Feeds:
רשומות
תגובות

Posts Tagged ‘סקס שקרים ווידיאוטייפ’

לפני זמן מה ראיתי סרט יפני על בובת מין שקמה לתחייה. א' הביא אותו הביתה. הוא חשב שזה יעניין אותי, המפגש בין פורנו (כלומר, גוף) לתיאטרון בובות. הוא צדק. עוד לפני הצפייה כבר חלפו לי בראש לפחות חמישה תסריטים אפשריים.

דבר ראשון חשבתי על הפַּסָל היווני פיגמליון שיצר את בובת המין הראשונה והתאהב בה. אני יודעת שמקובל להגיד על פיגמליון "התאהב בפסל שיצר", אבל המיתולוגיה היוונית-רומית שבה נולד הסיפור היא הרבה פחות ענוגה ורומנטית.

את סיפורו של פיגמליון קראתי במטמורפוזות של אובדיוס. על פי הספירה של הבמאית נטעלי בראון – מתוך מאתים חמישים מטמורפוזות (כלומר מיתוסים יווניים-רומיים על אנשים שהפכו לחיות, צמחים ואבנים) חמישים מספרות על אונס שמוביל לגלגול. במקרה של פיגמליון מדובר בגלגול הפוך אמנם – מדומם לאנושי, אבל גם הוא מתחיל ב"אונס". אני כותבת "אונס" במרכאות כפולות, כי אי אפשר לאנוס דומם, ובכל זאת: היחסים בין השניים מתחילים באישה-אובייקט-פנטזיה שפיגמליון מכניס למיטתו. ואגב, כבר המשפט הראשון בסיפור: "את הזונות בזנותן פיגמליון ראה בשאט נפש" (כך זה נפתח, בחיי), מבסס את אווירת המין המחופצן שאותו הוא כביכול שולל, ובעצם מעלה בחזקה.
בהמשך מסופר איך גילף לעצמו אישה משנהב וחי איתה:

אהבתו בערה בלבבו לעלמה הדוממת.
פעם בפעם ניסה בידו, הבשר או שנהב היא –
לא האמין, לא הודה, כי פסל עומד לפניהו.

גם נשקה ודימה, כי אף היא נשקתו בפיה,
גם ידבר לתבנית, יחבק לה, ירגיש, כי חיה היא,
גם יפחד, כי ילחץ על עורה וסימן בו יטביע;
ואז ילטפנה רכות …

כל קישוטיה יפים – אך גם ערומה נפלאה היא.
על יצועי ארגמן על ידו בלילות ישכיבנה,
מראשותיה ריפד בפלומה (כאילו מרגישה היא),
בזרועותיו יחבקנה ואשת חיקו הוא קורא לה.

(תרגם: שלמה דיקמן)

בסופו של דבר נענית ונוס לתפילתו של פיגמליון ומקימה את הבובה לתחייה ("שב אל ביתו ובקש את הפסל, שכב על יצוע,/ את עלמתו ינשק והפעם הרגיש, כי חמה היא./ פיו ישקנה שנית וידיו את חזה תגששנה…" וכן הלאה).

חשבתי גם על סינדרלה, בגרסת הזונה-הנגאלת-על-ידי-האהבה של ג'וליה רוברטס ב"אישה יפה".

והיתה כמובן אופציה של סרט פורנו משונה: עם נופך סוריאליסטי קצת מאובק, ואפילו מחווה לרומנטיקה הגרמנית על נטייתה המופלגת אל החלומי, הפלאי והמלאכותי.

פעם ראיתי בערוץ 8 סרט תיעודי על אדם שחי עם חמש בובות מין. הרמון שכזה. במהלך הסרט הוא מנסה לקשור יחסים עם אישה חיה, בלי להסתיר את החלק הזה של עולמו. האישה, עד כמה שאני זוכרת, היתה די רגילה ונחמדה והתייחסה למצב באומץ ובענייניות, עד שכבר לא יכלה. בשלב מסוים בסרט מוציא האיש את כל הבובות מאריזתן ומושיב אותן בתפזורת בחדר המגורים שלו ויושב ביניהן בדממה. זה היה רגע creepy וטעון, כמו בכל פעם שמשהו ששייך לאפלה מוצג פתאום באור סלון. וגם הכמות מכריעה, תחושת הריבוי, כחול אשר על שפת הים (כמעט).

מתישהו במהלך הסרט בכל אופן, הוא מסביר בגילוי לב וגם בהיגיון מסוים שלאישה חיה יש רצון משלה שמִן הראוי להתחשב בו, ובובת מין תמיד מוכנה (או משהו כזה). כלומר בובת מין היא האהובה האידאלית כי אין לה רצון משלה. ופתאום מבליח לו זיכרון שיהודה הלוי יצר לעצמו פעם גולם-אישה – שמעתי על כך יותר מפעם אחת אבל זה אף פעם לא שוקע אלא מתפוגג כמו חלום, רק הכותרת נשארת. ובעיקר אני נזכרת בסיפור הנפלא של א.ת.א. הופמן "איש החול" שבו מתאהב הסטודנט נתנאל בבובה המכנית אולימפיה, ושוכח בעטייה את קלרה ארוסתו הנלבבת. זה הקטע שבו נתנאל שופך את לבו לפני הבובה ומקריא לה מפרי עטו:

אכן מימיו לא נזדמנה לו מאזינה נפלאה כמוה. היא לא רקמה ולא סרגה, לא הציצה מן החלון, לא האכילה ציפורים, לא שעשעה כלבלבים בחיקה, לא שיחקה עם החתול, לא העבירה פיסות נייר מיד ליד, לא נאלצה להסתיר פיהוק בשיעול חרישי מאולץ – בקיצור שעות על שעות היתה יושבת בלא ניע ובלא זיע, עיניה לטושות אל עיניו של אהובה ומבטה הולך ומתמלא אט אט חיות ולהט. רק כשהיה נתנאל קם לבסוף על רגליו ונושק לידה ואף לפיה, היתה אומרת 'אה, אה' … 'אהה נפש עמוקה נפש נפלאה, היה נתנאל קורא בשובו למעונו, 'רק את, רק את לבדך מבינה לרעי'. הוא נרעד כולו מחדווה כשהיה הוגה בתואם הפלא שנתמזגו בו נפשותיהם יום יום יותר ויותר.
(תרגמה: נילי מירסקי)

כשקראתי את הסיפור לראשונה לפני שנים תהיתי איך מצליח קסמה של אולימפיה להאפיל על טמטומה, אבל עכשיו אני מבינה שקסמה הוא בטמטומה, בריקנותה המתפקדת כקשב מוחלט שאינו תובע דבר.

ואם נחזור לתסריטי הרפאים שלי לפני הצפייה – היתה עוד אפשרות חמישית נוספת של סרט "נועז" על אהבה טהורה בעולם חסר תמימות. נזכרתי בסרט הביכורים של סטיבן סודרברג סקס, שקרים ווידאוטייפ (1989, למי שלא זוכר/לא ראה – אנדי מקדואל נשואה לפיטר גאלאגר הבוגדני ואז נכנס לחייהם ג'יימס ספיידר, חברו הוותיק של גאלאגר, בתפקיד "קדוש" שהוא בו-בזמן גם "סוטה" כפי שמתברר בהמשך – כלומר הוא מתנזר מנשים אבל מצלם אותן בווידאו מדברות על חיי המין שלהן וגם מאוננות למצלמה, רק אם הן רוצות). בשעתו חשבתי שזה מה שהסרט מנסה להגיד: ש"קדוּשה" היא בלתי אפשרית בתרבות שבה אנחנו חיים, כדי להיות קדוש אתה צריך להיות גם סוטה, והייתי כל כך משוכנעת בפרשנות הזאת שממש נדהמתי כשקראתי את התסריט עם המבוא של סודרברג וגיליתי ששום דבר אפילו דומה, לא עלה בדעתו.

זה שוב יוצא קצת ארוך. להמשך: כולנו תחליפים ריקים למשהו (פוסט שמתחיל בבובת מין ומסתיים בבובת תינוק).

*

עוד בסביבה

איך לא ראיתי את גרון עמוק, חמש פעמים

כמה הערות על נוטות החסד (או – "זה יותר מדי אידיוטי מכדי להיות סכיזופרני")

הנערה שקפצה לתוך יורה רותחת


Read Full Post »