Feeds:
רשומות
תגובות

Posts Tagged ‘עיר הגבירות’

לעדיה ליברמן, באהבה

כריכה של מרי ריינולדס לLes Mains libres (הידיים החופשיות), רישומים של מאן ריי לשירים של פול אלואר

כריכה של מרי ריינולדס לLes Mains libres (הידיים החופשיות, 1937), רישומים של מאן ריי לשירים של פול אלואר. יש משהו מאד מיני, וגינלי-פאלי בכפפה העליונה, שמדבר בעקיפין עם הרישום שמתחת, הלקוח מתוך הספר.

מאן ריי, רישום מתוך הספר שלמעלה

מאן ריי, רישום מתוך הספר שלמעלה

עיר האושר היא מקום של אוונגרד ושל קסם.

לכאורה אלה שני עולמות מקבילים, מה שהופך אותי לדו-חי (פתאום אני חושבת כמה "דחוי" ו"דו-חי" קרובים צלילית), רגל אחת בקסם ואחת באוונגרד.

אני אוהבת את הישירות של האוונגרד, את הפראות הקרירה, השרירותיות, המנגנון החשוף, את הפתאומיות שבו הוא פורץ כמו אתנה מראשו של זאוס, את המרחבים החדשים שנפתחים בין הכללים השבורים.

ולא פחות מזה אני אוהבת את כמוסות הנפש של הדמיון, את המתיקות האפלה, את קפיצות הדרך. למה לשבור חומות כשאפשר לעבור דרכן?

קורה שאני מצליחה לחשוף שורשים משותפים ופעמים אחרות אני פשוט מערבבת בהשראת האקלברי פין. תמיד הזדהיתי עם געגועיו של האקלברי לחיי הנוודות ועם ההסתייגות שלו מארוחות מסודרות. כשכל מנה מוגשת בצלחת נפרדת המיצים של המאכלים לא יכולים להתערבב, ואיזה טעם יש לזה?

לעתים רחוקות אני פוגשת מישהו או מישהי שאצלה הערבוב מובן מאליו כמו אצלי. לא ניסחתי את זה במילים כשנתקלתי בספרים של מרי ריינולדס לפני כשש עשרה שנים, ב-The Art Institute of Chicago . פשוט הרגשתי את הקסם, את קיצור הדרך לנפש.

מרי ריינולדס, צילם מאן ריי, 1930

מרי ריינולדס, צילם מאן ריי, 1930

מרי ריינולדס היתה אמריקאית שהתאלמנה בצעירותה וברחה לפריס מהלחץ של הוריה להקים משפחה ולהתיישב. היא הגיעה לשם בתחילת שנות העשרים והיתה מקורבת לרוב הדמויות הפועלות באמנות ובספרות, ג'ויס, קוקטו, ברנקוזי, קלדר, מירו, אנדרה ברטון, רמון קנו, מאן ריי וכן הלאה. הרומן שלה עם מרסל דושאן נמשך כמעט שני עשורים. אנרי פייר רוֹשֶׁה, חבר קרוב של דושאן, תיאר אותה ביומנו כ"רקדנית גבוהה ויפת תואר, מלאה רוגע ואצילות". זה היה הרושם הראשון שלו, וכמה שבועות אחר כך הוסיף: "גוף דק והרואי עם עיגולים שחורים מתחת לעיניים. מלאת רוגע. נראה שיש לה מעין תשוקה למות. היא שותה כל לילה עד שהיא משתכרת, וגם אז לא מאבדת את הקסם והאצילות… אנחנו נזהרים שאצבעותנו לא ייפגשו, גם לא דרך אגב, כשאנחנו מוסרים זה לזה ספר או חפץ." (רוֹשֶׁה, מחברו של ז'יל וג'ים שכב עם רוב הנשים של דושאן, אבל לא עם מרי ריינולדס, אם להאמין לביוגרף של דושאן). היא היתה הצד היותר אוהב וסובל ומשלים בקשר עם דושאן, ועם זאת היתה עצמאית מאד. כשהנאצים כבשו את פריס סירבה להפקיר את החתולים שלה ולברוח איתו. היא נשארה והפגינה תעוזה וקור רוח בשירות הרזיסטנס, ורק כשהגסטפו הקיף את ביתה נמלטה לספרד דרך הפירנאים. אבל לא על זה רציתי לכתוב אלא על האמנות שלה.

אלכסנדר קלדר, מרי ריינולדס וחתוליה

אלכסנדר קלדר, מרי ריינולדס וחתוליה

היא כרכה ספרים. זה היה טרנד נשי בשנות העשרים, ללמוד כריכה. ריינולדס התמחתה בסדנתו של פייר לגראן, מעצב וכורך כוכב, ועד מהרה סטתה ממה שלימד אותה, טכנית וגם רעיונית.

 אחת היפות בכריכות שעיצב פייר לגראן, כריכת ספרו של שארל בודלר "גני העדן המלאכותיים".

אחת היפות בכריכות שעיצב פייר לגראן, כריכת ספרו של שארל בודלר "גני העדן המלאכותיים".

כאן אפשר לראות מבחר מיצירותיו של לגראן. הכריכות שעיצב הן מלבושים משוכללים ואופנתיים, ציפויים יוקרתיים לתפארת הספרים ובעליהם העשירים. הוא דגל בכריכה שמתייחסת לתוכן הספר, אבל בעדינות, שתעורר "לא את הפרח עצמו אלא את ניחוחו".

מרי ריינולדס לא הסתפקה בניחוח. הכריכות שלה קיימות בפני עצמן, כרעיונות שהתגלגלו בחפצים חיים למחצה, כמו הספרים הנושכים באגף השמור של ספריית הוגוורטס. מרסל דושאן קרא לזה אלמנט ה"פנטזיה הבלתי צפויה". זה לא קשור רק לשיטות הלא מקובלות שלה או לחריגה מן החומרים היוקרתיים של לגראן (שימוש בחרסינה שבורה למשל, בקפיצים של מחוך או בעור קרפדה – הכי אגדה) אלא אפילו יותר, לרגישות המופלאה האנטומית-ארכיטקטונית של ריינולדס למרחב הכריכה. האלמנטים שהיא מוסיפה – למשל מדחום שבור שמשובץ בשִׁדרה של ספר – כאילו היו שם מאז ומעולם.

כריכה של מרי ריינולדס, ל"חורף קשה" מאת רמון קנו

כריכה של מרי ריינולדס, ל"חורף קשה" מאת רמון קנו

המשוואה בתמונה הבאה לא מתייחסת רק לתוכן הספר או לדרך כתיבתו, היא כמו חושפת ומפרשת מחדש את המבנה הפיסי של החפץ, את הסימטריה המובנית של כל ספר: הצד הקדמי זהה לצד האחורי כמו במשוואה, ואילו השדרה הצרה המחברת ביניהם כמו נועדה לסימן השווה (=).

כריכה של מרי ריינולדס, ל"אודיל" מאת רמון קנו

כריכה של מרי ריינולדס, ל"אודיל" מאת רמון קנו

כשכבר מזכירים את מרי ריינולדס (מה שלא קורה יותר מדי ועוד נגיע לזה) קוראים לה "סוריאליסטית", תיוג גס שמפספס את התמהיל החם-קר, פנטסטי-מושגי של אמנותה, את האירוניה, החוכמה, המיזוג הייחודי בין פראות לאיפוק.

הסופר הנכרך ביותר שלה (12 ספרים) הוא רמון קנו, ממייסדי "אוּליפּוֹ"."OuLiPo" ראשי תיבות של Ouvroir de litérature potentielle – סדנה לספרות פוטנציאלית, היתה קבוצה של סופרים ומתמטיקאים שנוסדה בצרפת ב1960 ודגלה ביצירת מבנים ספרותיים חדשים באמצעות אלגוריתמים וכללים שרירותיים. חבריה ראו באילוצים אמצעים לייצור רעיונות (או "מכונה ליצירת סיפורים" בלשונו של ז'ורז' פרק). (ותודה לויקפדיה)

שני אחרי רמון קנו המופשט (6 ספרים סך הכול) נמצא מהפכן מסוג אחר; יצרי, הפְרָשתי-אינפטילי ורצחני – אלפרד ז'ארי שהמלך אובו שלו נחשב למבשר תיאטרון האבסורד.

אלפרד ז'ארי, המלך אובו, סביבות 1900

אלפרד ז'ארי, המלך אובו, סביבות 1900

עבודה משותפת של מרי ריינולדס ומרסל דושאן, כריכת המחזה "המלך אובו" של ז'ארי.

עבודה משותפת של מרי ריינולדס ומרסל דושאן, כריכת המחזה "המלך אובו" של ז'ארי.

את הכריכה של המלך אובו עצבה ריינולדס ביחד עם דושאן. ואף שUBU זו מילה סימטרית וביחד עם הB הנמחצת היא חופפת למבנה הספר ולתוכנו הכוחני, יש בה משהו מוחצן וראוותני מדי לטעמי. רק פרט אחד נוגע ללבי וגורם לי לחייך: הB קצרה יותר מהאותיות שלימינה ולשמאלה, ומתחתיה מציצים דפי הספר כמין כתר הפוך. אני מוכנה להתערב שהנגיעה הזאת היא של ריינולדס.

מה שמחזיר אותי להידחקותה (כמעט*) אל מחוץ לרדאר האמנותי. זה קשור לנשיות שלה (הסיבה הרגילה) וגם לצניעות של התחום שבחרה, על הגבול בין אוּמנות לאמנות, אבל זה גם המחיר של הרומאן הארוך שלה עם דושאן. כל יצירתה נמצאת תחת החשד, שאולי זה בעצם "דושאן עשה לה". וזה מרתיח אותי.

אני מכירה ומוקירה את דושאן (כתבתי עליו כמה פעמים, למשל כאן וגם כאן). ודווקא משום כך ברור לי הייחוד של מרי ריינולדס. הפיוט האגדתי והחושני שלה רחוק מן הפיוט הרזה והמופשט של דושאן. ברור שאנשים קרובים משפיעים זה על זה, אבל עוד לא מצאתי מישהו שניסה לברר איך ריינולדס השפיעה על דושאן. לזכותו ייאמר, שלמעט כמה כריכות שהם חתומים עליהן במשותף, הוא מעולם לא ניסה לנכס את יצירתה. להפך.

כריכה של מרי ריינולדס ל"האדום והלבן" (לוסיאן לוואן) רומן של סטנדל שיצא אחרי מותו.

כריכה של מרי ריינולדס ל"האדום והלבן" (לוסיאן לוואן) רומן של סטנדל שיצא אחרי מותו.

כריכה של מרי ריינולדס ל Maison de santé (בית משוגעים) של ז'אן קוקטו.

כריכה של מרי ריינולדס ל Maison de santé (בית משוגעים) של ז'אן קוקטו.

כריכה של מרי ריינולדס, ל"Saint Glinglin" מאת רמון קנו

כריכה של מרי ריינולדס, ל"Saint Glinglin" מאת רמון קנו

קראתי שהכריכה של "Saint Glinglin" מאת רמון קנו (בתמונה מעל) "לא קשורה לתוכן האינטלקטואלי של הספר". זה נכתב בפליאה ואפילו בנזיפה מסוימת. והכריכה הזאת אמנם נאמנה ומממשת את הרגע שלפני הקריאה, כשכל מה שקיים הוא מראהו של הספר ושמו.

ריינולדס הצמידה לשדרת הספר ידית של ספל. זה מפתיע אבל גם הגיוני באופן מוזר, ואפילו מתבקש כדי לסייע בשליפת הספר מהמדף (כשם שגם כפפות העור גדי מהכריכה הראשונה בפוסט, הן לא רק הידיים החופשיות משמו של הספר, הן לגמרי צמודות לכריכה, ולו אפשר היה להכניס יד לאחת הכפפות לא היתה סכנה שהוא יישמט בזמן הקריאה… וכל זה תמיד מרומז ומשובש, לא ישיר וחד משמעי, ולכן פתוח ופיוטי).

אבל אני בגלינגלין עכשיו. אין כמובן קדוש בשם גלינגלין. סט. גלינגלין הוא יום פיקטיבי בלוח השנה הקתולי, המשמש בלשון לדחייה למועד לא ידוע ולא קיים. "ביום של הקדוש גלינגלין" כלומר, כשלתרנגולות יצמחו שיניים. שריד החרסינה כמו מממש את הצליל הזה, גלינגלין, שמתלווה לשתיית תה מנומסת. ריינולדס לא הדביקה את השבר לספר אלא חיברה אותו ברצועה שמזכירה במעורפל (בגלל המיקום שלה ובגלל צבע הספר) חגורה של נזיר. והחיבור בין כל הדברים: היוקרה הצנועה של העור החום ליד יופיו של השבר, הפונט הפשוט, הפיוט הנונסנסי המחויך עצוב של האסומבלז' הופכים את הכריכה הזאת לאהובה עלי מכולן.

*

* בכל זאת, The Art Institute of Chicago

*

עוד באותם עניינים

שירה וקסמי חפצים

הנסיך הקטן והאוונגרד, כפי שהסברתי אותו לענת

בואו נדבר על "נתון" של מרסל דושאן

על הציירת ברת מוריסו

*

ועיקר שכחתי, לכבוד שבוע הגאווה – תלבושות מהממות מתחרות תחפושות של הגייז בניו אורלינס

וגם נמשכת ההרשמה לחממת האמנים של הקרון.

*

Read Full Post »

כיתה ב' היתה השנה הגרועה בחיי. אמא שלי, שהיתה אז סטודנטית למשפטים, מאסה בנסיעות הארוכות מבאר שבע לירושלים והחליטה לקצר את הלימודים ולדחוס שנתיים לשנה. לשם כך עקרנו כולנו לירושלים. מטפלות צמודות נשכרו לי ולאחותי הצעירה ממני בארבע שנים. סדרה של מטפלות, כי אמי גילתה חוסר כישרון מטריד בבחירתן. המטפלת הראשונה פוטרה, אם להאמין לסיפורים, אחרי שהתברר שהיא דוקרת אותנו בסיכות. אני לא זוכרת את זה. אולי הדחקתי, אולי זה סתם התגמד לנוכח המצוקות האחרות. דקירת סיכה אינה גורמת כאב גדול. אתה צריך להיות מבוגר כדי להבין את הפסיכיות. את המטפלת השנייה אני זוכרת היטב. אישה מבוגרת שנלקחה מביתנו באישון לילה הישר לבית משוגעים. אני זוכרת את האחים שדפקו בדלת וגם את הסצנה שקדמה לבואם; המטפלת ששמה נשכח ממני, ישבה על המיטה בחדרון מואר במנורת קריאה, ויבבה באימה בגלל רודפיה ששוב מצאו אותה, ואבא שלי ניסה לשכנע אותה, בסמכותיות ובקוצר רוח, שאין שום רודפים. הכל קורה בדמיונה. אני זוכרת כמה התפלאתי על הבטחון שלו, שלא התערער אף לרגע לנוכח הבְּעתה והייאוש של האישה.

ויש לי גם שני זכרונות טובים מאותה שנה אומללה: בייביסיטר כהה וגבעולית בשם ז'יזל (כמו זאת מהבלט), ששמרה עלי בסביבות פורים, הכינה תחפושת נפלאה לבובה שלי. התלבושת שהיתה עשוייה מנייר זהב ונייר קרפ צהוב הודבקה לגוף הבובה. לא חלפו ימים רבים והיא דהתה ונקרעה. אני לא הייתי מרינה אברמוביץ' , לא הבנתי שהעיקר התהליך. בכיתי על ההתפכחות, האובדן. הייתי מאד קודרת ומלודרמטית בכיתה ב'. סיבות לא חסרו. אבל זו היתה גם השנה שבה הכרתי את מרי דה מורגן.

"עץ השיער", כך קראו לספרון ששאלתי מילדה בכיתה שלי והחזרתי בצער עמוק. אמרתי לה כמה אני מקנאה בה על הספר, והיא הביטה בו בזלזול ואמרה: "את רוצה את זה? (זה…) קחי, אני לא צריכה את זה!" אמרתי תודה והסתלקתי לפני שתתחרט. שמה של הסופרת האנגלייה נוקד בטעות בקמץ, כאילו היתה צרפתייה: "מָרִי דֶה מוֹרְגָן", כך נכתב בפתח הספר. ואני זוכרת את התחושה המוזרה שהיתה לי, כאילו זה השם האמיתי שלי, לא מרית בן ישראל, אלא מרי דה מורגן. א' צחק כשאמרתי לו, כי אין בי טיפת אריסטוקרטיות , אבל אני לא חשבתי אריסטוקרטיה. שם המשפחה המוכפל הזכיר לי את שמי הרשמי, "דה מורגן" כמו "בן ישראל". והמורגן עצמו היה נגזר ממורגנה, שמן של קוסמות ופיות, שלא לדבר על הפָטָה מורגנה, חזיון השרב והתעתועים.

מרי דה מורגן, בת שתים עשרה או שלוש עשרה (זה הגיל שלי בתמונת הבלוג)

ומעבר לשם הסופרת היה הסיפור, שכולו אברי גוף (מרי דה מורגן היתה אמנית הגוף הראשונה שלי). שנים לאחר מכן, כשקניתי את כל סיפוריה באמזון, התברר שהם מלאים באברי גוף, עצי פלא וציפורים – הא-ב של עולם הסמלים הפרטי שלי.

ליומולדת עשרים הכנתי לא' ספר במתנה: "עץ השיער", מסופר ומאוייר על ידי בצבעי מים עזים משוחים בחלבון של ביצה חיה כדי שהגוונים לא ידהו. תֶּרֶז מַאלֶר, כורכת אמנותית שהתגוררה אז בירושלים הסכימה לכרוך את הדפים בתנאי שאזמין גם קופסא. כשבאתי לאסוף את הספר כמעט נקלעתי לפיגוע. הייתי במרחק צעדים ממקרר תופת שהתפוצץ בכיכר ציון. אני זוכרת את האלימות של ההדף כמו סטירה שהוחטפה בגב היד. מישהו ניסה להרים אישה ורגלה נותרה בידו. או שאולי זו הייתי אני; הכל התערבב לי מאז באברים שצמחו לרגלי עץ השיער: פרחי הפה, שביקשו לנשק את עוברי האורח, אבל כשמישהו נענה והושיט את לחיו הם נגסו בה ברעבתנות. או פרחי העיניים המלבבים. הגיבור חמד עין כחולה נחמדה שצמחה על גבעול עדין, כשפשט את ידו לקוטפה היא פרצה בבכי עד שריחם עליה והרפה. בגיל תשע-עשרה לא ידעתי מי אני. ידעתי רק מה אני אוהבת. כשרציתי להראות לא' את עצמי בחרתי במרי דה מורגן.

קטע מן הספר שהכנתי אי אז בגיל תשע-עשרה

לפני יותר משנה פנה אלי אסף ברקת מ"הרפתקה" סדרת ספרים קלאסיים לנוער, שמתורגמים לעברית בידי סופרים ישראלים (כאן כתבתי למשל על ילדי המים שיצא בסדרה), ושאל אותי אם יש ספר שהייתי רוצה לתרגם ולכתוב לו אחרית דבר. סיפרתי לו על מרי דה מורגן. בקשתי לחזור לסיפורים לפני שאני מתחייבת. ועכשיו זה סוף סוף קרה, ועולם הדימויים השירי, הציוריות הקודרת, ההתרסה, הפמיניזם – לגמרי מדהים. אני רק בשליש הספר וכבר ברור לי שמרי דה מורגן נמצאת בשורה אחת עם אנדרסן ועם א.ת.א הופמן. ושׂהדי במרומים (כך היו אנשים נרגשים קוראים בספרים של ילדותי) שאני לא מחלקת מחמאות כאלה בהיסח דעת.

כריכת כל סיפורי מרי דה מורגן

כתבתי לאסף ולחגי ברקת שאשמח לתרגם אותה. הם לא יצאו מגדרם. יש כאן שילוב בעייתי, הסבירו לי, של סופרת לא מוכרת, שלא תורגמה כמעט בעבר, ואוסף סיפורים שממילא "נחשבים" פחות בעיני הקוראים.

בקרוב היא תהיה קצת פחות לא מוכרת. לזה לפחות, אני יכולה לדאוג. אני מתכוונת לכתוב פה על כמה וכמה מן הסיפורים. ועד שאגמור, אני מקווה, מישהו כבר יחליט לתרגם אותה לעברית, או שאין צדק בעולם. וגם זה לא יפתיע אותי.

*

עדכון: הרפתקה ירדו מהעסק. גורמים נוספים הביעו התעניינות בתרגום. הכל פתוח עדיין. ובינתיים אני מתרגמת את עץ השיער.

*

עוד על ילדותי

כמו שלחם אינו רק מזון 

לא תחנות תרבות אלא תחנות תודעה

*

מרי דה מורגן בעיר האושר


Read Full Post »

סאי (סיי?) שונגון היתה אשת חצר יפנית בשלהי המאה העשירית, בת לוויתה של הקיסרית סדקו. היא כתבה יומן. לא בדיוק יומן אלא אוסף דפים, פתקים עם אנקדוטות, תיאורי טבע והרהורים שנשמרו במגירה של כרית העץ שעליה ישנה.

"ספר הכרית של סאי שונגון" כך נקרא היומן, העכשווי בצורה מוזרה, יותר מכל טקסט אחר מימי הביניים שאני מכירה. קריאתו שברה כמעט כל סטריאוטיפ שהיה לי על חצרות מלכים בימי הביניים ועל נשים ביפן.

שונגון היא מתבוננת שנונה ומשועשעת – כשהיא מתארת למשל, את בנות הלוויה ש'מאבדות כל שפיות' בלהיטותן להגיע לאיזה מופע מחול, איך הן מרימות את חצאיותיהן עד מעל לראשיהן תוך כדי ריצה (הן לבשו כמה שכבות) כדי להסתיר את פניהן מעוברי אורח, ואיך הן מתנגשות ונחבטות זו בזו ובכל דבר.
היא מוקסמת מכל סוג של יופי: מעשב שלא כוסח כדי לאפשר לטיפות הטל להתעבות לכל אורכו, או מנערה יפהפייה שמתייסרת בכאב שיניים.
וכל דבר מזכיר לה שורה משיר, או גורם לה לכתוב אחת.

העולם של "ספר הכרית" נמצא בתנועה מתמדת בין הטבעי למלאכותי, בין הפיוטי לארצי ובין הנשגב למצחיק. ניקח למשל את האפיזודה שבה מתארחות בנות הלוויה בארמונו המושלם של אבי הקיסרית: עץ הדובדבן שצומח לרגלי המדרגות מכוסה בפריחה נהדרת שקצת הקדימה את זמנה. מבט נוסף מגלה לשונגון שזו פריחה מלאכותית שהודבקה לענפי העץ (כמו בט"ו בשבט).
היא חוששת מגשם, ולילה אחד הוא אכן יורד ועושה שמות בפרחים. לפנות בוקר היא מתעוררת ומשקיפה על העץ. היא נזכרת בשיר על פרחי דובדבן זרועי טל וחושבת עד כמה אי אפשר להשוות את הפרחים המסמורטטים מהגשם לפניהם הבוכיות של נאהבים שהופרדו בעל כורחם.
ואז, לפתע פתאום, פורץ לחצר גדוד של משרתים ובני לוויה. הם מסתערים על העץ ומתחילים לתלוש את הפריחה ולשבור את הענפים. מחילופי הדברים ביניהם היא לומדת שהוד מעלתו ציווה עליהם להסיר את הפרחים בלילה והשמש כבר זרחה, ואוי ואבוי!

בתמונה למעלה: "בכניסה לגן עמד שיח-ורדים גדול: הוורדים שצמחו עליו היו לבנים, אבל שלושה גננים עמלו לידו, צובעים אותם באדום בחריצות גדולה. אליס חשבה שזה דבר מוזר מאד …  "תגידו לי בבקשה," אמרה אליס בביישנות מה, "למה אתם צובעים את הוורדים?" … "טוב, האמת היא גברת צעירה, שזה היה צריך להיות שיח ורדים אדומים ואנחנו נטענו במקרה ורדים לבנים; ואם המלכה תגלה את זה היא תכרות לכולנו את הראשים…" (מתוך "הרפתקאות אליס בארץ הפלאות", תרגום רינה ליטווין)
הגירסה האנגלית לפרשת הפרחים המודבקים של סאי שונגון. עוד על הקו הדק והמשחקי בין המציאות לייצוגה – הרצפה הבלתי מטואטאת.


"ספר הכרית" מלא תיאורים קרירים-חושניים של נופים וחפצים. לא אוצרות נדירים אלא מוצרי צריכה כמו בגדים מעוצבים ממשי אדום כהה או סגול בהיר, חום צהבהב, ירוק-ענבים, עין-הפיל (משי סיני בדיגום עדין של כסף וזהב) ותחרה כחולה על רקע צחור. וגם חפצים נוספים, בייחוד אביזרי קליגרפיה: אבני דיו ומכחולים, ניירות איכותיים, ומכתבים קשורים באלגנטיות ומקושטים בענפים קלופים.

החצר שבה משרתת שונגון היא צעירה: הקיסרית היא נערה-אישה ובנות הלוויה הן חברותיה (בשלב מסוים מתייחסת לעצמה שונגון כאל זקנה שחייה מאחוריה והמתרגם מעיר שהיא היתה אז כבת שלושים). הן מתנהלות בחבורה, כמו בנות עשרה. פעם כשהן מתארחות באיזה מבנה של האצולה הגבוהה הן משחקות וצוחקות בקול רם, מתיישבות על כסאותיהם של רמי-המעלה, הופכות ספסלים ומתעלמות מגערותיהם של השומרים. שונגון מוסיפה קצת נופך הזוי ואפל לצהלה כשהיא מתארת את החום המעיק ואת נחילי הצרעות ומרבי הרגליים שנושרים עליהן בלילות מתקרת הרעפים העתיקה.

לפני שקראתי את הספר לא היה לי מושג על חיי היומיום של חצר הקיסר במאה העשירית, אבל הכרתי היטב את בגדד של המאה התשיעית, כפי שהיא נשקפת מסיפורי אלף לילה ולילה. ציפיתי לקיסר גחמני וכל יכול כמו הרון-אל-ראשיד, לקיסרית שתלויה במוצא פיו, לא כזאת שמתפקעת מצחוק למראה בעלה הישן. שונגון אגב סוגדת לקיסרית, אבל לא בהכנעה מבוהלת של נתין אלא כמו ילדה שמאוהבת בילדה היפה בכיתה. יש משהו נוגע לב בסדקו כפי שהיא מצטיירת מבעד לאנקדוטות: יפה וכבדת-ראש, אירונית-מלנכולית, גאה ופגיעה. משחקי האהבה-קנאה-שנאה-ידידות עם בנות הלוויה הזכירו לי שורה של פנחס שדה מתוך שירת ירושלים החדשה: "והנשים אינן אלא ילדות, רעות, אובדות עצה, חורשות מזימות וגעגועים". לא מזימות נוסח בגתן ותרש. תככים של ילדות. בבועה שבה מתרחש היומן אין שום פוליטיקה; הקיסר הצעיר מנגן בחליל, כותב שירים מארגן תחרויות ומהתלות כאילו אין לו ממלכה לנהל. ואמנם לא היתה לו, כפי שלמדתי מן ההערות. הוא היה קיסר בובה. השלטון קרה במקום אחר.

התוצאה מזכירה לפיכך מעין סדרת טלוויזיה, דרמה קומית על חבורת צעירים במגורים משותפים עם ביקורים ליליים של מאהבים שחומקים לפני עלות השחר (בתירוץ שהם לא רוצים להפסיד את הטל על העלים, רגישים שכמותם!). וכל הטקסים הקטנים: מוסד "המכתב של הבוקר שאחרי" למשל. גרסת המאה העשירית לטלפון שלמחרת. לשונגון עצמה היו לא מעט מאהבים. לפעמים, טוען המתרגם, היא ניהלה כמה פרשיות במקביל. עם אחד המאהבים היה לה צופן פרטי, מערכת מטפורות שמבוססת על מהלכים במשחק ה"גו" שאיפשרה להם לרכל בגלוי, בנוכחות אחרים. אחד מאנשי החצר חילץ את הסוד מן המאהב וניסה להתחיל איתה ב"שפת הגו" (ללא הצלחה, ברור שללא הצלחה).

בוקר אחד היא שומעת את אחת מבנות הלוויה מדברת בזלזול על איזה גבר שהיה במסדרון. המשרת של הגבר החזיק מטרייה מעל לראשו בזמן שעזב. שונגון מצותתת בסקרנות עד שהיא קולטת שהכוונה למאהב שלה עצמה, שהיה אמנם מדרג נמוך יחסית אבל לגמרי ראוי, לדעתה. ואז מגיע מכתב מהקיסרית: במכתב מצוירת מטרייה ענקית, שמסתירה את האיש האוחז בה, רואים רק את קצות אצבעותיו הכרוכות על הידית. ומתחת רשומה שורת שיר על אורו הראשון של השחר. שונגון מבועתת ובו-בזמן משועשעת (מצב אופייני). הקיסרית דורשת מענה מיידי, היא מצפה מבנות לווייתה לשמור על שמן הטוב. בתשובה מציירת שונגון גשם שוטף, היא משרבטת איזה חרוז על גשם ועל תומתה ומוסיפה בשולי המכתב: "זה היה כנראה רק עניין של בגדים רטובים". היא שולחת את המכתב לקיסרית שמראה אותו לכל הסובבים אותה בצחוק גדול.

ולמה אני מספרת את כל זה? בגלל חילופי המכתבים הילדותיים (כמו פתקים בכיתה) השילוב בין ציורים לשורות שיר, ובגלל הפרהסיה. כמעט תמיד יש קהל. כל אירוע נטחן ונשפט במגורי הגברים ובמגורי הנשים. מכתבים עוברים מיד ליד, התחלות של שירים נשלחות וכל העיניים נישאות אל הנמען בציפייה לסיומת מקורית. החיים הם מבחן בקיאות ויצירה אחד ארוך. חוויות הופכים לשורות שיר, וגם להפך: השירה נקרשת לחיים. בוקר אחד שואלת הקיסרית את שונגון "איך השלג על פסגת סיאנג לו?" (שאלה קונקרטית אבל גם ציטוט של שורה משיר). שונגון שולחת את המשרתת בתשובה לגלול את התריס (כמו שקורה בשורה מתקדמת יותר של אותו שיר). היא זוכה בתהילה מיידית על הפעולה הישירה.

השפה החיה והצלולה, הקצבית והשנונה שלה נלמדת עד היום כמופת של פרוזה יפנית. לי, שמכירה אותה רק דרך הצעיף של הכפול של התרגום (מיפנית לאנגלית, ולעברית שבתוכי), היא נשמעת כמו איזו פרנסואז סאגאן או רמון רדיגה, ושאר צעירי הפלא בעלי הפרוזה הקלאסית והמלוטשת שצצים בצרפת אחת לכמה שנים (אצל שונגון יש גם קורטוב "רומן חדש", אבל על כך בפעם אחרת) ובינתיים שוב חזרתי לנעורים.

ארון צרכי הקליגרפיה של גיבורת סרטו של פיטר גרינוויי ("נכתב בעור" קראו לו בעברית) שנעשה בהשראת סאי שונגון

אז מי היתה סאי שונגון – ידידתה של הקיסרית סדקו, אמנית של משחקי מילים, אישה נועזת ודעתנית, מאהבת חסרת חת. היחס שלה לגברים היה "תחרותי על גבול העוינות" כפי שמציין המתרגם לאנגלית בהערצה. בין אם שווים לה או רמי המעלה, שונגון התנצחה עם כולם (בקטע משעשע במיוחד היא יורדת על נשים שמאכילות גברים).
יש לה תשוקה עזה לקליגרפיה ולדקלום מתנגן של שירה. היא עליזה, מתפעלת מיופי וגולשת פה ושם להתפייטות: התמוגגות ממאהבים שרוכבים על סוסיהם ומחללים. בהיקסמות שלה מאור ירח יש רומנטיקה של נערות וטיפת מלנכוליה, כמו באהבת השקיעות של "הנסיך הקטן". הנחרצות שלה בכל הנוגע לכללי לבוש והתנהגות מזכירה את "קלולס"  (העיבוד האמריקאי-העכשווי ל"אמה" של ג'יין אוסטין עם אליסיה סילברסטיין המלבבת). ובכוונה אמרתי "קלולס" ולא "אמה", כי בכללים האנגליים של אוסטין יש כובד ויציבות של מסורת, ואצל שונגון יש מין שטיחוּת של אופנה וכללי משחק.
ויש לה גם מגרעת אחת מעציבה: צד מרי-אנטואנט, חוסר חמלה כלפי המעמדות הנמוכים. שונגון מתבוננת בהם בסקרנות – היא תמיד סקרנית – ובבוז צונן. זו לא סתם סנוביות תקופתית אלא מחסור מביך וקשה באנושיות. ואף שהקטעים האלה מהווים רק חלק זעיר מן הספר, יכול להיות שבגללם הוא לא תורגם. אבל זה מה שעושה אותה יותר ממשית ומעניינת. היא לא איור בלקסיקון פמיניסטי אלא אישה אמיתית עם מעלות ופגמים.

מורסקי שיקיבו, בת תקופתה ומחברת "מעשה גנז'י" שנחשב לרומן הפסיכולוגי הראשון (ואחד הראשונים בכלל), לא סבלה את שונגון:

"סאי שונגון כל כך מרוצה מעצמה," היא כתבה ביומנה, "אבל אם נעצור לרגע ונבחן את הכתבים הסיניים האלה שהיא מפזרת סביבה ביומרנות כזאת, נמצא שהם מלאים פגמים. מי שעושה מאמץ כזה להיות שונה מאחרים יאבד בסופו של דבר את הערכתם, ואני אמנם סבורה שאחריתה תהיה מרה. אין ספק שהיא מוכשרת, אבל כשמישהי מרשה לעצמה לתת דרור לרגשותיה בנסיבות כל כך לא הולמות, כשהיא פשוט מוכרחה לתעד כל דבר מעניין שעולה בדעתה, היא תיתפס בהכרח כקלת דעת, וזה ייגמר ברע."

עלי לפחות, ההשמצה פעלה בכיוון ההפוך. מיד נהייתי בעדה.

ובכל מקרה הפוסט הזה הוא רק ההקדמה.

הסיבה העיקרית להיקסמות שלי משונגון דורשת פוסט נפרד: דברים נפלאים.

*

עוד גבירות מ"עיר הגבירות"

כריסטין דה פיזן (על פמיניסטית מהמאה ה14 וקומיקס מימי הביניים)

יוקו אונובגדי הכעס והאהבה, על cut piece של יוקו אונו

שרה נאמן – הכלה שברחה על חמור

פינה באוש – הסוד

שרה וינצ'סטר – אה, אה, אה, אה!

סופי קאל – וודו וחפצי מעבר

Read Full Post »

ב1964 ישבה האמנית יוקו אונו (לימים אישתו של ג'ון לנון) על במה והזמינה את הקהל לגזור את בגדיה מעל גופה.
Cut Piece – זה היה שם המיצג שבוצע לראשונה ביפן, ושנה לאחר מכן גם בקרנגי הול ניו יורק.
אונו ישבה ללא נוע על במה בזמן שהצופים עלו בזה אחר זה וגזרו את הבגדים מגופה. כששדיה נחשפו היא כיסתה אותם בכפות ידיה.
בסרטון המצורף אפשר לראות קטע מן העבודה.
ב2003 חזרה אונו בת השבעים והציגה את Cut Piece בתיאטרון קטן בפריס, "למען השלום".

.

.

שבע הערות:

*
1פמיניזם

Cut Piece  היא עבודה פמיניסטית: "יוקו אונו הנכיחה את הפסיביות הנשית ואת התגובה האלימה שהיא מייצרת," כתבה רותי דירקטור.
ואפשר גם להרחיב מעט את היריעה: Cut Piece עוסקת בהדדיות של היחסים בין תוקף לקורבן.

*

2המשכים ומחוות

Cut Piece היא עבודה מכוננת בתולדות המיצג הזוכה גם היום להמשכים ומחוות.

Rhythm 0 של מרינה אברמוביץ מ-1974 היה ה"המשך" הקיצוני מכולם. אברמוביץ' ערכה על שולחן 72 "מכשירי עונג וכאב" והודיעה שלמשך שש שעות היא תהיה לגמרי פסיבית, לא חשוב מה יעשו לה היא לא תתנגד. כתבתי על זה כאן (ואם אתם כבר נכנסים אל תחמיצו את השיחה המאלפת בתגובות).

אונו של Cut Piece הרבה יותר מוגנת מאברמוביץ של Rhythm 0; ראשית Cut Piece היא עבודה הרבה יותר קצרה (ולאספסוף לוקח זמן להתחמם), יש רק זוג מספריים אחד, כלומר רק מתעלל אחד בכל פעם, וגם הגבולות ברורים. הם לא אמורים להחליט מה לעשות, רק למלא הוראות. ודומה שגם לבמה עצמה יש אפקט מרחיק ומרסן – המשתתף הוא לא חלק מהמון. הוא חשוף לקהל שעוקב אחרי כל תנועה שלו. ועדיין רואים איך אונו נלחצת כשאחד הגברים חותך את הקומבניזון שלה ואת החזייה. היא מציצה בעצבנות לראות מה הוא עושה, נושכת את שפתיה, ולרגע אף מרימה את ידה כאילו בקשה לעצור אותו. זו לא הפעם הראשונה שהבחור הזה עולה לבמה. לפני שהוא ניגש למלאכה הוא מחליף קריאות ביניים עם הקהל. הוא נראה מרוצה ובטוח בעצמו. האווירה משתחררת. יש סכנה באוויר, חשש מאובדן שליטה.

הילוך אחורי – לפני כשבע שנים, יצרה מיה אלמוג (תלמידת בית הספר לתיאטרון חזותי) מחווה משלה ל Cut Piece. בתחילת העבודה היא עמדה עירומה לגמרי מול בחור לבוש בחליפה (שאיני זוכרת את שמו לצערי, הוא היה מעולה). הבחור גזר את החליפה מגופו והדביק את פיסות הבד לגופה של אלמוג כך שהתחברו בסופו של דבר למעין שמלת מעצבים. כדי להבטיח את ההדבקה הוא היה צריך להצמיד את פיסת הבד לעורה ולהניח את ידיו על הבד למשך כמה שניות עד שהדבק יתפוס. הסיבה היתה לגמרי טכנית, אבל זה נראה כמו סוג של חיבוק, מגע של אהבה. המיצג הסתיים כשהמצב התהפך: הגבר היה עירום והאישה לבושה.

cut piece 1964. התמונות מ2003 לא לגמרי שכנעו אותי

*

3. אבן

אנשים כל הזמן חתכו ממני את החלקים שהם לא אהבו בסופו של הדבר נותרה ממני רק האבן שהיתה בתוכי אבל הם עדיין לא היו מרוצים ורצו לדעת איך זה מרגיש בתוך האבן.
(קטע מטקסט שכתבה אונו לעבודה בשם "אבן" מ1966. התרגום שלי מתוך ספרה אשכולית) וגם זו דרך לקרוא את העבודה.

ובכלל – אונו, על פי עדותה, התקבלה בהסתייגות על ידי האוונגרד הניו יורקי. היא היתה יותר מדי רגשית ויצרית לטעמם. הם העדיפו cool art, לטענתה.

*

4. ארס פואטיקה (אמנות על אמנות)

האמנות הקונספטואלית החליפה את הציור והפיסול באמנות המבוססת על רעיונות ופעולות. Cut Piece היא גרסת הפעולות והרעיונות של יוקו אונו לעירום נשי באמנות.
זאת ועוד: Cut Piece  ערערה את היחסים בין הצופה המרוחק לאובייקט האמנותי האטום, המחוסן. היא הצביעה על אחריותו של הצופה והראתה ש"צפייה ללא אחריות הורסת את האובייקט שבו היא מתבוננת." (כך, בין השאר, מסבירים את העבודה בספר המצוין הזה.)

*

5. שתי עבודות מתוך: Grapefruit
     A Book of Instruction and Drawing by Yoko Ono

(ה"ההוראות" שבהן מדובר הן משהו בין אמנות מושגית לשירה. בעצם גם וגם.)

PART PAINTING
ברכותנו! / אתה אחד / מ 10,000 הנבחרים / שלהם / אנו שולחים את / חלקיק הציור הזה של / יוקו אונו. כל / אדם קיבל / פיסה אחת / מן הציור. / בעתיד נערוך מפגש / שבו נחבר את כל / הפיסות זו לזו כדי / ליהנות מן / הציור / בצורתו המקורית. ובינתיים / אולי / תמליץ לנו על / אנשים שלהם כדאי לשלוח את החלקים / המעטים / שנותרו בידינו. / אל תשכח / לציין / במכתבך את מעמדם / החברתי של / חבריך, כדי שנוכל להתאים את / גודל החתיכה.

מס' סידורי 9,331 #

*

PAINTING UNTIL IT BECOMES MARBLE
חתוך ותלה ציור, שרטוט, / תצלום, או טקסט (מודפס או / אחר), שמוצא חן בעיניך. / הנח לצופים לחתוך את החלקים / שמוצאים חן בעיניהם ולקחת אותם. / למשל, אם צופה אוהב אדום / תן לו לקחת את החלקים האדומים. / בקש מצופים רבים לחתוך לעצמם את / החלקים החביבים עליהם עד שהדבר כולו / יעלם. / כמו כן, במקום לחתוך את החלקים / אתה יכול לבקש מהם לכסות אותם בדיו / שחורה. / במקרה של טקסט, אתה יכול לבקש / מהצופה לחתוך לו את האות החביבה עליו / או את המילה.

קיץ 1961

*
6טקס

Cut Piece  היתה עבודה טקסית כבר בגלגולה הראשון. הבמה היא במה טקסית; כל משתתף כורע ברך ונוטל את המספריים שקודמו השאיר על הבמה. המספריים מתקבלים כאביזר פולחני וכך גם פעולת הגזירה. וגם בפיסות הבד עצמן יש משהו שמזכיר "רליקס", אותם שרידים של חפצי קדושים ואפילו של הקדושים עצמם הנשמרים בכנסיות וכאילו אוצרים בתוכם משהו מכוחו של בעליהם.
ולא רק בנצרות יש רליקס; פעם ראיתי הודעה על לוח מודעות קטן בשכונת שפירא בתל אביב, על גלימתו של צדיק מפורסם שהושאלה לבית הכנסת המקומי. המתפללים הוזמנו לגעת בגלימה ולהפנות אל הצדיק את בקשותיהם. והיה גם הסבר קסום ליתרון שמספקת הגלימה: הנגיעה בה היא כמו אותו משיכה שמושך ילד קטן בשולי שמלתה של אמו כדי להסב את תשומת לבה.

*
7. 1964 / 2003 – האם זו אותה עבודה?

Cut Piece  נוצרה מתוך כעס, כפי שהעידה אונו עצמה. ב1964 היא היתה ספוגה בכאב ובתוכחה. כמעט ארבעים שנה לאחר מכן, אונו חוזרת על אותן פעולות, והפעם היא עושה זאת "למען השלום": היא מבקשת מן המשתתפים לשלוח את פיסות הבד שגזרו לאנשים שהם אוהבים. ראשון הגוזרים הוא בנה, שון לנון: "זה היה מורט עצבים," אמר לאחר המופע, "היא ממש אמיצה שהיא עושה את זה שוב. זה היה נוגע ללב וחזק מאוד."
ואונו עצמה: "כשאני מאפשרת לזרים להתקרב אלי עם מספריים אני מנסה להראות שהגיע הזמן לבטוח זה בזה … לא מאוד פחדתי, משום שניסיתי לעשות את זה באהבה. בשנות הששים עשיתי את זה מתוך כעס, עכשיו אני עושה את זה בשביל האהבה, וזה הבדל גדול."

האם Cut Piece של 1964 ושל 2003 זו אותה עבודה?
הפעולות דומות, אבל הטעינה הפוכה. האם אפשר להפוך כיוון רגשי של יצירה כמו שהופכים גרביים?
בסיבוב הראשון היתה אונו קורבן של הגוזרים. בסיבוב השני היא מעין מרטירית של אהבה. האם היה בפעולות מלכתחילה גרעין סמוי של חמלה? האם נותר בן רישום של כעס אחרי ארבעים שנה?
ומה באשר להבדלים הקטנים – האם זה משנה למשל, שאונו הצעירה ישבה על רצפת הבמה והמשתתפים כרעו לצדה, ואונו בת השבעים ישבה על כסא והמשתתפים רכנו אל גופה?
האם זו עבודה נוצרית או שמניסטית? האם האופציה השמניסטית מושפעת מגילה של המבצעת, או מנוכחותו של בנה? (כולם היו בני?)
הכעס היה אפקטיבי בשעתו. העבודה השאירה את חותמה.
והאהבה?

***

עוד על ג'ון ויוקו (וגוסטב קלימט ואגון שילה ומיק ג'אגר ואנני ליבוביץ שצילמה את התמונה שלמטה)

מסתבר שנותר בה עוד לא מעט כעס 


Read Full Post »

בבית ילדותי היה ספר על אמנות הציור הגוֹתית.
שעות רבות ביליתי בהתבוננות בציורים המסתוריים והנפלאים שהודבקו בין דפיו.
למשל בציור הזה:

"המלכה הבנאית", כך קראתי לו בלבי. ימים רבים שקדתי על חידתו; זה לא רק האוקסימרון של בנאית בכתר ובשמלה (שאמנם רוכך מעט על ידי הוורוד של הלבֵנים), אלא גם הגודל – כלומר הקוטן התפאורתי של החומה, ואיזו כפילות חלומית שלא הוגדרה עד הסוף. עד שיום אחד הבנתי שזה קומיקס: שתיים מן הנשים הניצבות בתוך המבנה הן גם אלה שבונות את החומה. הגילוי הזה לא הפחית מן המסתורין, רק הוסיף לו תעתוע של זמנים שונים המתקיימים זה בצד זה, באותו מרחב.

מאוחר יותר למדתי את פשרו המדויק של הציור. לא אחשוף אותו כאן כדי לא לנטרל את הסוגסטיביות, אבל אין כל מניעה למסור את שמו: עיר הגבירות, כלומר LA CITE DES DAMES, זה מה שנכתב מתחתיו בצד שמה של אישה: כריסטין דה-פּיזַן  ועוד המון פרטים בגרמנית (כן, הספר היה בגרמנית משום מה, וריבוי האותיות הגדולות עם הניקוד המשונה תרמו גם הם לזרותו.)

*
פמיניסטית מן המאה הארבע עשרה

כשגדלתי וקראתי את ספרו של הויזנחה "בסתיו ימי הביניים", נתקלתי שוב בשמה של דה-פיזן. הוא צץ לו בטבעיות ליד שמותיהם של גדולי המלומדים, המשוררים ואנשי הרוח של התקופה, גברים כולם. לקח לי שנים לעשות עוד צעד לעבר הדמות שמאחורי השם: כריסטין דה-פיזן, פמיניסטית מן המאה הארבע-עשרה והאישה הראשונה שהתפרנסה מכתיבה, כלומר נהנתה מחסותם של פטרונים עשירים כמו לואי מאורליאן ופיליפ "האמיץ" דוכס בורגויין, שמימנו את כתיבתה.

כריסטין דה-פיזן

היא נולדה בשנת 1364 בוונציה, והגיעה לפריס בגיל חמש בעקבות אביה שכיהן כרופאו ויועצו האסטרולוגי של שרל החמישי.
בגיל חמש-עשרה נישאה למלומד צעיר ומבטיח, ואחרי עשר שנות נישואים מאושרים ושלושה ילדים שאחד מהם מת בינקותו, חלה גם בעלה ומת.
בבת אחת הפכה מאישה מפונקת ומוגנת למפרנסת הראשית של ילדיה, אמה ואחייניתה שנותרה בפריס. כמעט ארבע עשרה שנים בילתה בבתי משפט בנסיון לגבות כספים שנעלמו. אויביה נקטו בסחבת, הפגינו זלזול והשחירו את שמה (הם ניסו להציג אותה כמי שמחפשת "אהבהבים אוויליים", כלשונה). מתישהו נפלה למשכב, וכשהבריאה החלה לכתוב ולא חדלה במשך כעשרים שנה.

היא כתבה עשרות ספרים, מסוגים שונים ומשונים: שירים ליריים ובלדות שבהן תינתה את געגועיה לבעלה המת, ספרי הגות והיסטוריה, ספרי הדרכה לשליטים וספרי הדרכה מוסרית לילדים, וכן איגרות רבות – איגרות ספרותיות שמוענו לדמויות מיתולוגיות וסימבוליות, ואיגרות שנשלחו למנהיגים ואנשי רוח ובהן הגיבה על אירועי התקופה.
היא הכירה תודה למוזות הקטנות שלה שהקלו על כאבה, ובעצם היתה הראשונה (ואף האחרונה למשך שנים רבות), שהציגה את המוזות כבנות לווייתה של יוצרת אישה.

במקביל לכתיבתה הרחיבה והעמיקה את השכלתה. עוד בילדותה גילתה נטייה ללימודים. אמה ניסתה לכוון אותה לעיסוקים יותר מקובלים כמו טווייה, אבל אביה עודד את סקרנותה האינטלקטואלית ובעלה האוהב תמך בכל מה שעשתה. את עיקר השכלתה על כל פנים, רכשה במאוחר, בכוחות עצמה. היא חשה שותפות גורל עם נשים אחרות והקדישה חיבורים רבים לעולמן הפנימי של נשים, למעמדן ותרומתן להיסטוריה.

*

האם האישה נהנית כשאונסים אותה?

בספרה עיר הגבירות למשל (שממנו לקוח האיור), כינסה נשות מופת מן המיתולוגיה וההיסטוריה בחברת שלוש גבירות אלגוריות: צדק, חסד ואמונה, והתווכחה בין השאר עם הקביעה שנשים נהנות כשאונסים אותן. הדעה הזאת זכתה בימי הביניים לגיבוי "מדעי": תיאוריה רפואית קבעה שגם האישה פולטת זרע בזמן שהיא גומרת (ולכן גם נהנית יותר, כי היא גם פולטת וגם מקבלת זרע). העוּבּר לפי התיאוריה הזאת נוצר מן המפגש בין הזרע הגברי לנשי. כלומר אישה שנאנסה והרתה הגיעה מן הסתם לסיפוק מיני, ואין לה כל עילה לתביעה משפטית. כריסטין דחתה את הדעה הזאת והדגישה את האלימות המופעלת כלפי האישה.

*

אני אישה קטנה ובודדה ואני רוצה להיות כזאת

חלק ניכר ממה שנכתב כאן למדתי מספר החיזיון של כריסטין דה-פיזן שיצא כמעט בחשאי ב-2008, בהוצאת כרמל, בתרגומה של שולמית שחר שאף הוסיפה הערות, הקדמה ואחרית דבר.
ספר החיזיון הוא אלגוריה – סוגה נפוצה מאד בימי הביניים ואחת הצורות הספרותיות הפחות חביבות עלי.

[באשר לאלגוריות – "היפה יפה בסוגו", אמר אריסטו, אבל אני עדיין מסתייגת מהן, כמו מכל סוג של אמנות (פנטומימה למשל) שיש לו רק שכבה אחת.
הנה משהו שאומר הויזינחה בספרו בסתיו ימי הביניים על ההבדל בין סמליות לאלגוריה:
"כל ריאליזם במובן של ימי הביניים מוליד לאנתרופומורפיזם [האנשה]. כיוון שייחסה קיום ממשי לאיזה רעיון, רוצה הנפש לראות את הרעיון הזה חי, והיא יכולה להשיג זאת רק אם תפרצף אותו. כך נולדת אלגוריה. לא הרי זה כהרי הסמליות. הסמליות מבטאת קשר מסתורי בין שני מושגים, האלגוריה נותנת צורה נראית-לעין לתפיסתו של קשר מעין זה. הסמליות היא פונקציה עמוקה מאד של הנפש, האלגוריה היא פונקציה שטחית שלה. היא עוזרת למחשבה הסמלית להתבטא, אבל בתוך כך היא מעמידה אותה בסכנה על ידי שהיא ממירה רעיון חי בתמונה. כוחו של הסמל אובד על נקלה באלגוריה." מתוך הפרק החמישה עשר: "הסמליות בירידתה".]

קראתי את ספר החיזיון בעצלתיים עד שהגעתי לחלק השלישי שבו משלבת כריסטין דה-פיזן את סיפורה האוטוביוגרפי.
דה-פיזן ממחיזה את הסיפור ומציגה אותו כדיאלוג בינה לבין "הגבירה פילוסופיה". היא פותחת בנאום ארוך שבו היא מתלוננת באוזני "הגבירה פילוסופיה" על התלאות שספגה מיד "הגבירה גורל". (כולן גבירות אצל דה-פיזן, חוץ מן הענק שבבטנו היא מוטמנת על ידי "הגבירה טבע" בראשית הספר; כלומר בחזונה היא הופכת לעוּבּר של גבר, ש"הגבירה טבע" מכניסה להריון…)
כשכריסטין מסיימת את תלונתה מגיע תורה של "הגבירה פילוסופיה" להשיב ולהוכיח לה עד כמה שפר גורלה.
"הגבירה פילוסופיה" משתמשת במגוון נימוקים – החל מטיעונים חסודים בסגנון "הסבל הוא מפתח למלכות שמיים" ועד טיעונים ענייניים כמו "יש מסכנים ממך, שלא היו להם מעולם הורים נהדרים, בעל אוהב, ילדים טובים ובריאות גוף ונפש כמו שלך". אבל גולת הכותרת, לפחות בעיני, הוא החלק שבו מזכירה "הגבירה פילוסופיה" לכריסטין שלוּ היה בעלה בחיים היא היתה עוסקת עכשיו במשק בית ובגידול הילדים במקום בתענוגות הלמידה:
"ברור לי שתודי," אומרת "הגבירה פילוסופיה", "שבשל טובה זו שבלימוד לא היית רוצה לוותר על העיסוק בו (גם אם הִמעטת לעשות זאת) ועל ההנאה ממנו ההולמת אותך כל כך, תמורת כל הטובות של 'הגבירה גורל'. על כן אל לך לחשוב עצמך לאומללה כשבידך בין היתר, מכל הדברים שבעולם, זה הגורם לך שביעות רצון והנאה יותר מכל, כלומר הטעם המתוק של הידיעה."

סוף טוב הכל טוב. כריסטין חוזרת בה מתלונותיה ואף משווה את החלק הזה של "ספר החיזיון" ל"אבן אודם יקרה, בהירה, זוהרת ללא כל עננה, וככל שמתבוננים בה יותר כך היא נושאת חן יותר." איך כתבה באחת הבלדות שלה: "אני אישה קטנה ובודדה ואני רוצה להיות כזאת".

את שנות חייה האחרונות עשתה במנזר. במשך אחת עשרה שנים לא פרסמה דבר. היא שברה את שתיקתה רק ב-1429 בפואמה שכתבה לכבוד נצחונה של ז'אן דארק, ובה הציגה את הנצחון כהישג נשי וביטוי לאהבתו של האל למין הנשי בכלל.

*

הנסיך על הסוס הלבן

אין הסכמה באשר למקוריותה של כריסטין דה-פיזן, למעט דעותיה על נשים. היא קצת דידקטית מדי (ולא רק לטעמִי הרגיש להטפות מוסר). ואני אישית עוד לא שוכנעתי בסגולותיה הספרותיות. אבל מבחינה מסוימת זה הופך אותה לעוד יותר מעוררת השראה; לא מדובר בתופעה חד פעמית, גאונות שאי אפשר ללמוד ממנו כלום על כלום, אלא באישה עם קצת מזל, שבעזרת תבונה, אומץ ונחישות יצרה לעצמה מקום בעולם לפי מידותיה.

באחרית הדבר של ספר החיזיון מצטטת שולמית שחר את דבריה של "הגבירה דעה" לכריסטין:
"ולעתיד לבוא ידברו על אודות עבודתך יותר מאשר בימי חייך… לאחר מותך יבוא נסיך אמיץ וחכם, שבשל תוכנם של ספרייך היה רוצה בכך שימייך היו בזמנו והיה משתוקק לראותך".
ושחר אף מוסיפה ומפרשת למען הסר ספק, שכריסטין מקווה "שנסיך יבוא, אולי גם על סוס, אך לא כדי להציל נערה מכלאה ולשאתה לאישה, כי אם כדי להתפעל מכתביה של אישה שאינה עוד בין החיים."

 

Read Full Post »

כמעט קראו לי שרה, על שם אמו של סבי שרה נאמן לבית מושלי (או סבתא שׂוּרֶה בכינויה המשפחתי), שנולדה ביפו ב-1872 ונפטרה בשיבה טובה קצת לפני הוולדי. סבי רצה שיקראו לי על שמה. אמי סירבה. השם נשמע לה זקן ומיושן. שרית לא מצא חן בעיניה. "הייתי קוראת לך שירה, אבל עגנון עוד לא כתב אותה." וכך נקראתי מרית על שמה של אלה מצרית.

כמו כל הסיפורים הטובים יש לסיפורה של סבתא שׂוּרֶה שתי גרסאות:
על פי הגירסה התמציתית של המיתוס המשפחתי, היא אולצה בגיל שש עשרה להנשא לאיזה אלמן מנטורי קרתא וברחה על חמור בליל החתונה, כל הדרך מירושלים ליפו. הנישואין בוטלו, ולימים נישאה שנית בהסכמתה, לעולה חדש, אבא נאמן (זיידע) הסבא רבא שלי.

סבתא שורה עם בעלה השני ותשעה מילדיה. התמונה צולמה בפוטו סוסקין של תל אביב הקטנה (זה מהשיר: "אין מקום כבר בתמונות של סוסקין / ברחוב הרצל נפתחו שני קיוסקים)

הגירסה ההיסטורית מצויה בזכרונותיו של אחיה הקטן יעקוב, מסמך מרתק בפני עצמו בזכות תוכנו כמו בזכות סגנונו הייחודי הענייני-רוחני עם ההומור היבש. יום אחד אולי אעלה אותו לרשת. זוהי על כל פנים (בהשמטות מסוימות) גרסתו של "הדוד מושלי" לסיפור. בילדותה, הוא מספר, היתה שרה חביבתו של אביה:

"מטבעה היתה עצמאית ופעלתנית, אולם רק בהגיעה לגיל 14 או לכל היאוחר 15 נפל משהו בחייה העשוי לפגוע בצורה קשה ואכזרית בחיי אדם עצמאי ובעל רגש כבוד מפותח כמוה." אמה ודודתה מצד אביה החליטו להשיא את ילדיהן זה לזה, "וכמקובל באותם ימים לא שאלו את פי הנערה וגם התעלמו מהתנגדותה."

ביום המיועד הזמין האב כמה חסידים לשתות איתם לחיים לפני תפילת מעריב. האם שהיתה טרודה בהכנות חשה ברע.

"תקפתה עוית. בין היושבים נמצא שכננו הרוקח יהושוע. מובן שרוקח כזה לא ראה מימיו אפילו מרחוק דיפלומה של רוקחות. אבא פנה אליו ואמר 'יאשה, הואל נא בטובך ותן לה דבר מה.' יהושוע סר לביתו אשר שימש גם בית מרקחת והביא 'משהו' לאמי. לא נודע מה היה אותו ה'משהו' הזה. אפשר רק לנחש כי לאחר השתייה כדת בסוכה היה יהושוע במצב גילופין ולא הבחין כלל בטיב הבקבוקים בבית המרקחת שלו. בכל אופן, התוצאה היתה מחרידה: חצי שעה לאחר שלקחה אמא את ה'משהו' הזה – נסתלקה לעולמה."

לחלק הזה של הסיפור היה סיפא עוד יותר מחריד. האם נקברה במהירות בבית הקברות היהודי בעג'מי, שבו נחה עד מלחמת העולם הראשונה, כשהטורקים החליטו להציב תותחים בבית הקברות שנשקף אל הים. הם נתנו אורכה של עשרים וארבע שעות לכל מי שרצה לפנות את מתיו. סבא שלי (כלומר נכדהּ) חפר ומצא אותה מקופלת בתנוחה שונה מזו שבה נקברה. כנראה שלא מתה לגמרי בזמן שכוסתה בעפר…

ובחזרה לנישואין שלא בוטלו על אף מות האם:

"אחותי קרעה שמיים בדמעותיה – אולם לשוא. לפי התפיסה המקובלת בימים ההם הרי היתה התנהגותה זו התנהגות מבישה ואווילית … באורח טבעי הפך יחסה האדיש לבן הזוג שעמדו לכפות עליה – למשטמה עזה. והדבר עורר תימהון בין בני המשפחה שהיו שואלים אותה מה פגם מצאה באברך המיועד לה? הן הוא בר אוריין מובהק, ירא שמיים, ומבחינה חומרית מזונותיו מובטחים לו לאורך ימים, שכן ב'תנאים' נקבע במפורש שהזוג הצעיר יהא סמוך תמיד על שולחן ההורים [כאן אני מדלגת על פרטים נוספים הנוגעים לסידורים הכספיים, מ. ב.]. כפי הנראה שגם הסיכויים הוורודים לסידור החומרי של הזוג הצעיר לא הניעו את אחותי לשנות את דעתה…

"ולמרבית יסוריה, הוחלט כי הזוג הצעיר יתגורר בירושלים. שרה לא רצתה בחתן, ולא רצתה לעבור לירושלים. נפשה חשקה ביפו שהיתה עיר יותר חופשית ועליזה מירושלים הקודרת והקנאית. אפילו אבי שהיה זהיר בקיום כל המצוות כקלה וכחמורה נטה חסד יותר לעיר יפו למרות חייה הקלים והעליזים. הוא הרגיש ששתי הערים שונות אחת מהשנייה, והדבר היה ניכר במלבושו. ביפו חבש תרבוש כמנהג הערבים, אולם כשהיה עליו לעלות לירושלים – היה נוהג להחליף את כסות ראשו בקפלוש (כובע לבד רחב שוליים), ולפעמים כשנזקק לשבת את שבתו בעיר הקודש היה נוטל אתו גם שטריימל, כדי שיהיה לו מה לחבוש בבית הכנסת ביום השבת.
"כאמור הסיחו הצדדים את דעתם מהתמרדות אחותי. תאריך הכלולות נקבע בשעה טובה, והחתונה נערכה כדת וכדין. לאחר טקס הנישואין מקובל היה להוביל את הזוג הצעיר לחדר מיוחד ולהשאירם שם רגעים מספר. זו היתה ההזדמנות הראשונה שניתנה להם לראות איש את רעיתו … זכורני כשהובלה שרה האומללה לחדר, קרעו לפתע פתאום צעקות את חלל האויר: מהרו! הכלה התעלפה!
"אני נמצאתי אותה שעה לילד החלון וקפצתי על ספסל שעמד ליד החלון כדי להציץ באחותי. האנשים שראוני רגזו עלי ועל סקרנותי הלא הוגנת והורידוני בכוח מעל הספסל ונזפו בי. עניתי להם: 'הניחו לי! מימי לא ראיתי אדם מתעלף, ורוצה אני לראות מה זאת התעלפות.'
"כאן ישנו חלל בסיפור, כיוון שאחותי שרה אשר שימשה לי מקור נאמן לזכרונות ילדותי, נמנעה מלשוחח אתי על תקופה זו. אולם זוכר אני בבהירות שני מומנטים מאותה תקופה אשר נחרתו עמוק בזכרוני. פעם אחת בבוקר השכם, הגיעו לאוזני חילופי דברים קשים בין שתי אחיותיו של אבא, האחת חמותה של שרה, והשניה רחל, האחות האהובה על אבי. מתוך הדברים הללו נתברר לי כי אחותי מסרבת בהחלט לחיות עם בעלה. המומנט השני היה יותר דרמטי. יום אחד הופיעה אחותי שרה בביתנו מבלי שנקבל כל ידיעה קודם על כך. היא עזבה את בעלה וחזרה אל בית אביה. לשם בצוע המעשה נסתייעה בנהג פרדות, או כפי שנקרא אז באותם הימים "מוקיר". המוקירים היו מסיעים אנשים ומשאות קלים בין עיר לעיר, ודבר זה נעשה על גמלים. אחותי הכירה את המוקיר הזה והוא הסיעה ליפו.
"אירוע זה היה ללא ספק המאורע המכריע בחיי אחותי. למותר לציין כי האורחת לא נתקבלה בסבר פנים יפות בבית אביה. אבי שקל היטב את הדבר ובא לידי מסקנה שאין כאן מעשה פזיז של אדם צעיר, וזוהי החלטה נמרצת של אופי העשוי ללא חת ומוטב להשלים עם המציאות מאשר להמיט שואה על חייה. נראה לי כי התרשם מאד בעומק נפשו מאופיה החזק … כידוע לא קל להפרד בישראל, כשאין הצדדים מסכימים לכך, חוץ ממקרים יוצאים מן הכלל. בעלה של אחותי סירב לתת לה גט, כי לדעתו לא עשה לה שום רעה שהצדיקה את מתן הגט, וביחוד שהאהבה קנתה לה אחיזה בלב בחור ישיבה זה, ובסתר לבו קווה כי יבוא יום והיא תשוב אליו, ודבר בריחתה יישכח. אולם הוא הכיר את אחותי הכרה שטחית בלבד, והעניינים נמשכו בצורה מיגעת במשך שנים, ובאין תקווה להחזיר את אחותי לביתו – הסכים סוף סוף בשברון לב להפרד ממנה …
"אחותי זכתה אמנם בנצחון אבל הוא עלה לה ביסורים ובצער. היא חזרה לעבודת הבית והיתה עוזרת לאמי החורגת [מתוך נאמנות לזיכרה של האישה האהובה, התעקש האלמן לשאת אישה עקרה אחרי מותה. מ.ב.]. בין החרדים באותם הימים הסתפקו בלימוד קריאת תפילה בלבד לנשים … אולם אחותי לא הסתפקה בזאת, ובמאמצים רבים רכשה לה ידיעות נוספות ולמדה גם לתפור וגם מלאכת מחשבת … לאחר זמן נישאה לאבא נאמן (שעליו עוד אייחד את הדיבור) ונולדו להם עשרה ילדים, מהם נשארו בחיים שמונה ילדים מוצלחים שגדלו לתפארת ולשמחת הוריהם. יודע אני כי יסלחו לי המעונינים אם אעבור בשתיקה על הישגי כל אחד ואחד מהם, אף כי הייתי עושה זאת ברצון."

ובחזרה אלי – אני שגדלתי על הגירסא המיתית, תמיד השתאיתי מאומץ לבה של הנערה-הכלה הרוכבת לבדה בדרך החשוכה מירושלים לתל אביב. אבל גירסת נהגי הפרדות או הגמלים המציאותית, אינה נופלת ממנה בהרבה. וכך או אחרת – שרה קבלה את מבוקשה. בעלה השני היה צייר, נגן חצוצרה וממציא, ובעיקר איש עדין ומלא אהבה שהניח לה לנהל את חייה מלאי הפעילות כראות עיניה.

זהו סיפור אופטימי ומעורר השראה. לו היתה לי בת הייתי קוראת לה על שמה. ובכל זאת יש לו סיפא חמצמץ שמעיב על השמחה. בתה הבכורה, הדודה יוכבד היפה הגאה וברוכת הכשרונות, לא סלחה לאמה שיצאה להגשים את עצמה והשאירה לה את הטיפול בילדים. מבחינתה שלה היא היתה רק בתו של אביה. יוכבד עצמה מעולם לא נישאה. היא גרה בתל אביב בדירה קטנה יפהפיה, בוהמיינית ומודרניסטית במידה. שום דבר לא העיד על גילה המופלג של הדיירת. לא הריח ולא הצבעים – לבן וטורקיז וצהוב וארגמן – ולא התמונות שהיו תלויות על הקירות, רקמות וקולאז'ים עשירים ומעודנים מעשה ידיה. הדירה היתה תמיד מטופחת. בלי שום כתם או רבב, ואני זוכרת את ההלם שבו קלטתי, שכל דבר שהתבלה מזוקן ומן התחזוקה חסרת הפשרות, תוקן בפלסתר רגיל של פצע. הם היו שם במקומות הכי לא צפויים, מן הכרית הרקומה שתפריה נפרמו ועד הסדק בציפוי העץ של איזה רהיט או באחת מדלתות הזכוכית של ארונות המטבח, וכמו הנשימו את הדירה כולה והפכו אותה לאנושית.

ריקמה אמנותית של יוכבד נאמן

יוכבד נאמן עם דיוקנה המצוייר בידי נחום גוטמן

תוספת מאוחרת: מתברר שהדיוקן המקורי שצוייר על ידי גוטמן ב1926 נחתך בנסיבות לא ברורות. הדיוקן המלא בתנוחת המונה ליזה מופיע  כאן בקצה פוסט על שלוש מונה ליזות: של ליאונרדו, מרסל דושאן, ויוזף בויס.

עוד סיפורי משפחה – הסיפור הרומנטי והטרגי על הצייר שהתאהב בילדה ועל יהודית שטרק בתו

*

Read Full Post »

סופי קאל היא אמנית שמערבבת יותר מן המקובל בין החיים לאמנות.
פול אוסטר ביסס על דמותה את מריה טרנר גיבורת ספרו "לוויתן", ואף הודה לה בפתח ספרו על הרשות לערבב עובדות בבדיון.
ב-1996 הציגה קאל תערוכה של חפצים אישיים. לכל חפץ נלווה סיפור קצרצר.

הדלי
מאת סופי קאל

בפנטזיות שלי אני גבר. גְרֶג קלט את זה מיד. אולי משום כך הזמין אותי יום אחד, להשתין בשבילו. זה הפך לטקס. הייתי נעמדת מאחוריו, מגששת ופותחת את מכנסיו, אוחזת בזין שלו ומכוונת כמיטב יכולתי. ואז, לאחר הניעור המסורתי, הייתי מחזירה אותו למקום וסוגרת את החנות. זמן קצר אחרי שנפרדנו, בקשתי מגרג תמונה של הטקס הזה למזכרת. הוא הסכים. וכך, בִּסטודיו בברוקלין, השתנְתי בשבילו בדלי פלסטיק אל מול מצלמה. זה היה התירוץ שלי לשים את ידי על אבר המין שלו בפעם האחרונה. באותו ערב הסכמתי לגירושין.

*

פוסט המשך – בעקבות "בפנטזיות שלי אני גבר"

וגם תיאטרון הבובות של סופי קאל – ניתוח הפעולה כתיאטרון בובות אמנותי ומיצג אישי בהשראתה.

*

סיפורים נוספים של סופי קאל

חלומה של נערה (הקינוח)

שני סיפורים על מוות (טלסטר, הסדין) 

בנאלי, רדיקלי, או טרגי, שני סיפורי כלולות של סופי קאל (שמלת הכלולות, החתונה החלומית)

הנעל האדומה

וכמו כן – המקרה  המוזר של פול אוסטר וסופי קאל

*

Read Full Post »

הו הניחו לי לבכות, לבכות לעולמים
עיני לא יקדמו עוד את פני השינה
אסתיר את עצמי מעין היום
ואאנח, כן אאנח את נפשי לדרכה
הוא איננו, הוא איננו, אבַכּה את אבדנו
ולעולם לא אראה אותו עוד

אלה הן מילות האריָה מתוך "מלכת הפיות" של פרסל המופיעה בפסקול של "קפה מילר". שתי הנשים היחיפות הלבושות בכותנות רוקדות לקולה. כפות ידיהן נחות לרגע על הלב, זרועותיהן נפרשות וצונחות או מתקפלות בתנועה רכה, גלית, כמו בגד שנסחף בנהר, כמו ענפי ליבנה.
הכוריאוגרף מישל פוקין (1880-1942) בן טיפוחיו של סרגיי דיאגילב, טען כי הליריות של הבלרינות הרוסיות נובעת מההשפעה הלא-מודעת של יערות הליבנה של מולדתן. ("האדם אינו אלא תבנית נוף מולדתו…" כתב טשרניחובסקי.)

השפה התנועתית של באוש אכן טבועה בחותמו של הבאלט הקלאסי. ככל הידוע לי הלהקה עדיין מתחילה את יומה בשיעור באלט. ומצד שני יש לכל תנועה מקור רגשי מובהק, ופינה אף אמרה שאינה מתעניינת בתנועה עצמה אלא בסיבות להווצרותה, הצהרה שלא היתה מביישת איש תיאטרון כמו סטניסלבסקי הרחוק ככל האפשר מן הפורמליות הקלאסית.

כשהזמרת אתי בן זקן למדה את הכוריאוגרפיה של האריָה בשעתו (היא החליטה כפי שסיפרתי בפרק הקודם, לבצע את הכוריאוגרפיה של באוש תוך כדי שירה חיה), עזרתי לה קצת למצוא את הסבטקסט הספציפי של כל תנועה – כלומר את המקור הרגשי שלה, ושוב ושוב עלו בדעתנו פסוקי תהילים כמו "ממעמקים קראתיך יי" או "בדמעתי ערשׂי אַמְסֶה". לאט לאט התברר שמוקד התנועה הוא הלב, החזה. הזרועות מסמנות עליו איקס גדול, כפות הידיים מתעכבות עליו לרגע בתנועה של ליטוף או של מחיקה, ופתאום הרקדניות כמו מאבדות שליטה, מסתובבות סביב עצמן, ידיהן מתנופפות בפראות בהתרסה, הן נחבטות בקיר וקורסות כשרגליהן הקשויות כרגלי גוויה מזדקרות מעט מן הריצפה, או מדדות לפנים בזרועות מושטות של סהרוריות, כפות ידיהן ההפוכות המופנות כלפי מעלה חושפות את האיזור האובדני שבו חותכים את הוורידים.

לכבוד הביצוע החי כתב המלחין איתן שטיינברג עיבוד מיוחד לאבוב ושלושה כלי-קשת שליוו את השירה.
"האריָה כתובה כקינה," אומרת אתי בן זקן, "בצורה שהייתה מאד מקובלת בתקופת הבארוק: הכלים הנמוכים של התזמורת מנגנים מנגינה בת שמונה תיבות בלבד, החוזרת על עצמה לכל אורך האריָה. המנגינה בנויה מ'צעדים' קטנים – מרווחים של חצי טון וטון – שמופיעים תמיד בירידה, דבר שיוצר מתח וכובד, מעין המחשה מוסיקלית של הדמעות הזולגות. ההרמוניה המורכבת והקו הקולי היפהפה מותאמים לתבנית הבס החוזרת על עצמה שוב ושוב. החלוקה הזאת קיימת גם בתנועה: תנועות הידיים מתעגלות בחלל כמו המנגינה בקו הקולי, אך שאר הגוף, ובעיקר האגן והרגליים, כובלים מטה בצעדים קטנים של כאב עצור. מבחינת הפראזות והבנייה הדרמטית, הריקוד ממש עזר לשירה. (הלוואי ובאוש הייתה מחברת כוריאוגרפיות לכל היצירות ברפרטואר שלי…" היא נאנחת.) "בכוריאוגרפיה היו אפילו אתנחתות קלות לנשימה ולמנוחה."

הביצוע הקולי של אתי היה נפלא. החן הטבעי שלה והדיוק הרגשי בכל תנועה חיפו על החסך המסוים בטכניקה הריקודית. הקול והתנועה התחברו בצורה מושלמת. אבל זה היה… שונה. זה היה אתי בן זקן ולא פינה באוש.

לקח לי זמן לאתר את ההבדל. בהתחלה אמרתי לעצמי שזה פשוט הבדל "דקדוקי" הקשור לנקודת המבט: בשני המקרים האריָה מביעה את כאבן של הדמויות. פינה פשוט בחרה לספר עליו בגוף שלישי. היא השתמשה באריָה המוקלטת כבקולה של מספרת סמויה המתבוננת בדמויות מבחוץ. אתי הפכה אותה בחזרה למונולוג המוּשר בגוף ראשון, כמו באופרה.

ואז נזכרתי בשתי הפעמים שראיתי את "קפה מילר". הפעם הראשונה היתה ב-1981 בתכנית משותפת עם "פולחן האביב" ועם יצירה נשכחת למחצה בשם "האביב השני". יחסי הציבור היו מכוונים לפולחן האביב, מה שגרם לי להתמקד ביתר שאת ב"קפה מילר" היותר חתרני ומופשט ומנוכר. והן אמנם נחרתו בזכרוני שלוש הנשים האלה: שתי הליריות בכותנותיהן הדהויות, והג'ינג'ית המהוססת-מבוהלת-מצחיקה המתקרבת ונסוגה על עקביה המטופפים. היא היתה צבעונית להפליא בנעלי העקב האדומות שלה ובשמלה התכולה שהבליחה שוב ושוב מן המעיל הכבד. חלפו שנים עד שראיתי את "קפה מילר" בפעם השנייה, ונדהמתי לגלות שהיו שם גם גברים. שלושה גברים! הבדידות והניכור פשוט מחקו אותם מזכרוני.

מה שמחזיר אותי להפרדה בין הדמות לקולה. נדמה לי שגם לו יכלו הרקדנים של פינה באוש לשיר, היא עדיין היתה בוחרת במוסיקה מוקלטת. ההפרדה מבטאת את הניתוק של הדמות מעצמה, את הפיצול הפנימי שלה. המרחק בין הגוף לקולו מאפיל על המרחק בינה לבין האהוב הבלתי מושג. ההתאמה המושלמת בין הקול לתנועה רק מדגישה את האבסורד, את הכאב הקר של הניכור.
בביצוע החי של אתי היה עצב עמוק, אבל גם חי וישיר ואותנטי. הוא כאילו איחה את הסדק הפנימי, את הגעגוע לשלמות האבודה שהיתה קיימת אולי, אי אז בילדות.

מעין נספח: על הדמות וקולה בתיאטרון הבובות
אם כבר מדברים על הדמות וקולה – זו ההזדמנות להביא זכרון ילדות של סרגיי אוברזצוב (1901-1992) מאבות תיאטרון הבובות העכשווי. הסיפור מופיע באוטוביוגרפיה האמנותית שלו – "מקצועי" (כלומר המקצוע שלי) והוא מאזן בדרכו את זכרונות הילדות של סטניסלבסקי.
כשמלאו לאוברזצוב שש שנים, הוא צפה באופרה הראשונה בחייו והוקסם ממקלו של מנצח התזמורת. "תנועות המקל הקטן," הוא מספר, "התאימו בדיוק לצלילי התזמורת. החלטתי שהקולות בוקעים מן המקל עצמו. ניסיתי להסביר זאת לאומנת שלי ומאד נפגעתי כשלא השתכנעה…"
ואגב – ההפרדה הגלויה בין הדמות לקולה התקיימה כבר במסורות עתיקות של תיאטרון בובות; המספר שמפיק את קולותיהן של בובות הבּוּנְרָקוּ, תיאטרון הבובות היפני המסורתי, יושב על במה נפרדת בצד במת הבובות.

מחשבות על פינה באוש (1) – הסוד – מבוא

מחשבות על פינה באוש (2) – מה באמת עשה הדוד לילדה על הדקדוק הפנימי של יצירתה, איך נוצר דימוי

מחשבות על פינה באוש (3) – אמת או כאילו  בין פינה באוש לסטניסלבסקי, על קפה מילר ועל כוחה של פעולה אמיתית

Read Full Post »

זהו קטע מיצירתה של פינה באוש "קפה מילר" (1975); שלושה רקדנים ושלוש רקדניות, ביניהן פינה עצמה, זה התפקיד היחיד שהיא עדיין רוקדת, עד היום, לפי מיטב ידיעתי, למעלה משלושים שנה. (בסרט משולב ראיון קצרצר שבו היא מתייחסת לזה.) המופע מבוסס על זכרונות הילדות שלה מבית הקפה של הוריה בזולינגן. על פי האגדה היא שיחקה מתחת לשולחנות ומשם עקבה אחרי היחסים שנרקמו בין הלקוחות וקלטה את העצב, הבדידות, הניכור והכמיהה לאהבה. "קפה מילר" הוא יצירת מפתח מבחינת התוכן והצורה. לא שאפשר להפריד אצל פינה, זו גדולתה.ונתחיל בכסאות המסודרים על הבמה. עשרות כסאות שכמה מן הדמויות רוקדות לתוכם באמוק ובשיכחה עצמית, או סתם בעיניים עצומות. אחד הגברים, בתפקיד כפוי טובה של מלצר, מזנק ומעיף את הכסאות מדרכם ברגע האחרון ואחר כך מסדר אותם בחזרה. אף אחת מהדמויות אינה מתייחסת אליו. הן ממשיכות לרקוד בין הכסאות המתמוטטים, בין החבטות המחרישות את המוסיקה קורעת הלב המתנגנת ברקע, אריות מתוך "דידו ואניאס" ומתוך "מלכת הפיות" של פרסל.כשידידתי, הזמרת הנפלאה אתי בן זקן, למדה בבית ספר לתיאטרון חזותי, היא החליטה לרקוד קטע מן הכוריאוגרפיה המקורית תוך כדי ביצוע חי של האריה מ"מלכת הפיות". על הניסיון המרתק הזה ארחיב בפרק הבא בסדרה, אבל אני זוכרת היטב את החבּוּרוּת והפנסים שחטפה מהכסאות בכל פעם שג'וזף שפרינצק בתפקיד המלצר, פיגר בפינוי הכסאות.

הכסאות של "קפה מילר" אמיתיים. הרעש שהם עושים הוא אמיתי. הדיפתם אינה משחק ב"כאילו" אלא פעולה אמיתית עם השלכות אמיתיות על הרקדנים.

"לו אפשר היה לשוות לפרח מלאכותי," כותב פרידריך שילר, "מראית עין מושלמת של טבעיות. לו ניתן היה להעלות את חיקויו של הנאיבי בתרבות לשיא האשלייה, או-אז הגילוי כי מדובר בחיקוי היה הורס לחלוטין את ההרגשה עליה דובר כאן. מכך מסתבר כי סוג זה של הנאה מן הטבע איננו אסתטי אלא מוסרי."

שילר מדבר על הטבע, אבל אפשר להחיל את התובנה שלו על כל דבר מזוייף לעומת הדבר האמיתי, בין אם מדובר בתכשיט או בפעולה של שחקן. לאמת יש עוצמה משלה, פיסית וגם מוסרית. וכשמדובר בתיאטרון יש לה גם עוצמה בימתית.

סטניסלבסקי (מימין) עם נמירוביץ' דנצ'נקו, בן זוגו האמנותי. סטניסלבסקי הוא האנטיכרייסט מבחינתי, ובכל זאת היו לו כמה תובנות

קונסטנטין סרגייוויץ' סטניסלבסקי 1863-1938,היה שחקן ובמאי רוסי שפיתח שיטת משחק הקרויה על שמו. השיטה ממשיכה להשפיע גם היום על תפיסת המשחק והתיאטרון בארץ ובעולם. באוטוביוגרפיה שלו "חיי באמנות" הוא מספר זיכרון ילדות מוקדם מגיל שלוש או ארבע; זו היתה הפעם הראשונה שלו על במה. הוא שיחק את דמות החורף בסדרת תמונות חיות של עונות השנה. הוטל עליו לשבת מתחת לאשוח גדוע עטוף בשלג מצמר גפן, מכורבל בפרוות. הוא לא הבין לאן עליו להביט ומה עליו לעשות. בסוף ההצגה הוא היה אמור לתחוב קיסם לתוך מדורה שיוצגה על ידי ערימת זרדים שנר דולק חבוי בתוכה. "רק בכאילו," הסבירו לו. ובמילותיו שלו:
"אסרו עלי תכלית איסור להגיש את הקיסם אל האש. כל זה נראה בעיני נטול הגיון. למה ה'כאילו' הזה, בשעה שאני יכול באמת לשים את גזר העץ לתוך המדורה?" ובלי היסוס הוא אכן הושיט את הקיסם לאש: "נדמה היה לי כי זוהי פעולה טבעית ומלאת הגיון, וטבעי מזה היה כשהוצת צמר הגפן ועלתה שלהבת. הכל נבהלו והקימו קול צעקה. חטפוני ונשאוני דרך החצר הביתה לחדר הילדים…"
והלקח? הפוך ממה שהייתם חושבים: "מאותו נשף," הוא כותב, "חיים בקרבי הרשמים הנעימים של הצלחה, שָׁהות מנומקת ומלאת פעולה על הבמה, [כלומר – הצתה!] ומאידך גיסא – שמורה בזכרוני חרפת המפלה, רגש אי הנוחות הבא מתוך חוסר פעולה וישיבה נטולת הגיון בפני קהל הצופים."

שתי המסקנות משלימות זו את זו: השימוש בחפץ האמיתי ואפילו המסוכן עדיף על כל "כאילו", ופעולה קונקרטית אמיתית היא מתנה לשחקן.
את שתי התובנות הללו אימצה פינה באוש באופן מלא.
אבל בנקודה הזאת בדיוק מתפצלת תפיסת התיאטרון של השניים; אמונתו של סטניסלבסקי בדבר האמיתי היא מוחלטת וקצת ילדותית; כמה שיותר טוב יותר. כשהעלה יונים הומיות לבמה (ויש אומרים צרצרים) כדי להמחיש את האווירה הכפרית של "גן הדובדבנים", איים צ'כוב המעוצבן לכתוב מחזה שיתחיל במילים:
"מה נפלא. מה שקט! אין שומעים את הציפורים, את הכלבים, את הקוקיות, את הינשופים, הזמיר, השעון ואת הפעמונים, אף קולו של צרצר אחד אינו נשמע."
"אבן זו," מודה סטניסלבסקי בעצב, "היתה מכוונת לעברי."

לכך בדיוק כִּוון הצייר יוסף הירש, המורה הדגול שלי לרישום, כשהסביר שיש הבדל בין המסמן למסומן; "כדי להראות שהקיר עשוי מלבֵנים לא צריך לצייר כל לבנה ולבנה," הוא היה אומר, "צריך לחפש מה המסומן אומר לך."

ובחזרה לקפה מילר

במקום להקים על הבמה בית קפה על כל פרטיו ודקדוקיו, בחרה פינה באוש (בשיתוף עם המעצב שלה רולף בורצ'יק) בפרטים המשמעותיים:
קירות שלתוכם מטיחות הדמויות את עצמן, או זו את זו. דלת זכוכית מסתובבת שמבודדת את הרקדנים בין מחיצות זכוכית עבות ומדגישה את המעגליות של המתרחש ואת הבועתיות של הבמה. המון כסאות ריקים (הרבה יותר מדי בשביל ששה לקוחות ומלצר) עם נוכחות רפאית, שמושלכים לצדדים ומפסלים את הנוף האלים והשביר שבו משוטטות הדמויות. שולחנות, לעומת זאת, יש פחות מן הצפוי, ורובם קטנטנים. לא תמיד שמים לב לכך. לאנשים יש נטייה לתקן ולנרמל את מה שהם רואים. זה כמו בית קפה שרואים בחלום ורק בזמן היקיצה נזכרים פתאום בשולחנות. למה כל כך מעט? כי שולחן הוא מוקד של התכנסות חברתית ו"קפה מילר" עוסק בניכור ובדידות. ומה עם כל הפרטים הקטנים של בתי קפה – מאפרות, אוכל, שתיה? הם לא נחוצים כי זה לא קפה אמיתי, זה בית הקפה הפנימי, שבנפש. כמה מן הדמויות יחיפות ולבושות בכותנות. תפאורה ריאליסטית מדי היתה מערערת את אמינותן. (כלומר – הן היו נתפסות כשתי מטורפות שפלשו לקפה.)

ויש עוד הבדל, לא פחות מהותי, בין תפיסת התיאטרון של פינה באוש לבין זו של סטניסלבסקי. כדי להמחישו אני חוזרת לזכרונות הילדות שלו. כי אצל סטניסלבסקי, כמו אצל אמנים רבים, אוצרים זכרונות הילדות המוקדמים את כל מה שיהיה כשיגְדל. שנים אחדות לאחר שמילא בהנאה כזאת את תפקיד החורף, ייסד סטניסלבסקי קרקס ביתי קטן. אחיו היה אמור למלא את תפקיד התזמורת אבל אי אפשר היה לסמוך עליו:
"הנה הוא מנגן ומנגן ופתאום – לעיני כל הקהל מתיישב על הרצפה באמצע האולם, מזקף רגליו ומתחיל מצעק: 'איני רוצה עוד לנגן!'" בסופו של דבר הוא מסכים לחזור ולנגן "תמורת חפיסת שוקולדה. אבל ההצגה כבר נפגמה בגלל תעלוליו הטפשיים, אבדה ה'ממשיות' של ההצגה. וזהו – הדבר החשוב ביותר בשבילנו, צריך להאמין … ובלי זה ניטל העניין מההצגה."

פינה באוש בוחרת בַּאמת על פני האמונה; מה שמתרחש על הבמה, אמיתי ככל שיהיה מבחינה רגשית, הוא הצגה. גם זאת האמת. לא רק שהיא לא מבקשת מן הקהל להשעות את כוח השיפוט, היא הורסת את האשלייה בכוונה "בתעלוליה הטפשיים"; היופי הלירי הכמעט קלאסי של התנועה ב"קפה מילר" משתבש לגמרי כש"המלצר" מזנק לעבר הכסאות. הפער הוא כל כך גדול שצופה תמים שהזדמן בשעתו לחזרה של אתי בן זקן על "קפה מילר", ייחס את הבלגן עם הכסאות לתקלות טכניות. "אבל בהצגה האמיתית זה לא יהיה ככה," הוא ספק שאל, ספק העיר במבוכה.

היעילות שבה מפזרים הכסאות את האשלייה, מייצגת מן הסתם את מה שקורה לדמויות שגעגועיהן נרמסים באלימות. אבל הצרימה הזאת גם מעוררת את הקהל כמו מכה על הראש. היא יוצרת ניכור ומגשימה את האידאל התיאטרון האֶפּי של ברכט, על הציפור שמזמרת בשמחה על הענף שלה, ותוך כדי כך גם מנסרת אותו…

תמונות מקפה מילר אצל השכן מרשימות
האתר של אתי בן זקן ואיתן שטיינברג

מחשבות על פינה באוש (1) – הסוד מבוא

מחשבות על פינה באוש (2) – מה באמת עשה הדוד לילדה על הדקדוק הפנימי של יצירתה, איך נוצר דימוי

מחשבות על פינה באוש (4) – הניחו לי לבכות עוד על קפה מילר

Read Full Post »

זהו הסרט הנפלא של שנטל אקרמן על פינה באוש. הקטע שעליו אני מדברת, סצנה מתוך 1980 (כך נקראת היצירה של באוש, על שם השנה שבה נוצרה), מתחיל בדקה 20:25 ומומלץ לצפות לפני הקריאה, על מנת להתרשם בצורה בלתי אמצעית, לפני שהפרשנות "תזהם" את הקליטה.

הדקדוק הפנימי

הצירוף "הדקדוק הפנימי" שייך לדוד גרוסמן כמובן. הוא מופיע בכותרת "ספר הדקדוק הפנימי" שלו, שבו אני שקועה בימים אלה. אבל בינתיים אני רוצה לשאול את המושג כדי לבחון את השפה התיאטראלית של פינה באוש, את הדקדוק הפנימי של הדימויים שלה. וכיוון שדקדוק הוא עסק קריר וכמעט מתימטי, אני רוצה להמשיך הלאה, או יותר נכון לחזור ולשאול מה מפיח בו רוח חיים, מה מקור הקסם של פינה?

בקטע שבחרתי אין תנועות משוכללות. רק כמה פעולות פשוטות שחוזרות על עצמן שוב ושוב. אני מכירה צופים רבים, בעיקר נשים, שהתקשו לצפות בו. "האונס הזה", ככה הן קראו לו, אף על פי שהגברים בו לגמרי לבושים, הם לא מפעילים כוח פיסי, וגם הנגיעות עצמן הן "תמימות", כלומר בלי איברי מין. אז איך ולמה נוצרת התחושה, ובעוצמה כזאת?

שורשים
פינה באוש משתמשת כידוע, בחומרים האישיים של רקדניה כבסיס לתהליך היצירה. היא נותנת להם משימות קטנות או מציגה להם שאלה זהה, ומִן התשובות שהיא מקבלת היא רוקחת את הכוריאוגרפיות שלה. אין לי מידע מוסמך על השאלה שהולידה את הקטע הזה, אבל כבלשית חובבת (ולפעמים אני חושבת שזה מה שאני, בלשית של אמנות בינתחומית), אני משערת שהיא ביקשה מהרקדנים שלה להיזכר בגילויי החיבה האינטימיים שהרעיפו עליהם המבוגרים, בילדותם. לא מעשים אסורים שקורים חלילה בסתר בחדרי-חדרים, אלא דווקא במחוות הגלויות, התמימות: דגדוגים, צביטות בלחי, ליטופי שיער, הנפות. יש אפילו "דוד" אחד שכוסס את ציפורניה של הגיבורה (נאזארת פאנאדרו הספרדייה, אחת הרקדניות הנפלאות של פינה באוש).

נטיות
וכאן נכנס הדקדוק לתמונה. כי הזכרונות האלה אינם מופיעים כפשוטם אלא "בנטייה". נטיות בדקדוק הן שינויים קבועים בצורות השמות והפעלים בהתאם לזמן, מין, גוף, בניין, מספר וכדומה. (ילד, ילדה, ילדים, ילדי, ילדךְ, ילדךָ…). אני משתמשת במונח הזה באופן חופשי כדי לתאר את השינויים הקטנים שפינה עושה בפיסות המציאות שֶׁבְּיָדה. כמה מהנטיות חופפות לנטיות לשוניות (למשל יחיד-רבים) אבל לא בהכרח. אמנה כמה מן הנטיות הבולטות בקטע:
גיל – מילדה לאישה (מובן מאליו).
יחיד-רבים – בדרך כלל יש ילד אחד ו"דוד" אחד בכל סצנה. פינה מכתרת את הילד (כלומר את "הילדה") ב"דודים" רבים שפועלים בו-זמנית. גם "החיבובים" חוזרים שוב ושוב.
הדודים מבצעים את מעשיהם באופן ניטראלי וענייני, בפנים כמעט חסרי הבעה.
הסאונד שכולל בדרך כלל קריאות ודיבורים ("איזה מותק!" "כמה גדלת!") מושתק, ומוחלף בשיר אביב ואהבה.

אפשר להגדיר את הנטיות האלה גם כסדרת הזרות. נשמע קל ופשוט: קח רגע יומיומי והטה אותו. הפוך אותו לתיאטרון מחול ייחודי. כל אחד יכול. או שלא.

להמציא ולגלות
ב"גן השבילים המתפצלים" של בורחס יש סיפור קצר בשם "משנתו של אבֶרואֶס". גיבור הסיפור, המלומד המוסלמי אבֶרואֶס, נושא נאום קצר על השירה. הוא מתחיל ממשורר בשם זוּהאיר שכתב כי "במשך שמונים שנות יגון ותהילה ראה פעמים רבות כיצד מכה הגורל בבני-אדם כמו גמל סוּמא. עבד-אל-מאליק גורס שדימוי זה שוב אינו עשוי להפליא. על הסתייגות זו [אומר אבֶרואֶס] אפשר להשיג השגות רבות. ראשית, אילו מטרת השירה היתה האפתעה, כי אז לא היינו מודדים את כוח קיומה במאות שנים אלא בימים ובשעות בלבד ואולי בדקות. שנית, משורר גדול הוא יותר בבחינת מגַלֶה מאשר בבחינת ממציא. בכדי להלל את אבן-שרף, איש ברחא, נהוג לומר שרק הוא יכול לדמות את כוכבי השחר המחווירים לעלים נושרים מן העצים. אילו באמת כך היה, כי אז היתה זו הוכחה שדימוי כזה הוא שדוף, כי דימוי שרק אדם אחד יכול להלבישו במילים, אינו נוגע בעצם לאיש. קיימים על פני האדמה דברים עד אין ספור, ואפשר לדמות כל דבר למשנהו. דימוי הכוכבים לעלים אינו יוצא דופן יותר מאשר דימויים לדגים או לציפורים. לעומת זאת, אין לך כמעט אדם שלא יחוש אי-פעם כי הגורל עשוי להיות חזק ונוקשה, תמים ובלתי-אנושי כאחד. כדי לתת עדות לתחושה זו שהיא ארעית ואולי מתמדת, אך לאיש אין מפלט ממנה, נכתבו טוריו של זוּהאיר."

ובחזרה לפינה באוש
פינה לא ממציאה. הדקדוק שלה אינו משחק שרירותי בנטיות. כשהיא מציבה אישה במקום ילדה – היא חושפת את הצד המיני, הפולשני של הנגיעות האלה. כשהיא מציבה גברים רבים בִּמְקום גבר אחד, ולא שיכורים עם זיפים אלא גברים "נורמטיביים" לובשי חליפות ומעונבים, היא מדברת על המערכת כולה, על ההֶקְשר התרבותי שהופך את האישה לאובייקט למישוש, שמוליד את חוסר האונים שלה, את הפאסיביות המכאיבה.
ויש גם אפקט רטורי, כמובן: הלבוש הפורמלי מעצים את הסְליזיוּת על דרך הניגוד. הנגיעות "התמימות" הן הרבה יותר מאיימות מנגיעות ישירות. האיפוק יוצר מתח, החשש מהִדרדרות גובר ככל שהמוסיקה מאיצה והמגע נהיה יותר קדחתני. הגברים חוצצים מדי פעם בין האישה לקהל, מסתירים קצת את המתרחש. והמוסיקה, הו המוסיקה הפסטורלית היא נציגת ההשתקה וההכחשה. והיא מרככת גם את הצופים. היא מפרקת את ההגנות שלהם, מרפה את השריר הפנימי המגוייס כדי לצפות בהתעללות. וכשהאגרוף אכן פוגע, הוא הרבה יותר כואב.

ויש עוד משהו, אחרון, שלא קשור לדקדוק אלא למאמר הקודם שלי על פינה. פתאום נזכרתי בידידי המלחין היקר איתן שטיינברג שמלחין חלק ניכר מיצירתו בזמן שהוא מקשיב באוזניות לרשת ג'. זה נשמע מטורף, אני יודעת, בייחוד למי שמכיר את המוסיקה שלו – אבל הוא טוען (ואל תתפסו אותי במילה, אני משחזרת כאן את ההסבר במילים שלי) שהמוסיקה של רשת ג' מעסיקה את המודע שלו, וכך הוא יכול להתחבר ישירות לתת מודע, לרבדים היותר עמוקים.

יש לי תחושה שגם פינה באוש מעוללת משהו כזה, אבל לצופים. שהיא מצאה דרך להעסיק את המודע שלהם בזמן שהיא פורצת באין מפריע לתת מודע שלהם. כלומר שלנו. ואני לא מדברת כאן על מוסיקה, אלא על כלל יצירתה, כפי שהיא משתקפת בדימוי המסוים הזה; על פני השטח מתעללים כאן באישה. אבל הקטע עוסק בעצם בילדה שהיתה. בילדים שאנחנו היינו. באופן שבו טראומות ילדות צילקו אותנו. באופן שבו הן משתחלות לחיינו הבוגרים ומשכפלות את עצמן.

מחשבות על פינה באוש (1) – הסוד מבוא

מחשבות על פינה באוש (3) – אמת או כאילו בין פינה באוש לסטניסלבסקי, על קפה מילר ועל כוחה של פעולה אמיתית

מחשבות על פינה באוש (4) – הניחו לי לבכות עוד על קפה מילר

Read Full Post »

Older Posts »