Feeds:
פוסטים
תגובות

Posts Tagged ‘עודד בורלא’

תקציר הפרקים הקודמים:

שועי רז ערך מוסף של כתב העת מקף (כתב עת אמיתי, מנייר) בנושא "אלוהים" והזמין אותי להשתתף.

לא הצלחתי לחשוב על כלום עד שרוני שלחה לי את הראיון שלה עם אלוהים.

כתבתי הערות בשוליו ורוני הִגלתה אותן לעיר האושר.

חזרתי לנקודת ההתחלה אבל התקיעוּת כבר השתחררה.

אלוהים, סטרפטיז. זה מה שיצא.

בסופו של דבר זה לא טקסט על אלוהים (או על סטרפטיז) אלא על אמנות.

ובכל זאת: אין בו יראת כבוד. מי ששומר על אלוהיו כמו על אתרוג מוטב שיפסח עליו.

תודה לשועי ששלח אותי למסע ולרוני שהתירה אסורים.

ובכן:

*

אלוהים, סטרפטיז

בני הקטן שאל אותי פעם אם אפשר להרוג את אלוהים, או לפחות חלק ממנו. למה להרוג חלק מאלוהים? שאלתי בפליאה. זה חומר טוב לשיקויים, הוא ענה.

הוא קלט באופן אינטואיטיבי את העיקרון המכונן של תורת השיקויים: עוצמת המרכיב נגזרת מעוצמת המקור שממנו נלקח. אלא שאי אפשר להכין שיקוי מאלוהים כי הוא לא עשוי מחומר. זו אחת הבעיות שלי איתו. אני כועסת עליו גם מהסיבות הרגילות, אבל אני היחידה אולי, שמסתייגת מן ההפשטה. זו תלונה מצחיקה, אני יודעת. זה נחשב למעלהּ, לדרגה הגבוהה מכל. אבל אני, מה לעשות, מאמינה בצבעים ובחומרים ובצורות. האמנות הצילה את חיי. ואלוהים? מפוזר מדי ואמורפי, אין במה להאחז.

בני היה אז בן ארבע בערך, בשיא תקופת השיקויים. בערבים היינו קוראים הארי פוטר ומתענגים על החוש של רולינג לפרטים: למשל, טיפוס גנדרן ויהיר בשם גילדרוי לוקהרט שחותם בקולמוס מנוצת טווס (נזכרנו בטווס של עודד בורלא שֶׁנאם: מי אני? אני. מה אני? אני – התגלגלנו מצחוק). אחרי שנרדם פתחתי את כל כתבי פדריקו גרסיה לורקה ומצאתי רישום יפהפה של מלאך פתייני עם עיניים משוקרות וכנפיים מנוצות טווס. בקצה כל נוצה נפקחה לה מין עַיִן עטורה בריסים מתפנקים. זה מצא חן בעיני, הסגנוּן האלגנטי של המוות, עד שהבחנתי בקרניים המפלחות את הילתו; אופס, זה בטח השטן שנקרא גם לוציפר ופירושו "נושא האור", הילל בן-שחר היפה שהושלך לאדמה.

.

פדריקו גרסיה לורקה, המלאך

פדריקו גרסיה לורקה, המלאך (בתלמוד אגב, מתואר מלאך המוות כמלאך שכולו עיניים בצבע "זרקא" גוון שבין כחול לתכול לסגול, "כעין החשמל" והכי טווסי שאפשר)

רוחיר ואן דר ויידן, המאה ה15, פרט מתוך יום הדין האחרון. אחרי שכתבתי את הרשימה גיליתי עוד מלאכים עם כנפי טווס, למשל המלאך הזה ששוקל את הנשמות וחטאיהן.

רוחיר ואן דר ויידן, המאה ה15, פרט מתוך יום הדין האחרון. אחרי שכתבתי את הרשימה גיליתי עוד מלאכים עם כנפי טווס, למשל המלאך הזה ששוקל את הנשמות וחטאיהן. לחצו להגדלה

.

אני לא יכולה לכתוב על אלוהים כי אין לו צורה. אז אני כותבת על מלאכים במקום. פעם עשיתי מחקר קטן על כנפיהם. בדקתי איך ציירו אותן במשך השנים: מכנפיים קטנטנות דמויות זימים של מלאכי "פְּרָסים" ועד כנפיים אלגנטיות ארוכות כשמלות ערב ששוליהן מטאטאים את הרצפה. רוב המלאכים הסתפקו בזוג כנפיים אבל כמה מהם הצמיחו ארבע ואפילו שש: שתיים מצולבות מעל לראש, שתיים מצולבות מעל הגוף ויוצרות מעין שלמה דמויית לב ושתיים פרושות לצדדים; זה הזכיר לי את הסוודרים העתידניים שראיתי פעם בחנות המותג "קום דה גרסון". היו להם ארבעה ואפילו ששה שרוולים, והמוכר הראה לי איך לקשור את הזוג העליון על הצוואר ואת התחתון על הירכיים, או בשילובים אחרים.

.

שרף בעל שש כנפיים מתוך כתב יד מהמאה ה12

שרף בעל שש כנפיים מתוך כתב יד מהמאה ה12

.

ידידי היקרים הדס ועמליה עפרת עשו פעם הצגה על מלאך שנפל. כנפיה של בובת המלאך עוצבו מענפים. כל כנף היתה ענף חשוף ומעט מקומר, וביחד עם הזמורות הדקות שצמחו ממנו נוצר מעין שלד של כנף: ענף-כנף. זה מצא חן בעיני; מלאך שנפל דומה לעץ, שניהם מרותקים לאדמה. המלאך המסכן שפך דמעות ממלח גס. זה הזכיר לי את הנסיך המשותק מאלף לילה ולילה, שאמר "איך לא אבכה כשזה מצבי", ואז "שלח ידו אל שוליו (כלומר אל שולי בגדו) והרים אותם, ונגלה מחציו ולמטה עד כפות רגליו – אבן, ומה שלמעלה מזה עד שערות ראשו, בשר." סוג של סירוס מכושף. אישתו כישפה אותו, אחרי שהרג את מאהבהּ.

זה היה הפחד הגדול שלי כשהייתי נערה: להיות "תקועה", לא מתה ולא חיה כמו הנסיך המשותק. כל כך הזדהיתי עם זה שהפכתי את הסיפור למופע. "פסל תיאטרלי" קראתי לו: ירכי האבן של הגיבור הפכו למין מבנה מפיבגלס עם ברק עמום של שיש (מה יותר "אבן" ממבנה?), שעליו שרטטתי את גופו העירום (הנה התמונה). הוא כושף בתוך פאטיו מלא ציפורים יפהפיות שרק רשת דקה מנעה מהן לפרוח. גם הנסיך היה מין מלאך שנפל. הציפורים פרפרו כמו כנפיים והרגליים כבדו כמשקולות. לא רציתי שהקהל יראה הכל מהתחלה. חיפשתי דרך להסתיר את הפסל מבלי להידרדר למסכים ופרגודים. אלאן בצ'ינסקי התאורן פתר את הבעיה: הוא פשוט סינוור את הקהל. הבמה היתה אפופה במין זוהר, מה שמחזיר אותי לאלוהים; לפעמים אני תוהה מה הוא מסתיר שם מתחת לאור.

.

קשה לי לכתוב על מלאכים בלי לערב את ג'וטו. זה השרף שצופה בסטיגמטה של פרנציסקוס הקדוש

קשה לי לכתוב על מלאכים בלי לערב את ג'וטו. זה השרף שצופה בסטיגמטה של פרנציסקוס הקדוש, הכנפיים שלו הן יותר נרתיק מאשר שלמה, לחצו להגדלה

.

אלוהים, סטרפטיז, כך כתבתי בכותרת (ולא בגלל הסטרפטיז שבו חשף הנסיך את גופו המכושף). כשרוני מוסנזון נלקן תיארה את קסם תיאטרון הבובות של ארון הקודש בילדותה, תיכף חשבתי על סטרפטיז:

ארון הקודש בבית הכנסת למשל, ממלא אותי תחושת קסם וקדושה. הווילון המפואר מסתיר מאחוריו עולם אינסופי. כשהוא נפתח, מתגלות בתוכו שתי קופסאות מקושטות, מפוארות כמו אוצר מאלף לילה ולילה. ובתוכן… מגילה צופנת סוד, ובתוכה?… דבר מתוך דבר, לאט לאט ייחשף הדבר האמיתי, זה שאינני יודעת לדמיינו, זה שאין לו צורה, אבל הוא שם, בעומק העומקים. (מתוך חפץ לב)

פתאום אני קולטת את המשמעויות המצטלבות: בעוד שאמנות ואמונה חולקות אותו שורש, הפשטה זה בעצם סטרפטיז. או במילותיו של תאופיל גוטייה (תרגמה מצרפתית: ליאורה בינג-היידקר):

קֶבֶר מַהוּ? חֲדַר הַלְבָּשָׁה
בּוֹ הַנֶּפֶשׁ, בְּתֹם תַּפְקִידָהּ
מַנִיחָה לְבוּשׁ יֶלֶד, אִישׁ, אוֹ אִשָׁה,
כְּשַׂחְקָן הַמַּחְזִיר תַּחְפֹּשֶׂת שְׁאוּלָה!

לפסל התיאטרלי שלי הוספתי חלוקי נחל. הנחתי אותם על הרגליים המכושפות. רציתי שיהיה ייצוג לחומריות הזאת של אבן. ומישהו ניגש אלי אחרי ההצגה: זה כמו אבנים שמניחים על קבר, הוא אמר.

.

איסראפיל, מלאך (יום הדין?) מכתב יד מוסלמי. שימו לב לקצה הכנף שלו.

איסראפיל, מלאך (יום הדין?) מכתב יד מוסלמי. שימו לב לקצה הכנף שלו.

.

אבל לא על זה רציתי לדבר. לפני כעשר שנים הוזמנתי לנורווגיה להעביר סדנא לבימוי ולעיצוב תיאטרון. תרגיל סטרפטיז, זו היתה המשימה הראשונה שנתתי לסטודנטים. והם ישר נשאבו למחוות הכי שחוקות של חשפנות. אחרי כמה נסיונות כושלים להטות את הזרם הרמתי ידיים. פתאום קלטתי כמה זה מופרך ותוקפני וקצת מצחיק, כאילו באתי מישראל ואמרתי "שלום, תתפשטו". ופשוט ויתרתי. התחלתי מהתחלה, מתרגיל אחר. אבל הסטרפטיז כבר היה שם בדי. אן. איי. של הסדנא, הוא צץ שוב ושוב באופן לא צפוי ולא מודע. בסופו של דבר זו היתה סדנת סטרפטיז.

.

פרה אנג'ליקו, המאה ה15, כנפיו (הכה עכשוויות בגרפיותן) של מלאך הבשורה

פרה אנג'ליקו, המאה ה15, כנפיו (הכה מודרניסטיות) של מלאך הבשורה, על הציור המופלא הזה כתבתי פה

.

התרגיל החדש היה "לתרגם" חפץ לחומר אחר. אחת הסטודנטיות עיצבה כנפי מלאך מתחבושות היגייניות. זה היה קצת מתריס (וניזון מטקסטים פמיניסטיים) אבל גם הגיוני מבחינה חומרית וצורנית: תחבושות היגייניות הן צחורות ורכות ומיוצרות בשלל אורכים וצורות שמִתרגמים באלגנטיות לנוצות אֶבְרָה וכנף.

בסוף הסדנא נערך ערב עבודות. כדי לחסוך מהקהל פירוקים והקמות החלטנו להציב את כל המבַצעים ביחד, באותו חלל. בזה אחר זה הם "יפשירו" ויציגו את מה שיצרו. כנפי התחבושת הוצמדו לכתפיו של סטודנט ויקינגי עירום (הסטרפטיז כפי שציינתי, חלחל לתוך העבודות). כשניסינו למקם את הויקינג בין המשתתפים התברר שהוא גדול מדי. ביחד עם מוטת הכנפיים האדירה הוא פשוט השתלט על המרחב. העבודות האחרות התגמדו לידו. כדי לפתור את הבעיה השכבנו אותו בפתח החדר כמו מלאך שנפל, רגליו משתרבבות החוצה אל תוך המסדרון. כל מי שהגיע לצפות בעבודות נאלץ לעבור מעל אחוריו החשופים ומעל כנפיו העצומות העשויות תחבושות היגייניות, שמין רעד חלף בהן לפעמים.

.

אין לי תמונה נורמלית של מלאך התחבושות, אבל נברשת הטמפונים של ג'ואנה וסקונסלוס, זה אותו חיבור פמיניסטי בין אור לטומאה.

אין לי תמונה סבירה של מלאך התחבושות, אבל נברשת הטמפונים של ג'ואנה וסקונסלוס, זה אותו חיבור פמיניסטי בין אור לטומאה. לחצו פעמיים להגדלה

.

ולמה אני מספרת את כל זה? כי בסופו של דבר זה לא טקסט על אלוהים אלא על אמנות. וזה הסוד בשבילי, על רגל אחת: הבשר והחומר והצורה. למן ההמרה של נוצות שמיימיות וטהורות במוצרים סופגי דם ו"טומאה" (כשמנסחים את זה כך זה דווקא מתאים, רק תחשבו על זה, תחבושות הגייניות כפרפרזה על נוצות מלאכים!) ועד למלאך הגברי המעורטל שהופל בגלל אילוצים של מרחב. המשמעות משפריצה מזה כמו דם מפצע. או להפך, מרפאת.

.

פרט מתוך ספר השעות של האחים לימבורג, המאה ה15הפעם לא בגלל הכנפיים, יש משהו מצחיק ומהפנט בקבוצת המלאכים הזאת

פרט מתוך ספר השעות של האחים לימבורג, המאה ה15
הפעם לא בגלל הכנפיים, יש משהו מסתורי ומצחיק בקבוצת המלאכים הזאת

*

עוד באותו נושא

כל אחד תופס איבר אחר – על המלאכים הבוכים של ג'וטו

סטרפטיזים משונים (עוד על סדנת הסטרפטיז הנורווגית, רשימה ראשונה בסדרת שמלות של כאב)

ואלה הפוסטים על סיפור הנסיך המשותק:

זאת ההקדמה: הדייג והשד ואני

וזה ההמשך: כשחציי התחתון הפך לאבן, או למה עזבתי את התיאטרון 

חמסין באושוויץ (על המסע שלי לפולין עם הנסיך המכושף)

*

עוד על מאגיה (בהמשך לתורת השיקויים)

שירה וקסמי חפצים

קסם, על פי שבעה זכרונות ילדות

דיוקן האמן כמכשף צעיר, על האיורים של עפרה עמית לאחים גרים

אבות המזון הפרטיים

*

המוסף שערך שועי רז נקרא "אֱלּוֹהַ הֵיכָן שֶׁהוּא". לצדו יצא גם "תמונה קבוצתית עם אלוהים" בעריכת חני שטרנברג ויואב איתמר, העורכים הקבועים של מקף. ניתן להשיג את הגליונות בכתובת makaf.magazine@gmail.com  במחיר: 60 ש"ח (כולל משלוח) וכן בחנויות תולעת ספרים וסיפור פשוט בת"א

*

Read Full Post »

רשימה שנייה ואחרונה על "בית חרושת לשירים" של קובי מידן.

לרשימה הראשונה העוסקת באיורים של דוד פולונסקי וכוללת גם את תקציר העלילה

*

הטרקטור שבלב

בתי החרושת על פסי הייצור המנוכרים שלהם נחשבים בדרך כלל להפך משירה. "בית חרושת לציונים" למשל, ככינוי לבית ספר. ובכל זאת היה רגע היסטורי, שבו היו גם בתי חרושת בחזית השירה ונחשבו למסעירים ופיוטיים. כתבתי על כך לא מזמן, בפוסט שבו התוודיתי גם על אהבתי לבתי חרושת.

בספר הזהיר הזה של קובי מידן חבויה גם מידה מפתיעה של פוטוריזם (כבוש ומוחלש, ובכל זאת).

זה מתחיל משמו, "בית חרושת לשירים", ונשמר גם בארכיטקטורה המעט החללית שהעניק לו דוד פולונסקי: מעין ראש חייזרי עם עיניים זבוביות ועצי אנטנות על הגג. העתידנות מרוככת אמנם על ידי עצי הברוש הנטועים בדרך כלל בבתי קברות בגלל הדמיון שלהם לנרות. הברושים מוסיפים מלנכוליה ונופך לירי למכניות הפוטוריסטית, צירוף שחוזר בספר יותר מפעם אחת.

בית החרושת לשירים, מראה מהחוץ, אייר דוד פולונסרי

היכל הספר, מוזיאון ישראל (השראה ארכיטקטונית?)

היכל הספר, מוזיאון ישראל, מראה מבפנים.

*

מתוך "בית חרושת לשירים" (שירו של המשורר הצהוב שונא החרוזים)

.

זהו שירו של המשורר הצהוב שונא החרוזים. בתמונת הגוף המלא טרקטורים חלקים ונוצצים, ועוד יותר בטרקטור שבלב – יש יותר מקורט פוטוריזם. אז מה אם זה טרקטור צעצוע. ובעצם יש יותר מחיבור אחד בין התרבות הפוטוריסטית לעולם הילדים (בעיקר בנים בינתיים, ובתקווה שגם זה משתנה). על חלק נלבב במיוחד עמדתי בפוסט על האוסף הכי הכי, אבל עכשיו אני רוצה לדבר על טיפוגרפיה.

*

מתוך הליברית ל"העולם עגול", שיצר ג'וזף שפרינצק על פי סיפור ילדים של גרטרוד שטיין

*

האומנם רזה השיר, או שמא דק כמחט?

הטיפוגרפיה, כלומר, האמנות והטכניקה של סידור ועיצוב טקסט על הדף (ומחוצה לו) היא לב לבה של המורשת הפוטוריסטית. נזכרתי בה בגלל שירו "הרזה" של המשורר השמן:

בתיבת
התפירה
מהומה
אדירה:
המחט
את
כל
החוטים
דקרה

החוטים
נאנחו
אנחה
מרה
ואמרו:
המחט
ממש
צרה.

מעבר לפסיכולוגיה של המשורר שעליה כתבתי בפוסט הקודם ("בחיים הוא שמן, אז לפחות בשירים הוא רוצה להיות רזה") ישנו המשחק הצורני: שיר המחט אינו רזה אלא דק כמו הגיבורה שלו וכמו החוטים שדקרה. זוהי שירה קונקרטית לכל דבר. מיזוג בין תוכן לצורה ("האם הפה של אבא מסוגל בכלל לבטא מילה דקה כזאת כמו חוט?" תוהה אהרון מ"ספר הדקדוק הפנימי"). זה לא המקום היחיד בספר שבו הטיפוגרפיה מדברת, אבל תצטרכו להאמין לי, כי אני ממהרת לשאלה הבאה:

*

האם חרוזים (של שירים) הם כמו ארגזים, או כמו גשם?

בפוסט הקודם הצגתי את "בית חרושת לשירים" כסיפור פנטזיה שפולונסקי באיוריו, נותן לו ממשות. אבל עוד לפני הפנטזיה וגם אחריה, "בית חרושת לשירים" הוא ספר על פואטיקה. זה מתחיל כבר בשאלה המתניעה את הסיפור – "מאיפה באים השירים?" שאלה ארס פואטית במובהק, וממשיך הלאה והלאה במהלך הביקור.

קחו את החריזה למשל: האם שירים בחרוזים הם באמת כמו תפוזים ארוזים בארגזים, לעומת שירים חופשיים שהם כמו תפוזים על העץ?
זה פחות או יותר מה שטען נתן זך בהתקפתו ההיסטורית על אלתרמן.
אבל חרוזים יכולים גם להתגלגל על הלשון (לא סתם קוראים להם חרוזים).
ונזכרתי גם ב Out Of Africa , ספרה האוטוביוגרפי של איזק דינסן. המקומיים, כפי שהיא מספרת, הוקסמו מצלילי החריזה שאינה קיימת בשפתם, והיו מפצירים בדינסן:

 Speak again, Speak like rain
"מדוע הרגישו שהחרוזים הם כמו גשם, איני יודעת," כותבת דינסן, "אבל הם התכוונו לטובה, כי באפריקה תמיד מייחלים לגשם ומקדמים אותו בברכה."

*

ומי באמת מחליט?

הספר נפתח בשאלה ארס פואטית ומסתיים בסדרת שאלות כאלה. זה קורה בסיום הביקור בבית החרושת. שלומית ואבא מציצים לקומת כותבי הסיפורים ונתקלים בָּאיש שכותב את סיפורם. שלומית הנרעשת תוהה מי קובע את גורלם, הסופר או היא ואבא, והאם הוא כותב גם את התהיות האלה, האם הן מופיעות בסיפור?

התהייה מי מחליט, אינה רק משל תיאולוגי, או לחילופין – משחק ספרותי ומאבק בכורה בין סיפור המסגרת לסיפור הפנימי. כל מי שכתב פעם ספר (לפחות כל אלה שאני מכירה) יודע כמה מעט שליטה יש לסופר על גורלן של הדמויות. מרגע שנוצרו יש להן רצון משלהן.

וזה גם המקום היחיד שבו פורץ פולונסקי את גבולות האיור ומשחק במגרשה של הטיפוגרפיה: כלומר, החלק הזה של הטקסט ממוקם למעשה בתוך מסך המחשב של הסופר המצויר (אם כי הפונט לא משתנה ונותר קצת נוקשה וקולאז'י). ובכל מקרה – Too late, too little  מבחינתי.

.

האיור מספח את הטיפוגרפיה, או להפך, הסיפור של מידן פולש לצג המחשב של הסופר שכותב את סיפורם של שלומית ואבא. מתוך "בית חרושת לשירים", אייר דוד פולונסקי

*

מתוך "מכתבים לליאורה" מאת עודד בורלא, הו, כמה חשבתי בילדותי על שפת כתב היד של החילזון, כמה ניסיתי לדמיין את צליליה. אני עדיין מנסה.

*

אז מה הבעיה שלי בעצם?

שסיפורי פנטזיה יש כמו פטריות אחרי הגשם,
אבל סיפור ילדים שעוסק בפואטיקה ובפרקטיקה של שירה קונקרטית, בלי דידקטיות ויובשנות, הוא נדיר שבנדירים.
ב"בית חרושת למילים" יש הצעה והבטחה לקולה של המילה לפעוטות.
כלומר, לשירה עצמה כעולם, כמגרש משחקים.
ולא כפי שהיא מופיעה באיורים של פולונסקי, על דפים נבדלים שכמו צולמו מתוך ספר שירה ושובצו ב"סרט התיעודי".

אין לי טענות לפולונסקי. הפרשנות שלו לגיטימית ולפרקים מרשימה.
אין לי טענות גם לקובי מידן. הסיפור שלו בנוי היטב ואינו מוֹעֵד לבורות הייפיוף והיובשנות הדידקטית.
אלא שאת ממתקי האוונגרד הוא הגניב כל כך בשקט ובזהירות ובחסות סיפורי כיסוי, שצריך להיות בלש כדי לחשוף אותם.

ומה קרה בסוף? מה שקורה תמיד: המציאות הפרוזאית והפסיכולוגית שוב גנבה את ההצגה לשירה!
ומה יעשו ילדים כמוני שרעבים למילים (לחושניות של חרוזים משוקולד), שמשתוקקים לשחק בצליליהן ובצורתן, שגדלים ונהיים אהרון קליינפלד, או  ויטו אקונצ'י, המשורר שירד מהדף? (יבכו. כמו ילד שלקחו לו את הצעצוע).

*

ותודה ליותם שווימר מהפנקס שדחק בי לכתוב את הפוסט הכפול הזה.

*

עוד באותו עניין

געגועים לגופה של העברית

הפוטוריסטים ואני

האוסף הכי הכי

את נראית כמו אישה ממאדים – על עד כלות הנשימה של גודאר

כשהמילה תהפוך לגוף, וגם – גולם בורא גולם ועוד רבים מפרקי כשדויד גרוסמן פגש את ויטו אקונצ'י

קולה של המילה

*

Read Full Post »

רבים מקוננים על מצבה של העברית, טוענים שהיא מִדלדלת ומצטמצמת ומתעלגת, שהיא צל של עצמה. גם אני דואגת. כשחביבה פדיה מדברת על הבורות שלנו בטקסטים עתיקים כעל ניתוק מתיבת התהודה של המילים ועל כרת מעולם שלם של אסוציאציות, לבי מתכווץ בחרדה. ואז אני קוראת תיאור טבע של שמעון אדף או משפט חמור ומתנגן של רונית מטלון ואני נרגעת, לפחות עד לפעם הבאה. אבל כשזה מגיע לְגופהּ של העברית אין לי במה להאחז. ומה לעשות שאני קשורה גם לפיסיות של האותיות והמילים. הצורה שלהן משפיעה על אישיותן, כמו הצליל וכמו המשמעות. אף שאין בי טיפת דיסלקטיות, אני עדיין זוכרת כמה התקשיתי ללמוד קרוא וכתוב. הדמויות הציוריות של האותיות הזדקרו מבעד לצלילים שהן היו אמורות לסמן ושיבשו לי את הקריאה. הרגשתי די בודדה עד שקראתי יום אחד את "ספיח" של ביאליק. אני מעתיקה לכאן (בחדווה ובאדיבות פרוייקט בן יהודה) את המפגש שלו עם האותיות. הסגן שעליו מדובר הוא סגן המלמד בחדר.

עוד ביום הראשון כשהראה לי הסגן את לוח ה"אלף בית" שורות שורות – מיד קפצו ובאו לפנַי חֲיָלוֹת חֲיָלוֹת של אנשי צבא, מאֵלּוּ שעוברים לפרקים על פני ביתנו, הם והמתוֹפף עִמָּם בראש: טם-טררם! ביותר דומות לכך שורות האלפי"ן והגימלי"ן עם ה"קֻבּוּצים" שלמטן. הרי הם אנשי חַיִל ממש, מזוּינים מכּף רגל ועד רֹאש; אלו, האלפי"ן, תרמיליהם מוּפשלים להם לאחוריהם והם הולכים כפופים קצת תחת משׂאם, כפורשים ל"מַניֶבְרוֹת"; ואלו, הגימלי"ן, נִצבים פשוטי רגל מלפניהם, מוכנים ל"מרש". עיני התחילו מפשפשות בצדי הלוח וּבשוּלָיו.
"את מי אתה מבקש?" שואלני הסגן.
"את המתופף…" אומר אני ועיני מפשפשות.
הסגן הניח מידו את ה"טַיְטיל" (המַחוֶה), תפָסַני בסנטרי, הגביה ראשי קצת כלפי מעלה והעמיד עלי עינים בהמיות… פתאֹם נתעורר ואמר: "רד!"
הברה אחת ולא יותר. וּמִיָּד עלה על הספסל תינוק אחר במקומי ואני ירדתי בפחי נפש וּפרשתי לקרן זוית, שלא לדעת מה הסגן רוצה. כל אותו היום הרהרתי בגיָסות וּבאנשי צבא. וּלמחר, כשעליתי שוב, הראה לי הסגן צורת א ואמר:
"רואה אתה אֵסֶל וזוג דליים?…"
"אמת, בחיי ראשי, אסל וזוג דליים…"
"הרי זו אל"ף", מעיד הסגן.
"הרי זו אל"ף", שונה אני אחריו.
"מה זאת?" שואל שוב הסגן.
"אסל וּשני דליים", אומר אני ונהנה הנאה גדולה על שהזמין לי הקדוש-ברוך-הוא כאן כלים נאים אלו.
"לא, אמור: אל"ף!" חוזר הסגן ואומר, "זכור: אל"ף, אל"ף".
"אל"ף, אל"ף…"
וּכשירדתי מלפניו פרחה לה מיד האל"ף מלבי וּבמקומה באה מַארוּסיָא, זו השִקצה שואבת המים. כל היום לא זזה מנגד עיני. ראיתיה כמו שהיא: בכרעיה היחפות, במחלפותיה העבות וּבאסל והדלָיַיִם שעל כּתֵפָהּ. והִנֵּה גם הבּאֵר עם השוקת בּצִדָּהּ וּבני האַוָּזים שבשלולים הסמוכה וגנו של ר' אלתר קוּקוּ…
"מה זאת?", שואלני הסגן ממחרת וּמראה על האל"ף.
"אוי, מארוסיא!…" שָׂמֵחַ אני על המציאה.
הסגן זרק את ה"טַיטיל" מידו וּפשק את אצבעותיו; אבל מיד חזר בו, תפס בסנטרי ואמר:
"גוֹי, אל"ף, אל"ף!…"
"אל"ף, אל"ף, אל"ף!…"
צורוֹת שאָר האותיות נראו לי אף הן בכמה פנים: בדמות בהמות וחיות ועופות ודגים וכלים, או כבריות משונות סתם, שלפי שעה לא מצאתי להן עדַיִן דוגמא בעולם הזה. השי"ן – הרי זה מין שפיפון בעל שלשה ראשים; הלמ"ד – הרי זו חסידה פושטת צואר ועומדת על רגל אחת, מעין זו שדרה בראש האילן אחורי ביתנו; הגימ"ל – הרי הוא מגף, כזה שמצויר על-גבי הקופסאות של משחת נעלים ושד קטן בעל זנב מצחצח אותו בזריזות מרובה… הדל"ת – בחינת קרדום, וכן כֻּלָּן… וּפעמים נראתה לי אות אחת היום בדמות צורה זו וּמחר בדמות צורה פּלוֹנִית. דבר זה נעשה מאליו, בלא כוָנה וּבלא יגיעה מצדי. צורה שנתיַשנה עלי – נסתלקה וּבמקומה באה חדשה…
כשהִגעתי לצירוף האותיות – והנה ערב רב של בריות שונות ומשונות. כתי-כתות הן הולכות וּבאות זו בצד זו וזו מאחורי זו, עֹרף כנגד פנים וּפנים כנגד עֹרף, הן' הפשוטה והף' החרומף קופצות תמיד על רגל אחת בראש. הלמ"ד הולכת קוממיות בגרון נטוי וּבראש זקוף, כאומרת: ראינה, משכמי וָמעלה גבוהה אני מִכֻּלְּכֶן. בינתים מזדקר ובא היוד'ן, בריה קטנה זו, שאין לה כל דמות בעינַי ואין לה על מה שתסמוך, ואף-על-פי-כן אני מחבבה יותר מכֻּלן. תמיד היא נראית כצפה באויר או כּאִלּוּ היא נמשכת אגב גררא – ולבי לבי לה. ירא וחרד אני, שלא תֹאבַד בקטנותה בין חברותיה ושלא תֵּרָמֵס ושלא תתמעך, חס ושלום, בין כֻּלן…
אותה ערבוביא הסירה אזני מִשְּׁמוֹעַ תורתו של הסגן וגרגרתי היתה מצוּיה בין אצבעותיו. בפי אני הוגה אחריו, לכאורה, כל הברה, אבל הלב עושה בתוך כך את שלו: קולט צורה וּפולט צורה, מצרף צֵרוּפים וחולם בהקיץ… פעמים נארג גם קול ההברות בתוך רקמות חלומותי ונתן להם גון חדש או פנים חדשות, מעִניָנם ושלא מעִניָנם. כשנזדמן לי בתוך קריאה צֵרוּף של צורות מגוּחך ביותר – הייתי מתחיל שׂוֹחק פתאֹם; וּשׂחוֹק זה היה מרתיח את כל קרביו של הסגן וּמעיר עלי את כל חמתו. איני יודע, מה איכפת לו כשאני שׂוחק?
חברי שב"חדר" לא היו משגיחים בי כלל ואף אני לא הייתי חושש להם. כשהיו משׂחקים בחדר מבפנים – הייתי יושב מן הצד וּמסתכל או שהייתי פורש לקרן זוית, מוצץ את האגודל והוגה. שוגה הייתי באותן הצורות שב"סִדּוּר", בהן וּבצֵרוּפיהן וּבצֵרוּפי צֵרוּפיהן, עד מקום שֶׁכֹּחַ הדמיון מגיע.

בסופו של דבר למדתי לקרוא, אבל עדיין לא למדתי לראות באותיות משהו מובן מאליו. הן פשוט ירדו למחתרת, ומשם, כמו יישויות מיתולוגיות זעירות, הן נופחות חיים במילים שאותן הן מרכיבות.

יום אחד, קצת יותר מאוחר בילדות, קראתי את "מכתבים לליאורה" של עודד בורלא. אני עדיין זוכרת את הרושם שהשאירה בי שיחה מסתורית עם חילזון: "אני מבין, אמנם, את דבריך," אומר לו המספר, "אך איזו שפה היא זו?" "שפת כתב היד! שפת כתב היד!" עונה החילזון. ומילותיו אמנם נדפסו באותיות "כְּתב", כלומר בשפה יותר איטית ומעוגלת שהולמת חילזון. אבל איך זה בעצם נשמע?

1

אני עדיין חושבת על זה לפעמים, כשאין לי דאגות אחרות. כשאני לא חרדה למשל, לגורלן של האותיות העבריות.

יש רחובות מסחריים שלמים בתל אביב שכמעט נטשו את הפונט העברי. שמם של בתי הקפה והחנויות נכתב רק באותיות זרות. וזו מין רעה זוחלת, אני חוששת, שסוֹפהּ בהצעתו של איזה בלשן (עוזי ארנן, אם אני לא טועה) לוותר על הכתב העברי ולעבור לתעתיק לועזי שהוא מן הסתם יעיל יותר וחד משמעי. לי זה נשמע מופרך כמו החזון של אהרון מ"ספר הדקדוק הפנימי" של גרוסמן על עולם שכותב אספרנטו בכתב ברייל (כדי שכולם יוכלו להבין זה את זה). זה מצחיק ונפלא כדימוי פיוטי אבל מצמרר כתוכנית מעשית להכחדת גופה של העברית על מוזרויותיו המופלאות.

וזה לא הכל.

בשני הספרים האחרונים שפרסמתי ("בנות הדרקון" ו"טבע דומם") היתה לי הזכות לעבוד עם מירי צפריר כעורכת לשונית. הידע של מירי בעברית ובתחבירה הוא מופלא, רחב ועמוק ומלא דקויות. ברור לי למה בחר בה מנחם פרי כעוזרת עריכה של ספרי "הספרייה החדשה". ובכלל – תענוג לדבר איתה על מילים. אבל כשזה מגיע לכתיב…
אני כבר לא מדברת על הכורסא שהפכה לכורסה, ועל הדוגמא והסדנא שנראות כל כך מסורסות בגירסתן המעודכנת שמחליפה את האל"ף הארמי בה"א הסתמית שמוחקת את עבָרן. ואני רק שואלת את עצמי מתי הוא יימחק סופית, מתי המחלה תתפשט ותהפוך אותן לכורסות ודוגמות וסדנות וגירסות.

[כך אומרת אביגייל גיבורת "על מצבו של האדם" של פנחס שדה: "בתחילה לא הייתי יודעת שאני אוהבת חרקים. ואיך נודע לי? אני אהבתי לנקד, פשוט לנקד, והייתי יושבת הרבה ומנקדת כל מיני דברים שהיו נופלים לידי, אפילו עיתונים שלקרוא בהם לא היה לי עניין, ובכל מקום שאפשר הייתי מוסיפה פסיקים ונקודות, גם מקפים, ומרכאות וכדומה. עד שפעם שאלתי את עצמי מדוע אני אוהבת לנקד? אולי זה בגלל הנקודות עצמן? ועלה בדעתי שאני אוהבת בעצם נקודות קטנות, דברים קטנים מאד, אבל שיהיו בהם חיים. מאז התחלתי להתעניין בחרקים קטנים; הייתי מתבוננת שעות רבות בממלכות הנמלים, שהם דומים לנקודות, ובמשך הזמן התחלתי לאסוף כל מיני חרקים, גם קצת יותר גדולים, וגם מעופפים וצבעוניים."]

לא מזמן קראתי שוב את הנובלה של סלמה לגרלף "קורות אחוזה אחת". שנת ההדפסה אינה מצויינת בעותק שבידי, אבל באותיות קטנות בתחתית הדף הראשון כתוב: Printed in Erez-Izrael  Palestine – כלומר לפני עידן ועידנים. מעבר להנאה מן הסיפור העדין והקסום הרגשתי רווחה גופנית. לקח לי כמה שניות לאתר את מקורה, בכתיב החסר של אותה תקופה: שלשים במקום שלושים, לוית-חן במקום לווית-חן, וכן הלאה. פתאום קלטתי איזה מחנק גורמים לי הוו"ווים והיוד"ים שסותמים היום את הטקסטים הכי מוגהים ומוקפדים. ואני לא יודעת כמה זה נחוץ לבהירות ולהבנה, וכמה זה מבטא תשוקה סמויה להיות כמו שפות אחרות שנולדו בלי ניקוד, שמשתמשות מלכתחילה באותיות כדי לסמן את התנועות. אין לי בעיה עם זה ביידיש למשל, שפה שופעת ("עסיסית" כמו שאוהבים לומר), שממילא נוטה לעודפות. אבל העברית היא יישות אחרת, הרבה יותר רזה ומדברית. התנועות שלה מצומקות כמו פירות יבשים. כלומר היו מצומקות. כבר כמה וכמה שנים שהמילים סובלות מהשמנת יתר שמטשטשת את קווי המתאר שלהן.

ואני לא נקייה מאשמה. הפכתי למשתפ"ית ממדרגה ראשונה. פעם כשהייתי כותבת "השכם בבוקר" נניח, (במקום "השכם בבקר"), הייתי צריכה לגרש את הקאובוי מהמילה, אבל היום אני מרגישה רק כאב קל, "כמו הכאב שחש עלה כשקוטפים אותו", כתב פעם פנחס שדה (או שאולי זה אני כתבתי? פתאום אני לא בטוחה). פעם כשהייתי רואה מילה כמו "דווקא" הייתי מרגישה מין דגדוג בשפתיים, כאילו מאלצים אותי להגיד "דווווווקא". היום אני רק זוכרת את הדגדוג. אני מוסיפה ו"ווים ויו"דים על ימין ועל שמאל בגלל הפחד שלא יבינו אותי, בגלל הרתיעה מהו"ווים והיו"דים האדומים שהעורכות הלשוניות הפנימיות מקשקשות לי על הטקסטים. (בשחור הם כמעט מוסתרים). אני מתביישת בחושניות הלא בוגרת שלי, מפחדת מן הבדידות, מן הארכאיות, מן הטרחנות, מן הדון-קישוטיוֹת של הכתיב.

ואם כבר מדברים על ניקוד…

גם כאן בגדתי למרבה החרפה. אתם יודעים איך זה שמוסיפים ניקוד לפעמים כדי להבהיר מילה נדירה או משתמעת לשני פנים? אז רק שתדעו שגם על הניקוד הזה כבר אי אפשר לסמוך. ואני כבר לא מדברת על ההתעלמות מדגשים קלים. קחו לדוגמא את הקֻבּוץ למשל, את השורונת העקומה של הנקודות, המלוכסנת כמו צמה נוקשה של מפצח אגוזים, כמו מגלשה קטנה או מדרגות שעולות ממרתף – היא מוחלפת היום ללא סנטימנטים בשוּרוּק ההמוני. ואיזה סיכוי יש לקמץ הסודי שרק קוראים לו קטן, אבל לא רואים עליו? (שום סיכוי, הוא פשוט נדחק החוצה מפני החולָם המלא והחד משמעי).

מדי פעם מתקצף לו איזה עורך נכבד על משוררים צעירים שאינם יודעים לנקד. אבל איך הם אמורים לדעת כשכל עקבות הניקוד נמחו מן השפה. שלא לדבר על ספרי הלימוד (כן, ספרי הלימוד). בני הקטן נכנס לפני שנתיים לכיתה א'. בעמוד הראשון של חוברת "אותיות מדברות" "ע"פ הגישה החדשה של משרד החינוך" מציגים לתלמידים את החולם המלא – וֹ – ומבקשים מהם לזהות את המילים שבן הוא מופיע. למשל: אוניה, עוגן, אוזן… זו כבר לא הבּוּרות של המורים, אלא הדורסנות של ספרי הלימוד.

[ואם כבר מדברים על ספרי לימוד: לפני מספר שנים עזרתי לבני הגדול להתכונן לבגרות בלשון וגיליתי (בחלחלה) שהפועַל ש.מ.ר שבעזרתו נלמדו הנטיות בילדותי הוחלף בפועל ק.ט.ל. ואין צורך להרחיב על המשמעויות הסמליות. מי האחראי לתיקון המופרע הזה, והאם הוא עדיין קיים? התכוונתי להקים מהומה ולא הקמתי.]

והכי מבהיל שאין דרך חזרה. הגוף של העברית מתנפח ומתעוות ומתכרסם ואין מי שיתנגד. או שאולי יש? זו התקווה הקלושה שבגללה אני כותבת. ואם לא – תוכלו לראות בזה קינה.

עוד באותו עניין – העברית היא שפה ג'גלרית

עוד רשימות בקטגוריית שפה

Read Full Post »