Feeds:
פוסטים
תגובות

Posts Tagged ‘עדנה מישורי’

זה החלק השלישי והאחרון של המסע אל האיור הלא מתאים

*

יש לי משהו עם אוטיסטים. זה סיפור ישן. פעם בִּקרה בביתנו משפחה עם נער אוטיסט. הוזהרנו מראש שהוא לא מגיב טוב לזרים. איך שהנער ראה אותי הוא נהיה מאד שמח. הוא נתן לי ידיים והתחיל לרקוד. ופעם אחרת במסעדה קם ילד אוטיסט מהשולחן הסמוך ונעמד במרחק כשלושים סנטימטר ממני וצפה בי במשך כל הארוחה בלי לזוז (אחרי שהרגעתי את משפחתו הנבוכה ואמרתי שזה בסדר).
הרבה פעמים אני מרגישה כמו אוטיסטית לַטֶנטית, או אולי להפך – סמויה, הינדיק שיושב ליד שולחן*. אבל לא בגלל זה אני אוהבת את הספר הזה:

יש לי חבר והוא אחר, מאת עדנה מישורי, איירו ציירים אוטיסטים בהדרכת יהודית פירסטר

"יש לי חבר והוא אחר" נכתב על ידי עדנה מישורי, אם לאדם אוטיסט. גיבור הספר, ילד חברותי בשם גדי, מבחין בילד מיוחד בארגז החול. הוא לא יוצר קשר עם הילדים האחרים, רק מתבונן בחול הנשפך בין אצבעותיו שוב ושוב. הילד לא עונה על שאלותיו של גדי וחוזר על דבריו כמו הד. אמו של הילד מסבירה לגדי שהוא אוטיסט ומזמינה אותו לביקור. גדי הסקרן והידידותי שואל אם הוא יכול להיות חבר של דורון – זה שמו של הילד האוטיסט – והאם מעודדת אותו וגם מסבירה לו את הקשיים.
וזהו. סיפור פשוט עם אג'נדה גלויה: להכיר ולקרב בין הקוראים הצעירים לילדים אוטיסטים.

*

איור "בדיעבד"
בדרך כלל אני לא אוהבת ספרים דידקטיים (אם כי, ואם כבר – אני מעדיפה אותם כך, גלויים וישירים, בלי ציפוי מתקתק שמסרים הסמויים מבצבצים מתוכו כמו בהונות מגרביים בלויים). כל האהדה שבעולם לאוטיסטים לא היתה גורמת לי לפתוח את "יש לי חבר והוא אחר" – כל שכן לקנות אותו ולחזור אליו שוב ושוב – לולא האיורים. או יותר נכון – לולא שטח ההפקר בין הסיפור לאיורים. תיכף יבואו הדוגמאות, אבל לפני כן כדאי להקדים ולומר כמה מילים: הספר אוייר על ידי ציירים אוטיסטים. וגם זה לא לגמרי מדויק: ה"אוייר", לפחות ברוב המקרים, הוא במעין דיעבד: קודם היו הציורים, ויהודית פירסטר מדריכת הציירים והיועצת האמנותית של ספר, בחרה והתאימה אותם ברגישות רבה, לטקסט.

גם בעיצוב הספר אגב, הושקעה תשומת לב ומחשבה; הרקע לציורים הצבעוניים והאקספרסיביים הוא מעין מחברת שורות (שאינה עוברת טוב בסריקה) שגם מוסיפה נופך אינטימי ולא רשמי, גם מדגישה את החזרתיות הכפייתית, וגם מאפשרת לציורים – כלומר ליוצריהם – לחרוג מן השורות והשוליים. הספר כולו ספוג בכבוד ובאהבה המשתמעים גם משמו של הילד האוטיסט – דורון, מתנה.

*

מעֶבֶר לקונטיניואיטי
לבחירה הטבעית והאנושית בציורים יש השלכות נוספות, אמנותיות, מעל ומעבר לכוונה המקורית. למשל – אחת התוצאות של שיטת האיור הזו היא ביטול הקונטיניואיטי. לא סטייה קלה פה ושם, אלא ביטול, מיגור מוחלט. גדי, דורון ואמו משתנים מדף לדף. הדיאלוג שנוצר בין הסיפור הלינארי וההגיוני לרצף האיורים הוא הד של הדיאלוג החסר והמשובש וגם המפרה והמרתק – בין העולם של רוב האנשים לבין העולם האוטיסטי. זה מציל את הספר משטיחות דידקטית ומוסיף ליריות, מסתורין, מלנכוליה, כאב.

*

קריאה וכתיבת שירה
ועם זאת, מתלווה לדפדוף מין רווחה ואפילו אושר, רגש שקשור אצלי תמיד לחופש. שמתי לב כמה טוב לי לשהות-לשוטט בשטח ההפקר שבין האיור לטקסט. לפענח, לספוג, לחוות. וכמה זה דומה לקריאת שירה, או אולי אפילו לכתיבתה. בעצם זה הכי דומה לדבר הנפלא הזה שמתרחש בין הציורים של פול קליי לבין שמותיהם, ושעליו כתבתי כאן בגינה לאורפאוס.

ובחזרה ל"יש לי חבר והוא אחר" – כמה דוגמאות עם כמה הערות:

צייר: דרור מישורי, מתוך "יש לי חבר והוא אחר"

למעלה: האיור המתאר את הילד המתבונן בחול הנשפך הוא אחד מהבודדים שצויירו כמדומה, בעקבות הטקסט, ולא נבחרו בדיעבד.

*

צייר: עמיר באי, מתוך "יש לי חבר והוא אחר"

"אתה רוצה לשחק איתנו?" חזר גדי ושאל.
הילד שוב לא הביט לעברו,
אבל אמר בקול נמוך כמו הד:
"אתה רוצה לשחק איתנו?"

למעלה: איור שכולו הדים והדהודים חזותיים.

*

ציירה: בטי קליינמן, מתוך "יש לי חבר והוא אחר"

למחרת שוב ירד גדי לגן השעשועים
וחיפש את הילד המיוחד בארגז החול.
אבל הילד לא נראה.
גדי חיפש אותו בעיניו, עד שגילה אותו
יושב בקרוסלה, מבטו מופנה לשמיים,
והוא מסתובב… ומסתובב… ומסתובב…
גדי עקב אחריו, עד שבעצמו הרגיש סחרחורת.

למעלה: פרחי הפנדה הקצת מרוחים כאילו נשקפים מקרסולה מסתובבת או צוירו מתוך סחרחורת.

*

צייר: סשה פלדמן, מתוך "יש לי חבר והוא אחר"

והנה שמע גדי קול נעים קורא לילד:
"דורון, הגיע הזמן לחזור הביתה."

למעלה: מרחב שיש בו מרחק שבו יכולה להדהד קריאתה של האם. נועם התכלת העזה ואודם הכאב קצת דהו בסריקה, אבל הבית נותר נגוס.
הבית הנגוס מופיע בתוך הציור אבל גם מבודד וזוכה לתקריב (כפי שאפשר לראות בקצה הסריקה). המשחק בין ציור לאלמנט שנגזר ממנו – הוא חלק מהשפה העיצובית של הספר. בדרך כלל זה דקורטיבי, לעתים קצת מנייריסטי ולפעמים, כמו במקרה של הבית הנגוס – מטריד ושובר לב.

*

צייר: ניב פורר, מתוך "יש לי חבר והוא אחר"

אמא של דורון הביטה בגדי במבט עצוב…

*

צייר: רון ורדי, מתוך "יש לי חבר והוא אחר"

הוא לא יודע לשחק עם ילדים,
הוא לא יודע להסביר לנו מה הוא רוצה,
ואפילו לא להגיד אם משהו כואב לו
או אם עצוב לו.

כל הזרועות האלה המושטות כמבקשות עזרה והחסומות בירוק. והמגזרת הלגמרי נבדלת מסביבתה. צפה בתוך העכרוריות. לא מחוברת לכלום.

*

צייר: עדי שוורץ, מתוך "יש לי חבר והוא אחר"

הסורק שלי לא מספיק גדול כדי להכיל כפולה, אז תצטרכו להרכיב אותה בדמיונכם. אבל ככה בדיוק זה נראה אצלי כשאני שומעת צלילים מסוימים.

*

צייר: אשריאל שיפמן, מתוך "יש לי חבר והוא אחר"

ודורון היה עסוק…
הוא ישב ליד השולחן
והרכיב פזל עם המון חלקים.
גדי הסתכל בחברו החדש השקוע
בהרכבת החלקים ואינו טועה אפילו פעם אחת.
גדי חשב בלבו שהוא עצמו לא היה מצליח
להרכיב פזל כזה מסובך.

*

צייר: דרור מישורי, מתוך "יש לי חבר והוא אחר"

צייר: דרור מישורי, מתוך "יש לי חבר והוא אחר"

למעלה: עוד איור שחולק לשניים בגלל מגבלות הסורק שלי, והפעם חשוב במיוחד לחבר אותו בדמיונכם.
דימוי מופשט לכאורה, שמעביר באופן סוגסטיבי את הרגשות הסותרים. מצד אחד מרכז האיור (דורון?) הוא כמו תכשיט, כמו אבן יקרה שגלים של צבעים נובעים ממנה. מצד שני החלק הגזור, המורחק (שוב דורון?) שבלעדיו הציור (המשפחה) לא שלם.

*

צייר: עמיר באי, מתוך "יש לי חבר והוא אחר"

"אז אני יכול להיות חבר שלו?" שאל גדי.
חייכה אמו של דורון את חיוכה החם:
"אין זה פשוט להיות חבר של ילד אוטיסט.
להיות חבר של ילד כמו דורון, זה לפעמים
לרצות לעשות משהו ביחד ולא להצליח,
ואז להרגיש נעלבים וכועסים."

מה רואים פה למעלה, איכר-דייג שמפזר-זורע פרחים בים? דמוי הזוי ויפהפה של חוסר תקשורת ואהבה גם יחד.

*

צייר: גיל שטל, מתוך "יש לי חבר והוא אחר"

"תמיד יש לזכור שהוא ילד מיוחד ושונה
ושהוא לא יכול להיות אחר."

*

אחרית דבר
המפגש המחודש עם הספר (בצל ההרצאה המתקרבת) עורר טעם של עוד. ובאמת אין שום סיבה שמה שנעשה כאן ברגישות רבה אבל מתוקף הנסיבות, לא יקרה בכוונת מאייר. התחלתי לחפש עוד ספרים שבהם מתקיימת שיחה משולשת כזאת בין טקסט לאיור לקורא. וההמשך בהאיור הלא מתאים.

*

הפוסט הזה הוא החלק השלישי של הרהורים על איורים:

לחלק הראשון (מאטיס, רוסו, נחום גוטמן ואחרים)
לחלק השני (כתבי יד מימי הביניים, ויהי ערב ולילה בלי ירח, תמונות מספר נדיר של ביאליק ועוד)

עוד על יחסים פיוטיים בין טקסט לתמונה, על האופן שבו התמונה משנה את הטקסט ולהפך, בפוסט ישן ומכונן על פול קליי – גינה לאורפאוס

*

* ההינדיק שיושב אל השולחן נמצא אחרי תמונת הדמות בסבך

Read Full Post »