Feeds:
פוסטים
תגובות

Posts Tagged ‘סשה וולץ’

עגל הזהב. בקיצור: משה עלה לקבל את לוחות הברית (שנכתבו באצבע אלוהים, זה תמיד הקסים אותי, הקונקרטיות הפיסית, לפני שנשחקה והפכה לביטוי כללי של התערבות אלוהית). זה לקח לו זמן והעם איבד את סבלנותו ודרש מאהרון להכין לו אלוהים אחר. אהרון אסף עגילי זהב (שנקראים בפרשה "נזמי הזהב אשר באוזניהם" אבל הקשר בין "עגיל" ל"עגל" קופץ) ויצק מהם עגל ובנה לו מזבח. ההילולה נקטעה כשמשה ירד מההר וניפץ את הלוחות. אבל זה כבר חורג מתחומי הפוסט. הסגידה לעגל נהפכה לסמל ולמטבע לשון, תכלית החומרנות כמו באיור של Ignatius Taschner למטה.

עגל הזהב של Ignatius Taschner מאייר ופסל גרמני (1913-1871), אקטואלי כתמיד.

עגל הזהב של Ignatius Taschner מאייר ופסל גרמני (1913-1871), אקטואלי כתמיד.

*

הפוסט הזה הוא על עגל הזהב של ניקולא פוסן. לפני שהתחלתי לכתוב בדקתי איך ראו ציירים אחרים את הסגידה לעגל. למשל פיליפינו ליפי, תלמיד של בוטיצ'לי מן המאה ה15:

חטא העגל, פיליפינו ליפי, המאה ה15

חטא העגל, פיליפינו ליפי, המאה ה15, לחצו להגדלה

.

ליפי מצייר חגיגה רנסנסית עם נופך נונסנסי סוריאליסטי, שהזכיר לי את השיר הנודע מאמא אווזה:

Hey diddle diddle
The Cat and the fiddle
The Cow jumped over the moon
The little Dog laughed
To see such craft
And the Dish ran away with the Spoon

ומי יודע אם ליפי לא שימש השראה לאמא אווזה במשחק הטלפון השבור הבלתי נגמר של הַתַּרבּות (מישהו עדיין משחק בזה?).

והנה אגב, הפרה שקפצה מעל לירח במרכז התמונה של ספר הילדים הקסום לילה טוב ירח.

מתוך לילה טוב ירח מאת מרגרט ווייז בראון

מתוך לילה טוב ירח מאת מרגרט ווייז בראון, לחצו להגדלה

והנה תקריב

והנה תקריב

*

אבל רוב עגלי הזהב שמצאתי היו דווקא מן המאה ה17, המאה של ניקולא פוסן. למה דווקא המאה ה17, מה היה בה שהוציא את העגל לאור? אין לי מושג. שווה לבדוק. ובינתיים שלוש דוגמאות נבחרות:

עגל הזהב, קלוד לוריין

עגל הזהב, קלוד לוריין, לחצו להגדלה

קלוד לוריין (1600-1680) – שהיה אגב, שכנו של ניקולא פוסן ברומא אבל לעולם לא תנחשו את זה לפי התמונות – מצייר עגל קטן ונישא, מוקף במעין זכוכית או הילה חלבית. שמי הציור תכולים, המרחב והמים – המון מים, מהמפל שמשמאל דרך האגמים אל הכדים למטה מימין – ממתנים ומקררים את התמונה. האווירה פסטורלית, המחולות רבי חן וההערצה מעודנת. מטיילים מהלכים ביער מימין. בויקיפדיה כתוב שהוא התעניין רק בנוף. את האנשים הוא צייר בשביל הקונים. רואים.

.

עגל הזהב, פרנסואה פרייה

עגל הזהב, פרנסואה פרייה, לחצו להגדלה

.

וכמה שונה מלוריין הריאליזם הברוקי של פרנסואה פֶּרִיֶה (1590-1650, אותה תקופה בדיוק) עם הרקדניות המעורטלות והכבש שנשחט בפינה הימנית למטה. במקום כדי המים הזקופים של לוריין מתגוללים כמה כלים הפוכים על שפת שלולית עם עשבים שחורים. קבוצת אנשים מתגודדת בין שלושה עצים במין שילוב של התלהבות, חרדה ואשמה. והתפאורה המדברית והתאורה – לא יום ולא לילה, עננים, סלעים, עשן. זו יכלה להיות סצנה באופרה או בהצגת תיאטרון.

והנה הגרסה של ניקולא פוסן:

הסגידה לעגל הזהב, ניקולא פוסן

הסגידה לעגל הזהב, ניקולא פוסן, לחצו להגדלה

.

לכאורה יש הרבה מן המשותף בין פרייה לניקולא פוסן; התאורה, העננים והצוקים, האווירה הפרועה והדרמטית. אבל במבט נוסף נחשפים הבדלי הגישות. זה מתחיל בקטן: התמונה של פוסן היא מאד סכמטית יחסית לתמונה של פרייה. הציור שלו מתחלק לשניים (בדיוק. מדדתי!). צד ימין נשלט על ידי עץ יבש ששני ענפיו דמויי זרועות נשואים מעלה בתפילה. אהרון כמו מחקה תנוחת העץ. כמעט כל האנשים בצד הזה של התמונה נושאים את זרועותיהם במין הד תנועתי, במקהלה.

7.

צד שמאל נשלט על ידי עגל הזהב. גם פרייה וגם פוסן מציירים את הסצנה במין דמדומים אפוקליפטיים. אבל בניגוד לעגל של פרייה הממוקם אי שם בירכתיים האפלוליים של התמונה, העגל של פוסן גדול ומואר. ובמחשבה שניה – הוא לא מואר אלא מאיר. פוסן מצייר את העגל על רקע שמי השקיעה, ובהעדר שמש אפשר לחשוב שזהבו הוא שצובע את השמיים ואת קצות העננים כמו מאור מלאכותי חדש.

עגל הזהב כשמש השקיעה, ניקולא פוסן, פרט

עגל הזהב כשמש השקיעה, ניקולא פוסן, פרט

ניקולא פוסן, פרט. משה יורד עם לוחות הברית ועם נערו. מאד חשוך אבל ישנו. זווית העץ מתחרזת עם זווית לוחות הברית

ניקולא פוסן, פרט. משה יורד עם לוחות הברית ועם נערו. מאד חשוך אבל ישנו. זווית העץ מתחרזת עם זווית לוחות הברית

.

כשעגל הזהב הוא השמש, ברור שמֹשה שרוי בחשיכה. בקושי אפשר להבחין בו כשהוא יורד מן ההר שמשמאל. העץ השני, החוצץ בינו לבין העגל, משמש אמנם מעין הד ללוחות הברית.

אצל פרייה הריאליסטי משה קטן כי הוא רחוק, אבל הוא מואר כמו שאר הדמויות. פוסן לעומת זאת, עורק מהריאליזם אל שדות הסמליות והשירה.

וזאת רק ההקדמה למעלל האחרון של פוסן. הציור שלו מחולק למעשה, לא לשניים אלא לארבעה חלקים. וכמו שהאנשים מצד ימין משקפים ומשכפלים את העץ היבש, כך משכפלת החבורה משמאל את העגל. ומשכפלת זאת מילה חלשה במקרה הזה כי פוסן חוצה את הגבול לכיוון המטמורפוזה; חבורת הרוקדים שלו מתבהמת פשוטו כמשמעו, כלומר הופכת לעגל. והוא עושה הכל כדי להצביע על כך; החל מן ההעמדה הסְכֶמתית (צד ימין משכפל עץ / צד שמאל משכפל עגל), וכלה באופן המתעתע שבו הוא מצייר את רגלי הרוקדים. ממש לא ברור איזו רגל שייכת למי. הם כולם מתערבבים למין בהמה רב-רגלית אחת. הדמיון לעגל מודגש הן בעזרת בגד הזהב של הדמות המרכזית, והן בעזרת הקו המחבר בין כתפי הרוקדים ומאחד אותן למין גב של בהמה. ואם לא די בזה פוסן מוסיף מעין צל מתחת לבית השחי של המחוללת הימנית, וזרי הפרחים ותוף שמתגוללים בתחתית התמונה כמעין שכפול של הזר והמדליון המקשטים את במת העגל.

ניקולא פוסן, פרט

ניקולא פוסן, פרט

ניקולא פוסן, פרט

ניקולא פוסן, פרט

ניקולא פוסן, פרט

ניקולא פוסן, פרט

ניקולא פוסן, פרט מתוך בכחנליה לפני פסל פאן.  ריתק אותו כנראה הגילוי הזה של החייתי.

ניקולא פוסן, פרט מתוך בכחנליה לפני פסל פאן. ריתק אותו כנראה הגילוי הזה של החייתי.

מתוך פינוקיו; מי יודע איך פועל הטלפון השבור של התרבות? האם קולודי ראה את תמונתו של פוסן, האם היא זרעה בתוכו את הסצנה שבה פינוקיו וחברו לוצ'יניולו המרקדים הופכים לחמורים? (ספקולטיבי לגמרי ובכל זאת מפתה).

מתוך פינוקיו; מי יודע איך פועל הטלפון השבור של התרבות? האם קולודי ראה את תמונתו של פוסן, האם היא זרעה בתוכו את הסצנה שבה פינוקיו וחברו לוצ'יניולו המרקדים הופכים לחמורים? (ספקולטיבי לגמרי ובכל זאת מפתה).

.

אבל יותר מכל הזכיר לי חטא העגל של פוסן את הכוריאוגרפית הגרמניה סשה וולץ, שכל עבודתה נגועה בחומריות ובבשריות של הגוף. כל כמה שהיא מרתקת זה תמיד גורם לי מחנק. העבודות שלה מזכירות לי לא רק את עגל הזהב אלא גם אפיזודות אחרות מיציאת מצריים, כמו הגעגועים החוזרים לסיר הבשר שנענשו והונצחו בשמות מקומות כמו "תבערה" ו"קברות התאווה".

הנה קליפ קצר מתוך Korper של סשה וולץ', ואחריו תמונות מן ההכלאות שיצרה (במסגרת אותה עבודה אבל הן לא מופיעות בקליפ). מיד חשבתי על סשה וולץ כשראיתי את המתבהמים של פוסן.

מתוך KORPER של סשה וולץ

מתוך KORPER של סשה וולץ

מתוך KORPER של סשה וולץ

מתוך KORPER של סשה וולץ

ניקולא פוסן, פרט. פוסן יוצר אשלייה ששתי הרגליים השמאליות שייכות לבעלת השמלה הכחולה, ואילו הרגל הימנית האמיתית שלה שייכת כביכול לבעל הבגד הזהוב

ניקולא פוסן, פרט. פוסן יוצר אשלייה ששתי הרגליים השמאליות שייכות לבעלת השמלה הכחולה, ואילו הרגל הימנית האמיתית הופכת למעין רגל חייתית של בעל הבגד הזהוב

*

יצאתי לכתוב על ניקולא פוסן כזרע אוונגרד, כתאורן אקסטרימי, שמשתמש בעגל כמקור תאורה, וככוריאוגרף של עדר והתבהמות. זה רק חלק ממה שגיליתי אבל ההמשך (אולי) בפעם אחרת כדי לא להאריך ולפזר. ורק שלוש הערות לסיום.

ראשית, באשר למשפחה הקטנה בקצה הימני התחתון של התמונה: שני התינוקות כמו מפנים עורף לסגידה. הקבוצה הזאת הזכירה לי במעומעם את "המשפחה הקדושה בתחתית המדרגות" של פוסן (יש ניתוח יפהפה של הציור הזה בספרה של לאה דובב שישה מבטים על ציור-מוסיקה). אולי הקבוצה הקטנה החורגת מן העדר רומזת אל ישו שעוד לא נולד אבל יגלם את התיקון לחומרנות והבשריות של חטא העגל.

ניקולא פוסן, המשפחה הקדושה לרגלי המדרגות

ניקולא פוסן, המשפחה הקדושה לרגלי המדרגות

ניקולה פוסן. פרט. התינוקות שמפנים עורף לעגל הזהב.

ניקולה פוסן. פרט. התינוקות שמפנים עורף לעגל הזהב.

שנית, גם אמיל נולדֶה ערבב בין הרוקדים לעגל אבל אצל אקספרסיוניסט זה כמעט מתבקש.

אמיל נולדה, עגל הזהב 1910

אמיל נולדה, עגל הזהב 1910

.

ושלישית, פול סזאן, אבי האמנות המודרנית אמר "כל פעם שאני יוצא [אחרי שראיתי תמונות של פוסן] אני יודע יותר טוב מי אני."

*

עוד באותו עניין

אמנות פלסטית ברשומון של קורסאווה

האיש שלימד אותי להסתכל

איור וכוריאוגרפיה

נמפאות על סרט נע

הנאהבים חסרי המזל (על ציור אחר של ניקולא פוסן)

גברים במיצג

הבשורה האחרונה של פרה אנג'ליקו

ועוד

*

Read Full Post »

ואז איך היא שרה! קולה כבר לא שיחק, קולה היה סילון של דם, בשיעור כאבה וכנוּתה…

מתוך מִשְׂחַק הדוּאֶנְדֶה ותורתו מאת פדריקו גרסיה לורקה

וראשית הסיפור. כאן אפשר לקרוא את "נדודי ארסמון" בשלמותו באנגלית, והנה גם התקציר (הקצת הארוך):

ארסמון וכריסאה הם זוג מוסיקאים נודדים. כשארסמון פורט על הקתרוס שלו הכל משתתקים בפליאה ובהערצה, קולה הנפלא של כריסאה גורם להם לבכות. אפילו הציפורים יורדות מהעצים כדי להקשיב להם. הם יפי תואר, מאושרים ומאוהבים.

יום אחד הם מגיעים לכפר השרוי במין אובך קודר. הבתים רעועים, ובחצרות צומחים רק עשבי בר שחורים וטחובים. התושבים כפופים, חיוורים ולובשי סחבות. הם רוצים לשלם למוסיקאים המופלאים, אבל ארסמון וכריסאה מסתפקים באוכל ולינה. ארסמון נרדם עד מהרה בזמן שכריסאה בוהה בשמיים האפלים ומאזינה לקיכלי המרוט של המארחת, שהוא כמדומה בעל החיים היחיד בכפר. היא שואלת את האישה למה היא מחזיקה אותו בכלוב, הוא יהיה מאושר יותר בשמש, והמארחת עונה שהשמש מעולם לא זורחת בכפר והכי טוב לא לחשוב על אושר, רק כך אפשר לשרוד. כריסאה שואלת מה הביא למצב הזה, ונענית שהכפר מכושף. הוא היה ככל הכפרים עד שמכשף זקן הציע לתושבים הון תועפות תמורת הערבה שבה חגגו את השמחות שלהם. הם התפתו לכסף ומאז הכל השתנה. הערבה הפורחת הפכה לבִצה שחורה, שדָיו-משרתיו של המכשף גונבים את החיטה, הביצים, החלב, העופות, הם מפוררים את הבתים ומפרקים כל מלאכה ברגע שבו נעשתה.

ולמה אתם לא מגרשים אותם? שואלת כריסאה.

המארחת מסבירה שהם אינם יכולים לראות או לשמוע את השדים, זה חלק מהכישוף. השדים מחדשים אותו מדי לילה באמצעות שיר. אומרים שאם מישהו ילך לבצה בין חצות לאור ראשון וישמע את השיר ואז יחזור על המנגינה באופן מדויק, הכפר ישתחרר מהכישוף, אבל זה צריך להיות מישהו שמעולם לא לקח את כספם של התושבים.

אני לא לקחתי את כספכם, אומרת כריסאה, ואין לחן שאיני יכולה לחזור עליו במדויק.

לא, אל תחשבי על זה אפילו, אומרת האישה, השדים לא יסלחו למי שישחרר אותנו, נקמתם תהיה נוראה.

אבל אחרי שהמארחת נרדמת, כריסאה בכל זאת קמה ויוצאת אל הבצה. בדרך היא פותחת את כלובו של הקיכלי. הלוואי שיכולתי לשחרר את הכפר בקלות שבה אני משחררת אותך, היא אומרת, כשהיא מוציאה את הציפור האדישה מכלובה ונושאת אותה בעדינות לבִּצה. נוגה מחריד מבליח שם והופך בהדרגה למעגל אור מסנוור, שבמרכזו מתנועעות דמויות אפלות, מעין אנשים קטנים ומכוערים. הם מחוללים לאיטם במעגל עד שהקרקע ביניהם נבקעת ומתוכה עולה דגם זעיר ומדויק של הכפר. הם רוקדים סביבו ושרים וכריסאה מאזינה בדריכות. ברגע שהם מסיימים היא חוזרת על השיר במדויק. ובזמן שהיא שרה מתפורר הדגם והופך לאבק.

השדים מסתערים עליה בצרחות. הם מתלבטים אם להפוך אותה לצפרדע או לינשוף. כריסאה מתחננת שיהפכו אותה למשהו אחר, רק לא לשרץ שיבחיל את ארסמון.

מנהיג השדים מגלה נדיבות מפתיעה ומחליט להפוך אותה לנבל. היא לא תחזור לצורתה האנושית עד שמישהו ינגן עליו את הלחן ששרה זה עתה. השדים מקיפים את כריסאה הזועקת ורוקדים סביבה כמו שרקדו קודם סביב הדגם. כשהם מסיימים נותר ממנה רק נבל זהב קטן שאותו הם תולים על עץ (במעין לינץ'). העד היחיד למתרחש הוא הקיכלי המשוחרר.

כשהכפריים מקיצים משנתם השמש זורחת, נחלים שיָבשו חוזרים לפַכות, העצים מתלבלבים, צפורים שרות וכולם מרגישים מלאי חיים וכוחות. גם ארסמון מתעורר ומגלה שכריסאה נעלמה. הוא יוצא לחפש אותה ומגלה את הנבל. קצת מעל לנבל ניצב לו הקיכלי ומזמר את לחן הכישוף. הלוואי ששירתך יכלה לגלות לי לאן נעלמה כריסיאה, נאנח ארסמון. הוא מעביר את אצבעותיו על מיתריו של הנבל. נדמה לו שהכלי קורא לעזרה. הוא כמעט פורץ בבכי.

וכאן נפתחים נדודי ארסמון (כשמו של הסיפור). הוא נודד עם הנבל שלו ושואל בכל מקום: אולי ראיתם את אישתי כריסאה? היא לבושה בלבן וזהב ושירתה מתוקה משירתן של ציפורי גן עדן.

שוב ושוב הוא קורא בשמה והנבל חוזר ומשיב לו: אני כאן, ארסמון, זו אני, כריסאה. הוא שם לב שצליליו דומים לקולה של כריסאה אבל לא מקשר. בלילות הוא ישן מכורבל במעילו כשהנבל למראשותיו. בימים הוא מנגן ונגינתו מחוללת פלאים: פעם היא פולחת ערפל סמיך ומצילה דייגים מטביעה, ופעם אחרת היא מפיחה גבורה בחיילים המגנים על בירתם. רק ארסמון לבדו מצליח לנגן על הנבל. לאחרים הוא משמיע רק מעין יבבה.

מלך משוגע למוסיקה מתאהב בנגינתו ומבטיח לו הרים וגבעות. מוסיקאי החצר אכולי הקנאה זוממים לגנוב את הנבל. ארסמון נמלט ברגע האחרון וחוזר למקום שבו איבד את כריסאה. הוא מתקשה לזהות את הכפר הפורח. רועה קטנה מספרת לו ששני מוסיקאים, מלאכים משמיים, הצילו את הכפר. היא לא מאמינה שהישיש המוזנח והמטונף והמטורף הוא אחד מהם. וארסמון נבהל, כי אולי גם כריסאה לא תזהה אותו, אבל היא קוראת לו ומנחמת אותו בלי דעת, דרך הנבל. בשארית כוחותיו הוא צועד לבצה. הקיכלי המשוחרר עדיין מזמר את לחן הכישוף וארסמון המוקסם מחליט לנגן את השיר המוזר, זה יהיה שיר הפרידה שלו מהעולם. בסוף השיר הוא קורס ואז מחליקה מבין ידיו, כריסאה, לבושה בלבן ובזהב, שערה זוהר ועיניה בורקות. היא קוראת לו וארסמון לא שומע, היא שרה לו והוא פוקח את עיניו, מזהה אותה ומת. לבה של כריסאה נשבר וגם היא מתה.

למעלה: כוראוגרפיה של סשה וולץ (הצמות שוב רודפות אותי).  מדקה 1:50 בערך, זה מתקשר לסיפור.

*

מה זאת אהבה?

ניסיון ראשון:

נדודי ארסמון הוא לכאורה סיפור רומנטי על אהבת נצח כנגד כל השיכחות והפיתויים. הסיום של נדודי ארסמון מזכיר את סיום רומיאו ויוליה, שבו הנאהבים מתים בזה אחר זה במקום להתאחד. והדמיון הזה מקרין גם לאחור: ארסמון וכריסאה הם רומיאו ויוליה. עשרות שנים של פרידה לא שחקו את האהבה וההשתוקקות.

האומנם?

לפני שאני שוטחת את ספקותי כדאי להוסיף ולומר שארסמון וכריסאה אינם רק נאהבים אלא גם מוסיקאים. אמנים. והסיפור אמנם נוגע (או שמא נגוע) בקשר בין כאב ליצירה, באקסיומת ה"אין דבר יותר שלם מלב שבור, לפחות באמנות". (וגם אני שמתנגדת לפרקטיקה הזאת שבה מגדלים פצעים כדי להאכיל את היצירה, לא יכולה להתכחש לעוצמתה המיתולוגית והסטטיסטית או לרלוונטיות שלה לסיפור).

ניסיון שני:

זהו סיפור על זוגיות אמנותית שבה האישה המוכשרת מזינה את אמנותו של בעלה המעט פחות מוכשר.

וביתר ישירות ובוטות: ארסמון גונב – לא ביודעין ולא בכוונה, אבל כמו שכתבה נורית זרחי פעם: "לא בכוונה זה פשוט בכוונה אחרת" – את הדוּאֶנְדֶה* של כריסאה. בתחילת הסיפור ארסמון הוא אמן קצת מוגבל על אף כשרונו. נגינתו מעוררת השתאות אבל חסרה לו עוצמה רגשית.
עד שהוא מאבד את כריסאה, כלומר הופך אותה לכלי.

ובעצם ארסמון הוא גנב כפול: הוא גונב ממנה גם את הקרדיט המוסיקלי, וגם את הקרדיט על הצלת הכפר; האגדה מספרת ששני מלאכים בצורת מוסיקאים גאלו אותו. וארסמון הלא ישן בשלווה בזמן שכריסאה התעמתה עם השדים.

סיכום ביניים: זה סיפור על זוגיות שבה האישה היא געגוע וכלי (שני דברים שונים והפוכים), אבל קולה לא נשמע.

האם זו ההשקפה של דה מורגן על זוגיות ואהבה? האם זה מה שראתה סביבה? האם זו הסיבה שמעולם לא נישאה? האם זו הסיבה שרבות מגיבורותיה אינן משתוקקות להינשא, בלשון המעטה?

*

טוב למות בעד ארצנו?

כריסאה ידעה מה היא מסכנת ושילמה את מלוא המחיר. ההקרבה שהצילה את הכפר הקפיאה את כריסאה ועצרה את התפתחותה. היא הפכה למין סמל ללא חיים אישיים. איש לא שומע אותה. קולה הופקע לטובת הכלל. וכבר ראינו בצרחות של דגים איזו משמעות דה מורגן מקנה לקול: הקול הוא הזהב והאמת והאני. כל השלושה. והסמל, כדרך הסמלים, נסחט ומנוצל כדי להפיח גבורה בחיילים למשל. (מוכר?)

דה מורגן מכירה בגבורתה של כריסאה אבל לא גולשת לרומנטיקה של קורבנוּת. היא לא מעלימה עין מן ההחמצות והמחירים. היא מפרטת את כולם.

*

בשביל מה אנחנו צריכים את הדמעות של האמהות?

ועכשיו סיפור קטן מהחיים, בפרט שאנו כה קרובים לערב יום כיפור (שבו נולדתי כזכור). לא מזמן נקלעתי לחברתה של אישה חרדית. אישה מבוגרת, חכמה וחמה וחזקה. אני מדגישה את זה בגלל ההמשך. סבה של האישה היה רב שנודע בין השאר, ב"סליחות" שלו. אני לא זוכרת באיזה ביטוי היא השתמשה אבל היה ברור שתחינותיו יכלו להבקיע/להמיס כל מחסום. בזמן שהגברים אמרו סליחות הסב היה מזמין את הנשים להכין כיבוד: "היה חשוב לו שהן יהיו בסביבה," אמרה האישה ועיניה נצצו בהתפעלות מחוכמתו, "'אנחנו צריכים את הדמעות של האימהות', הוא היה אומר."

הקוסם הגדול של הסליחות נזקק למרכיב של כאב ואהבה, אז הוא הזמין את הנשים להגיש כיבוד, כדי שיוכל להשתמש בדמעותיהן. בדמעות האילמות, אבל לא בקולן, חלילה, כי קול באישה ערווה.

*

ככה זה באגדות?

מרי דה מורגן היא חתרנית מקיר לקיר. הכעס שלה מתיך גם אגדות ומחשל מהם זן חדש, אפל ומלא זיזים. ב"נדודי ארסמון" זה קורה (כפשוטו) לפחות ארבע פעמים:

הפעם הראשונה היא בוויכוח על העונש. כריסאה מתחננת לפני השדים שלא יהפכו אותה לשרץ שיגעיל את ארסמון והם נענים לבקשתה.

הסצנה הזאת יושבת על שורת סיפורים עממיים, שבהם נופל גיבור חלש ופיקח, נגיד צפרדע, בידי אויביו הזועמים. הצפרדע הערמומי מתחנן לפניהם שישרפו אותו, שיתלו אותו, שיענישו אותו בכל דרך אפשרית, ובלבד שלא ישליכו אותו לנהר! הוא סומך על נבזותם וטיפשותם, והם אכן לא מכזיבים. הם משליכים אותו למים. דווקא. והוא שוחה באושר לדרכו.

דה מורגן משבשת את התבנית הקומית והופכת אותה לטרגית. במקום גיבור חלש וערמומי ואויבים חזקים ותמימים, היא מציבה גיבורה חלשה ותמימה ואויבים חזקים וערמומיים. כלומר, במקום לאזן את הכוחות היא מעצימה את הפער.
כריסאה מסגירה בתמימותה, את הסיוט הנורא ביותר שלה. והשדים כמו חסים עליה ונענים לבקשתה. אבל ההקלה מתגלה עד מהרה כהחמרה. כריסאה דנה את עצמה ליסורי משה רבנו (את הארץ תראה מנגד ואליה לא תבוא) או מוטב, טנטלוס היווני שנגזר עליו לעמוד רעב וצמא בתוך בריכת מים מתחת לעץ שופע פרי. בכל פעם שנרכן לשתות המים נסוגו, ובכל פעם ששלח את ידו לפרי הענף התרחק. גם ארסמון נותר בלתי מושג.

המוסכמה האגדתית השנייה שדה מורגן שמה לצחוק (ובעצם לבכי), היא התבנית שבה אבר של נרצח הופך לכלי נגינה או לציפור ופותח את פיו ומסגיר את רוצחו. כבר הרחבתי על הנושא הזה בעבר, ולכן רק תזכורת קצרה: בבלדה אנגלית שבה מתחרות שתי אחיות על אהבתו של גבר, מטביעה הבכורה את אחותה היפהפייה. מוסיקאי נודד מותח את שערותיה כמיתרים על אחת מצלעותיה, כלומר יוצר נבל מגופה. כשהוא מגיע לארמון אביה, הנבל מתחיל לנגן ולשיר ומרשיע את הרוצחת. (פירוט ודוגמאות נוספת כאן). ואין צריך לומר שהנבל של דה מורגן מכזיב.

ולא רק הנבל מכזיב, אלא גם הקיכלי. לפי כללי הזהב של האגדות הוא היה צריך לגמול לכריסאה שפתחה את כלובו. אבל אף שהוא יודע את השיר, הוא לא נחלץ לעזרתה.

והמכזיב הגדול מכולם הוא ארסמון. הרי מי שאוהב אותך באמת אמור לזהות אותך מבעד לכל המסכות.

במשפחת המומינים יש אפיזודה שבה מומינטרול משתנה בכישוף: "כל מה שהיה מעוגל בו נעשה מחודד, וכל מה שהיה קטן נעשה גדול." איש מחבריו אינו מזהה אותו. הסצנה הקומית-טרגית-סיוטית הופכת לקטטה המונית ומומינאמא יוצאת למרפסת. גם היא לא מזהה אותו ברגע הראשון.

"אף אחד לא מאמין לי?" קרא מומינטרול. "תסתכלי טוב-טוב, אמא, בטוח שאת מזהה את המומין-ילד שלך!"
מומינאמא הביטה בו היטב. היא התבוננה לתוך עיני הצלחת המבוהלות שלו שעה ארוכה ולבסוף אמרה בשקט:
"נכון, אתה מומינטרול."
ובאותו רגע החל להשתנות. עיניו ואוזניו וזנבו התכווצו, וחוטמו ובטנו גדלו. והנה עמד מולם מומינטרול, בריא ושלם ובכל הדרו.

כל כך יפה כתבה את זה טובה ינסון: האהבה רואה דרך כל המסכות. הזיהוי הוא התרופה לניכור, לזרות.

מומינטרול נהפך לקופיף גדול עיניים, מתוך משפחת המומינים, טובה ינסון

.

ולארסמון יש יתרון על מומינאמא; כשהוא מוצא את הנבל, הקיכלי עומד מעליו ומזמר את לחן ההצלה. ארסמון מוקסם מן הלחן. נדמה לו שהנבל קורא לעזרה, ואחר כך נאמר בפירוש שקולו של הנבל מזכיר לו את קולה של אהובתו. אבל הוא מתעלם מהרמזים העבים שהוא מקבל ודוחה את הנגינה עד לרגע שלפני מותו.

וברור שיש כאן בחירה (מודעת או לא), ארסמון מעדיף לנגן על כריסאה ולהתגעגע אליה מאשר לחיות איתה.

*

בעצם יכולתי לסיים כאן, אבל עוד הערה קטנה על "נדודי ארסמון" ועל מרי דה מורגן בכלל. על טשטוש הגבולות בין טוב ורע הקיים ברבים מהסיפורים. זה לא בלבול מוסרי. דה מורגן אינה ניהיליסטית.
זה קשור למורכבות, להבנה שבחיים הכל מעורבב. וזו אולי הכפירה הגדולה ביותר שלה בנומוס האגדתי (אבל השורשים שלה עמוקים כל כך שהיא יכולה להרשות לעצמה למתוח את הגבולות בלי להתהפך וליפול).
וזה קשור גם לחתרנות הכמעט כפייתית שלה, לצורך לשים סימן שאלה בסוף כל מוסכמה (וגם סימן שאלה הפוך לפניה, כמו שמקובל בספרדית).

ב"נדודי ארסמון" יש סימטריה מתעתעת, תבניות זהות לדברים שאינם זהים, שלא לומר הפוכים. זה מתחיל מזה שהלחן המקלל את הכפר ואת כריסאה הוא גם הלחן הגואל. וזה מנוגד לשכל הישר של החיים והכישוף. כדי לאחות צריך להפוך את מעשה הפציעה, כלומר לתפור, לחבוש, ובקיצור לסגור את מה שהסכין פתחה. כדי להשמיד משהו צריך להפוך את מה שמחייה אותו. לא לחזור עליו בדיוק.

וזה לא שדה מורגן לא מבינה בכישוף, זו שפת האם שלה. והשיבוש במקרה הנוכחי הוא הרבה יותר רחב ורדיקלי:
אנשי הכפר לא רואים ולא שומעים את השדים.
ארסמון לא שומע ולא רואה את כריסאה.
האם היא השד המאמלל אותו?
הו, "זה שדה רחב," כמו שנהג לומר אבא של אפי בריסט.

***

* באשר לדוּאֶנְדֶה – ראו מוטו למעלה.

***

עוד באותו עניין

הנערה שקפצה לתוך יורה רותחת
סיפור על אדמה וחושך

והתרופה: הפמיניזם המפתיע של האחים גרים

*

עוד על מרי דה מורגן בעיר האושר

פרוייקט מרי דה מורגן

את תצטרכי כמובן לטפל בכל נסיך לגופו

צרחות של דגים

עץ השיער, הפרק הראשון (ומשם יש הפניות לפרקים הבאים)

האם אפשר לאחות גוף שנקרע לגזרים? (על עץ השיער)

*

ולבסוף כיוון שרציתי להתמקד בזוגיות לא אמרתי מילה על כלכלה ויזמים וכסף אפילו שזה מתבקש, כי דה מורגן הקדימה את זמנה גם בזה, היא לגמרי אנטי גלובלית. הנה מאמר של מרילין פמברטון שדן בהשקפותיה הכלכליות.

*

Read Full Post »