"יש לכבד את השחור … הוא איננו מתחנחן בפני העין ואיננו מעורר שום חושניות. הוא מייצג את הרוח יותר מכל צבע יפה המצוי על לוח הצבעים או במנסרה … בקושי מעריכים גם את העיפרון. בלובר, בגלריית הרישומים, ישנו מכלול אמנות כביר בהרבה וטהור יותר מזה של גלריית הציורים."
אודילון רדון, ינואר 1913
העיפרון השחור מאת ינאי פרי, כריכה
וראשית, תקציר: עיפרון שחור מגיע אל דף ריק ובורא לו עולם קטן ומושלם: אדמה ושמיים, בית קטן וחבר דמיוני בשם קשקושון: תרנגול עם מקור של תוכי, גוף של כלב, כנפי פרפר וזנב דינוזאורי. ואז מגיעים שלושה עפרונות צבעוניים. הם באו להציל את העיפרון השחור מאומללתו, להוסיף צבע לחייו. בלי לשעות לזעקותיו ולתחנוניו הם מקשקשים על הקירות ועל הרהיטים, צובעים את האוכל שלו ואפילו את החבר הדמיוני. העיפרון השחור מצייר חומה כדי לחסום אותם והם מציירים דחפור שמקעקע את החומה, הוא מקיף את עצמו בתעלה עם מפלצות רעבות והם מציירים עליה גשר, וכך הלאה במין חד-גדיא רב-תקופתי ורב-תחומי: אבירים, דינוזאורים, טנקים, אינדיאנים, רובוט בלתי מנוצח עד שהעיפרון הנואש מצייר מחק והפורעים מרימים ידיים ומסתלקים. לילה שחור ומיטיב יורד על העולם, והעיפרון השחור וקשקושון נרדמים וחולמים חלומות נהדרים.
אייר ינאי פרי, מתוך "העיפרון השחור". בספר "בפברואר כדאי לקנות פילים" טוען יואל הופמן ש"מורים אינם מספרים שיש פי טבעת מזהב" ( ומעופרת?)
אז ככה: קודם אכתוב על הצבע השחור, אחר כך על האלימות ולבסוף על המשמעות ועל סוף הסיפור.
*
אוסף הזהבים השחורים
פעם כשבני הגדול היה קטן הוא התבקש להגדיר את עצמו בארבע תכונות. הוא בזבז אחת מהן על "אוהב צבעים". בכלל לא ידעתי שיש תכונה כזאת עד שקראתי את הטופס, והרי גם אני כזאת, תמיד הייתי, זה בטח משהו גנטי; לסבא שלי, גדליה נאמן היה בית חרושת למשאבות מים. אהוב ליבי שעבד שם באיזה קיץ סיפר לי שגופה של כל משאבה (שבכלל נקבר באדמה) נצבע בשלושה צבעים. וכשניסה לברר את הסיבה, זקף מנהל העבודה את אצבעו ואמר: "אדון נאמן אוהב צבעים!"
כשהייתי קטנה היה לי אוסף זהבים בצבעים עזים וכדור ססגוני של דבלולי צמר שמרטתי מבגדים. עכשיו שגדלתי אני אוספת שחורים; התחלתי בגלל שלגייה. המלכה בקשה שתיוולד לה תינוקת שעורה לבן כשלג, פיה אדום כמו דם ושערה שחור כעורב. ומתישהו הבנתי שהמוות נטמן כבר במשאלה היפה, הוגנב לתוך הצבעים: הקור של השלג, דם הפצע ושחור העורבים אוכלי הגוויות. באותה תקופה בערך התחלתי ללקט שחורים: שמלה "דקה ושחורה כמו פיח" מסיפור של עמליה כהנא כרמון, או לילה "שחור ככריכת כתבי הקודש …. מתעופף כמו קמח שחור במאפיית דיי ברד האופה" מן המחזה הנפלא של דילן תומאס, או "חלב שחור של שחר" מפוגת המוות של פאול צלאן, וכן הלאה.
ואולי זה לא מקרה שעושרו של השחור נגלה לי דרך הספרות דווקא, דרך האותיות השחורות המכילות את כל צבעי הצבעים של העולמות. זה קשור גם לציטוט של אודילון רדון שבו פתחתי, וגם ל"העיפרון השחור" של ינאי פרי, שמתרחש קודם כל בתודעה.
"יום אחד כששאלו את טינטורטו מהו הצבע היפה ביותר, הוא ענה, הצבע הכי יפה הוא השחור!"
ג'ורג'ו ואסארי, מתוך "חיי הציירים, הפסלים והאדריכלים הדגולים ביותר"
טינטורטו, הסעודה האחרונה, סוף המאה ה16. לחצו להגדלה
*
שלוש הערות על אלימות
על קיומו של "העיפרון השחור" למדתי מהבקורת הישרה והאמביוונלטית של טלי כוכבי בהפנקס (תודה, טלי). מתברר ש"האלימות" מעוררת אי-נוחות, ומתחשק לי למשש אותה קצת, בשלוש הערות:
1. ילדים הם חלשים. כל אחד יכול לנצח אותם ולכן הם מתעניינים מאד בכוח. מה יותר חזק ומי יותר חזק. זה לא אומר שהם אלימים. כשבני אוהב הצבעים היה בכיתה א' הוא ערך רשימת לוחמים. למרבה הצער היא אבדה במשך השנים, אבל היו בה אפצ'ים, הונים, נינג'ות, אינדיאנים, אבירים, סמוראים, פירטים ואחרים שהצטרפו למעין תהלוכת תחפושות או דף מאנציקלופדיה מצוירת.
אני חושדת שמה ששבר את המסתייגים היה הטנק שכמו הופך את הסיפור לעכשווי ו"אמיתי". אבל בשביל ילדים טנקים לא שונים בהרבה מאבירים (יהושוע פראוור מחבר "עולם הצלבנים" אמנם משווה ביניהם: "יעילותו בקרב של אביר רכוב, עוטה שריון כבד בימי הביניים," הוא כותב, "לא היתה פחותה מיעילותו של הטנק בימינו…") או מדינוזאורים. כולם דמיוניים ומוחשיים באותה מידה.
אייר ינאי פרי, מתוך "העיפרון השחור". יש משהו יפה באופן שבו מצייר פרי את אביזרי הלחימה והמפלצות. לכאורה הוא מעתיק אותם מהמציאות אבל בו בזמן הוא גם יוצר אותם קצת בצלמו של העיפרון ועל פי האנטומיה שלו; כלומר עם דגש על צורות שיניים וציפורניים ושאר חודים חרוטיים, ועל זיגזגים דמויי ה"צווארון" הזיגזגי של העיפרון. לרובוט האימתני בתמונה שלמעלה יש "ראשי נפץ" עפרוניים בתכלית. לחצו להגדלה!
2. האלימות הפיסית אינה מכוונת אל מי מהעפרונות שהם הגיבורים ה"אנושיים" של הסיפור (וגם הם בסך הכל עפרונות); כלי הנשק, הלוחמים וחיות הפרא הם בסך הכל ציורים, יצירי דמיון/ בובות משחק. שום דם לא נשפך בחד גדיא הזה ואף אחד לא מת. זה לא "באמת" כמו שילדים אומרים. זה דומה יותר ל"שיר ערש" שכתבה אלונה פרנקל בעקבות שיר עם פולני:
היה היה מלך. היה היה נסיך. היה היתה גם נסיכה. הם חיו בין ורדים, לא ידעו מרורים, וזאת ממש עובדה. אך סוף כה מר, מוות אכזר בגורלם נפל. את המלך אכל הכלב, את הנסיך אכל החתול, את הנסיכה עכבר אכל. שלא תהיה עצוב כל כך, כדאי שתדע: המלך היה מסוכר, הנסיך משוקולד, וממרציפן הנסיכה.
רנה מגריט, זאת לא מקטרת
ולבסוף – אפשר למחוק את כלי הנשק והלוחמים, אבל אי אפשר למחוק את העיפרון השחור או את העפרונות הצבעוניים. הם קיימים ברמה אחרת, הם "אמיתיים".
העפרונות הצבעוניים מוונדלים. אייר ינאי פרי, מתוך "העיפרון השחור"
3. ועם זאת, יש אלימות בספר, אלימות נוראה. ונדליזם שמצופה בכוונות טובות ועליזוּת מפחידה. העפרונות הצבעוניים מקשקשים על היצירה של העיפרון השחור ועל ציפור נפשו, פשוטו כמשמעו. השתוללות הגרפיטי שלהם הזכירה לי את סצנת המוזיאון מבאטמן הראשון, שבה הג'וקר הססגוני (בגילומו של ג'ק ניקולסון) וחבר מרעיו מקשטים את התמונות.
*
"כילד חיפשתי את החשיכה ואת הצללים; אני זוכר שהיו לי הנאות עמוקות וייחודיות כאשר הסתתרתי מאחורי הווילונות הגדולים בפינות החשוכות של הבית…" אודילון רדון
אז על מה הסיפור?
"העיפרון השחור", כמו כל סיפור טוב, פתוח לכל מיני פרשנויות. גם כאלה שינאי פרי לא העלה מן הסתם על דעתו. העפרונות הצבעוניים האלה הם כל כך "כור ההיתוך" הציוני שמקשקש בעליזות ובמרץ על תרבויות "שחורות ונחשלות" כדי לגאול אותן מעצמן.
אבל אותי העיפרון השחור פשוט מחזיר לילדותי; לפולשנותם של המבוגרים שניסו להכתיב לי מחשבות, רגשות ו"ערכים", לדימוי של ילדות תמימה ועליזה שהוצמד לי בלי שום קשר למה שהרגשתי (בעיקר עצב, כמו בשיר של לורקה, "רומנסה על עוגמה שחורה"). אישה אחת שמכירה אותי מגן ילדים זוכרת שציירתי רק פרח אחד על כל דף. היא זוכרת שהתעקשתי והגננות כעסו על בזבוז הנייר. ולכן אני כל כך מאושרת בנצחונו של העיפרון השחור, וגם מבינה אותו, כי בלילה אחרי שמכבים את האור באמת אין מי שיגיד לך מה להרגיש ומה לחשוב ומה לחלום.
אודילון רדון, 1885 "פרח בִּצה, ראש אנושי ועצוב" ("בהדפסי אבן השחורים הם במלוא זוהרם," הוא כתב).
לטלי כוכבי יש בעיה עם סוף הסיפור, "שֶׁבּו, אמנם, העיפרון השחור וחברו קשקושון נשארים לבדם בחושך, הלילה יורד והם מרוצים להישאר לבד, אבל זו בעצם רק אשליה של פיתרון: הרי הצבעים שבהם העפרונות הצבעוניים מילאו את הבית, את החצר ואת גופו של קשקושון לא נעלמו. הם התכסו בשמיכה שחורה של חושך, אבל אחרי הלילה יבוא הבוקר… ואז – כל סביבתו של העפרון תהיה עדיין "נגועה" בצבע, מבחינתו, והוא שוב יישאר ללא פיתרון…"
אז אני אגיד לך, טלי יקרה, מה אני חושבת על הסוף. אני חושבת ש"העיפרון השחור" הוא מעין סיפור פרספונה רק הפוך: שם נחטפה ילדה על ידי האדס מלך השאול. אמה עשתה הכל כדי להחזיר אותה ולבסוף הושגה פשרה: הילדה הוחזרה אמנם לפני האדמה אבל נגזר עליה לבלות בשאול שלושה חודשים כל שנה. בחודשים האלה שוררים הקור והמוות על פני האדמה אבל כשפרספונה חוזרת לפני האדמה חוזר איתה גם האביב.
העיפרון השחור נחטף אל הצבע, וגם הוא כמו פרספונה לא יכול לחזור לשלמות ולתום הבראשיתי. אבל לפחות מחצית מהזמן ובאופן מחזורי העולם משחיר והופך שוב שלו.
אייר ינאי פרי, מתוך "העיפרון השחור"
*
בסוף מלחמת העולם הראשונה נסע מאטיס הצעיר לבקר את רנואר הזקן (והנערץ עליו) להראות לו כמה מציוריו. רנואר התבונן בציורים במורת רוח:
"למען האמת עלי להודות שתמונותיך אינן מוצאות חן בעיני," אמר. "אני כמעט מוכן לומר שאינך צייר טוב ואפילו שהינך צייר גרוע מאד. רק דבר אחד מונע אותי מלומר זאת. כשאתה מניח על הבד כתם שחור הוא נשאר שם. כל ימי טענתי שכיום כבר אין איש יודע להשתמש בשחור מבלי שייווצר חור בבד. שחור שוב אינו צבע. אולם אתה דובר את שפת הצבעים. וכשאתה שם את השחור, השחור נשאר. לפיכך, אף כי אין תמונותיך נראות לי כלל, ויש לי נטייה לומר שהינך צייר גרוע, אני סבור אחרי ככלות הכל, שהינך בכל זאת צייר."
אנרי מאטיס, שיחה
*
עוד על צבע
כחול הוא צבע שערך הצהוב (כולל הסיפור המאלף על איך ציירנו צבעים בשחור לבן)
מי שאיבד ילד – על סיפור פרספונה
*
ובלי קשר אבל חשוב מאד!
בסוף השבוע הקרוב, כלומר היום ומחר תתקיים בבית בנימיני (מרכז הקרמיקה) ברחוב העמל 17, ת"א, תערוכת ההתרמה השלישית למען ספריית גן לוינסקי.
ההכנסות הכספיות משתי התערוכות הראשונות היו מקור המימון המרכזי לפעילות הספרייה ובסיס כמעט בלעדי לפעילותה השוטפת.
כיום, הספרייה מציעה אי של שפיות וידידות בלב שכונה הסובלת מדורות של הזנחה. בשנה האחרונה היא הרחיבה את פעילותה והיום היא כוללת מרכז תרבות, חוגי מוסיקה ואמנות לילדים ולמבוגרים, קבוצת תיאטרון של פליטים, להקות מוזיקה הפועלות במסגרת מרכז התרבות ואת האוניברסיטה הקהילתית שלנו (ה – CEC), בה לומדים אלפי סטודנטים בכל שנה מגוון רחב של קורסים.
מיטב האמנים הישראלים תרמו עבודה אחת או יותר. מעל 180 עבודות יפיפיות במחיר אחיד של 1250 ₪. זו הזדמנות בשבילכם וגם בשביל הספרייה. נשמח אם תפיצו את ההזמנה בכל דרך אפשרית!
עיר-האושר 