Feeds:
פוסטים
תגובות

Posts Tagged ‘עגנון’

30 שניות (מתוך 4:57 דקות) של "שיק פוינט" (2003) מאת שריף ואכד.
(ותודה לרוני ה. שמצא דרך להטמיע את הסרטון)

Sharif Waked – Chic Point (fragment) from Museum of Modern Art in Warsaw on Vimeo.

 

*

  1. לפני ואחרי

אני תמיד מנסה לנחש את פיסת החיים שמאחורי יצירה מסוימת. שריף ואכד מניח את התשובה כבר בכותרת המשנה: "אופנה למחסומים ישראליים". ואם לא די בכך הוא מסיים את תצוגת האופנה שלו בדממה, בשורת תמונות שצולמו במחסומים ישראליים; סוג של "לפני ואחרי" כמו בפרסומות למכוני קוסמטיקה.

התמונה שלמטה פותחת את סדרת התמונות. היסוד הכוראגרפי שהשתרבב לתוכה מקל על הצפייה. אני לא אתפלא אם זה היה הטריגר ליצירה, לחיבור האבסורדי והפולח לב בין עולמות המחסומים והאופנה.

.

*

  1. הומו אירוטיות

חובת ההתפשטות משפילה גם כשהיא מנסה להיות עניינית ומכבדת, ועל אחת כמה וכמה כשלא. שלא לדבר על הרמת הידיים המוטמעת בה במין דרך אגב. הקולקציה של ואכד המוצגת על ידי דוגמנים יפי תואר, כמו חושפת את הסבטקס האירוטי מתחת לתירוץ הבטחוני. אחת החולצות מתפרקת וחלקה הקדמי נתלש כמו במופע חשפנות, אבל גם שאר הפתחים הם אשנבי הצצה, שברים של סטרפטיז משונה סינקדוכי (סינקדוכה הוא דימוי שבו החלק מייצג את השלם).

.

מתוך "שיק פוינט" (2003) מאת שריף ואכד

.

בקליפ הפותח את הפוסט אפשר לראות את ידו המלטפת של הדוגמן נשלחת אל החור (בהזמנה?) ומוחי המלא בשברי ציטוטים מיד מושיט לי את שיר השירים, דּוֹדִי שָׁלַח יָדוֹ מִן הַחֹר וּמֵעַי הָמוּ עָלָיו. ובאותה נשימה הוא מושיט לי מַשׂכּיוֹת אוהבים אנגליות שממסגרות רק פיסה מדיוקן האהוב כדי לשמור על חשאיות.

.

.

הרמיזה האירוטית מגחיכה את בעלי הכוח, ובו בזמן גם הופכת את הסיטואציה על ראשה. הבגדים החדשים מחליפים את הדיכוי וההשפלה בפנטזיה של נעורים ומותרות ופיתוי ואהבה.

*

  1. נפוליאון בחדר העבודה

"שיק פוינט" היא עבודה עמוקה ומורכבת (שרק מתחזה לעבודה קלת דעת על גבול הגימיק). איפה שלא נוגעים היא מתהפכת ומגלה רבדים סותרים שמחוברים זה לזה באיברים חיוניים כמו תאומים סיאמיים.

ובהמשך לכך – בידו המלטפת של הדוגמן כמוסה גם מחווה של עוצמה.

משמאל, שריף ואכד, סטיל מתוך "שיק פוינט" (מתוך הקליפ שלמעלה). מימין, קטע מהדיוקן המפורסם של נפוליאון בחדר העבודה שלו שצייר ז'אק לואי דויד (1812). כאן כתבתי על המחווה הסודית שעשתה אנני ליבוביץ לתמונה.

*

  1. המכנסיים של יוקו אונו

הפוסט הזה משתייך בין השאר לארון שמלות הכאב של עיר האושר. אי אפשר להמשיך מבלי להזכיר את יוקו אונו – החל מ-cut piece המיצג שבו הזמינה את הקהל לגזור את בגדיה מעל גופה (1964), ועד לבגדי הגברים הפרובוקטיביים שעיצבה ב2012. אבל לא אפרט הפעם; אני מדלגת לעגנון.

.

בגדי גברים שעצבה יוקו אונו (2012)

*

  1. פרקטיות הזויה, או ואכד ועגנון

מתוך "שיק פוינט" מאת שריף ואכד

.

הקולקציה נועדה כביכול ליעל את המעבר במחסומים, לייתר את הרמת הידיים, לחסוך את טירחת ההפשלה וכן הלאה. כמה מהן מעלות את הפרקטיות ההזויה בדרגה; מחזית החולצה שלמעלה שהופכת למתקן מים ועד פתח הגב של אחרת שממוסגר על ידי קולב שימושי לתליית מגבות.

.

מימין פו הדוב שנתקע בפתח המאורה של שפן – ובמילותיו של שפן: "כיוון שתפסת לך ידידי היקר, שטח הגון בדירתי, ודאי לא תתנגד לכך אם אשתמש בכפות רגליך האחוריות כבקולב לתליית מגבות." (תרגום ו. ישראלית וא. ד. שפירא). משמאל, פתח הגב מתוך "שיק פוינט" של שריף ואכד.

.

"שיק פוינט" החזירה אותי לסיפור הקצרצר של עגנון על שלוש אחיות, בתולות זקנות ועניות מרודות שתפרו כותונת לכלה עשירה. האחת נאנחה, השנייה בכתה והשלישית השתעלה וירקה דם שטינף את הכותנת. אביה של הכלה ראה את הכתם וגירש את התופרת מבלי לשלם את שכרה. ועגנון מסכם ואומר:

"הוי, אילו רקקה שנייה דם והשלישית היתה בוכה, יכולים היינו לכבס את הכתונת בדמעותיה ולא היה הגביר בא לידי כעס. אבל אין הכל עשוי יפה בעתו. ואפילו הכל היה עשוי יפה בעתו, כלומר אילו היתה זו בוכה אחר שזו רקקה דם, עדיין אין כאן משום נחמה גמורה."

פנטזיית הייעול המופרכת של עגנון (לשנות את סדר האירועים כך שאפשר יהיה להשתמש בבכי כדי לכבס את הכתם) מנסה, כמו בגדי המחסומים של ואכד להשליט קצת היגיון בכאוס ובכאב ורק מעלה את מפלס האירוניה, כולל האירוניה העצמית; כי האמנות לא יכולה לתקן את העולם, רק לשקף אותו בראי העקום שלה, להפתיע ולעכב קצת את המבט שהתקהה, לנער קצת אבק מהלב.

יש משהו צנוע בשיק פוינט, באופנה הקרירה והממזרית והמגוהצת. הכעס והכאב נשארים בזווית העין. נספגים לאט בלי משים.

*

  1. קצרים

החלק הקדמי של החולצה מתרומם במשיכה כמו מסך תיאטרון:

מתוך "שיק פוינט" (2003) מאת שריף ואכד

.

המכובדות הקצוצה של החליפה. ז'קט בטן. (בחולצה אחרת הרוכסן הוא כמו שריטה, כמו חתך בבשר הבגד)

מתוך "שיק פוינט" (2003) מאת שריף ואכד

.

בחישוק הרקמה הריק יש משהו מאיים. הבורג שנועד למתוח את הבד מזכיר מכשירי עינויים. זה קשור גם לשרוולים ולזרועות המנוטרלות. פס הקול שמלווה אותה בראשי הוא "כי כולנו, כן כולנו/ כולנו רקמה אנושית אחת חיה/ … אם נדע, איך להרגיע, איך להרגיע/ את האיבה, אם רק נדע." (מילים ולחן מוטי המר, בקולה של חוה אלברשטיין)

.

מתוך "שיק פוינט" (2003) מאת שריף ואכד (תמונות סטיל כפולה מן הסרט)

עבודה של נירית מיטרני, 2004 (לא התאפקתי)

.

כמו אותה נערה חכמה ונועזת שנדרשה להתייצב לפני המלך לא לבושה ולא עירומה. הסיפור ההוא אמנם הסתיים בטוב.

מתוך "שיק פוינט" (2003) מאת שריף ואכד

*

  1. דמוניזציה

ובחזרה לחולצה שבה פתחתי את הפוסט; היא מורכבת משתי חולצות לבנות על-זמניות שחוברו כך שפתח הצוואר של החולצה השנייה משמש אשנב הצצה לבטן (עדכון: רק בעקבות התגובה של לוסי למטה, שמתי לב שזו בעצם הכלאה של ג'לביה לבנה עם חולצת כפתורים מערבית, מיזוג שהוא אחרית ימים ופנטזיה בפני עצמה). ובחזרה למה שרציתי לומר מלכתחילה: כיוון שהצווארון שומר גם על זהותו המקורית דומה שהיה שם עוד ראש שנכרת. זו בין השאר חולצה של מי שנתפס כמפלצת, שצריך להוכיח שאין לו ראש נוסף.

.

מתוך "שיק פוינט" (2003) מאת שריף ואכד

בתמונה למטה: דיוקן אלגורי של אנרי הרביעי כהרקולס מנצח את ההידרה הלרניאנית (סביבות 1600). במיתולוגיה היוונית היתה ההידרה הלרניאנית מפלצת עם תשעה ראשים וכוח קסם שהצמיח ראש חדש במקום כל ראש שנכרת.

*

  1. שלא לדבר על הבגד כלוח קליעה למטרה

*

"שיק פוינט" עדיין מוצגת עד ה30 באוקטובר, במסגרת תערוכת "המפה – לקרוא בין הקווים" במוזיאון הארץ בתל אביב.

את הקטלוג המסקרן של "שיק פוינט" לא הצלחתי להשיג לצערי. הוא יצא בהוצאת אנדלוס שנסגרה.

האתר של שריף ואכד 

*

ובלי כל תיאום מוקדם –

"תִיאֶסְטֶס" הגרסה של נעמי יואלי ודורון תבורי למחזה של סנקה שנועדה לפסטיבל עכו האחרון, עולה סוף סוף בסטודיו השומר 3, מדרחוב נחלת בנימין.

אל בית המלוכה המקולל ביותר במיתולוגיה היוונית, דורי דורות של פושעים נתעבים, שולחים מתוך הגיהינום את רוחו של האב הקדמון, טנטלוס, לחופשה קלה מעינויי עונשו, כדי לנשוף על צאצאיו, שני האחים אַטְרֵאוּס ותִיאֶסְטֶס, את הקללה המשפחתית ולהשיא אותם לנקמה איומה של אח באחיו.

לוקיוס אנאוס סֶנֶקָה – סֶנֶקָה הצעיר, רטוריקן, פילוסוף וכותב טרגדיות, איש האימפריה הרומאית בשיאה (המאה הראשונה לספירה), מחנכו של נירון קיסר, מתאר עולם מוכר שבו הילדים הם הקרבן האילם, בשר התותחים של מלחמות הוריהם.

ההופעות תתקיימנה בתאריכים: 15,16,17,24,25,26 באוגוסט בשעה 20:30

מי שרוצה להגיע מוזמן לשלוח מייל ל: hashomershalosh@gmail.com ולציין תאריך ומספר כרטיסים, כי מספר המקומות מזערי (עד 17 איש להצגה). תשובה תגיע במייל חוזר.

*

עוד באותם עניינים: איכשהו, מכל הבגדים הרגשיים והפוליטיים הגרלתי דווקא את זה.

Read Full Post »

עוד מסע בעקבות האיורים של נועה שניר ל"סיפור פשוט" של עגנון, מדיוקנאות אלגוריים מן המאה ה16 ועד מיצגי גוף עכשוויים.

לפעמים הקודמות: איור אחד נפלא, ואישה בסוגריים.

לטובת מי שעדיין לא קרא את הרומן היפהפה והעצוב והקריר של עגנון – הנה שוב התקציר.

"סיפור פשוט" הוא סיפורו של הירשל, בן עשירים שמתאהב בבלומה, קרובת משפחה יתומה שמשמשת כמשרתת בביתו, אבל מתחתן בסופו של דבר עם מינה, בת עשירים שמשדכת לו אמו. מרוב לב שבור הוא קצת יוצא מדעתו ובסופו של דבר מחלים והופך לחלק מן המערכת.

נועה שניר איירה את הסיפור באינטנסיביות טעונה ושטוחה כאחת, כאילו פשטה את עורן של ההתרחשויות ותלתה אותו על הקיר.

  1. "לבי דולק תחת שכמי"

בתמונה למטה – בלומה של נועה שניר. לא ברור אם היא עונדת תליון ועליו עששית דולקת (כווייה מובטחת) או שזה מעין איור-רנטגן שמראה את לבה המאיר את חשכת גופה או חולצתה.

.

בלומה נאכט, מתוך "סיפור פשוט" של ענגון. איירה, נועה שניר

.

כמו שכתבה אלזה לסקר שילר (ותרגם יהודה עמיחי):

דולק הנר על פני שולחני
כל הלילה בשביל אמי –
בשביל אמי…

לבי דולק תחת שכמי
כל הלילה
בשביל אמי…

ורק בסוגריים – לא ברור בשביל מי דולק לבה של בלומה, אבל ענייני אמהות יש לא מעט בסביבה, החל מאמה שלה שהיתה כלתו המקורית של אביו של הירשל, מה שהופך אותם לסוג של תאומים, אחים מקבילים אם יש דבר כזה, ועד אמה של מעסיקתה החדשה. אחרי אירוסיו של הירשל עוברת בלומה לביתה של גיבורת הסיפור "בדמי ימיה" שהתחתנה עם האהוב של אמה.

בדיוקן המינימליסטי של נועה שניר יש עוד "מנורה" מוזרה – אני מתכוונת לעין הפקוחה של בלומה, שריסיה נפרשים כקרני אור בציור ילדים (וגם עגנון אגב מתאר את "קרן הזהב שמפציעה ועולה מבין ריסי עיניה של בלומה"), בעוד שלֵב העין – אם מותר להתבטא כך, כלומר לא רק האישון, הקשתית כולה – שחורה וחשוכה כמו שם המשפחה של בלומה – נאכט=לילה. מה שמחזיר אותנו לעששית-הלב: החלק המאיר שלה מחוק, או אולי חסום ("בלום" כמו "בלומה") על ידי איקס כחול. האיקס הזה הוא חלק מן האנטומיה הסטנדרטית של עששיות, אבל בהקשר הנוכחי אי אפשר שלא ייטען בסמליות.

.

שני X –מתוך האיורים של נועה שניר ל"סיפור פשוט" של עגנון. מימין, תקריב של הידיים המצולבות על חזהו של הירשל הישן בארון מתים.

*

  1. לב שקנאי

וכך או אחרת, לב-תליון-העששית הוביל אותי לדיוקנאות האלגוריים של המלכה אליזבת הראשונה (1603-1533). הדיוקנאות האלה ראויים לפוסט משלהם (שכמעט נכתב אמנם, בעקבות שמלת ירושלים השלמה של מירי רגב) ואולי עוד אכתוב אותו בפעם אחרת, ולעת עתה, בזכות התליון והנר, נזכרתי ב"דיוקן השקנאי".

.

המלכה אליזבת הראשונה, דיוקן השקנאי, סביבות 1574

.

הוא נקרא "דיוקן השקנאי" על שם תליון השקנאי שהמלכה עונדת על חזה. והנה התקריב:

.

המלכה אליזבת הראשונה, דיוקן השקנאי (פרט), סביבות 1574

.

על פי האמונה העממית, מקריבה אמא שקנאי את עצמה בעיתות רעב, ומנקרת את בשר חזהּ כדי להאכיל את גוזליה (ולפיכך מסמל השקנאי גם את ישוע שהקריב את עצמו למען האנושות, וממשיך להזין את מאמיניו בבשרו ובדמו דרך טקס המיסה).

ובחזרה לאליזבת הראשונה – תליון השקנאי מסמל את אהבתה האימהית לנתיניה.

*

  1. לב חלה, לב מבוך

באיור הבא, פורשת נועה שניר את בלומה על השולחן. וגם כאן כמו במקרה העששית, לא ברור אם בלומה היא רק המצע שעליו נערכת הסעודה, או שהתקרובת היא בעצם קרביים, כלומר – גלגול של אבריה הפנימיים.

זה נכון במיוחד לגבי החלה. כי לחם אינו רק מזון, צמה אינה רק תסרוקת ולב אינו עוד איבר. החלה קרובה דיה ללב, שלא לדבר על החושניות שבה אפשר לקרוע ממנה נתח. קורע לב, פשוטו כמשמעו.

.

מתוך "סיפור פשוט" של ענגון. איירה, נועה שניר. לחצו להגדלה

.

האיור הזה כל כך הזכיר לי את התמונה היפהפייה שצילם מנחם כהנא בטקס פידיון הבן; הידיים השלוחות אל החלות, אל התינוק, אל האישה. המלחייה המונחת קרוב כל כך לתינוק והקנקן ליד ראש האישה.

.

למעלה, מנחם כהנא, למטה, נועה שניר (פרט).

.

ובו בזמן, אי אפשר לא לחשוב (אני לא יכולה) על דבריו של ישו בסעודה האחרונה: "וַיִּקַּח יֵשׁוּעַ לֶחֶם וַיְבָרֶךְ וַיִּבְצַע וַיִּתֵּן לָהֶם וַיֹּאמַר קְחוּ אִכְלוּ זֶה הוּא גּוּפִי׃ וַיִּקַּח אֶת־הַכּוֹס וַיְבָרֶךְ וַיִּתֵּן לָהֶם וַיִּשְׁתּוּ מִמֶּנָּה כֻּלָּם׃ וַיֹּאמֶר לָהֶם זֶה דָמִי דַּם־הַבְּרִית הָחֲדָשָׁה הַנִּשְׁפָּךְ בְּעַד רַבִּים׃" (הבשורה על פי מתי). ועל אמני גוף, ממישל ז'וריניאק שבישל פודינג מדמו ב1969 והגיש אותו לקהל במחווה ישירה למיסה הנוצרית, ועד נטלי דביר הישראלית. ב"סלמון" (2000) עבודה ש"נחרטה בחודי מחטים בזוויות העין" של כל מי שראה אותה, היא "שכבה על שולחן קוקטייל, עירומה ומצופה ברצועות סלמון מעושן. הסלמון, המזכיר עור וורוד מדי שצומח על פצע, כיסה גם את עיניה ופיה ויצר אישה-קורבן, מגלידה, מושתקת, מעוּורת…" (מתוך מיצגניות וגיבורים). כמו באיור של שניר לא היה ברור אם דביר היא המצע לסלמון או שהוא חלק מגופה.

יש משהו יפהפה בלב החלה שציירה נועה שניר לבלומה. לא רק מן הטעמים שכבר מניתי (אפילו למילה "טעמים" יש טעם אחר פֹּה), ולא רק משום שבלומה היא גם האופה וגם המאפה, אלה משום שחלה, כמו לבה של בלומה, היא מקלעת קשה להתרה.

וזה הוביל אותי לדיוקן האציל מן המאה ה16. על חזה תלבושתו ארוג-מצויר מבוך שעליו הוא גם מצביע כמורה את הדרך ללבו.

.

ברתולומאו ונטו 1510

*

  1. האומנם אין טובעים בחדר האורחים?

אחרי שמר פלפי מ"אורה הכפולה" מבשר לבתו שהוא עומד לשאת אישה חדשה הוא יוצא מן החדר. ופתאום הוא שומע זעקה, אבל "אין טובעים בחדר האורחים," זה מה שהוא אומר לעצמו וממהר לדרכו.

ולמה נזכרתי בזה? כי כחול שערה הגלי של בלומה, שבאיור הנשף נדמה לי כעשן (ולא בכדי, העשן המתמר מן הסיגריה הוא בבואה מושלמת של התסרוקת שמעליו), או כמו מימושו של "האלם הכחול והמכחיל" שבוקע מעיניה. נראה לי יותר ויותר כמו מים, או דמעות.

למטה, השיער הנשפך, השטיח הימי (שלולית מרובעת).

.

פרט מתמונת השולחן, מתוך "סיפור פשוט" של עגנון, איירה נועה שניר.

,

למטה, הירשל מתמלא כמו כלי במים הכחולים האלה שזלגו מבלומה, ספינתו טבועה בתוכם אבל היא גם ממשיכה להפליג במלוא הקיטור.

.

הירשל (טובע מבפנים), מתוך "סיפור פשוט" של עגנון, איירה נועה שניר

מימין אנני ליבוביץ' ג'ון ויוקו, משמאל, הירשל ובלומה מאת נועה שניר. "כמה מבקש הירשל לישב במחיצתה של אישה כששערה סתור ועוטף את פניו והוא אוחזה בידה וקולה מחליק את אוזניו." (מתוך "סיפור פשוט", עגנון)

.

את הרפרנס לצילום האיקוני של אנני ליבוביץ' הבאתי כבר בפעם הראשונה, אבל עכשיו אני רואה את ההבדל הגדול: בעוד ששערה של יוקו אונו נפרש כמו צמרת קטנה של עץ שעליו מטפס ובו נאחז ג'ון הקופיף העירום, הרי שערה של בלומה הוא כמו מפל קטן שזורם לתוך חיקו של הירשל, שכל כולו נראה כמו טבוע שנמשה.

*

  1. ועוד כמה מילים על שמלות נפש ותעמולה

שימו לב לשמלתה החשוכה של בלומה ובעיקר לשוליה המושלגים, שכל מיני מוזרויות מהמחסן של התת מודע פזורות, שקועות או צומחות בתוכן. ולא ברור ממי הן נשרו, מהירשל הלבן כשלג או מבלומה עצמה. (ואחר כך השוו לשולי שמלת ירושלים ההיא, ומצאו את ההבדלים).

וכיוון שלא מתחשק לי לסיים בַּשרה, אסיים בדיוקן נוסף של המלכה אליזבת, "דיוקן הקשת בענן". הוא נקרא כך בזכות הקשת שהיא אוחזת בידה, אבל הוא אהוב עלי דווקא בזכות שמלת העיניים והאוזניים שהיא לובשת. השמלה אמורה לסמל את פרסומה של אליזבת, בכל מקום שמעו עליה ומדברים עליה, אבל יש בה איזו איכות פסיכואנליטית שמכרסמת בתעמולה וסוחבת אותה למקומות נפשיים.

שמלת האוזניים והעיניים (פרט) מתוך "דיוקן הקשת בענן" של אליזבת הראשונה. לחצו להגדלה

*

עוד באותם עניינים:

שמלת הכאב של רבקה הורן

הקולקציה של נלי אגסי

על שלוש אחיות של עגנון

ילדה, חוה, צלובה

פוסט שמתחיל בשיעור גיטרה (פרובוקטיבי) של בלתוס

*

והודעה חשובה: תערוכת המכירה השנתית למען ספריית גן לוינסקי

מעל 200 עבודות אמנות יפיפיות (הרשימה החלקית בהזמנה שלמטה ממשיכה להתעדכן), יימכרו במחיר אחיד של 1,500 ש"ח (התשלום במזומן או בהמחאה בלבד).

שישי-שבת ה- 22-23 לדצמבר, 11:00-17:00 בית בנימיני, העמל 17 קרית המלאכה, תל אביב-יפו

ההכנסות הכספיות משש התערוכות הקודמות היו מקור המימון המרכזי לפעילות הספרייה ולמגוון התוכניות החינוכיות הפועלות היום במסגרת הארגון – חוגים ופעילויות העשרה לילדים/ות, מרכזי למידה, קבוצות העצמה לבני/ות נוער, קבוצות כדורגל לילדים ונוער, אוניברסיטה קהילתית המציעה קורסי הכשרה למבוגרים/ות, מרכז לתרבות ואמנות ויוצרים/ות מקרב הקהילות השונות, קולקטיב תפירה לנשים ועוד.

זאת הזדמנות חד פעמית לקנות אמנות מצוינת במחיר מעולה ולתרום למטרה טובה וחשובה.

נשמח אם תוכלו להפיץ את ההזמנה למכרים/ות וחברים/ות. לחצו כאן לאיבנט בפייסבוק.

Read Full Post »

אז ככה: התחלתי לכתוב פוסט על "גאווה ודעה קדומה" לכבוד שבוע הספר. התברר שהוא מורכב יותר ממה שחשבתי. ועד שיגמור להתבשל – חזרתי לעגנון. כלומר לנועה שניר ולאיורים הנפלאים שלה ל"סיפור פשוט" של עגנון.

אני מעתיקה את הפתיח מן הפעם הקודמת:

"סיפור פשוט" – למי שעדיין לא קרא את הרומן היפהפה והעצוב והקריר של עגנון – הוא סיפורו של הירשל, בן עשירים שמתאהב בבלומה, קרובת משפחה יתומה שמשמשת כמשרתת בביתו, אבל מתחתן בסופו של דבר עם מינה, בת העשירים שמשדכת לו אמו. מרוב לב שבור הוא קצת יוצא מדעתו ובסופו של דבר מחלים והופך לחלק מן המערכת.

והפעם, שבע הערות על מיטה זוגית.

נועה שניר מאיירת את "סיפור פשוט" של עגנון. משמאל, הירשל שעדיין מאוהב בבלומה, מימין מינה אישתו, הרה ללדת את בנם הבכור משולם. לחצו להגדלה

  1. בדידות

הם ביחד אבל גם לבד. בתוך המרחב המשותף לכאורה של המיטה הזוגית יש מרחב נפרד של ארון מתים שבו שוכב הירשל.

גם אנתוני בראון ב"גורילה" המופתי מפליא לצייר מרחב משותף לכאורה, שהוא בעצם גם שני מתחמים נפרדים בלי מעבר.

.

  1. מין ומוות

עגנון מקיף את הירשל בדימויי מוות – מן החדר "האפל כקבר" ועד סיפורי הרצח המשייטים במוחו, ועד שם החיבה המשונה שידביק לרך הנולד – "יתומי". נועה שניר מממשת אותם כשהיא מציירת אותו כמת, ובו בזמן הוא גם ערפד שישן בארון מתים. לא ערפד רגיל שופע מיניות אלא ערפד מסורס או אימפוטנט. זר אבלות ממסגר את אבר מינו.

ובהמשך לכך – הידיים המצולבות כמנהג המתים, הן גם איקס שחוסם את הכניסה ללבו של הירשל, בעוד שזר האבלות הוא כמו תמרור אין-כניסה רופס לחלציו.

גופו של הירשל הוא גם מין פרצוף חמוץ (הידיים מתפקדות כגבות זעופות). על הסרט הלבן שחוצה את זר האבלות כעיקול שפתיים, נכתב בדרך כלל שמם של מגישי הזר. אילמותו יוצרת תחושה של השתקה ומחיקה. וכל הסבך הזה העלה באוב שלי את הציור הברור והעמום של מגריט שנקרא "האונס".

שני פרצופים. משמאל, נועה שניר מאיירת את "סיפור פשוט" של עגנון (פרט). מימין רנה מגריט "האונס".

.

זה איור מורכב שמערבב חמלה ועוינות כלפי הירשל. שניר לא ממהרת להזדהות כמו רוב הקוראים.

.

  1. כיוונים

שניר מציירת את הירש בסגנון מצריים העתיקה: החזה והעין חזיתיים. הפנים והרגליים בפרופיל. התרבות המצרית נערכה בשקידה לחיים שאחרי המוות – בחניטה, בטקסי קבורה, בספרי מתים, בפירמידות (שהן בעצם קברים ענקיים), בשלל חפצים, מזון ואפילו רהיטים שנטמנו עם המתים כדי לשמש אותם בחייהם החדשים.

שניר מכינה את הירשל לחיים שאחרי המוות. ובו בזמן היא מציירת אדם חצוי. לבו, אבר המין שלו ועינו עדיין פונים לבלומה, אבל פרצופו כבר פונה אל מינה, האישון שלו נע לעברה, ויותר מכל – רגליו, שלא נחות בשקט כמו רגלי מתים. הוא עדיין לגמרי בארון אבל רגליו כבר מתחילות לצעוד לעברה.

ציורי קברים ממצריים העתיקה. יכולתי להסתפק בפרט השמאלי, שמראה גם את התנוחה המפוצלת לחזית ופרופיל וגם נגיעה טקסית בפיו של המת כדי להשיב לו את כוח הדיבור. אבל לא הצלחתי לוותר על הג'ירפה. לחצו להגדלה

.

  1. מתים חיים מתים

מתים-חיים בארונות מתים מחזירים אותי שוב למגריט ולמחוות הארון מתים שעשה לקודמיו. למשל:

למעלה, מדאם רקמייה מאת ז'אק לואי דוד (1800). למטה, פרספקטיבה: מאדם רקמייה מאת דוד, רנה מגריט 1949 (סרח הבד הלבן מעורר בי ספקות. האם לארון יש תחתית?).

.

  1. חור שחור במיטה ורודה

המרחב שבו שוכב הירשל הוא לא רק ארון מתים אלא חור שחור. אוגוסט רנואר הזקן טען "שכיום כבר אין איש יודע להשתמש בשחור מבלי שייווצר חור בבד…" וחזר בו רק כשבחן את ציוריו של מאטיס הצעיר. זה מה ששכנע אותו שמאטיס "דובר את שפת הצבעים" על אף סלידתו מציוריו (הציטוט המלא, ועוד על הצבע השחור כאן). אבל נועה שניר עשתה את זה בכוונה: יש בור אפל במיטה הזוגית והירשל שוכב בתחתיתו.

לואיס קמניצר, חדר ראשון (2001-2002), הדוקומנטה ה11 קאסל. האם השחור שבו משתקפת המנורה הוא מלבן של צבע או בור מתחת למיטה? (עוד על החדרים של לואיס קמניצר בפוסט שמיימי).

.

ובמקרה שזה בכל זאת ארון מתים ולא בור, נשקפת להירשל וגם למינה סכנת החלקה מן התמונה. לא רק משום שצוירו "שוכבים בעמידה", אלא משום שיש סורג רק למראשות המיטה ואין שום גדר שתבלום את הנפילה ממנה.

זה קצת פלא בעיני איך איור יכול להיות כל כך שטוח (כאילו נפשט עורן של ההתרחשויות ונתלה על הקיר) ובו בזמן כל כך רב כיווני, סבך כוחות משיכה וכבידה.

.

  1. אישה בסוגריים

זה איור נהדר, אבל מה שהכריע את הכף (לכתוב או לא לכתוב) אלה הסוגריים שבתוכם הניחה נועה שניר את מינה. בטבעיות גמורה, דרך עיטורי הכריות, שמהדהדים אחר כך בשלל הקימורים של לחיה ותלתליה, ומגיעים לשיא בסוגריים הענקיים שבהם נמצא העובר – מצד אחד כרסה המעוגלת, ומצד שני זרועה.

אישה בסוגריים, תינוק בסוגריים – נועה שניר מאיירת את "סיפור פשוט" של עגנון (פרט)

 

  1. ארון מתים ורוד

חתן וכלה שוכבים בארון מתים ורוד, בטקס חתונה בודהיסטי שנערך במקדש בפאתי בנקוק, בחג האהבה 2015. הזוגות מאמינים כפי שלמדתי מן הכתוב, שזמן קצר בארון מתים יפטור אותם ממזל רע ויעניק להם אושר זוגי.

התמונה מכאן (פרט)

עוד מסדרת איור אחד נפלא

עוד מיטות בעיר האושר:

על 7 במיטה, לואיז בורז'ואה

מה עושות הנסיכות בלילות?

.

וכמה הודעות

החלה ההרשמה לחממת האמנים השביעית של תיאטרון הקרון!

*

סדנת אמן עם אנטוניו קטאלנו היחיד והמיוחד (כמה מיוחד? למשל)

*

שתי הזדמנויות לראות את אקס חמותי החורגת הנהדרת של נעמי יואלי.

יום שלישי | 20.6 | 20:00 | סטודיו הזירה, האומן 16 ירושלים  כרטיסים

יום רביעי | 21.6 | 20:00 | תיאטרון תמונע, שונצינו 8 תל-אביב כרטיסים

 

Read Full Post »

"סיפור פשוט" – למי שעדיין לא קרא את הרומן היפהפה והעצוב והקריר של עגנון – הוא סיפורו של הירשל, בן עשירים שמתאהב בבלומה, קרובת משפחה יתומה שמשמשת כמשרתת בביתו, אבל מתחתן בסופו של דבר עם מינה, בת העשירים שמשדכת לו אמו. מרוב לב שבור הוא קצת יוצא מדעתו ובסופו של דבר מחלים והופך לחלק מן המערכת.

נועה שניר איירה את הסיפור באינטנסיביות טעונה ושטוחה כאחת, כאילו פשטה את עורן של ההתרחשויות ותלתה אותו על הקיר.

יש יותר מאיור אחד נפלא בסדרה הזאת. איור החתונה הוא מבחינות רבות לב הסיפור.

למעלה: חתונתם של הירשל הורוביץ ומינה צימליך, איירה נועה שניר, מתוך "סיפור פשוט" מאת ש"י עגנון. לחצו להגדלה.

*

שלוש הערות על איור החתונה: על קוצים וקרניים, על עשן ושיער, ועל צללים וכלבים.

  1. קוצים וקרניים

שניר התנתקה מהריאליזם של עגנון בכל מובן. קחו למשל את המרחב: אין זווית כזאת שבה אפשר לראות את הרוקדים נפרשים כמו טאפט אנושי בלי התחלה ובלי סוף. ליתר בטחון בדקתי כמה וכמה נשפים מצוירים.

אוגוסט רנואר, Le moulin de la Galette

אוגוסט רנואר, Le moulin de la Galette

פיטר ברויגל, חתונה כפרית

פיטר ברויגל, חתונה כפרית

אדוורד מונק, ריקוד החיים

אדוורד מונק, ריקוד החיים

אצל שניר החברה היא המרחב שבו מתרחשת החתונה, מרחב דל באהבה (רק זוג אחד נראה מאוהב, כל השאר בוהים מעבר לכתף של בני זוגם בשעמום, דאגה או תשוקה לאחר) ובעיקר דוקרני, כולו חודי מרפקים, בתי שחי ומפשעות, שמהדהדים בשסעים מחוייטים של חליפות וצווארונים. יש כל כך הרבה זוויות בתמונה שאת נפתית לרגע להאמין שבני אדם הם יישות קוצנית, אבל הצצה זריזה בנשפים של ציירים אחרים (למשל אלה שדגמתי למעלה) מגלה שהדוקרנות ייחודית לחתונתם של הירשל ומינה, ושיש לה מקור ספציפי: כל אותם משולשים הם בעצם הדהודים של הקרן שמזדקרת מראשה של מינה, הכלה המקורננת, שחתנה מבקש את ידה של אחרת מאחורי גבה.

הקרן המזדקרת מראשה של הכלה היא בעצם הרווח בין רגליו של הגבר שמעליה; מינה כאילו דוקרת את מפשעתו בקרנה כשהשסע הקטן בז'קט שלו מתפקד כאדווה. יש משהו חגיגי ובוטה ומגוחך בפאליות של הקרן, לעומת הגביע הכחול המרחף במרכזה של שמלת הכלה, בדיוק במקום שבו נמצא אבר המין שלה. (ולא אכנס לזה עכשיו, הרבה מזה כבר עלה בשעתו, בפוסט על מסיבת החתונה של בנות לילית).

ובחזרה לקרן – זוהי קרן של רִיק, לא-כלום שמרקמו מנוקד ואולי מחורר, קרוב למרקם המצויר של ההינומה ושל העשן.

*

  1. עשן ושיער
משמאל, הירשל ובלומה מתוך "סיפור פשוט" מאת ש"י עגנון, איירה נועה שניר. מימין, ג'ון ויוקו, צלמה אנני ליבוביץ (על הצילום הנפלא הזה כתבתי בהרחבה כאן). הכחול, ורוד, שחור, לבן - מרכיבים את כל האיורים, כמין ראשי תיבות של מגדר וטוב-רע, יום ולילה, חג וחול (או אבל) ששניר מערבבת ומעתיקה תוך כדי משחק.

משמאל, הירשל ובלומה מתוך "סיפור פשוט" מאת ש"י עגנון, איירה נועה שניר. מימין, ג'ון ויוקו, צילמה אנני ליבוביץ (על הצילום הנפלא הזה כתבתי בהרחבה כאן). הכחול, ורוד, שחור, לבן – מרכיבים את כל האיורים, כמין ראשי תיבות של מגדר (כחול ורוד) וטוב-רע/יום ולילה/חג וחול/נישואין ומוות וכן הלאה, ששניר מערבבת ומעתיקה מצד לצד תוך כדי משחק.

הכלה המתה, מתוך סרטו של טים ברטון "חתונת הרפאים".

הכלה המתה, מתוך סרטו של טים ברטון "חתונת הרפאים"

שערה של בלומה כחול. זה כחול של ארוס (הפנטזיה של הירשל היא להתעטף בשיער של אישה, ואשד השיער באיור שלמעלה גולש לתוך חיקו) וגם של עצב ושל מוות. שערה של בלומה כחול כמו שערה של הילדה המתה בפינוקיו, כמו שערה של הכלה המתה של טים ברטון. ו"סיפור פשוט" אמנם שופע חתונות רפאים; הירשל נזכר למשל, בסיפור על איש שנקלע לחתונה של שדים שהכול בה אחיזת עיניים, ומתוך חמדנות הוא נוגע בטבעת זהב ומקדש את הכלה העשויה קש.

והכחול הזה שמציירת שניר הוא גם גלגול ומטונימיה ל"אלם הכחול והמכחיל" הנובע מעיניה של בלומה.

שיער ועשן. פרט מתוך איור החתונה של נועה שניר, ל"סיפור פשוט" מאת ש"י עגנון.

שיער ועשן. פרט מתוך איור החתונה של נועה שניר, ל"סיפור פשוט" מאת ש"י עגנון.

שערה של בלומה כמו משתקף בעשן המתמר מן הסיגריה של יונה טויבר השדכן. וזה כל כך יפה; מצד העלילה זה יפה כי הירשל נפתח למינה בפעם הראשונה בעקבות סצנת עישון מטורפת שבה הוא מסתבך. מצד הסמליות זה יפה כי בלומה בעצם נעדרה מחתונתו של הירשל. עגנון מזכיר זאת במפורש, והשתקפות העשן מטעימה את האיכות הנעדרת-נוכחת-מתפוגגת. (פתאום נזכרתי בשיר יפני שקראתי פעם בנעורי, "הריני בשבילך/ כאותה סיגרית…/ אתה מגיש לי את שפתיך,/ רווה את נשמתי./ ואחר כך תשליכני/ להישרף באישי." תרגם אוריאל עקביה, לא צוין שם המחברת), וזו גם קינה כמו שכתב פאול צלאן, "אֵפֶר שְׂעָרֵךְ שׁוּלַמִּית".

*

  1. צללים וכלבים

מדוויידנקו: מדוע את לובשת תמיד שחורים?
מאשה: בגד-אבלות הוא על חיי. אני אומללה.

(פתיחת "בת השחף" של צ'כוב בתרגום שלונסקי)

בלומה לובשת שמלה שחורה, תשליל של שמלת הכלולות הצחורה של מינה.

היא לובשת שחורים כי היא צל. "גופה נושא את עצמו כציפור המעופפת. עיניך נתת בה ואי אתה רואה אלא את צילה," כותב עגנון, וכל שכן בחתונתו של הירשל, תאומה (שמתם לב כמה הם דומים זה לזה?). שניר טרחה למזג אותה עם לובשת השחורים שמעליה באופן שהכתם השחור הכפול הופך למין צל מושהה של הכתם הלבן הכפול של החתן והכלה.

ובמבט נוסף, הירשל לבן רק ממותניו ומעלה, חציו התחתון שחור כמו בלומה וכמו הכלב השחור שנמצא בתחתית הציור. למותר לציין ששום כלב לא נכח בחתונה. אולי הוא השתרבב לכאן מרומן אחר של עגנון. אולי זה בלק "הכלב המשוגע" מתוך "תמול שלשום" שרומז על שגעונו הקרב של הירשל.

*

* נ. ב. לפוסט – בעניין הגבירה והחד קרן

* איוריה של נועה שניר ל"סיפור פשוט" הוצגו בחנות הספרים "סיפור פשוט" לפני כשנה, במסגרת שבוע האיור 2015 שיזם יובל סער. חלק מהם עדיין נמכרים שם.

*

ובלי קשר, נמשכת ההרשמה לחממת האמנים של תיאטרון הקרון.

זאת המסגרת היחידה שבה אני מלמדת באופן קבוע.

אמנים מכל התחומים מוזמנים!

*

עוד על איורים

חלום בהקיץ

האם איור זאת אמנות?

מה שדיוויד הוקני גילה לי על רפונזל

צ'וקובסקי, אלתרמנסקי, פולונסקי, ברמלי

(ועוד המון)

עוד כלות בעיר האושר

בנאלי רדיקלי או טרגי – שני סיפורי כלולות של סופי קאל

כלות מעציבות אותי בדרך כלל

על שלוש אחיות של עגנון

שמלות של כאב – בנות לילית מחפשות חתן

 

Read Full Post »

אומרים כי אני, אינני אני
על כן אני נבהל
כי אם אני אינני
אני אז מי אני בכלל
(קונילמל)

*

כריכת "שפן", מאת גלעד סופר, עם עובד 2014

כריכת "שפן", מאת גלעד סופר, עם עובד 2014

"שפן" מאת גלעד סופר, הוא סיפורו של ארנב, שכולם – החל בקוסם השולף אותו מהכובע וכלה בילדים בפינת החי – קוראים לו שפן. מצוקת הזהות מטלטלת אותו עד למדבר שבו חי השפן המקורי. השניים מחליטים להתחלף, כך יזכה כל אחד מהם בחיים המתאימים לשמו. אבל גם זה לא מצליח: הארנב משתעמם במדבר והשפן מושפל כשהוא נשלף מן הכובע ונחשב לעכברוש. לפיכך הם חוזרים ומתחלפים במקומות, והארנב הנואש כותב את סיפורו והופך לשפן-סלב שכולם אומרים עליו, "אמא, הנה השפן, זה מהספר על השפן!" וכן הלאה.

*

ארבע הערות על הספר המצחיק והחכם הזה:

*

1. "זה קורה אפילו בספרים!"

"זה קורה אפילו בספרים!" [שקוראים לארנב שפן] מתלונן הארנב של שפן גלעד סופר. אפילו בספרים של עם עובד, הוצאת הבית שלו; למטה משמאל, איור מתוך "שפן" מאת גלעד סופר שמתכתב עם הלוגו של "ספריית שפן סופר", סדרת ספרי הילדים הנכחדת של עם עובד.  "זה קורה אפילו בספרים!" מתלונן הארנב של גלעד שפן סופר, וקורץ בין השאר להוצאת הבית שלו: משמאל, מתוך "שפן" מאת גלעד סופר, מימין, הלוגו הנכחד של "ספריית שפן סופר" (סדרת ספרי הילדים של עם עובד) נסרק מעותק ישן של "מיץ פטל".

*

2. זמנים מודרניים

הארנב שלא היה שפן (1986), סיפר בציורים אבי כץ, חרז שמואל בנשלום

הארנב שלא היה שפן (1986), סיפר בציורים אבי כץ, חרז שמואל בנשלום

לפני כמעט שלושים שנה יצא הארנב שלא היה שפן (1986) מאת אבי כץ ושמואל בנשלום, סיפור מחורז על ארנב שמגיע לגן ומתקבל בלבביות כשפן. זה מרתיח אותו. הוא מנסה להסביר איך נראה שפן. כל פרט שהוא מציין מתאים לאחת החיות בגן, אבל השאר לא מסתדר: אוזני השפן קטנות כאוזני הנמר אבל הוא לא מנומר כמוהו אלא חום כמו הדוב, אבל לא גדול כמוהו, הוא קטן כמו העכבר, רק שזנבו קצר כשל הקיפוד אבל הוא לא דוקר, הוא רך כמו החתול… "הארנב כבר התרתח/ והנה נכנס אורח" (שפן) ו"עכשיו סוף סוף מובן/ מי ארנב ומי שפן." (במציאות אגב, זה לא קרה. למרות שחרוזיו של בנשלום מתגלגלים על לשוננו עד היום, הילדים שלי המשיכו לקרוא לארנבים שפנים כאילו כלום.)

זה לא גורע מהמקוריות של סופר, להפך. זה הזכיר לי את המעשה בזמנים מודרניים של צ'רלי צ'פלין. בעצם זה לא "מעשה" אלא השערה, לא מצאתי לה סימוכין כתובים (רק כמות גורפת של ראיות חזותיות ואחרות), אבל אני מוכנה להתערב שאני יודעת איך "זמנים מודרניים" בא לעולם.

זה התחיל ממטרופוליס (1927) סרטו האקספרסיוניסטי היפהפה של פריץ לאנג. "מטרופוליס" מתרחש בעיר דיסטופית שמחולקת לשני מעמדות: פועלים ובעצם עבדים של מכונות ענק שחיים במשכנות עוני בעיר התחתונה, ואליטה שמתענגת על חיי עונג ותפנוקים בעיר העליונה.

אני משוכנעת שצ'פלין ראה את "מטרופוליס", הוקסם וגם עיקם את אפו על הדרמטיות האפלה (כמנהג עדות האקספרסיוניסטיים) ועל הריאקציוניות הפוליטית (ה"הפי-אנד" מאשר את המבנה המעמדי, רק באופן חומל יותר), ובעיקר, ראה איך בשינויים קלים יחסית, אותם מרכיבים בדיוק יהפכו לקומיים ורדיקליים.

וכך או אחרת, בית החרושת של "זמנים מודרניים" (1936)  הוא אותה אדרת בשינוי גברת, מחווה קומית-מרקסיסטית לבית החרושת של "מטרופוליס". זו אותה סביבה משעבדת הנשלטת על ידי שעונים ומכונות טורפות. כבר שנים אני חושבת לכתוב פוסט השוואתי וקצת נרתעת מהר הדוגמאות שצריך למיין. הנה שלוש דוגמאות על רגל אחת מתמונות שגיגלתי (לא הטובות מכולן ועדיין מבהירות את הנקודה).

 משמאל, רודן מטרופוליס, גרסה אקספרסיוניסטית של הקפיטליסט של "זמנים מודרניים" מימין.

הדמיון המוזר בין השליט האקספרסיוניסטי של מטרופוליס משמאל, למנהל בית החרושת הקפיטליסטי של צ'פלין, מימין.

עדרים - משמאל, פועלי "מטרופוליס" הכנועים וחסרי היחוד יורדים לבית החרושת. מימין, רגע לפני שפועלי "זמנים מודרניים" נכנסים לבית החרושת צ'פלין מצלם עדר חזירים מובלים לשחיטה (והמקשר יקשר).

עדרים – משמאל, פועלי "מטרופוליס" הכנועים וחסרי היחוד יורדים לבית החרושת כצאן לטבח. מימין, רגע לפני שפועלי "זמנים מודרניים" נכנסים לבית החרושת, צ'פלין מצלם עדר חזירים מובלים לשחיטה (והמקשר יקשר).

משמאל, בהזיה של הגיבור נהפכת המכונה של "מטרופוליס" למפלצת ענק שבולעת פועלים. מימין, צ'רלי צ'פלין נבלע על ידי המכונה ב"זמנים מודרניים".

משמאל, בהזיה של הגיבור נהפכת המכונה של "מטרופוליס" למפלצת ענק שבולעת פועלים. מימין, צ'רלי צ'פלין נבלע על ידי המכונה ב"זמנים מודרניים".

ובחזרה לארנבים ולשפנים – יכול להיות שגלעד סופר כלל לא הכיר את ספרם של כץ ובנשלום, ויכול להיות שדווקא הכיר ואמר לעצמו, אבל זה בכלל לא כך! וכך או אחרת, נקודת המוצא המשותפת רק מבליטה את ההבדל.

"הארנב שלא היה שפן" הוא ספר ילדים מסורתי שמתגלגל מחיה לחיה עד להפי-אנד המצופה, בעוד "שפן" של גלעד סופר מזכיר יותר את הסיפור היהודי על האיש שהתלונן על גורלו לפני בורא עולם, וקיבל הזדמנות להחליף את צרור הצרות שלו בצרור של מישהו אחר, ואחרי שבדק את הצרורות של כולם, החליט להישאר עם הפֶּעקָאלֶ'ה (צרור) שלו.

"שפן" של גלעד סופר הוא קומדיה קשת-יום: כל הנפשות, כולל המנחה של קבוצת התמיכה (שבה משתתפים, טיגריס שכולם קוראים לו נמר, אווז שכולם קוראים לו ברווז, יעל שיש לו שם של בת, וכן הלאה) וכולל הארנב עצמו – הן בורות, מפוצלות, סובלות ואטומות לסבל זולתן. וגם הניסיון לתקן את השיבוש, כלומר להחזיר כל אחד למרחב "הנכון" שלו – נכשל.

הספר מממש את משפט הסיום הנפלא של עגנון בשלוש אחיות (איכשהו, לאן שאני לא הולכת אני מגיעה למשפט הזה בסוף): "הוי, אילו רקקה שנייה דם והשלישית היתה בוכה, יכולים היינו לכבס את הכתונת בדמעותיה ולא היה הגביר בא לידי כעס. אבל אין הכל עשוי יפה בעתו. ואפילו הכל היה עשוי יפה בעתו, כלומר אילו היתה זו בוכה אחר שזו רקקה דם, עדיין אין כאן משום נחמה גמורה."

התסכול של לא-פה-ולא-שם מבוטא נפלא בטיפוגרפיה הכותבת-מוחקת של שם הספר, איך לעזאזל מבטאים את זה בקול? (היתה לי אותה בעיה עם החילזון של מכתבים לליאורה). ובכלל, אני זוכרת כמה רציתי שהחיים ייכתבו על דפים חלקים בלי מחיקות וקשקושים וכתמים ואוזני חמור, אבל הם הרבה יותר דומים לשפן הזה. SHAD

מתוך "מכתבים לליאורה" מאת עודד בורלא. הו, כמה חשבתי בילדותי על שפת כתב היד של החילזון, כמה ניסיתי לדמיין את צליליה. אני עדיין מנסה.

מתוך "מכתבים לליאורה" מאת עודד בורלא. הו, כמה חשבתי בילדותי על שפת כתב היד של החילזון, כמה ניסיתי לדמיין את צליליה. אני עדיין מנסה.

*

3. ועוד פעם זמנים מודרניים

מרוב צחוק (גם בן ה14 וגם האיש התגלגלו) לא מרגישים את העצב. הוא נחשף רק ברנטגן. יונית חברתי מהתיכון בכתה לאורך כל "זמנים מודרניים" של צ'פלין. כך גיליתי שמצחיק ועצוב הם לא יקומים נפרדים, הם ניזונים מאותו עורק.

ונזכרתי גם בהתקף אסטמה שחטפה אחת המשתתפות בסדנת תיאטרון קומי לפני שנים. בזמן שהמתינו לאמבולנס סירבה המנחה (מישהי מקבוצת התיאטרון הירושלמי, אולי ורדה בן חור) להפסיק את הסדנא, בטענה שזו סיטואציה קומית מושלמת.

*

4. ואיך אפשר להתאפק (או מתנה לגלעד סופר, שאותו אני לא מכירה)

"לקרוא לה שפן, או גדי, או פשוש, כמה זה מתוק וחם," כתב פנחס שדה על יעל אהובתו. וקצת אחר כך כתב לה-עצמה:

שפן, קבלתי אותך במתנה בנייר אריזה פשוט, וכלאחר יד פתחתי לאיטי את האריזה, ומצאתי בפנים שפן פלא, שעיניו זהב, זנבו דבש ולבו יהלום. אינני יכול לחשוב על המתנה הזאת מבלי שדמעות תודה תעלינה בעיני. שפן, אני נושק עכשיו את כפות רגלייך ואת אצבעותייך המצחיקות…
(מתוך היומנים של פנחס שדה, בעריכת אילת נגב ויהודה קורן)

*

ולבתי חרושת יש גם קסם משלהם

הפוטוריסטים ואני

על בית חרושת לשירים של קובי מידן ודויד פולונסקי

כמו ילד שגזלו מידו צעצוע

*

Read Full Post »

באוטוביוגרפיה המרתקת תקוות השיר, מספרת נדייז'דה מנדלשטם איך געשה ורעשה כל מוסקבה בגלל הסימפוניה של שוסטקוביץ', ומצטטת את הסיכום המתרונן של שקלובסקי: "שוסטקוביץ', דפק את כולם!"

משהו כזה התרחש גם בתל אביב ב1987 כש"דירת שני חדרים" של ניר בן גל וליאת דרור פרצה.

כרבע מאה אחרי, ניב שינפלד ואורן לאור חוזרים לדירה. ראיתי אותם לפני כחודשיים וסוף סוף הגעתי לכתוב.

אם גם אתם כמוני, אוהבים לדעת כמה שפחות מראש, אז לכו לראות (כדאי), ואחר כך תחזרו לקרוא.

*

הפוסט הזה הוא על שתי הגרסאות. זו בושה שאין כלום באינטרנט על הדירה הראשונה. לא תמונות, לא סרטונים, לא כלום. עד שזה יתוקן, צילמתי כמה תמונות מהטלויזיה הביתית. הטשטוש מוסיף נופך רפאי ונואש ובכל זאת יותר טוב מכלום.

מתוך דירת שני חדרים, ניר בן גל וליאת דרור, 1987

מתוך דירת שני חדרים, ניר בן גל וליאת דרור, 1987

מתוך דירת שני חדרים, ניר בן גל וליאת דרור, 1987

מתוך דירת שני חדרים, ניר בן גל וליאת דרור, 1987

מתוך דירת שני חדרים, ניר בן גל וליאת דרור, 1987

מתוך דירת שני חדרים, ניר בן גל וליאת דרור, 1987

מתוך דירת שני חדרים, ניר בן גל וליאת דרור, 1987

מתוך דירת שני חדרים, ניר בן גל וליאת דרור, 1987

מתוך דירת שני חדרים, ניר בן גל וליאת דרור, 1987

מתוך דירת שני חדרים, ניר בן גל וליאת דרור, 1987

מתוך דירת שני חדרים, ניר בן גל וליאת דרור, 1987

מתוך דירת שני חדרים, ניר בן גל וליאת דרור, 1987

מתוך דירת שני חדרים, ניר בן גל וליאת דרור, 1987

מתוך דירת שני חדרים, ניר בן גל וליאת דרור, 1987

מתוך דירת שני חדרים, ניר בן גל וליאת דרור, 1987

מתוך דירת שני חדרים, ניר בן גל וליאת דרור, 1987

מתוך דירת שני חדרים, ניר בן גל וליאת דרור, 1987

מתוך דירת שני חדרים, ניר בן גל וליאת דרור, 1987

*

"זה על שני אנשים; מתי הם ביחד ומתי הם לבד," אמרה ליאת דרור כשנשאלה על מה העבודה. קצת כמו ההכרזה הידועה של פינה באוש "לא מעניין אותי איך אנשים נעים, אלא מה מניע אותם."

אבל לא רק בגלל זה נזכרתי בבאוש. מבקר המחול ולדמר הרש, ניסה להסביר פעם את סודה: "סבל, עומק רגשי, כאב," הוא אמר, "אפשר לרקוד רק בגיל ארבעים…" באוש הקריבה לטענתו את האתלטיות של הצעירים לטובת נסיון החיים של הרקדנים המבוגרים. חשבתי על זה בזמן שראיתי את הגרסה החדשה של הדירה. יש הרבה הבדלים בין הגרסאות: של מגדר (ברור, שני גברים במקום גבר ואישה), של מרחב, של סגנון וכן הלאה – אבל הבולט מכולם היה פער הגילים. בדירה הראשונה גר זוג בשנות העשרים. בדירה השנייה גרים בני ארבעים.

.

רוזאס, הלהקה של אנה תרזה דה קירסמאקר

רוזאס, הלהקה של אנה תרזה דה קירסמאקר

.

"דירת שני חדרים" של ניר וליאת (כך קראו להם אז, ואולי גם היום) היתה מפתיעה בביטחון ובבהירות החותכת שלה. היא היתה מגובשת, מנוסחת עד כדי פלקטיות, עכשווית עד כדי טווסיות ובו בזמן כנה וישירה, נמרצת ועמלנית. ניר וליאת היו יומיומיים ומלוטשים כאחד בתספורות המגניבות ובז'קטים השחורים, בשפת התנועה שלא הושפעה מפינה באוש כמקובל באותם ימים, אלא דווקא מרוזאס של אנה תרזה דה קירסמאקר. גם אצל קירסמאקר רקדו בנעליים גבוהות ובתנועות חדות (שדורשות כוח ומהירות שפוחתים עם הגיל). ועם זאת, הם נותרו מקומיים. פחות ליריים מרוזאס ויותר ארציים. מבריקים אבל סולידיים, כבדי ראש, קצת "בוקים" אפילו. המרכיבים הסותרים האלה התלכדו לקול ייחודי ואותנטי. אפילו ההשפעה הרוזאסית הבליטה בסופו של דבר את הישראליות.

.

.

.

במצב ההתבטלות רוצה האדם לחַקות את רוחו של המחוּקה, המתגלה בפעולותיו, ועל כן מחַקה הוא את האחרונות בשלמותן, מבלי לשנות ממטבע שטבעה בהן הרוח ההיא המושכת אותו אחריה. אבל במצב ההתחרות, כל חפצו של המחקה הוא לגלות את רוחו העצמית באותן הדרכים שעשׂה כן המחוקה לרוחו הוא, ועל כן משתדל, להפך, לשנות מן המטבע שטבע האחרון, כהשתנות רוחו מרוחו של זה או מצבו ממצבו של זה.

מתוך חיקוי והתבוללות, אחד העם

ההקשר שבו נכתבו הדברים שלמעלה שונה ורחוק, אבל אחרי ההתאמות הנדרשות, אחד העם (הוא לא חי רק על שמו הטוב, כמו שהעידה ירושה אבוט על שייקספיר) רלוונטי לא רק להשפעת רוזאס על ניר וליאת, אלא גם ל"פרוייקט החיקוי" של ניב שינפלד ואורן לאור.

*

האם אפשר בכלל להגיע לחיקוי מושלם? פינה באוש (שוב פינה באוש) נשאלה פעם למה אינה "מיַצאת" את הכוריאוגרפיות שלה ללהקות אחרות. היא הטתה את ראשה ומשכה כתף אחת. הרי זה בלתי אפשרי, אפילו שינוי קטן כמו החלפת רקדן ג'ינג'י בבלונדיני, מפר את כל האיזון.

כשניר בן גל מעביר את ידו בבלוריתו השופעת, זה דבר אחד. כשאורן לאור עושה אותה תנועה בדיוק בלי בלורית שופעת, היא נהיית על זיכרון ועל היאחזות ועל פער. תנועה כזאת קטנה (ראו באיור).

"דירת שני חדרים", ניב שינפלד ואורן לאור, איירה רות גוילי

.

(ואגב – לא מזמן כתבתי על הפרוייקט שבו שיחזרה מרינה אברמוביץ' עבודות יסודות בתולדות המיצג. לא אחזור על הדברים אבל מעניין להשוות!)

ניר וליאת רקדו באחידות, שינפלד ולאור נבדלים זה מזה גם כשהם מבצעים אותה תנועה. שינפלד שרקד בלהקה של ניר וליאת מדייק (עד גבול הפרודיה לעיתים, למישהו כמוני שליאת דרור צרובה עדיין בזכרונו). הבצוע של אורן לאור הרבה יותר יומיומי, לא של רקדן אלא של איש שרוקד. חשבתי על דיאן ארבוס ששנאה לצלם אופנה כי הבגדים היו חדשים מדי ועוד לא קיבלו את צורת הגוף של הלובשים. הכוריאוגרפיה המקורית קבלה את צורת גופם של שינפלד ולאור. אבל בזאת לא תמו חירויות החיקוי (שלקחו בברכתם של ניר וליאת). שינפלד ולאור שינו את הסבטקסט, השמיטו והוסיפו, ולפעמים סתם פרמו והשאירו קצוות פתוחים, הפסקות לדיבור והתבוננות, כמו פרקי ההרהור שמשלב אריך קסטנר בפצפונת ואנטון.

.

ניב שינפלד ואורן לאור,

ניב שינפלד ואורן לאור, "דירת שני חדרים" (החדרים מסומנים על ידי מסקינג טייפ בתחילת ההצגה ומקולפים בסופה)

.

ההבדל בין שתי הגרסאות, הוא כמו ההבדל בין בית חדש שהושלם זה עתה לפי חזון הארכיטקט, לבין אותו בית כעבור שנים, עם המרפסת שנסגרה והחור של המזגן שנעקר והכביסה של הדיירים והצבע המתקלף (והלשלשת של עטלפי הפירות, אם יש פיקוס בחצר). אחרי שהפך לפורטרט עקיף של מי שגר בו.

וזה לא רק שינפלד ולאור שצברו שכבות וספקות ושריטות ותיקונים, גם האידאל האמנותי השתנה; השלמות והרהיטות ירדו מגדולתן. סימן הקריאה התחלף בסימן שאלה.

*

ניב שינפלד ואורן לאור,

ניב שינפלד ואורן לאור, "דירת שני חדרים"

"דירת שני חדרים" 1987 – התפאורה היתה מעין שלד ברזל מחולק לשני חדרים, עם מנורה תלויה במרכז כל אחד. (את חדרי המסקינג טייפ של הדירה הנוכחית אפשר לראות שתי תמונות למעלה)

.

שיאה של דירת שני החדרים השנייה בסצנת עירום מכמירת לב שלא קיימת כלל במקור (ויכולה להכנס ישר לרשימת הפייטות). שינפלד ולאור בכלל, הרבה יותר חשופים ואינטימיים. הסווטשרטים שלהם יותר ביתיים מהז'קטים של ניר וליאת. הם מכתרים את עצמם בקהל מכל הכיוונים; מוותרים על הפרונטליות והפסאדה ומחליפים את כלוב הברזל של הדירה המקורית במתווה של מסקינג טייפ; מלבן חצוי שמודבק לרצפה בתחילת המופע ומקולף בסופה.

זה קשור לפגיעוּת ולצניעות אבל כמו שקורה בדרך כלל, משקף גם שינויים רחבים יותר שחלו בחברה. ההבדל בין המרחב של הדירה הראשונה והשנייה הוא כמו המעשייה על שלושת החזירונים  ברֶוֶורְס – מבית הברזל לבית המסקינג טייפ. ובעצם יש גם גרסה לאומית למעשיית החזירונים: מאויב לאוהב, כך קרא עגנון לסיפור שבו הרוח עוקר את האוהל שנטע, ומתנכל לכל מבנה שהוא מקים עד שהוא בונה בית אבן עם יסודות עמוקים. דירת מסקינג טייפ זה הכי לא יסודות ושורשים. אולי זו האחיזה בארץ שמתרופפת, ואולי רק הד נוסף של מחאת האוהלים.

*

למידע על המופע

*

עוד באותו עניין

למה המלכה תמיד מנצחת? על החיקויים של מרינה אברמוביץ'

כל הכלים השלמים דומים זה לזה

רשימת הפייטות

*

על מחול ישראלי עכשווי

קשה לי עם מילים כמו טוהר או אותנטיות – על "אוהבים אש" של יסמין גודר

על "הגבעה" של רועי אסף

על "דגי זהב" של ענבל פינטו ואבשלום פולק

על "יום שני לריסה" של לילך לבנה

ועוד

עדכון: בינתיים הועלתה לאינטרנט "דירת שני חדרים" המקורית.

Read Full Post »

תום זיידמן פרויד "מאיירת כמעט גאונית – ואולי גאונית באמת של ספרי ילדים" כפי שאמר עליה גרשום שלום (שאמנם תיאר אותה גם כ"מכוערת עד לגבול הציורי"). נולדה בווינה ב-1892 כמרתה-גרטרוד פרויד (אחייניתו של הפרויד); את השם הגברי תום, בחרה לעצמה בגיל חמש עשרה בפמיניזם שהקדים את זמנו. אמנית, סופרת ומו"לית שיסדה עם בעלה את הוצאת פֶּרֶגְרִין ("הלך", "זר" "נווד"). כבדת ראש, שאפתנית, אינטלקטואלית, בוהמיינית, מעשנת בשרשרת, מוקפת גברים מיוחסים: גרשום שלום התוודע אליה כשחיזר אחרי אישתו לעתיד שגרה בדלת ממול, ולטר בנימין כתב הקדמות נלהבות לספריה, עגנון חיבר חרוזים לאיוריה והתלונן שהוא צריך "להכין רגל בשביל נעל" (בגם אהבתם גם שנאתם יש תיאור נלבב של איך הוא עוטף את איוריה בכותנות הלילה שלו, כשהוא נוסע אליה למינכן). ביאליק ייסד איתה ועם בעלה את "אופיר", הוצאת ספרים לילדים שהתפרקה תוך שנתיים בעקבות סכסוך כספי. "לִבּךָ נותר אטום," כתב יעקב הבעל לביאליק. ב1929 שלח יד בנפשו. תום שקעה בדיכאון וחדלה לאכול. היא אושפזה בסנטוריום וגם הדוד פרויד התערב וכשל וכעבור ארבעה חודשים היא מתה מאנורקסיה והשאירה את אנג'לה-אביבה ילדה שבורת לב בת שבע, וערימה של ספרים נפלאים שרק חלקה תורגם.

כאן אפשר לראות עוד איורים.

יש לי שלוש הערות על איוריה האהובים עלי מאד, לא קשורות זו לזו ולא שוות באורכן. סוף העולם היא הראשונה והקצרצרה.

*

כריכה קדמית של מסע הדג, כתבה ואיירה תום זיידמן פרויד,

כריכת מסע הדג בגרמנית, כתבה ואיירה תום זיידמן פרויד בעקבות טביעת אחיה טדי. באיור יש ספק ילד טבוע ששוכב על קרקע הים ודג שוחה מעליו, ספק ילד ישן תחת גפנו ותאנתו, ומעליו כמו בועת מחשבות בקומיקס, מרחף הדג שעליו הוא חולם.

*

1.

מסע הדג הוא פואמה סוריאליסטית שכתבה זיידמן פרויד בעקבות טביעת אחיה תיאו. הוא נפתח בחלומו של נער בשם פֶּרֶגְרין (אורי, בתרגום ביאליק). הוא צועד ברחוב לילי ובידו צנצנת עם דג זהב (אָסְנָפָּר, קרא לו ביאליק). הדג הולך וגדל "התפוצצה צנצנת הזכוכית לרסיסים,/ ועל פני כל הרחובות השתטח הדג. // אהה! צעק אורי ויחרד חרדה גדולה,/ אהה, דגי, דגי הטוב,/ אל נא תכסה את עין כל הרחוב, והנחת גם לי מעט מקום…"

.

תום זיידמן פרויד, איור הפתיחה של מסע הדג

תום זיידמן פרויד, מתוך מסע הדג

תום זיידמן פרויד, מסע הדג

תום זיידמן פרויד, מסע הדג

*

2.

ב1912 עוד לפני אימות מלחמת העולם הראשונה, התחיל לודוויג מיידנר אקספרסיוניסט גרמני, לצייר את סוף העולם. "נופים אפוקליפטיים" הוא קרא לסדרה שצויירה במין בולמוס, היתה חריגה מכל מה שצייר לפני ואחרי והקנתה לו בסופו של דבר את תהילתו.

אני מרגישה שהאפוקליפסה של מיידנר היא תיבת התהודה של פתיחת מסע הדג. ואולי להפך, הפתיחה היא מעין הד פרטי מאופק לכאורה, של האפוקליפסה.

הנה למשל פרט מהסידרה של מיידנר (השוו לבתים שלמעלה)

לודוויג מיידנר, נופים אפוקליפטיים (פרט)

לודוויג מיידנר, נופים אפוקליפטיים (פרט)

והנוף האפוקליפטי שלמטה הוא כמו גרסה יותר דרמטית ואפלה של האיור של זיידמן פרויד, כולל האנשים הזועקים בכחול, כולל היחס בין הבתים הקורסים לאדום הגדול והמפורק שלמטה, שיש לו אפילו "סנפירים" צהובים ומעין עין של דג למטה משמאל.

לודוויג מיידנר, נוף אפוקליפטי

לודוויג מיידנר, נוף אפוקליפטי

תום זיידמן פרויד, מסע הדג

תום זיידמן פרויד, מסע הדג

*

איור וכוריאוגרפיה – ההערה השנייה על תום זיידמן פרויד

*

עוד על איורים

איך נראית ילדות? על איור של בתיה קולטון לשיר אחד של ביאליק

על איורי הנסיך הקטן

מה לעזאזל קורה שם, באיורים לשמוליקיפוד?

דיוקן האמן (עפרה עמית) כמכשף צעיר

על גורילה מאת אנתוני בראון

מה אומרים האיורים? העץ הנדיב

ועוד ועוד

*

ובלי שום קשר – הכל על סיפורים יכולים להצילביקורות מאת – יאיר גרבוז (ידיעות אחרונות), שלומית כהן אסיף (הארץ ספרים), יותם שווימר (ynet), מוטי פוגל (עכבר העיר), יונתן אמיר (ערב רב), סיפור פשוט (החנות), לי עברון ועקנין, שועי רז. ראיונות עם – מיה סלע (גלריה, הארץ), דפנה לוי (לאישה), דורי מנור ושרהלה בן אשר (גל"צ, ציפורי לילה מתפייטות).

*

Read Full Post »

אני לא רואה האח הגדול, לצערי. ניסיתי. לא מסוגלת. אני מציינת את זה רק כי המידע שלי הוא יד שנייה ושלישית, ואני מקווה שהוא לא שובש בדרך, כמו בטלפון שבור. אבל כל פרשת הארוס הנבגד והמוזמן נשמעה לי מוכרת באופן מוזר. ואתמול נזכרתי. עגנון:

מעשה באדם אחד שכפתה אותו אהובתו שיישאנה לו לאשה. הלך וכינס כל מאהביה שקלקלה עמהם קודם חופתה, כדי להזכיר לה חרפתה וכדי להתנקם מעצמו שהסכים לשאת אשה זו. כמה מכוער אותו האיש וכמה מכוער אותו מעשה. אבל אני, חביב היה עלי אותו אדם ואותו מעשה יפה היה בעיני. (ההדגשה שלי)

אני אפילו לא זוכרת מאיזה סיפור של עגנון זה נלקח. זה מופיע כמוטו לסיפורו של א. ב. יהושוע "חתונתה של גליה". נזכרתי בציטוט לא רק בגלל הסיטואציה, אלא בגלל וידויו של המחבר – כמה חביב עליו אותו אדם וכמה יפה המעשה. תמיד היה שמץ רשעות בעגנון. אני לא בטוחה שהוא עומד בכלל שקבע מורי ורבי יוסף הירש: "אסור לאמן להישאר בלי אף טיפת חמלה בכיס", אבל מאותה סיבה הוא גם נפלא. ההפך מדידקטי. השיפוטיות לא מגבילה ומצנזרת את מבטו.
גם הטלוויזיה המסחרית מחבבת את האיש ואת מעשיו, מטעמיה שלה הכלכליים. זו לא הפעם הראשונה שגבוה ונמוך נפגשים באותה נקודה. עוד אין לי שורה תחתונה אבל זה גורם לי לחשוב מחדש, על שניהם.

*

על "שלוש אחיות" של עגנון

ולהתראות הערב!

Read Full Post »

גירסה מורחבת ומשודרגת של הפוסט הפכה לפרק בספרי סיפורים יכולים להציל שיצא סוף סוף לאור!

*

את "שלוש אחיות" של עגנון קראתי לראשונה בגיל עשר או אחת עשרה. הוא נכלל ב"ילקוט לבית הספר היסודי" שערך נפתלי גינתון ונכנס לי ישר לנשמה. כשגדלתי הפכתי אותו למופע בשם "אילו".

שלוש אחיות, מאת ש"י עגנון
שלוש אחיות דרו בבית אפל והיו תופרות כלי לבן לאחרים. מאור הבוקר עד חצות לילה, ממוצאי שבת עד ערב שבת עם חשכה לא זזו מאצבעותיהן לא מספריים ולא מחט ולא פסקה גניחה מלִבּן, לא בימות החמה ולא בימות הגשמים. אבל ברכה לא מצאו בעמלן. ואם מצאו פת חרבה לא היה בה כדי שביעה.
פעם אחת נתעסקו בעשיית כתונת לכלה עשירה. משסיימו מלאכתן נזכרו צרתן שאין להן כלום חוץ מעורן על בשרן, ואף הוא מזקין ותושש.
נתמלא לבּן צער.
נתאנחה אחת ואמרה כל ימינו אנו יושבות ומתייגעות לאחרות ואנו אפילו פיסת בד לעשות לעצמנו תכריכים אין לנו.
אמרה שנייה אחותי אל תפתחי פה לשטן.
ואף היא נאנחה עד שזלגה דמעות.
ביקשה שלישית לומר אף היא דבר. כיוון שפתחה לדבר ניתזה צינורה של דם מפיה וטינפה את הכתונת.
כשהביאה את הכתונת אצל הכלה, יצא הגביר מטרקלינו. ראה את הכתם, גער בתופרת והוציאה בנזיפה. ואין צריך לומר שלא נתן לה שכרה.
הוי, אילו רקקה השניה דם והשלישית הייתה בוכה, יכולים היינו לכבס את הכתונת בדמעותיה ולא היה הגביר בא לידי כעס. אבל אין הכל עשוי יפה בעתו. ואפילו הכל היה עשוי יפה בעתו, כלומר אילו היתה זו בוכה אחר שזו רקקה דם, עדיין אין כאן משום נחמה גמורה.

מתוך "הוי אילו..." על פי "שלוש אחיות" של עגנון. בימוי, עיצוב ובצוע: מרית בן ישראל

מתוך "אילו…" על פי "שלוש אחיות" של עגנון. בימוי, עיצוב ובצוע: מרית בן ישראל

תמונה מתוך "אילו" על פי שלוש אחיות. הבית הקטן והשחור משמאל (די מתמזג עם הרקע, רואים רק את החלון המואר באור צהוב של נר ואת הגג האפור) מונח על שולחן. כף ידי התופרת מושלשת בעזרת מראות וראשי (בתור המספרת) מציץ מתוך השולחן (קרש החלה מתרומם כמו דלת של מרתף). מאחור על השולחן מבצבצות נעלי הכלה.

תומס הוּד , שיר החולצה 1843 (יובא מכאן)

באצבעות שחוקות ודוויות,
בעפעפיים כבדים ואדומים,
אישה יושבת בסחבות
מפעילה את המחט והחוט:
תפרי! תפרי! תפרי!
בעוני, רעב וזוהמה,
ועדיין, בקול נוגה,
היא שרה את "שיר החולצה"!

עבדי – עבדי – עבדי!
העבודה לעולם אינה מובסת,
ומהו השכר? מיטת קש,
פרוסת לחם יבש וסחבות.
הו אנשים, בעלי אחיות יקרות!
הו אנשים, בעלי אימהות ורעיות!
לא בד אתם שוחקים
אלא חיים של יצורי אנוש!
תפרי – תפרי – תפרי!
בעוני, רעב וזוהמה,
תופרת באחת בחוט כפול,
חולצה וגם תכריך.

כמה הערות בהמשך למה שכתבתי על "שלוש הטוות" של האחים גרים:

1. "צינורה של דם"

שלוש בתולות זקנות ועניות תופרות ותופרות לבָנים לאחרים ולהן עצמן אין כלום מלבד עורן המתבלה. כשהן מסיימות כותונת לנדוניה של כלה עשירה, הן נזכרות פתאום במצבן; האחת נאנחת ומתלוננת, השנייה משתיקה אותה ובוכה, והשלישית השחפנית פולטת "צינורה של דם" ומטנפת את הכתונת.
"צינורה" היא טיפה / קילוח דק. אריאל הירשפלד טוען שהיא מופיעה בתלמוד בהקשר של רוק מטמא; צינורה של רוק ניתזת מפי הכוהן הגדול ומטמאת. אבל היא מופיעה גם במסכת נידה ושם היא מתארת את דם הווסת (שאף הוא מטמא כמובן).
במילה "צינורה" מהדהדים שני ההקשרים; הכוהן הגדול (כלומר הממסד הגברי) שיורק על הנשים הללו, ודם הבתולין של כלולותיהן האבודים שהוחלף בדם המחלה.

*

2. כותנות

"כתונת לכלה עשירה" – בימי הביניים נקבע ערכו של בגד נשי על פי מספר הבתולות שרקמו עליו. זה היה המדד, כמו מספר הקאראטים של זהב. ראו למשל ב"מעיין הבתולין" של ברגמן; על החצאית החגיגית של הנערה עמלו 22 בתולות (עד כמה שאני זוכרת), אבל האנס והרוצח טועה ומעריך אותה רק ב15 בתולות (כנ"ל).
"נזכרו צרתן שאין להן כלום חוץ מעורן על בשרן ואף הוא מזקין ותושש." לכלה יש כתונת נאה ומגוהצת, התופרות לובשות את עורן המתקמט. ההקבלה הזאת מחפצנת את האחיות. העור הוא סתם חומר, תחליף עלוב לאריג.

רנה מגריט, in memoriam mack sennett, 1936

רנה מגריט, in memoriam mack sennett, 1936

מחוך עשוי עור סינטטי עם דוגמא של פטמות, של ניקולא קוסטנטינו.

3. שלוש שהן אחת

איך הסתנן סיפור קודר על שלוש נשים שנמקות בבתוליהן למקראה לבית הספר היסודי? בזכות עגנון מן הסתם, וגם בזכות הנופך האגדתי. אין שום קסם מפורש, ובכל זאת זה נשמע כמו אגדה:

* בגלל הזמן – לזמן המוקדש לתפירה יש ממדים אגדתיים. הפסקה הראשונה היא כעין פירוט ומימוש של שלוש מאות השנים שהיו נחוצות לגיבורה של "שלוש הטוות" כדי להשלים את טוויית הפשתן.

* בגלל הדמעות – רק באגדות אפשר לכבס בדמעות;
בסיפור "כתונת המתים" של האחים גרים, מתלונן ילדון מת על אמו שמרטיבה את כתונתו הלבנה בדמעותיה.
ו"הקבצנית הזקנה", סיפור אחר של האחים גרים, שסיומו שימש אולי השראה ישירה לעגנון (הזיקה היא גם בתוכן וגם בנימה). הקבצנית הזקנה מגיעה לביתו של נער שובב וידידותי:

"כשעמדה הזקנה ליד הדלת ורעדה אמר הנער בחביבות: 'בואי סבתא'לה, התחממי.' היא נגשה אך קרבה מדי לאש ובלואי הסחבות שלה החלו לבעור בלי משים. הנער עמד והביט בזה, הרי היה עליו לכבות אותה, נכון שהיה עליו לכבות? ואילו לא היו לו מים, היה עליו להגיר את כל המים מגופו בבכי דרך עיניו, וכך ליצור שני פלגים נאים, לכיבוי." (תרגם שמעון לוי)

* וגם לשלוש-שהן-אחת יש נופך אגדתי – "שלוש אחיות" כמו "שלוש הטוות", כמו שלוש המוירות, אלות הגורל היווניות: קְלותו (הטווה), לַכסיס (מטילת הגורל), ואטרופוס (הגוזרת, שאין להפר את דברה – ומעניין שגם העברית קושרת בין גזירה במספריים לגזרות, כלומר להחלטות אכזריות.) פרט נוסף וחשוב שלמדתי לאחרונה: מסתבר שהמוירות היו אורחות קבועות בחתונות. נוכחותן היתה סגולה לאושר זוגי, ולכן זומנו לכל חגיגות הנישואין (רלוונטי מאד גם לסיפור "שלוש הטוות").
שלוש האחיות של עגנון הן המוירות האומללות של עצמן, מוירות ממוכנות המופעלות על ידי המצוקה.

*
4. אילו

"הוי, אילו רקקה שנייה דם והשלישית היתה בוכה, יכולים היינו לכבס את הכתונת בדמעותיה ולא היה הגביר בא לידי כעס. אבל אין הכל עשוי יפה בעתו. ואפילו הכל היה עשוי יפה בעתו, כלומר אילו היתה זו בוכה אחר שזו רקקה דם, עדיין אין כאן משום נחמה גמורה."
המשפט הזה, היפהפה האירוני המפוכח המכני המקונן המתפלפל הוא השיא והתמצית של הסיפור.

*
5. פרפטום מובילה

שלוש האחיות שלוש האחיות הן פרפטום מובילה (Perpetuum Mobile, מכונת תנועה נצחית מתמדת) אנושית. בהערת הסיום עגנון מציע לתקן את הסדר, כלומר להקדים את הדם לדמעות. הרבה מהיופי של הסיפור מצוי במתח בין הנעימה החולמנית של "הוי, אילו…" לבין התוכן המכני: הצעת ייעול לפס הייצור בנוסח "זמנים מודרניים" של צ'פלין. בין הצלילות והפיכחון לאנחות ולגניחות היהודיות המפסקות את הסיפור. 

 

מתוך "אילו" על פי "שלוש אחיות" של עגנון. אני עם המסכה ששמשה את שלוש האחיות, ועם בובת הכלה העשירה שצמתה מתחרזת עם החלה שעל ראשה

6. ברכה

[לב. כצנלסון ברכה] – כך, בסוגריים מרובעים, מופיעה ההקדשה קטנה בראש הסיפור. אריאל הירשפלד טוען שעגנון אהב והעריך את ברל הסוציאליסט. ההקדשה על כל פנים, נוטפת אירוניה. המילה הקטנה "ברכה" מופיעה גם בסיפור: "אבל ברכה לא ראו בעמלן." וברקע מתנגן לו מן הסתם שיר העבודה של ביאליק: למי תודה, למי ברכה? לעבודה ולמלאכה! השיר, שקדם בכחמש שנים ל"שלוש אחיות", נכתב על פי הזמנת ברל כצנלסון כהמנון לתנועת הנוער העובד. כשעגנון נוקט בלשון רבים – "יכולים היינו לכבס את הכותונת בדמעותיה…" – למי הוא מתכוון בעצם, לעצמו ולנו הקוראים, או שמא לברל ולעצמו?

ח. נ. ביאליק, שיר העבודה והמלאכה

מי יצילנו מרעב?
מי יאכילנו לחם רב?
ומי ישקנו כוס חלב?
למי תודה, למי ברכה? –
לעבודה ולמלאכה!
    מי ייתן לנו כסות בקור?
ומי בחושך ייתן אור?
מי יעל מים מן הבור?
למי תודה, למי ברכה? –
לעבודה ולמלאכה!

ומי נטע עצים בגן,
לפרי ולצל, כל מין וזן,
ובשדות זרע דגן?
למי תודה, למי ברכה? –
לעבודה ולמלאכה!

מי הכין לנו פינת גג,
גדר לגן, לכרם סייג,
ומי טרח ומי דאג
לכבוד שבת, לכבוד החג?
למי תודה, למי ברכה? –
לעבודה ולמלאכה!

על כן נעבוד, על כן נעמול
תמיד בכל ימי החול,
כבד העול, נעים העול!
ובעת הפנאי נשיר בקול
שירי תודה, שירי ברכה
לעבודה ולמלאכה!

*
7. פילפול

תבנית הערת הסיום היא תבנית של פלפול תלמודי. עגנון מתפלפל עם ברל על האמונה שאפשר לתקן את העולם באמצעות חלוקה יותר צודקת של המשאבים ושל העבודה.  הכל עשוי יפה בעתו – זו דרגת סדר אלוהית (בהמשך ל"את הכל עשה יפה בעתו," של קוהלת). אבל גם הסדר המושלם ביותר לא יוכל למחוק מן החיים את הזיקנה הכאב וההחמצה.

*

גירסה מורחבת ומשודרגת בספרי סיפורים יכולים להציל שיצא סוף סוף לאור!

*
עוד באותו נושא, רק הפוך – טוב לב מנצח צייתנות וגם יופי לא מזיק

עוד באותו נושא, רק הפוך באופן אחר – חבל טבור מזהב, על המלך הצעיר של אוסקר ויילד

על סיומי סיפורים של האחים גרים – פיו של מי שסיפר את זה עדיין חם

מתוך "אילו" על פי "שלוש אחיות" של עגנון. כמעט סוף ההצגה

Read Full Post »