Feeds:
רשומות
תגובות

Posts Tagged ‘עמוס נוי’

לא מזמן התפרסם פה הפוסט היפה יפה והעצוב של עמוס נוי על "המסע אל האי אולי" של מרים ילן שטקליס. הוא תוכנן בהתחלה כפוסט זוגי – עמוס על הסיפור ואני על האיורים של בתיה קולטון, אבל בסופו של דבר העדפתי לא לפצל את הקשב. אז קצת באיחור, שלוש הערות על האיורים, ועוד אחת בכיס.

וראשית, למי שעדיין לא קרא, זה מה שכתוב בגב הספר:

קוּץ הדב, רוּץ הכלב, מוּץ החתול ודני יוצאים באמצע הלילה למסע אל הרופא הגדול של הצעצועים, כדי לתקן את הבובה השבורה אלישבע.
אבל הרופא נמצא בארץ רחוקה- רחוקה – היא שוכנת באי "אולי" בלב האוקינוס הגדול, ורק הלויתן הזקן מכיר את הדרך לשם.
לאן יוביל אותם מסעם הארוך, ומה יעלה בגורלה של אלישבע?

חושך: איירה בתיה קולטון, מתוך "המסע אל האי אולי" מאת מרים ילן שטקליס

חושך: איירה בתיה קולטון, מתוך "המסע אל האי אולי" מאת מרים ילן שטקליס

פטר והזאב, מאת סרגיי פרוקופייב. אייר פ. האקן (Frans Haacken 1958). הטכניקה שבה איירה קולטון את החושך, הזכירה לי קצת את איוריו החרותים.

פטר והזאב, מאת סרגיי פרוקופייב. אייר פ. האקן (Frans Haacken 1958).
הטכניקה שבה איירה קולטון את החושך, הזכירה לי קצת את איוריו החרותים.

1. חושך ואור

טוני מוריסון חזרה וסיפרה בראיונות, שהיא נוהגת לקום ולכתוב בחושך לפני עלות השחר. זה התחיל כשילדיה היו קטנים; אלה היו לדבריה, שעות השקט היקרות. אבל מאחורי הנימוק הטכני חבויים אולי טעמים עמוקים יותר; הכתיבה בחושך שלפני עלות השחר מבשרת ומשקפת איזו תבנית יסוד בכתיבתה; הספרים של טוני מוריסון יוצאים מחושך גדול (לאו דווקא פיסי) אל אור מהסס, ראשון.

המחצית הראשונה של "המסע אל האי אולי" מתרחשת בחושך. בתיה קולטון חזרה וסיפרה בראיונות כמה התקשתה לשהות בחושך הארוך כמו לילה של חורף סקנדינבי.

לקולטון יש היסטוריה של צמצום החושך. בשרשרת זהב למשל, היא זיקקה וכיווצה אותו פעמיים, באמצעות האנשה. ב"מסע אל האי אולי" משמש הלוויתן השחור כמרחב ביניים, פיסה של חושך מתמעט שעל גבה (ובעצם על קצה אוזנה, אם להאמין למרים ילן שטקליס) שטה החבורה אל אי האור – "אולי".

חושך: "מתחת לארון/ הלילה מתחבא:/ בבוקר הוא נכנס,/ בערב הוא יוצא." מתוך "מתחת לארון" מאת אנדה עמיר פינקרפלד, איירה בתיה קולטון, ל"שרשרת זהב".

חושך: "מתחת לארון/ הלילה מתחבא:/ בבוקר הוא נכנס,/ בערב הוא יוצא." מתוך "מתחת לארון" מאת אנדה עמיר פינקרפלד, איירה בתיה קולטון, ל"שרשרת זהב".

חושך: "למה לגרש החושך?/ והרי הוא ילד טוב..." מתוך "עייפה בובה זהבה" מאת מרים ילן שטקליס, איירה בתיה קולטון, ל"שרשרת זהב".

חושך: "למה לגרש החושך?/ והרי הוא ילד טוב…" מתוך "עייפה בובה זהבה" מאת מרים ילן שטקליס, איירה בתיה קולטון, ל"שרשרת זהב".

לוויתן. פיסת החושך האחרונה מתרחקת כשהחבורה מגיעה אל אי האור - "אולי". מתוך "המסע אל האי אולי", איירה, בתיה קולטון.

לוויתן. פיסת החושך האחרונה מתרחקת כשהחבורה מגיעה אל אי האור – "אולי". מתוך "המסע אל האי אולי", איירה בתיה קולטון.

אלא ש"המסע אל האי אולי" לא רק מתחיל בחושך. הוא גם מסתיים בחושך. בתמונת השִׁיבה של בתיה קולטון מונחת אלישבע המתוקנת על הכוננית, אבל במקרה או שלא במקרה רגלה האחת מוסתרת ומלבה את הסָפֵק: היה או לא היה? האומנם הושבה רגלה החסרה של אלישבע, או שקסמו החלומי של ה"אולי" כבר מתחיל להתפוגג בחושך העצוב של המציאות?

אלישבע סוף: איירה בתיה קולטון, מתוך "המסע אל האי אולי" מאת מרים ילן שטקליס

אלישבע סוף: איירה בתיה קולטון, מתוך "המסע אל האי אולי" מאת מרים ילן שטקליס

2. צעצועים

צעצועים. איירה בתיה קולטון, מתוך "המסע אל האי אולי" מאת מרים ילן שטקליס (לחצי להגדלה)

צעצועים. איירה בתיה קולטון, מתוך "המסע אל האי אולי" מאת מרים ילן שטקליס (לחצו להגדלה)

"המסע אל האי אולי" של בתיה קולטון הוא בין השאר אפוס הוליוודי עתיר ניצבים-צעצועים, בן-חור שכזה בזעיר אנפין.  כששאלתי את קולטון על הבחירה המפתיעה (כי כפי שציין עמוס נוי, לא רק בזכות "המסע אל האי אולי" אלא גם בזכות שירים כמו "מיכאל" ו"פרח נתתי לנורית" נתקבעה דמותה של מרים ילן שטקליס כמשוררת הצער שבלב, כלומר בקוטב הלירי ולא האפי של השירה) התברר שאלישבע מייצגת בשבילה את עַם-הצעצועים המדוכא מכל העמים והמגדרים והגילים. נקודת המבט החברתית (המקסים גורקי-ת כמעט) של קולטון מוסיפה לסיפור נופך קלאסי. כי הקול החברתי כמו קול הרבים בכלל, כמעט נכחד מספרות הילדים. ברירת המחדל העכשווית היא לגמרי אינדיבידואלית.

ובכלל, אף שה"איורים מצוינים" כפי שכתב יותם שווימר בואינט אין כאן שום הוקוס פוקוס, אלא כובד ראש (עניין שונה לגמרי מעצב הפורט על מיתרי הלב והדמעות) ועמלנות ומין "והצנע לכת" (הססמא שנחקקה בשעתו על סמל בית הספר הריאלי, ואין סיכוי שהיתה נחקקת היום על סמלו של בית ספר חדש). באחריות החברתית של האיורים יש טעם של פעם, ובו בזמן זה גם הטוויסט שמקנה רעננות לאיור, ומכייל את הספר כולו לגובה הצעצועים.

למעלה, הפורזץ של "נדי בצרה גדולה" מאת אניד בלייטון. למטה, פרט מתוך המחווה של בתיה קולטון לביק (Harmsen van der Beek) המאייר של ספרי נדי.

למעלה, הפורזץ של "נדי בצרה גדולה" מאת אניד בלייטון. למטה, פרט מתוך המחווה של בתיה קולטון לביק (Harmsen van der Beek) המאייר של ספרי נדי.

לקולטון יש משיכה גדולה לצעצועים. בסתר לבה היא עדיין מאמינה שהם קמים לתחייה כשכולם ישנים. וגם הגבול בין איור לצעצוע הוא די נזיל בביוגרפיה שלה. בילדותה היה אביה מפרק את הספרים שאהבה ומכין פזלים מהאיורים. היא אומרת שהיו לזה שני צדדים; מצד אחד הוא פשט את עורם של האיורים והרס אותם, ומצד שני, כשמרכיבים פזל הלא ממששים את התמונה וצוללים לתוך פרטי-הפרטים באינטימיות שלא מתקיימת עם האיור השלם בספר.

וכך או אחרת – הפרטנות שבה מצוירים הצעצועים ב"מסע אל האי אולי" היא חלק מן האתיקה של הספר, מקסמו ומאמינותו. וחבל רק שהפורמט הקטן, הנאה והנעים והצנוע לכשעצמו, קצת מסתיר (מומלץ להסתייע בזכוכית מגדלת כדי ליהנות מן השפע והגיוון).

מזוודת הפזלים שהכין אביה של קולטון מאיורים

מזוודת הפזלים שהכין אביה של קולטון מאיורים

ועוד משהו קטן על צעצועים ואותיות: כותרת כל פרק ב"מסע אל האי אולי" מצוינת באות של מספרו הסידורי וסביבה איור קטן, פרט שנגזר מתוך אחד מאיורי הפרק (חוץ מפרק אחד. איזה? תגלו בעצמכם). ועם זאת, בניגוד למסורת עשירה של איניציאלים (אותיות פתיח מעוטרות) בספרות בכלל, ובאיורי ילדים בפרט – קולטון לא עשתה שום מניפולציות באותיות. לא מתחה אותן ולא עיקמה ולא קיפלה ולא צבעה ולא הסוותה. היא השאירה אותן נוקשות ושלמות, כמו אובייקטים-צעצועים.

מקבץ איניציאלים מטופלים

מקבץ איניציאלים מטופלים מספרים וכתבי יד

איניציאלים מתוך "המסע אל האי אולי" מאת מרים ילן שטקליס, איירה בתיה קולטון

שלושה איניציאלים מתוך "המסע אל האי אולי" מאת מרים ילן שטקליס, איירה בתיה קולטון

3. מפת הפנטזיה

"הפנטזיה של ספרי הילדים לוקחת אותנו לאן שתיקח, עם או בלי מפה – המפה היא רק הניסיון הכושל שלנו ללכוד לרגע את החלום."

כך מסתיים הפוסט היפהפה של גילי בר-הלל על מפות מסע של ספרי פנטזיה. "המסע אל האי אולי" משתייך אל מה שהיא מכנה ספרות ה"לשם ובחזרה". והנה, מי שמביט בתמונה התלויה מעל מיטתו של דני רואה שזוהי בעצם מפת "המסע אל האי אולי" (בעיקר החלק הימי המואר של המסע, אם כי בפינה השמאלית למטה יש "מקרא" קטן מצויר, שמציין גם את הלילה).

לפני המסע: התמונה התלויה מעל מיטתו של דני היא בעצם מפת המסע אל האי אולי. איירה בתיה קולטון (פרט)

לפני המסע: התמונה התלויה מעל מיטתו של דני היא בעצם מפת המסע אל האי אולי. איירה בתיה קולטון (פרט)

אחרי המסע: המפה כבועית חלום של אלישבע. איירה בתיה קולטון, מתוך "המסע אל האי אולי" (פרט)

אחרי המסע: המפה כבועית חלום של אלישבע (קוץ הדוב חולם על הברווזה). איירה בתיה קולטון, מתוך "המסע אל האי אולי" (פרט)

האם התמונה התלויה בחדרו של דני התחברה לחמלה על אלישבע והתממשה בחלום המסע שלו?

או שאולי זאת בכלל בתיה קולטון המאיירת שמדברת עם הקוראים מעל לראשו הישן?

ואולי זה בכלל החלום של אלישבע – המפה בסוף הספר כמעט בוקעת מראשה כמו בועית מחשבות של קומיקס – אולי המפה היא "רק הניסיון הכושל של אלישבע ללכוד לרגע את החלום."

או שכל האפשרויות נכונות. בתיה כאמור מאמינה בחיים הנסתרים של הצעצועים.

*

ויש לי עוד הערה חשובה, רביעית, אבל אני שומרת אותה לפוסט אחר שייכתב בעתיד הקרוב (אני מקווה). שכבר נכתב.

*
עוד על החיים הסודיים של צעצועים וחפצים:

אזרחות כפולה: על חייל הבדיל האמיץ (רשימה מכוננת)

פניה ברגשטיין והליצן

הספר הנפלא ביותר

דניס סילק, הקדמה

משהו קטן על המומינים, או שירה וקסמי חפצים

*

על בתיה קולטון: איך נראית ילדות

וכמובן – עמוס נוי על "המסע אל האי אולי" (ושם בפוסט נמצאים גם שני האיורים האהובים עלי בספר, לא רציתי לחזור עליהם פה).

*

ונותרו עוד ימים ספורים להצטרף להדסטארט השווה של "יואל אמר"!

*

Read Full Post »

"המסע אל האי אולי" של מרים ילן שטקליס יצא בימים אלה במהדורה מחודשת עם איוריה הקלסיים-עם טוויסט של בתיה קולטון.

עמוס נוי הוא יקיר עיר האושר (ש"נפל בפייסבוק" לפי עדותו). הוא כתב בין השאר את הפוסט הבלתי נשכח על קופיקו.

התגעגעתי ובקשתי ממנו לכתוב על הספר.

זאת היתה אמורה להיות מתנה ליום הולדתי שחל ב14 בספטמבר (חג הדרקון), אבל לפי כללי מוסיקת המקרה היא הגיעה ב21 בספטמבר, יום הולדתה של מרים ילן שטקליס (היא בת 114 היום).

אני שמחה ונרגשת לחלוק אותה עם מרים ואיתכם.

אלישבע המתוקנת מתבוננת בבבואתה - רק היא משתקפת במים, לגמרי נרקיסית ומזכירה את הפרח הצהוב לשמאלה.  מתוך "המסע אל האי אולי" מרים ילן שטקליס, איירה בתיה קולטון (לחצו להגדלה)

אלישבע המתוקנת מתבוננת בבבואתה – לגמרי נרקיסית ומזכירה את הפרח הצהבהב שמולה, אבל רק היא לבדה משתקפת במים. מתוך "המסע אל האי אולי" מרים ילן שטקליס, איירה בתיה קולטון (לחצו להגדלה)

*

האשה הזו איננה אשה באמת. אין בה ולא כלום

מאת עמוס נוי

דברים רבים ראינו שם. בביתן אחד היתה אשה בשמלה ירוקה קצרה מאוד, וידיה ורגליה אדומות. על לִבּה טבלה לבנה עם עיגולים צבעוניים ובאמצע הטבלה עיגול שחור. אנשים עמדו במרחק מה על יד מעקה וקלעו אליה בכדורים מרובים ארוכים. על פי רוב לא פגעו בה. אבל היו גם בני מזל וכדורם פגע ישר בעיגול השחור וחדר אל ליבה, והאשה נענעה בידיה וברגליה, נשמעה פתאום מוסיקה והאנשים צחקו מרוב שמחה וטפחו לו לבר-מזל על כתפו. והוא התגאה מאוד. בעד זה משלמים חמש פרוטות. האשה הזו איננה אשה באמת, היא מצויירת על קרש. הלכתי מסביב והסתכלתי בה: אין בה ולא כלום, סתם עץ. ואני לא אוהבת את האנשים היורים בה. (מרים ילן-שטקליס, מתוך הסיפור "שתים-עשרה")

.

לפעמים אני חושבת על העגלה ההיא ועל הילדים המלוכלכים, על הכל. ולפעמים אני חושבת וחושבת, ועוצמת את עיניי, ונדמה לי – אולי הוציאו אז ילדה אחרת מן העגלה ההיא? והילדה האחרת חזרה הביתה ונשארה אצל אבא ואמא, והם חשבו שזוהי ילדתם… ואני? אולי נשארתי בעגלה, בין הילדים המלוכלכים, והסיעו אותי למרחקים, הרחק-הרחק מאבא ואמא… ועכשו? מה עושה אני עכשו? עכשו אני רוקדת על חבל. והחבל מתוח גבוה-גבוה מעל האדמה. ואני פוחדת. אני רוקדת ופוחדת. (מרים ילן-שטקליס, מתוך הסיפור "מעשה במשרוקית")

הסיפור "המסע אל האי אולי" נדפס לראשונה כספרון ב-1944 (עם איורים של אן נוימן), ושוב ב-1952 (עם איורים של "איזה", היא איזה הרשקוביץ'; זהו עותק הילדות המרופט שלי, והוא הנוסח המוכר בדרך כלל, בזכות מהדורות מאוחרות שלו); הוא שב ונדפס בתוך הספר "שיר הגדי" ב-1957 (עם איורים של צילה בינדר), ויצא זה עתה שוב לאור כספר, עם איוריה של בתיה קולטון. במובנים רבים הוא משרטט את מחוזות המיתולוגיה הפרטית של ילן-שטקליס, כפי שהיא שבה ונרמזת בכל שיריה וסיפוריה, לילדים ולגדולים: מבעד לקובלנת הבובות המקולקלות והקירבה האינטימית של גמדי הלייל הנבונים, נפרש, לעיניים מבוגרות, מארג מכמיר לב ומטלטל של כאב, עצב, חרדה, בדידות, עלבון, בגידה, אכזבה, נטישה, ואימה מבועתת מפני אובדן זהות; עולם של זוהמה, מוּכניות, תעוב עצמי, המאוכלס בדימויים של "נשיות פגומה", ועמוס סודות ושקרים (ספרה הראשון למבוגרים של ילן-שטקליס נקרא "שקר?"; אחד מאוספי השירים שלה נקרא "יש לי סוד").

"המסע אל האי אולי" מרים ילן שטקליס, מימין בתיה קולטון, משמאל איזה הרשקוביץ

"המסע אל האי אולי" מרים ילן שטקליס – מימין בתיה קולטון 2014, משמאל איזה הרשקוביץ 1952

במצעד השירים-העצובים-של-כל-הזמנים יבחרו רבים לאחד המקומות הראשונים את "מיכאל" ו"פרח נתתי לנורית" – שהשורה המפורסמת שלו אינה "זולגות הדמעות מעצמן", כפי ששרים, מצטטים, וכותבים בדרך כלל, אלא "בוכות הדמעות בעצמן" המצמית. הרכילות הביוגרפית, שהיתה בגדר ידע משותף וידוע לכל בחוגים רחבים, על נישואיה הקצרים של מרים ילן בת העשרים ותשע לארכיאולוג משה שטקליס, ועל הבגידה, הנטישה, והפרידה שלו, לאחר עשר שנות נישואין, בעקבות ההתאהבות שלו בבינה גבירץ, המאיירת של כמה מספריה – פאם-פאטאל יפת תואר ואלגנטית, היפוך של ילן-שטקליס במראה ובגינונים – כבר נקשרו כמעט כקלישאה להמתנה הנכזבת, להבטחה שהופרה, למחוות האהבה שנדחו והולעגו, ולבכי המחלחל בשני השירים גם יחד (בעיתון "הארץ", למשל, התפרסמה כתבה נרחבת ה"חושפת" את הפרשה, קצת בסגנון המאפיין את המדור ההוא, שבו גילוי-מחדש לשל רכילות הידועה לרבים מוצג כתגלית ספרותית מרעישה). גם מובנת מאליה העצבות הנלווית לתאורי בדידות גלויים, בשיר כמו "לבדי", ובוודאי בשיר מעשה בילדה בודדה – המתחיל ב"ירח, ירח, ספר לי סיפור", ושהיה עבורי שיר של בכי מיידי, אולי בגלל השורות "כי אמא איננה ואבא הלך, וריק הבית, ריק כל-כך, כל-כך לא שלנו הבית", המתחרות אצלי בזעקה הנוראה Mama, don't go, Daddy, come home של ג'ון לנון. אבל, בקריאה מרוכזת ועם מפתחות-הצער שמספק גם "המסע אל האי אולי", אפשר לחוש גם בצד האפל והדווי הרוחש מתחת לפני השטח של שירים וסיפורים "תמימים", הרפתקניים ושובביים לכאורה.

שני הציטוטים שהבאתי בראש הטקסט, מתוך שני סיפורים אוטוביוגרפיים מכוננים וחושפניים של ילן-שטקליס (שיצאו לראשונה בנוסח לילדים, ובנוסח מורחב למבוגרים בספר "חיים ומלים", ושניהם עוסקים בשקרים של מבוגרים לילדים, ובסודות של ילדים מפני מבוגרים) מדגימים את האלימות והלעג הגבריים מול אוטומטיות בובתית מצועצעת ומפורכסת, אבל גם את הפחד להישאר ילדה מלוכלכת ("מלוכלך כזה כזה!" כמו דני, שאף ילד לא יאמר לו שלום, ב"הסבון בכה מאוד", עוד שיר משעשע-כביכול על זוהמה ובדידות), ילדה הרוקדת ופוחדת ביריד (שהוא גם מקום ההתרחשות של הסיפור הראשון).

הבובה המקולקלת שבה בהתמדה בשירים ובסיפורים, עם רפרטואר עשיר (ומטריד) של פגיעות גופניות – ידיים ורגליים חסרות, עין שנתלשה, אף מנותץ, שער שהקריח או דהה והפך דליל, קרעים ושברים. היא בדרך כלל קורבן של התעללות של "ילדה רעה" (שיריה וסיפוריה של ילן-שטקליס, בניגוד לתאוריות חינוכיות עדכניות, מלאים בדיונים והתמקחויות על "הילד הרע"; ב"עייפה בובה זהבה" אפילו הלילה, זמן הסודות האפלים והידידים המסתוריים, הישנים במיטתה ואוכלים מצלחתה, הוא מושאו של דיון כזה).

האם החושך הוא "ילד רע" או "ילד טוב", איור של בתיה קולטון ל"עייפה בובה זהבה" מתוך "שרשרת זהב"

האם החושך הוא "ילד רע" או "ילד טוב", איור של בתיה קולטון ל"עייפה בובה זהבה" מתוך "שרשרת זהב" (לחצו להגדלה)

.

בסיפור "הדב" באה בובת הדב אל דודה מירה בחצי הלילה ב"עניין חשוב". הוא קובל על רותי, הרוחצת אותו עד כאב, במלים מוכרות מדי של קורבן התעללות:

"…אוזני השמאלית תלויה אך ורק בחוט דקיק, ומי יודע כמה ימים יחזיק החוט. והיא תולשת את שערותי. שערותי נשרו כמעט כולן, ומה שנשאר – דהה, הלא היא משכיבה אותי בשמש ושוכחת אותי. שוכב אני יום תמים בשמש ושערותי דהות ואני חש בראשי. דודה מירה, אמרי לה בבקשה, כי לא תרחץ אותי כל-כך… את יודעת איזה ילדים ישנם… כאלה שתולשים את שערותינו, ושוברים את ידינו ורגלינו, ולפעמים גם את ראשינו. איך אפשר להישאר זמן רב אצל ילדים כאלה? ואנו בורחים מהם. חוזרים אל ארצנו".

גם ההתחננות הנואשת והמגוננת של אלישבע בפני הרופא שבאי-אולי מוכרת עד כאב מקורבנות דומים. רותי אינה כל כך "רעה", היא "לא מבינה את אשר היא עושה. והיא כל-כך מכאיבה לי". ואותה אלישבע ממש מככבת בכמה שירי הבובה המקולקלת – למשל, ב"אלישבע הקטנה" (אלישבע הקטנה/ מה קרה פה, מסכנה?/ נעלמה פתאום רגלך?/ מי לקח אותה ממך?") ובאלישבע הנחמדת המפורסם ממנו –

ואומרים לי, את קרחת.
ואומרים שבור אפך…
אין אני יודעת למה
הם אינם רואים יפייך?

כמו שהבחינה וציינה עטרה אופק בתבונה, רותי, "הילדה הרעה" שחיבלה באלישבע, נעדרת מהסיפור ואינה לוקחת בו חלק. את התיקון/ריפוי מבצעים, באופן משמעותי ובולט, רק האח הגדול וידידיו. אבל עבורי שיאו הריגשי והלא-מובן-מאליו של הספר הוא דווקא לאחר הניתוח – כשאלישבע ה"מתוקנת" וה"יפה" (ורטוריקת עשיית הפלאים של הרופא וצוותו באמת מזכירה קצת פרסומת לניתוחים פלסטיים), כבר איננה ניתנת לזיהוי. החברים, שאינם מצליחים לאתר אותה בקהל האחיד של בובות "מתוקנות" ו"יפות" כמוה, עומדים לומר נואש, והיא נאלצת לקרוא אחריהם בקול כדי שיזהו ויקחו אותה. הרגע הזה חותר תחת סיפור המטמורפוזה האופטימי ופורם אותו לחרדה, אשמה, ובושה שממנו נטווה המארג הקודר הזה. הזהות היא הסוד המתרחש בלילה, היא זקוקה לכאב, וכיעור, ולכלוך, ואלימות, וחושך כדי לשמר את ייחודה. התיקון המיוחל הוא גם יציאה לאור יום, אל היופי הסתמי, המשותף לכל, חסר האיפיון, המכני. כמו בהרבה משיריה וסיפוריה אפשר לשמוע את המתח והקריעה שבין כאב של נשיות פגומה אבל נוכחת (כמו של הילדה שהצוענים גנבו אותה ב"מעשה במשרוקית"), ובין נשיות מתוקנת, בובתית, הטופחת בידיה ורגליה כשגברים יורים אל ליבה "כדורים מרובים ארוכים". ועולה בזיכרון שירה של דליה רביקוביץ, שהפכה בובה ממוכנת, כזו שפנתה ימינה ושמאלה, לכל העברים, אך נפלה אפיים ארצה ונשברה לשברים. אמנם, ניסו לאחות את שבריה ביד מאומנת, אבל "אז כבר הייתי בובה מסוג שני/ כמו זמורה חבולה שהיא עוד אחוזה בקנוקנת". כי הבובות היפות, יפות באותה דרך. אבל קורבנות של התעללות נושאות כל אחת את כאבה בדרכה היא…

מתוך "המסע אל האי אולי" מרים ילן שטקליס, איירה בתיה קולטון (כדאי מאד ללחוץ להגדלה)

מתוך "המסע אל האי אולי" מרים ילן שטקליס, איירה בתיה קולטון (כדאי מאד ללחוץ פעמיים להגדלה)

*

על האיורים של בתיה קולטון ל"מסע אל האי אולי"

והערה אחרונה על האיורים – האם מאיירים חייבים להיות צייתנים?

*

עוד באותם עניינים

כל הכלים השלמים דומים זה לזה (ממש בהמשך לפוסט, אף שנכתב מזמן, אין מוקדם ומאוחר בשיחות)

על הילדה אילת (הפוסט על האי אולי הוא סגירת מעגל של השיחה שהתחילה שם, בתגובות)

שמלת הכאב של רבקה הורן (ובעצם כל סדרת "שמלות של כאב")

על שירים לעמליה (או – מה אפשר להגיד על ספר שמתחיל ב"אמא נסעה" ומסתיים ב"אבא בוא – אל תעזוב"?)

בואי, אמא

איך נראית ילדות, על איור אחר של בתיה קולטון

*

עוד אישה (חיה הפעם) שמשמשת לוח קליעה למטרה לבעלה (כמו בסיפור המצוטט בהתחלה, רק אחרת)

שני קטעים מתוך "כחול עם זנב" סרט שעשיתי פעם עם המלחין איתן שטיינברג בעקבות "בובה ממוכנת" של דליה רביקוביץ'

וכמובן – קופיקו בעיר האושר, מאת עמוס נוי

.
*****************************************************************************

ובלי שום קשר – ארבע הודעות:

1. יואל אמר

"יואל אמר" הצגה מוסיקלית בהשראת ספרו של יואל הופמן "בפברואר כדאי לקנות פילים"

לילדים מגיל 4 ולכל המשפחה בשבת הקרובה , ה-27 בספטמבר, ב11:00 בבוקר במוזיאון תל אביב.

רכישת כרטיסים בטלפון 6077020 03 הכרטיס כולל כניסה למוזיאון!

והכי משמח, יהיה כבר דיסק! (כלומר 99.9%)

ההצגה זכתה בכל ארבעת הפרסים הגדולים בפסטיבל חיפה האחרון:

פרס ההצגה הטובה ביותר, פרס המחזה, פרס המוסיקה ופרס הבימוי (אני ביימתי).

רונית קנו וסיימון סטאר, מתוך "יואל אמר", צילם ז'רר אלון

רונית קנו וסיימון סטאר, מתוך "יואל אמר", צילם ז'רר אלון

*

2. נותרו עוד מספר מקומות בחממת האמנים של תיאטרון הקרון.

חממת האמנים נולדה רק לפני שלוש שנים ושתי ההצגות שיצאו ממנה זכו בפרסים; לא רק יואל אמר. גם ההצגה מעיל הפלאים שנולדה בחממה זכתה לאחרונה בפרס ההצגה הבינתחומית ובציון לשבח על עיצוב הבובות בטקס פרסי הבמה!

 ב-5 בנובמבר יתקיים יום ראיונות אחרון לחממה הבאה.

אם אתם רוצים ליצור לילדים (ולזכות בפרסים?) ובקיצור, ללמוד בחממה –

מהרו לכתוב לנטליה ולקבל תרגיל natalia@traintheater.co.il‏ ואפשר גם בטלפון  02-5618514 שלוחה 119.
.

*

3. כנס הפנקס

ב20 לאוקטובר יתקיים כנס הפנקס השלישי. השניים הקודמים היו נהדרים. כדאי! אני ארצה על האיורים המופלאים של תום זיידמן פרויד לספר סיפורי הארנבות. האהבה הגדולה שלי אליה (ראו כאן למשל) הפכה להתמכרות קשה. הנה דף האירוע בפייסבוק. והנה התוכנית:

תוכנית-הכנס-לפרסום-1

*

4. "הגלוי, החבוי והקרבן"

ולבסוף, למבוגרים בלבד – במסגרת אירועי "הרמת מסך" אני מרצה על החבוי, הגלוי והקרבן כלומר על ארבעה מיצגים של יוזף בויס, ויטו אקונצ'י, ומרינה אברמוביץ'  אז והיום. ארבעה מיצגים ש"נחרטים בחודי מחטים בזוויות העין" (אם לשאול את הביטוי הקולע מ"אלף לילה ולילה"). עשרות שנים אחרי שהתקיימו עדיין אי אפשר לנער אותם מהמחשבה, וגם לא את השאלות האנושיות, המגדריות והאמנותיות שהם פותחים; "פותחים"כמו שפותחים פצעים וגם כמו שפותחים דלתות. על כל המיצגים האלה כתבתי כאן בעיר האושר וגם בסיפורים יכולים להציל, זאת הזדמנות לחבר את הדברים ולחשוב הלאה.

סופית: ההרצאה תתקיים ביום חמישי ה-2 באוקטובר, בסטודיו הירוק בסמינר הקיבוצים בשעה 13:00. זה בחינם, אבל יש להרשם אצל רעות curtainup2014@gmail.com זה הטלפון והמייל הפרטי שלה למי שצריך הנחיות הגעהreutshiva@gmail.com  052-6432779 וזה דף הפייסבוק של הרמת מסך 2014

מתוך Rhythm 0 של מרינה אברמוביץ'

מתוך Rhythm 0 של מרינה אברמוביץ'

Read Full Post »

השיחה עם עמוס נוי היא אחת המתנות הגדולות שקבלתי מעיר-האושר.
המאמר המרעיש (אני מגזימה? תשפטו בעצמם) שלו על קופיקו התפרסם בגיליון החדש-חדש של
פנים כתב עת של הסתדרות המורים שעורך רוביק רוזנטל.

***

ילד ישראלי לכל דבר

אפשר להגיד שאני האבא של קופיקו והסיפור הזה ממש דיבר לליבי. מאוד אהבתי את הקוף שהגיע לישראל מאפריקה כשהוא אוכל בננות והפך לילד ישראלי לכל דבר עם כובע טמבל.

(אריה מוסקוביץ, המאייר של קופיקו, בראיון עיתונאי)

 .

אני רוצה להיות כמוך
ללכת כמוך, לדבר כמוך
עוד תראה – קוף כמוני
יכול ללמוד להיות אנושי כמוך.

("שיר הקוף", מתוך סרטו של וולט דיסני "ספר הג'ונגל)

בשנת 1958 פרץ לתרבות הפופולארית הישראלית אורח לא קרוא, שעיר ופרוע הליכות, שהגיע מאפריקה, אך תקע יתד בליבה של החברה הישראלית ומוסדותיה הותיקים והמובהקים, והפך לאחד ממותגי התרבות העממית המקומיים רבי העוצמה והתפוצה (וגם הרווחיים) – אחד מגיבורי התרבות היחידים שיצרה והגתה תרבות עברית במדינת ישראל, שעשוי להשתוות לטרזן, סופרמן ובני מינם. גם היום, לאחר למעלה מחמישים שנה ומאתיים כותרים, ממשיך קופיקו לשלהב את דמיונם של עשרות אלפי ילדים.

כידוע, הרקע הפרוזאי של ספרי קופיקו מעוגן בהווייתה של שכונת עין-גנים הפתח-תקוואית, שכונת המגורים של תמר בורנשטיין-לזר, אמו-יוצרתו של הקוף המדבר. עין גנים נחשב למרכז רוחני מובהק של "זרם העובדים" בתנועה הציונית: הוא מושב העובדים הראשון בארץ, שהוקם ב 1908; בו הוקמו ההסתדרות הכללית של העובדים בארץ ישראל וקופת החולים הקשורה בה; התגוררו בו, בתקופות שונות, אישים כמו יוסף חיים ברנר, ברל כצנלסון, וא. ד. גורדון. והמשפחה הגרעינית, שלהווייתה היומיומית חודר הקוף הפרוע-לשמצה, היא העתק מדויק של משפחת המחברת, אפילו בשמותיה – האם תמר, האב שלומ'קה, הבת נוגה, בני הדודים יורם ואורנה, והתאומות, המצטרפות למשפחה – בספר ובמציאות – בשנת 1963. גם השכנים ודמויות מפתח אחרות בשכונה ובבית הספר הם בני דמותם של תושבי עיר גנים.

כמו גילויים אחרים של ספרות פופולארית (ותרבות עממית המסיחה-על-פי תומה בכלל), יכולים גם ספרי קופיקו לספק מסמך סוציולוגי מדוקדק על אורחות חיים, הווי, ושגרות יומיום של (סוג מסוים של) מעמד בינוני (ובינוני נמוך) של אותם ימים: אשכנזי, חילוני, המתגורר בשכונות העוברות עיור מואץ בערים המתפתחות של שנות החמישים והששים. תיאורה המזדמן של עין-גנים ותושביה מזכיר את שכונות זרם העובדים הוותיקות ברחבי גוש דן (או חיפה) בכלל –  בגבעתיים, רמת גן, חולון, פתח תקווה, או רמת השרון. השילוב שבין חקלאות זעירה, הכוללת עצי פרי, ולעתים כמה תרנגולות ועז חולבת, ובין עבודות צווארון לבן בפקידות (במוסדות הנכונים) והוראה; בעלי מלאכה זעירים כסנדלר וחייט; המשפחה הגרעינית, הכוללת גם סבתא; יחסי השכנות והטשטוש האופייני לתקופה שבין מרחב ציבורי ופרטי; חברת הילדים האוטונומית ותרבות הפנאי שלה, המתנהלת ברובה במרחבי חוץ…

בסתירה משוועת לרקע עתיר הפרטים, הזוטות, והליכות היומיום, עומדת הסטאטיות הכמעט-סטרילית של סיפורי קופיקו – הן זו של העלילות הנפרדות, הבנויות כאפיזודות בלתי תלויות הדדית, והן זו של הסדרה כולה, הנקראת בראייה רחבה ולאורך זמן: החברה המתוארת קפואה בזמנה, ללא מיתון, צנע, התעשרות, מלחמות, פיגועים, מתחים חברתיים; ללא דת, על טקסיה ומוסדותיה (למעט גרסה חילונית ודהויה של חגי ישראל), והיא נעדרת כמעט לחלוטין "אחרים" – ערבים, מזרחים. אומנם, גילויים מוסדיים וביטויים ארגוניים של החברה הישראלית מהווים תפאורה מתחלפת לסיפורי קופיקו, ומכוננים מעין גלריה של מקומות, אירועים, מוסדות, ופעילויות של המעמד המסוים הזה שאליו נקלע הפרא האפריקאי: קיבוץ, מושב, גן ילדים, מילואים (הצבא, אצל קופיקו, ממש כמו ב"אמי הגנרלית" או "גבעת חלפון" – משמש עוד כר נרחב לתעלוּלָנות, שלומיאליות, וחלמאות, אבל הוא רחוק מכל קונפליקט ויחס רב-ערכי, שלא לדבר על השתוללות פורעת-חוק וחתרנית באמת), העיר הגדולה. חגי ישראל, בית הספר וגן הילדים, הצעדה, המסיבה הכיתתית. גם ניסיונות מאוחרים לעדכון ברוח הזמן – אולפן טלוויזיה, מחשב, קבוצת כדורסל, מפלגת ילדים – אינם משנים את חוסר הרלוונטיות המוחלט של אתרי ההתרחשות לעלילות-מזימות קופיקו.

הסטטיות המוחלטת הזו, המדהימה ממש בקריאה רצופה, היא גם מנת חלקם של הסיפורים הבודדים עצמם: הדמויות, של הילדים והמבוגרים כאחת, נטולות כל אפיון של ממש. הן אינן מעורבות בעלילה או מניעות אותה באופן פעיל. הן נעות כמריונטות כבויות ואוטומטיות במסלולי חייהן הקבועים מראש (והמוכתבים על ידי לוח השנה הישראלי-אזרחי – חגים בציביון חילוני, החופש הגדול, מחנה קיץ, מילואים של אב המשפחה). והן משמשות רקע דהוי לתעלוליו של קופיקו – היוזם, המתכנן, המגיב. אין להן – כמו לספרי הסדרה כולה – זיכרון, היסטוריה, הקשר חברתי וזמני,  התפתחות דרמטית ואישיותית, או מהלך הרפתקני כלשהו. העדרם המוחלט של קונפליקטים עלילתיים, דילמות אישיות או מוסריות, תעלומות המבקשות פיתרון, או עימותים בין אפשרויות פעולה, נותן לסיפורי קופיקו איכות מכנית ונטולת זמן (בניגוד קיצוני לעלילות הבלש ההרפתקניות ורבות התושיה של צ'יפופו, קרובו של קופיקו ויציר רוחה של אותה מחברת-אם).

על רקע הזמן החברתי, המשפחתי, והאישי שקפא לחלוטין, בולטת, אם כן, התבנית הסכמטית והאחידה לחלוטין של "תעלולי" קופיקו – זו כמעט תמיד מהווה תגובה נקמנית ותוקפנית לעלבון ופגיעה בכבודו, שנובע, בעצם, מאי הכרה באנושיותו, ובהדרתו מחברת בני אדם ומפעילויותיהם. כבר בספר הראשון בסדרת קופיקו, אי-אז בשנות החמישים, הוא לא מוזמן לאפיית מצות, במודע ותוך חשש כבד ("נזכרו הילדים בתעלולי קופיקו והתחילו מתלחשים כדי לא למשך את תשומת לבו"); על דחיקותיו אלו מגיב קופיקו בנחישות נמרצת ונטולת עכבות – הוא משקר, גונב, משפיל בפרהסיה, מלכלך, מכאיב, מזהם דברי מאכל (צפרדעים בריבה!), מחריב עבודה שנבנתה בעמל רב, וגורם נזק חומרי וגופני; תעלוליו מתקבלים בתחילה בתדהמה, אבל כשמתגלה שקופיקו הוא האחראי להם, הוא נפתר בבת-צחוק משחררת, ובאימוץ מחודש אל לב המשפחה, המסתכם במשפט המפתח החוזר – "מי יכול לכעוס על קופיקו".

אל שתי מפתחות מרכזים אלה בהבנת דמותו של קופיקו – הסטטיות של חברת זרם-עובדים אשכנזית שקפאה בזמן בשנות החמישים, וההתמקחות המתמשכת של קופיקו על אנושיותו, זכויותיו, כבודו, ומעמדו בקרב אותה קבוצה חברתית עצמה, יש להוסיף את שיבוש המערכות המגדרי (המוזר, הבלתי צפוי, והחושפני) שקופיקו עומד במרכזו: ההתחפשות לאשה. אפילו עיון שטחי בכותרי הסדרה מגלה גלריה ססגונית של התחפשויות ומשחקי זהות, שלא היו מביישים מופע של דראג-קווין פעיל ויצירתי במיוחד: קופיקו הגננת, קופיקו העוזרת, קופיקו הרקדנית, קופיקו המטפלת, האחות, המורה לזימרה, מלכת היופי, מלכת האיטריות (!), חיילת המילואים, המנחשת בקלפים, הספרית הבדרנית, השוטרת המצחיקה, הנוסעת הסמויה… לספרי קופיקו קדמו ששה סיפורי קופיקו שהתפרסמו בדבר לילדים, וכבר הראשון שבהם, שהתפרסם ב 1954, נקרא, באורח אופייני וטיפוסי,  "הקוף שהתחפש" (…לאשה, כמובן); הששי, והאחרון בסידרת הסיפורים, שראה אור ב 1957, הוא "קופיקו אם החתולים", וגם בו, כמובן, שוב מתחפש קופיקו לאשה.

ההיפוך הקרנבלי שבחיה מדברת, ובודאי שבקוף דמוי אנוש המתחפש לאשה, משבש ניגודים קשוחים, מערפל חלוקות נוקשות לקטגוריות של זכר-נקבה, חיה-אדם, פראות-תרבות; התעלול האכזרי, המגושם, נטול החן, התחכום והחמלה, הקשור בטבורו לנקמה מיידית על עלבון הכרוך ב"מעמד" וב"כבוד" – מכל אלה עולה חרדתו של מעמד חברתי בעל צביון תרבותי מובהק, המבועת מכוחות אפלים, פראיים, "זרים" ופורקי עול, המאיימים לפלוש אל עולמו היציב, לשבש את חוקיו, תקנותיו, ונוהגיו, ולשנות סדרי בראשית של עולם שלו תוך תביעה לשיוויון. דבריו המאלפים של מאייר הסדרה, המצוטטים בראש מאמר זה, רק מדגישים את תובנותיו הלא-מודעות – קופיקו הוא סיפור על מאבק סיזיפי להתקבלות בחברה מאויימת, ושל הניסיון להפוך מ"אפריקאי אוכל בננות" ל"ילד ישראלי עם כובע טמבל".

מיהו הכוח האנרכי, פורע החוק, שהגיח מאפריקה בשנות החמישים כדי לאיים ולהעכיר את שגרת יומם השלווה של שכונות עירוניות כפריות-למחצה של מעמד בינוני אשכנזי-חילוני, מכונסות בתוך עצמן, נבחרות ומתעתדות – בדימוין העצמי והציבורי – להיות חוד חנית וחיל חלוץ של הנהגה ועלית תרבותית וחברתית? ואיזו חרדה קיומית לא מודעת חלחלה ומצאה את ביטויה היצירתי בדמותו של קוף שעיר, דובר עברית, חבוש בכובע טמבל, המתחפש בבגדי נשים, ומתכתש ללא הרף במאבק תעלולני בלתי פוסק על מעמדו והתקבלותו לחברת "בני אדם"?

כפתם נסגרת על גרוננו

זוהי עליית גזע שלא ידענו כמוהו בארץ… לפנינו עם שהפרימיטיביות שלו היא שיא. הם נתונים לגמרי למשחק האינסטינקטים הפרימיטיביים… צורות חיים אלה מביאים האפריקאים למקומות יישוביהם.

(אריה גלבלום על העולים מצפון אפריקה, עיתון  הארץ, 22 אפריל 1949)

.

…כעבור עשרות שנים מועטות נהייה כולנו עדות המזרח!

(עדה מיימון, דברי הכנסת ק"ט, 24 בינואר 1950)

.

אם אתה מעביר עשרה ילדים ממעברה או ממחנה למקום ישוב קבוע, וילדים אלה משחקים עם ילדים אחרים, אתה יכול להיות בטוח כמעט שהעברת את המחלה.

(פרופ' חיים שיבא, מזכר לסוכנות)

גם אחרי עשרים, שלושים, וארבעים שנה של פרסום אינטנסיבי, ממשיכים ספרי קופיקו להתעלם מכל התייחסות מפורשת למרקם והמארג האתני שמכונן את החברה הישראלית החל מאותן שנות החמישים שבהן נהגתה ונוצרה הסדרה. בניגוד לחסמב"ה, שבה "מנשה התימני" הוא היחיד המזוהה אתנית בקרב חבורה של צברים "אוניברסליים" וחסרי עדה (ושמחברו, יגאל מוסינזון, גם הוא, במקרה, יליד עין-גנים), הרי שבספרי קופיקו מיוצגת אתניות רק ברמיזה קלושה ונפתלת – אם בקופיקו ביום הולדת מאופיינת עדינה העוזרת (מקצוע מזרחי מובהק בספרי התקופה!), שקופיקו ממטיר (בטעות) אגוזים על ראשה, רק בעילגות המזכירה ילידים-פראים בספרי הרפתקאות אירופיים – "מהשמיים נפל על הראש שלי בום בום… הכל מסביב בום בום. אני הולכת הביתה", הרי שבקופיקו בג'ודו המאוחר יותר כבר משורטטת עוזרת אחרת על ידי שם ותלבושת אתניות אופייניות, החושף בגלוי את הקשר שבין היפוכי הזהות המינית של קופיקו ובין הרובד המודחק והסמוי יותר של משחקי זהות אתנית: "יש לי רעיון – מלמל לעצמו – אתחפש לשרתית, כמו מזל השרתית של בית-הספר. אלבש את מכנסי הסטרץ' השחורות של עמיתי, את החצאית הפרחונית של זהבה, אקשור לראשי מטפחת צבעונית ואנעד עגילים".

חיות מואנשות – ובודאי קופים דמויי-אדם – מייצגות, בתרבות עלית ועממית גם יחד, מתחים שבין פראות ותרבות, יצריות והתנהגות מרוסנת. מאז ההתקבלות הרחבה של תאוריית דארווין ועד קינג קונג המאוהב (ברומאנסה שהופכת פארסה) מייצג הקוף ניסיון נואש וכושל של יצריות גולמית למצוא את מקומה בחברת בני אנוש. באחת הסצנות הבלתי נשכחות מתוך סרטו של וולט דיסני "ספר הג'ונגל" – המוכיחה שגם אמירה גזענית-לעילא יכולה להתבטא בדרך אמנותית רבת חן, סגנון ותנופה – שרים הקופים את השיר "אני רוצה להיות כמוך" שקטע קצר ממנו מובא לראש המאמר. מלך הקופים, "המלך לואי", שר בסגנון ג'אז שחור ומוקצן ובחיקוי גלוי (שמבוצע על ידי זמר איטלקי!) לקולו של לואיס ארמסטרונג (המפורסם, כמובן כ"המלך לואי"!) על תשוקתו "להיות אנושי" – לצעוד במרכז העיר בחופשיות, לדבר נכון, ללכת נכון – בסרט שנעשה בשנות הששים, ממש בשלהי ההפרדה הגזעית בארצות הברית.

מתוך ספר הג'ונגל

מאמר זה אינו עוסק בסוציולוגיה ובהיסטוריה חברתית, אבל כדאי להזכיר: עבור חברת שנות החמישים שקפאה בזמן בין דפי קופיקו, היו העולים מ(צפון) אפריקה שמועה רחוקה ומאיימת, מבוססת על סטריאוטיפים מעוררי חרדה כמו של גלבלום, ועל אימה משינוי רדיקלי – תרבותי או היגייני – כמו זעקתה המבועתת, מעל דוכן הכנסת, של חברת הכנסת מיימון, וכמו מזכרו של הפרופ' שיבא המובא לעיל. הזליגה של העולים – בעיקר מצפון אפריקה – ממחנות העולים, מהמעברות (שהפכו לאיטן ממחנות הרמטיים ומפוקחים בקפדנות לשכונות עוני בשולי הערים), מכפרי העובדים וממושבי העולים אל הערים המבוססות והותיקות ואל המרחבים הציבוריים שבהן, הייתה איטית להחריד, ונתקלה במחסומים פרוצדוראליים, אדמיניסטרטיביים, ובירוקראטיים שהתבססו על מדיניות פיזור אוכלוסין סלקטיבית שנאכפה בנוקשות; ענישה חמורה – ובכללה פגיעה בהקצבת מזון ובסידור לעבודה – ניסתה למנוע הגירה פנימית אל ערי המרכז. עבור שכונת עין-גנים של שנות החמישים הייתה אפריקה המון ברברים חסרי פנים הצובאים על שעריה, תובעים שיוויון וכבוד.

קופיקו מבטא חרדה לא מודעת, מודחקת, שאין לדבר עליה, המכרסמת בליבה של חברה המבקשת לשמור עצמה מחוץ לזמן מבשר רע ותהפוכותיו;  זו בדיוק אותה חרדה שאלתרמן בחר לבטא בדרך שירית נדירה, מפעימה, ונוקבת חדרי לב בכנותה, הנועזת והנוראה, ב"עיר היונה". כמה חושפני המעבר מדימוי המציל האינטימי (המזכיר כמובן את "…נושא את עמו עלי שכם"), וחרדתו ממטענו המוצל (שיחנוק את גרונו), לאבן הרחיים הקשה והאלימה, הטוחנת את גרעיניה כדי להשביחם ללחם; וכמה מפורשת האימה הזו מ"מלחמת שנים סמויה וקנאית" –

.

בְּלֵיל הַהוֹרָדָה, בּהְיוֹת כּוֹכָב רוֹאֵנוּ,
עֵת כִּי עוֹמְסִים אָּנוּ אֶת הַבָּאִים בַּחֲשֵׁכָה, עֵת כִּי נוֹשְׂאִים אָנוּ אֶת חַיָתָם עַל גָּב,
חָשִׁים אֲנַחְנוּ אֶת חֶרְדַּת נְשִׁימָתָם וְאֶת אֶנְקַת גּוּפָם הַדָּךְ וְהַנִּגָּף
אַךְ גַּם אֶת כַּפָּתָם נסְגֶּרֶת עַל גְּרוֹנֵנוּ.

הָעָם יִרְבֶּה בָּאָרֶץ, לֹא כְּכַת גֵּרִים
נִתְעֶה בַּהֲמוֹנוֹ. אֲבָל מִלְחָמָת שְׁנַים
סְמוּיָה וְקַנָּאִית בּוֹ תִּשְׁתַּחֵל כְּחוּט וּמִבַּחוּץ תָּבוֹא בּוֹ וּמֵחֲדָרים,
לַחֲרוֹץ אִם יִטְחֳנוּ רֵחָיו אֶת הַגַּרְעִין
אוֹ הַגַּרְעִין יִטְחַן אֶת אֶבֶן הָרֵחַיִם.

.

***

פנים הוא רבעון לתרבות חברה וחינוך של הקרן לקידום מקצועי של הסתדרות המורים. הגיליון הנוכחי החדש-חדש מוקדש לספרות ילדים, ובו מתפרסם בין השאר גם דיוקן עצמי בין גיבורות ילדות, מסה ארוכה שכתבתי בעקבות סדרת גיבורות ילדות שפרסמתי כאן בבלוג (ושבה אני אורגת ומצליבה וקורעת אותן זו מזו).

סדרת גיבורות ילדות כאן בבלוג:
גילגי (ופנטזיית היתמות)
פצפונת (או סופי קאל לילדות)
הילדה אילת  (על הבחירה בשיגעון), וגם תוספת מאוחרת: בדיוק כפי שזכרתי
מוכרת הגפרורים (על עלייתי השמיימה בזרועות סבתי)
פוליאנה (על דת השמחה והציונות)

*

לגרסה המקוונת של גיליון פנים המוקדש לספרות ילדים (הגרפיקה הסתדרותית בלשון המעטה, אבל הטקסטים נראים מבטיחים.)

*

ובלי שום קשר תיכף ראש השנה.
הברכה הנושנה הזאת של חולי היא עדיין המלכה.
לחצו להגדלה ותיהנו. ושנה טובה ומבורכת לכולכם!

***

והודעה של הרגע האחרון על המאבק בהחלטת התאחדות הכדורסל לא לשתף ילדי פליטים, שנשלחה אלי מהאזרח רותם:

ביום שלישי הקרוב, 27.9.11, בשעה 16:00, נקיים אירוע מחאה במגרש הכדורסל שבגינת לוינסקי (גן הקווקזים) בדרום תל-אביב. במסגרת אירוע המחאה נקיים משחקים בהשתתפות תלמידים ותלמידות חברי נבחרות הכדורסל של קמפוס ביאליק-רוגוזין. קבוצת התלמידים, המשתפת פעולה עם מועדון בני יהודה, וקבוצת התלמידות, המשתפת פעולה עם מועדון אליצור ת"א, כולם תלמידי כיתות ז-ח בבית הספר, ישחקו בקבוצות מעורבות של בנים ובנות. כמו כן נבחרת התלמידות של כיתות י-יב (שמתאמנת לקראת האליפות העירונית של בתי הספר בתל-אביב-יפו) תשחק נגד נבחרת התלמידות של כיתות ז-ט (שתשתתף בליגת מועדוני הספורט של התאחדות בתי הספר). בהפסקות בין המשחקים נקיים אליפות שלשות ואליפות הטבעות בהשתתפות תלמידי ותלמידות החטיבה העליונה, שכמו תלמידי חטיבת הביניים, אינם מורשים להירשם לקבוצות באיגוד הכדורסל.

איגוד הכדורסל אינו רושם שחקן או שחקנית בגילאי נוער או נערות אם אין לו או לה אזרחות ישראלית. כלומר, פליטים, מבקשי מקלט וחסרי אזרחות יכולים לשחק במסגרות איגוד הכדורסל רק עד גילאי נערים-נערות ב, וגם אז מתירים רק לשני חסרי אזרחות לשחק בכל קבוצה. ברגע שמלאו להם 16 שנים מצווים חסרי האזרחות לעזוב את הקבוצה לתמיד. עבור נערים ונערות רבים העיסוק הספורטיבי הוא מקור להנאה ולחוויית הצלחה והזדמנות יחידה לקחת חלק במסגרת חינוכית וחברתית משמעותית לאחר שעות הלימודים.

קבוצת הכדורסל לתלמידות שהוקמה בביה"ס ביאליק-רוגוזין לאחרונה בשיתוף עם מועדון אליצור תל-אביב נאלצה לבחור מבין שחקניות רבות שהן חסרי אזרחות רק שתיים שיורשו לשחק בהתאם לכללי האיגוד. אנו, התלמידות, בחרנו שלא לשתף פעולה עם מסגרת שהתקנון שלה מפריד בינינו ומבדיל אותנו, ועל כן החלטנו להשתתף השנה רק בליגת מועדוני הספורט של התאחדות בתי הספר, שאינה מפלה בין תלמידות החיות בישראל ולומדות במערכת החינוך הישראלית. איננו מוכנות לבחור מי מהילדות תזכה להשתתף במשחקי הליגה של איגוד הכדורסל ואיננו מוכנות לגזור הדרה על שחקנית זו או אחרת. יחד איתנו במאבק נמצא גם מועדון בני יהודה תל אביב, שהקים קבוצה של תלמידים מבית הספר, ברובם ילידי ישראל במעמד של תושב ארעי, וכמו קבוצת התלמידות, גם קבוצה זו לא תשתתף בליגת הילדים של האיגוד לפי התקנון נוכחי.

הפניות שלנו לאיגוד הכדורסל במהלך החודשיים האחרונים לא הואילו. התשובה שקיבלנו הייתה: "הוועדה המקצועית של איגוד הכדורסל דנה ובחנה את הנושא בעקבות בקשה של אחת הקבוצות הרשומה באיגוד. חברי הועדה דחו את הבקשה בטענה כי שיתוף שחקנים/יות אלה יפגע בשחקנים ישראליים". אנו מתרשמות שחברי הוועדה לא לקחו בחשבון את המצב המתואר, שבו נוצר מצב של אפליה כואבת ולא צודקת כלפי ילדים שישראל היא ביתם כבר שנים רבות. ניתן לתקן את המעוות על ידי תיקון התקנון של איגוד הכדורסל.

אנו קוראות לכל המזדהה עם מאבקנו להצטרף אלינו להפגנה מול משרדי איגוד הכדורסל בקריאה לשינוי ולשוויון

Read Full Post »