Feeds:
פוסטים
תגובות

Posts Tagged ‘ספרות’

רשימה שנייה על "הסיפור שאינו נגמר" מאת מיכאלה אנדה

לרשימה הראשונה

*

גיבור סיפורו של בורחס, "גן השבילים המתפצלים", פרש כדי לכתוב רומן שיהיה נרחב יותר מן הרומן "הונג לו מנג" וכדי לבנות מבוך שבו יתעו כל בני האדם. "מבוך המבוכים" קורא לו המספר (כמו שבסטיאן קורא ל"סיפור שאינו נגמר", "ספר הספרים"). המספר של בורחס מדמיין מבוך הולך וגדל, "שיקיף את העבר ואת העתיד ושיכלול בתוכו, באופן כלשהו, גם את הכוכבים." בהמשך מתברר שמדובר בשניים שהם אחד; הספר הוא גם המבוך, רומן שמתפצל בכל נקודת מפנה לכל המשכיו האפשריים, המקבילים והסותרים.

"הסיפור שאינו נגמר" הוא בראש ובראשונה גן שבילים פרשני, המתחדש כל הזמן במרחב בין סיפור הפנטסיה החם והקסום למשחק המופשט של האוונגרד. לא במקרה הוא מחולק לעשרים וששה פרקים כמספר האותיות (בגרמנית), שכל אחד מהם מתחיל באות עוקבת. זו חלוקה שיש בה ממד שרירותי ופורמליסטי שמזכיר למשל את "ספר האלף בית" של דן צלקה, או לחילופין את סרטו הקצר של פיטר גרינוואי 26 חדרי אמבטיה מסה קולנועית מסתורית, מצחיקה ומבריקה על בני אדם דרך הרגלי הרחצה שלהם.

האמנית סופי קאל חיה יום לפי האות B בעקבות מריה, גיבורת ספרו של פול אוסטר

האמנית סופי קאל חיה יום לפי האות B בעקבות מריה, גיבורת ספרו של פול אוסטר "לוויתן". מתוך המקרה המוזר של פול אוסטר וסופי קאל Big-Time Blonde Bimbo, Beauty and the Bestiary, Boar, Bull, Bug, Badger, Bray, Bellow, Bleat, Bark, Beastly Birdbrain, BB.

ובהמשך לכך – "הסיפור שאינו נגמר" הוא הרבה ספרים: למשל מסה על האלכימיה של הדמיון ועל תכונת הראי של סיפורים; בסטיאן הוא לא הראשון שגילה את עצמו בתוך ספר פנטסיה. ככה זה תמיד. כשקראתי על נסיך מכושף שהפך ממותניו ומטה לאבן בתוך פטיו מלא בציפורים שרק רשת דקה מונעת מהם לפרוח למרחבי השמיים – מיד זיהיתי את עצמי. וזה לא נפסק כשגדלתי, עשיתי מזה הצגה. כשהתחלתי לכתוב ספרים גם הם הפכו לראי (הכי הזוי? האישה ששאלה אותי פעם איך ידעתי הכול על ילדותה בפולין). מבחינה זו "הסיפור שאינו נגמר" הוא ספר על קריאה והמשך ישיר של מות המחבר מאת רולאן בארת.

ובו בזמן זה גם ספר על כתיבה. על הבלבול בין יצירה לגילוי, התחושה המוזרה שהסיפור כבר קיים. את רק זאת שמגלה אותו. (ובכלל, "הסיפור שאינו נגמר" הוא בין השאר מדריך כתיבה). אחרים ראו בו מסע פסיכולוגי, אנתרופוסופי והשד יודע, הוא מתמסר בגמישות מפליאה לפרשנויות מקבילות וסותרות. אבל כ"ספר הספרים" הוא (בראש ובראשונה?) גם ספר על "ספרות", אותו מכלול אינסופי שכל חלק שלו מושפע וניזון ממה שקדם לו, ומשפיע ומזין ולו כזית, את מה שייכתב אחריו. בכל פעם שאנדה כותב, "אבל זה כבר סיפור אחר והוא יסופר בפעם אחרת", הוא מחצין את דינמיקת גן השבילים המתפצלים הזאת והופך את "הסיפור שאינו נגמר" למין דף באטלס מפות עם כבישים קטועים שחיצים מצביעים לאן שהם מובילים.

וכפי שאפשר לצפות מִספר על ילד בשם בסטיאן בּוּקס (books) שנמלט לחנות ספרים ונכנס לתוך ספר – "הסיפור שאינו נגמר" הוא גם ספר הספרים שהזינו את מיכאל אנדה.

אני רוצה לתת כמה דוגמאות מתוך עולם הקריאה המוגבל הסובייקטיבי והמיידי שלי (המטפלת שלי בדמיון מודרך היתה אומרת שמה שעולה ראשון הוא הנכון), וגם לבדוק באותו אופן אינטואיטיבי מה קרה אחרי ומה נשמע בפנטסיה. פעם, בימי בסטיאן, היא היתה בסכנה, החידלון התפשט והקיסרית חלתה. והיום?

*

1. מבעד למראה

פתיחת

פתיחת "הסיפור שאינו נגמר"

איור, דוד פולונסקי (פרט מתוך כריכת

איור, דוד פולונסקי. אותיות הראי שבהן נפתח "הסיפור שאינו נגמר" הן החולייה הראשונה בשרשרת המראות של הספר וגם המשך ומחווה ל"מבעד למראה" של לואיס קרול. כמו אליס גם בסטיאן עומד להיכנס אל עולם המראה של הפנטסיה. (האיור הוא פרט מתוך כריכת "עולם קטן" כתב עת לחקר ספרות ילדים)

2. מה מתרחש בתוך הספר?

עתה התחלתי לדמות בערבים, כי מהדף הלבן [של הרומן] יוצא משהו צבעוני. בהסתכלות מדוקדקת, בצמצום שמורות, נוכחתי שזאת תמונה. ויתרה מזו, אין התמונה שטוחה אלא תלת-ממדית. מעין תיבה, ובה רואים, בין השורות, אור דולק ונעות בה אותן דמויות קטנות המתוארות ברומן. הו, איזה משחק מרתק היה זה, ולא אחת הצטערתי כי החתולה כבר אינה בעולם, ואין למי להראות כיצד מתנועעים האנשים על גבי דף בחדר קטן. בטוח אני, כי החיה היתה מושיטה את כפתה ומתחילה לשרוט את הדף. מתאר אני לעצמי איזו סקרנות היתה נדלקת בעין החתול, וכיצד היתה הכפה שורטת את האותיות!

מיכאיל בולגאקוב, השלג השחור, תרגם צבי ארד (יצא במקור בשנות השלושים)

~

הייתי רוצה לדעת, אמר לעצמו, מה בעצם קורה בספר כשהוא סגור. מובן שיש בו רק אותיות והן מודפסות על הנייר, ובכל זאת – משהו בטח מתרחש שם, כי כשאני פותח אותו, מופיע לו פתאום סיפור שלם. מופיעות בו דמויות שאני עדיין לא מכיר ויש בו כל מיני הרפתקאות ועלילות וקרבות – ולפעמים פורצות סערות בים או שמגיעים לארצות ולערים זרות. והרי כל זה כבר נמצא איכשהו בתוך הספר. צריך לקרוא אותו כדי לחוות את הדברים האלה, זה ברור. אבל הם נמצאים בתוכו עוד קודם. והייתי רוצה לדעת, איך?

מיכאל אנדה, הסיפור שאינו נגמר, תרגמה חנה לבנת

כריכה של מרי ריינולדס ל

כריכה של מרי ריינולדס ל"Saint Glinglin" מאת רמון קנו. היא נפטרה ב1950 וכמה הייתי רוצה לראות את הכריכה שלה לסיפור שאינו נגמר… (מתוך האוונגרד והקסם של מרי ריינולדס)

*

3. מה מניע את השריונים הריקים?

– איך זה שאינך מראה את פניך למלכְּךָ?
הקול בקע ברורות מפתח הקסדה. – כיוון שאני אינני קיים, מלכי.
– כזאת טרם שמעתי! – קרא הקיסר. – עכשיו נמנה עם כוחותינו גם אביר שאינו קיים! בוא, הראה לי קצת.
אג'ילולפו נדמה כמהסס עוד, אך ביד מאוששת, אם כי איטית, הרים את קדמת הקסדה. הקסדה היתה ריקה. בתוך השריון הלבן, שנזר קובעו בכל צבעי הקשת, לא היה איש.
– ראו, ראו, פלאי פלאים! – הפליט קרל הגדול. – ואיך אתה משרת בצבא אם אינך קיים?
– בעזרת כוח הרצון ובעזרת האמונה בצדקת מטרתנו הקדושה! אמר אג'ילולפו.

איטאלו קלווינו, "האביר שלא היה ולא נברא" מתוך "אבות אבותינו" תרגם גאיו שילוני (המפעל לתרגום ספרי מופת). יצא במקור ב1959.

~

"כשנאבקתי בענקים המשוריינים שלך," המשיך בסטיאן, "התברר שהם עשויים אך ורק שריון, ובתוכו אין שום דבר. אז איך הם מתנועעים בעצם?"
"בכוח הרצון שלי," השיבה קסאידה בחיוך. "דווקא מפני שהם חלולים לגמרי מבפנים, הם מצייתים לרצוני."

מיכאל אנדה, "הסיפור שאינו נגמר", תרגמה חנה לבנת

וכך אגב, כתב קאלווינו בהקדמה לתרגום העברי:

ב"האביר שלא היה ולא נברא" אנו רואים שריון ריק המתנועע והממלא את תפקידיו בדייקנות ובלי להיתפס אף לרגע לפקפוקים. אני חושב שקל למצוא כאן היקש עם כל צורה נוקשה של אוטומטיזם בירוקרטי, צבאי, טכנולוגי, יצרני, וכולי וכולי, אשר שום גורם אנושי אמיתי אינו מקביל ליעילותה הפעלתנית.

*

4. הבת תשעים תלד?
אחת הדמויות הנלבבות ב"סיפור שאינו נגמר" היא ייכה הפרדה הזקנה החכמה ותמת הלב. כדי לרקוח אותה ערבב אנדה שני מקורות תנ"כיים: את סיפור אתונו של בלעם, ואת סיפורה של שרה אמנו הזקנה והעקרה. ולרגע, מבעד לקליידוסקופ שלו גם החומש לבש צבעונין:
וַתֵּרֶא הָאָתוֹן אֶת-מַלְאַךְ יְהוָה, וַתִּרְבַּץ תַּחַת בִּלְעָם; וַיִּחַר-אַף בִּלְעָם, וַיַּךְ אֶת-הָאָתוֹן בַּמַּקֵּל. וַיִּפְתַּח יְהוָה, אֶת-פִּי הָאָתוֹן; וַתֹּאמֶר לְבִלְעָם, מֶה-עָשִׂיתִי לְךָ, כִּי הִכִּיתַנִי, זֶה שָׁלֹשׁ רְגָלִים. וַיֹּאמֶר בִּלְעָם לָאָתוֹן, כִּי הִתְעַלַּלְתְּ בִּי; לוּ יֶשׁ-חֶרֶב בְּיָדִי, כִּי עַתָּה הֲרַגְתִּיךְ. וַתֹּאמֶר הָאָתוֹן אֶל-בִּלְעָם, הֲלוֹא אָנֹכִי אֲתֹנְךָ אֲשֶׁר-רָכַבְתָּ עָלַי מֵעוֹדְךָ עַד-הַיּוֹם הַזֶּה–הַהַסְכֵּן הִסְכַּנְתִּי, לַעֲשׂוֹת לְךָ כֹּה; וַיֹּאמֶר, לֹא. וַיְגַל יְהוָה, אֶת-עֵינֵי בִלְעָם, וַיַּרְא אֶת-מַלְאַךְ יְהוָה נִצָּב בַּדֶּרֶךְ, וְחַרְבּוֹ שְׁלֻפָה בְּיָדוֹ; (מתוך ספר במדבר).

(סיפור בלעם עצמו אגב התגלגל אל ארסנל המעשיות העממיות כפי שגיליתי בהשתאות.)

וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים אֶל אַבְרָהָם שָׂרַי אִשְׁתְּךָ לֹא תִקְרָא אֶת שְׁמָהּ שָׂרָי כִּי שָׂרָה שְׁמָהּ. וּבֵרַכְתִּי אֹתָהּ וְגַם נָתַתִּי מִמֶּנָּה לְךָ בֵּן וּבֵרַכְתִּיהָ וְהָיְתָה לְגוֹיִם מַלְכֵי עַמִּים מִמֶּנָּה יִהְיוּ. וַיִּפֹּל אַבְרָהָם עַל פָּנָיו וַיִּצְחָק וַיֹּאמֶר בְּלִבּוֹ הַלְּבֶן מֵאָה שָׁנָה יִוָּלֵד וְאִם שָׂרָה הֲבַת תִּשְׁעִים שָׁנָה תֵּלֵד … וַתִּצְחַק שָׂרָה בְּקִרְבָּהּ לֵאמֹר אַחֲרֵי בְלֹתִי הָיְתָה לִּי עֶדְנָה וַאדֹנִי זָקֵן. ויֹּאמֶר יְהוָה אֶל אַבְרָהָם לָמָּה זֶּה צָחֲקָה שָׂרָה לֵאמֹר הַאַף אֻמְנָם אֵלֵד וַאֲנִי זָקַנְתִּי. הֲיִפָּלֵא מֵיְהוָה דָּבָר לַמּוֹעֵד אָשׁוּב אֵלֶיךָ כָּעֵת חַיָּה וּלְשָׂרָה בֵן. (מתוך ספר בראשית)

~
בהמת המשא, פרדה זקנה, פיגרה כל הזמן הרחק מאחור, ובסטיאן התאמץ לדרבן אותה. אבל במקום לרוץ מהר יותר, נעצרה הפרדה במקומה, הפנתה את ראשה לאחור ואמרה: "אתה לא צריך לדרבן אותי. נשארתי מאחור בכוונה אדון."
"למה?" שאל בסטיאן.
"אני יודעת מי אתה, אדון."
"ואיך את יודעת את זה?"
"אם אתה חצי חמור כמוני ולא חמור גמור, אתה מרגיש דברים כאלה … הייתי שמחה לספר לילדים ולנכדים שלי שנשאתי על גבי את המציל ושהייתי הראשונה שבירכה אותו. למרבה הצער אין לבני מיני ילדים."

"טוב," אמר בסטיאן, "אם כך, אספר לך עכשיו סיפור שיתגשם במלואו. ואני רוצה לספר אותו רק לך, ולך בלבד, כי הוא שייך לך."
אחר כך נטל בסטיאן את אוזנה הארוכה של ייכה בכף ידו ולחש לתוכה: לא רחוק מכאן, בתוך יער קטן של פרחי לילך, ממתין לך אביו של בנך. זה סוס לבן עם כנפיים מנוצות של ברבור. הרעמה והזנב שלו ארוכים כל כך, שהם מגיעים עד הקרקע. הוא עוקב אחרינו בחשאי כבר כמה ימים, כי הוא מאוהב בך לגמרי."
"מאוהב בי?" קראה ייכה כמעט בבהלה. "אבל אני הרי רק פרדה וכבר לא צעירה בכלל!"

מיכאל אנדה, "הסיפור שאינו נגמר", תרגמה חנה לבנת

*

אחת מסדרת מפות שנעשו בשנת 1944 ושמראות את שינויי התוואי של נהר המיסיסיפי במהלך השנים. כבר הבאתי אחת מהן פעם בהקשר אחר אבל אני לא מתאפקת בגלל שאף שהן מופשטות (כמו כל מפה) ושומרות על דיוק מדעי, יש בהן ממד בלתי ניתן להכחשה של פנטסיה. יש עוד פה http://mahberet.net/2012/08/15/mississippi-river/

אחת מסדרת מפות שנעשו בשנת 1944 ושמראות את שינויי התוואי של נהר המיסיסיפי במהלך השנים. כבר הבאתי אחת מהן פעם בהקשר אחר אבל אני לא מתאפקת כי אף שהן מופשטות כמו כל מפה  ומחויבות לדיוק מדעי, יש בהן ממד בלתי ניתן להכחשה של פנטסיה. יש עוד פה.

5. למפות את פנטסיה

…כל אלה גם הם חלקים של האי או בעצם שייכים בכלל למפה אחרת שמבצבצת מבעד לזו, והכול מבלבל מאוד, בעיקר מפני ששום דבר גם לא מפסיק לזוז. מובן שיש הבדלים רבים בין ארצות הלעולם-לא השונות. בארצו של ג'ון, לדוגמה, היתה לגונה שמעליה ריחפה להקת ציפורי פלמינגו שג'ון ניסה לצוד בירייה, בעוד בארצו של מייקל, שהיה קטנטנן, היה פלמינגו שמעליו ריחפה להקת לגונות.

מתוך פיטר פן – ג'יימס מתיו ברי מנסה להסביר את הגיאוגרפיה של ארץ לעולם-לא

~

ועכשיו מתבקש לעצור לרגע כדי להסביר דבר ייחודי בגיאוגרפיה של פנטסיה. יבשות וימים, הרים ונהרות אינם ממוקמים שם בקביעות כמו בעולמם של בני האדם. לכן לדוגמה, אי אפשר בשום פנים ואופן לשרטט מפה של פנטסיה. אף פעם אי אפשר לחזות מראש איזו ארץ תשכון מעבר לגבולה של ארץ אחרת. אפילו רוחות השמיים משתנות שם מאזור לאזור. קיץ וחורף, יום ולילה פועלים בכל אזור על פי כללים אחרים. אפשר לחצות שם ישימון חרוך שמש ולהגיע מיד אחריו לשדות שלג קפואים. בעולם הזה אין מרחקים שאפשר למדוד, ולכן למילים "קרוב" ו"רחוק" יש משמעות שונה לגמרי. כל הדברים האלה תלויים במצב רוחו וברצונו של ההולך בדרך מסוימת.

מיכאל אנדה, "הסיפור שאינו נגמר", תרגמה חנה לבנת

(כמו שאומר ג'ורג' הריסון בצוללת צהובה, It's all in the mind)

*

6. גרוגראמן, פרספונה וכל השאר

גואב ישימון החול הצבעוני הזורם והנמחק כל לילה, הזכיר לי מנדלות חול טיבטיות, מסורת שבה נזירים בודהיסטיים מציירים יקומים סימבוליים בחול צבעוני במשך שבועות רק כדי להרוס אותם בסוף. האיורים לסיפור שאינו נגמר (כל אלה שאני מכירה, וגם הסרט), נצמדים לָרגע ולהזדהות, ומאבדים את המבט הכפול של הספר, את המרחב הדק והעצום והנפלא בין חוויה להתבוננות, בין מופשט לקונקרטי. ניסיתי לבחור דימויים שיממשו אותו.

גואב ישימון החול הצבעוני הזורם והנמחק כל לילה, הזכיר לי מנדלות חול טיבטיות, מסורת שבה נזירים בודהיסטיים מציירים יקומים סימבוליים בחול צבעוני במשך שבועות רק כדי להרוס אותם בסוף. האיורים לסיפור שאינו נגמר (כל אלה שאני מכירה, וגם הסרט), נצמדים לָרגע ולהזדהות, ומאבדים את המבט הכפול של הספר, את המרחב הדק והעצום והנפלא בין חוויה להתבוננות, בין מופשט לקונקרטי. ניסיתי לבחור דימויים שיממשו אותו.

מנדלת חול טיבטית, פרט, תקריב

מנדלת חול טיבטית, פרט, תקריב

הנזירים הורסים את המנדלה שיצרו.

הנזירים הורסים את המנדלה שיצרו.

בסיפורו של גרוגראמאן, האריה שמת כל לילה בארמונו המכושף ובבוקר קם לתחייה, יש מרכיבים מסיפור פרספונה עם גרגר אמור ופסיכה. וזה רק דוגמית מהבליל המיתולוגי שהסתנן לספר, מהספינקסים ש(לא) נותנים לעבור, ועד למחווה כמעט מפורשת לאודיסאה (הזיקה לאודיסאה בכלל שווה בדיקה, כי יותר ממחצית הספר מלווה את בסטיאן-אודיסאוס בדרך הביתה). ובאופן ספציפי התכוונתי לשיחת אטריו וגמורק כגלגול של שיחת אודיסאוס והקיקלופ. כמו אודיסאוס גם אטריו מכנה את עצמו "אף-אחד" וחושף את זהותו האמיתית ברגע האחרון, מה שעולה לו בעיכוב ואפילו בסיכול לכאורה של שובו הביתה (עד שמופיע דרקון המזל והופך את גורלו, ועל הפלא הזה של המזל כבר כתבתי בפוסט הקודם).

ועל זה אפשר להוסיף את האחים גרים כמובן (כבר נדרשתי לזיקה בין פרשת המשאלות של בסטיאן לזו של אשת הדייג למשל), או את הקריצה לברון מינכהאוזן, כשאטריו לא מצליח לחזור על המעלל שלו ולמשות את סוסו מבצת העצב.

ולפני שאאריך עד אינסוף ואולי קצת אחרי, אני מפסיקה כדי למנות כמה מהשמות שהזכרתי: רולאן בארת, מיכאיל בולגאקוב, איטאלו קאלווינו, בורחס. לא זרקתי אף שם בקלות דעת; בין "גן השבילים המתפצלים" של בורחס למשל (זה שאמר, "תמיד דמיינתי את גן עדן כסוג של ספרייה"), לבין "הסיפור שאינו נגמר" יש מארג שלם של זיקות. למשל, כשהמספר של בורחס שואל את עצמו במהלך הסיפור "באיזה אופן יכול ספר להיות אינסופי", ובין שלל התשובות שכולן מתכתבות עם אנדה, נמצאת גם התשובה המחזורית:

נזכרתי באותו לילה שבמרכז "אלף לילה ולילה", כאשר המלכה שחרזאדה (בשל פיזור דעתו המאגי של המעתיק) מתחילה לספר את הסיפור של אלף לילה ולילה, ומגיעה תוך כדי סיפורה לאותו הלילה עצמו שעליו היא מספרת וכך עד אינסוף.

מתוך, חורחה לואיס בורחס, "גן השבילים המתפצלים" תרגם יורם ברונובסקי (כשהלכתי לבדוק באיזו שנה פורסם הסיפור – מתישהו בשנות הארבעים – הבליח מאחרית הדבר המידע הבא: אביו של בורחס כתב דרמה בשם "לקראת האַיִן" שעניינה אכזבתו של אב מבנו).

והלא לופ כזה בדיוק מתרחש אצל הזקן מההר הנודד.
ואם לא די בשמות שאמרתי, אנדה עצמו טוען שגם שייקספיר נדד בפנטסיה. זה היה כל כך מזמן ששמו שובש מעט: "שמו היה שוקספיר או משהו דומה לזה," הוא כותב.

*

והפוגה קצרה, לסיפור אמיתי. בחיים הקודמים שלי בתיאטרון הבובות הכרתי עיתונאי שנדד בין פסטיבלי בובות. פעם באיזו שיחה של כלום, הוא פתאום הצהיר שמיכאל אנדה הוא "שקרן מקצועי". בימים ההם עוד לא קראתי אף מילה של אנדה כך שלא התנגדתי, רק עוצמת התיעוב נצרבה. "שקרן מקצועי" זה לא סתם עלבון, למחברו של "הסיפור שאינו נגמר" זה העלבון האולטימטיבי. כי השקרים הלא מכלים את פנטסיה, ככל שהם מתרבים מתפשט החידלון. זה היה לפני שנים רבות. אני עדיין חושבת על העיתונאי ההוא לפעמים. הוא היה בן שישים בערך, אוסטרי ואולי גרמני, עם יציבה קצת שמוטה, כמו של בלון ישן (אף שהיה רזה וגבוה) וזקן מטופח. אני יודעת שזאת שטות, אבל לפעמים אני תוהה על המקצוע המופרך שלו, "עיתונאי בובות", אם זה לא היה כיסוי או משהו, כי איפה יסתובבו טיפוסים כמו גמורק אם לא בפסטיבלי בובות, הטריטוריה של מבוגרים ילדיים שמועדים לבקר בפנטסיה ולשקם את המעברים.

*

ובחזרה לעניננו: מאז שפורסם "הסיפור שאינו נגמר" עוד לא חלפו ארבעים שנה. זה פחות מהרף עין בנצח הספרותי, אבל אנדה כבר הספיק להשפיע על אינספור ספרי וסרטי פנטסיה. אני לא מומחית גדולה (אני מצד האגדות) אבל אפילו ככה מהמותן: סדרת לב של דיו של קורנליה פונקה נולדה ישירות מן הסיפור. "מפלצות בע"מ" של דיסני ופיקסאר מתבסס בין השאר על הרעיון שכל דלת במציאות יכולה להוביל למקדש (מפעל) אלף הדלתות. וג'יי קיי רולינג חייבת לאנדה רבות, מהארכיטקטורה הנזילה המפתיעה ושוחרת הטוב של הוגוורטס (גלגול של בית השינוי / בית התמורות), ועד לראי של ינפתא שמשקף את משאלת הלב היקרה ביותר של מי שצופה בו שהוא גלגול של שער המראה הקסומה.

למטה, אניש קאפור, sky mirror 2010-2011 (נזכרתי בגלל שער המראה הקסומה העגול והירחי)

יכול להיות שלא קראתי את הספרים הנכונים. אשמח אם תתקנו אותי, אבל אני לא מעלה בדעתי אף שייקספיר עכשווי שניזון מן "הסיפור שאינו נגמר". והמסקנה הפזיזה אבל נחרצת היא שגם אם הגמורקים לא הכחידו את פנטסיה הם בהחלט הצליחו לכווץ אותה ולסמן אותה כמשהו קצת נחות של ילדים*. הפלא הזה של "הסיפור שאינו נגמר", שבו הסיפור לא עובר רק מאב לבנו (כמקובל וכמו ב"הגדת לבנך" של פסח) אלא גם בכיוון ההפוך: מבסטיאן לאביו, מן הקיסרית הילדית לזקן מההר הנודד, הפלא הזה נכחד. ומכיוון שגם אני כמו בסטיאן לא מאמינה שהחיים אמורים להיות אפורים בלי פלאים וסודות, זה מעציב אותי מאד.

* לא נחות בעיני כמובן, אני חושבת שאסטריד לינדגרן למשל היתה צריכה לקבל פרס נובל לספרות, אבל אף סופר ילדים עוד לא זכה לזה, הם בכלל לא נספרים כשמדברים נכבדות.

*
עוד באותם עניינים

פרוייקט מרי דה מורגן

בעניין הארוקי מורקמי

למה אני כל כך אוהבת את הסיפור שאינו נגמר

הנסיך הקטן והאוונגרד כפי שהסברתי אותו לענת

הגמד חוטם ואני

Read Full Post »

לחצו להגדלה

לחצו להגדלה

שש סיבות

1.שהיא גם סיבה טובה לא לקרוא את הפוסט לפני שקוראים את הספר (וממש כדאי לקרוא אותו)

"משונה," קטע אטריו את דבריו, "ככל שיכולתי לראות, לא היה כלום מאחורי שער הסלעים, רק מישור ריק לגמרי. אז איפה מסתתרים השערים הנוספים האלה?"

"שקט!" נזף בו אנגיווּק. "אם תפסיק אותי ככה כל הזמן, לא אצליח להסביר לך שום דבר. זה מסובך מאד! העניין הוא כזה: השער השני מופיע רק אחרי שמצליחים לעבור את השער הראשון. והשער השלישי מופיע רק אחרי שמצליחים לעבור את השער השני. ואויולאלה מופיעה רק אחרי שמצליחים לעבור את השער השלישי. עד אז לא רואים שום דבר חוץ מהשער הראשון. כלומר, עד אז הדברים האלה לא קיימים שם בכלל, אתה מבין?"

(מתוך "הסיפור שאינו נגמר", מיכאל אנדה)

העיקרון הזה שבו דברים לא קיימים עד שמגיעים אליהם, מתאר בלי משים את האופן הייחודי שבו צומח הסיפור שאינו נגמר (וגם את האופן שבו נכתב, מן הסתם, את האמון השלם של אנדה בכוח הסיפור, בלי ביטוחים ופיגומים). זה הופך את הקריאה הראשונה לחוויה פלאית ויחודית. ספוילרים יגזלו את הפלא הזה ולא יחזירו (זאת גם התרעת ספוילרים כמובן).

*

2. סיבה שראויה לפוסט נפרד אשר ייכתב בפעם אחרת (ועד אז)

כי זה ספר חם וקסום ובו בזמן קריר ומופשט, סיפור פנטסיה חד פעמי שהוא גם מסה על דמיון, על קריאה וכתיבה ועל היחסים המורכבים והסימביוטיים בין ספרות למציאות. כי הוא לא רק מעורר רגש אלא גם מחשבה, הרבה מחשבות, כמו שברכט רצה, כי "הסיפור שאינו נגמר" הוא דגם זעיר ודוגמית מכושפת של ספרות, של האופן שבו היא נרקחת מזכרונות ומשאלות ומחשבות, יוצרת את העבר ושמה רגל בעתיד, נשמרת ושומרת על בני אדם.

*

3. מזל

"דרקוני מזל הם יצורי אוויר וחום, יצורים של שמחה חסרת מעצורים, ולמרות מבנה גופם הכבר הם קלים כמו ענן של קיץ." (מתוך "הסיפור שאינו נגמר", מיכאל אנדה)

בגלל המזל.

המזל הוא התאום הטוב של הגורל המיתולוגי. בניגוד לגורל האפל והנוקשה המזל הוא מבורך ומואר, ופתוח וגמיש לאין שיעור. ב"סיפור שאינו נגמר" הוא לובש את דמותו של פוכור (פלקור) דרקון המזל הנלבב, שאין לו צורך בכנפיים, הוא שוחה כמו דג במרחבי השמים.

פוכור נולד מן המיתולוגיה הסינית ואנדה הפך אותו לידיד ולשטיח המעופף של הגיבור. אבל מעבר להתגלמותו הגלויה והפעילה, המזל מחלחל לדי אן איי של הסיפור, והופך את הבלתי אפשרי לאפשרי, באופן שיטתי כמעט ובלי שום קמצנות:

לא רק שפרדה זקנה כמו ייכה תוכל ללדת (פעמיים בלתי אפשרי: גם פרדה וגם זקנה), אביו של בנה יהיה סוס לבן עם כנפיים מנוצות ברבור שמאוהב בה עד כלות. המזל הוא גם זה שחושף ויוצר את הטוב מתוך הרע: הארס של יגראמול הורג תוך שעה, אבל מעניק למי שנושא אותו את היכולת להעביר את עצמו לכל מקום בפנטסיה. הוא הופך מרחק בלתי אפשרי לאפשרי, ובזמן שנותר המזל כבר ידאג לנסיוב. כשמלתעותיו של גמורק ננעצות באטריו, הן אמנם כובלות ומכאיבות, אבל זה גם מה שמונע ממנו להישאב לחידלון ומאפשר לפוכור לחלץ אותו. ויש עוד עשרות דוגמאות.

זה אותו עיקרון שמסביר יוסף לאחיו, "אתם חשבתם עליי רעה ואלוהים חשבה לטובה" רק בלי אלוהים. ולא מדובר חלילה בסיפור קליל ומיופייף, "הסיפור שאינו נגמר ספוג בקושי ובכאב, וטוב שכך.

"אני עדיין מרגיש כאבים," הסביר אטריו, "אבל זה לא הדבר החשוב כרגע בעיני…"

"אבל לי זה חשוב!" נשפה אוּרְגְל. "כן, זה ממש נחמד שהמטופלים אומרים לרופא מה חשוב ומה לא! מה אתה בכלל מבין בזה, טירון ירוק שכמוך! זה חייב עוד לכאוב לך אם זה מתרפא. אם לא היה כואב לך יותר, זה היה סימן שהזרוע שלך כבר מתה."

(מתוך "הסיפור שאינו נגמר", מיכאל אנדה)

ב"שם הוורד" של אומברטו אקו יש ספר שדפיו ספוגים ברעל וגם נדבקים זה לזה. כל מי שמדפדף בו וכל שכן מלחלח את אצבעו ברוק כדי להפוך אותם, מוצא את מותו. "הסיפור שאינו נגמר" להבדיל, ספוג בכוח ההיפוך של המזל, בתקווה נפלאה ומדבקת לכל מי שנוגע בו.

*

דניאל לנדאו, WAKE A MISH, 2013(מיצב של 178 נורות והשתקפותן בבריכת הבימה)

דניאל לנדאו, WAKE A MISH, 2013 (מיצב של 178 נורות והשתקפותן בבריכת הבימה)

4. משאלות

בגלל המשאלות. בגלל שלא רק התקדמות העלילה מותנית במשאלות (החצנה של העיקרון המניע את רוב הספרות, רק שבאזורים הפחות פנטסטיים קוראים למשאלה "רצון" ומציבים מולה "מעצור") אלא גם המרחב עצמו: הגיאוגרפיה של פנטסיה נקבעת על פי משאלות. ובגלל הנדיבות הגורפת של המשאלות – כמה שיותר טוב יותר, בניגוד לשילוש הקמצני והממולכד של האגדות. ובגלל חוסר השיפוט: הקיסרית אינה שופטת את משאלותיו של בסטיאן, היא לא מצפה וגם לא מתאכזבת. לא בגלל שהיא אדישה, אלא מתוך אהבה ואמון בלתי מותנה. היא מניחה לו למצוא בעצמו את המשאלה העמוקה שלו.

ובגלל שחסד המשאלות שאנדה העניק לגיבורו "חוזר עליו" כמו שאומרים הילדים. הקלות שבה אנדה בורא עצים מזמרים, חפצים מאור הכוכבים, יערות של זיקוקים טעימים וישִׁימוֹנֵי צבעים, הביטחון שבו הוא מוצא את המילים שהופכות אותם לאמיתיים (כי "השם הלא נכון הופך את הכל ללא אמיתי, ללא ממשי," כפי שמסבירה הקיסרית) מעוררת את החשד שהוא עצמו ענד את קמע המשאלות אאורין בזמן שכתב את הסיפור.

*

5. המבנה המוזר של הספר (או הקמע שהראה את הדרך והסתיר את המטרה)

בגלל המבנה המוזר בן שלושת החלקים:

זה מתחיל כמו עוד סיפור "לשם ובחזרה" לפי המתווה ששרטטה בשעתו גילי בר הלל:

"הגיבור הוא ילד או ילדה, לפעמים קבוצת ילדים, המנותקים מהשפעה הורית, בין אם הינם יתומים ובין אם קיים נתק גיאוגרפי או רגשי בינם לבין הוריהם. בתחילת הספר חיים הילדים בסיטואציה ריאליסטית, בעולם המוכר לנו; ואולם ישנה בעיה כשלהי הפוגעת בחייהם, כגון עוני ורעב, בידוד חברתי או מחסור באהבה. אירוע קסום כלשהו עוקר את הילדים מחיי היום יום שלהם ומעביר אותם לעולם הקסם."

לפי הנוסחה הקלסית יציל הילד את עולם הקסם מאיזו סכנה שמרחפת עליו ויחזור עם כלים וכוחות להתמודד עם מצוקותיו המציאותיות.

ובתרגום לסיפור שאינו נגמר: בסטיאן המנותק מהוריו בורח מילדים מתעללים אל תוך ארץ פלאית שנתונה בסכנת כליה: האַיִן מתפשט והקיסרית חולה, רק בן אנוש יכול להציל אותה בעזרת שם חדש ונכון. ובסטיאן אמנם מצליח במשימה וזה גם הרגע שבו הספר מחליף תבנית.

המודל של החלק השני הוא המעשייה על אשת הדייג. ובתרגום לסיפור שאינו נגמר: הקיסרית החולה מקבילה לדג הפלא הפצוע שלוכד הדייג של האחים גרים. בסטיאן מציל את הקיסרית, הדייג משחרר את הדג ושניהם זוכים בתמורה לאינספור משאלות. אשת הדייג מבקשת יותר ויותר עד שהיא רוצה להיות כאלוהים ומאבדת הכול. בסטיאן מבקש יותר ויותר עד שהוא מחליט להדיח את הקיסרית ולשלוט בפנטסיה וכמעט מאבד הכול (ואגב, על פי האחים גרים התגוררו הדייג ואשתו ב"סירלַיְלה", ולא בכדי מככב הסיר-לילה גם בחרוזי הלעג של הילדים הרודפים אחרי בסטיאן).

בניגוד לאשת הדייג בסטיאן עוד לא הגיע לסוף הסיפור. במרדף נקם מטורף הוא מאבד את מתנותיה הרעות של קסאידה, את החגורה שהעלימה אותו ואת מהותו הנשלטת החלולה המגולמת בסוס המתכת. הוא מגיע לבית המשוגעים של הקיסרים לשעבר וזוכה להצצה מכאיבה בגורל הצפוי לו: עד כה לא היה איכפת לו לשלם על המשאלות בזכרונות. אולי הוא אפילו שמח להחליף את הזיכרון המכאיב של החסך בשפע המבורך של המשאלה. ופתאום הוא מבין שהוא מנסר את הענף שעליו הוא יושב. כי בלי מציאות אין פנטסיה, בלי זכרונות אין משאלות ואין סיפור, רק סידור אותיות מקרי (שבו משתעשעים אמנם הקיסרים לשעבר). ושרירותיות, כפי שטוען אנדה במקום אחר, מנוגדת לפנטסיה ולמדע.

ואז מגיע החלק השלישי והאחרון של הסיפור. בסטיאן משתמש בשיירי המשאלות כדי לחזור הביתה. המשאלות של החלק השלישי נטולות ברק ויוהרה: הוא רוצה להיות חלק מקהילה, הוא רוצה שיאהבו בזכות מי שהוא וכמות שהוא. ולבסוף הוא מבקש לאהוב.

אלא שבשביל לאהוב צריך לשתות ממי החיים. וכפי שמסביר לו יור, כורה החלומות:

"אתה רוצה להיות מסוגל לאהוב כדי למצוא את דרכך בחזרה אל העולם שלך… אבל מי החיים ישאלו אותך: את מי? אי אפשר לאהוב סתם כך ובאופן כללי … ובזה יכול לעזור לך רק חלום שנשכח … תמונה שתוביל אותך למקור המים."

ובסטיאן אמנם מוצא את התמונה שלו: הוא רואה את אביו "בתוך גוש קרח צלול כזכוכית. שכבה של קרח, בלתי חדירה לחלוטין אבל גם שקופה לגמרי, הקיפה אותו מכל הצדדים."

מי החיים הם מי השמחה הנובעת מן היכולת לאהוב (ודומה שגם מיכאל אנדה שתה מהם, "הסיפור שאינו נגמר" ספוג בשמחה הזאת, הנובעת מן היכולת לאהוב). בסטיאן רוחץ בהם. הוא נולד מחדש מתוך מי החיים. הוא רק מצטער שאי אפשר להעביר משהו ששייך לפנטסיה אל המציאות, הוא משתוקק להביא כמה טיפות לאביו. אבל כשהוא חוזר הביתה ומספר לאביו את קורותיו הוא רואה דמעות בעיניו ומבין שהמיס את מעטה הקרח. הוא הביא לו את מי החיים.

ובחזרה למה שפתחתי בו: עד שלא עוברים בשער לא רואים מה נמצא מעבר לו, זה עוד לא קיים. אבל עכשיו שבסטיאן השלים את המסע מתברר שאטריו צדק: הקמע אמנם הראה לו את הדרך אבל הסתיר את המטרה. והמטרה היתה לרפא את אביו החולה.

ובמילים אחרות: זה לא סתם סיפור "לשם ובחזרה" ולא סתם תיקון של "הדייג ואשתו". מחלתה של הקיסרית היתה רק השתקפות של מחלת הקרח המסתורית שתקפה את האב אחרי מות האם. ובסטיאן בנו האמיץ והאוהב יצא לחפש לו מרפא.

בדיעבדי דיעבד – "הסיפור שאינו נגמר" הוא בעצם גלגול של "פרח לב הזהב".

וזה מסביר למה נדרשו לאנדה תועפות כאלה של משאלות ומזל. לא בגלל הילדים המציקים, בגלל העצב הנורא של ילד שצריך ללמד את אביו לאהוב אותו.

*

(ויש גם סיבה שביעית כמו שאמר חזי לסקלי)

*

עוד באותם עניינים

קסם, על פי שבעה זכרונות ילדות

סיפורים יכולים להציל

טלטלה אסתטית וקיומית – על ילדי המים

אה, אה, אה, אה!

כל אדם שמתבגר הוא הרוצח של ילדותו

חבל טבור מזהב – על המלך הצעיר של אוסקר ויילד

Read Full Post »

"המסע אל האי אולי" של מרים ילן שטקליס יצא בימים אלה במהדורה מחודשת עם איוריה הקלסיים-עם טוויסט של בתיה קולטון.

עמוס נוי הוא יקיר עיר האושר (ש"נפל בפייסבוק" לפי עדותו). הוא כתב בין השאר את הפוסט הבלתי נשכח על קופיקו.

התגעגעתי ובקשתי ממנו לכתוב על הספר.

זאת היתה אמורה להיות מתנה ליום הולדתי שחל ב14 בספטמבר (חג הדרקון), אבל לפי כללי מוסיקת המקרה היא הגיעה ב21 בספטמבר, יום הולדתה של מרים ילן שטקליס (היא בת 114 היום).

אני שמחה ונרגשת לחלוק אותה עם מרים ואיתכם.

אלישבע המתוקנת מתבוננת בבבואתה - רק היא משתקפת במים, לגמרי נרקיסית ומזכירה את הפרח הצהוב לשמאלה.  מתוך "המסע אל האי אולי" מרים ילן שטקליס, איירה בתיה קולטון (לחצו להגדלה)

אלישבע המתוקנת מתבוננת בבבואתה – לגמרי נרקיסית ומזכירה את הפרח הצהבהב שמולה, אבל רק היא לבדה משתקפת במים. מתוך "המסע אל האי אולי" מרים ילן שטקליס, איירה בתיה קולטון (לחצו להגדלה)

*

האשה הזו איננה אשה באמת. אין בה ולא כלום

מאת עמוס נוי

דברים רבים ראינו שם. בביתן אחד היתה אשה בשמלה ירוקה קצרה מאוד, וידיה ורגליה אדומות. על לִבּה טבלה לבנה עם עיגולים צבעוניים ובאמצע הטבלה עיגול שחור. אנשים עמדו במרחק מה על יד מעקה וקלעו אליה בכדורים מרובים ארוכים. על פי רוב לא פגעו בה. אבל היו גם בני מזל וכדורם פגע ישר בעיגול השחור וחדר אל ליבה, והאשה נענעה בידיה וברגליה, נשמעה פתאום מוסיקה והאנשים צחקו מרוב שמחה וטפחו לו לבר-מזל על כתפו. והוא התגאה מאוד. בעד זה משלמים חמש פרוטות. האשה הזו איננה אשה באמת, היא מצויירת על קרש. הלכתי מסביב והסתכלתי בה: אין בה ולא כלום, סתם עץ. ואני לא אוהבת את האנשים היורים בה. (מרים ילן-שטקליס, מתוך הסיפור "שתים-עשרה")

.

לפעמים אני חושבת על העגלה ההיא ועל הילדים המלוכלכים, על הכל. ולפעמים אני חושבת וחושבת, ועוצמת את עיניי, ונדמה לי – אולי הוציאו אז ילדה אחרת מן העגלה ההיא? והילדה האחרת חזרה הביתה ונשארה אצל אבא ואמא, והם חשבו שזוהי ילדתם… ואני? אולי נשארתי בעגלה, בין הילדים המלוכלכים, והסיעו אותי למרחקים, הרחק-הרחק מאבא ואמא… ועכשו? מה עושה אני עכשו? עכשו אני רוקדת על חבל. והחבל מתוח גבוה-גבוה מעל האדמה. ואני פוחדת. אני רוקדת ופוחדת. (מרים ילן-שטקליס, מתוך הסיפור "מעשה במשרוקית")

הסיפור "המסע אל האי אולי" נדפס לראשונה כספרון ב-1944 (עם איורים של אן נוימן), ושוב ב-1952 (עם איורים של "איזה", היא איזה הרשקוביץ'; זהו עותק הילדות המרופט שלי, והוא הנוסח המוכר בדרך כלל, בזכות מהדורות מאוחרות שלו); הוא שב ונדפס בתוך הספר "שיר הגדי" ב-1957 (עם איורים של צילה בינדר), ויצא זה עתה שוב לאור כספר, עם איוריה של בתיה קולטון. במובנים רבים הוא משרטט את מחוזות המיתולוגיה הפרטית של ילן-שטקליס, כפי שהיא שבה ונרמזת בכל שיריה וסיפוריה, לילדים ולגדולים: מבעד לקובלנת הבובות המקולקלות והקירבה האינטימית של גמדי הלייל הנבונים, נפרש, לעיניים מבוגרות, מארג מכמיר לב ומטלטל של כאב, עצב, חרדה, בדידות, עלבון, בגידה, אכזבה, נטישה, ואימה מבועתת מפני אובדן זהות; עולם של זוהמה, מוּכניות, תעוב עצמי, המאוכלס בדימויים של "נשיות פגומה", ועמוס סודות ושקרים (ספרה הראשון למבוגרים של ילן-שטקליס נקרא "שקר?"; אחד מאוספי השירים שלה נקרא "יש לי סוד").

"המסע אל האי אולי" מרים ילן שטקליס, מימין בתיה קולטון, משמאל איזה הרשקוביץ

"המסע אל האי אולי" מרים ילן שטקליס – מימין בתיה קולטון 2014, משמאל איזה הרשקוביץ 1952

במצעד השירים-העצובים-של-כל-הזמנים יבחרו רבים לאחד המקומות הראשונים את "מיכאל" ו"פרח נתתי לנורית" – שהשורה המפורסמת שלו אינה "זולגות הדמעות מעצמן", כפי ששרים, מצטטים, וכותבים בדרך כלל, אלא "בוכות הדמעות בעצמן" המצמית. הרכילות הביוגרפית, שהיתה בגדר ידע משותף וידוע לכל בחוגים רחבים, על נישואיה הקצרים של מרים ילן בת העשרים ותשע לארכיאולוג משה שטקליס, ועל הבגידה, הנטישה, והפרידה שלו, לאחר עשר שנות נישואין, בעקבות ההתאהבות שלו בבינה גבירץ, המאיירת של כמה מספריה – פאם-פאטאל יפת תואר ואלגנטית, היפוך של ילן-שטקליס במראה ובגינונים – כבר נקשרו כמעט כקלישאה להמתנה הנכזבת, להבטחה שהופרה, למחוות האהבה שנדחו והולעגו, ולבכי המחלחל בשני השירים גם יחד (בעיתון "הארץ", למשל, התפרסמה כתבה נרחבת ה"חושפת" את הפרשה, קצת בסגנון המאפיין את המדור ההוא, שבו גילוי-מחדש לשל רכילות הידועה לרבים מוצג כתגלית ספרותית מרעישה). גם מובנת מאליה העצבות הנלווית לתאורי בדידות גלויים, בשיר כמו "לבדי", ובוודאי בשיר מעשה בילדה בודדה – המתחיל ב"ירח, ירח, ספר לי סיפור", ושהיה עבורי שיר של בכי מיידי, אולי בגלל השורות "כי אמא איננה ואבא הלך, וריק הבית, ריק כל-כך, כל-כך לא שלנו הבית", המתחרות אצלי בזעקה הנוראה Mama, don't go, Daddy, come home של ג'ון לנון. אבל, בקריאה מרוכזת ועם מפתחות-הצער שמספק גם "המסע אל האי אולי", אפשר לחוש גם בצד האפל והדווי הרוחש מתחת לפני השטח של שירים וסיפורים "תמימים", הרפתקניים ושובביים לכאורה.

שני הציטוטים שהבאתי בראש הטקסט, מתוך שני סיפורים אוטוביוגרפיים מכוננים וחושפניים של ילן-שטקליס (שיצאו לראשונה בנוסח לילדים, ובנוסח מורחב למבוגרים בספר "חיים ומלים", ושניהם עוסקים בשקרים של מבוגרים לילדים, ובסודות של ילדים מפני מבוגרים) מדגימים את האלימות והלעג הגבריים מול אוטומטיות בובתית מצועצעת ומפורכסת, אבל גם את הפחד להישאר ילדה מלוכלכת ("מלוכלך כזה כזה!" כמו דני, שאף ילד לא יאמר לו שלום, ב"הסבון בכה מאוד", עוד שיר משעשע-כביכול על זוהמה ובדידות), ילדה הרוקדת ופוחדת ביריד (שהוא גם מקום ההתרחשות של הסיפור הראשון).

הבובה המקולקלת שבה בהתמדה בשירים ובסיפורים, עם רפרטואר עשיר (ומטריד) של פגיעות גופניות – ידיים ורגליים חסרות, עין שנתלשה, אף מנותץ, שער שהקריח או דהה והפך דליל, קרעים ושברים. היא בדרך כלל קורבן של התעללות של "ילדה רעה" (שיריה וסיפוריה של ילן-שטקליס, בניגוד לתאוריות חינוכיות עדכניות, מלאים בדיונים והתמקחויות על "הילד הרע"; ב"עייפה בובה זהבה" אפילו הלילה, זמן הסודות האפלים והידידים המסתוריים, הישנים במיטתה ואוכלים מצלחתה, הוא מושאו של דיון כזה).

האם החושך הוא "ילד רע" או "ילד טוב", איור של בתיה קולטון ל"עייפה בובה זהבה" מתוך "שרשרת זהב"

האם החושך הוא "ילד רע" או "ילד טוב", איור של בתיה קולטון ל"עייפה בובה זהבה" מתוך "שרשרת זהב" (לחצו להגדלה)

.

בסיפור "הדב" באה בובת הדב אל דודה מירה בחצי הלילה ב"עניין חשוב". הוא קובל על רותי, הרוחצת אותו עד כאב, במלים מוכרות מדי של קורבן התעללות:

"…אוזני השמאלית תלויה אך ורק בחוט דקיק, ומי יודע כמה ימים יחזיק החוט. והיא תולשת את שערותי. שערותי נשרו כמעט כולן, ומה שנשאר – דהה, הלא היא משכיבה אותי בשמש ושוכחת אותי. שוכב אני יום תמים בשמש ושערותי דהות ואני חש בראשי. דודה מירה, אמרי לה בבקשה, כי לא תרחץ אותי כל-כך… את יודעת איזה ילדים ישנם… כאלה שתולשים את שערותינו, ושוברים את ידינו ורגלינו, ולפעמים גם את ראשינו. איך אפשר להישאר זמן רב אצל ילדים כאלה? ואנו בורחים מהם. חוזרים אל ארצנו".

גם ההתחננות הנואשת והמגוננת של אלישבע בפני הרופא שבאי-אולי מוכרת עד כאב מקורבנות דומים. רותי אינה כל כך "רעה", היא "לא מבינה את אשר היא עושה. והיא כל-כך מכאיבה לי". ואותה אלישבע ממש מככבת בכמה שירי הבובה המקולקלת – למשל, ב"אלישבע הקטנה" (אלישבע הקטנה/ מה קרה פה, מסכנה?/ נעלמה פתאום רגלך?/ מי לקח אותה ממך?") ובאלישבע הנחמדת המפורסם ממנו –

ואומרים לי, את קרחת.
ואומרים שבור אפך…
אין אני יודעת למה
הם אינם רואים יפייך?

כמו שהבחינה וציינה עטרה אופק בתבונה, רותי, "הילדה הרעה" שחיבלה באלישבע, נעדרת מהסיפור ואינה לוקחת בו חלק. את התיקון/ריפוי מבצעים, באופן משמעותי ובולט, רק האח הגדול וידידיו. אבל עבורי שיאו הריגשי והלא-מובן-מאליו של הספר הוא דווקא לאחר הניתוח – כשאלישבע ה"מתוקנת" וה"יפה" (ורטוריקת עשיית הפלאים של הרופא וצוותו באמת מזכירה קצת פרסומת לניתוחים פלסטיים), כבר איננה ניתנת לזיהוי. החברים, שאינם מצליחים לאתר אותה בקהל האחיד של בובות "מתוקנות" ו"יפות" כמוה, עומדים לומר נואש, והיא נאלצת לקרוא אחריהם בקול כדי שיזהו ויקחו אותה. הרגע הזה חותר תחת סיפור המטמורפוזה האופטימי ופורם אותו לחרדה, אשמה, ובושה שממנו נטווה המארג הקודר הזה. הזהות היא הסוד המתרחש בלילה, היא זקוקה לכאב, וכיעור, ולכלוך, ואלימות, וחושך כדי לשמר את ייחודה. התיקון המיוחל הוא גם יציאה לאור יום, אל היופי הסתמי, המשותף לכל, חסר האיפיון, המכני. כמו בהרבה משיריה וסיפוריה אפשר לשמוע את המתח והקריעה שבין כאב של נשיות פגומה אבל נוכחת (כמו של הילדה שהצוענים גנבו אותה ב"מעשה במשרוקית"), ובין נשיות מתוקנת, בובתית, הטופחת בידיה ורגליה כשגברים יורים אל ליבה "כדורים מרובים ארוכים". ועולה בזיכרון שירה של דליה רביקוביץ, שהפכה בובה ממוכנת, כזו שפנתה ימינה ושמאלה, לכל העברים, אך נפלה אפיים ארצה ונשברה לשברים. אמנם, ניסו לאחות את שבריה ביד מאומנת, אבל "אז כבר הייתי בובה מסוג שני/ כמו זמורה חבולה שהיא עוד אחוזה בקנוקנת". כי הבובות היפות, יפות באותה דרך. אבל קורבנות של התעללות נושאות כל אחת את כאבה בדרכה היא…

מתוך "המסע אל האי אולי" מרים ילן שטקליס, איירה בתיה קולטון (כדאי מאד ללחוץ להגדלה)

מתוך "המסע אל האי אולי" מרים ילן שטקליס, איירה בתיה קולטון (כדאי מאד ללחוץ פעמיים להגדלה)

*

על האיורים של בתיה קולטון ל"מסע אל האי אולי"

והערה אחרונה על האיורים – האם מאיירים חייבים להיות צייתנים?

על מיכאל של מרים ילן שטקליס

*

עוד באותם עניינים

כל הכלים השלמים דומים זה לזה (ממש בהמשך לפוסט, אף שנכתב מזמן, אין מוקדם ומאוחר בשיחות)

על הילדה אילת (הפוסט על האי אולי הוא סגירת מעגל של השיחה שהתחילה שם, בתגובות)

שמלת הכאב של רבקה הורן (ובעצם כל סדרת "שמלות של כאב")

על שירים לעמליה (או – מה אפשר להגיד על ספר שמתחיל ב"אמא נסעה" ומסתיים ב"אבא בוא – אל תעזוב"?)

בואי, אמא

איך נראית ילדות, על איור אחר של בתיה קולטון

*

עוד אישה (חיה הפעם) שמשמשת לוח קליעה למטרה לבעלה (כמו בסיפור המצוטט בהתחלה, רק אחרת)

שני קטעים מתוך "כחול עם זנב" סרט שעשיתי פעם עם המלחין איתן שטיינברג בעקבות "בובה ממוכנת" של דליה רביקוביץ'

וכמובן – קופיקו בעיר האושר, מאת עמוס נוי

.
*****************************************************************************

ובלי שום קשר – ארבע הודעות:

1. יואל אמר

"יואל אמר" הצגה מוסיקלית בהשראת ספרו של יואל הופמן "בפברואר כדאי לקנות פילים"

לילדים מגיל 4 ולכל המשפחה בשבת הקרובה , ה-27 בספטמבר, ב11:00 בבוקר במוזיאון תל אביב.

רכישת כרטיסים בטלפון 6077020 03 הכרטיס כולל כניסה למוזיאון!

והכי משמח, יהיה כבר דיסק! (כלומר 99.9%)

ההצגה זכתה בכל ארבעת הפרסים הגדולים בפסטיבל חיפה האחרון:

פרס ההצגה הטובה ביותר, פרס המחזה, פרס המוסיקה ופרס הבימוי (אני ביימתי).

רונית קנו וסיימון סטאר, מתוך "יואל אמר", צילם ז'רר אלון

רונית קנו וסיימון סטאר, מתוך "יואל אמר", צילם ז'רר אלון

*

2. נותרו עוד מספר מקומות בחממת האמנים של תיאטרון הקרון.

חממת האמנים נולדה רק לפני שלוש שנים ושתי ההצגות שיצאו ממנה זכו בפרסים; לא רק יואל אמר. גם ההצגה מעיל הפלאים שנולדה בחממה זכתה לאחרונה בפרס ההצגה הבינתחומית ובציון לשבח על עיצוב הבובות בטקס פרסי הבמה!

 ב-5 בנובמבר יתקיים יום ראיונות אחרון לחממה הבאה.

אם אתם רוצים ליצור לילדים (ולזכות בפרסים?) ובקיצור, ללמוד בחממה –

מהרו לכתוב לנטליה ולקבל תרגיל natalia@traintheater.co.il‏ ואפשר גם בטלפון  02-5618514 שלוחה 119.
.

*

3. כנס הפנקס

ב20 לאוקטובר יתקיים כנס הפנקס השלישי. השניים הקודמים היו נהדרים. כדאי! אני ארצה על האיורים המופלאים של תום זיידמן פרויד לספר סיפורי הארנבות. האהבה הגדולה שלי אליה (ראו כאן למשל) הפכה להתמכרות קשה. הנה דף האירוע בפייסבוק. והנה התוכנית:

תוכנית-הכנס-לפרסום-1

*

4. "הגלוי, החבוי והקרבן"

ולבסוף, למבוגרים בלבד – במסגרת אירועי "הרמת מסך" אני מרצה על החבוי, הגלוי והקרבן כלומר על ארבעה מיצגים של יוזף בויס, ויטו אקונצ'י, ומרינה אברמוביץ'  אז והיום. ארבעה מיצגים ש"נחרטים בחודי מחטים בזוויות העין" (אם לשאול את הביטוי הקולע מ"אלף לילה ולילה"). עשרות שנים אחרי שהתקיימו עדיין אי אפשר לנער אותם מהמחשבה, וגם לא את השאלות האנושיות, המגדריות והאמנותיות שהם פותחים; "פותחים"כמו שפותחים פצעים וגם כמו שפותחים דלתות. על כל המיצגים האלה כתבתי כאן בעיר האושר וגם בסיפורים יכולים להציל, זאת הזדמנות לחבר את הדברים ולחשוב הלאה.

סופית: ההרצאה תתקיים ביום חמישי ה-2 באוקטובר, בסטודיו הירוק בסמינר הקיבוצים בשעה 13:00. זה בחינם, אבל יש להרשם אצל רעות curtainup2014@gmail.com זה הטלפון והמייל הפרטי שלה למי שצריך הנחיות הגעהreutshiva@gmail.com  052-6432779 וזה דף הפייסבוק של הרמת מסך 2014

מתוך Rhythm 0 של מרינה אברמוביץ'

מתוך Rhythm 0 של מרינה אברמוביץ'

Read Full Post »

אחרי שקראתי את "מוות במשפחה" של קרל אובה קנאוסגורד גיגלתי את שם הספר וכל מה שעלה בחכה (למעט אריק גלסנר) היה מסויג עד עויין ומזלזל. הופתעתי וקצת נעלבתי. כבר כתבתי אמנם את שבחי השעמום, אמנות זה לא על סיפוקים מידיים, לא בהכרח על כל פנים, אבל "מוות במשפחה" ריתק אותי במובן הכי מיידי של המילה, כמו במשפט מן הניו יורק טיימס המצוטט על הכריכה: "יצירה מצוינת שהקורא לא יוכל לעצור את עצמו מלשקוע לתוכה, וגם לא ירצה." ובמחשבה נוספת, גם בניסוח הזה יש משהו מוזר וסיבובי, כאילו המחמאה לא יצאה כמו שצריך ונדרש תיקון או הבהרה.

KN

אני לא מרבה לכתוב על ספרים למבוגרים. מדי פעם אני קוראת ספר שלא דומה לאחרים; "ברלין אלכסנדרפלאץ" של אלפרד דבלין, או "שמי הוא אדום" של אורהאן פמוק, או "החלקיקים האלמנטריים" של מישל וולבק, ומתחשק לי מאד לכתוב עליו, אבל תוגת ההסברים-למי-שלא-קרא מרַפה את ידי. לפעמים אני מנסה להערים עליה בעזרת ציטוט.

הנה כמה שורות מתוך "מוות במשפחה".

כשהתמונה הכללית של העולם מתרחבת, לא רק הכאב שהוא מסב פוחת, אלא גם המשמעות. להבין את העולם פירושו להתייצב במרחק מסוים ממנו. את מה שקטן מדי לראות בעין בלתי מזוינת, כמו מולקולות ואטומים, אנחנו מגדילים, ואת מה שגדול מדי, כמו מערכות עננים, שפכי נהרות, מערכי כוכבים, אנחנו מקטינים. ואחרי שהתאמנו אותם לטווח החושים שלנו, אנחנו מקבעים את ראייתנו. למקובע אנחנו קוראים יידע. לאורך כל שנות הילדות וההתבגרות אנחנו שואפים למצוא את המרחק הנכון לדברים ולתופעות. אנחנו קוראים, אנחנו לומדים, אנחנו חווים, אנחנו מתקנים. עד שיום אחד אנחנו מגיעים לנקודה שבה כל המרחקים החיוניים נקבעו, וכל המערכות החיוניות הוקמו. מאותו רגע מתחיל הזמן להאיץ. הוא לא פוגש במכשולים נוספים, הכול קבוע, הזמן חולף בחיינו כשיטפון, הימים נעלמים במהירות מסחררת, ולפני שנבין מה מתרחש אנחנו כבר בני ארבעים, חמישים, שישים… משמעות זקוקה לשפע, שפע זקוק לזמן, זמן זקוק להתנגדות. יידע הוא מרחק, יידע הוא קיפאון, והוא אויבה של המשמעות. במילים אחרות, תמונת אבי שנחקקה בי באותו ערב ב1976 היא כפולה: מצד אחד אני רואה אותו כפי שראיתי אותו אז, בעיניו של ילד בן שמונה, בלתי צפוי ומפחיד, מצד שני אני רואה אותו כבן גילי היום, כמי שהזמן נושב בחייו ותולש מעליו פיסות הולכות וגדלות של משמעות.

קורה שסופר מתערב בשיחות שלך עם עצמך כאילו שמע, וזו שמחה גדולה (לפחות לרגע, עד שאת מגגלת ומגלה שמדובר בשעמום יומרני). הקטע שלמעלה הוא לא רק על הפיחות שבהתבגרות (גם, גם), ולא רק על התחושה האישית שלי, שכל שנה בילדות שווה שבע שנים כמו אצל כלב, אחרת איך אפשר להסביר את עומק הפצעים. קנאוסגורד מסביר בלי משים את הבעיה שלי עם רומנים ריאליסטיים: "המרחק הנכון" והמקובע סותר את תחושת החיים והמציאות שלי. בבקורות המצקצקות הוא ננזף על חוסר פרופורציות. אבל זה בין השאר, מה שעושה את "מוות במשפחה" לספר כל כך מרתק: הקרטוע בין הפרספקטיבות, בין שכבות התובנה. ההתנערות מכיול והתאמה. הוא נגרר לשם רק כשהוא מדבר על אחיו, רק אז הוא מתפתל ומחפה, וגם במעידה הזאת, בזיוף הקטן, יש משהו חושפני.

ועוד רגע, של הירדמות, מתוך הספר:

נצמדתי אליה ושבתי והנחתי את ידי על בטנה. מהמסדרון נשמעה חבטה בחריץ המכתבים. משאית חלפה ברחוב בחוץ, נראה שהיתה גדולה, חלונות הבית רעדו. עצמתי את עיניי. עד מהרה, כשכל המחשבות והתמונות של התודעה החלו להתנועע בכיוונים שלא היתה לי שליטה עליהם ואני רק שכבתי והתבוננתי בהם כמו איזה כלב רועים עצל של המחשבות, הבנתי שהשינה ממתינה לי בקרבת מקום. כל שעלי לעשות הוא להוריד את עצמי אל חשכתה.

*
עוד רומנים למבוגרים בעיר האושר

כמה הערות על "נוטות החסד" (או – "זה יותר מדי אידיוטי מכדי להיות סכיזופרני")

הספר הנפלא ביותר

על הרוקי מורקמי

ניר ברגמן ואני, על ספר הדקדוק הפנימי של דויד גרוסמן וכמובן כל סדרת "כתוב בגוף"

*
וקשור גם, רק אחרת:

קסם, על פי שבעה זכרונות ילדות

*

Read Full Post »

אני זוכרת כמה הופתעתי כשאחותי קשקשה על הדף שבו ג'ו מסרבת להתחתן עם לורי. בלי לנסח את זה במילים ידעתי שהספר הזה, "נשים קטנות", הוא נגדי. הקפדתי לשמור אותו במרחק בטוח מהלב. ועכשיו אני מבינה גם למה.

הייתי צריכה לכתוב באיפוק, למשוך לצדי את אוהבות הספר לאט ובסבלנות אבל זה לא בכוחי. הספר הזה הוא דרקון עם שלושה ראשים. ואף ש"כפפות הן הדבר החשוב ביותר" כפי שקובעת מג בעמ' 30, אני בכל זאת מתכוונת להסיר אותן.

כל הציטוטים הם מהתרגום הישן של שלמה ערב. עדכנתי רק את הכתיב הארכאי של השמות.

ועוד הערה אחרונה: נשים קטנות הוא קלסיקה. הפוסט הארוך הזה פונה ל[א]נשים שקראו את הספר, שוב ושוב מן הסתם. אין בכוחי לסכם את עלילתו ואני גם לא בטוחה שזה יעזור. מי שבכל זאת רוצה להבין במה מדובר יכול להעזר בויקיפדיה (ואפשר גם לדלג ולחכות לפוסט הבא).

*

הראש הראשון: למה לא יכלה ג'ו להינשא ללורי, או שלושת המחנכים

א: ג'ון ברוק, מחנכו של לורי, נושא לאישה את מג האחות הבכורה, והופך למחנכה שלה:

"חייב אני להיות סבלני כלפיה," הוא אומר לעצמו, "וללמד אותה כיצד להשתלט על רגשותיה" (276).

"אך אישה פעוטה זו קמה ועשתה דבר שהיה למורת רוחו של ברוק עשרת מונים יותר" (278).

המספרת מאמצת את נקודת המבט המחנכת ומכנה את מג "אישה פעוטה" (278, כלומר, לא רק בילדותן, גם כשהן נישאות הן נותרות "נשים קטנות").

ואם למישהי נותרו ספקות:

"בכל פעם שג'ון היה מדבר בנימת שליט, צייתה מג ולא הצטערה מעולם על כך." (384)

המשפט האחרון נאמר בסמוך ובזיקה לחינוכו של דמי הקטן בנם של מג וג'ון:

"…דעת האב היתה כי יש לחנך לצייתנות עוד בגיל הרך. הנה כי כן למד דמי הצעיר חיש מהר כי בכל מאבק עם אבא ידו תמיד על התחתונה. ובכל זאת, על הדרך האנגלית, כיבד התינוק את האיש שהכניע אותו ואהב את אביו שה'לא' החמור שלו עשה רושם יותר מכל לטיפותיה הרכות של האם" (382)

(ולא, אני לא אפתח את פי להגיד את דעתי על לאווים חמורים של אבות, פן תפרוץ אש מהפוסט ותשרוף את המחשב שלכם. מתי נרפאים הפצעים האלה? אגיד לכם כשאדע).

ב: מר מארץ' – בראש הפירמידה האנושית והחינוכית של הספר עומד מר מארץ', הכומר הצבאי, הקדוש הנעדר-נוכח, "ראש המשפחה, מצפון הבית, עוגן ההצלה שלו ומנחמו בצר; שכן אליו פנו הנשים בעתות צרה, ומצאו בו בעל ואב במובנן הטהור והאמיתי של המילים" (237). גם פליטת הפה הזאת כורכת את האם על בנותיה בחבילת "הנשים" הנזקקות.

כשגברת מארץ' מנסה לעזור לג'ו להשתלט על "מזגה הנורא", היא מספרת לה כיצד למדה והיא עדיין לומדת להשתלט על מזגה שלה בעזרת בעלה המושלם (הנמצא, אליבא ד"נשים קטנות" רק מדרגה אחת מתחת ל"אבינו שבשמיים"):

"אביך, ג'ו, לעולם אינו יוצא מגדרו – לעולם אינו מפקפק או מתלונן – אלא מלא תקווה תמיד, עובד ומחכה ברוח כה טובה … הוא עזר לי וניחמני. והוכיח לי כי חייבת אני לקיים בפועל את כל המידות הטובות שמבקשת אני להעניק לבנותי…"

…"אשתדל אמא," עונה ג'ו, "באמת אעשה הכול. אך מוכרחה את לעזור לי, להזכירני ולשמור עלי שלא אצא מגדרי. לא פעם ראיתי כשאבא שם אצבעו על שפתותיו ומתבונן אליך בארשת פנים טובה אך מפוכחת. ואת תמיד כיווצת את שפתייך כווץ היטב או שהסתלקת לך; כלום היה זה אות מוסכם ביניכם?" (84, ר' יהודה היה נותן בהם סימנים).

ג: פרופסור בר, המחנך השלישי, זוכה בג'ו. כלומר היא זו שזוכה בבעל ובמחנך משל עצמה:

"ג'ו נכשלה לא פעם בטעויות מגוכחות אך הפרופסור החכם עמד ליד ההגה וניהג את ספינתו אל מי מבטחים" (463).

וכך אגב, מסוכמת תקופת החיזור של הפרופסור ב"נשים קטנות": "תוך ניהול שיחות פילוסופיות עם האב הפרופסור נותן לבת שיעורים באהבה" (449). וגם אם מדובר בשנינת קרש (מה, גם אהבה היא צריכה ללמד ממנו?), נשאלת השאלה למה בעצם הוא לא מנהל שיחות פילוסופיות עם הבת, תולעת ספרים דעתנית, שעוד בילדותה מזעזעת את סבו של לורי "בדברי בקורתה".

התשובה נתנת שוב ושוב ב"נשים קטנות": נשים לא יודעות לחשוב. הן עלולות להתבלבל מפלפולים ולסכן את נשמתן כפי שקרה לג'ו המסכנה במפגש עם הפילוסופים, "השיחה היתה מרוחקת מילין רבים מהבנתה של ג'ו אך גרמה לה עונג…" היא נשבית בקסמי הפלפול השכלי וכמעט מאבדת את אמונתה, עד שפרופסור בר "עומד בצד דגלו כגבר" ומציל אותה. "תוך כדי דיבורו חזר העולם להיות יציב כשהיה… וכאשר נשתהה מר בר לרגע, השתוקקה ג'ו למחוא לו כפיים ולהודות לו" (346-7).

ובהמשך לכך, אין ב"נשים קטנות" אף מילה על הסיבות למלחמת האזרחים שבצלה מתרחש הספר. נערות לא צריכות לבלבל את מוחיהן הקטנים ברעיונות ובפוליטיקה. יש רק מלל פטריוטי כללי על החובה לתת את הבנים למדינה בחפץ לב. ולסיכום: "הבנות הפקידו את לבותיהן להשגחתה של האם, אך את נשמותיהן הפקידו בידי האב" (238). ואת שכלן? זהו, שלבנות יש אמנם לב ונשמה (תודה לאל) אבל שכל – אין.

זה משהו מוּלד כפי שמוכיחים תאומיה של מג: בגיל שלוש תובעת דייזי "אחט" תפירה, ומטפלת "בתנור זערורי ביכולת כזו שהעלתה דמעות גאווה בעיני חנה. ואילו דמי למד את האותיות אצל סבו." דייזי נוצרה "לנשיקות, לפינוק ולהערצה" ואילו דמי נולד חקרן "לשמחתו הרבה של סבו שנהג לקיים עמו שיחות סוקרטיות, שלא פעם נתחלפו בהם התפקידים, לשביעות רצונן הבלתי מסותרת של הנשים" (הקטנות. 444-5).

ובחזרה לשלושת המחנכים: וזו הסיבה קוראות יקרות ואחיות אהובות, שג'ו גיבורת "נשים קטנות" אינה יכולה להתחתן עם לורי. לורי אינו מחנך אלא ילד שג'ו משמשת לו אם ואחות. גם כשהוא מציע לה נישואין הוא אינו אלא "טדי נערי" (כשם שמג היא אישה פעוטה). לורי לא יוכל להושיע את ג'ו מן הפילוסופים ולתקן את טעויותיה. הוא לא נמצא במדרגה אחת עם אביה הנערץ; ג'ו עצמה עושה את הקישור במחשבותיה: "איזה נחת ירווה אבא אם יהיה לו אדם כמו הפרופסור לשוחח עמו יום יום!" (449).

הלל לפטריארכיה. וזה רק הראש הראשון של הדרקון (ולאו דווקא הנורא שבהם, התחרות קשה).

התמונה מכאן

*

הראש השני – כבשתנו השחורה

"'נשים קטנות' לא עוסק בנשיות, בפמיניזם, במימוש עצמי (כפי שתיאוריות פסיכולוגיות של זמננו מגדירות אותו) או במציאת חתן – על אף שכל הנושאים האלה, ונושאים רבים אחרים, נידונים בו. "נשים קטנות" עוסק באפשרות האופטימית של האדם להיהפך לטוב יותר – נדיב, סבלני ורב חסד ככל שהוא יכול להיות."

כך כתבה מאשה צור גלוזמן בפוסט יפה ואוהב המוגש פה כפרס ניחומים למי שנזקק לו. ובהמשך לצור גלוזמן – החינוך הוא אמנם לב לבו של "נשים קטנות" וסוד קסמו. ואחרי שהתוודענו למחנכי-העל, הגיע הזמן לבדוק את שיטות החינוך ואת פירותיו במבחן ה"לפני ואחרי".

ניקח את ג'ו למשל. מה רוצה ג'ו הקטנה?

להיות סופרת, כן: "אתה תשנא את כתיבתי ואני אין בידי לחיות מבלעדיה," היא אומרת ללורי (358). הכתיבה היא "טעם חייה, התפשטות הגשמיות", הסיכוי שלה לזכות בתהילה וגם בפרנסה, כלומר בעצמאות.

אבל בלי לזלזל בשאיפותיה הספרותיות של ג'ו הן קצת גנבו את ההצגה. הן הסיחו את הדעת מתשוקתה לחיי גבורה והרפתקאות (ללמוד סיוף, להילחם במקום לסרוג, או לפחות להיות מתופף), והן הסיחו את הדעת מתאוות המסעות הגדולה שלה:

במשחק "עליית הצליינים" ג'ו הכי אוהבת את "עמק האריות" ואת "מושב השדים". בינקותה היא בונה מסילות ברזל וגשרים ממילונים, קריאת ההתרגשות שלה היא (איך לא) "כריסטופר קולומבוס!". היא מתגברת על שיממון התפירה רק על ידי חלוקת התפר הארוך לארבעה קטעים שנקראים אירופה אסיה אפריקה ואמריקה, ושיחה על היבשות בזמן שחוצים אותן. היא מבלה אחר הצהריים בבכייה על הספר "העולם הרחב, רחב מאד". והיא רוצה, כל כך רוצה להפליג לארצות רחוקות.

"את ג'ו דומה לשחף," אומרת בת', "חזקה את ושואפת דרור, מחבבת את הסערה והרוח, מרחיקה טוס ללב הים. ומאושרת בעצמאותך" (367).

ג'ו אמנם פראית ונערית אבל בשום פנים אינה רעה או אנוכית. היא חולמת להיות נדבנית ולפנק את בת'. נוח לה יותר "לסכן את חייה כדי להציל מישהו מאשר להתנהג עמו בחיבה כשאין לה נטייה לכך". בשלב מסוים היא מקריבה (מוכרת) את שערותיה היפות והשופעות "כדי לגרום נחת לאבא וכדי שישוב הביתה מהר", ומקווה דרך אגב שזה ירסן גם את יהירותה. כשאביה חוזר הוא מבחין בשינוי שחל בה: "איני יודע אם יום הגז הוא שהרגיע את כבשתנו השחורה…" (220) הוא אומר. ובבת אחת הוא גם קורא לה כבשה שחורה, וגם מכיר בה כמין שמשון ששערותיו לא ישובו ויצמחו.

ובחזרה לתשוקות – "נשים קטנות" מתייחס בחומרה רבה לעצם קיומן. "בעקבות המעשים הרעים בא תמיד העונש" (344), קובעת המספרת. והסוררת הקטנה אמנם זוכה לאילוף אכזרי בלי שום יחס בין החטא לעונש.

בגלל אחר הצהריים אחד של נימוסים גרועים מאבדת ג'ו את חו"ל המובטחת. אימי זוכה לטייל בעולם במקומה.

הפרק שבו היא מסרבת לקחת את אימי לתיאטרון – כי אין לה חשק להשגיח על אחות קטנה ומעצבנת – נקרא (לא פחות) "ג'ו פוגשת את השטן המדיח". והעונש נורא ומיידי: אימי שורפת את העותק היחיד של סיפוריה, "ראש גאוותה, שכל המשפחה ראתה בו ניצן ספרותי שלו עתיד גדול". ומכיוון שג'ו מסרבת לסלוח לה בו ביום, העונש עולה מדרגה ואימי כמעט מקפחת את חייה באשמתה.

ג'ו היא לא היחידה כמובן שנענשת בחוסר מידתיות. לא אלאה אתכן בדוגמאות מעלילות אימי ומג, אבל אפילו נשמה טהורה כבת' נענשת במות פיפ, הקנרי שלה, על יום אחד של בטלה. (ואני לא יכולה שלא להשוות ליאנוש קורצ'אק יקירי, שכתב: "אם מישהו עושה משהו רע, הטוב ביותר הוא לסלוח לו").

ומעבר לעונשים הכבדים "נשים קטנות" הוא אוקיינוס של הטפות; כולם מטיפים לכולם לאהוב את חובתם ולהילחם ביצר. לא רק האנשים, גם החפצים נדבקים במחלת ההטפה: "דרשות רבות נשלחות אלינו יום יום על ידי מטיפים נעלמים מהרחוב ההומה, מבין כותלי בית הספר, ממשרד העבודה ומהבית: אפילו שולחן שוק יכול להיהפך לבמת הטפה אם רק ישמיע באוזנינו דברי עצה נכוחים שכוחם לא פג לעולם" (300). כולם מורים לכולם מה להרגיש ולחשוב (ותאמינו לי, גם שם הייתי. זה לא חינוך אלא מחיקה וסירוס וכיבוי ועיקום. לבי לבי לג'ו, ולא רק לה).

בשיר שכותבת ג'ו היא מביעה תשוקה "לכבס את הלב" (170), דימוי כל כך אלים שלבי שלי מתכווץ מפחד.

וזה עובד. השחף הסורר מבויית. ג'ו מאמצת את המודל של בת', "חיים ללא מאורעות כבירים, ללא שאיפות נשגבות, ועם כל זה מלאים סגולות יקר המשגשגות בעפר וריחן נודף מסביב" (403). המהפך הגדול קורה בלחיצת כפתור: בת' הגוססת מסבירה לג'ו שטיפול בהוריה ייתן לה יותר סיפוק מכתיבת ספרים או מטיולים ברחבי העולם, "ובו במקום ויתרה ג'ו על שאיפתה הישנה והקדישה עצמה לשאיפה חדשה טובה יותר, תוך הכרה מלאה בדלות יתר התשוקות" (404).

ג'ו המכובסת, החוזרת בתשובה, מכנה את האמהות משאלת חייה הגדולה שהתגשמה. "אותם חיים שבהם רציתי נראים עתה בעיני כאנוכיים, משעממים וקרים. לא ויתרתי עוד על הרעיון כי ביום מן הימים אכתוב ספר טוב, אך יכולה אני להמתין" (467).

כל הצדקנות הזאת אגב, חיבבה עלי את אימי. האנוכיות הילדותית שלה היא מרעננת ואותנטית, היא המורדת היחידה בשטיפת המוח הכללית. בעצם יכולתי להקדיש לה פוסט נפרד, אלא שגם היא מתיישרת לבסוף.

*

הראש השלישי – שנאת האמנות

"נשים קטנות" מתנגד לאמנות. הוא רואה בה (בצדק, מן הסתם) יציאת חירום מן הדיכוי ועושה הכול כדי לחסום אותה.

אמנות על פי "נשים קטנות" יאה אולי לגאונים יחידי סגולה (רצוי גברים; רק מוצרט, שייקספיר ורפאל מוזכרים בשמם, בצד קאנט והגל). בחיי היומיום האמנות מסכנת את חיי הנפש ולכל היותר נסבלת כשעשוע בלתי מזיק. בכל פעם שקסם האמנות נובט, חשה המספרת לנכש אותו לפני שיהפוך לעץ באובב.

קחו את התיאטרון למשל; מחזה פרי עטה של ג'ו שהילדות מעלות – זוכה לכינוי המסויג "מעשי הוללות תמימים" שמלווה בהתנצלות מתפתלת: "היה זה אימון מצוין לזכרונן ושעשוע בלתי מזיק שמילא שעות רבות, שאלמלא כן היו מתבזבזות לריק, או שהיו יוצאות בחברה אחרת, פחות רצויה" (24).

פעמיים ב"נשים קטנות" שורפים ספרים. פעם זו אימי ששורפת את ספרה של ג'ו (שהעדיפה את עונג התיאטרון על חובתה לאחותה). והפעם השנייה מזעזעת יותר, כי לא מדובר בנקמה אלא בצנזורה מן הזן החשוך ביותר. ומיהו השורף אם לא המחנך הדגול, פרופסור בר החביב והמגמגם שסיפורי מתח זולים משחררים את הסבונרולה הפנימי שלו:

"שנואה עלי המחשבה כי נערות צעירות תראינה דברים כאלה. אמנם נמצאים כאלה הנהנים מזה. אך אני הייתי מעדיף לתת בידם אבק שריפה מאשר קש גרוע זה." וגם: "אין להם זכות להטיל רעל במרקחת על מנת שיאכלוה תינוקות… ושמא ייטיבו לעשות אם יפשטו נבלה בשוק ולא ימצאו לחמם ממקור נרפש זה." וגם "ברצון רב הייתי שורף את כל דברי הספרות הדומים," גמגם הפרופסור. (349).

שוב אותו זיהוי בין נערות צעירות לתינוקות. וג'ו המבוישת אכן מפנימה ושורפת את כל כתביה.

הסופרת אינה בוחלת בתחבולות כדי לפקוח את עיניה של ג'ו ולהרחיק אותה מן הספרות. בשלב מסוים היא מזמנת אותה למפגש עם אנשי רוח: "משורר ששורותיו רמזו על יצור שמיימי הניזון על רוח, אש ואגלי טל" בולס כיבוד. כותב רומנים מפורסם "נע בין שני בקבוקי יין בדייקנות של מטוטלת שעון". מוסיקאי שנחשב לאורפאוס שני מדבר (שומו שמיים) על סוסים…

כן, גם המוזיקה לא זוכה להכשר. לורי מתפכח מחלום ההלחנה ונכנס לעסקים "לעבוד כגבר" (פוביית האמנות מביסה גם את המגדר), ובת' המתוארת כמין מוצרט קטן וביתי לא זוכה בקריירה. היא מתלוננת שידיה נהיות גסות מעבודות הבית וזה מפריע לה לנגן. אבל, ממהרת המחברת להוסיף, כל רחיצת הכלים שבעולם לא יכולה לפגוע בעדנת מגעה (יש סתירה בין כלים לאמנות אך לא בין כלים לאימהות).

לנשים הקטנות מותרת קצת אמנות, בזיקה ישירה לאמהות; גם אימי, "רָפָאל" הקטנה והשאפתנית שמגלה כבר בשלב מוקדם שעבודות בית ואמנות אינן הולכות ביחד, ובוחרת באמנות (הלא אמרתי: מורדת), מוותרת על קריירה אמנותית. אבל סוף הספר היא בכל זאת מכיירת תינוק ולורי סבור (איך לא) שהתינוק הוא יצירתה הטובה ביותר.

*

4. הערה חשובה לסיום

"המסר" הוא לכאורה אותו מסר, אבל יש הבדל גדול בין שני הכרכים של "נשים קטנות". הכרך השני הוא לגמרי מגויס ומתחסד, שטוח ומופרך כמו סרט המשך סוג ד'. אבל הראשון כתוב בכישרון לא מבוטל, יש בו מורכבות, פיוט והומור שפרוש כמו שמיכה קצרה מדי על הגעגוע והמועקה.

וזאת לא רק ג'ו, "הסייח בגן פרחים" עם הפנים הקומיים והנימוסים הגלויים, ש"מתפרצת הביתה כאילו דוב דוהר בעקבותיה", ומשתוקקת לבלוע את הספר המשעמם של דודתה או להתחתן עם מג כדי לשמור אותה במשפחה. אימי הקטנה לא פחות מרנינה בדקויות האנוכיות והחשיבות העצמית שלה: תמונתה כשהיא "מחלקת פקודות בידיים שלובות", או סובלת מכיעורם של בגדיה, או מציעה לבת' לשים את הקנרי המת בתנור, אולי יתחמם ויקום לתחייה. או משתוקקת להיות טובה כדי שיחרדו לגורלה, או מהדקת את אפה בהדק כדי להזקיף אותו, או מצווה לחלק את תלתליה אחרי מותה, "אף כי זה יקלקל את מראה פניה." שלא לדבר על הדיוקן הפיוטי-מלנכולי-תמים וקסום של בת' מייסדת בית החולים לבובות נכות, שנאנחת "אנחה קלה שאיש לא הרגיש בה זולתי מברשת האח וכן הסיר", שמעירה את אימי באמצע הלילה כשהיא מנגנת על פניה מתוך שינה. וכן הלאה והלאה. את כל זה אי אפשר וגם אין ברצוני לקחת מהספר. ובכלל, הארכתי דיי, זה הזמן לסיים.

*

עוד באותם עניינים

ילדים היזהרו מברונו בטלהיים!

צנזורה של טעם?

טלטלה אסתטית וקיומית

הגמד חוטם ואני

בדיוק כפי שזכרתי

גילגי הלא היא בילבי, היתומה המאושרת (התרופה האולטימטיבית ל"נשים קטנות")

הילדים שרצו לקרוא

הפמיניזם המפתיע של האחים גרים

*

ובלי שום קשר (ואולי עם) סמדר לומניץ מציגה תערוכת ציורים בביתה, ברחוב האגדה 4 רמת גן.

פתוח בכל שעה במשך היום והערב, בתיאום טלפוני 03-6187517

סמדר לומניץ, בית

סמדר לומניץ, בית

Read Full Post »

כריכת "החופשה" מאת גלעד סופר (גם לאווז יש ברווז הצלה)

כריכת "החופשה" מאת גלעד סופר (גם לאווז יש ברווז הצלה)

בעצם רציתי לכתוב על "שפן", החדש של גלעד סופר, אבל זה קצת ארוך ומורכב. ובינתיים ארבע הערות בעקבות "החופשה", ספר הילדים החכם והמצחיק שלו; שלוש הערות על ספרות בגלל הארס-פואטיקה, ואחת על החיים בגלל העצב. וקודם תקציר (ספוילרים, בטח):

אווז יוצא לחופשה. הוא משתרע בחוף זהוב עם גלידה ומשקה אקזוטי. "רק אני והים, חופשה מושלמת," הוא מכריז. בדף הבא הגלידה נשמטת, משקפי השמש מתעופפים. "מה קרה? מי הפך את הדף?" הוא מזדעק. ומכאן ואילך זה רק ממשיך ומִדַּרדר. הקוראים ממשיכים לדפדף למרות מחאותיו וכל מה שיכול להשתבש (לפי חוקי מרפי) אכן משתבש: מזוג גברתנים שמשחקים מטקות מעל לראשו (ואחד מהם גם מעשן), ועד שודדי ים קניבליים שמתחילים לבשל את הגיבור. האווז המעוצבן נוטש את הספר במחאה, והשודדים מנסים למנוע את סגירתו. הרי הסיפור שלהם רק התחיל…

*

הספר העל-גילי הזה הוא גם מסה קטנה על ספרות.

כל החופשות המאושרות דומות זו לזו
כי ספרות, מה לעשות, מתחילה במקום שבו הכול משתבש (ובפרפרזה על טולסטוי, "כל החופשות המאושרות דומות זו לזו").

*
הולדתו של הקורא דורשת את מות המחבר
כי ספרות בלי קורא היא כמו עץ שנופל ביער וגו', ועל אחת כמה וכמה בעידן מות המחבר, כשהקורא, כפי שמציע רולאן בארת, הוא שאחראי על שחרור הפוטנציאל החתרני של הספר; "הולדתו של הקורא דורשת את מות המחבר," כך מסתיימת המסה של בארת, ובהמשך לכך, "החופשה" מחצין את מאבק הבעלות על היצירה; האם הקורא או הסופר הוא זה שמבריח את האווז מן הספר? ובד בבד הוא עוסק גם ברטוריקה (במקרה הנוכחי פיתוי הפוך, שלוחץ על כפתור הדווקא) בתחבולות שגורמות לקורא להישאב לתוך הספר, כלומר להפוך את הדף.

*
שש נפשות מחפשות קורא
"החופשה" הוא גם הרהור על עצמאותן של דמויות מומצאות. הגיבור הראשי נוטש את הספר, ואילו שודדי הים מפצירים בקורא להישאר ולקרוא את סיפורם. יש חמישה פירטים ותוכי מדבר, ביחד שישה, במחווה, אולי, ל"שש נפשות מחפשות מחבר" (1921) המחזה הארס-פואטי של לואיג'י פיראנדלו, שבו פורצות להצגה דמויות בלתי גמורות שמחפשות מישהו שישלים את סיפורן.

מתוך "החופשה", כתב ואייר גלעד סופר

שש נפשות מחפשות קורא, מתוך "החופשה", כתב ואייר גלעד סופר

*
להגיד לרגע החולף התמהמה נא, יפיתָ כל כך
עד כאן הספרות, ובאשר לחיים, זה לא רק מצחיק, זה די טרגי שאי אפשר לעצור את הזמן. ובניסוחו היפה של גיתה ב"פאוסט", "להגיד לרגע החולף, התמהמה נא, יפית כל כך!"

*
עוד באותם עניינים

על "שפן" של גלעד סופר

כל הכלים השלמים דומים זה לזה

טלטלה אסתטית וקיומית, על "ילדי המים" של צ'רלס קינגסלי

על "זום" של אישטוואן בניאי, ועל "כוס התה שלי" מאת דרור בורשטיין ומאיר אפלפלד

על "העיפרון השחור" של ינאי פרי

*
וכמה הודעות:

רונית קנו וסיימון סטאר, ב"יואל אמר", צילם ז'רר אלון

רונית קנו וסיימון סטאר, ב"יואל אמר", צילם ז'רר אלון

יואל אמר הצגת הילדים (עטורת הפרסים) שביימתי, מגיעה לתל אביב!

ביום שבת ה7/6 ב11:30 בבוקר, במוזיאון תל אביב לאמנות

להזמנת כרטיסים: 03-6077020, מותר ורצוי להפיץ…

*

וגם, יצא הגיליון הראשון של גרנטה ישראל

הגיליון הראשון של גרנטה ישראל (ובו, בין השאר, קטע מספר ההמשך לבנות הדרקון)

(ובו, בין השאר, קטע מספר ההמשך לבנות הדרקון)

 *

וממש ברגע האחרון – עומר שיזף מעביר סדנא בעיצוב תאורה למופע עכשווי. מומלץ בחום לכל מי שרוצה להכיר את המדיום!

תאורה למופע עכשיווי

Read Full Post »

בעצם רציתי לכתוב על ציור מסוים ונפלא מאד של פרה אנג'ליקו, ובסופו של דבר גם כתבתי עליו.

אבל עוד קודם לכן הבנתי שהפוסט מתחיל בתומאס מאן

ועובר דרך ציורי הבשורה למרים

והקשר שלהם לפין-אפ גירלס

(אותם פוסטרים פורנוגרפיים מהמחצית הראשונה של המאה העשרים המחפיצים נשים פשוטו כמשמעו).

*

1. תומאס מאן

הספר הראשון של תומאס מאן שקראתי היה "הנבחר". א' נתן לי אותו, ובעקבותיו קראתי כל תומאס מאן שהצלחתי לשים יד עליו בעברית או באנגלית. אני חושבת שקראתי הכל חוץ מהר הקסמים. גם על זה יכולתי לכתוב פוסט: "איך לא קראתי את הר הקסמים", ובעצם זה קצת קשור להמשך, אז אספר את זה כאן בקיצור: הר הקסמים מתרחש כידוע בסנטוריום לחולי שחפת. התחלתי לקרוא והרגשתי איך תסמיני המחלה מחלחלים אלי מתוך הספר. חומי עלה. התחלתי להשתעל. הפסקתי לקרוא והבראתי. כך שלוש פעמים. בפעם הרביעית ירקתי דם. א' שהוא גם חובש סיפק הסבר פתלתול ליריקת הדם. כבר שכחתי את הפרטים, וממילא לא השתכנעתי. עד אז מעולם לא ירקתי דם. לא התחשק לי למות בגלל ספר. הפסקתי לקרוא. שנים אחר כך לקחתי קורס תומאס מאן באוניברסיטת תל אביב. נילי מירסקי היתה המורה ו"הר הקסמים" היה כמובן ברשימת הקריאה. דחיתי את קריאתו שוב ושוב. בסוף סיפרתי לנילי מירסקי ושאלתי, לקרוא או לקרוא, והיא אמרה "חד משמעית – לא, אני לא לוקחת אחריות".

ובכל מקרה, "הנבחר" היה ונותר התומאס מאן האהוב עלי ביותר (בצד "וידויי ההרפתקן פליקס קרול", אבל זה כבר באמת נושא לפוסט אחר). גיבור הספר הוא צאצא של גילוי עריות כפול ומכופל – בן לאח ואחות, שנישא לאימו בלי דעת, כמו אדיפוס, והוליד ממנה שתי בנות. כשהוא מגַלה את כל זה הוא מסתגף כדי למרק את חטאו, הוא כובל את עצמו לסלע שומם בלב אגם, ושם הוא שורד שבע עשרה שנים שבסופן הוא מוכתר (ואולי בעצם נמשח) לאפיפיור. הרומן מבוסס על האפוס "גרגוריוס" מאת המשורר הימי-ביניימי הרטמן פון אַוּאֶה שאותו לא קראתי לצערי. קראתי רק את המקור של שניהם, הקובץ הימי-ביניימי גסטה רומנורום ואין מה להשוות בין הטקסט הפשוט ההוא לתומאס מאן שמהלך על הגבול בין מיתוס לאירוניה ומשאיר את הקורא המוקסם תלוי בין שניהם.

בשלב מסוים מכריז המספר, נזיר אירי המכנה את עצמו "רוח הסיפור", שגרגוריוס שרד על האבן שבע-עשרה שנים. "כלום לא תאמינו?" הוא שואל. ומודיע שיוכיח זאת מבלי להסתמך על ניסים, כי אמנם אי אפשר לחלוק על כוחו הכל יכול של אלוהים, אבל הוא עדיין חושש שהספק יכרסם את לבנו וחלילה לו להביא אותנו לידי ניסיון. ואז הוא מתחיל לתאר מה שקרה על האבן. היום הראשון עובר על גרגוריוס בתפילות. אבל ביום השני הוא נהיה רעב וחסר מנוחה, הוא זוחל על ארבע (אין לו ברירה, הוא כבול) ומוצא מעין גומה:

…מלאה לחלוחית עכורה לבנבנה עד שפתיה, ודאי משארית הגשם דאתמול, כפי שסבר, אלא שהיתה עכורה וחלבלבית עד להתמיה, – ומכל מקום רצויה לו כמשקה, ויהיה נאלח ככל אשר יהיה ומאיזה טעם שיהיה, – וכי זכותו של מי היתה פחותה מזכותו להעמיד תביעות. ולפיכך התכופף על גבי האגן הקטן ולחך בשפתותיו ובלשונו את כל אשר היה בו, גימע עד גמירא, כה מועט היה, רק כדי כמה כפות, ואמנם גם ליקק את קרקע הגומץ לאחר שהתרוקן.

טעם המשקה היה מתקתק-טיטי כגון העמילן, מתובל מעט כבקורט שוּמָר וגם מתכתי-ברזילי, ומיד חש גרגוריוס, שלא את צמאונו בלבד שיבר הנוזל, אלא גם את רעבונו, ובמידה מלאה עד להפתיע. הוא היה שבע. הוא גיהק קלות, וכצחצוחית מן המשקה בצבצה מבין שפתותיו, משל היה המועט – יותר מדי. בפניו הרגיש תפיחות כל שהיא, חמימות מסמיקה התפשטה על לחיי, ומשחזר וזחל אל מקומו הראשון בשפת האבן, הניח את ראשו על מדרגה נמוכה שבסלע ושקע בשינה כילד. כעבור שעות אחדות ניעור מחמת מיחוש-מעיים קל…

(מתוך "הנבחר" מאת תומאס מאן, תרגם מרדכי אבי שאול)

התיאור נמשך עוד קצת ואז מגיע ההסבר: האדמה, טוען המספר, היא שנתנה לגרגוריוס מחלבה. לא סתם קוראים לה "אמא אדמה"; פעם היא הניקה את כל ילדיה אבל מרגע שהאדם למד להשיג את מזונותיו בעצמו לא היה צורך בכך. המנגנון התנוון, ועדיין נותרו פה ושם כמה מעיינות קמאיים כאלה, ואחד מהם למרבה החסד והמזל של גיבורינו היה באותו סלע באגם. התזונה הבסיסית הזאת כפי שמוסבר בהמשך, גרמה לו להתכווץ לגודל של חיה קטנה, אבל כשהשליחים יגיעו אליו ויתנו לו מזון אנושי הוא יחזור בהדרגה לא מבהילה לצורתו ולגודלו המקורי.

ההסבר המלא הוא מצחיק ויפהפה, הגיוני-מופרך כמו כל מדע-מבוסס-מיתולוגיה, אבל ספק אם הוא היה משכנע מישהו לולא שתל אותו תומאס מאן מראש דרך הפרטים. מאן הוא אמן הסוגסטיה דרך הפרטים (לא סתם הוא כמעט הֶחלה אותי בשחפת), ואם תחזרו רגע לציטוט (בייחוד לפסקה השנייה, הפרדתי ביניהן לצרכי הפוסט) תראו שמאן מתאר כאן בעצם תינוק יונק, בפרטי פרטים בלי לפסוח על שום שלב, מתיאור המשקה המשביע כמאכל, ועד הגרעפס והפליטה, ההרדמות המתוקה, וכאבי הבטן.

*

2. הבשורה למרים

וַיְהִי בַּחֹדֶשׁ הַשִּׁשִּׁי וַיִּשְׁלַח אֱלֹהִים אֶת-גַּבְרִיאֵל הַמַּלְאָךְ גָּלִילָה אֶל-עִיר אַחַת וּשְׁמָהּ נְצָרֶת׃ אֶל-בְּתוּלָה מְאֹרָשָׂה לְאִישׁ אֲשֶׁר-שְׁמוֹ יוֹסֵף מִבֵּית דָּוִד וְשֵׁם הַבְּתוּלָה מִרְיָם׃ וַיָּבֹא הַמַּלְאָךְ הַחַדְרָה וַיֹּאמֶר אֵלֶיהָ שָׁלוֹם לָךְ אֵשֶׁת-חֵן יְהוָֹה עִמָּךְ בְּרוּכָה אַתְּ בַּנָּשִׁים׃ וְהִיא בִּרְאוֹתָהּ נִבְהֲלָה לִדְבָרוֹ וַתֹּאמֶר בְּלִבָּהּ מָה הַבְּרָכָה הַזֹּאת׃ וַיֹּאמֶר לָהּ הַמַּלְאָךְ אַל-תִּירְאִי מִרְיָם כִּי-מָצָאתְ חֵן לִפְנֵי הָאֱלֹהִים׃ וְהִנָּךְ הָרָה וְיֹלַדְתְּ בֵּן וְקָרָאתְ אֶת-שְׁמוֹ יֵשׂוּעַ׃ וְהוּא גָּדוֹל יִהְיֶה וּבֶן-עֶלְיוֹן יִקָּרֵא וַיהוָֹה אֱלֹהִים יִתֶּן-לוֹ אֶת-כִּסֵּא דָּוִד אָבִיו׃ וּמָלַךְ עַל-בֵּית יַעֲקֹב לְעוֹלָם וָעֶד וּלְמַלְכוּתוֹ אֵין קֵץ׃ וַתֹּאמֶר מִרְיָם אֶל-הַמַּלְאָךְ אֵיךְ יִהְיֶה הַדָּבָר הַזֶּה וַאֲנִי אֵינֶנִּי יֹדַעַת אִישׁ׃ וַיַּעַן הַמַּלְאָךְ וַיֹּאמֶר אֵלֶיהָ רוּחַ הַקֹּדֶשׁ תָּבוֹא עָלַיךְ וּגְבוּרַת עֶלְיוֹן תָּצֵל עָלָיּךְ עַל-כֵּן קָדוֹשׁ יֵאָמֵר לַיִּלוֹד בֶּן-הָאֱלֹהִים׃ וְהִנֵּה אֱלִישֶׁבַע קְרוֹבָתֵךְ אֲשֶׁר קָרְאוּ-לָהּ עֲקָרָה גַּם-הִיא הָרָה לָלֶדֶת בֵּן בְּזִקְנָתָהּ וְזֶה לָּהּ הַחֹדֶשׁ הַשִּׁשִּׁי׃ כִּי לֹא-יִפָּלֵא מֵאֱלֹהִים כָּל-דָּבָר׃ וַתֹּאמֶר מִרְיָם הִנְנִי שִׁפְחַת יְהוָֹה יְהִי-לִי כִּדְבָרֶךָ וַיֵּצֵא מֵאִתָּהּ הַמַּלְאָךְ׃

הבשורה על פי לוקאס (ושימו לב שבניגוד ל"רוח הסיפור" של מאן, המלאך דווקא מסתמך על כוחו של הנס. "כִּי לֹא-יִפָּלֵא מֵאֱלֹהִים כָּל-דָּבָר").

יש אינספור ציורים של הבשורה למרים. כמה מהיפים שבהם הבאתי באחד מפרקי זרעי האהבה, והם יכולים להיות שימושיים גם לענייננו. והפעם ענייננו הוא האופן שבו מוגנב תוכן הבשורה – כלומר העיבּוּר ללא חטא, ההפרייה באמצעות רוח הקודש – לתמונה. התוכן מופיע גם בגלוי כמובן: הטוהר של מרים מיוצג בדרך כלל על ידי השושן הצחור (חבצלת, בשמו העממי) שהמלאך אוחז, ורוח הקודש נוכחת בדמות יונה או יונים. אבל ברבות מן התמונות מרומז-מוצפן גם האקט עצמו בדרכים גנובות ועקיפות אמנם אבל לא פחות (ואפילו יותר) סוגסטיביות.

הבשורה למרים, סימונה מרטיני

הבשורה למרים, סימונה מרטיני, המאה ה14, לחצו להגדלה

הבשורה למרים, סימונה מרטיני, פרט

הבשורה למרים, סימונה מרטיני, פרט, לחצו להגדלה!

.

הנה כאן למעלה, בציור היפהפה של סימונה מרטיני, המילים המוזהבות של הבשורה מכוונות לאוזנה של הבתולה הנרתעת בסרבנות, אבל למטה, בקו אברי המין היא מחזיקה ספר אדום כמו השמלה התחתונה שלה. לספר יש מנעולים כמנהג ימי הביניים, אבל הם פתוחים, אחד הסוגרים מונח על כרכוב הכסא, נועל אותו וסודק אותו בו בזמן, הוא כאילו חוצה אותו לשניים (לעומת הכרכוב השני השלם והלא נגוע) ולבסוף אצבעה מחזיקה את הספר הווגינלי פתוח.

סינדי שרמן, באחד מן הפורטרטים ההיסטוריים שלה. היא בוודאי

סינדי שרמן, באחד מן הפורטרטים ההיסטוריים שלה. חותכת את היד בקו הערווה ומחליפה אותה בספר פתוח. היא בוודאי הבינה את החפצים של סיפורי הבשורה

.

הבשורה למרים, ויטורה קרפצ'ו

הבשורה למרים, ויטורה קרפצ'ו, 1450-1526 לחצו להגדלה

.

בציור של ויטורה קרפצ'ו לעומת זאת, היונה נורֵית בתוך מעין קרן אור פאלית ספק לתוך ראשה של הבתולה, ספק לתוך חדר השינה המוקטן המצויר ברקע. המסך המכסה את חדר השינה מופשל ומגלה את תוכו האפל, ואין צריך לומר (שוב) שהמסך אדום כמו שמלתה של הבתולה. למעשה המלבן שתוחם את אזור האגן שלה (המתחת לשולחן שלפניו היא כורעת), הוא מעין שכפול של חדר השינה המופשל, כולל הבד האדום, האפלה ואלמנטים חסרי חשיבות כמו המלבן החום בצד. אפילו הכתם הבהיר של כרכוב העמוד הפולש לתוך השחור שמתחת לשולחן, הוא מעין הד-ראי עמום של המיטה המוצעת.

ויטורה קרפצ'ו, הבשורה למריה, פרט

ויטורה קרפצ'ו, הבשורה למריה, מתחת לשולחן, פרט

ויטורה קרפצ'ו, הבשורה למריה, פרט

ויטורה קרפצ'ו, הבשורה למריה, פרט, חדר השינה הוא בדיוק בגודל של המלבן מתחת לשולחן

הבשורה למרים, אורציו ג'נטילסקי, 1563-1639

הבשורה למרים, אורציו ג'נטילסקי, 1563-1639

אורציו ג'נטילסקי עוד יותר מפורש ומתקרב למודע. ראשית הסצנה שלו מתרחשת בתוך חדר שינה, הבתולה צמודה למיטה המוצעת. מעל לראשה תלוי מסך אדום (כמו שמלתה, כרגיל) עם קפלים וגינליים. היונה עפה מן החלון ספק לתוך הקפלים, ספק לתוך ראשה של הבתולה. והפרט הכי מסגיר – המלאך מצביע ישר לתוך קפלי המסך בעוד שהבתולה שמרימה את ידה במין התגוננות מביטה דווקא למטה, אל החלק התחתון של גופה, וכאילו מסגירה שזה אותו דבר.

*

3. פין אפ גירלס

ציירי הבשורה אמנם שמרו (בדרך כלל) על עמימות ועדינות (פתאום עולה בדעתי שגם האחים גרים עשו את זה בסיפור המופלא בת האיכר החכמה שעליו כתבתי פה). אבל הניסיון לדמיין ולהמחיש את העיבור ללא חטא גובל בעל כורחו בפורנוגרפי.

גם לציירי הפין אפ גירלס, הפוסטרים הפורנוגרפיים של המחצית הראשונה של המאה העשרים היה אסור להראות אברי מין (פות היה אסור מכל וכל, וגם שדיים גלויים היו נדירים מאד). וגם הם השתמשו בחפצים יומיומיים כתחליפים. רק שבעוד שהציירים הדתיים פנו לתת מודע (כמו התומאס מאן שלמעלה), הציירים הפורנוגרפיים מסמנים את המטרה על ידי הפשלת הבגד או על ידי תנוחות מוזרות ששמות את אזור הסקס בפוקוס, ואז תוחבים את החפצים קדימה וקורצים בישירות ובגסות.

[בעצם מתבקש פה דיון על הזיקה בין חפצים כמטפורות ומטונימיות לבין החפצת נשים, אבל לא הפעם.]

הנה שלוש דוגמאות מתוך אינספור. אצל Gil Elvgren האישה מטאטאת את הלכלוך (קריצה נוספת) מתחת לשטיח ורדרד בצבע עור, בעזרת מטאטא פאלי.

1Gil Elvgren

2ZOE MOZERT

.

אצל Zoe Mozert (בתמונה למעלה) אלה המברשת והדלי. כמו בשיר מנקה הארובות האומלל מתוך מילקווד של דילן תומאס (רק בלי החן וההומור והעצב של תומאס).

… עד אישה צעירה ריחמה.
מנקה ארובות מסכן היא אמרה
שחור כמו אלוף בקלפים
הו, איש לא ניקה את אֲרוּמְבָּתִי
מיום שהלך אלופי.
בוא ונקה את אֲרוּמְבָּתִי
בוא ונקה את אֲרוּמְבָּתִי
היא הסמיקה והיא נאנחה,
בוא ונקה את אֲרוּמְבָּתִי
בוא ונקה את אֲרוּמְבָּתִי
ותביא ת'מברשת שלך!

ואילו אצל Harry Ekman (בתמונה למטה) החצאית מופשלת והסוודר נפרם בעליזות, כדורי הצמר מהדהדים שדיים והמסרגות הנעוצות בתוכם מציירות את משולש הערווה. (כמעט פיוטי בזכות ריבוי הכדורים והאופי הרישומי המינימליסטי של ערוות המסרגות…)

.

3HARRY EKMAN

*

גם הארכתי מאד וגם לא רוצה לערבב את הציור הנפלא בחברה הזאת, אז הסיום בפעם הבאה. לבשורה האחרונה של פרה אנג'ליקו

ועוד משהו בעקבות התגובות – רוני ה. העיר שלא ברור לו הקשר בין החלקים והוא צודק – שניהם מתקשרים לחלק השלישי והאחרון.

*

עוד בסביבה

אלכס ליבק, ג'וטו, פיתוי

מרחב של גברים שרועים באמבטיות ומשתעשעים בצמות כרותות

כל אחד תופס איבר אחר

בואו נדבר על נתון של מרסל דושאן

היה היה לי בעל זעיר כאגודל, או כשאמא אווזה פגשה את ויטו אקונצ'י

.

*****************************

ובלי שום קשר אבל חשוב מאד

ספריית גן לוינסקי  למהגרי עבודה ופליטים מחפשת מנהל!

כל הפרטים כאן. אתם מוזמנים להפיץ

***************************

Read Full Post »

השתתפתי בפאנל בכנס הפנקס לספרות ילדים, בצד מירה רשתי, שהם סמיט ושירה לפידות. יותם שווימר הנחה: מה מרגיז אותך בספרות הילדים שיוצאת כאן ועכשיו? הוא שאל בפתיחה. וזה מה שעניתי בערך:

מדאיג אותי שספרי הילדים שיוצאים היום הם יותר מדי בסדר; יותר מדי חינוכיים, יותר מדי פוליטיקלי קורקט (הפוליטקלי קורקט הוא החינוכי החדש), יותר מדי נחמדים ורגילים. זה נעשה מתוך כוונה טובה כמובן, כדי להגן על הילדים.

אבל נשאלת השאלה מהי הגנה? האם ריכוך וסינון כל מה שאפל ומפחיד ומכוער הוא הגנה? (במילה אחת – לא).

נפש של ילד היא יותר רכה משל מבוגר – הכל אצלו רך יותר, לא סתם קוראים לתינוק "הרך הנולד" – אבל לא פחות עוצמתית. להפך.

בכנס עצמו היתה דוגמא חיה: הסופרת תמר ורטה-זהבי סיפרה על התקופה שקדמה למלחמת ששת הימים. היא היתה בת שבע בערך וכל כך פחדה מהמילים האלה שריחפו באוויר: "אויב" ו"מדינות האויב" שלא לדבר על "לזרוק אותנו לים". כמה חודשים אחרי המלחמה הופיע בחצר ביתה מחמוד מחברון שהפך לגנן השכונתי. ובלשונה שלה:

אני נורא אהבתי את מחמוד. הרגשתי שגם הוא אוהב אותי. כשלימד את עצמו עברית הייתי יושבת לידו והיינו סתם מדברים.
מושגים כמו קולוניאליזם, פוסט-קולוניליזם או כיבוש לא העיבו עדיין, ברוך השם, על האהבה שלי אליו.
ואני זוכרת  ששעות הייתי הופכת והופכת בשאלה, והיה לי הרבה  זמן לחשוב כי באותן שנים הייתי נורא חולנית – האם מחמוד הוא האויב?  ואם כן, מה הוא עושה בחצר שלי.  ואיך זה שהאיש הכי נחמד שאף פעם לא נוסע לחו"ל לכמה חודשים כמו אבא שלי ותמיד מקבל את פניי בחיוך ובברכות יכול להיות האויב.
בוקר אחד כשכולם היו בבית-הספר ואני שנשארתי לבד בבית,  שמעתי את מחמוד משקה את הגינה שלנו. ובאותו בוקר, כמו שאפרוח בוקע מהביצה לאט, לאט ובכוחות עצמו, בקעה אצלי התובנה שיותר אף אחד לא יגיד לי  שיש לי אויבים. כי לי אין אויבים! וכשהתובנה הזאת צעקה את עצמה – לי אין אויבים – הצטרפה אליה תובנה הרבה יותר מרגשת.  אמרתי לעצמי משהו כמו: להחליט שאין לי אויבים זה באמת לחשוב. הרגע חשבתי בעצמי ולא חשבתי את המחשבות של האחרים.
את חווית ההיסדקות  של הבניית המושג אוייב, חוויה שעברתי בזכות האהבה למחמוד מחברון, אני מנסה להעביר לקוראים ולקוראות של ספריי.

ילדה בת שמונה, תובנה בסדר גודל של מורים רוחניים.

לפעמים שוכחים שההתבגרות לא מביאה רק שכלולים והרחבות אלא גם צימצומים, חסימות וקיצוצי כנפיים. הגנה באמצעות סינון היא עסקת חבילה עם הקטנה והחלשה, ולא תמיד זה צומח בחזרה. קראתי פעם שאם אדם נולד עם ראייה תקינה לגמרי מבחינה פיסיולוגית אבל לא השתמש בה (עיניו כוסו נניח, בגלל סיבה עלומה) הוא יישאר עיוור גם כשיוסר הכיסוי. אחרי זמן מסוים בלי שימוש מאבדים את כושר הראייה.

שנית, אפלה זה דבר שמסתנן. כמו אור. אי אפשר לחסום אותה. במקרה הקל זו אפלה יד שנייה שמסתננת דרך המועקות והטרדות של ההורים. במקרה היותר קשה והלא כל כך נדיר, היא מגיעה ישירות לילדים. כשהספרים המסוננים מתכחשים לה נולדת סתירה בינם לבין החיים. יפיוף וצביעות (שלא לומר שקר) הם קרקע גרועה לצמיחה.

שלישית, אין לנו מושג מה מפחיד ילדים. אין בכלל דבר כזה "ילדים". כל אחד הוא שונה. אנחנו סתם משליכים את הפחדים שלנו; מגינים במקום שלא דרושה הגנה ומתרשלים במקום שהיא נדרשת. הבן הקטן שלי לא התרשם מהמכשפה של (הסרט) הקוסם מארץ עוץ, אבל לעומת זאת היה פורץ בזעקות בכל פעם שדורותי היתה קוטפת תפוח והעץ היה מכה על ידהּ. את הקטע הזה היה צריך להריץ.

רביעית, גם הורים מסורים עם כוונות טובות לא יכולים להיות כל מה שהילדים שלהם צריכים. ואחרים גם לא מנסים. מזל גדול שיש ספרים כי סיפורים יכולים להציל, לא סתם כתבתי על זה ספר. כשהייתי בכיתה ב' שעל נוראותיה סיפרתי במקום אחר – קראתי לראשונה את עץ השיער של מרי דה מורגן. אי אפשר להגזים בעוצמת המפגש עם הספר. הוא לא גונן עלי ולא נתן לי עצות מעשיות. הוא היה לי תיבת תהודה, הוא פתח לי חלון במקום שבו היה קיר, חומה. חלון לעולם הפנימי שלי, שהמציאות לא הכירה בו, שלא לומר דרסה. הספרים העצימו אותי. בזכותם הייתי פחות בודדה.

קשה לי להאמין שמישהו היה מוציא היום את "הילדה אילת" למשל (עוד שיר-סיפור עם הרבה כוחות הצלה). ואני יכולה להעיד מנסיוני כמה מרי דה מורגן מפחידה את המו"לים. רציתי לתרגם אותה כדי להחזיר ולהרבות את המתנה. כמה וכמה הוצאות התעניינו וקבלו רגליים קרות. מי יהמר על ספר כל כך מוזר ואפל ולא צפוי. ומה יהיה על הילדות הבודדות והכועסות שזקוקות לתרופת הפלא הזאת בדיוק?

***

ואם מדברים על עוצמת נפש שאינה תלויה בגיל – אי אפשר לסיים בלי לורטה, ילדה עוורת מכיתה ז' שאליה התוודעתי דרך נֶהֱגָה בחשכה, הספר הנפלא מאד של ונדה יוקנייטה ושל הילדים שראיינה. אביה ואחותה של לורטה מתו ואמה אלכוהוליסטית. אני מביאה כאן קטעים מהשיחה בינה לבין ונדה יוקנייטה (ותודה לסיון בסקין המתרגמת ששלחה לי את הטקסט).

ו.י.                    הפכת לזו שמטפלת באמא שלה?

לורטה               כן. עכשיו אני כבר הפכתי למשהו כזה.  וגם בגלל זה היא הכי יקרה לי בעולם.

ו.י.                    משום שהיא לאט לאט נעשית הילדה שלך?

לורטה               היא ממש אמרה ככה: אני הילדה הזקנה שלך. קודם היא היתה אומרת לי שביצים לא מלמדות את התרנגולת, ועכשיו להיפך, אומרת שביצה יכולה ללמד את התרנגולת אפילו יותר ממה שהתרנגולת עצמה יכולה ללמד את הביצה.

ו.י.                    מה, למשל?

לורטה               יש מקרים כאלה, שאמרתי לה, שיירד גשם, הרי אני מרגישה טוב יותר מאדם רואה, והשכנים מאשרים את זה. אני יודעת על פי ריח האוויר שיירד גשם. פעם אחת אמרתי, אמא, תלכי לקניות, אני מרגישה שבקרוב תהיה סערה. והיא אמרה, הביצים לא מלמדות את התרנגולת, אני עצמי רואה על פי השמים, וכל מיני כאלה.

ו.י.                    ובאמת התחילה סערה?

לורטה               כן. כן. בהתחלה היה בחוץ ריח כזה של אש. אבל השמים עדיין לא היו נורא קודרים, אחרי זה כבר התקדרו.

ו.י.                    ומנין אותו ריח של אש?

לורטה               לא יודעת. אולי האטמוספרה איכשהו מתכוננת לסערה?

ו.י.                    היה אויר מאוד לוהט?

לורטה               אולי האטמוספרה היתה לוהטת, בגלל זה זה ככה. זה דומה לשריפת כבלים מאריכים.  כזה לא ברור. צריך לרחרח ככה מאוד בעדינות. ככה בזהירות. לא מרגישים את זה כמו שלמשל מרגישים את ריח הבצל כשהוא מיטגן.

ו.י.                    מעולם לא ראית?

לורטה               מעולם לא ראיתי, אם כי אמא אמרה שכשנולדתי, במידה מסוימת הגבתי לאור.

ו.י.                    איך את לומדת על העולם?

לורטה               אני מדמיינת אותו באמצעות נגיעות. איך להסביר את זה. העולם הוא הכל, גם ריח, גם מגע, גם קולות, וגם הדבר שאני יושבת עליו, כל דבר שמקיף אותי, זה העולם בשבילי.

ו.י.                    זה מאוד כואב לא לראות?

לורטה               לא. בכלל לא. לפעמים אני אפילו שמחה. הרי אין לי מגבלות שכליות. ברור שלאמא זה מכאיב. פעם אחת הייתי בקשר עם מרפא על טבעי, נו, מומחה לביו-אנרגיה, והוא אמר לי: האם היית רוצה להתחיל לראות. ואמרתי לא, אני רוצה להיות כמו שאני.

ו.י.                    למה?

לורטה               הרי אני לא מבינה מה זה אומר לראות. אני לא יודעת מה זה מראה עיניים, איך זה באמת נראה. רוצה להיות כמו שאני.

ו.י.                    בדיוק כמו שהרואים לעולם לא ירצו להתעוור.

לורטה               בדיוק כך אני מסבירה. זה בדיוק אותו דבר. אני לא יכולה להבין, למה הרואים לא יכולים לדמיין את חייו של עיוור. הרי  אני לא יכולה להתחיל לראות, והם כן יכולים להתעוור.

ו.י.                    אולי רק להתעוור זה לא מספיק?

לורטה               פעם נתתי לאמא להריח פרח שעוד לא פרח, היא אמרה שהיא לא מריחה שם כלום. ולי זה מריח כמו ירק. אף על פי שמרבית האנשים הרואים אומרים שלמים אין ריח, בשבילי יש להם ריח. אפילו לשני דברים נפרדים נטולי ריח, יש ריח. האנשים הרואים אומרים שאין ריח. אני גם אמרתי שאין להם ריח, אבל הריח שאין להם, שונה. אם הריח שאין להם, שונה, זה אומר שריח כלשהו קיים.

ו.י.                    זה נכון שאצל האנשים שלא רואים הראייה מוחלפת על ידי השמיעה?

לורטה               נו, למשל, כשהייתי קטנה, סבתא לקחה את הספל שלי. אמרתי, אמא, סבתא לקחה את הספל שלי. אמא אמרה: בטח לא את שלך. היא צריכה לראות בעיניים, ואני שומעת הכל לפי תווים. הרי ספל, כל חפץ מצלצל. יש לו תו. נוגעים בכל ספל בכפית, הוא הרי מצלצל. פעמון גם כן מצלצל. וגם הספל בדיוק ככה. חפצים מצלצלים לא יכולים לצלצל ללא תו. לא יכולים. וכל ספל, גם אם הוא מיוצר בדיוק אותו דבר, מצלצל באופן נפרד. הרי אי אפשר לעשות ספל לגמרי זהה – מילימטר למילימטר. אני חושבת שלא ממש אפשר. הרי חליליות זהות לא מצלצלות כאחת. מורגש שמנגנים שני קולות ולא אחד. לעץ, כמובן, אין תו, אבל הוא בכל זאת מצלצל. אפשר גם לנחש איזה עץ זה.

ו.י.                    האם אפשר לומר שבגלל ייסורייך נעשית חזקה יותר?

לורטה               לא ממש. אני מרגישה כל כך חסרת אונים.

ו.י.                    מדוע את סולחת לאמא ולא באה אליה בטענות שהיא לא דואגת לך מספיק?

לורטה               אני לא באה אליה בטענות, כי אני מאוד אוהבת אותה. ובכל זאת, לא קורה שהיא לגמרי לא מטפלת בי. היא שומרת עלי, מפרנסת, אנחנו מתקשרות. לא קורה שהכל רק רע ורע. גם אם היא לפעמים מתנהגת רע, הרי זה לא מתוך רצון רע. היא אומרת שסבתא פגעה בה בילדותה, שתתה עוד יותר. ולא היתה חוזרת הביתה. ילדים בני חמש היו מטפסים על כיסא ומבשלים לעצמם איטריות.

ו.י.                    מהי [שמחה]?

לורטה               שמחה… שמחה זה מגוון.

ו.י.                    מגוון?

לורטה               איך אני אסביר? זה גם עצב, גם נועם, גם פחד, גם צחוק, הכל כמו בדיפוזיה.

ו.י.                    החוויות המגוונות ביותר, כולן יחד?

לורטה               אם תתעצב טיפונת יותר מדי, זה כבר יהיה עצב. אבל אם טיפונת מהכל בחלקים שווים, אז זו כבר שמחה. בשבילי החיים עצמם מלאים בשמחה.

לורטה               אני לא יודעת איך זה באמת, לי בכלל נדמה שאנשים רואים חולמים, אבל לא מדברים עם עצמם. מה שהם חולמים, הם משתדלים להגשים, מתכננים, לומדים, אבל אין להם קשר כזה עם עצמם. ככה אני חושבת.

ו.י.                    קשר עם עצמך, זה אומר שיש לך את עצמך?

לורטה               יש לי את עצמי. לכן החיים כל כך יקרים לי. הכל בחיים יקר לי. גם הכאב. גם כאב גדול מאוד יקר לי. אפילו אבן קטנטונת יקרה לי. חושיי אומרים שאני בכל מקרה צריכה לחיות. לא יודעת, אני רוצה לחיות. ממש רצון מאוד חזק כזה.

ו.י.                    מה את חושבת, למה אנשים רבים כל כך לא מעריכים את החיים?

לורטה               אולי הם רוצים משהו גדול מהחיים. אבל אין שום דבר גדול מהחיים. אין שום דבר גדול יותר.

 *

ובלי שום קשר – תראו מה יאיר גרבוז כתב על סיפורים יכולים להציל

*

עוד דיאלוג מנהגה בחשכה וקטעים מראיון עם הסופרת 

וגם

צנזורה של טעם?

הילדים שרצו לקרוא

פרוייקט מרי דה מורגן

על הילדה איילת

*

ולכל המעוניין (לחצו להגדלה):

Read Full Post »

קשה לכתוב על טִינְקֶרְטַנְק הספר החדש של נורית זרחי ודוד פולונסקי. לא בגלל שהוא מסובך אלא להפך, מפני שהוא כל כך צלול שחבל לבחוש ולהעכיר אותו בהסברים. אז אני אתעסק רק "בקצוות הכשופים" (אם לשאול ביטוי מתנינה). שלוש הערות: על שמות, על נפילה ועל מעוף.

*

וראשית תקציר (מקוצץ באכזריות ועתיר ספוילרים. עדיף בהרבה לקרוא את הספר):

טינקרטנק היא פיה קטנה ומגושמת ששוברת דברים ודורכת עליהם בטעות. "את, את אסונית," קובעת מלכת הפיות ומעיפה אותה מן השמים. עורבת בשם מיס עוֹבֶרְיָן לוקחת אותה לפרופסור לייעוץ. "אני חושבת שאני בטעות," מסבירה טינקרטנק לפרופסור, "אם אני כבדה למה אני פיה ואם אני פיה למה אני כבדה?" הפרופסור מגיע למסקנה שהיא ילדה וממליץ לה ללכת לבית ספר, לכיתה גימל. אבא ואמא יבואו לקחת אותה בסוף הלימודים. טינקרטנק מסכימה. "אתה חושב שאני מתאימה?" היא מבררת בכל זאת, ברגע האחרון. "אה, בטח, כל הילדים שואלים את עצמם את השאלה הזאת," הוא עונה.

*

שמות של פיות

למה "טִינְקֶרְטַנְק", זה מובן מאליו; כמו "טינקרבל" של פיטר פן, רק שה"בֶּל" (פעמון, וגם יפהפיה, בצרפתית – נכתב אחרת אמנם, אבל מבוטא אותו דבר) הוחלף בטנק.

מלכת הפיות לעומת זאת, נקראת קָלֶרְדָה דֶה גְּרַם.

קלרדה על משקל שמות כמו גריזלדה, מלשון "קל" בניגוד לכבדות הטנק של הגיבורה. שם המשפחה מהדק את הזיקה בין אצילות לקלילות – "דה גרם".

קרואלה דה ויל, פושטת העורות והפרוות

.

אבל: קָלֶרְדָה דֶה גְּרַם מזכיר גם את קְרוּאֶלָה דֶה וִיל המרשעת מ"מאה כלבים ואחד"; קרואלה= Cruella  כלומר "אכזרה", ודה ויל de Vil האצילי לכאורה, הוא בעצם פיצול מְצוּרְפָת של devil  – שד, שטן (בתרגום הישן אגב, קראו לה עריצה מַדַיַאש – שׂיכּול של המילה אשמדַי – לא פחות סוגסטיבי, עם טאץ' הונגרי).

טינקרטנק המסכנה מועכת את עוגת היומולדת של המלכה.

"טינקרטנק!" צועקת קָלֶרְדָה המלכה,
"ואתן, קְלֶמַנְטִיקָה וקוּקוּלִיקָה, עוזרותי הנאמנות –
תקנו את העוגה מִיָּד."

הפנייה הרשמית אל "קְלֶמַנְטִיקָה וקוּקוּלִיקָה, עוזרותי הנאמנות" ממוסגרת בצרחה מצד אחד וב"מִיָּד" רודני מצד שני. לפיות, מסבירה קלרדה בהמשך, "יש שכל כמו לפֵרות, לכן הן אוכלות גבעולי פטרוזיליה, לבבות פרחים וגרגרי סוכר."

זוהי תזונה קסומה וציורית, מעין קומפוזיציה קטנה של קווי גבעולים ארוכים-ירוקים, לבבות חמודים ותפזורת מתוקה של גרגרים, אבל יש לה קצת טעם לוואי: האם רק אני מרגישה קרבה צלילית מסוכנת בין "פֵּרות" ל"פָּרוֹת", או חוששת שהפטרוזיליה כדרכה, תיתקע לַפֵיות בין השיניים, או מרגישה שזה קצת קניבלי (נוסח אמא של שלגייה) לטרוף לבבות של פרחים?

האם החורגת עם הקופסא שהכינה ללבה של שלגייה

בשמותיהן/כינוייהן של הסגניות קְלֶמַנְטִיקָה וקוּקוּלִיקָה יש משהו מגוחך והמוני, אבל זה עוד כלום לעומת קָלֶרְדָה; בילדותי (וגם בילדותה של נורית זרחי, מן הסתם) היו מוכרים לַקֶרְדָה על פי משקל בחנויות מכולת. ואני לא יכולה שלא לשמוע את ה"מאה גרם לַקֶרְדָה" כמין הד מעופש ל"קָלֶרְדָה דֶה גְּרַם" המתנשא.

לקרדה דה גרם

בתמונה למטה: המלכה קלרדה דה גרם, אייר דוד פולונסקי. מאחורי הכנפיים אפשר להבחין בקלמנטיקה וקוקוליקה מתקנות את העוגה. בעדשות המשקפיים משתקפת טינקרטנק המסכנה "שהקרם חדר לה אפילו לעיניים". גם פולונסקי כמו זרחי אינו נוטה חסד לקלרדה. הוא אינו מעז להתחצף בגלוי, ורק ממקם לתומו שני תלתלים מושלמים בדיוק מתחת לבתי השחי החלקים שלה.

דוד פולונסקי, קלרדה דה גרם, מתוך טינקרטנק מאת נורית זרחי

*

כוח הכובד

"קל זה מה שעף מעצמו," מסבירה קלרדה לטינקרטנק.
"פיות לא עשויות כוונות," היא מטיפה לה בהמשך, "הן לא עשויות רצונות, הן עשויות בדיוק מההפך מזה."

המתח בין קלות החן לכובד הרצון והמודעות הכאיב גם לי ולגיבורה של ספרי טבע דומם. למשל:

הילדה עצמה הסתייגה מהחיוביות הגסה מעט של הרצון, מהבהירות הגדולה, מהכוח הנדרש בהפעלה. הרצון נועד לחזקים והיא היתה קטנה וחלשה. היא פחדה שהמאמץ יעוות אותה כמו את הזית הזקן; כל כך התאמץ לגבוה כמו שאר העצים, אבל רק שריריו התעבּו והתעוותו. וגם האפרוריות הזכירה לה את עצמה, והעלים העבים האטומים כמו אהיל כבוי. … היטב ראתה את ההבדל בין מי שחי בין איסורים (כמוה) באור האכזרי של השמש, לבין מי שמתעטף (כמו אמהּ) בקטיפה הקרירה של הלילה. אפילו האוכל לא מצריך לעיסה מגושמת או בליעה, הוא זורם מעצמו ישר לתוך הדם, נקרש לפני ירח במקום סתם ראש גדול, מתקמר לשדיים ואחוריים במקום בטן ילדותית (המכנסיים משנה שעברו בקושי נסגרו עליה ורוכסן המתכת צבט).
שמלותיה הדקות של האם לא צולקו ברוכסנים, לא יוּבּלו בכפתורים או נוקבו בלולאות. ובכלל התנזרה מכל מאמץ או עימות; את הספרים הרבים שהתחילה לא טרחה לגמור, ובשעת הקריאה מעולם לא פתחה אותם בכוח ולא עיקמה לכיוון ההפוך (כפי שעשו אחרים והותירו קמטים מכוערים בגבן של הכריכות הרכות) אלא החזיקה אותם ברישול ביד אחת, הדפים התקמרו לימין ולשמאל כמו ציפורים במעופן.

[מתוך טבע דומם מאת מרית בן ישראל. בהמשך מגלה הילדה את כוח הכובד ומסיקה שהחוטים הסמויים שקושרים אותה לאדמה הם הרבה פחות גמישים מהחוטים של אמה, הרבה יותר קצרים וצפופים]

בתמונה למעלה – דוד פולונסקי, הפרופסור, מבט מלמטה. ומתחת – טינקרטנק, מבט מלמעלה.

.

מלמעלה למטה – זו התנועה של הספר, של הנפילה. זו מן הסתם הסיבה (המודעת או לא) לפורמט המלבני העומד, וגם לתסרוקת של טינקרטנק. בראיון לפנקס מסביר פולונסקי שהפך את השיער לשפיצי כדי להוסיף תו של חדות לאופי. אבל אני נזכרתי דווקא בתסרוקתו של אמרגן האיגרוף דון קינג ב"כשהיינו מלכים" הסרט התיעודי הנפלא. כמה סופרים ופרשני איגרוף מתאמצים לתאר את התסרוקת; מישהו טוען שככה נראה שיער כשנופלים לתוך פיר של מעלית… Falling through an elevator shaft.

דוד פולונסקי, טינקרטנק, תסרוקת של נפילה (פרט)

דון קינג, התסרוקת

.

ילדים תמיד רוצים לעוף

וישנה כמובן מיס עוֹבֶרְיָן העורבת הקטנה-גדולה שנוחתת על כתפה של טינקרטנק וגם נושאת אותה על גבה. מיס עוֹבֶרְיָן זה קצת כמו מיס O'brien  הבריטי, וגם עורֵביָן בשיכול אותיות (עוד חיזוק לחילוף קלרדה-לַקֶרדה) שלא לדבר על הזיקה למַעֲבָר ולעבריָנות…

אחד הדברים המכאיבים והנפלאים בסיפור הוא המציאותיות שלו. הוא מצחיק (מאד, לעתים) אבל נטול סוכר ודוק של אשליות. הוא כאילו מתיישב על הפנטזיה שלו לא בכוונה כמו שטינקרטנק מתיישבת על מוס התות של המלכה; טינקרטנק אינה אמורי אשיג אטוסה. היא לא פיה אינדיבידואלית שנבעטת ומנצחת את השיטה.

אמורי אשיג אטוסה והסוסים הנהדרים שכשפה, איור רותו מודן

טינקרטנק מוותרת על חלום. לא שהחלום הוא כזאת מציאה; בקלילותן הנכספת של הפיות יש אטימות, קור וּוולגריות. ומי שנחלצת לעזרתה אינה ציפור נפש פיוטית או ציפור דיסנית חמודה. עורבים מקושרים באופן מסורתי לכוחות המוות וקריאתם מבשרת רעה. כשהייתי קטנה התחלתי לכתוב ולצייר קומיקס על המלחמה הנוראה בין עיר הציפורים לעיר הפחד, ואני זוכרת שלעיר הציפורים היה יתרון כי היו להם עורבים שאכלו את הגוויות. אבל מיס עוברין היא לא עורבת של בלדות אלא ציפור מעשית, נבונה, חברותית, לקחנית (עבריינית) וסתגלנית. בת לוויה מתבקשת לפֵיָה במשבר.

למעלה: פיות מציאותיות; שתי נשים אמיתיות המטפחות לוק בובתי. מתוך הכתבה הפסיכיתהזאת. כלומר לא הכתבה פסיכית אלא המציאות שבה עושים רוורס למטמפורפוזה

.
ואולי התעצבתי יותר מן הדרוש, כי תמונת הפתיחה של הספר הזכירה לי את שורות הפתיחה של "לורליי" השיר שכתב פנחס שדה על אהובתו שהתאבדה בקפיצה ממגדל:

מי זאת נוסעת בַּפולקסווגן
בין ההרים הכחולים?

סיגליות מַטות פניהן:
"שרק לא יהיה אֶקְצִידֶנְט".

דוד פולונסקי, תמונת הפתיחה, הכל בהיר ושמיימי אבל טינקרטנק לבד, כולם נסים מפניה

דוד פולונסקי, טינקרטנק, כפולה מסיימת. בהבדל בין תמונת הפתיחה שבה הפיות נסות מפני טינקרטנק, לתמונת הסיום שבה היא יוצאת מחושך לאור עם שני חברים – נמצא כל הסיפור.

ובכל מקרה – אין חסד בעולם הפיות של טינקרטנק, והסיפור אמנם מציע לה להרפות ולעבור למציאות. להכיר במה שיש, בהורים שמחכים לך אחרי בית ספר. טינקרטנק קצת חוששת כי הם לא מכירים אותה, והפרופסור מצדו לא מבטיח שום דבר: "הם יצטרכו ללמוד," הוא אומר (ואני נאנחת בספקנות, בדאגה. זה ללא ספק המשפט שלי בספר. כל ההורים צריכים ללמוד להכיר את ילדיהם, גם אלה שהיו אצלם מהתחלה).

גם פולונסקי מצדו, לא מייפייף ומרכך; יש משהו מבוגר ומפוכח באיורים שלו, אפילו מרתיע לפעמים אבל גם נכנס מתחת לעור. טינקטנק שלו כל כך מבוהלת ודומעת ואמיצה מחוסר ברירה. בית הספר המסורג והצעקני אמנם רחוק מאושר ועושר. ועם זאת – טינקרטנק יוצאת (באיור בית הספר) מחושך לאור. שני ילדים הולכים לצדה. הם לא נסים מפניה כמו הפיות אלא משוחחים איתה ונוגעים בה דרך ידידות, וההורים אכן ממתינים לה בחוץ – אנחנו כמוה, מזהים אותם על פי העורב; אז אולי זה סוף טוב בעצם, להתחבר למציאות? אני לא יודעת; כמו שאומר הפרופסור "ילדים תמיד רוצים לעוף."

דוד פולונסקי, טינקרטנק, כפולה אחרונה (פרט)

***

ואם כבר מדברים על עורבים – קראתי מאמר מדהים שבו אדגר אלן פו מתאר איך כתב את העורב – הכי לא כמו שדמיינתם (לא מומלץ לבעלי תפיסה רומנטית של כתיבה.)

על שירים לעמליה (עוד ספר חדש ומשובח)

אתמול התקיים כנס הפנקס הראשון לספרות ילדים. היה משמח ומרתק. בהמשך לדברים שאמרתי:

צנזורה של טעם?

הילדים שרצו לקרוא

פרוייקט מרי דה מורגן

על הילדה איילת

*

ואפרופו מה שנורית עושה לקלרדה – דויד גרוסמן עושה להינדה קליינפלד

*

Read Full Post »

שלוש הודעות:

האחים גרים

גוסטב דורה, סביבות 1862, כיפה אדומה

ביום שלישי הקרוב, ה-23 לאוקטובר בשעה 18:00 אני מרצה באוניברסיטת בן גוריון על:

תכנים שאי אפשר לכתוב בשפה רציונלית: על אוסף המעשיות של האחים גרים

זו ההרצאה הראשונה בקורס יצירות מופת בספרות העולם – סדרת הרצאות על אבני דרך בספרות העולם, המיועדות לסטודנטים ולקהל שוחר ספרות המבקש להרחיב את אופקיו.

לרשימת ההרצאות המלאה. פרטים נוספים במחלקה לספרות עברית 08-6461132

ההרצאה תתקיים בבניין 92 אולם 1 ויש אפילו מפה (לחצו להגדלה).

*

כנס על ספרות ילדים

ב-5.11.12 יתקיים במדיטק חולון כנס על ספרות ילדים ביוזמת הפנקס כתב עת מקוון לספרות ותרבות לילדים, בשיתוף עם חנות הספרים סיפור פשוט, ובהשתתפות אורנה גרנות, אבירמה גולן, ורד גינזבורג, עטרה אופק, תמר ורטה-זהבי, טלי כוכבי, יותם שווימר, מירה רשתי, שהם סמיט, שירה לפידות, ד"ר יעל דר, מיכל פז-קלפ, תמר הוכשטטר. אורן משה, אורי אשי, חנוך פיבן, נורית זרחי (שיצא לה לפני חמש דקות ספר חדש נהדר בשם טינקרטנק שאייר דוד פולונסקי!) רותו מודן ואני.

במהלך הכנס תתקיים במקום מכירת ספרי ילדים ונוער של הוצאות ספרים עצמאיות המתמחות בספרי ילדים, ויוצגו עבודות של סטודנטים מ"בצלאל" שהשתתפו בסדנת איור בהנחיית רותו מודן.

מחיר כרטיס: 75 ש"ח, סטודנטים – 60 ש"ח, כולל עותק של אסופת שירה מקורית לילדים. להזמנת כרטיסים: 03-5021552.

כאן ניתן לקרוא את התוכניה המלאה של הכנס, וכאן ניתן להתרשם מהבלוגים של המאיירים שלקחו חלק באסופת השירה.

*

ולבסוף שמחה רבה –

ספריית גן לוינסקי פותחת מרכז תרבות במקלט הצמוד לספרייה!

במרכז יערכו קורסים פתוחים לכל במחיר סמלי. תוכנית הקורסים למבוגרים ולילדים, פנייה למתנדבים וכל מה שעדיין צריךכאן.

בואו לחגוג איתנו את הפתיחה, ביום שבת ה20 לאוקטובר, החל מ14:30. בתוכנית: סדנת ג'אגלינג ומופע, איפורי פנים ומופע בועות סבון, הקרנת סרט ילדים בפנים וסדנת אקרובאלנס לכל המשפחה על הדשא, טיפולי פלדנקרייס (לנרשמים בעת האירוע), סדנת יצירה לילדים וסדנת תנועה.
17:00-20:00 הופעות חיות של שלל אמנים – לירון עמרם, שבט המסליט מסודן, הרכב מסורתי מהרי הנובה בסודן, רוז ואפריל מהפיליפינים Jack In The Box, Old Man River
18:30 הרצאה בנושא זכויות פליטים, 20:30 הקרנת סרט מבוגרים אשר ימשיך לשיח פתוח בנושא.

לחצו להגדלה

Read Full Post »

« Newer Posts - Older Posts »