

זה זוג נאהבים שיש ביניהם מחסום, קיר אמיתי כמו במקרה של פירמוס ותסבי או רק מנטלי. ובאופן טרגי, ככל שהם מתאמצים להבקיע אותו בנשיקה כך הם מקבעים את החציצה.

מתוך "זה ייגמר בבכי" מור שני. צילם יאיר מיוחס.

מתוך "זה ייגמר בבכי" מור שני. צילם יאיר מיוחס.

מתוך "זה ייגמר בבכי" מור שני. צילם יאיר מיוחס.

.

בתחילת הקטע נושא הגבר את האישה על כפיים, ומשם הם יורדים בהדרגה לכריעה ולשכיבה. וכשהם משתרעים סוף סוף והלבנה מגיעה בשלום לרצפה, אחד מהם (לא זוכרת מי, אולי הגבר שאיבד מתח ועניין?), קם ומסתלק, בעוד שהאחר/ת מתכחש/ת ונצמד/ת למחסום. בסוף נשארת רק הלבנה, מצבה קטנה, פריט ממוזיאון התמימות.

סיפור האהבה העצוב מתומצת לאתגר קרקסי. כללי המשחק שמכתיב שני – המעבר מעמידה לשכיבה מבלי להפיל את הלבנה – מעצימים את האינטנסיביות ובו בזמן מנטרלים את הרגשנות, שומרים על מתח וענייניות.

הגבר אגב, יוצר זוגיות חדשה עם אישה אחרת (לפני? אחרי? אני כבר לא זוכרת. חודשים חלפו מאז המופע). גם הזוגיות השנייה מתועדת בעזרת לבנים, באופן עוד יותר מופשט ואובייקטיבי: השניים נותנים ידיים ומביטים זה בזה, בזמן שהאישה הולכת ומתרוממת על כן שנבנה מתחת לכפות רגליה. וכמו שהכן נבנה הוא גם מפורק בהדרגה ומוקם מחדש מתחת לרגליו של הגבר, שמשקיף על בת זוגו מלמעלה. הכוריאוגרפיה היא מעין תרשים זרימה, תיעוד מתמטי כמעט של העליות והמורדות בזוגיות.

ועכשיו כשאני מתבוננת בתמונות, אני מגלה פתאום שהעלילה מסתבכת. כי מי שפועלת מתחת לרגליהם של השניים, ומשפיעה על מערכת היחסים, היא בת זוגו הקודמת (ואולי הבאה) של האיש…

עוד זוגיות מתוך "זה ייגמר בבכי" מור שני. צילומים של יאיר מיוחס שנחתכו לצורכי הדגמה.

הביצוע של רקדני ענבל כובש בצניעותו. תוך כדי צפייה נזכרתי בעבודה נושנה של וים ונדקייבוס, כוריאוגרף בלגי שרקדניו השליכו לבנים ותפסו אותן תוך כדי ריקוד (טעימה בסרטון ב0:55 למשך חצי דקה).

וחשבתי עד כמה אני מעדיפה את הפיוט המדוד של מור שני על האדרנלין המשולח של וים ונדקייבוס (ואולי אני קצת כפויית טובה. נדמה לי שפעם התרשמתי ממנו יותר).

"זה ייגמר בבכי", אירוע משך שאצרה ליאור אביצור. כוריאוגרפיה: מור שני, רקדנים יוצרים, להקת ענבל: חן נדלר, עפרי להמן מנטל, אלמוג קדרון, עירית ברונר, יערה נבטי, גל גורפונג, שמואל חלפון, שיין סקופץ', עידו גרינברג.

*

2. "אנא ואגאנא" מאת ובביצוע ענת דניאלי ועומר עוזיאל

על פי הפרסומים הרשמיים "אנא ואגאנא" היא:

יצירה המדמיינת שותפות של נשים וגברים בקרבה ובנגישות למקור שלהם, אל הביולוגיה שלהם, אל  החיים. היצירה משלבת טקסטים פמינסטיים של הלן סיקסו ולוס איריגארי, מציירת בהשראת ציורי הואגינות של האמנית ג'ודי שיקגו, ומדקלמת את 'שיר המחזור' של אמנית הספוקן וורד דומיניק כריסטינה.

אנא ואגאנא יוצרת תנועה של סימטריות מתחלפות בגוף על המישור האופקי. היא מתנועעת בקרבה אל הארץ, כדי להיוולד, להתחדש, להיות עתיקה, תנ"כית, להיות גוף טבעי, להיות נוף בעולם, להוליד ולהפיח חיים. וכשאנא ואגאנא מבקרת במישור האנכי, היא מבקשת לומר במילים את מה שצריך להיאמר. את הדם. דם שגברים פוגשים כשהם הורגים, דם שנשים פוגשות כשהן יוצרות חיים…

ג'ודי שיקגו, ההכתרה

ג'ודי שיקגו 2012, שובו של הפרפר

מתוך אנא ואגאנא מאת ענת דניאלי ועומר עוזיאל

הדם והאג'נדה שגודשים את הטקסט קצת מסתירים את האינטימיות והחן הקליידוסקופי-פסיכדלי של המופע; כמעט "לוסי ברקיע היהלומים" של צוללת צהובה. עצי הדקל והתלבושות המפתיעות שעיצבה תמי ליבוביץ, מעין פיג'מות אפריקאיות שנהיות מובנות מאליהן ברגע שהם נוגעות במופע (שבח עליון), מוסיפים נופך מוזר של חופשה.

גם גוף יחיד הוא זוגי וסימטרי ודניאלי מעלה את זה בחזקה כשהיא יוצרת סימטריות מרובות איברים עם עומר עוזיאל שותפה. (סימטרייה היא גם מצפן האיות של השם האניגמטי, "אנא ואגאנה"). הכוריאוגרפיה מחצינה את השווה בין הגוף הגברי והנשי בהשראת הווגינות של ג'ודי שיקגו. ואי אפשר לא לחייך כשכותבים משפט כזה.

ואפרופו ג'ודי שיקגו, אני נזכרת בסיפורו המסתורי והמדגדג של ויקטור ירופייב לילך פרסי. לגיבורת הסיפור יש ערווה פלאית שמדברת ועונה על שאלות. והמספר מנצל את ההזדמנות ומציג לה את השאלה שמציקה לו זה מכבר; האם יש אלוהים? הוא שואל, והערווה משיבה: יש.

אדם וחוה נבראו פעמיים על פי ספר בראשית, והראשונה מבין השתיים היתה שוויונית: וַיִּבְרָא אֱלֹהִים אֶת הָאָדָם בְּצַלְמוֹ בְּצֶלֶם אֱלֹהִים בָּרָא אֹתוֹ זָכָר וּנְקֵבָה בָּרָא אֹתָם: יש אומרים שהם נבראו כגוף אחד והופרדו כמו תאומים סיאמיים לשני גופים. האהבה בהמשך לכך, היא התשוקה של שני החלקים לשוב ולהתאחד.

בעצם לא התכוונתי לכתוב על אנא ואגאנא. לא הרגשתי שיש לי מה להוסיף על העבודה היפה, עד שחשבתי על הפולקלור של העתיד שמור שני ניסה לדמיין, ודומה שענת דניאלי הצליחה לא בכוונה. כי ריקוד הזוגות הסימטרי של "אנא ואגאנא" עם התלבושות הצבעוניות והאסתטיקה הפסיכדלית, כמו נלקח מאיזה פולקלור עתידני.

"אנא ואגאנא", מאת ובביצוע: ענת דניאלי ועומר עוזיאל, ליווי אמנותי: יעל ונציה, לבוש: תמי לבוביץ, תאורה: עופר לאופר, טכסט: 'שיר המחזור' מאת דומיניק כריסטינה, הדרכה קולית: מיכל אופנהיים

*

3. כמה מילים על ונצואלה של אוהד נהרין ובת שבע

אניטה אקברג בסרטו של פליני "לה דולצ'ה ויטה" (1960)

בזמן שצפיתי ב"ונצואלה" נזכרתי במה שסיפר פליני על פגישתו הראשונה עם אניטה אקברג. בראיון לג'ובני גרציני הוא מתאר את "תחושת הפלא" שאחזה בו כשראה אותה פוסעת לעברו בגן של הוטל דה לה ויל, את:

"…השיתוק ההיפנוטי, חוסר האמון המתעורר לנוכח יצורים יוצאי דופן כמו הג'ירף, הפיל, עץ הבאובב… לפניה, אחריה, מצדדיה ריצדו שלושה גברים קטנים; בעל, סוכנים, מטושטשים כמו צללים בתוך מקור אור זוהר … נדמה היה לי שאני מגלה את המהות האפלטונית של דברים, של היסודות. במין קהות חושים מלמלתי לעצמי: אה, אלה תנוכי אוזניים, אלה חניכיים, זהו עור אנושי…"

תורגם על ידי בחופשיות מן הספר הזה

כך בדיוק הרגשתי למראה הרקדנים של בת שבע.

מתוך ונצואלה, מאת אוהד נהרין, צילום אסקף

ומעבר לזה? אני לא יודעת. אולי אני מושפעת מ"נהרין" ספר השיחות והרשימות של גבי אלדור, מן החמקמקות המעייפת, הכוחנות, הצורך בשליטה שמתבטא בין השאר בהתנשאות על הקהל, זלזול ותסכול מן התלות בו: "תמיד אמרתי," מעיר נהרין, "אני נותן לאנשים את העבודות שלי אבל לא את העיניים לראות אותן." ואלדור כמו מדובבת משלימה את החסר: "חבל," היא אומרת. והוי כמה שאני לא מסכימה. אבל אם נהרין צודק והיצירה היא בסופו של דבר "רק מה שהקהל קלט," אז על אף הביצוע המרהיב והכוריאוגרפיה המלוטשת, ונצואלה לא פתחה לי את הלב או את המחשבה. היה בה משהו מרתיע, מסיבי ואטום, ישראלי מאד ולא במובן החיובי (ואולי זה דווקא לזכותה? כבר הייתי עדה פעם למהפך כזה, שבו אמנות רעה לפי כל קנה מידה התהפכה לי בתוך היד).

מתוך ונצואלה, מאת אוהד נהרין, צילום אסקף

"ונצואלה" מאת אוהד נהרין. רקדנים: איתי אקסלרד, אימרה ואן אופסטל, בילי בארי, יעל בן עזר, בן גרין, ארז זוהר, זינה (נטליה) זינצ'נקו, מתן כהן, רני לבצלטר, הוגו מרמלדה, ארי נקמורה, יוני (יונתן) סימון, אמליה סמית', צ'אנוונג קים, ניצן רסלר, שין-יי שיאנג, מעיין שיינפלד. עיצוב תאורה: אבי יונה בואנו (במבי), עיצוב ועריכת פסקול: מקסים ואראט, יועץ מוסיקלי: נדב ברנע, עיצוב תלבושות: ארי נקמורה

*

עוד באותם עניינים (מבחר אקראי)

על "נבוכים שנים" של נבו רומנו, שני גרנות ואריאל כהן

על "אויסטר" של ענבל פינטו ואבשלום פולק

האישה הוויטרובית – על רבקה הורן

כחומר ביד היוצר, על "פעולה פשוטה" של יסמין גודר

עוד פוסט על מרינה אברמוביץ (ויש גם מוסר השכל)

פוסט שמתחיל בקיפול מגבת – על ריקודי חדר 2015

ואם כבר סימטריה זוגית – הפמיניזם המפתיע של האחים גרים

*

ואם הגעתם עד כאן – שימו לב לפסטיבל צוללן השווה שנפתח ביום חמישי בתל אביב

וגם – נמשכת ההרשמה לחממת האמנים של הקרון, שמיועדת לאמנים מכל התחומים שרוצים ליצור תיאטרון אמנותי לילדים. זו המסגרת היחידה שבה אני מלמדת בקביעות, ובין האמנים המאד מגוונים שעברו בה, יש אחוז נמוך מדי (לטעמי) מתחום המחול. אז מי שרוצה ליצור תיאטרון מחול אמנותי לילדים, או לשתף פעולה עם מאיירים, מוסיקאים, צורפים, אמני קרקס, בובנאים, סופרים, אמנים פלסטיים ואחרים שמגיעים לחממה – ליצירת שפה בימתית חדשה – מוזמן! פרטים בקישור שלמעלה.

צילום קבוצתי של רקדני הבלט הטריאדי (1926) שיצר הפסל אוסקר שלמר, ראש מחלקת התיאטרון בבאוהאוס

פיטר ושינסקי, בובנאי מזרח גרמני שגילה שכל איבר שזז יכול להפעיל בובה – רגליים, ישבן, כתף, מרפק, ואפילו לשון – והפך את גופו לחלל הגמיש והדינמי שבו פועלות שלל בובות. איור בתיה קולטון.

Read Full Post »

הכוריאוגרפית ענת דניאלי העניקה לעצמה מתנה. ב2008, אחרי כמעט עשרים שנות יצירה, היא החליטה על צום יצירתי של חמש שנים, הפסקה כדי לחשוב ולהתבונן, להמתין במקום לייצר. אחרי ששכרון החופש התפוגג קצת היא גילתה שהיא מתגעגעת לסטודיו. ומכיוון שנאסר עליה ליצור היא התחילה ללמד. סדנת הכוריאוגרפיה הקצרה התארכה ורבתה והפכה לכלים, מסגרת קבועה לעבודה ולחשיבה כוריאוגרפית. כלים במובן כלי עבודה וכלי הכלה.

1

"מקום לפעולה" הוא תיעוד של שנת מחקר אמנותי-כוריאוגרפי מתוך רצון נדיב ומשמח לשתף ולחלוק. הספר כולו מכוון למעשה היצירה ומשייט בין מעשה לתיאוריה.

התוכנית שנערכה על ידי רן בראון כללה: קורס מתודולוגי של ליאור אביצור על מודלים כוריאוגרפיים, סדנאות אמן עם רותם תש"ח, איריס ארז ונאוה פרנקל, וקבוצת קריאה של טקסטים בקורתיים עם רן בראון. אם הבנתי נכון היתה גם סדנת כוריאוגרפיה מתמשכת עם ענת דניאלי שלא מתועדת בספר. לתיעוד עצמו הוקדשה מחשבה רבה. איריס לנה וד"ר יעל נתיב הצטרפו כמשקיפות לתוכנית כדי ללוות את תהליך הכתיבה.

יש לי אהבה גדולה והערכה לתוכניות כאלה, שצומחות כמעט מעצמן מהשומקום של הסקרנות והרעב. פעמיים בחיי יצא לי ללמוד במסגרות כאלה, ואין תחליף לראשוניות, לגישושים ולהרפתקאות שהן מזמנות. ומצד שני כמורה, אני עדיין מחפשת את הדרך הנכונה והמדויקת ללמד יוצרים, כזאת שלא סוגרת ומעקמת אלא פותחת ומגלה. מטבע הדברים אני מסכימה עם חלק מהכתוב וחולקת על אחר. אבל גם הביקורת היא לא מהסוג שמוריד נקודות אלא מהסוג שמַפרה. ובקיצור, זאת לא רק סקירה של "מקום לפעולה" אלא שיחה איתו.

וביתר פירוט:

ליאור אביצור העבירה קורס מתודולוגי על מודלים כוריאוגרפיים, בהשראת ה"פואטיקה" של אריסטו ו"ההינדוס המהופך" שהוא מבצע לטרגדיה היוונית; אריסטו פירק את הטרגדיה לגורמים כדי לגזור מתוכם "חוברת הוראות" לכתיבת טרגדיה, ואביצור חוקרת את יצירתם של מרס קנינגהם, איבון ריינר, אן תרזה דה קירסמאקר ואחרים, כדי לחלץ ממנה "מודלים כוריאוגרפיים". היא שואפת להשתחרר ולשחרר מהרומנטיזציה של תהליך היצירה, להחצין את הצד האנליטי והמוסכניקי על חשבון מוזות גחמניות.

המטאמודל של תהליך היצירה שהיא מציעה הוא כזה:

מוטיבציה (רעיון, כוונה) -> מתודולוגיה (אמצעי) -> תוצאה (עבודת מחול)

אני מסירה את הכובע בפני המטרה והביצוע השיטתי (גם אני מוסכניקית גאה,  זה הפוסט שבו יצאתי מהארון).

אביצור מראה למשל איך מרס קנינגהם ששואף להימנע מייצוג, מנרטיב ומטעם אישי, משתמש באי צ'ינג (ספר התמורות הסיני) כדי להגן על עצמו מפלישתם. כל אמן זקוק למודלים כאלה, כלים שיגנו על הדברים המהותיים לו. ובהמשך לכך קצת חסר לי השלב שבו כל משתתף מנסה להגדיר עיקרון שחשוב לו עצמו, ולהמציא ולמצוא מודל שישמור עליו.

מה שקצת הפריע לי בפרק היה בלבול מסוים בין מודלים שנועדו להגן על עקרונות יסוד (כמו בדוגמא של מרס קנינגהם למעלה) לבין מודל של עבודה על יצירה חדשה.

במקרה השני, של עבודה על יצירה חדשה, הסכמה שמתחילה ברעיון ומסתיימת ביצירה נראית לי בעייתית. גם אם יש רעיון או נושא לפני הכניסה לסטודיו, ובדרך כלל יש, הוא יכול להשתנות, זו שטות להיצמד אליו (שלא לדבר על סכנת האילוסטרציה). הניסיון (שלי) מלמד שרעיונות נובעים מעבודה ולא להפך. התהליך הוא במקרה הטוב ספירלי, והאבולוציה האמנותית היא יותר מפתיעה מסלולה. ובסופו של דבר עדיף לגזור את הרעיון בדיעבד, מתוך התבוננות ביצירה. זה אמין יותר.

*

הכוריאוגרף רותם תש"ח מתעניין "במציאות כסבך כוריאוגרפיות". הוא מנסה "לחשוב על תנועה במציאות לא כעל משהו טבעי, חופשי, משחרר ואותנטי, אלא כעל משהו שתמיד כלוא בין הפטיש של הצווים החברתיים לבין הסדן של הצווים העצמיים." זה חלק המלהיב במודל שהוא מציג בסדנא שלו (אפילו נזכרתי במורי ורבי יוסף הירש שלימד רישום כאמצעי חשיבה). המהלך השלם שמציע תש"ח, כולל: התבוננות בתופעה מציאותית-תנועתית, ניסוח מסקנות, עיבודן לשיחה יומיומית והעלאתה לבמה על ידי מבצעים/מדגימים.

לא ראיתי יצירות של תש"ח, כך שאיני יכולה לשפוט איך הוא עצמו מיישם את המודל שלו. אבל כקוראת מן הצד היתה לי תחושה שההתבוננות והמסקנות קצת מכוונות ומוכתבות מראש. וגם הדרישה להפוך אותן לשיחה יומיומית דווקא, נראית לי מעט נוקשה. לא כל אחד הוא פוּקוֹ או אקונצ'י (מצד הברק האינטלקטואלי) או לחילופין טרנטינו או גודאר (מצד הכישרון לשיחת יומיום). בין המילים לבין מה שרואים יכולים להתקיים שלל יחסים ואפשרויות – למשל פער פיוטי כמו אצל פול קליי וכן הלאה. התחושה שעלתה מן הקריאה היתה שתש"ח מגביל אותן ללא צורך, רק כי זאת הדרך שלו.

הסדנאות אמנם הוגדרו מראש כהתנסות במודל של יוצר מסוים. ומצד שני, זאת לא יכולה להיות המטרה הסופית, כי הרי אין שום טעם בשיבוט של תש"ח או של כל אמן אחר. מכל מודל יכולים להתפצל מודלים חדשים. והיתה לי תחושה שלא הוקדשה די מחשבה לאפשרות הזאת. המודל הוגש כמופת סגור ולא כגן של שבילים מתפצלים. (בכלל קשה לי קצת עם הנופך המופתי של המילה "מודל". אני מעדיפה מושגים יותר ניטרליים כמו "דקדוק פנימי" או עיקרון/מנגנון מארגן).

*

וזה מביא אותי לאיריס ארז שמתנגדת בעצם למודלים, לשרירותיות מכל סוג.

"אני מחפשת תמיד את הגולמי," היא כותבת, "… זהו ניסיון לתפוס את הרגע, את מה שתמיד נמצא אבל חמקמק… ולכן כל מה שנוגע במקום מוכר, גמור, ודאי – מעניין אותי פחות."

המודל של הספר לא מתאים לאיריס ארז. היא קצת מתוסכלת, מתנצלת, מסייגת, ובכל זאת, כמו ילדה טובה, משתדלת לתחוב את רגלה לנעל הזאת. אני חושבת שזה נפלא שיש בסביבה "מתנגדת" שמציפה את הסדקים והספקות. אבל במקום להתפתל ולעקם את עצמה כדי להתאים לתבנית, היה עדיף לטעמי, שתכתוב את המניפסט שלה נגד מודלים. שתהפוך את השולחן במלוא החופש והתנופה.

*

נאוה פרנקל לעומת זאת, שוחה כמו דג במים של "מקום לפעולה". פרנקל, יוצרת מקורית של תיאטרון "פוסט דרמטי" (גילוי נאות: פרנקל היתה פעם תלמידה שלי ואני מאמינה גדולה באמנות שלה), מוצאת השראה בבלשנות וסמיוטיקה ונעזרת בהוגים כמו דה סוסיר, בארת וויטגנשטיין כדי להגדיר מחדש דרמה ופעולה.

בעבודות שלה היא מפרקת ומרכיבה התנהגות אנושית. ליחידה הבימתית הבסיסית (שכוללת טקסט, גוף, תנועה וכן הלאה) היא קוראת דימוי. המבַצעים לפי המודל שלה הם  "נתינים של הדימוי". היא טוענת שהפסיביות משחררת ו"בהחפצה יש מימד של גאולה", ומתכוונת שזה גואל את המבַצעים מהמטען האנושי ההתנייתי, פסיכולוגיסטי שהם סוחבים. אבל זה נכון גם לגבי הקהל, לפחות לגבי; הפורמליזם של פרנקל משחרר, על גבול הרוחני בשביל אדם א-רוחְני כמוני.

אחרי שהיא צוברת דימויים היא עורכת אותם לרצף בימתי ולא מהססת לקטוע ולנטוש דימויים. "מיצוי פוסט מודרני שונה מהמיצוי הבימתי הקלאסי," היא כותבת. "לעולם איננו סוחטים את מלוא האפשרויות הגלומות באביזר או ברפליקה אלא להפך." (כלומר כשפרנקל תולה אקדח על הקיר היא לא חייבת לירות בו כמו צ'כוב).

(ההערה הנוכחית כבר לא קשורה לספר אלא נטו לפרנקל האמנית, אבל ככה זה בשיחות, לפעמים הן יוצאות מהקווים; בלי קשר למיצוי – חבל שהרצף הבימתי של פרנקל לא נבנה בתחכום הדקדוקי/מתמטי/מוזיקלי שהיא משקיעה בבניית הדימויים. בחוט האסוציאטיבי שעליו היא חורזת אותם יש משהו מיושן ולינארי עם דליפות אנרגיה. אני מפשטת ובכל זאת)

*

ואחרון חביב רן בראון, עורך התוכנית והספר, שהנחה בין השאר את קבוצת הקריאה.

בראון מאמין שקריאה בטקסטים בקורתיים מערערת על הררכיות קפואות ויש בה פוטנציאל משחרר. קבוצת הקריאה שלו נפגשה אחת לשבועיים, סביב שולחן או במעגל כדי להימנע מהררכיה וכדי להצניע את פער היידע כפי שבראון עצמו מודה (אני לא מכירה אותו אבל מן הספר הוא מצטייר כידען קשוב וחושב, קל מאד לחבב אותו). בראון משתף את הקוראים בהתלבטויות בבחירת הטקסטים: האם להתפרש על פני דיסציפלינות שונות או להתמקד במחול? ואם מחול, אז מה לבחור מתוך ים המאמרים? בסופו של דבר הוא הרכיב רשימה על פי קטגוריות: פנומנולוגיה, הגוף הרוקד, פרפורמרנס, וכן הלאה, עם מרווח של גמישות ושינויים על פי הצורך (זה נגע במיוחד ללבי, המרחב לגמישות ושינויים). הוא בחר חלק מן הטקסטים והזמין את המשתתפות לבחור אחרים. המפגש האחרון הוקדש לשיחה, המובאת בספר בשלמותה, על קבוצת הלימוד.

כאמור, קל מאד לחבב ולהעריך את בראון. ובכל זאת, כשהוא מדבר על הסדנאות בלשון התיאוריה, כשהוא אומר למשל, על רותם תש"ח שהוא "מַבנה את עצמו כסובייקט קוגניטיבי משוחרר המערער על שוליות הדיסציפלינה," הלשון שלי מתכווצת כאילו אכלתי לימון. אני לא הייתי כותבת או קוראת ככה על מה שאני אוהבת.

*

עוד באותם עניינים

יוסף הירש או האיש שלימד אותי להסתכל

ויטו אקונצ'י או המשורר שירד מן הדף

כחול הוא צבע שערך הצהוב

להבין דרך הגוף (פוסט אורח של רוני מוסנזון נלקן)

*

על מחול יש בלי סוף, אז שלושה אקראיים

על שעה עם אוכלי כל

על אויסטר

על אוהבים אש

*

Read Full Post »