Feeds:
פוסטים
תגובות

Posts Tagged ‘עיניים’

"עיניים" הוא ירחון רב תחומי לילדים בין גיל שש לשלוש עשרה. כל גיליון מוקדש לנושא מסוים. גיליון יוני 2015 עוסק ב"דם" (ויש בו גם כותבים מפתיעים כמו אריאל הירשפלד ואביעד קליינברג, עוד לא קראתי מה הם כתבו) וגם טקסט שלי על "דם באגדות". לא התכוונתי להעלות אותו לבלוג, אף שכמה מן הסיפורים שהזכרתי הם פולחי לב ומעוררי מחשבה, בייחוד הסיפור האחרון, "רולנד האהוב" מאוסף האחים גרים. ואז קבלתי להגהה את הטקסט הסופי, עם האיורים הנהדרים של מירה פרידמן…

זה שבר אותי. אז הנה הטקסט המלא כנתינתו, עם האיורים.

בערך שליש מן התוכן כבר הופיע בפוסט מדמם, ואת "נערת האווזים" הנפלא הספוג בקדרות גותית, ונואשוּת של גיל ההתבגרות, שנרפאים בהדרגה משכנעת ונוגעת ללב, ניתחתי לעומק בסיפורים יכולים להציל). כל השאר חדש.

בשולי הפוסט הוספתי גם כמה מילים על קסמם של האיורים.

***

3VVSעולם לא כתבתי לעיניים, ופתאום מתקשרים ומבקשים, כִּתבי על דם. העורך מציע שאכתוב על דם באגדות. זה יהיה קצת רצחני, אני אומרת, ואולי מזהירה. מבחינת האלימות, אגדות הן כמו סרטים מצוירים, רק עם דם. אבל הדם הזה שנשפך כמים, אינו רק דם של פצע אלא רגש נוזלי. במציאות אי אפשר לראות רגש אבל באגדות הכול ממשי יותר. "הדם הוא הנפש", כך כתוב בתנ"ך, וזוהי גם דעתן של האגדות.

הסיפור מן הערער של האחים גרים הוא סיפור 'מדמם', שספוג גם במין קסם מסתורי צובט לב. הוא נפתח באישה שכְּמהה לילד. יום אחד היא מקלפת תפוח ואצבעה נחתכת. הדם מטפטף על השלג, והאישה (קצת כמו אִמהּ של שלגיה) מביטה בו ואומרת: "לוּ היה לי ילד אדום כדם וצח כשלג!"

חבל שהיא אינה נזהרת במילותיה, כי ביופי הזה שהיא מבקשת טמונה גם קללה: באגדות, כמו בשירה, מי שמבקש ילד אדום כדם מקבל לא רק שפתיִים אדומות אלא גם כאב של פציעה, ומי שמבקש ילד צח כשלג מזמין לחייו גם את קור המוות של השלג.

וכך או אחרת, משאלתה של האישה מתגשמת. היא יולדת תינוק צח ואדום (כמו בשיר השירים, "דּוֹדִי צַח וְאָדוֹם דָּגוּל מֵרְבָבָה") אבל גם הצדדים האפלים של המשאלה מתממשים: אחרי הלידה היא מתה, ואם חורגת מופרעת תופסת את מקומה. כשהילד רוכן לקחת תפוח מן התיבה היא טורקת את המכסה בכוח על ראשו עד שהוא נערף. לא אפרט את כל ההשתלשלויות הנוראות והפלאיות שבסיפור, רק אומר שהסוף טוב: המרשעת מתה והילד, ממש כמו שלגיה, חוזר לחיים.

איירה מירה פרידמן

איירה מירה פרידמן

איך קורה הנס הזה? בִּזכות 'קשר הדם': דמן של האימהות אמנם טעון בכאב אבל גם באהבה עצומה. והאהבה הזאת מספקת לילדיהן, קצת כמו בהארִי פוטר, הגנה רבת עוצמה.

ב'מן הערער' וב'שלגיה' די בטיפה אחת של דם כדי לספק הגנה. אבל לִפעמים נדרשת כמות גדוֹלה הרבה יותר כדי להבטיח את שלומו של הילד. בסיפור 'זרעי האהבה' מאת מרי דה מורגן נובל עץ השושן הקסום של האם הטובה. דודניתה הקנאית טמנה נחש ירוק מנצנץ בין שורשיו. זהו עץ האהבה וכשהנחש פוגע בשורשיו בעלה זונח אותה ומעדיף את הדודנית הרעה. סכנה גדולה נשקפת לִבנהּ אם לא תרפא את העץ. ויש רק דרך אחת להחיות אותו: עליה לפלח את ליבה באחד מִחוחי השושן ולהניח לדם לזרום אל שורשיו של העץ. היא לא מהססת ודם לבה האוהב ממית את נחש הקנאה. העץ חוזר ומתלבלב, וכשפרחיו נפתחים הם כבר לא לבנים כמו שהיו בתחילה אלא אדומים מדמהּ.

איירה מירה פרידמן

איירה מירה פרידמן

האם ב'זרעי האהבה' מקריבה את עצמה למען בנהּ, אבל אני איני חובבת קורבנות או נחלי דם. אם כבר, אני מעדיפה דם מחושב ומדויק, כמו במאה שנים של בדידות (רומן שמכיל לא מעט רכיבים אגדתיִים): איש ושמו חוסה ארקדיו נרצח וחוט הדם שלו יוצא מתחת לדלת וחוצה את כל העיר עד בית ילדותו, ושם הוא נצמד לקירות כדי שלא להכתים את השטיחים עד שהוא מגיע למטבח שבו עומדת אימו לבקע שלושים ושש ביצים לאפיית הלחם… (כן, יש לה הרבה פיות להאכיל). חוסה ארקדיו אינו ילד קטן אלא ענק מגושם "שמנפיחותיו קמלים הפרחים". אבל חוט הדם שלו בכל זאת ממהר לאמא, לבשר לה על מותו, ובדרך הוא נצמד לקירות כדי לא להכתים את השטיחים. זה כל כך נגע ללבי, הפרט הזה, העדינות המפתיעה של הדם, הקפדנות של ילד שמנסה לא לצאת מהקוִוים.

איירה מירה פרידמן

איירה מירה פרידמן

אימהות מגינות על ילדיהן הקטנים עד שהם גדלים ולומדים להגן על עצמם. המעבר לא תמיד קל לאימהות ולילדים. בסיפור נערת האווזים, גם הוא של האחים גרים, יוצאת נסיכה להינשא בארץ רחוקה. אמה מציידת אותה במתנות רבות, ואחר כך היא פוצעת את אצבעותיה בסכין קטן (את אצבעותיה שלה, לא של בתה, כמובן!) ומטפטפת שלוש טיפּות דם על מטפחת. הטיפות אמורות לִשמור על הבת מכל רע. והרע אמנם מגיע במהרה: ברגע שהנסיכה יוצאת לדרך מתחילה החדרנית המרושעת להתעלל בה, וכשהנסיכה נאנחת: "הו, אלוהים!" טיפות הדם עונות לה: "אילו ידעה זאת אימך היה לִבּה נשבר בקרבה." (האִם זה כל כך מפתיע שדם יכול לדבר? זה מופיע כבר בספר בראשית, כשאלוהים אומר לקין: "קוֹל דְּמֵי אָחִיךָ צֹעֲקִים אֵלַי מִן הָאֲדָמָה".) עד מהרה נשמטת המטפחת ונופלת לנחל, טיפות הדם נשטפות והנערה נשארת ללא הגנה. החדרנית המרושעת גוזלת את בגדיה ואת סוסהּ ומתחזה לנסיכה. אבל אל דאגה, עד סוף הסיפור תלמד הנסיכה הקטנה לעמוד על רגליה שלה.

איירה מירה פרידמן

איירה מירה פרידמן

ועוד דם מדבר, הפעם מִסוג אחר, מופיע בסיפור רולנד האהוב, גם הוא מאוסף האחים גרים. המכשפה בסיפור הזה זוממת להרוג את בתה החורגת. היא מבקשת מבתה האמיתית לישון ליד הקיר, כי בלילה היא מתכוונת לבוא ולכרות את ראש אחותה החורגת. הנערה המסכנה יודעת על המזימה, אבל היא אינה יכולה לברוח, נאסר עליה לצאת מפתח ביתה. בלילה, אחרי שבתה של המכשפה נרדמת, הבת החורגת הודפת אותה לקצה המיטה, וכשהמרשעת מגיעה היא כורתת בטעות את ראש בתה שלה. לפני שהנערה נמלטת היא לוקחת את ראש אחותה המתה ומטפטפת שלוש טיפות דם על הרִצפה: אחת לפני המיטה, אחת במטבּח, ואחת על המדרגות. כשהמכשפה מִתעוררת היא מחפשֹת את בתה. "היכן את?" היא קוראת, וטיפת הדם עונה: "אני כאן, מטאטאת את המדרגות." המכשפה יוצאת למדרגות אבל אינה רואה איש. "היכן את?" היא שבה וקוראת, והטיפה השנייה עונה: "אני מתחממת במִטבח." ובפעם השלישית הטיפה עונה שהיא ישנה במיטה, ורק אז מגלה המכשפה מה עוללה.

איירה מירה פרידמן

איירה מירה פרידמן

האִם הטיפות משקרות כדי להגן על הנמלטת? לא, הן פשוט אינן יודעות שהנערה מתה. בתה של המכשפה נרדמה בשלווה ליד הקיר, וחשבה שהיום שלמחרת יהיה יום ככל הימים. ומכיוון שנרצחה בשנתה היא אינה יודעת שהיא מתה, וגם הטיפות אינן יודעות. הן מפטפטות לתומן, מאלתרות את תשובותיהן לפי המקום שבו טופטפו. בסיפור כתוב שהנרצחת היתה מרושעת וחמדנית, ואף על פי כן ליבי נחמץ בגלל הפער שבין מה שאני, הקוראת, יודעת לבין מה שהן, טיפות הדם, עדיין אינן יודעות. בספרות קוראים למצב כזה 'אירוניה טרגית'.

הייתי רוצה לסיים בשמחה, אבל אין שֹמחה בדם שנשפך. וכמו שכתוב בסוף 'הנזל וגרטל': "סיפורי נגמר, הנה אץ לו עכבר, מי שאותו יתפוס, יוכל להכין לו כיפת פרווה גדולה-גדולה."

2S

***

וכמה מילים על האיורים: בשעתו חיפשתי איורים של אגדות דמים, והעליתי חרס וחצי. כמעט כל מה שמצאתי היה פשטני ומתמוגג באופן דוחה עד פולחני, מציאות-רבה-מדי בלי שום רווח לנפש ולפיוט. (יש לי אותה בעיה אגב, עם אמני מיצג שמשתמשים בדם אמיתי, עם הזירות העקובות מדם של הרמן ניטש וידידיו, שמזכירות זירות רצח; רק לעתים רחוקות מישהו מצליח לחמוק מן המלכוד ואז זה באמת נפלא, כמו אצל רבקה הורן). ובחזרה למירה פרידמן, היא מצליחה לנטרל את הפן הזה במין ישירות פיוטית, בלי ליפול לשום בור של יפיוף או עיקור. ואם לא די בזה האיורים שלה הם מחווה לכתבי היד הגותיים היקרים ללבי. הם חולקים איתם את פריטי הלבוש הימי-ביניימיים (שכבר מרחיקים את הסיפור להיה היה…), את שיתוף המרקמים, ואת המרחב התיאטרלי; כל איור הוא מין במה מינימליסטית עם אביזרים ופיסות תפאורה; מרחב לופת וחסר עומק, כאילו נמחץ ויובש בין דפיו של ספר עבה.

כתב יד מן המאה ה===

כתב יד, המאה השלוש עשרה

***

עוד על דם

דם, דמעות וצבעי מים (על אוסקר ויילד)

על OVERFLOWING BLOOD MACHINE של רבקה הורן

הנערה ששיחקה עם רוצח סדרתי (יש אגדות שמקדימות את הטלוויזיה בשנות אור מבחינת התעוזה והעוצמה הנשית)

הנערה שקפצה לתוך יורה רותחת

לדחות את המלאך, לבעוט במוזה

פוסט מדמם (הפתיחה המשותפת לפוסט הנוכחי היא רק הקדמה ל"חכי, חכי," הנפלא של דורית נחמיאס)

*

ובלי שום קשר (ואולי עם?) שתי שלוש הודעות:

עדכון של הרגע האחרון, זה עתה ראיתי את ההדסטארט של גילי בר הלל והוצאת עוץ. זה היום האחרון שבו אפשר לתמוך בהוצאה האיכותית והמשמחת הזאת.

נפתחה ההרשמה לחממת האמנים של הקרון, שנת הלימודים 2015-2016

ופרוייקט הדסטארט שיזמו מירי שחם ואביבית משמרי (זכרונות ילדות זה הכי, והלוואי ואספיק לכתוב את הסיפור שהבטחתי)

Read Full Post »

מאן ריי, דמעות זכוכית

מאן ריי, דמעות זכוכית

רוחיר ון דר ויידן, המאה החמש עשרה (פרט שהבאתי כבר בפוסט הזה אבל אי אפשר בלי)

רוחיר ון דר ויידן, המאה החמש עשרה (פרט שהבאתי כבר בפוסט אחר אבל אי אפשר לכתוב על דמעות בלעדיו)

ביל ויולה he weeps for you, 1976

ביל ויולה he weeps for you, 1976 – מיצב וידאו: בחלל חשוך ברז נחושת מטפטף. הטיפה מתנפחת לאטה ולבסוף נושרת. בתוכה משתקפים (בהיפוך) גם החדר וגם העומד מולה. הכול מצולם במעגל סגור בעדשה מגדילה וגם צליל הטיפה המתנפצת מוגבר.

יאן פאבר, מתוך "ההיסטוריה של הדמעות"

יאן פאבר, מתוך "ההיסטוריה של הדמעות", 2005

דיאן ארבוס, ילד

דיאן ארבוס, ילד בוכה, ניו ג'רסי 1967

בילדותי בכיתי בלי סוף. זה סיבך אותי בצרות ובשלב מסוים החלטתי לא לבכות. אני זוכרת במעומעם שזה נראה לי רומנטי, סוג של נדר אפל. ואחר כך גם כשהרפיתי, הבכי לא חזר. בשבוע שעבר חשבתי שיש לי דלקת עיניים. הלכתי לרופא. הוא אמר שזאת לא דלקת, אני סובלת מיובש חמור בעיניים. והמשיך והסביר את מצבי באופן כה פיוטי ואירוני וקיומי. רשמתי קצת מהזיכרון:

יש לך יובש חמור בעיניים. יובש אינו חוסר בדמעות. יש לך דמעות, הן רק לא נדבקות לעיניים. הרוב נוזל מהצד והשאר מתאדה בשלושים ושבע מעלות.

דמעות זה דבר פשוט אבל מורכב. זה הרוב מים, אבל יש בהן חומר שמדביק אותן לעין. בזכותו אפשר להשתמש בעדשות מגע, העדשות לא נוגעות בעיניים, הן צפות על הדמעות.

אני ארשום לך טיפות אבל את יכולה להשתמש באותה מידה גם במים. מים מחזיקים דקה בעין. טיפות מחזיקות דקה נקודה אחת, נקודה שתיים במקרה הטוב. דמעה בריאה מחזיקה תשע דקות.

היום יודעים לייצר אינסולין מלאכותי, הורמון גדילה מלאכותי, אבל אין שום התקדמות בייצור דמעות. ולא שלא מנסים, משקיעים בזה הון, יש ביקוש גדול לדמעות.

והיו לו גם חדשות טובות בשבילי:

הדמעות אולי לא נדבקות אבל העצב שלי תקין.

צער הראייה שלי באמת במצב מצוין.

*

עוד דמעות בעיר האושר

על אבק מאת ענבל פינטו ואבשלום פולק

הוי אילו, על שלוש אחיות של עגנון

וגם, במידה מסוימת, דם, דמעות וצבעי מים (על הרוח מטירת קנטרוויל של אוסקר ויילד)

*

Read Full Post »

הפרק השלושה עשר מתוך עשרים ושבעה מאמרים על הזיקה בין ספר הדקדוק הפנימי של דוד גרוסמן לאמנות הגוף של ויטו אקונצ'י. המאמרים מתפרסמים אחת לשבוע, כל יום שלישי בשעה 20:00 בדיוק (בשביל הטקס).

 
הגרניקה הפנימית

בדפי הפתיחה של הספר משוטטים אהרון גדעון וצחי בדירתה של עדנה השכנה. זה עתה חדרו לשם והם מחפשים ראיות להשערתו של אהרון, שאין לה לעדנה צל. הם חוצים את חדר האורחים המקושט בפסלונים ובמזכרות מכל העולם ונכנסים לחדר השינה. צחי וגדעון מסמיקים למראה גרב נשי המוטל על כסא עגלגל, אבל אהרון "לא ראה דבר מכל אלה ולא נגע בכלום, כי הוכרע מיד כליל תחת תמונה ענקית, שהתמשכה כסיפור מעשה מסובך לרוחב חצי קיר … ועמד ובהה בסוס הנעקד לאחור במרכז התמונה. הוא הרגיש איך שלא מרצונו גם שפתיו שלו נפשלות מעל שיניו במאמץ הנשימה הנעתקת; זה סתם, זה אמנות מודרנית; אבל עיניו כמעט יצאו מחוריהן עם עיני הסוס הנחנק, וכמו שטובע אולי מבין שהים כולו לנשפך לתוכו, הבין את התמונה הגדולה … מבטו התרחב לאט, במאמץ, ועתה ראה גם את האיש השוכב מת למרגלות הסוס, ידו אוחזת בחרב ופיו פעור בזעקה; ראה את דמות הפר שעיניו אינן נמצאות במקום הנכון, ובכל זאת, הן היו נכונות יותר מן העיניים של הטבע; אחר כך ראה את המעונים, את רצוצי הגוף, ולבסוף מצא גם את האישה, הוא הרגיש שהיא תהיה שם עוד לפני שראה אותה, נוהרת, נושאת לפיד. לרגע אחד עוד ניסה לגונן על עצמו, מפני מה, מסתם ציור, סתם אמנות, יַעְני, הוא צעד בכבדות לאחור, יצא מן החדר בפסיעות קפואות … ומצא את עצמו שוב מול התמונה וחזר ושקע לתוכה, שום דבר פה לא כמו שציור צריך להיות … אבל דמעות נקוו בעיניו, איטיות, שגמלו, אולי בשק דמעות נפרד ומוצנע …  אם אבא היה רואה אותך עכשיו … הוא היה עושה לך את הנחירה ההיא … אהרון עוד יהיה לנו א-מן! טיליגנאט!" 

הגורם לסערת הנפש הזאת הוא העתק של ה"גרניקה", התמונה שהפכה לסמלה של מלחמת האזרחים בספרד. ב-1937 נחלצו הנאצים לעזרתם של הלאומנים הספרדים והפציצו את העיר הבאסקית גרניקה. כאלף ושש מאות בני אדם נהרגו ואלפים נפצעו. פיקאסו צייר את תמונת השמן הענקית (349 × 776  ס"מ) בשחור-לבן בהשראת תצלומים מהעיתון: האישה העולה בלהבות, האם ותינוקה המת שאַפּוֹ כמו נשמט והתהפך אל מצחו, הסוס הפצוע, החייל המת, האישה הנסה על נפשה אוחזת ברגלה הקטועה… בקומפוזיציה המשולשת של הציור מהדהדים השברים הזוויתיים, להבות האש המשולשות והזעקות החדות של בני האדם ובעלי החיים, המיוצגות על ידי הפיות הפעורים שמתוכם מזדקרות לשונות חדות כסכינים. הגווים מעווותים ומפורקים. כמעט כל הדמויות מצוירות בפרופיל משובש שכולל שתי עיניים ושני נחיריים בצורת דמעות. נוּרה דמויית עין ענקית שופכת מְכִיתות אור על התמונה; בין אם מקורן של העיניים במלאך המוות המתואר כמלאך שכולו עיניים, ובין אם הן מתפלצות מהזוועה או חוקקות אותה בזיכרון, אי אפשר שלא להסכים עם אהרון "שהתמונה בעצם מלאה עיניים" (12). והעיניים מביטות גם בו בעצמו ורואות אותו כמות שהוא, מעבר לכל ההַמצאות והתחבולות. הוא נשקף מן התמונה כמתוך מראת קסמים, או כשם סִפרו של חיים גורי – "אני מלחמת אזרחים".

למעלה: מלאך המוות עם כנפיים מלאות עיניים של נוצות טווס (או שאולי זה בכלל לוציפר עם נוצות טווס של גאווה?). רישום של (פדריקו גרסיה) לורקה

למטה: גרניקה, מאת פיקאסו

המפגש עם התמונה (המצוטט בהשמטות רבות) נפרש על פני שלושה עמודים; הרבה לפני שאהרון מודע ל"אסונו", לפני שעיניה של אמו ניבטות אליו מבתי השחי שלה, לפני שהוא מרחף לו מעדנות כשכנף מבושלת של עוף מזדקרת מתוך פיו (ראו "נקודת הג'י של המנעול"), הוא כבר מזדהה עם האנטומיה המשובשת של התמונה שהיא יותר "נכונה" מהאנטומיה "של הטבע", ואף מזיל דמעות קוביסטיות "שגמלו אולי בשק דמעות נפרד ומוצנע".     
 

תיאטרון האכזריות

הגרניקה אינה "סתם ציור, סתם אמנות, יעְני" בשביל אהרון, אלא תיאטרון חזותי וטוטאלי המוחק את הגבולות בין הקהל לבמה: "אנו מבטלים את הבמה ואת האולם," כתב ארטו, "וממירים אותם במעין מקום יחיד, ללא חציצה וללא הפרדה מכל סוג שהוא, מקום שיהפוך את התיאטרון עצמו לעלילה."
אחרי שגדעון וצחי מסתלקים מן הדירה אהרון אמנם חוזר לתמונה ומתמסר לה איבר-איבר במין ריקוד קוביסטי מפורק:
"עומד לפניה פשוט ידיים, בעיניים פקוחות, בעיניים עצומות, עם הפנים, עם הגב, מוסר את עצמו וכשהרגיש שזה כבר עד לעיניים מגיע, היה נסוג בתנועות מיוחדות, כאילו הוא רוקד ויוצא לרגע מבימה גדולה ומוארת, הולך קצת בחדרים האחרים, תועה שם, אובד, ברדלס, מרגל, נתקל בעצמו במראה, מתגרד, כל הגוף עוקץ לו מהתמונה…"
וגם התמונה נענית ומצטרפת אליו: "פתאום היתה לו הרגשה שהיא ירדה לה מן הקיר ובאה אחריו" (12).

ארטו הצעיר

ארטו המבוגר - פנים מרתקים בכל הגילים

אנטונן ארטו ( 1896-1948) – משורר, סופר, שחקן, במאי, מחזאי ותיאורטיקן של התיאטרון, הוגה "תיאטרון האכזריות". התחיל את דרכו בתנועה הסוריאליסטית. ב-1927 פרש ממנה והקדיש את עצמו לתיאטרון. ב- 1937 אושפז בכפייה ובילה תשע שנים במוסדות פסיכיאטריים בצרפת.

"תיאטרון האכזריות", כך קרא ארטו ל"אותה חירות מאגית של החיזיון, שאי אפשר להכירה אלא כאשר היא טבועה בחותם האימה והאכזריות", אשר מפיחה בקהל "את המגנטיזם הלוהט של המראות ופועלת עליו לבסוף כמעין תראפיה של הנפש, שלא תימחה עוד מן הזיכרון."
ביוון העתיקה קראו לזה קתרזיס. זה היה תפקידה של הטרגדיה, להביא לזיכוך דרך החמלה והחרדה. וזה מה שקורה לאהרון במפגש עם הגרניקה.
ואולי נחשפת כאן סיבה נוספת להתעללות של אהרון בגופו:
אולי הוא שובר ומעוות אותו כדי לשחזר את החוויה, כדי לזכות שוב בקתרזיס, הפעם בשירות עצמי. (או בלשונו של אקונצ'י – אהרון כמפיק של קתרזיס / אהרון כצרכן של קתרזיס.)

שתהיי לי הסכין

ומי היא אותה אישה נוהרת, נושאת לפיד, המתגלה לאהרון בציור אחרי "המעונים ורצוצי הגוף", זו שהוא חש בנוכחותה עוד לפני שהוא רואה אותה, שבוקעת מבין הצורות המקוטעות והקמטים דמויי החתכים המרשתים את כפות הידיים (ראו למשל בפינה השמאלית התחתונה של התמונה).
הפרשנות המקובלת רואה בה את החֵירוּת מפסל החירות; "כמו ריאה גדולה הששה אל המרחב" (204) כך יתאר אהרון בעתיד את ניתוץ הקירות בדירתה של עדנה. האם זה מה שהתמונה מנחשת לו, שהחירות נמצאת בחיתוך, בשבר, בקטיעה?
לחיתוך יש פנים יפות בספר: של עונג – "כמעט נבקע לכל אורכו אל רכות שפתיה במצחו" (219), או "נבצע לשניים מרוב תענוג" (215), וגם של ריפוי: לרופא שהציל את סבתא לילי בעזרת חיתוך קטן היה אפילו קול "מבוקע". פעולת הניקוז הזעירה שביצע "הסירה את חופת הערפל מעל מוחה, ובתוך שבוע התאוששה…" (205) כלומר די בחיתוך קטן כדי לפזר את הערפל.
"… רוצה שאוכל לומר לעצמי "איתה אני זבתי אמת", כן זה מה שאני רוצה, שתהיי לי הסכין, וגם אני לך, מבטיח, סכין חדה, אבל בחמלה," כותב אחד הגיבורים בספרו של גרוסמן שתהיי לי הסכין (שם, 14). מקורה של המשאלה הזו תלוי על קיר חדר השינה של עדנה: הגרניקה ה"זבה אמת", ולכן על אף ההזדהות של אהרון עם הסוס הנחנק, התמונה אינה מחניקה אותו כמו "תמונת" המזרח התיכון (ראו "הקרומים העדינים של החברות").

האומנם התקיימה הבטחת הגרניקה לחירות ולאור?
ברגע האחרון של הספר, אחרי שאהרון המדוכא והמעורער חותך את עצמו באופן סופי מיעלי ומגדעון ומהמשפחה, הוא מוחץ את אישוניו בחוזקה ורואה "כיצד ניתזים בתוכם גיצים, מתרחבים לאט לכתם אור גדול". הוא עובר את מלאכוני האור של גיל תשע, ולא מרפה אלא מגביר את הלחץ בציפיה למשהו חדש, "ובאמת החלו העיניים שלו להתמלא משהו מבפנים, איזה מהות גדולה, זוהרת, התבהרה ועלתה, כמו התפוצצות רחוקה מתונה מאד ומאירת-פנים, כבטרם בקיעתה של שמש … ועל אף הכאב, ועל אף הדמעות שהחלו מערפלות את המראה וזולגות לאורך זרועותיו, לא חדל, וחשב איך זה אף פעם, בכל הניסויים שלו, לא ניסה לקבל מהגוף שלו רגע כמו זה, מתנה" (322).

בשבוע הבא – מוצָא הפנטזיה  

Read Full Post »