Feeds:
רשומות
תגובות

Posts Tagged ‘סקס’

כבר כתבתי כאן פעם איך התחלתי לפקפק בקיומו של "סיפור הנסיך המשותק" וכבר חשבתי שחלמתי אותו, ופתאום גיליתי את הסיפור ממש בתחילת הגרסה המלאה של "אלף לילה ולילה" (בכרך הראשון מתוך 30). והוא היה בדיוק כמו שזכרתי: צבעוני ומסתורי וחנוק ומלא חיים ואושר, ממיר את הפחדים הכי גדולים שלי בדימויים עוצרי נשימה. אני זוכרת שקראתי לאט כדי לא לבזבז, ואז בעיצומו של הלילה התשיעי כשמסתיים "סיפור הנסיך המשותק", שהרזד מצהירה:

ואולם אין זה נפלא יותר ממה שאירע לסַבָּל.

אני זוכרת שצחקתי כשקראתי את ההבטחה הזאת. צחוק של אי אמון ושמחה. ובעודי צוחקת התחלתי לקרוא את "סיפור הסבל ושלוש העלמות".

הוא נפתח בסבל רווק (כך כתוב במפורש) שנשען על הארגז שלו בשוק של בגדד וממתין ללקוחות. אישה יפהפייה והדורה ניגשת אליו ומורה לו ללכת אחריה והסבל המאושר מברך את מזלו. כמה עמודים דחוסים מוקדשים לשופינג של פירות ופרחים, דברי מתיקה, בשרים, בשמים והשד יודע מה עוד. כשהארגז עולה על גדותיו הם מגיעים לארמון. האישה המסתורית נוקשת בדלת שנפתחת על ידי יפהפייה רמת קומה המתוארת לפרטי פרטים, עד לטבורה "שיכול להכיל אוקיה של משחת לובן-יבה" (!). הסבל לא יודע את נפשו, וכבר צצה יפהפייה שלישית, וכל השלוש (המכוּנות, עקרת הבית, העלמה והשוערת) פורקות את משאו ומשלמות לו בנדיבות. ואחרי משא ומתן הן מסכימות שיישאר, בתנאי שיציית ולא ישאל שאלות (זה חרוט גם על השער במי זהב: "אל תשיח במה שלא מעניינך, שלא תשמע מה שלא יהיה לרצונך").

במרכז הארמון יש אולם עם בריכה, וכל הארבעה עורכים משתה על שפתה.

"סיפור הסבל ושלוש העלמות" מתוך "אלף לילה ולילה" של פאזוליני (1974) אצל פאזוליני הסצנה כמעט אגבית, עדינה וכמעט מלנכולית על אף הצחקוקים (ואולי אני טועה, עברו שנים מאז שראיתי את הסרט, אבל ככה זה נחרט).

"סיפור הסבל ושלוש העלמות", מתוך "אלף לילה ולילה" של פאזוליני (1974). אצל פאזוליני יש בסצנה משהו אגבי, עדין וכמעט מלנכולי על אף הצחוקים (ואולי אני טועה, עברו שנים מאז שראיתי את הסרט, אבל ככה זה נחרט).

אני מצטטת מתרגומו המלבב של יוסף יואל ריבלין (אביו של נשיאנו):

"…לֹא פָסְקוּ לִשְׁתּוֹת וְהַסַּבָּל בֵּינֵיהֶן. הָיוּ מְרַקְדוֹת וּמְשַׂחֲקוֹת וּמְזַמְּרוֹת זְמִירוֹת וְשִׁירִים וְשִׁירֵי לַעַג. הִתְחִיל הַסַּבָּל מִתְעַסֵּק אִתָּן, נוֹשֵׁק וְנוֹשֵׁךְ, מְלַטֵּף וּמְגַפֵּף וּמְלַפֵּף אוֹתָן וְעוֹשֶׂה כָּל מִינֵי תַעְתּוּעִים. הָיְתָה הָאַחַת תּוֹחֶבֶת תּוּפִינִים לְתוֹךְ פִּיו, וְהַשְּׁנִיָּה מְלַטְּפָתוֹ; זוֹ מְטַפַּחַת לוֹ עַל גַּבֵּי לְחָיָיו וְזוֹ מַטִּילָה פֶּרַח כְּלַפָּיו, וְהָיָה מִתְמוֹגֵג בְּתוֹכָן מִתַּעֲנוּג, מִתְמוֹגֵג, כְּאִלּוּ הָיָה שׁוֹכֵן בְּגַן-עֵדֶן עִם הַבְּתוּלוֹת שְׁחוֹרוֹת-הָעָיִן.

… כְּשֶׁגָּבְרָה עֲלֵיהֶן הַשִּׁכְרוּת, קָמָה הַשּׁוֹעֶרֶת וּפָשְׁטָה שִׂמְלוֹתֶיהָ, עַד שֶׁעָמְדָה עֲרֻמָה וְעֶרְיָה. פָּרְעָה שַׂעֲרָהּ וְנָפַל עַל גֵּוָהּ כְּמָסָךְ, וְהֵטִילָה עָצְמָה לְתוֹךְ הַבְּרֵכָה. שָׂחֲקָה בַמָּיִם וְצָלְלָה כְּבַר-וָז וְזוֹרְרָה. נָטְלָה מִן הַמַּיִם לְתוֹךְ פִּיהָ וְזָרְקָה אוֹתָם עַל הַסַּבָּל, אַחַר-כָּךְ רָחֲצָה אֶת אֲבָרֶיהָ וּבֵין יְרֵכוֹתֶיהָ. קָפְצָה וְעָלְתָה מִן הַמַּיִם, וְהֵטִילָה עָצְמָה בְּחֵיק הַסַּבָּל, וְאָמְרָה כְּשֶׁהִיא מַרְאָה עַל חֵיקָהּ: "אֲדוֹנִי, מַה שֵׁם זֶה?" אָמַר: "רַחְמֵךְ". אָמְרָה: "כֵּיצַד? כְּלוּם אִי אַתָּה מִתְבַּיֵּשׁ?" תָּפְשָׂה בְצַוָּארוֹ וְטָפְחָה לוֹ עָלָיו.

והסבל ממשיך ומנחש: פַרְג' שלך, כּוּס שלך, זֻנבּוּר, וכן הלאה, ובכל פעם שהוא טועה מכות אותו כל השלוש, "עד שצבה צווארו מן הטפיחות, ושמו אותו בזה מטרה לצחוקן. אמר להן: "ומה כינוי אתן מכנות אותו?" אמרה העלמה: "דינדנה של אמיץ הלב." אמר הסבל: "תודה לאל שניצלתי. דינדנה של אמיץ הלב."

הם חוזרים לשתות, ועד מהרה מתפשטת גם השנייה וקופצת למים ויוצאת ונשכבת בחיק הסבל, ורומזת "על בית סתרים שלה" ושואלת, "אור עיני, מה שם זה?" והוא שוב מנחש וטועה. בצר לו הוא מנסה שוב ושוב את ה"דינדנה של אמיץ הלב", אבל זאת לא התשובה הנכונה, והן ממשיכות להתגלגל מצחוק ולהכות עד שהוא אומר: "אחיותי, ומה שמו?" "השׂוּמְשָׂם הקלוף," הן עונות, וארבעתם חוזרים לשתות עד שקמה השלישית והיפה מכולן, והסבל משפשף את עורפו המסכן ואומר: "עורפי וכתפותי, בידך אלוהים אפקיר אותם." וגם היא מתרחצת ומתיישבת בחיקו "ורמזה על אותו מקום ואמרה: "אדונדוני, מה הוא זה?" והסבל כמובן מנחש וטועה וסופג עד שלבסוף הוא נכנע ושואל, ונענה: "מלונו של אבו מנצור".

ואז קם הסבל עצמו ומתפשט ומתרחץ בדיוק כמותן, ונשכב בחיקן המשולש ומצביע על אברו ושואל מה שמו. והן מתפקעות מצחוק ומנחשות וטועות וחוטפות נשיכות וחיבוקים. באמצע הסצנה הזאת שהרזד משתתקת, כי נגמר הלילה, וכמובן ששהריאר לא מוציא אותה להורג. ולמחרת, כשהסיפור מתחדש, מתברר שהזין של הסבל הוא הפֶּרֶד שפולש לדינדנה (אחו) של אמיץ הלב, "השומשם הקלוף מאכלו, ובמלון אבו מנצור יבלה לילו." וכולם צוחקים עד שהם נופלים על גבם.

אני לא זוכרת איפה מצאתי את האיור הזה. אבל משהו מן הגוזמה והרוח המשחקית של הסקס באלף לילה ולילה, מתקיימים באורגיה הזאת (המכונפים הם מן הסתם שדים, שפעילים מאד גם באלף לילה ולילה).

אני לא זוכרת איפה מצאתי את האיור הזה. אבל משהו מן הגוזמה והרוח המשחקית של הסקס באלף לילה ולילה, מתקיימים באורגיה הזאת (המכונפים הם מן הסתם שדים, שפעילים מאד גם באלף לילה ולילה).

אני אעצור פה, אף שזו רק פתיחת הסיפור. תיכף יתדפקו על הדלת שלושה קבצנים פרסים שזקניהם ושער ראשם וגבותיהם מגולחים ושלושתם עוורים בעינם השמאלית, ואחריהם יגיעו גם הכליף והמשנה שלו מחופשים לסוחרים מטבריה (כן, טבריה!), והסיפור יסתעף ויתרחק משמחת הפתיחה.

יש משהו שמח בסקס של "אלף לילה ולילה", לא מתחסד ולא פוריטני ולא רציני עד מוות (מכה בפני עצמה). זה לא כל כך פשוט כמובן; לפניו ומאחוריו ומשני צדדיו של הסקס השמח הזה יש תועפות של כעס ועצב וכאב; התשוקה הפרועה של שלוש נשים אחרות (שתי מלכות בוגדות וחטופה אחת עם אובססיית נקם) היא שמניעה את סיפור המסגרת ומספקת לו דלק עלילתי ורגשי לאלף לילות. ובמחשבה נוספת – אפילו החטופה מסיפור המסגרת שאונסת את שני המלכים ומסובבת על אצבעה מחרוזת של חמש מאות ושבעים טבעות, כמספר הגברים שאיתם הצמיחה קרניים לשד, נשמעת לי פתאום כמו אנבל צ'ונג על כל מה שמשתמע מזה.

גם לשלוש המתרחצות יש סודות כבדים שייחשפו בהמשך. אבל זה לא פוגע בחיות, בחושניות ובתשוקת המשחק המשותפת לכולם: לעלמות, לסבל ולמספרת. ותשוקת המשחק מחזירה אותי לצורה, שאינה מכזיבה (אותי, לפחות) אף פעם.

M

מתוך אלף לילה ולילה של פזוליני, הסקס, הכאב, ורוח המשחק

ועוד משהו על מבנים: בחממה של תיאטרון הקרון אנחנו עוסקים עכשיו במבנים סיפוריים, ביחוד במבנים הסדרתיים הנפוצים בספרי ילדים, בזכות האיזון המענג בין הצפוי (האלמנט החזרתי בסדרה) והמפתיע. לפנטזיה האירוטית של הסבל ושלוש העלמות יש מבנה סדרתי מושלם עם סוף פיוטי ומצחיק, מבריק כמו פתרון חידה; כל מה ש"תלוי על הקיר" במערכה הראשונה, מתחבר במערכה האחרונה לתמונה מפתיעה וצפויה (בדיעבד) כאחד.

אני אוהבת צורות, תמיד אהבתי. וזה מרגש אותי, הסובלנות והגמישות והעוצמה והניטרליות של הצורה שלא מפלה בין מזרח למערב, שיכולה להכיל פנטזיה אירוטית ושיר ילדים באותו חן. כי מבחינת המבנה, סיפור הסבל ושלוש העלמות כמעט זהה לשיר הילדים הידוע מ"אמא אווזה":

אילו כל הימים היו ים אחד
איזה ים גדול זה היה!
אילו כל העצים היו עץ אחד
איזה עץ גדול זה היה!
אילו כל הגרזנים היו גרזן אחד
איזה גרזן גדול זה היה!
אילו כל האנשים היו לאיש אחד
איזה איש גדול זה היה!

ואילו לקח האיש הגדול
את הגרזן הגדול
וכרת את העץ הגדול
אל תוך הים הגדול –

איזה בום גדול זה היה!

(תרגם אורי סלע)

*

עוד בסביבה

היה היה לי בעל זעיר כאגודל, או כשאמא אווזה פגשה את ויטו אקונצ'י

הפוסט השלישי של הכאב הגדול – על אנבל צ'ונג (חלק ראשון) לחלק השני

בואו נדבר על נתון של מרסל דושאן

איך לא ראיתי את גרון עמוק, חמש פעמים

"זה יותר מדי אידיוטי מכדי להיות סכיזופרני" על נוטות החסד של ג'ונתן ליטל

בפנטזיות שלי אני גבר

לב פראי וראש מוזר – מציאות ופנטזיה בלב פראי לדיוויד לינץ'

*

Read Full Post »