כאב, מסתורין, עירום, עוצמה ופגיעוּת, בצילומי הילדים של סאלי מאן

1. עוצמה ופגיעות

חיפשתי תמונות של ילדות או נערות לעטיפות של בנות הדרקון. חיפשתי עוצמה ופגיעות ומצאתי אין-קץ חמידוּת ומתיקות ופוזות פתייניות. ואז הגעתי לסאלי מאן (Sally Man צלמת שלא יכולתי להרשות לעצמי משום בחינה), ול-Immediate Family סדרת צילומים משנות השמונים, שבה תיעדה את שלושת ילדיה, אמט, ג'סי ווירג'יניה, בחווה המשפחתית.

אמט ג'סי וורג'יניה, צילמה, סאלי מאן. ברור שהעוצמה לא מאיימת עליה, שהיא לא מנסה לצמצם או להמתיק אותה.

*

2. נרקיס

צילמה סאלי מאן

מן הצימאון, התשוקה למי הבריכה שעוד לא רוסנה על ידי חרדת הלכלוך, צף כבדרך אגב נרקיס של קראווג'יו. גרסת חולין נוגעת ללב וגם קצת קומית של המיתוס.

נרקיס, קרווג'יו, 1597-99

*

3. מוות

ג'סי וצבי, צילמה סאלי מאן

מה שריתק אותי פה זה הניגוד בין התוכן לצורה הסימטרית, בין תנועת החיים הקצת גנדרנית ומבוישת, ותנועת המוות הענוגה בדרכה. הילדה והצבי כמעט משקפים זה את זה. רק הדלי של הדם מפר את האיזון.

כאב ומסתורין הם נתח משמעותי מהיַלדוּת, ולניסיון למלא את הסדקים האלה בבוטוקס, מטעמי נוסטלגיה או מאגיה (אם נָציג ילדות תמימה ומאושרת אולי היא תהפוך לכזאת), או חרדה ממורכבות, מסתירות, יש מחיר. ויתור על ריבוי קולות הוא גם ויתור על אמת ועושר; חצי חיים.

צילמה, חנה ריבקין-בריק. אני לא יודעת למה הרגשתי צורך לשים את הצילום הזה ליד ג'סי והצבי. אולי נזקקתי לקצת אור.

*

4. ג'סי נושכת

סאלי מאן, ג'סי נושכת. לחצו להגדלה

ראשית המבט העוצמתי הדחוס ברגשות ומחשבות; שיירי זעם, נוחם וחשד, ריסון ופיוס.

שנית, הגוף המפורק, המחולק על ידי קווים ונוצות ובו בזמן ומחובר בקליעה לזרוע הבוגרת שנושאת עדיין את סימני הנשיכה.

מעבר לריאליזם ולשרידים התיאטרליים של ההתחפשות, יש בצילום גם רובד מופשט, מעין מפה של רגשות ויחסים משפחתיים, של התנפצות והתאחות, לא על ידי מחיקה.

*

5. ג'סי זוהרת

סאלי מאן

את הביחד הזה של השלישייה שהוא בו בזמן גם היבדלות ובדידות, אני זוכרת היטב מילדות. וגם את הזוהר שלא מהעולם הזה שאופף את הילדה הכי יפה בגן, שיִכבֶּה בכוח, בבת אחת, כשמישהו ילחץ על כפתור החיפצון. אז בקשר למיניות:

"אנחנו מפיקים ספרות ילדים השותקת שתיקה כמעט מוחלטת בנושא המיניות, מן הסתם כדי לאפשר לנו עצמנו להאמין שילדים הם באמת תמימים כפי שאנו טוענים – שחייהם נטולי מיניות. אולם בעשותנו כך אנו מקשים על ילדים לספר לנו על דאגותיהם המיניות: שתיקתנו בנושא זה מכריזה בבירור שאיננו חפצים לשמוע על כך, שאנו חושבים שילדים בעלי דאגות כאלה אינם נורמליים. … התוצאה הסופית של השתקת האחר [הילד] היא שאנו הופכים אותו בפועל לבלתי נתפס בשבילנו.

מתוך פרי נודלמן, "האחר: אוריינטליזם, קולוניאליזם וספרות ילדים", מאמר מכונן שכבר חזרתי וציטטתי (ככל שעיר האושר מתרחבת, מתרבים הצמתים שבדרך)

*

6. עירום

כמובן שצילומי העירום (ובמידה פחותה מעט גם צילומי הפציעות וכו') גרמו לשערוריות, האשמות בפורנוגרפיה. וזה נורא בעיני, שאימת הפדופילים מקשה עלינו להביט בילד עירום, שהיא דוחקת בנו לכסות אותו מפניהם (או מפני הפדופיל הפנימי שאולי מקנן בתוכֵנו). זה די נורא שאנחנו מניחים לפדופילים להכתיב, שלא לומר – לזהם – את היחס שלנו לגוף של הילדות והילדים שלנו. והכי עצוב שזאת צנזורה של אהבה; איך כתב איציק מאנגר: בעיני אמי אביט / נפשי בי משתוחחת, / לא נתנה לי אהבתה / להיות ציפור פורחת.  

סאלי מאן "הפעם האחרונה שאמט הצטלם בעירום" לחצו להגדלה

לרגע חשבתי שאמט יושב בקצה סירה, אבל זה רק גופו שמפצל את המים למעין קווי מתאר של סירה (ועל מה בעצם הוא מניח את היד?). יש הרבה מסתורין בתמונה הזאת, של מים שהפכו למוצק, של סערה במעמקים ודממה על פני השטח, אופל של נבואות לב וסירות ללא תחתית.

*

7. מזל

האמון, האינטימיות והחירות (להיות מי שאת) ניכרים בכל צילום, ובכל זאת בדקתי ליתר ביטחון, מה אומרים ילדי מאן שבגרו. לא מצאתי התחשבנות, להפך: וירג'יניה, הבת הצעירה, אומרת, שאנשים לא מבינים איזה מזל לא ייאמן היה להם שאמא שלהם היתה בבית כל הזמן, הם היו גאים בצילומים והרגישו שותפים ליצירה.

*

8. אמט ואלונה

למטה, מיכל חלבין, "אלונה בחדר השינה"

"אלונה בחדר השינה", היא חלק מסדרת אמני מופע שצילמה מיכל חלבין בעיירות קטנות. היא קורית בשומקום, במרחב שהוא לא פנים ולא חוץ, או גם וגם; הפרספקטיבה של החדר מתלכדת באופן מוזר עם הפרספקטיבה של נהר הטַפֶּט. קפלי הסדין מתפקדים כמו אדוות מדומות, במין היפוך של זרמי המים של אמט שמשרטטים סירת רפאים. אני תוהה אם יש קשר בין הצילומים, השפעה ישירה או מובלעת. (גם הסדין המוכתם הכמעט צואַתי, מחזיר אותי לבריכה המלוכלכת של ההתחלה).

ובכל מקרה, הנערות על עטיפת "ספר האבות" ו"ספר המשאלות", צולמו בסופו של דבר על ידי מיכל חלבין. תודה ענקית.  

*

ואם כבר "בנות הדרקון": גילי איזיקוביץ ראיינה אותי להארץ, ולטובת מי שלא מנוי, הראיון נמצא גם פה.

כתבתי את זה כאגדה כדי לא להיות מוגבלת על ידי הפרופורציות של המציאות וגם כי רציתי אפשרות לכתוב סוף טוב. … רציתי לכתוב שיש ריפוי ויש תיקון".

איריס גנור (אלה יוונייה קוראת ספרים) כללה אותן ברשימת עשרת ספרי המקור האהובים של תשפ"ב:

שלושת הספרים האלה, הטרילוגיה המופלאה הזו, נכרכו כאן יחד, משום שאין באמת דרך להפריד ביניהם; סיפורן של הילדות הנשכחות, האבודות, הנדחות, הפחות נחמדות לעתים, או חסרות משפחה או גם וגם, שנגזר גורלן להיות מוקרבות לדרקון המאיים על העיר, כדי שהעיר תהיה שלווה למשך שנה, ואחר כך לעוד שנה. ולאחר שהן גוברות עליו, מבני הכח לא מתערערים, והן עדיין דחויות ועדיין בעלי הכח ממשיכים ליהנות מכל מנעמיו.
סיפור אגדה מופלא ונהדר, שכדאי לכל ילדה ולכל אשה לקראו. וגם לגברים כדאי.

וביקורת של דפנה לוי ב"ישראל היום"

אחד מסיפורי ההרפתקאות הסבוכים, חורצי הלב, אך גם מלאי הנחמה שנכתבו בשנים האחרונות בעברית.

*

את טרילוגיית בנות הדרקון

אפשר לרכוש באתר ההוצאה ב-50% הנחה!

ונותרו עוד 5 ימים להדסטארט של "ספר תום"

מסע ביצירתה של תום זיידמן-פרויד, המאיירת המופלאה!

שנה טובה לכל באי עיר האושר

שנה של תיקון וריפוי והפתעות טובות

Read Full Post »

בואו נדבר על עירום בפסטיבל ישראל 2017 (בעיקר על פינדורמה)

הערה מקדימה: החלטתי לא לשים בפוסט שום תמונת עירום, כדי שגם מי שמתנגד יוכל להקשיב.

(וכל השאר – הסירו דאגה מלבכם, זו גזרה חד פעמית שתחלוף עם הפוסט).

אז עכשיו שראיתי, בואו נדבר על עירום בפסטיבל ישראל 2017. בסך הכול ראיתי השנה שלושה מופעים וסרט. בשניים מן המופעים היה עירום. באחד (פינדורמה) עירום גורף ומתמשך של קבוצת רקדנים ורקדניות, באחר (טרנספיגורציה) עירום מלא של איש אחד לרגע. בסרט (The Ferryman) היה עירום חלקי, שדיים, שגרם לגבר הדתי שישב לפני לעזוב את האולם. אשתו נשארה. המופע הרביעי של רוברט וילסון היה נטול.

משמאל רוברט וילסון, הטייפ האחרון של קראפ, פסטיבל ישראל 2017. מימין בובת קצ'ינה של ליצן אינדיאני. (רק הערה חזותית, למקרה שלא אספיק לכתוב על וילסון)

וילסון בהחלט שווה פוסט, וגם טרנספיגורציה. The Ferryman היה מאכזב ולא חשוב, עדיף לעלעל בחוברות ישנות של נשיונל ג'אוגרפיק. אבל מוטב שאכתוב על פינדורמה כל עוד הוא טרי בתוכי, כי זה היה מופע יוצא דופן; עוצמתי ופורץ גבולות ובו בזמן מאופק וצנוע (שילוב נדיר במיוחד. בדרך כלל נדרש אגו כדי לפרוץ אותם, זה כמעט בלתי נמנע) ויותר מכל – אנושי, וגם פוליטי, בדיוק בנקודה שבה אי אפשר להפריד בין שתי המילים.

אז מה קרה שם בעצם? ובכן; המופע התקיים על הבמה הגדולה של אולם שרובר. זאת אומרת שהקהל חוצה את האולם הריק ועולה לבמה שנתחמה במסכים והפכה למין חדר שחור, אפלולי וריק. בלי מושבים או סימוני טריטוריה שמפרידים בין קהל למופע – האנשים מתיישבים במין מעגל גדול באמצע הרצפה. לרגע דאגתי לאמי בת השמונים ושש והברך הכואבת, אבל מיד צץ מישהו ושאל אם היא צריכה כסא והביא לה אחד. אני הצטרפתי בינתיים למעגל שהלך ונסתם מרוב אנשים שהתיישבו בתוכו מבלי שמישהו עצר בעדם.

ואז הופיעה אישה (לבושה) נושאת חפץ בהיר בוהק ופילסה את דרכה למרכז הקטן של המעגל. החפץ יתגלה עוד מעט כיריעת ניילון עצומה מקופלת ומגולגלת שוב ושוב למין גוש הדוק. האישה מתחילה לפרוש את הניילון על הרצפה, ובכל פעם שהיא פותחת קיפול אנשים נאלצים לסגת כדי לפנות לניילון מקום. יש הרבה קיפולים והרבה נסיגות וצחקוקים (במין וריאציה על הפתגם היידי, "האדם חושב ואלוהים צוחק"). רקדנים נוספים מצטרפים אליה וביחד הם פורשים את הניילון עד שרצועה ארוכה ורחבה של ניילון חוצה את הבמה. הקהל של פינדורמה יושב לאורכה, משני הצדדים. פורשי הניילון (לבושים כולם, בבגדים נטרליים ויומיומיים) נשארים בקצוות הצרים של היריעה.

ואז מופיעה אישה עירומה עם דלי שקוף מלא בבועות ניילון מלאות במים. היא צועדת לאורך היריעה, וכשהיא מגיעה למרכז היא מתחילה לפזר את הבועות השמנות הקפיציות על הניילון. אחר כך היא נעמדת במרכז היריעה, מרוקנת על ראשה בקבוק מים ומשתופפת, ספק זוחלת ספק מתפלשת ללא קול מלבד צליל גופה המחליק על המצע הרטוב וקול בועות המים הנמעכות ומתפוצצות.

התאורה אפלולית, כמעט רמברנדטית, וכשפורשי הניילון מתחילים למשוך את היריעה, עוברים בה רצי זהב כמו בתוך מים. לאט לאט הם מגדילים את התנועה ומתחילים להניף את הניילון בגלים הולכים וגדלים שמטלטלים את האישה מצד לצד.

תאורה רמברנדטית.

זה באמת יפה ומדויק. לא קל לשלוט כך בניילון ענק. וכבר ניחשתי את זה בעצם, מחומרי היח"ץ של פינדורמה, וזה רק עורר בי חשש מעירום לירי בנוף ניילון מיופייף, שמצמידים לו כמה מילים גדולות בתקווה שזה יתפוס. וטעיתי בענק.

ליה רודריגס שיצרה את פינדורמה לא נשאבה למשחקי היופי. יש משהו עמום בתמונת האישה בין הגלים שיצרה. לא לגמרי ברור אם זה גוף או גופה. (נזכרתי בסיפור של ריימונד קארבר על כמה חברים שיוצאים לחופשת דיג ומגלים גופת אישה עירומה בנהר, ורק קושרים אותה שלא תיסחף ודוחים את הדיווח כדי לא לקלקל את החופשה. לרגע היתה לי הרגשה שגם אני כמותם, מבלה מול גופה).

והאנשים האלה שעושים גלים בניילון, הם ספק פועלי במה, ספק כוחות עליונים (אלוהיים או אנושיים) שרירותיים עד מתעללים, כמו ב"פעולה ללא מילים" של בקט, שבה אדם מושלך שוב ושוב אל במה ריקה בוהקת, וכל מיני דברים יורדים אליו מן השמיים: עץ שמטיל צל, קנקן מים, קוביות, חבל ומספריים, וכולם נמשכים בזה אחר זה, לפני שהצליח להשתמש בהם.

ובחזרה לפינדורמה – כשהגלים גואים, מלבים המפעילים את התנופה וזה את זה בקריאות, מה שמושך אותם עוד טיפה אל הקוטב המתעלל. ובו בזמן יש משהו מאופק ומפוכח בשפה התיאטרלית של פינדורמה. סוג של יושרה. זאת הצגה, אומרת ליה רודריגס כשהיא חושפת ומפרקת את הפעולה, משבשת סיבה ותוצאה: האישה צריכה להרטיב את עצמה קודם, לפני שהיא צוללת לנהר הניילון.

מים שנוזלים וניתזים על הקהל גורמים לו לסגת, להרים תיקים, לחלוץ נעליים. "היו צריכים להגיד לנו לבוא עם בגדי ים," צוחקת אמא שלי. אבל אז זו היתה הצגה אחרת לגמרי. הקהל היה בא להשתעשע במין פארק מים. הוא היה מוכן למה שקורה, הוא היה בשליטה. ברבות מן ההצגות שראיתי לאחרונה מתקילים את הקהל, ולא מתוך כוונה להקשות או להביך. זה מין נתון בעולם הבימתי – ואולי לא רק בו – תחושה של חוסר ביטחון, של לא-הכול-בשליטה. הבלתי צפוי יכול להגיח כל רגע ולמשוך את השטיח מתחת לרגליים.

אבל בפינדורמה זה לא רק אישי ופרטי. ההררכיות לא מקובעות, יכולות להתחלף בן רגע, כמו בחלום. הכוחות העליונים שהפעילו את הסערה מגיעים בסוף הפרק לנגב את השלוליות. הם זוחלים כמו עובדי ניקיון בין רגלי האנשים (אבל גם מקימים אותם, מזיזים אותם ממקומם). יש משהו אמורפי במרחב, תחושה של ארעיות, נדודים, שלא לומר פליטוּת.

בפרק הבא יהיו הרבה בועות מים והרבה גופות בנהר. כלומר לא בדיוק גופות. התמונה קרובה לבית המרחץ הטורקי של אנגר (הצייר הצרפתי) כמעט כמו לגיא הריגה של אנשים שהופשטו מבגדיהם (נניח היהודי הנצחי של הירשנברג, וגם תמונות נוצריות של חוטאים ביום הדין). אולי קצת יותר נוטה לקוטב האפל, מבלי להישאב לתוכו. הרקדנים מבליחים מדי פעם בסערת הניילון כשהם גוררים זה את זה. לא ברור אם הם חונקים או מנסים להציל.

ליה רודריגס ביססה את הכוריאוגרפיה שלה, על מילה שזיקקה מסיפור של קלריס לי ספקטור, המילה שפירושה להתאמץ לנשום משמשת לתיאור נשימה ראשונה של תינוק ונשימות אחרונות של חולה. התנוחה-תנועה שעליה מבוססת הכוריאוגרפיה הרזה והעקשנית של פינדורמה – היא אפילו לא עמידה על ארבע, זה קרוב מדי לקרקע מכדי להחשב עמידה על ארבע, אבל לא עד כדי השתרעות או מנוחה. הנסיון הזה להתרומם או אולי לשכב ולנוח חוזר לכל אורך המופע ומחליף משמעויות. כשהסערה הגדולה שוככת הניילון נותר על הבמה צחיח כמו ימה שהתייבשה, אנשים זוחלים עליה ומחפשים מים. (וגם זה, כמו הפליטים הטובעים, כתוב במציאות).

תפיסת המרחב של פינדורמה משליכה גם על תפיסת הזמן.

בחלק הראשון רודריגס מולידה את המרחב שבו מתרחש המופע מתוך הכאוס של הקהל.

בחלק השני הקהל יושב על שפת המרחב החדש כמו על שפת נהר.

ובחלק השלישי והאחרון של פינדורמה הניילון מסולק. אין יותר טריטוריות, אין שום חלוקה בין שטח קהל לשטח מופע. הרקדנים העירומים ממשיכים בשלהם בין רגלי הקהל שקם על רגליו, נקהל סביב התרחשות כמו ברחוב או מנסה להציץ לאחרת מעל הראשים שמסתירים, מבוסס בשלוליות בזהירות, באפלולית, עם התיקים והנעליים בידיים. הוא חלק ממה שקורה לאחרים, וגם לא. כמו בחיים.

הכול קורה לגמרי כאן ועכשיו. המים שנוזלים מהמופע מרטיבים את הקהל. אבל זה גם זמן מסוג אחר, מיתי והסטורי של בני אדם כקבוצה. אנחנו היינו שם כשזה התחיל, כשהמרחב נברא מן החשיכה, ואנחנו חלק מזה כשהוא מתפרק.

אז על מה זה פינדורמה? על בני אדם באשר הם, יפים – לא במובן מיני דווקא, יפים כמו כל מי שנברא בצלם אלוהים – וגם חשופים ופגיעים, מנושלים ממקומם וממשיכים בכל זאת, ביחד, אבל גם לבד, מתאמצים לנשום ולהתקדם על אף הכוחות שמופעלים עליהם. וכל זה קורה בפשטות נטולת פאתוס, בצמצום, בענייניות, בחמלה.

בדרך החוצה אנחנו שוב עוברים באולם הריק. כמה אנשים מניחים את התיקים שלהם על המושבים המרופדים, מתיישבים כדי לנעול נעליים, כמו על ספסל במלתחה על שפת הים. זה המשך טבעי לסגולה הדמוקרטית של העבודה, לדרך הכמעט אגבית שבה היא מערערת הררכיות, לא מתרשמת מעושר ומכובדות, לא מבדילה בין בני אדם.

אני לא מתפלאת לשמוע שליה רודריגס ממוקמת מאז 2004 בשכונת פחונים בריו דה ז'אנרו. דווקא שם, במקום של עוני ואלימות היא בחרה ליצור ולהציג. לא התאים לה לפנות רק לאנשים שבעים. היא רצתה לערבב קהל.

ובחזרה לעירום. העירום של פינדורמה הוא עירום של אנושיות ופגיעות. אבל חופש העירום הוא חלק מחופש היצירה גם כשהוא בוטה (גם כשאיש חילוני לעילא ואהוב עלי שצופה בו, אומר לי שהוא "מרגיש מחולל"). כי בשביל זה יש אמנות, כדי לשקף את העולם האנושי החיצוני והפנימי, את התודעה על כל סדקיה ונקיקיה, גם הפחות נלבבים. כדי להרחיב ולהעמיק ולעורר את המחשבה והרגש וההבנה בין בני האדם, שלא יסתיידו.

ופסטיבל ישראל בהנהלתו האמנותית של איציק ג'ולי דואג לכך. תודה.

*

עוד על עירום וקצה באמנות

על "שעה עם אוכלי כל"

על "יותר מעירום" של דוריס אוליך

על השער לאמנות של מרינה אברמוביץ (ויש גם מוסר השכל)

בגדי הכעס והאהבה – על cut piece של יוקו אונו

על "נבוכים שנים" (ועל סיפור קצר ומופלא של היינריך פון קלייסט)

פוסט שמתחיל בשיעור גיטרה של בלטוס

כמה הערות על נוטות החסד – או – "זה יותר מדי אידיוטי מכדי להיות סכיזופרני"

בואו נדבר על "נתון" של מרסל דושאן

וכן הלאה.

אה, כן, וגם אומרים שאין פה צנזורה (עדיין אומרים?)

*

תוספת מאוחרת – בעניין סתימת הפיות וחופש התרבות וסולידריות אמנותית:

מכתב גלוי שפרסמה למיס עמאר תושבת עכו ואחת מקבוצת היוצרים שפרשו מן הפסטיבל, ליוסף מוני, המנהל האמנותי החדש. התפרסם בעיתון הארץ http://www.haaretz.co.il/gallery/opinion/.premium-1.4179621 ואפשר לקרוא אותו גם פה https://maritbenisrael.files.wordpress.com/2017/06/lamis.pdf

Read Full Post »

על "יותר מעירום" של דוריס אוליך

(התראת עירום וקצה? כנראה).

בתום המופע עמדתי בתור לשירותים בין כמה גברות מבוגרות. "אז מה המסר?" קראה אחר מהן פתאום, ספק שואלת, ספק קובלת על היעדרו. ואחרת, גבוהה וסמכותית, שמחה שסוף סוף מישהו אומר את זה, והוסיפה בזלזול, "הרי זה [מה שראינו על הבמה] מה שרואים בכל מלתחת נשים…" ושלישית התפרצה בהתלהבות כבושה, "אני דווקא חשבתי על זה: המסר הוא שצריך לקבל את הגוף כמות שהוא." והגבוהה (באינטונציה שיש בה יותר, 'מה הרבותא?' מאנחה) סיכמה: "נו, את זה אני עושה כבר שבעים שנה…"

הכוריאוגרפית האוסטרית דוריס אוליך, כך נכתב בתוכנייה של פסטיבל ישראל:

מפצירה בנו 'לחגוג את הגוף שלנו' כשהוא חשוף ונקי מכל עכבות חברתיות… [המופע הוא] מגרש משחקים שבו הגוף העירום נבחן ללא דעות קדומות, באופן משעשע ומשוחרר. במרחב האוטופי… מתמוססת המבוכה, ובמקומה נחשף… הגוף היפה ביותר – הגוף הלא מושלם.

"נראה מלבב ושווה במיוחד," כתבתי לפני המופע. אני עדיין חושבת שהוא שווה. אבל מלבב? גם הקליפ הטעה אותי. הוא עדיין מטעה. [עדכון: הסרטונים שהתלוו לפוסט הזה נמחקו. זה קליפ שמצאתי במקום]

<p><a href="https://vimeo.com/180018708">Doris Uhlich &bdquo;more than naked&ldquo; Trailer</a> from <a href="https://vimeo.com/tanzhausnrw">tanzhaus nrw</a> on <a href="https://vimeo.com">Vimeo</a&gt;.</p>

.

זה לא רק נשמע, זה גם נראה אופטימי. כמעט פוסט היפי; התשובה האולטימטיבית להקצנות ולהדרות, למשטור המחשבה, היופי והגוף. אלא ש…

איך אני אגיד את זה? לפני שנים טופלתי על ידי מכשפה. הגעתי אליה אחרי כישלון בזק בפסיכואנליזה (שלוש פגישות בלבד), וכמעט באימה שאלתי, "מה, עכשיו אני שוב אצטרך לספר הכל מהתחלה?" לא היתה לי סבלנות לחזור וללעוס את הסיפור. והיא ענתה, "מה פתאום. מה שאני רואה, אני ממילא רואה, ומה שאני לא רואה – לא יעזור גם אם תגידי…"

בלי להתווכח עם התוכנייה ועם הקליפ, אני, מה לעשות, ראיתי דברים אחרים ב"יותר מעירום", רבים כל כך שאני לא יודעת ממה להתחיל. אשתדל לקצר כדי לא לגלוש מהסיר. וראשית, לטובת מי שלא ראה – תקציר נייטרלי ככל האפשר של ההתרחשות:

שנים עשר רקדנים עירומים כביום היוולדם. שש נשים, ששה גברים. מגוון (יחסי) של צורות, אברים וגופים. אחד הרקדנים שחור בעל גוף קצת נשי, אחת הרקדניות מזכירה את ונוס של רובנס. הכוריאוגרפית בפינת הבמה, בעמדת די ג'יי, לבושה בחולצה ומגפיים קצרים בלבד. הרקדנים מתנועעים קלות בקצב המוסיקה, ועד מהרה הם מתחילים להרטיט ולטלטל כל שריר רפוי בגופם: יריכיים, תחת, בטן, שדיים, זרועות, לחיַיִם… קודם כל אחד מרטיט את אבריו שלו ואחר כך את של האחרים. בהמשך הם בודקים צלילים, בעיקר הטחות של הגוף בבמה, והקשות של אברים שונים זה בזה. גם כאן הם חובטים בעצמם ואחר כך זה בזה בהרכבים ושילובים שהולכים ומשתכללים. להרף עין נותנים ידיים במעגל. ופתאום הם נוטשים את הבמה, יושבים על מדרגות האולם, שותים מים ונועלים נעליים בזמן שהכוריאוגרפית יוצאת מעמדתה, מתפשטת, מנופפת בחולצתה. הרקדנים חוזרים בינתיים. הם קופצים על הבמה (בשלב מסוים המוסיקה משתתקת ורק צליל הנעליים נשמע). לבסוף הם חולצים את נעליהם וחוזרים לחבטות שנהיות יותר מורכבות ופנטסטיות וגם להרטטות. הכוריאוגרפית חוזרת ומתלבשת, אוספת את שערה. המופע חוזר בהדרגה ומתקרב לנקודת ההתחלה. הרקדנים מתנועעים קלות לצלילי המוסיקה.

ונוס של פטר רובנס (פרט). סביבות 1614

אני אוהבת כוריאוגרפיות שנגזרות ממשימות קונקרטיות (כמו טלטול והרטטת שרירים רפויים). זה מחסן אותן מהכללות ודרכים סלולות. ב"יותר מעירום" המשימות קשורות בטבורן לרעיונות על שחרור מעכבות ומדעות קדומות, אבל התוצאה, כמו במקרים רבים, חורגת מן הרעיונות הגלויים שהולידו אותה, מגלה בהם שכבות נסתרות ולרגעים הופכת אותם על ראשם.

דוריס אוליך הטילה על הרקדנים לטלטל כל שריר רפוי בבשרם. זה לא חסר תקדים; אני זוכרת רגע כזה ב"שתיים שעשוע ורוד" של יסמין גודר למשל, אבל הטוטליות והיצירתיות שבה אוליך ורקדניה מתמסרים למשימה הופכת את הצפייה לחוויה של גילוי; אסתטי, רגשי ורעיוני.

אסתטי כי לשרירים המטולטלים יש אותו חן חדש-ישן שמייחס היינריך פון קלייסט למריונטות, במסה המכוננת שלו "על תיאטרון המריונטות". לכל תנועה של המריונטה, אומר קלייסט, יש מרכז כובד משלה. "הגפיים שאינן אלא מטוטלות, נעים בעקבות מרכז הכובד שלהן באופן מכני, מאליהן, בלי סיוע נוסף." המריונטות "נשלטות אך ורק על ידי חוק הכבידה," ולפיכך "פטורות מן המוּדעוּת העצמית, האויבת הגדולה ביותר של החן הטבעי." (תרגום ג' שריג).

מרתק לעקוב אחרי המתרחש מתחת לעורם של הרקדנים, כמו לצפות בשמיים מעוננים המשתנים בהילוך מהיר. זה מרתק במיוחד אצל הרקדנית הרובנסית וסותר באופן מרענן את אידאל הרקדנית השדופה, שלא לדבר על רכותו הסודית המפתיעה של הבשר הגברי.

עד כאן אני פחות או יותר מסונכרת עם התוכנייה, אבל מהר מאד צפו דברים נוספים והסיטו את חוויית הצפייה. שמתי לב שכל רקדן מנסה בבדידותו להרטיט את עצמו, וכשזה לא מספיק הוא חובר לרקדן אחר. הם מנסים להרטיט זה את זה, ומהר מאד גם זה לא מספיק. הם מחליפים הרכבים, מנסים שלישיות, רביעיות… בחיפוש אחרי הריגוש הבא, האולטימטיבי. על אף התנוחות היצירתיות עד אבסורדיות הם לא מצליחים לחרוג מן הצד המכני של ההרטטה וליצור קשר ממשי. "הרטיטי את לבי" כך קרא חנוך לוין לאחד ממחזות הזוגיות הסיזיפיים שלו. מתחת לחזות המשוחררת המסיבתית, "יותר מעירום" הוא סדרת נסיונות הרטטה חסרי תוחלת, עצובים כמו רבים מסרטיו של צ'רלי צ'פלין כשמפשילים את המוסיקה העליזה.

זה בולט במיוחד בגלל התחביר הלא אורגני והקטוע של המופע, שבו כל מהלך ננטש בשלב מסוים לטובת הדבר הבא.

חצר בית המשוגעים, פרנסיסקו גויה, 1794

וזה אפילו מחריף כשמגיעים למטלה השנייה שממנה נגזרת הכוריאוגרפיה – הפקת צלילים מהגוף, בעיקר על ידי הטחתו ברצפה, ועל ידי הטחת איברים וגופים שלמים זה בזה. גם כאן זה מתחיל בכל אחד לעצמו ומגיע לשילובים הזויים ומצחיקים (כמו שרק דברים עצובים יכולים להצחיק). רוח המשחק והמוסיקה מטשטשים אמנם את ההלקאה העצמית וההדדית. רק לעתים רחוקות מבליח כאב, כשהרקדנים השוכבים שבים ונחבטים ברצפה למשל, בנסיון כושל להמריא. ובינתיים הם כבר קצת מיוזעים. צלילי הגוף נהיים חלקלקים. פה ושם מאדימה חלקת עור.

ואני שקוללתי (ושמא בורכתי, לפעמים קשה להבדיל) בזיהוי אוטומטי של תבניות, גם כשהן מעוותות ומעומעמות, שכל צורה שאני רואה מתחלפת בקלות בצורה מקבילה – אני רואה שורה של תבניות רפאים מעבר לשיחרור ולשמחה, קליפות של תבניות מרוקנות ממטענן ובכל זאת אוצרות את זכרו: בתי המשוגעים של פרנסיסקו גויה, פירמידות משונות של קרקס, נקישות של צעצועים מכניים שחוזרים שוב ושוב על אותה תנועה. יש משהו מחפצן בשימוש בגוף כאילו היה כלי נגינה, שלא לדבר על הרפטיטביות של טלטולי הבשר ושל התיפופים והחבטות, שמזמנים בסופו של דבר גם פורנו, מעוקר מכל כוונה לעורר מינית, שבכל זאת נדבק לתנוחות המשונות וניזון מן ההרטטות והחבטות העקשניות.

ואז, כשאני רואה דבוקה של רקדנים עירומים בנעלי ספורט, אני ישר חושבת על האחים צ'פמן.

מימין, האחים צ'פמן, 1995. משמאל, "יותר מעירום".

למטה, "קינת הקיסרית" של פינה באוש, רק שאצלה הרגש חשוף. לא הצלחתי לבודד את הקטע, אבל זה בסרטון החמישי ברשימה, בדקה 0:31-1:04

ואני עוצרת בפינה באוש (אף שהדמיון שלי כבר לא יכול לעצור ומחליק עד ליהודי הנצחי של שמואל הירשנברג המתרוצץ בין גופות עירומות).

יכול להיות שגם אני כמו קאי, גיבור "מלכת השלג" של אנדרסן נפגעתי מרסיס מראָה של שדון מרושע. יכול להיות שהרסיס ננעץ בעיני ובלבי והחשיך את כל החיוביות של דוריס אוליך ושל "יותר מעירום". ואולי אני פשוט חסינה יותר לכוח הסוחף של המוסיקה מאשר לצורות ותבניות. יותר רגישה לפער בין כוונות גלויות של יוצרים לבין זרמים ומניעים סמויים. כתבתי על זה לא מעט, למשל בסדרת הפוסטים על הכאב הגדול (גם אצל מרינה אברמוביץ ואפילו יותר אצל אנבל צ'ונג ואצל בוב פלנגן).

זה לא גורע מן העבודה, להפך.

בין הקריאות המקבילות נפתח מרחב רגשי ורעיוני. המורכבות והיכולת לעורר מחשבה מעידים על איכותה.

חשבתי על זה גם כשהסתכלתי על דוריס אוליך בעמדת הדי ג'יי; לבושה וייצוגית מעל לשולחן ועירומה לגמרי מתחתיו, למעט המגפיים הקצרים שכמו מבליטים את העירום. זה מצא חן בעיני; זה הפקיע את העירום מן האוטומטיות והפך אותו לבחירה. וגם העמימות ריתקה אותהי. המצב מתחת לשולחן לא לגמרי ברור בהתחלה; האפלולית מטשטשת את הערווה החשופה. אהבתי את הכפילות, את הסימליות ההיברידית, כשכל מה שלמטה שייך איכשהו לתת מודע. (וחשבתי גם על הסיפור של ר' נחמן על בן המלך שהשתגע וחשב שהוא הינדיק כלומר תרנגול הודו, ולפיכך התפשט מבגדיו וישב מתחת לשולחן וניזון משאריות שזרקו לו הסועדים. עד שהגיע הרופא החכם שהתפשט וישב איתו מתחת לשולחן וטען שגם הוא הינדיק, ושכנע אותו בהדרגה שאפשר להיות הינדיק גם כשמתלבשים ויושבים אל השולחן. אני מרגישה שהסיפור הזה קשור למופע בשלל קורים, אבל כיוון שהארכתי דיי, אעצור כאן).

*

עוד באותם עניינים

יצא מניפסט – למה אני כותבת על מחול

על שעה עם אוכלי כל (עירום גמור, ואחר לגמרי)

לא עירומה ולא לבושה (סינדי שרמן המוקדמת)

על קרקס התלושים של חליל בלבין ומרב קמל

על אוהבים אש של יסמין גודר

על "פינה" של וים ונדרס

ועוד המון

*

ובלי שום קשר, שלוש הודעות:

ראשית, כיוון שהחמצתי את המועד להמליץ על ההדסטארט של גילי בר הלל, אמליץ לפחות על גובולינו חתול המכשפות המלא חן כובש ונוגע ללב.

*

ושנית, נפתחה ההרשמה לחממת האמנים הששית של תיאטרון הקרון!

*

ושלישית, הודעה משמחת מספריית גן לוינסקי:

ה-CEC Collection  הינו קואופרטיב אופנה שפועל במסגרת המרכז הקהילתי-חינוכי של ספריית גן לוינסקי בחצי השנה האחרונה. חברות הקואופרטיב הן מהגרות מהפיליפינים שמעצבות ומייצרות יחד מוצרים מחומרים ממוחזרים, בעבודת יד ובאיכות גבוהה.

הקמנו את הקואופרטיב על מנת לייצר הזדמנות כלכלית ויצירתית לחברות הקואופרטיב והוא שייך למשתתפות בו באופן מוחלט, כאשר ההכנסות מהמכירות מתחלקות בין כולן שווה בשווה.

ההשקה תתקיים במסגרת שוקולינרי, יריד אוכל מוזיקה ואמנות של האגודה לזכויות האזרח. ביום שבת, 4.6.16, 18:00-22:00, רחוב ר׳ נחמן 6 שוק הפשפשים, יפו. מידע נוסף בעמוד הפייסבוק של הקואופרטיב.

Read Full Post »

לא לבושה ולא עירומה, סינדי שרמן המוקדמת

סינדי שרמן, air shutter release fashions, 1975 (לחצו להגדלה)

air shutter release fashions היא סדרה של 17 תמונות שצילמה סינדי שרמן סטודנטית בת עשרים ואחת, כתרגיל בכיתת הצילום של ברברה ג'ו רֶוֶל. המשימה היתה להתמודד עם משהו שגורם לך אי נוחות, ושרמן, שהיתה ונותרה ביישנית על פי עדותה (היא עצמה נוקטת בכינוי הקשוח יותר, "מתחסדת") בחרה להצטלם בעירום.

(במאמר מוסגר, מתברר שזה היה מקובל בשעתו, שכיתת צילום תצא לטבע לסופשבוע שבו כל המשתתפים, כולל המורה, יתפשטו ויצלמו זה את זה. היום זו עילה לפיטורים ואפילו למעצרו של המורה, אבל אז, אומרת רֶוֶל, במרחק נגיעה משנות הששים, זה נראה לגמרי טבעי).

air shutter release למי שלא יודע (אני לא ידעתי) הוא הכבל שמתחבר למצלמה ומאפשר להפעיל אותה מרחוק. שרמן כרכה אותו סביב גופה ויצרה קווי מתאר של תלבושות שונות. היא השתדלה להשתמש בכל הכבל שאורכו עשרים רגל, מה שאילץ אותה להיצמד למצלמה פחות או יותר; היא הציבה ראי מולה והתמונות הן בעצם של השתקפותה. אחרי הצילום היא צבעה את הנגטיבים בלכה אדומה כהה של ציפורניים כדי למחוק את פניה ואת כל הפרטים שנותרו ברקע (כולל המצלמה שהשתקפה בראי). בכל הצילומים רואים את שני קצותיו של הכבל: את שַׁלָט האוויר מחזיקה שרמן בידה, הקצה שהתחבר למצלמה נעוץ בחלל הריק.

סינדי שרמן, air shutter release fashions, 1975 (פרט) לא רק בגדים דרך אגב; בתמונה הימנית למטה הכבל הופך בין השאר, לשערות ערווה.

הסדרה כולה פחות או יותר הודחקה. היא הוצגה לראשונה ב-2004 כמעט שלושים שנה אחרי שנוצרה.

*

שש הערות על air shutter release fashions:

1. לפני

ברברה ג'ו רוֶל דרבנה את הסטודנטים שלה להשתמש במצלמה ככלי רעיוני. שיעור הצילום היה מחובר בטבורו לאמנות קונספטואלית, לתיאוריות פמיניסטיות ולבודי ארט. הנה יצירות של כמה אמנים שקדמו לair shutter release fashions.

ויטו אקונצ'י: ב1971 "שכנע" אקונצ'י את קאתי דילון (בתמונה למטה) לקשור את עצמה. אקונצ'י שעבודות הגוף שלו נוצרו בעיצומו של הגל הפמיניסטי השני, הגדיר את עצמו באירוניה כ"קולוניאל של מגדר". הוא השפיע מאד על שרמן על פי עדותה.

קאתי דילון מתוך – remote control 1971, העבודה היחידה של אקונצ'י שתמיד עוררה בי אי נוחות.

רבקה הורן: בבגדים המפוסלים של הורן מוטמעות אמנם גם מחלה, תחבושות ונכות. שתי עבודות לדוגמא:

משמאל, רבקה הורן Arm Extensions 1968, מימין רבקה הורן Overflowing Blood Machine 1970.

אבל איכשהו, יותר מכל, נזכרתי ברודולף שוורצקוגלר מקבוצת ה"אקציון" הווינאית. בדרך כלל אני שומרת מרחק מן האמנות הפולחנית המדממת והמרטשת של הווינאים. וככל הידוע לי, גם שרמן עצמה לא מנתה את שוורצקוגלר בין האמנים שהשפיעו עליה; אולי בגלל הפער הרעיוני; המניע והתכלית שלהם שונים, אבל קשה להתעלם מהזיקה החזותית.

מימין ומשמאל, סינדי שרמן 1975. באמצע רודולף שוורצקוגלר, 1965-66 (לחצו להגדלה)

ובעצם אני לא מדברת רק על air shutter release fashions. שוורצקוגלר מבליח גם מן הפילם סטילס של שרמן. ובכלל, ככל שהמרכיב הסיוטי והאלים בעבודותיה הוחצן כך היא התקרבה לשוורצקוגלר ול"אקציון" גם מבחינות אחרות.

מימין סינדי שרמן מתוך הפילם סטילס 1977, משמאל רודולף שוורצקוגלר 1965-66

מימין רודולף שוורצקוגלר 1965, משמאל סינדי שרמן מתוך הפילם סטילס 1977

2. אחרי (1)

סדרת air shutter release fashions שונה לכאורה מעבודתה העתידית של סינדי שרמן. היא יותר רזה וסינקדוכית (סינקדוכה – דימוי שבו החלק מייצג את השלם, כמו ב"דרושות ידיים עובדות" או ב"נפל הכתר"), יותר מופשטת ממה שתצלם בהמשך. אבל יש בה כבר קצות חוט של העתיד; קחו את מחיקת הפנים למשל (שאותה תבצע גם אחר כך, רק באמצעים אחרים) שיש בה גם מידה של שמירה על פרטיות וגם סוג של התעללות ומחיקת האני. ברבים מצילומיה העתידיים היא תמשיך "לכרות איברים", לא באמצעות לכה לציפורניים אמנם, אלא באמצעות חיתוך הפריים ובחירת אביזרים. וגם לכבל שבו היא משתמשת יש פנים כפולים: הוא לא רק קו וחבל טבור של מצלמה, יש בו גם פוטנציאל אלים של כובלים וחונקים. ולבסוף – לא רק שמחיקת הפרטים ב- air shutter release fashions לא מוסווה, היא אפילו מודגשת על ידי הראש הכרות, קצה הכבל הנעוץ באוויר וכן הלאה. וגם בעתיד תמציא סינדי שרמן שלל דרכים להסגיר את הזיוף. בשני הפילם סטילס שהבאתי למעלה אפשר למשל לראות איך הכבל של השלט מבצבץ ונחשף "בלי משים". שרמן המשיכה להשתמש בו אגב, עד שפותח השלט האלחוטי.

*

3. בת האיכר החכמה

"לא לבושה ולא עירומה" כך ביקש המלך מבת האיכר החכמה להופיע לפניו, במעשייה הפמיניסטית עד העצם של האחים גרים. וגם סינדי שרמן בדרכה נענתה לאתגר; הלבוש שיצרה לא מסתיר שום דבר שבגדים (מאז עלי התאנה של אדם וחוה) אמורים להסתיר. אבל יש תשומת לב מענגת לפרטים: הקפל בגרבי הברך, דוגמת החצאית המפוספסת או הצווארון הפרפרי (פרט צנוע ומהוגן בימים כתקנם, שמופקע מהקשרו כמעט כמו עניבת הפרפר של שפנפנות הפלייבוי) והומור מטריד שלא מבדיל בין בגדים לשערות ערווה (ראו בתמונה השנייה בפוסט)

*

4. בקו אחד

אופנת הכבל של שרמן היא בעצם רישום תלת ממדי בתוספת מגבלה משחקית של "לצייר הכל בקו אחד". מבחינה זו הוא קרוב של הפסלים הקוויים של אלכסנדר קלדר מסוף שנות העשרים. רק שהקו של קלדר לא טעון בכלום מלבד חדוות הרישום והמשחק.

דיוקן של חואן מירו, פוסל בחוט מתכת על ידי אלכסנדר קלדר

*

5. יונה וולך וסינדי שרמן

משהו באופנת הכבל של שרמן העלה באוב הפרטי שלי את שיר התפילין של יונה וולך. זו אותה חתרנות ואפילו אותה התרסה מגדרית, אחרי שמקזזים את הבדלי הטמפרטורה (שרמן קרה כמו מקרר) והמזג האמנותי ההפוך.

תפילין / יונה וולך

תָּבוֹא אֵלַי
אַל תִּתֵּן לִי לַעֲשׂוֹת כְּלוּם
אַתָּה תַּעֲשֶׂה בִּשְׁבִילִי
כָּל דָּבָר תַּעֲשֶׂה בִּשְׁבִילִי
כָּל דָּבָר שָׁרַק אַתְחִיל לַעֲשׂוֹת
תַּעֲשֶׂה אַתָּה בִּמְקוֹמִי
אֲנִי אַנִּיחַ תְּפִלִּין
אֶתְפַּלֵּל
הַנָּח אַתָּה גַּם אֶת הַתְּפִלִּין עֲבוּרִי
כְּרֹךְ אוֹתָם עַל יָדַי
שַׂחֵק אוֹתָם בִּי
הַעֲבֵר אוֹתָם מַעֲדַנּוֹת עַל גּוּפִי
חַכֵּךְ אוֹתָם בִּי הֵיטֵב
בְּכָל מָקוֹם גָּרֵה אוֹתִי
עַלֵּף אוֹתִי בַּתְּחוּשׁוֹת
הַעֲבֵר אוֹתָם עַל הַדַּגְדְּגָן שֶׁלִּי
קְשֹׁר בָּהֶם אֶת מָתְנַי
כְּדֵי שֶׁאֶגְמֹר מַהֵר
שַׂחֵק אוֹתָם בִּי
קְשֹׁר אֶת יָדַי וְרַגְלַי
עֲשֵׂה בִּי מַעֲשִׂים
לַמְרוֹת רְצוֹנִי
הֲפֹךְ אוֹתִי עַל בִּטְנִי
וְשִׂים אֶת הַתְּפִלִּין בְּפִי רֶסֶן מוֹשְׁכוֹת
רְכַב עָלַי אֲנִי סוּסָה
מְשֹׁךְ אֶת רֹאשִׁי לְאָחוֹר
עַד שֶׁאֶצְוַח מִכְּאֵב
וְאַתָּה מְעֻנָּג
אַחַר כָּךְ אֲנִי אַעֲבִיר אוֹתָם עַל גּוּפְךָ
בְּכַוָּנָה שֶׁאֵינָהּ מְסֻתֶּרֶת בַּפָּנִים
הוֹ עַד מַה תִּהְיֶינָה אַכְזָרִיּוֹת פָּנַי
אַעֲבִיר אוֹתָם לְאַט עַל גּוּפְךָ
לְאַט לְאַט לְאַט
סְבִיב צַוָּארְךָ אַעֲבִיר אוֹתָם
אֲסוֹבֵב אוֹתָם כַּמָּה פְּעָמִים סְבִיב צַוָּארְךָ, מִצַּד אֶחָד
וּמֵהַצַּד הַשֵּׁנִי אֶקְשֹׁר אוֹתָם לְמַשֶּׁהוּ יַצִּיב
בִּמְיֻחָד כָּבֵד מְאוֹד אוּלַי מִסְתּוֹבֵב
אֶמְשֹׁךְ וְאֶמְשֹׁךְ
עַד שֶׁתֵּצֵא נִשְׁמָתְךָ
עַד שֶׁאֶחְנֹק אוֹתְךָ
לְגַמְרֵי בַּתְּפִלִּין
הַמִּתְמַשְּׁכִים לְאֹרֶךְ הַבָּמָה
וּבֵין הַקָּהָל הַמֻּכֶּה תַּדְהֵמָה.

אני יודעת: רצועות התפילין הן חפץ טעון ומקודש שיונה וולך מפקיעה בברוטליות, ואילו שלט של מצלמה הוא אביזר של טכנולוגיה וחולין. אלא שרדאר המאגיה שלי, מה לעשות, מצפצף בקרבת air shutter release fashions. זה צפצוף קצת מצחיק כמו של ברווז גומי, ועדיין: יש משהו טקסי באופן שבו שרמן כובלת את עצמה למצלמה ולראי, סוג של חתונה ושבועת אמונים (שלא הפרה עד כה).

*

מימין, רבקה הורן, מסכת עפרונות 1972. משמאל, שתי תמונות מתעשיית האופנה העכשווית, צילום של מריו סורנטי (באמצע), ושל Jurgi persoons – שתיהן  מפה (לחצו להגדלה!)

6. אחרי (2)

מרינה אברמוביץ תירצה את פרוייקט העבודות הקלות שלה בתשוקה לעשות צדק היסטורי עם אמני מיצג, בעולם שבו הרעיונות שלהם מועתקים ללא קרדיט וללא רחם על ידי עולם האופנה והפרסום. אני חושבת על זה לפעמים כשאני נתקלת בתמונות כמו השתיים שלמעלה, ואפילו יותר מזה כשאני מתבוננת בצילומי המיצגים של שוורצקוגלר שהבאתי למעלה. למרות כל מה שאני יודעת על הדם והכאב והפעולה האמיתית הם נראים היום כמו עוד הפקת אופנה מן השורה.

*

עוד על אופנה ואמנות:

שמלת הכאב של רבקה הורן

כמובן שבגדים הם גם פוליטיקה

יוקו אונו והכוסון

חבל טבור מזהב (המייקאובר של אוסקר ויילד)

מאנדרסן עד רוברט אלטמן – על בגדי המלך החדשים

שמלות של כאב – הקולקציה של נלי אגסי

אחת עשרה שמלות של אור

עוד על סינדי שרמן: סינדי שרמן מתחפשת לתמונה, על הפילם סטילס, ועל הגוף העצוב של סינדי שרמן

*

ובלי שום קשר כמה הודעות

יצא גיליון גרנטה חדש בנושא קרוב לבית! ויש גם קול קורא למשלוח יצירות לגיליון הבא.

אקס חמותי החורגת חוזרת! הצגות בתמונע ת"א –
בשישי-שבת, 6,7 בנובמבר ב-20:00,  ובשישי-שבת 5,4 בדצמבר ב-20:00
להזמנת כרטיסים: 5611211 03
בירושלים – באולם ליאו מודל (ז'ראר בכר) ביום ג' 17 בנובמבר ב20:30
להזמנת כרטיסים: 02-6783378

יואל אמר נפרדת מסיימון סטאר היקר שחוזר לאוסטרליה!
הזדמנות אחרונה לראות ולשמוע אותו בשבת ה-7/11 במוזיאון תל אביב
שימו לב, עקב הביקוש המשמח נוספה הצגה! (אותו יום, אותו מקום)
הצגה ראשונה 11:00 (אזלו הכרטיסים!!)
הצגה שניה ב12:30 (לא אזלו הכרטיסים!!)
כרטיסים (בציון קוד "מפלצת") אפשר לרכוש בטלפון 03-6077020
(אל דאגה, ההצגה לא נעלמת. דניאל ספיר הנהדר בצורה אחרת, ייכנס לנעליו הגדולות!)

*

Read Full Post »

איורי נפש – תום זיידמן פרויד, טבח החפים מפשע

הניסיון מוכיח שפוסט שלישי בסדרה הוא כמו האח הצעיר באגדה; איש לא מהמר עליו (עד שהוא זוכה בנסיכה).

ההיגיון דורש לקטוע את הסדרה, אבל אני מתכננת גם פוסט רביעי.

לא רק בגלל שתום זיידמן פרויד היא אמנית מופלאה שהשתלטה לי על התודעה (ושני הדברים נכונים), אלא בגלל השאלות שהאיורים האלה מציפים; גם שאלות "חינוכיות", וגם שאלות אתיות ואמנותיות. ויש גבול כמה אפשר להעמיס בבת אחת. מקווה שתישארו.

*

הפוסט הקודם הוקדש לגלגוליה של "כלת הארנב". לאופן שבו דחף ביאליק את תום זיידמן פרויד לצעף ולהצפין את ההתעללות. אבל על פי 'חוק שימור הכאב' ("גם זה מן הדברים שהוזנחו יותר מדי," כמו שאומר השועל לנסיך הקטן) – הכאב הכבוש של "כלת הארנב" התפרץ באיורים אחרים. קחו למשל את "הארנבת והפילים".

וראשית תקציר: בשנת בצורת נודדים הפילים ובאים לשתות ממימיו של אגם קטן ותוך כדי כך רומסים את הארנבות שחיות סביבו, עד שארנבת זקנה מערימה על מנהיג הפילים. היא מסבירה לו שהירח זועם על הפגיעה בארנבות השומרות על האגם שלו. כהוכחה היא מראה לו את בבואתו הרוטטת של הירח וטוענת שהוא רועד מזעם. הפיל המבוהל אוסף את נתיניו ומסתלק.

"הארנבת והפילים", איירה תום זיידמן פרויד

האיור הקסום של תום מלא עצב ובדידות, בין השאר בגלל הבחירה המפתיעה לצייר את הארנבות המתות. בייחוד שהן נראות כל כך אנושיות. הציור הזה ממשיך למעשה, את מסורת ציורי "טבח החפים מפשע" (התינוקות שהורדוס ציווה להרוג לפי הבשורה על פי מתי).

ג'וטו, "טבח החפים מפשע" (פרט), 1304-1306 (הציור הנפלא הזה ראוי לפוסט בפני עצמו)

בני המתבגר שבא לבדוק על מה אני עובדת טען (כמו מגיב חד עין בפוסט הראשון) שאלה לא ארנבות, אלה בני אדם עם ראש ארנבת, והוא צדק. זה קשור לפרופורציות, ליציבה, לשפת הגוף ולכפות הידיים האנושיות, גם כשאין שום סיבה מעשית, כשהן לא נדרשות לאחוז בשום דבר.

וזה מביא אותנו (כמובטח) להבדל הגדול הנוסף בין הארנבות של תום זיידמן פרויד לארנבונים של פרייהולד:

מבחר ארנבונים של פרייהולד

הארנבונים של פרייהולד (למעלה) הם ארנבים-ארנבים או ארנבוני צעצוע. בעוד שהארנבות של תום (למטה), הן בעצם בני אדם עם מסכת ארנבת.

מבחר ארנבות של תום זיידמן פרויד.

זוכרים את הגדת ראשי הציפורים מן המאה השלוש-עשרה? "ספר סיפורי הארנבת" הוא הגדת ראשי הארנבים.

מתוך "הגדת ראשי הציפורים", גרמניה, המאה ה-13 (לחצו להגדלה)

אלא שלא כמו היהודים הלבושים של ההגדה, הארנבים של תום זיידמן פרויד עירומים. גופם האנושי מבליט את העירום. וביאליק התנגד, כזכור, לכל סוג של עירום.

מימין ומשמאל, "מטבעות הכוכבים" (פרטים), איירה תום זיידמן פרויד, לפני ואחרי ביאליק. על שני האיורים האלה (ועל חנה'לה, ועל שמלות אור ועל טוהר ותשוקה ועוד) כתבתי בהרחבה כאן.

אני חושדת שביאליק היה כל כך מוטרד מן הארנבים "המגונים" של תום, שכשהוא הוציא בסופו של דבר את "סיפורי הארנבת" הוא הורה לבינה גבירץ המאיירת להלביש את החיות. זהו על כל פנים, האיור שלה ל"ארנבת והפילים".

"הארנבת והפילים", איירה בינה גבירץ. בתרגום ביאליק הסיפור נקרא "התחבולה". ורק לשם הבהרה: אין זה ממנהגה של בינה גבירץ להלביש חיות. לשם השוואה בדקתי למשל את "אוצר המְשָלים" שאיירה. גם שם החיות מתנהגות כבני אדם אבל לא עלה בדעתה להלביש אותן.

זאת ועוד: גבירץ היא מאיירת "נורמלית" שמציירת את הכתוב כפשוטו, "בלי קונצים", כמו שביאליק אהב. ואני תוהה למה ציירה ארנב זכר, אף שבסיפור מוזכרת בפירוש "ארנבת זקנה, ושמה לַמְבַּקַרְנָה, לאמור ארוכת האוזניים". האם גם זאת יוזמה של ביאליק, כחלק מן הריאקציה לתום?

ובחזרה לאיור המקורי:

האיור הנפלא של תום יוצר זיקה בין הפיל לנוף: באור הירח הבוהק על גופו של הפיל מהדהד לובן השלג הבוהק על ההר. ההר משקף את הפיל, בעוד שהירח "מתחרז" עם החט שלו. הטקסט טוען שקטנים יכולים להערים על גדולים ולגרש אותם. האיור לא משתכנע. הוא משווה את הפיל לכוחות טבע שעליהם אין סיכוי לגבור. הסצנה הלילית הקסומה ספוגה בקינה ולא בעורמה מנצחת.

"הארנבת והפילים", איירה תום זיידמן פרויד

והשאלות הגדולות וגם קצת תשובות בפוסט הרביעי והאחרון – האבירה על הסוס הלבן.

*

עוד על תום זיידמן פרויד

ילדה, חוה, צלובה

איור וכוריאוגרפיה

איורי נפש, חלק ראשון – תמצית האמנות
איורי נפש, חלק שני – ביאליק נגד כלת הארנב

*

ובעניין הכאב

שמלות של כאב 2 – רבקה הורן
שמלות של כאב 3 – בנות לילית מחפשות חתן 
שמלות של כאב 4 – הקולקציה של נלי אגסי

מיצגניות וגיבורים

*

Read Full Post »

נטרפה על ידי תנין – פינה באוש והלמוט ניוטון

"קרוקודיל טורף בלרינה" מתוך Keuschheitslegende (אגדת הבתולין, 1983) של פינה באוש, צילם הלמוט ניוטון, לחצו להגדלה

היום מלאו חמש שנים למותה של פינה באוש. פעם כתבתי על ההבדל בינה לבין סטניסלבסקי. השורה התחתונה היא שפינה הפנתה עורף לעסקי האשליות של התיאטרון-תיאטרון, היא העדיפה את הפעולה האמיתית של עולם המיצג. כשרקדנית נשענת על קקטוס (בתמונה למטה) זה דוקר. כשמניפים אותה בשערותיה זה אמיתי, כמו בקרקס. אלא שבמפתיע – לפחות לכאורה – זה נעצר בעירום. החזה נחשף לא פעם אבל הערווה תמיד מכוסה. התחתונים יכולים להיות בצבע גוף אבל נוכחותם תמיד גלויה וברורה.

מתוך AHNEN של פינה באוש, צילם דלאהיי

זה קשור לפורמליזם של הבלט הקלסי שנמצא בבסיס היצירה של באוש, למִליֶה שהיא מתעדת (בורגנות של חליפות, שמלות ערב, קומבניזונים ונעלי עקב) ואפילו יותר מזה – זה קשור לרגש. לא לחינם האשים אותה חזי לסקלי שבגללה כולם עברו לרקוד עם הידיים. פינה באוש אמנם מפליאה להרקיד את הרגליים, אבל היא משקיעה עוד יותר בפנים, בחזה ובזרועות, החלק שמעל לשולחן. התנועה שלה מתקיימת במרחב אנושי של רגש וזיכרון ויחסים, הסקס, הפיתוי, האלימות והניכור הם הקצה של זה, הם לא קיימים בפני עצמם. אברי מין חשופים הם בגדר הסחת דעת ועל פורנוגרפיה אין מה לדבר.

הטריטוריה של הלמוט ניוטון לעומת זאת, מתחילה במקום שבו מסתיימת הטריטוריה של באוש. אם הסבטקסט של הריקודים שלה (כפי שהראיתי פה) הוא ספר תהילים – החלק הרגשי על כל פנים, לא הנמען האלוהי – ניוטון נטוע היטב בקומיקס ובפורנוגרפיה. אני רק מתארת לי את הצקצוק החביב שלו למראה התחתונים של הרקדנית. בעולם של באוש הם מובנים מאליהם. בעולם של ניוטון זה אבסורד.

פינה באוש והרקדנית המצולמת הבינו והסכימו מן הסתם. הרקדנית הנטרפת עירומה. אבל גם ניוטון עצמו לא יצא בלי פגע מהמפגש. הנשים שהוא מצלם – אובייקט מיני או לא – הן תמיד חזקות ומנצחות. קורבנוּת נשית היא מחוץ לספקטרום שלו, כמו הפגיעוּת, המלנכוליה. אבל הבלרינה בצילום לא נאבקת בתנין ולא רוכבת עליו. ההרמוניה המוזרה ששוררת ביניהם מתבטאת בסימטרייה בין שני הגופים: בין הזנב המתחדד של התנין לפלג הגוף המציץ של הבלרינה. זה כמעט "תפוח זהב אהב את אוכלהו" של דליה רביקוביץ'.

הלמוט ניוטון (רק כדי להראות למי שלא מכיר, איך הוא מצלם נשים בדרך כלל. בלי טיפת קורבניות).

מה שאיפשר ואפילו הזמין את המפגש בין הלמוט ניוטון לפינה באוש הוא היחס העמוק והמובנה של שניהם לצורה. בתמונת הקרוקודיל-בולע-רקדנית זה בא לביטוי בפינה השמאלית-עליונה של התמונה: הסולם, ערימת השברים, העמוד – כולם נדברים עם המרקם התניני, הם משכפלים את עור התנין על דרך הפירוק, ההפשטה וההגדלה.

מעט מדי נאמר לטעמי על הצד הפלסטי בעבודה של פינה באוש, שטענה כזכור, שאם מחליפים רקדן בלונדיני בג'ינג'י זה משנה את כל המופע. ואם כבר מדברים על הפלסטיות מייחסים אותה לרולף בורצ'יק המעצב המכונן של באוש שהיה גם בן זוגה ואבי בנה. אבל האיכויות הפלסטיות של יצירתה מוחצנות למשל ב"קינת הקיסרית", וידאו-דאנס שיצרה לטלוויזיה הבריטית הרבה אחרי מותו של בורצ'יק.

זה לא הזמן להתעמק ביצירה המורכבת והמהפנטת והמיצגית הזאת. רק טעימה קטנה לדוגמא: דימוי שבו אישה ממזרח אסיה שפניה מרוחים בשכבה עבה של מייקאפ לבן קורעת באיטיות נייר אורז עבה. הדמיון במרקמים של הנייר והעור הופך את המטונימיה למטפורה, כאילו את פניה שלה היא קורעת.

פריים מתוך "קינת הקיסרית" וידאו דאנס שיצרה פינה באוש בהזמנת הטלוויזיה הבריטית

ודבר אחרון.

היום הוא יום השנה החמישי למותה של פינה באוש. תמונת התנין של ניוטון מוטענת איכשהו (לפחות בתודעתי ספוגת האגדות והסימבוליקה הכנסייתית) בנופך קודר וסימלי שבו התנין מייצג את השאול שבלעה את הבלרינה המופלאה.

*

עוד על פינה באוש בעיר האושר (מבחר)

מחשבות על פינה באוש 1 – הסוד 

חוג ריקודי פינה באוש (עדיין רלוונטי)

על "פינה" של וים ונדרס

אצל הפרפרים השמלה היא חלק מהגוף

מחשבות על פינה באוש (2) – מה באמת עשה הדוד לילדה

מחשבות על פינה באוש (3) – אמת או כאילו 

מחשבות על פינה באוש (4) – הניחו לי לבכות

עלייה לקברה של פינה באוש

מחווה מלבבת במיוחד (לא שלי)

*

עוד על הלמוט ניוטון

מונה חאטום, הלמוט ניוטון, שיער

*

ובלי שום קשר:

 

Read Full Post »

על "שעה עם אוכלי כל" של שני גרנות ונבו רומנו

"שעה עם אוכלי כל" של שני גרנות ונבו רומנו הוא מופע מחול מקורי וחכם ונועז, מצחיק ומעיק ולא מתחנף. ומכאן ואילך הכול ספוילרים ומוטב לקרוא אחרי הצפייה.

נבו רומנו ושני גרנות, מתוך "שעה עם אוכלי כל", צילם מוריס קורבל

1. עירום?

"שעה עם אוכלי כל" מתרחש בעירום באור מלא בלי הגנות וריכוכים. זה כמעט מסיח את הדעת מהמוסכמה האחרת שנשברת, או לפחות סופגת חבטה אנושה – דווקא הפנים האנושיות מוסתרות. החלק הראשון של העבודה – אולי שליש, לפי השעון הפנימי שלי שסופר גם את הזמן שבו הקהל מתיישב – מתרחש עם הגב לקהל. זה יוצר רעב לפנים אנושיות. אבל כשהרקדנים סוף סוף מסתובבים פניהם מכוסות במסכת אצבעות שמנפחת את השפתיים ומבתרת את פרצופם לסדרת משולשים. אחרי זמן ארוך – לפי השעון הפנימי ולפי הנשימה השורקת של שני גרנות ונבו רומנו – המסכות אמנם מוּסרות, אבל הם ממשיכים להסב את הפנים, לכסות אותן בשיער או ב"מסכת צעקה" (כלומר פיות פעורים שמוקפאים למשך זמן ארוך כשכל שאר הגוף ממשיך לנוע ולפעול). זה בולט במיוחד בגלל הפרונטליות. כשהרקדנים לא מפנים את הגב, הם מאד פרונטליים, הם כמעט לא פונים זה לזה אלא לקהל כאילו חיכו שיצלם אותם. זו בחירה מטרידה, אקסביציוניסטית ואנונימית, מזמינה וחוסמת בבת אחת. האינטימיות של העירום מתנגשת בחסך בהבעה אנושית חיה. המתח נפתר לרגעים ומיד מתחדש. ותוך כדי כך מנוטרלת הקלישאה הזוגית המתבקשת וגם הפתיינות של העירום. זה נדיר ומרשים, ולא פעם מצחיק, בְּמובן עצוב.

נבו רומנו ושני גרנות, מתוך "שעה עם אוכלי כל"

2. תרבות

תרבות היא במידה רבה הנושא של המופע. "שעה עם אוכלי כל" נע בין הפרטיטה ברה מינור של באך שרומנו מנגן בכינור לשפת גוף פולחנית וחייתית. זה לא ניסיון להתחבר מחדש לאיזה טוהר פראי (כמו ב"פולחן האביב" של בז'אר למשל). הפרימיטיבות של "אוכלי כל" נגועה באירוניה וגם ממוחזרת במידה רבה, היא כבר סוננה על ידי התרבות. אני אתן כמה דוגמאות לפני שאגיע לעיקר:

"מסכת האצבעות" של רומנו וגרנות היא לא רק מסכה אפריקאית שתורגמה באופן מבריק לכפות ידיים, אלא גם פני "העלמות מאביניון" הציור המבשר את הקוביזם. פיקאסו ("אוכל כל" מן המעלה הראשונה בזכות עצמו) צייר את שתי הדמויות הימניות בהשראת פיסול אפריקאי שראה באגף האתנוגרפי של ארמון טרוקדרו ב1907.

"העלמות מאביניון", פבלו פיקאסו 1907

פבלו פיקאסו, פורטרט עצמי, 1972

וזה חל גם על שפת הגוף (תצטרכו להאמין לי שרומנו וגרנות רוקדים את התמונות הבאות, לא הכול נמצא בצילומים שקבלתי). למשל, זה לא רק ציור סלע אבוריג'יני אלא גם קית' הרינג שבלע ועיכל אותו.

ציור סלע אבוריג'יני

קית' הרינג

הפאון המבליח בעיצומה של "שעה עם אוכלי כל", לא יובא ישירות מיוון העתיקה, הוא כבר (או גם) יד שנייה מניז'ינסקי והבלט הרוסי.

ועם זאת, לא מדובר בגיבוב של קריצות. העיקר הוא לא בכמות ובמגוון של ההשראות אלא באופן שבו הן מונחות זו על זו ומולחמות זו לזו ואפילו מתמזגות אבל לא עד הסוף. ותוך כדי כך המקומות החופפים מתחזקים, פרטים מסוימים חורגים ואחרים מנוטרלים. הקלסיציזם הקר-חם של רוברט מייפלת'ורפ נהייה פחות סטרילי ונרקיסיסטי כשרומנו וגרנות מניחים עליו אקרובטים בקרקס נודד.

 

צילם רוברט מייפלת'ורפ

נבו רומנו ושני גרנות, מתוך "שעה עם אוכלי כל", צילם גדי דגון

אקרובטים על האמפייר סטייט בילדינג

גם הציורים של אגון שילה שמהדהדים הן בפיסול הפנים של "שעה עם אוכלי כל" והן בתנועה, מאבדים מן הנוירוטיות האדולסצנטית שלהם.

אגון שילה

אגון שילה, 1917

נבו רומני ושני גרנות, מתוך "שעה עם אוכלי כל", צילם מוריס קורבל

הקיצוניות הרגשית והמינית של אגון שילה מתקררת, כשהעולם שלו מוכלא עם הנסיינות של ויטו אקונצ'י שהופך את גופו לחומר ולאמצעי מחשבה. (חשבתי על Conversions למשל, שבו הוא מנסה ללוש לעצמו שדיים ומתחבר לאישה דרך קצה אבר המין שלו התחוב בין רגליו, אבל לא רק). הגוף ב"שעה עם אוכלי כל" הוא אנושי וחייתי ובד בבד הוא גם חפץ וצורה ודוגמא שאפשר לשכפל ולצרף בכל דרך שרוצים. הפרובוקטיביות (כמו אצל אקונצ'י, רק אחרת) נגזרת מהרדיקליות של המחשבה.

מתוך Conversions, ויטו אקונצ'י 1971

היינריך פון קלייסט ראה במריונטה רקדנית אידאלית: היא משוחררת לא רק מכוח הכובד אלא גם מן המוּדעות העצמית המסרבלת המפצלת והמכאיבה. האידאל של "שעה עם אוכלי כל" הפוך. גופם של רומנו וגרנות הוא מרחב של רעיון ופעולה אמנותית. הזמן של המופע דחוס ומואט, האינטנסיביות הרגשית נגזרת מריבוי השכבות.

תצלום משפחתי: ארבעת בני משפחת בורקהרדט, ההורים ושתי הבנות, מודפסים על אותו דף, 1969.

מתוך "שעה עם אוכלי כל", צילם מוריס קורבל. שני גרנות נתלית בזרועותיו של נבו רומנו ומשבשת את הנגינה בכינור. המתח בין התרבותי לפראי ובין הסדר לרגש.

3. עירום

ובהמשך לכך – העירום הוא הבחירה הטבעית ואולי היחידה. העור הוא הבגד הראשוני של כלל האנושות בכל מקום ומעמד ועיסוק וזמן. כל בגד אחר היה מפריע לנזילות, לתנועה החופשית בין הדימויים. כל בגד שהוא היה קובע מה מתאים ומה פחות, וזאת כבר לא היתה "שעה עם אוכלי כל". ובהמשך לכך לא נכפה שום מבנה על המופע. יש אמנם איזו תנועה כללית אל היומיום והעכשיו, אבל אין שום מנגנון נרטיבי או פורמליסטי שמשליט סדר וקובע הררכיה. הדמויים נבלסים בזה אחר זה על ידי רומנו וגרנות, מין אדם וחוה משונים בעולם פוסט אפוקליפטי.

*

ומשהו אישי לסיום. אני לא מכירה את שני גרנות אבל נבו רומנו היה תלמיד שלי לזמן קצר. כשהוא ניסה להתקבל לבית הספר לתיאטרון חזותי הוא עבר שתי ועדות קבלה שלא הצליחו להכריע בעניינו. בסוף שלחו אותו אלי, שאחליט. זה לא היה קשה. הדבר הזה הפרוץ הכאוטי שהרתיע אותם הוא בדיוק מה שעושה אותו אמן כל כך מרתק.

*

גם במסכַת הצעקה של "שעה עם אוכלי כל" מהדהדים תקדימים תרבותיים. למשל, ראשון משמאל, פרנסיס בייקון שבלע בתמונה הזאת את האפיפיור של ולסקז, ואת אוניית הקרב פוטיומקין של סרגיי אייזנשטיין, 1925 (שני משמאל) ואת ישו של מתיאס גרינוולד (ראשון מימין, פרט). שני מימין: "כניעה" מיצב וידאו של ביל ויולה, 2001 צילמה קירה פרוב. לחצו להגדלה.

.

עוד מחול ישראלי עכשווי בעיר האושר

על "אבק" מאת ענבל פינטו ואבשלום פולק

קשה לי עם מילים כמו טוהר או אותנטיות – על "אוהבים אש" של יסמין גודר

פעמיים "דירת שני חדרים", על ניב שיינפלד ואורן לאור

הבדיחה היתה עלי – על "הגבעה" של רועי אסף

וזה השם שאני אזכור מגוונים במחול 2011

*

Read Full Post »

ילדה, חוה, צלובה

הפוסט הזה עוסק בשמלות אור של אגדות, כלומר בטוהר וגם בסקס. יש בו שני סקופים (ככל שמידע על איורים יכול להחשב לכזה) וכמה מחשבות מטרידות על עירום בספרי ילדים.

*

1. טוהר וקדושה

איור, היינריך פוגלר 1872-1942 (גם האינטראקציה עם הזקן בפינה השמאלית למטה, מזכירה את חנה'לה והפחמי שלה).

לא, זאת לא חנה'לה עם שמלת השבת אלא גיבורת "מטבעות הכוכבים", מעשייה מס' 153 מאוסף האחים גרים, על יתומה קטנה שנותנת את פרוסתה האחרונה לאיש רעב ומחלקת את בגדיה לנצרכים, ואחרי שהיא מוסרת את כותנתה, "נפלו לפתע הכוכבים מן השמיים והיו למטבעות קשות ונוצצות, וכשם שנתנה את כותנתה, כך היתה עליה חדשה, מכותנה עדינה. היא אספה בתוכה את המטבעות והיתה עשירה כל ימי חייה."

הכותונת שצייר היינריך פוגלר היא שקופה, כיאה לבגד שמיימי מכּוּתְנַת כוכבים.

גם המלך הצעיר של אוסקר ויילד זכה בגלימת אור. זה היה אחרי שסירב ללבוש את בגדי ההכתרה היפהפיים במחאה על הסבל שהיה כרוך בהכנתם. הוא לבש בגדים גסים של רועה אבל כשכרע ברך בתוך הכנסייה "חדר אור השמש [מבעד לחלונות הצבעוניים] וכיסהו, וקרני השמש רקמו סביבו גלימה שהיתה אף יפה יותר מן הגלימה שארגו האורגים למענו … אור מופלא זוהר של מסתורין, קרן ממנו." (תרגם רפאל אלגד. עוד על הסיפור הנהדר שהוא מעין מסה בתולדות האמנות, כאן).

בשונה מגלימתו של המלך הצעיר, הכותונת השקופה של פוגלר חושפת את גופה של היתומה. זה עדיין מאד תמים וטהור (וגם ריאליסטי, אריגים דקיקים נוטים להיות שקופים).

האיקונוגרפיה הנוצרית מקשרת בין אור לרוח הקודש: כמו שהאור חודר מבעד לזכוכית מבלי לשבור אותו, כך חדרה רוח הקודש לרחמה של מריה מבלי לפגוע בבתוליה. והטוהר פה כבר מתקרב באופן מסוכן לסקס, בלי כאב ובלי לפגוע בבתולין עדיין. בלי כתמים.

כלה צוענייה בת זמננו. אורות מושתלים בשמלות הכלה הצועניות. החתנים פטורים מאור.

*

2. אור תמורת חושך

שמלות אור הן טרנד לוהט באגדות. לא תמיד קוראים להן שמלות אור. לפעמים אומרים שהן רקומות שמשות זהב, סהרוני כסף וכוכבים נוצצים, או שהן זהובות כשמש, כסופות כירח וזוהרות ככוכבים, שהן "כאילו נארגו משלל קרני שמש". ולפעמים גם זה לא. אז איך אני יודעת שהן שמלות אור, כי הן נארזות ואולי מוטב לומר – נגנזות בקליפת אגוז. ואם אין קליפת אגוז תמיד אפשר להחביא אותן מתחת לאבן כמו שעושה "הכלה האמיתית" במעשייה 186 מאוסף גרים (ושוב – מה יכול להצטמצם כך אם לא אור?).

אהובה של "הכלה האמיתית" שכח אותה. והיא לא יחידה; גם הגיבורות של "תנור הברזל", "בן ובת מלך" ו"המתופף" (כולן מיערות גרים) נשכחו. הנסיכים שלהן עומדים לשאת נשים אחרות. ומה הן עושות כדי לתקן את זה?

הן סוחרות בשמלות האור שלהן. הן נותנות אותן ליריבותיהן תמורת חושך. תמורת הזכות לישון בפתח חדרו של החתן בתקווה שיתעורר וישכב איתן. זה לא נאמר במפורש אבל נדמה לי שהקישור בין אור לטוהר מיני הוא די ישיר פה.

זה לא סתם סחר חליפין אלא גם מאגיה בסיסית: שמלות האור מתַגברות את הטוהר והבתולין של היריבות, כלומר, מרחיקות אותה מגופו של החתן ומפנות מקום לכלות האמיתיות.

*

3. צניעות משונה

"מטבעות הכוכבים", אייר, ויקטור פאול מון, 1882

ובחזרה ל"מטבעות הכוכבים": איך אפשר להתעלם מהדבר הפאלי הזה בין שני הסלעים שאורב לילדה מאחור, פרט שכמו פרץ מתוך התת מודע של המאייר?

אני קצת מבינה את המאייר. יש משהו אפל ולא מוגן ומטריד בסיפור. אם זה היה חלום, הייתי חושבת שהוא על זנות. לא רק בגלל התפאורה הלילית וההתפשטות המפורטת: אחרי שהילדה מוסרת את חצאיתה היא נשארת בכותונת ואז מישהו מתחנן לקבל גם אותה, "חשבה הילדה החסודה: חשוך הלילה, איש לא יראה אותך…" בגלל הקשר הישיר בין ההתפשטות לכסף, למטבעות "הקשות והנוצצות" שהומטרו על הגיבורה.

משהו דומה הרגשתי כשקראתי את "שלוש מתנות" של י"ל פרץ, עוד סיפור "מופת" עם גיבורה חסודה (זוכרים? עלמה יהודיה נקשרת בשערה לזנבו של סוס דוהר ונגררת ברחובות העיר. היא מבקשת סיכות להדק את השמלה לבשרה כדי לשמור על צניעותה). אצל פרץ כמו ב"מטבעות הכוכבים" יש לצניעות ולטוהר טעם לוואי טראשי ופורנוגרפי.

משהו מזה חלחל גם לחנה'לה. יכול להיות שגם אוה איצקוביץ' (באיור שמתחת) חשה אי נוחות. אולי בגלל זה הירח שלה עוצם עיניים כשחנהלה מפשילה את שמלתה.

.

משמאל, ויקטור פאול מון (פרט), "מטבעות הכוכבים". מימין, אוה איצקוביץ', "שמלת השבת של חנה'לה", מצא את ההבדלים.

ותוספת מאוחרת, ללא מילים:

מימין, ציור פן-אפ של ז'יל אלבגרין. משמאל, חנה'לה, איירה אוה איצ'קוביץ

*

4. לפני ואחרי

"הכוכבים אשר היו לדינרי זהב" (מטבעות הכוכבים) מתוך עשר אגדות לילדים, איירה תום זיידמן פרויד, 1923

.

למעלה האיור הנפלא של תום זיידמן פרויד ל"מטבעות הכוכבים". כבר פרסמתי אותו כאן פעם, ולא הייתי מטריחה אתכם לולא גיליתי שקדם לו איור שונה:

.

תום זיידמן פרויד, 1921. האיור המקורי שהופיע במהדורה הגרמנית (לחצו להגדלה)

.

האיור הזה נפסל על ידי ביאליק, שותפם של בני הזוג זיידמן פרויד בהוצאת "אופיר" העברית.

אוריאל אופק טוען שביאליק התנגד לעירום בגלל הילדים. אני חושדת שהילדים היו רק האליבי.

לביאליק היה יחס מאד בעייתי (בלשון המעטה) למיניות. למשל:

רַק קַו-שֶׁמֶשׁ אֶחָד עֲבָרֵךְ,

וּפִתְאֹם רוֹמַמְתְּ וְגָדָלְתְּ;

וַיְפַתַּח חֶמְדָּתֵךְ וּבְשָׂרֵךְ,

וּכְגֶפֶן פֹּרִיָּה בָּשָׁלְתְּ.

.

וְרַק סַעַר לֵיל אֶחָד עֲבָרֵךְ,

וַיַּחְמֹס אֶת-בִּסְרֵךְ, נִצָּתֵךְ;

וּכְלָבִים נְבָלִים בַּהֲדָרֵךְ

יָרִיחוּ מֵרָחוֹק נִבְלָתֵךְ –

(במקור ציטטתי את העיניים הרעבות של ביאליק. אבל זה יותר מתאים. תודה ללי עברון ועקנין שהזכירה לי)

ובחזרה לתום זיידמן פרויד – האיור המקורי מממש את הפנים הכפולים של הסיפור: מצד אחד זו תנוחה של קדושה מעונה, של צליבה, כולל הראש השמוט והנוטה:

מימין, ג'וטו די בונדונה (פרט), משמאל, הרונימוס בוש (פרט) לחצו להגדלה

.

ומצד שני זאת תמונה חושנית של חוה קטנה עירומה שקוטפת תפוח-כוכב ומכסה את ערוותה בעלה תאנה-כוכב. לימינה ולשמאלה מתנשאים-מתפתלים פרחים נחשיים.

.

מימין, חוה, מאת לוקאס קראנאך האב, 1526 (פרט)

.

החוה הקטנה של תום זיידמן פרויד היא פלאית ומיוחדת במינה. מלאת עוצמה ונקייה מכל רוע, התחסדות ואשמה. בחושניות שלה יש תמימות ושמחה.

לפני ואחרי (לחצו להגדלה)

.

שני איורים (נפלאים, כל אחד בדרכו). אותה מאיירת, אותו סיפור, אותו רגע. דבר והיפוכו:

הן מבחינת הסגנון האמנותי – שרידי האר-נובו של תום זיידמן פרויד התגלגלו במודרניזם הנהדר שלה (על המודרניזם שלה כתבתי פה ולא אחזור על זה עכשיו).

וגם מכל הבחינות האחרות: במטמורפוזה שעבר האיור הילדה הולבשה, עיניה נפקחו, הזרוע "נשברה" כדי לבטל את רפיון הצליבה, הגבעולים הנחשיים התקצרו. את מקומן של חוה והמרטירית הצלובה תפסה רקדנית קטנה גיאומטרית בסגנון אוסקר שלמר.

*

שאלות מטרידות

ובלי ביאליק? כלומר כאן ועכשיו, האם היו מדפיסים את האיור המקורי?

בספק רב.

ולמה בעצם? על כך יש לי שתי תשובות שונות, וכל אחת מעציבה אותי בדרכה.

הסיבה הראשונה היא אימת הפדופילים שהפכה את כולנו ל[א]נשים שמתקשים להביט בילד עירום מבלי לחשוב על פדופילים ולהזדרז ולהסתיר מהם את הילד. פדופילים הם אמיתיים וצריך להישמר מפניהם, אבל זה די נורא כשהם מכתיבים, שלא לומר מזהמים, את היחס שלנו לגוף. והיחס הזה מחלחל גם לילדות ולילדים שלנו.

מתוך "במטבח הלילי" (1970), כתב ואייר מוריס סנדק (לחצו להגדלה)

.

ולא, זה לא משנה אם זה ילד או ילדה. ראו שערוריית הפעוט העירום במטבח הלילי  של מוריס סנדק. (על ספרנים שהוסיפו לו טיטול ועל אלה ששרפו את הספר אפשר לקרוא כאן. ישראל עוד לא פוריטנית כמו ארצות הברית אבל היא מתקרבת במהירות).

וישנה גם התקינות הפוליטית שמקשרת בין עירום – ביחוד של נשים וילדות – לחיפצון (זאת לא שפת האם שלי, אז סליחה אם אני לא מדייקת אבל זה הכיוון). וגם זה מטריד אותי. כי האיורים של תום זיידמן פרויד ושל מוריס סנדק הם לא מחפצנים אלא מלאים רגש ועוצמה. הם מנכיחים תחושות שאני זוכרת מילדותי, חושניות ושחרור חלומי וחמלה חסרת גבולות ועוד. הם משקפים אותן ונותנים להן מקום.

והכי עצוב שזאת צנזורה של אהבה. הכל מאהבה. גם הדחף להגן על הילדים וגם הרצון לתקן את העולם ולהפוך אותו לצודק ושיווני יותר. אבל התוצאה היא צמצום וכיווץ של העולם ושל השתקפותו האמנותית (וסיפורים יכולים להציל, וגם ציורים, הם הצילו אותי, יותר מפעם אחת) מה שגורם לי עצב ומחנק. איך כתב איציק מאנגר:

בעיני אמי אביט
נפשי בי משתוחחת,
לא נתנה לי אהבתה
להיות ציפור פורחת.

(תרגם בנימין טנא. השיר המלא וגם קליפ נהדר, בשיחות עם אמא)

*

הפוסט הזה הוא חלק מההרצאה שנתתי בשבוע שעבר במוזיאון ישראל. תודה רבה לאילה דרורי נכדתה של תום זיידמן פרויד שפתחה לפני את אוצרותיה.

*

וגם חדשות מפתיעות. לעיר האושר יש דף פייסבוק.  בני היקר פתח אותו והוא גם זה שמעדכן אותו בכל פעם שמתפרסם פוסט. אני לא שם, מה שלא מפריע לי להיות לחוצה מזה באופן מגוחך. הוא מציע לי לחשוב למה, וגם אני מציעה לעצמי, ובינתיים אתם יכולים (רק אם אתם רוצים כמובן) להזמין את החברים שלכם לאהוב את העמוד על ידי שימוש באופציה invite your friends. אני מקווה שאתם מבינים (ואם לא, תשאלו אותו).

*

עוד באותם עניינים

חבל טבור מזהב, על המלך הצעיר של אוסקר ויילד (סיפור שהוא בין השאר מסה בתולדות האמנות)

אחת עשרה שמלות של אור (בעיקר תמונות)

סוף העולם, הערה ראשונה על תום זיידמן פרויד

איור וכוריאוגרפיה, הערה שניה על תום זיידמן פרויד

הנערה שלא רצתה להינשא לאביה, על כל מיני פרוות (עוד אגדה עם שמלות אור)

דיוקן האמן כמכשף צעיר – על האיורים של עפרה עמית לאחים גרים

*

Read Full Post »