Feeds:
פוסטים
תגובות

Posts Tagged ‘ספרות’

לכבוד יום הולדתי שחל מחר, בארבעה עשר בספטמבר, שהוא גם היום שבו מקריבים ילדות לדרקון, וגם היום שבו קיבל פרנציסקוס הקדוש מאסיזי את הסטיגמטה שלו (אם כבר מדברים על זה), בקשתי רשות ממרים נובופלנסקי לפרסם מייל שכתבה לי בעקבות הכרך הראשון של בנות הדרקון.

זו הפעם הראשונה שאני מבקשת רשות לפרסם מייל שנכתב אלי באופן פרטי.

תודה ענקית למרים על הכתוב ועל ההסכמה.

*

לפני כמעט שנה סיימתי לקרוא את בנות הדרקון וכתבתי לך רק שמאוד אהבתי אותו. ראשית כי הרגשתי שמי אני, הקטנה, שאנתח את הסיפור המופלא הזה (וכל דבר מעבר ל״מאוד אהבתי אותו״ נשמע לי כמו ניתוח) ושנית, כי לא הצלחתי אז לשים במילים את כל מה שהסיפור עורר בי.

רק אחרי הרבה חודשים הצלחתי לשים עליו את היד, על הכעס. שטפתי כלים לבד במטבח באמצע הלילה ואמרתי בקול ״אני כועסת״, ואז פרצתי בבכי, כזה מהסוג שבוכים כשפתאום נוגעים במשהו מאוד אמיתי.

כעסתי על זה שאני אישה, כעסתי על איך שמתייחסים לנשים, כעסתי, אבל ממש – לאבה מתפרצת בחזה. סיפרתי לאיש שלי והוא לא ממש הבין, וכל חיוך שלו הכעיס אותי יותר.

אחרי כמה ימים דיברתי עם אחותי, החכמה באדם. היא סוף סוף קראה את בנות הדרקון ממש לא מזמן כשהייתה בחופשה בסיני, ואני השתמשתי בסיפור כמטאפורה, לנסות להסביר על מה אני כועסת:

״נגיד שנבחרתי להיות נידונה, מילא, על זה אני לא כועסת, זה עניין ביולוגי, רק בנות יכולות…״

פשט: קיבלתי את התפקיד ללדת ילדים, כל חיי הרגשתי באמת בלב שלי שזה חלק גדול מהיעוד שלי. הלכתי לתוך הביצה בלב מלא רצון.

״נגיד ששרדתי את השנה וגם הרגתי את הדרקון ונשארתי בחיים ואני ממש ממש גיבורה, מילא, זה לא שהייתה לי ברירה…״

פשט: ילדתי, התגברתי על כאבים פיזיים, על פחדים, שותתת דם וזיעה וחלב ודמעות. הנקתי וטיפלתי, בלילה וביום, הייתי לגמרי בתוך זה ולפעמים רק בזה. לפעמים זה גרם לי להיראות כמו הנידונה עם השמלה הדהוייה והשיער הסתור לקראת סוף השנה שלה בביצה 🙂 לפעמים תינוק נרדם עם הפטמה בפה, ואני ניסיתי להשתחרר כי ״די, כואב, כבר אי אפשר יותר״ אבל ברגע שהתנתקתי הוא מיד התעורר ובכה, ואני התגברתי על הכאב וחיברתי אותו שוב לציצי, והסתבר שכן אפשר יותר.

שני השלבים האלו, של להיות נידונה ולטפל בדרקון, לא הכעיסו אותי. רציתי בהם וידעתי שאני עושה אותם מצויין.

״אבל זה שמעלים אותי למשפט אחרי כל זה?! זה מה ששובר אותי.״

ככה אמרתי לאחותי. 

אחותי החכמה מהר מאוד עלתה על זה. ״מי שופט אותך? זו את ששופטת את עצמך.״

נכון.

המשפט שהתנהל אצלי בראש שיקלל משתנים שונים, למשל: כמה אני מרוויחה, כמה הספקתי ליצור, כמה טיפסתי בסולם הדרגות (יש לנו דודה במשפחה שבכל יומולדת מברכת ״בריאות, נחת וטיפוס מהיר בסולם הדרגות״), כמה הייתי עם הילדים שלי ובכמה הכרה זכיתי.

במשפט הזה אצלי בראש אני יוצאת רע מאוד. אבל אם אני באמת מקשיבה לעצמי, אני יודעת שלא עשיתי שום דבר רע. והלב שלי זועק שזה מופרך וכל כך רחוק מהצדק, ממש כמו במשפט של מרתה אמל ונועה. איך הם מעיזים לשפוט אותן?? ולהאשים אותן בסעיפים המופרכים האלו, איך??!?

תחילה חשבתי שעלי להחליף את השופטים הכסילים שיושבים על הבמה. ״אמצא שופטים ערכיים יותר״ אמרתי לעצמי בתקווה שאם אברור טוב יותר את השופטים וארשה רק לאלו הראויים לשבת על הבמה, או אז אצא טוב במשפט הזה.

אחותי, שהיא מאוד חכמה (וגם סיימה את הספר ממש לא מזמן אז הפרטים עוד היו טריים בראשה), הזכירה לי:

״הן ברחו. נעה בכלל נגסה באגס ונעלמה, וגם מרתה ואמל הצליחו לברוח!״

וכך החלטתי שאני אברח מהמשפט הזה. לא מעניין אותי בכלל מי יהיו השופטים שיישבו בו, כי אני כבר לא אהיה שם להישפט. אני ארחיק, אצור, אופיע ואגשים את חלומי כמו מרתה. וכמו מרתה, שגוף  הדרקון הוא חלק מהיצירה שלה, לי יש את המטען הפלאי שלי משבע השנים האחרונות – והוא חלק מהיצירה שלי וחלק ממי שאני.

כמו שבנות הדרקון שברו שרשת של יותר ממאתיים שנה ושינו את המציאות לדורות אחריהן, אני קולטת עכשיו שבמעשים שלי אני מכינה את הקרקע לבנות שלי, איילה והדס. בזה שאני נותנת מקום וערך לעצמי ולעשייה שלי מעבר לאמהות ולא שופטת את עצמי על הבמה בכיכר העיר לפי מדדים מופרכים ומשתקים, אני מאפשרת להן לנהוג כמוני כשיהיו נשים בעצמן.

זה תהליך ארוך שנמשך אצלי חודשים, והסיפור בנות הדרקון עוזר לי לנווט בתוכו ולתת שמות לתחושות ולהתרחשויות. הסיפור הזה מרפא אותי, אני רואה בו את עצמי ומוצאת בו גם את הביטוי לעוול ולכאב וגם את הפתרון, הסוף הטוב, הנצחון והחופש. ועל זה אני רוצה לומר לך תודה.

*

אני לא העליתי בדעתי את כל זה כשכתבתי את בנות הדרקון. ומצד שני, איך אפשר להתכחש אחרי שהטלתי על הילדות להאכיל, להרדים, וללטף את הדרקון (עד זוב דם)?

ספרים הם ראי, זה הקסם שלהם; הם משקפים לכל אחד את עצמו, הם יכולים להציל, וזה מאד מאד מרגש.  

*

ועדיין בסערה הכפולה של סיום הטרילוגיה (17 שנים) והשלמת ספר תום (רק 6).

ראשית, מיה סלע ויובל אביבי הקדישו תוכנית שלמה של מה שכרוך לבנות הדרקון ולספר תום. הם היו נפלאים והלב פרפר לי. אפשר להאזין לנו פה.

שנית, "פלא אנושי ואמנותי" – יובל סער מפורטפוליו ראיין את עדה ורדי ואותי על ספר תום

שלישית, רשומה חדשה שכתבתי על הדלתות של תום זיידמן פרויד (ועל שכחה והשכחה) פורסמה באתר הפנקס.

ואחרונה חביבה, ובעצם ראשונה – איריס גנור מן הבלוג אלה יוונייה קוראת ספרים.

כשהוחלט להוציא את כל הטרילוגיה – כלומר שלושה ספרים בבת אחת – לא חשבתי כמה קשה יהיה להמתין שמישהו יסיים לקרוא אותם, בייחוד שקריאת הבינג' נכחדה מן העולם. אז זהו, שלא. יש לפחות קוראת אחת, איריס גנור, ששרדה את הטבח. הסקירות שכתבה מלאות ספוילרים (כפי שהיא עצמה מתריעה, ואף קוראת להם בשמם העברי, "קלקלנים"), אז עדיף לשמור אותן לאחרי הקריאה. אני מעתיקה לכאן רק את השורות התחתונות:

ספר האבות – ספר יפהפה וקסום ומומלץ בכל לב.
ספר המשאלות – לא מעט, במהלך הקריאה של הספר הזה, את צריכה לזכור שזו אגדה; אגדה מתוחכמת עם עלילות מפותלות. אלה לא החיים עצמם, את מזכירה לעצמך, שוב, ושוב ושוב. ולפעמים מתגנבת לך מחשבה לראש, שככה זה בדיוק בחיים. בדיוק ככה.
כל הילדות – מאד מומלץ. מאד.

אפשר לקנות את הטרילוגיה (בשלמותה, או כרך-כרך) בהנחות גדולות בחנויות הספרים הממשיות והמקוונות. פרטים נוספים פה

*

שנה נפלאה לכל באי עיר האושר!

Read Full Post »

בשנים האחרונות קהתה אצלי קצת חדוות הקריאה. יותר מדי ספרים מבטיחים ולא מקיימים. ואז נפל לידי "מנהל בית הספר" ספר איראני צנום (עם שם לא מבטיח במיוחד). וזה מה שכתוב על גבו, בקיצורים קלים:

"עשר שנים של לימוד אלף־בית, ומבטיהם ההלומים של ילדי הבריות מול ההבלים המטופשים ביותר שיצאו מפיך…. ראיתי שאני הופך לחמור, אמרתי שמוטב שאהיה מנהל. מנהל בית ספר יסודי! כך לא אצטרך יותר ללמד ולא אאלץ לחלק לכל אידיוט גמור ציון עובר בבחינות החוזרות רק כדי להציל לעצמי את הימים המענגים ביותר של סוף חופשת הקיץ".

מנהל בית הספר שפורסם ב־1958, נחשב עד היום לאחת הביקורות הנוקבות והמתוחכמות הראשונות נגד מערכת החינוך האיראנית בפרט והחברה והשלטון באיראן בכלל. מדובר בנובלה המציגה בגוף ראשון את חוויותיו של מורה במהלך שנה אחת שבה כיהן כמנהל בית ספר חדש וקטן בשולי הכרך של טהראן. זהו סיפור אוטוביוגרפי למחצה על אדם שהתפכח ממערכת החינוך האיראנית. … ג'לאל אל־י אחמד מרבה לחשוף ברומנים שלו את מציאות החיים העגומה של ארצו לאחר עשורים של תלות קולוניאלית, דיכוי פוליטי, ביזה, עינויים, והפרה בוטה של זכויות אדם. במקביל לשימוש בריאליזם ספרותי, סגנון הכתיבה של אל־י אחמד, בדומה לסופרים איראנים מעורבים נוספים בני דורו, היה לעתים מעורפל ושופע מטאפורות, כדי להתחמק מכללי צנזורה מחמירים של משטר השאה.  

מכאן ואילך הכול ספוילרים מכל הסוגים.

אני אנסה לומר את זה בפשטות ובקיצור: המנהל, כפי שעולה מן הציטוט בגב הספר, הוא לא גיבור שבא להושיע. אין לו שום כוונה לפעול. הוא מעדיף להסתגר במשרדו מפני האופורטוניזם, התפלות, האכזריות וההזנחה. אבל איכשהו, בשטף הציניות והמיזנטרופיה שאינה פוסחת על איש: פקידי חינוך, מורים, הורים, תלמידים וגם עליו עצמו (שלא כמו אותו רשע מההגדה של פסח שהוציא את עצמו מן הכלל), הוא משיג נעלים ובגדים לילדים, מתקין דלתות לשירותים, מתקן את רשת הכדור עף, וכבר ביום השלישי לכהונתו הוא נחרד מעונשי המלקות הנהוגים בבית הספר:

"ידיו של הילדון ההוא היו כה קטנות והפנים שלו הזכירו כל כך פנים של גור חתולים והוא הזיל כאלה דמעות, עד שבאמת הייתי קרוב להחטיף לסגן שתי סטירות ולשבור את המקל על ראשו".

במקום זה הוא מבקש מסגן המנהל לסלוח לכולם למענו, ומשכנע אותו לשבור את המקלות.

אפשר אולי להיתלות ביוזמות האלה, להשתכנע שהאדישות והסרקאזם הם רק מסווה, שריון בפני אכפתיות יתר, אבל הקוראת הזהירה חוששת להאחז בתקווה; לא רק בגלל שההבלחות האלה של חמלה מעשית מתוארות כמעט בדרך אגב שבו מישהו שמגרש זבוב מחוטמו. (ולפעמים מנוטרלות כמעט באופן ישיר: מה הטעם בעצים שהוא נוטע כששורת הברושים בגן שממנו מביאים את מי השתייה, "מכתימה את השמיים בכתם שחור ארוך" כפי שהוא חוזר ומזכיר? ועוד). אלא בגלל שורת המטפורות הצצות לאורך הטקסט, לא פעם בסופי משפטים או פסקאות, ועומדות בסתירה כפולה: גם להומאניזם החבוט, המנוטרל מסימני קריאה והיקר ללב, וגם לניתוק הרגשי ולנמנעוּת המוצהרת של המספר. מטפורות שאלימותן המבהילה מרוחקת מן הזעם הקדוש שדוחק בו לשבור את המקל על ראשו של הסגן, ומן האלימות היומיומית הכמעט מוסכמת של חיי בית הספר – כאחת.

כבר בעמוד הראשון, בפגישה עם ראש מחלקת החינוך, הוא אומר למשל: "איפרתי את הסיגריה לתוך המאפרה המבריקה שעל שולחנו. השולחן היה נקי ומסודר כמו סוויטת ירח דבש. כל דבר ניצב במקומו בלי אף גרגר אבק. רק אפר הסיגריה שלי היה מיותר כמו יריקה על פנים מגולחות למשעי", או כשהוא מתאר כמה מן התלמידים שבגדיהם "היו גדולים עליהם בכמה מידות ונתלו על גופם ברישול כמו עור של דוב על גופו של צבוע". או כשהכחול של הימים במפת אסיה "דהוי כמו ריר של בר-מינן", או כשהוא מתאר את הילדים הנפצעים שוב ושוב, "רצים ונופלים, עולים ויורדים במדרגות ונופלים, משחקים ונופלים. כאילו בלעו רעל עכברים". או את המורים הנוהרים החוצה עם צלצול הפעמון, בבת אחת "כאילו שערות ראשם עלו באש". וגם בציטוטים ארוכים יותר. כשהוא מבקר למשל, מורה שנפצע בתאונה: "חבשו לו את הסנטר במטפחת בדיוק כמו שחובשים סנטר של בר-מינן. אבל הוא לא שכב על מיטת טהרה בבית מרחץ לגופות, והחיוך נהר על פניו, חיוך שיבש על פניו במקום טיפות הדם. בדיוק כמו מי בריכה שנרעדים לאיטם עם משב הקור הראשון, אחר כך מעלים קמטים ולבסוף קופאים, כך רטט החיוך על פניו, רטט ורטט עד שקפא". וזה אפילו יותר ברוטאלי כשאחד ההורים שוטח תמונות של נשים עירומות על שולחנו: "מעולם לא הסכמתי לעלוב בעולם הפנטזיות שלי על ידי עזרים המוניים מעין אלה המצויים בכיסיו של כל אימפוטנט או אידיוט. היה זה מתחת לכבודי להכפיף את הפינה הזאת בחיי לגחמותיו של צלם כלשהו באיזה בית זונות בנמל נידח. לכן תמיד הסתכלתי על התמונות האלה כמו שהסתכלתי על וו קצביםמשהו לתלות עליו מזון למחשבה."

בזמן שהחמלה המבצבצת פה ושם כמעט בעל כורחה מצטברת לתקווה זהירה, שביל המטפורות מוביל בבטחה אל ההתפרצות הרצחנית של המנהל בסוף הספר (ושום ביקורת נוקבת על מערכת מטייחת לא יכולה לחפות על זה).

דף הספר ב"עברית" מתייג אותו בשלוש מילים: "חינוך, איראן, הסטוריה", וחסרה לי המילה ספרות, לא במובנה השגור האוטומטי, החל על כל טקסט סיפורי, אלא כפלא שלא מניח ל"נושאים" ואג'נדות להכחיד את החיוּת, לשַטחַ את האנושיות המלאה סתירות ופגמים, את הסבך הזה של אור ואופל, רגשות, הצהרות ופעולות.  

מנהל בית הספר, ג'לאל אל-י אחמד, תרגמה אורלי נוי, הוצאת פרדס ומכון ון ליר, 2021 (סדרת מכּתוּב, הזכורה לטוב מן הספר הזה)

*

עוד רומאנים נפלאים

על הדבר לאלבר קאמי

על פליקס קרול, וידוייו של מאחז עיניים (מהספרים האהובים עלי בעולם)

הספר הנפלא ביותר

קצר על מוות במשפחה מאת קרל אובה קנאוסגורד

על ריקוד המציאות של אלחנדרו חודורובסקי

כמה הערות על "נוטות החסד", או "זה יותר מדי אידיוטי מכדי להיות סכיזופרני"

שתי קריאות בספר הדקדוק הפנימי של דויד גרוסמן

על ספר הכרית של סאי שונגון (רשימה ראשונה מתוך שתיים)

*

ואם כבר מדברים על זה, אז – לפוצץ את בית הספר?

*

וזה עתה נודע לי שציפור פרומקין זכתה בפרס ביאליק על ספרה "קצה העולם"!

זאת בשורה נפלאה שממלאת את ליבי תקווה (לרגע נדמה שיש צדק בעולם)

זה (חלק) ממה שכתבתי לה כשקראתי אותו לראשונה:

ספר נהדר! גם כתוב נפלא גם מציאותי והיסטורי ואקטואלי וגם מלא פלא, גם קשוח, כלומר אמיתי, וגם מלא חסד. לא מפלה בין העולמות של האנשים והחפצים והחיות והמילים אלא משאיר את כל מעברי הגבול והזמן פתוחים. פלא פלאים. באמת.

וצוות השופטים קרא לספר "יצירת פנטזיה מקורית ורב גילאית", ה"נוטלת מלוא חופנים קרתנות ישראלית ובאמצעות לשון להטוטנית, תנופה רעיונית, דמיון שוצף וחמלה מתמירה אותה לאבק כוכבים."

מקור התמונה, הפייסבוק של "הפנקס"

Read Full Post »

מוקדש לאישה שמעולם לא פגשתי ואפילו את שמה איני יודעת.

  1. האישה

בוקר שבת אחד לפני איזה זמן נתקפתי תשוקה לספר חדש עכשיו ומיד. חיפשתי חנות שפתוחה בשבת וכך הגעתי לצומת ספרים בנמל תל אביב ומצאתי את עצמי מול מבחר מפליא (שערורייתי כמעט, בהתחשב בממדי החנות) של ספרי דוסטויבסקי. סהדי במרומים שהיו שם כחמישה עשר כותרים שונים. כששאלתי את המוכר לפשר התופעה העל-טבעית, הוא הצטחק במבוכה ואמר שמנהלת החנות לשעבר מאד אהבה את דוסטויבסקי. זה נגע לליבי (ורק קיוויתי שזאת לא הסיבה שהיא כבר "לשעבר"). וכך או כך – הפוסט הזה מוקדש לה בהוקרה.

קניתי שניים מהם: את הבעל הנצחי | מעשה מגעיל (דמותה של ליזה הילדה שברה את ליבי), ואת יומנו של סופר, כרך א' שקטע (עסיסי, חתרני, מצחיק, מעורר מחשבות) ממנו מתחשק לי לשתף.

אבל רגע.

*

2. הבלשן, הסופר, והחתול במגפיים

לא מזמן קראתי את ספרו של יגאל שוורץ, למה לחתול יש מגפיים? מעֵבֶר לתוכן, שמתי לב לרטוריקת הדחייה-הבטחה של שוורץ: עשרות פעמים במהלך הספר (הצנום למדי), הוא אומר משהו כמו "אחזור לסוגיה זו בהמשך" "איני מתכחש לאפשרות שאחזור אליה בהמשך" "עובדה חשובה שאתייחס אליה בהמשך" "ובעניין זה ארחיב בהמשך" וכן הלאה. הוא כל הזמן אוחז בכנף בגדו של הקורא ומבטיח לו שהעיקר מצפה בהמשך, ואם לא ירפה מן הספר הוא עוד יבוא על גמולו. (וגם מקיים את ההבטחה – האפילוג הוא שיאו של הספר לטעמי).

וגם אני הולכת עכשיו בדרכיו כשאני פותחת בטקסט כבד ראש של רומאן יאקובסון (הבלשן) ומבטיחה את הדוסטויבסקי המדגדג בהמשך.





3. התיאטרון המוסקבאי

אני אוהבת את רומאן יאקובסון (1896-1982). מאמרו "בלשנות ופואטיקה" שינה את חיי. יום אחד עוד אכתוב על יופיו המופלא והשימושי, אבל לענייננו די בפסקה שבה הוא מנסה להסביר איך רגשותיו של הדובר יכולים להשתלט על התוכן האובייקטיבי-מילוני של המילים. כלומר, איך ביצוע צלילי של טקסט משנה את משמעותו.

שחקן לשעבר בתיאטרון המוסקבאי של סטניסלבסקי סיפר לי, כי בבחינת הקבלה שלו ביקש ממנו הבמאי הנודע ליצור ארבעים שדרים שונים מהביטוי segodnya vecherom ("הערב") על ידי הכנסת שינויים בגוני ההבעה. השחקן הכין רשימה של כארבעים מצבים רגשיים, והשמיע ביטוי זה בהתאם לכל אחד מהמצבים האלה, ועל הקהל הוטל לזהות את המצב על פי השינוי בצורה הצלילית של שתי המילים האלה בלבד. לצורך עבודת המחקר שלנו, שעניינה תיאור וניתוח של הרוסית התיקנית של ימינו (בחסות קרן רוקפלר) התבקש השחקן לחזור על מבחנו של סטניסלבסקי. הוא ערך רשימה של כחמישים מצבים העשויים להיות מסגרת לאותו משפט אליפטי, ובהתאם להם עשה ממשפט זה חמישים שדרים. השדרים הוקלטו על סרט, ורובם פוענחו על ידי מאזינים בני מוסקבה פיענוח נכון ומדויק. יורשה לי להוסיף כי כל רמז אמוטיבי שכזה ניתן בקלות לניתוח בלשני.

מתוך הספר הזה (בתמונה למעלה משמאל)

4. תיאטרון הרחוב של דוסטויבסקי

דוסטויבסקי טוען שניבולי פה של שיכורים הם שפה שלמה וייחודית.

ידוע כי במצב של שכרות, ראשית, הלשון מתחילה להתלעלע בכבדות בתוך הפה; שטף המחשבות של האדם השיכור מעט או המבוסם קלות (ולא שיכור כלוט) לעומת זאת, מכפיל את עצמו כמעט פי עשרה. לכן עולה באופן טבעי הצורך בשפה ההולמת את שני המצבים הללו, המנוגדים זה לזה. שפה זו נמצאה כבר לפני שנים רבות והוטמעה ברוסיה כולה. מדובר בסך הכול בכינוי של עצם בלתי הולם, וכך השפה הזאת כולה מסתכמת במילה אחת בלבד: מילה הנוחה מאד להגייה. [בהערת שוליים מבהיר המתרגם שהכוונה למילה חוּי שפירושה זין ברוסית]

ביום ראשון אחד, בשעות הערב המאוחרות, נאלצתי לצעוד כחמישה עשר צעדים לצד חבורה של שישה בעלי מלאכה שיכורים. ולפתע נוכחתי לדעת שאת כל המחשבות, התחושות ואפילו את ההרהורים המעמיקים ביותר, אפשר לבטא באמצעות שם עצם אחד ויחיד, בלתי מורכב באופן קיצוני. הנה בחור אחד מבטא את שם העצם הזה במטרה להביע שאט נפש ביחס לאיזה עניין שהם דנו בו קודם לכן. בחור אחר עונה לו באותה מילה בדיוק, אולם בטון ובמובן אחרים לגמרי – במשמעות של פקפוק מוחלט בבוז שהביע בעניין זה הבחור הראשון. השלישי זועם לפתע על הראשון, מתערב בשיחה בפתאומיות ובלהט רב מאד וצועק לעברו את אותה המילה, אך במשמעות של קללה או גערה. בשלב הזה מתערב שוב הבחור השני בכעס על השלישי, זה שעלב בראשון, ומהסה אותו במובן של "מה אתה מתלהם, חביבי? הרי דיברנו ברוגע ואתה נופל עלינו עם הקללות שלך!" ואת כל המחשבה הזאת הוא מבטא באמצעות אותה מילת קסם, באמצעות אותו שם עצם פשוט באופן קיצוני, רק בליווי איזו תנועת יד וטפיחה על כתף חברו. אולם לפתע הבחור הרביעי, הצעיר שבחבורה, אשר שתק עד כה ואשר כנראה מצא לפתע פתרון לתסבוכת שהם דנו בה מלכתחילה, ושבעקבותיה התגלעה ביניהם המחלוקת, מרים את ידיו מעלה בהתלהבות וצועק – מה לדעתכם? אאוריקה? מצאתי, מצאתי? לא, כלל לא "אאוריקה" ולא "מצאתי"; הוא חוזר רק על אותו שם עצם בלתי הולם; מילה אחת, מילה אחת בלבד, אולם בשמחה רבה המלווה בצווחה של שכרון חושים עוצמתי מדי כפי הנראה, משום שהדבר כלל לא מוצא חן בעיני הבחור השישי, העגמומי והמבוגר שבהם, אשר מהסה מיד את התלהבותו הפוחזת של הצעיר, ופונה אליו בקול הבס העגמומי והמחנך שלו, תוך חזרה על אותו שם עצם האסור להגייה בחברת גבירות נכבדות, שהוא מבטא באופן הברור והמדויק ביותר: "מה אתה צועק פה!?" ובכן, בלי שאמרו אף מילה אחרת, הם חזרו על הביטוי האהוב עליהם שש פעמים ברציפות, זה אחר זה, והבינו זה את זה בשלמות, זו עובדה, הרי הייתי עד לכך. "סלחו לי!" צעקתי לעברם לפתע וללא כל התראה (הרי הייתי בדיוק ביניהם) – "צעדתם בקושי עשרה צעדים, ואילו על… (ביטאתי את המילה) חזרתם שש פעמים! הרי זו חרפה! אתם לא מתביישים?"

כולם נעצו בי את עיניהם כמו שמסתכלים בדבר מפתיע מאד, ולרגע השתתקו: חשבתי שיקללו אותי אבל הם לא קיללו, ורק הבחור הצעיר, לאחר שצעד כבר כעשרה צעדים, הסתובב אלי לפתע וצעק בלי לעצור:

"אז מה אתה עצמך חוזר עליה בפעם השביעית, אם אצלנו ספרת שש?"

פרץ צחוק רם נשמע, והחבורה המשיכה הלאה בלי לחלוק לי כל מחשבה נוספת.

חוקאין סורולה 1910

התכוונתי להשוות בין גרסת הסופר לגרסת הבלשן, לכתוב איך דוסטויבסקי שקדם ליאקובסון (האחרון עוד לא נולד כשהראשון תיעד את שפת השיכורים) משיג אותו בשנות אור. יאקובסון מציג אפשרויות, מילון תיאטרוני זעיר, בתוך שיעור קטן אגבי במשחק, ודוסטויבסקי כבר כותב מחזה של מילה אחת, קומדיה מינימליסטית, אוונגרדית, בשרנית וכמעט מופשטת. ובעצם הוא לא כותב אותה, הוא פשוט מוצא אותה ברחוב, אבל הארכתי דיי, ורק אגיד שהמתרגם שנקב במילה המפורשת (וגם אני שציטטתי אותו) הרסנו במידה מסוימת את הטקסט של דוסטויבסקי שנמנע מן המילה כדי להעצים אותה (מה שמסתירים בדרך כלל יותר מושך ממה שמובן מאליו), ומשיג דבר והיפוכו; מצד אחד הוא שומר על רמה מסוימת של מכובדות ולשון נקייה, ובד בבד הוא מזמין את הקורא לנחש ולהתעסק במילה, הרטוריקה המתהפכת הזאת מחזירה אותי לפעם שבה הוא נתקל באריה.  

***

ובלי קשר אבל שווה

"יאללה בטטה", מופע מפוכח ומצחיק ומעורר זכרונות, שברי סטנד-אפ שהודבקו לשברי מחזמר בחפצים שאבד עליהם הכלח, מאת ובביצוע נעמי יואלי ויוסי מר חיים (גילוי נאות, נעמי יואלי היא חברתי היקרה ואני גם רשומה בקרדיטים כעין שלישית)

לטיזר, לחצו כאן

לרכישת כרטיסים לחצו כאן

*

לכבוד מצעד הגאווה

על הדייג ונשמתו של אוסקר ויילד

תמונות מתחרות התחפושות (המהממות) של הגייז בניו אורלינס

Read Full Post »

מזמן לא כתבתי על אגדות, ופתאום צצה בת הים הקטנה (ולא בכדי, אבל רגע). לפני הכול תקציר למי שלא זוכר או זוכר את גרסת הסוף-טוב של דיסני:

בת הים הקטנה היא הצעירה בבנותיו של מלך הים. שלא כמו ארבע אחיותיה, היא כבדת ראש ומלנכולית ונמשכת לעולמם של בני האדם. היא מתאהבת בנסיך צעיר שחוגג את יום הולדתו על ספינה ומצילה אותו מטביעה. ואז היא מסתתרת בקרבת מקום עד שנערה אחרת מוצאת אותו.

האיור הלירי מלנכולי של אדמונד דולק, לוכד את לב הסיפור

.

בני הים חיים שלוש מאות שנה שבסופן הם נהפכים לקצף על הגלים, ובת הים הקטנה משתוקקת לנשמה בת אלמוות שמרקיעה אל הכוכבים המאירים. לשם כך היא זקוקה לאדם שיאהב אותו יותר מכל עד שיסכים לחלוק את נשמתו. ואין סיכוי שזה יקרה, כי בני האדם סולדים מזנבות דגיים. ובהמשך לכך היא מוותרת על קולה הנפלא תמורת זוג רגליים מלאות חן וכאב. היא מניחה למכשפת הים לחתוך את לשונה. ואם תיכשל, הכול היה לשווא. ביום שבו יישא הנסיך אחת לאישה, היא תיהפך לקצף על הגלים.

אדמונד דולק. בת הים הקטנה מתעוררת על מדרגות ארמונו של הנסיך

.

הנסיך מוצא את הנערה העירומה המתעטפת בשערותיה הארוכות, על מדרגות ארמונו. הוא אוסף אותה לביתו ומניח לה לישון על כרית קטיפה בפתח חדרו, אבל מתאהב בנסיכה שייעד לו אביו. הוא מאמין בטעות שהיא זו שהצילה אותו מטביעה. אחיותיה של בת הים הקטן מוכרות את שערן למכשפת הים תמורת סכין. בת הים הקטנה אמורה לנעוץ אותה בלבו של הנסיך בליל הכלולות. ברגע שדמו יותז על רגליה, היא תיהפך בחזרה לסירונית. אבל בת הים הקטנה משליכה את הסכין ואת עצמה למים, ובמקום להפוך לקצף היא מרחפת בשמיים ומתבשרת שככלות שלוש מאות שנה של מעשים טובים, תזכה בנשמה בת אלמוות.

.

1. חטאו הכפול של אנדרסן

אהבתי את הסיפור הזה אהבת נפש כשהייתי ילדה. כלומר, עד לרגע שבו היא משליכה את הסכין (והמים מאדימים מדם). זעמתי על הנסיך האידיוט, הייתי מוכנה לנעוץ את הסכין בעצמי, כדי להחזיר את בת הים הקטנה לעולם הקסום הכחלחל-ירקרק, השקוף והלא מאובק של המים. ואפילו יותר מזה כעסתי על אנדרסן. הרגשתי נבגדת, אף שספק אם ידעתי לבטא את התלונה במילים.

בני אדם מזהים תבניות חוזרות. כשבני הצעיר היה בן ארבע הוא הגדיר את ההבדל בין להרוג ללהציל: להרוג זה כשהרעים הורגים את הטובים, להציל זה כשהטובים הורגים את הרעים. הוא זיקק בלי משים את התבנית שזיהה משלל תוכניות טלויזיה וסרטים. ואני עדיין זוכרת את התדהמה שאחזה בבני הבכור כשקראנו יחד את אוהל הדוד תום. כשהדוד תום חלה הוא היה בטוח שיבריא, ופתאום הוא מת. הוא התקומם בטענה שהיו צריכים לקרוא לספר "אוהל הדודה אלייזה"; למי ששכח – אלייזה היא השפחה שזוכה לסוף טוב. ובני הפנים את התבנית שבה הגיבור, זה שעל שמו נקרא הספר, אמור לזכות באושר ועושר בתום כל התלאות.  

ובחזרה לבת הים הקטנה – החוש שלי לתבניות אמר לי שאסור להמציא כללים חדשים בסוף הסיפור. וזה בדיוק מה שאנדרסן עשה. הוא רימה, כמו שסבתא שלי היתה מרמה בפסיאנס, והופכת קלף בהיחבא כדי לא להיתקע.

אנדרסן לא רצה לזַכּות את בת הים בליבו של הנסיך (ותיכף נברר למה) וגם לא היה מוכן להפוך אותה לקצף על הגלים. וכיוון שלא נמצא לו פיתרון עלילתי, פנה לדת. זה הדאוס-אקס-מכינה בהתגלמותו (דאוס אקס מכינה – מילולית: האל מן המכונה, מונח שמקורו בטרגדיות יווניות גרועות שבהן היו מורידים אל לבמה, כדי שיעשה סדר במצב שהמחבר לא הצליח לפתור). ועוד הוסיף חטא על פשע כשהטיל עלי (ועל שאר הקוראים) את האחריות לגורלה של בת הים הקטנה: אם נהיה ילדים טובים וצייתנים, אלוהים יקצר את תקופת ההמתנה שלה לנשמה בת אלמוות, ואם נהיה שובבים ההמתנה תתארך.

ארנולד בוקלין, בני ים משתעשעים 1886 לחצו להגדלה

.

2. לישון על המפתן

זו לא הפעם הראשונה שנערה שמצילה את אהובה, נשכחת מליבו, והוא עומד לשאת אחרת. אצל האחים גרים (שספרם פורסם כעשרים שנה לפני בת הים הקטנה) זה קורה בשלוש מעשיות שונות: "תנור הברזל" בן ובת מלך" ו"המתופף". יום אחד נצטרך לתת את הדעת גם על התופעה המוזרה הזאת שבה חתנים שוכחים את אהובותיהם המצילות, אבל אם נתרכז בעניינו – בכל שלוש המעשיות משיגות האהובות הנשכחות רשות לישון על מפתן חדרו של החתן (ואפילו בתוך החדר עצמו), ושם הן בוכות וזועקות את סיפורן עד שהוא נזכר סוף סוף. אבל בת הים הקטנה היא אילמת, היא מכרה את הקול הנפלא שבעזרתו, כך אומר אנדרסן במפורש, קוותה לשבות את לבו של הנסיך, כלומר לגרום לו לפתוח את הדלת ולהכניס אותה למיטתו. בלי הקול היא נתפסת כחיית מחמד נאמנה המצונפת על כרית לפני דלתו.

בת ים מתוך ספר הדגים הפלאי של לואי רנאר (1754)

.

3. פעמיים בת הים, או אנדרסן ואוסקר ויילד

אומרים שאנדרסן כתב את בת הים הקטנה על עצמו, על אהבתו ההומוסקסואלית המתוסכלת. יש רגליים (או זנב) לדבר, אבל אם נניח לרגע לפרשנות ההומוסקסואלית (שמתיישבת באופן הדוק וגורף על הדייג ונשמתו של אוסקר ויילד). יש לי משהו בוער יותר להגיד על משמעות הסיפור.

.

4. אז מיהו הנסיך?

לא במקרה נזכרתי בבת הים הקטנה דווקא עכשיו.

כרגע הוצאתי ספר ראשון בטרילוגיה שיקרה מאד לליבי. אני חרדה לגורלו כמו שאנדרסן חרד מן הסתם לגורל ספריו. ואני חושדת שמעבר – או אולי לצד – האלמוות הדתי הנכסף, נמצא גם האלמוות הספרותי. אני חושדת שהנסיך בסיפור הוא קהל הקוראים, שרק אהבתו יכולה לזכות את היצירה באלמוות. וכאן אגב, לא יועיל שום מעקף; קשה למדי לזכות באלמוות ספרותי, אבל אין מצב שזה יקרה למי שתוותר על קולה.

*

אפשר לרכוש את הספר בהנחה גדולה

כאן או כאן (ובכל חנויות הספרים)

ושנה טובה של חירות ואהבה לכולכן ולכולכם

*

עוד באותם עניינים

הנערה ללא הידיים ואני

האישה שרצתה להיות מלך (על הדייג ואשתו)

מה עושות הנסיכות בלילות? על הנעליים השחוקות ממחולות)

טוב לב מנצח צייתנות וגם יופי לא מזיק (על שלוש הטוות)

הפמיניזם המדהים של האחים גרים

מה רוצות הנשים יותר מכל?

צרחות של דגים

Read Full Post »

עדיין אין לי דקה (בקרוב החדשות), אלא שזרע תועה התעופף מספרו של בעז נוימן "להיות ברפובליקת ויימאר" ונתקע לי בראש, ושם צמח בזריזות למחשבות על אמנות גוף ועל אופנה כמיצג, כפעולה, ועל איך כל זה התגלגל בלי לעורר חשד, לספרי ילדים של אריך קסטנר. וכשכל העסק המשיך וצמח לשיעור קטן בתיאטרון חזותי או בקולנוע (תבחרו), כבר הבנתי שמדובר בזרע באובב, ואם לא אנכש אותו במהירות הוא ישתלט לי על הכוכב (וכל הכוכבים שבהם מבקר הנסיך הקטן הם בעצם תמצית התודעות של דייריהם).

"בַּבֹּקֶר, לְאַחַר שֶׁאַתָּה מִתְרַחֵץ וּמִתְלַבֵּשׁ, עָלֶיךָ לִדְאֹג גַּם לְנִקָּיוֹן בַּכּוֹכָב שֶׁלְּךָ, לִשְקֹד עַל עֲקִירַת שְׁתִילֵי הַבַּאוֹבַּבּ … כָּל דְּחִיָּה עֲלוּלָה לְהָבִיא שׁוֹאָה. רָאִיתִי כּוֹכָב בּוֹ שׁוֹכֵן עַצְלָן מֻפְלָג. הוּא הִזְנִיחַ שְׁלשָׁה שִׂיחִים קְטַנִּים…" (הנסיך הקטן, אנטואן דה סנט אקזופרי, תרגום אריה לרנר, פרט מתוך האיור) ככה זה נראה בדיוק, כאילו צילמו אותי מבפנים

*

1. סוג של לונה פארק

אז ככה: בשנים האחרונות קראתי כמה וכמה ספרים על רפובליקת ויימאר (גרמניה 1933-1918) חסרת העוגן והגבולות, תקופה ממגנטת שמקשה על ההפרדה בין פריחה אמנותית להתפרקות טוטלית ובין ליברליות לייאוש, וספרו הנהדר של בעז נוימן עזר לי להבין את קסמה העמיד והמתסכל. הספר סוטה מן הדרכים הרגילות שבהן מתוארת הרפובליקה, כסיפור של כישלון ואף של "מוות ידוע מראש", שמסתיים בעליית היטלר לשלטון.

המחבר אינו מתמקד במהותן של התופעות, אלא בהופעתן. הוא טוען כי החברה הוויימארית שמה את מבטחה במראה, בהופעה, ובראווה, בפרקטיקות של לראות ולהיראות. לפיכך להיות ברפובליקת ויימאר הוא ספר המגולל את מראית הקרנבל המודרני של התופעות: הפרסומות, הקוסמטיקה והפרוטזות האסתטיות, הפסיכואנליזה, התעמולה, הספורט והאופנה, תרבות הפוזה והעמדת הפנים… (וכן הלאה. מתוך גב הספר)

בתור מי שמרגישה וחושבת דרך העיניים, מדובר בסוג של לונה פארק.  

*

2. ספורט ואופנה ברפובליקת ויימאר מאירוטיות של סוד והסתרה לאירוטיות של החצנה

בפרק העוסק בספורט ואופנה, מוצג הספורט כ"פיסול עצמי", כביטוי הגרמני של "הרצון לצורה", וכחלק מכינונה מחדש של הפרסונה הגופנית שרוסקה במוראות מלחמת העולם הראשונה. (המתקן ההזוי של הפילאטיס נהיה פתאום הגיוני כשמבינים שנועד לשקם פצועי מלחמה במיטותיהם). הספורט לא רק מעצב את הגוף, טוען נוימן, אלא גם מציג אותו לראווה:

כאשר רץ שכוחותיו תשו מריצת 400 מטרים פושט את מדיו המיוזעים הוא יודע שמאות ואלפי זוגות עיניים 'ממששים' את עורו הלח, החמלה והלבבות הנשיים זולגים סביב ירכיו היפות … אלפי מבטים דוקרים את העור השזוף והלב דוחף את הדם דרך כל האברים: היה זוהר ורענן, אנשים מסתכלים עליך!  (מתוך ספרו של האנס גרגון "אקסביציוניזם וארוטיות", המצוטט בפרק)

בד בבד עם הספורט עולה גם קרנה של האופנה ומתקיימות בה מגמות שונות, מלבוש פונקציונלי (וחסכוני בבד) המטשטש את ההבדל בין גברים לנשים וגם מחליף ביניהם, עד בגדי ערב אקסטרווגנטיים ותיאטרליים, עתירי נוצות יען, פרחים מלאכותיים ופרוות יקרות, תלבושות בהשראה אקלקטית (מכנסי הרמון, פיג'מות סיניות וצעיפים ספרדיים) קוביסטית וכו'. על רגל אחת, אומר נוימן (או אולי מצטט מישהו אחר) מדובר במהפך אופנתי, מאירוטיות של סוד והסתרה לאירוטיות של החצנה.

הלמוט ניוטון פורטרט עצמי (1936) לא ממש מפתיע לגלות שניוטון התחיל את הקריירה שלו בברלין של רפובליקת ויימאר

*

3. להכות על הציפורניים בפטיש

אריך קסטנר כתב בין השאר את אל האבדון הספר העצוב בעולם (ואם אני מגזימה, אז לא בהרבה) שמתרחש ברפוליקת ויימאר. אבל זרע הבאובב של הפוסט הנוכחי, עף משירו "אלה הנקראות נשות הקלאסה" (1930). נוימן מצטט אותו כראיה ל"אובססיה הווימארית לאופנתיות":  

  

פתאום כל "נשות הקלאסה" צובעות

את הציפורניים באדום, כי זו האופנה!

וכאשר יהיה אופנתי לכרסם אותן

או להכות עליהן בפטיש עד שיכחילו

הן יעשו גם את זה. והן ישמחו עד לב השמיים.

.

כאשר יהיה אופנתי לצבוע את החזה

או, במקרה שאין חזה. את הבטן…

כאשר יהיה אופנתי למות בגיל ילדות

או לשזף את הידיים לצהוב

עד שידמו לכפפות, הן יעשו גם את זה.

.

כאשר יהיה אופנתי למרוח את כל הגוף בשחור

כאשר אווזות משוגעות בפריז

תקפלנה את עורן כמו קרפ סיני…

כאשר יהיה אופנתי לזחול על ארבע

לאורכה ולרוחבה של העיר, הן יעשו גם את זה.

*

"להכות עליהן [על הציפורניים] בפטיש עד שיכחילו"

הדימוי הזה נמצא איפשהו בין הפתגם הצרפתי, שגורס שכדי להיות יפה צריך לסבול, ובין מימוש מטפורה מסוג "קורבן האופנה", חימום ל"כאשר יהיה אופנתי למות בגיל צעיר" המופיע בהמשך השיר. הפיוט האבסורדי נובע מחוסר הפרופורציה, אם לא הנתק הגמור, בין האמצעי הברוטלי לתוצאה המבוקשת – קישוט, אופנה. (בטקסט להצגת מוכרת הגפרורים הקטנה כתבתי פעם: "הגשם סירק אותה. הוא החזיק אותה בין ברכיו הרטובות, שלא תזוז יותר מדי. הקור נתן לה גרביים כחולים. בהתחלה הם נראו לבנים וכשנגעו ברגליה הכחילו.") ולחילופין, נזכרתי גם ב (1970)  Reading Position for Second Degree Burn  מיצג שבו שכב דניס אופנהיים בשמש במשך חמש שעות, כשספר פתוח מונח על חזהו החשוף: "אני מניח לעצמי להיצבע," הוא הסביר, "… עורי הופך לפיגמנט … לא רק שהעור מחליף גוון, התהליך נרשם ברמה החושית. אני חש את פעולת ההתאדמות."

דניס אופנהיים צובע את גופו (1970)

מימין למעלה, ומשמאל, איורים מכתב היד של שטרובלפטר (יהשוע הפרוע) מאת היינריך הופמן, מימין למטה, מתוך המיצג של רבקה הורן "נוגעת בקירות בשתי ידיים בבת אחת" (1974)

אופנת הציפורניים של נשות הקלאסה מביאה אותי הן למיצג הציפורניים של רבקה הורן והן לשטרובלפטר (הלוא הוא יהושע הפרוע, שכבר עלה בשעתו, בשיחה על הורן). "יהשוע" אינו הגיבור היחיד בספרו של היינריך הופמן שגופו מעוצב מחדש, מבחירה, ולעתים קרובות יותר, כעונש – ממוצץ האצבע הנקצצת ועד סרבן המרק שהופך רזה כחוט (ומת), שלא לדבר על שלושת הגזענים הקטנים שנטבלים בקסת דיו. "כאשר יהיה אופנתי למרוח את כל הגוף בשחור…" כותב אריך קסטנר.

מאן ריי, "אירוטי מצועף" (1933). המצולמת היא מרט אופנהיים, אז אמנית צעירה בתנועה הסוריאליסטית, ש"לוהקה" על ידי הסוריאליסטים גם לתפקיד האישה הסוריאליסטית היפה והמסתורית. בהמשך הפוסט, ראו גם את זוג הנעליים שאופנהיים תיצור מאוחר יותר. לחצו להגדלה
היינריך הופמן, איור לשטרובלפטר, שלושת הגזענים אחרי "עונש הטבילה"

ועונש אחר משטרובלפטר הופך בסופו של דבר לסוג רדיקלי של אופנה:

משמאל, היינריך הופמן מצייר את סופה של הילדה שמשחקת בגפרורים, מימין, גלגולה העכשווי כקטניס אוורדין, הנערה הלוהטת של משחקי הרעב.

ובעצם, שיר נשות הקלאסה, הוא תמונת ראי של עשרת הדִבּרות שפרסמה כוכבת הקולנוע והתיאטרון פולה נגרי, לנשים שרוצות להתכער ולדחות גברים (1927, בירחון נשים). ההוראות של נגרי הן לגמרי מיצגיות: לצרוב את עור גופן ופניהן בשמש, לעשן סיגרים עד שגון עורן וצבע שיניהן ישתנו, להתרחץ במים רותחים, לרקוד כל הלילה עד להתמוטטות עצבים, לעשות תמיד פרצופים קודרים, לאכול כל הזמן, ולהתלבש תמיד באופן לא מסודר וחסר טעם שיעניק לאישיותן החיננית והמקסימה את הליטוש האחרון.

מרט אופנהיים, זוג (1956) רק תארו לכם איך זה להתהלך בזוג הזה.

ולפני שאני מגיעה לקסטנר לילדים, עוד גחמה אופנתית שהיא פעולה מיצגית לכל דבר:

"הצייר והסופר פאול כהן פורטהיים שחי בברלין ואהב כל כך את פריז, נהג להתלבש בכל יום על פי מזג האוויר בבירה הצרפתית." (מתוך "להיות ברפובליקת ויימאר")

*

איור של הורסט למקה ל"איש הקטן" מאת אריך קסטנר  

4. הקרקס והאופנה

קו ישר מוביל מ"נשות הקלאסה" ותפיסת "האופנה כפעולה", אל "האיש הקטן" ו"האיש הקטן והעלמה הקטנה" של אריך קסטנר. התלבושות בספרים האלה, הן לא רק מרחב שבו מתרחשת העלילה, אלא גם הציר הדרמטי, הקומי והפואטי שלה. גיבורי הספרים הם אנשי קרקס, מחוז טבעי של החצנה והגזמה, שמחפה במידה מסוימת על השורשים הרדיקליים של הדימויים, מספק להם אליבי שמטשטש את האליטיזם, הניכור ו/או הזוהמה של תרבות המבוגרים, אבל בסופו של דבר זו אותה הגברת בשינוי אדרת, כלומר אותו מנגנון של אופנה-פועלת-ומפעילה. אביא כמה דוגמאות על פי הסדר העלילתי:

שישה עמודים מתחילת הספר, שוכל מקסי פיכלשטיינר "האיש הקטן" את הוריו, זוג לוליינים "סיניים" קטני קומה. הם נסחפים ברוח, ורק צמותיהם המזויפות נשלות מן האוקיינוס ומובאות לקבורה בקופסת שנהב. כל צמה כזאת היא לא רק אביזר אופנה אלא גם סינקדוכה, כלומר דימוי שבו החלק מייצג את השלם, פשוטו כמשמעו. בין משתתפי הלוויה נמנים: מאלף הנמרים והאריות ששוטו עטור בסרט שחור, הליצנים שפניהם מאופרים הפעם להבעה של כובד ראש, הרוכב האמן גלופינסקי שרוכב על נרון סוסו השחור (לו היה לבן, הוא היה צועד ברגל), ומנהל הקרקס מר חזיז ורעם שלובש את כפפותיו השחורות (בשלב הזה מדובר בפרט טריוויאלי עד שקוף, אבל עד סוף הפוסט זה ישתנה).

איש הכפפות, מנהל הקרקס מר חזיז ורעם. איור של הורסט למקה ל"איש הקטן" מאת אריך קסטנר

מכסי נחוש בדעתו להפוך לאמן קרקס על אף מידותיו הזעירות (הוא ישן בקופסת גפרורים). וייעודו החדש מתגלה בזמן שהוא מטייל עם יוקוס (כלומר יוקוס מטייל ומקסי משקיף על העולם מכיס מעילו, המשמש לו מרפסת). הקוסם נעצר פתאום מול חלון ראווה של אופנת גברים, ובסצנה מצחיקה מאד, הוא מבקש לקנות את החליפה הכהה המוצגת בחלון בלי למדוד אותה (דבר שמטריף את דעתו ופוגע בכבודו המקצועי של המוכר) ביחד עם ולדמר היפה, כלומר, הבובה שלובשת אותה.

ולדמר היפה מובל אל המלון (עוברי אורח סוברים שמדובר במדינאי שבא לביקור, הראווה מתקיימת מכל כיוון) אייר הורסט למקה, מתוך "האיש הקטן" מאת אריך קסטנר. את הקוסם אייר למקה כבן דמותו של אריך קסטנר.

גופו של ולדמר הוא המרחב שבו מתאמנים יוקוס ומקסי על המופע החדש שלהם, שמטרתו לכייס כל מתנדב שנופל לידיהם, להנאת הקהל. מקסי עולה ויורד על גופו של ולדמר היפה כמטפס הרים נועז.

הם עדיין מלטשים את המופע, כשמפנה דרמטי בעלילה, שאף הוא מעוגן ומגולם בבגדים, דוחף אותם לזירה. מתברר שפרננדו הליצן מאוהב ברוזה מרציפן, אמנית הטרמפולינה היפהפייה, שמאוהבת דווקא בקוסם. כדי להתנכל לקוסם, מחליף הליצן בין מעילי הכנפות והצילינדרים של הקוסם ואמן הרכיבה. מבחוץ הם נראים אותו דבר, אלא שהצילינדר של הרוכב הוא רק כובע מהודר ומעילו הוא זיג שחור רגיל, ואילו בכובעו ובשרווליו של הקוסם נחבאים ארנבים, יונים ושלל תעלולים ולהטים.

בסצנה קומית ודרמטית פורץ הרוכב לזירה לבוש בבגדי הקוסם. היונים והארנבים שפורחים משרווליו ומזנקים מכובעו, מבהילים את הסוס שנעמד על רגליו האחוריות. וכשהרוכב מגשש אחרי שוטו, הוא אוחז בטעות במטה קסמים שהופך לזר פרחי נייר שהסוס הנרגז לועס ויורק בשאט נפש. הקוסם הנזעם רוצה לקחת את האביזרים שלו ולהסתלק, אבל מקסי משכנע אותו להעלות את מופע הכייסות, שכל כולו קומדיית בגדים ואופנה בפעולה, שבה שודדים השניים את שרוכי נעליהם ואת כתפיות מכנסיהם שנושרים לצהלת הקהל. 

אייר הורסט למקה, מתוך "האיש הקטן" מאת אריך קסטנר

"כאשר יהיה אופנתי … לשזף את הידיים לצהוב/ עד שידמו לכפפות, הן יעשו גם את זה."

אופנת הכפפות של מנהל הקרקס מגיעה לשיא משלה בספר ההמשך. יש לו מערכת של כסיות לבנות, אפורות ושחורות שהוא מחליף ומעדכן כל הזמן על פי מצב רוחו. לפגישה עם מפיק הקולנוע האמריקאי הוא מתייצב עם כסיות אפורות, וכשהמפיק מאיר לו פנים הוא מחליף אותן בחשאי, מתחת לשולחן, לכסיות צחורות. כשהוא לא בטוח ברגשותיו הוא לובש כפפה אחת לבנה ואחת שחורה, וכשהוא מתמוגג מהצלחתו הטלוויזיונית של האיש הקטן, הוא עוטה כסיות זהב (שקיבל במתנה מאישתו שניחנה בחוש נבואי).

בתחרות התחפושות בקרנבל הוא מופיע ללא כפפות, וזוכה בפרס הראשון, איש לא מזהה אותו בלעדיהן.

חומר למחשבה: קסטנר החליף את נשות הקלאסה בשורה אופנתית של גברים – למה, ומה זה בדיוק אומר? לא, אני לא מתחילה עם הבאובב הזה. אולי בתגובות?

(ובחזרה ל"להיות ברפובליקת ויימאר": נוימן נדרש בין השאר לחילופי התלבושות התכופים של היטלר בתחילת דרכו; ממדים צבאיים, לחליפה מהוגנת, לתלבושת עממית בווארית עם מכנסי עור. על פי עדותו של היטלר עצמו, קרה שהחליף תלבושת "כמו דוגמנית" שלוש פעמים ביום כדי להתאים את הופעתו למי שפגש. אותו עיקרון כשל מנהל הקרקס, רק הפוך).

התכוונתי לכתוב עוד קצת על ההבדל בין תלבושות כדקורציה לתלבושות כתיאטרון חזותי או כקולנוע, כדימוי שלא נזקק למילים, כולו פעולה. אבל די.

ורק תהייה אחרונה לקינוח: "האיש הקטן" תורגם על ידי פנחס אלעד (אף שעל המהדורה הראשונה שבידי, לא מוזכר כלל מתרגם). ספר ההמשך תורגם על ידי אלה אמיתן ששינתה את כל השמות, ותרגומה ככלל נופל משל אלעד. אבל משום מה היא חתומה גם על המהדורות המאוחרות של "האיש הקטן". אני בטוחה שיש כאן סיפור, אם מישהו מכיר את אחורי הקלעים, אשמח אם תשתף אותם פה. 

*

עוד באותם עניינים:


"המלך הצעיר" של אוסקר ויילד (לא רק מסה בתולדות האמנות אלא גם סיפורו של מייקאובר כפול)

שלא לדבר על חנה'לה ושמלת השבת שלה

על שיק פוינט של שריף וואכד

לדחות את המלאך לבעוט במוזה

בגדי הכעס והאהבה של יוקו אונו

ילדה, חווה, צלובה

בגדי המלך החדשים – מאנדרסן עד רוברט אלטמן

ועוד ועוד. עיר האושר היא בעצם מחסן תחפושות.

Read Full Post »

ידיעה שראיתי בווינט לפני כשבועיים נתפסה באיזה זיז במוחי:

ג'וזף דיאנג'לו בן ה-74 היה אחראי ללפחות 13 מקרי רצח ועשרות מקרי אונס בשנות ה-70' וה-80'. הוא נעצר לפני שנתיים, 43 שנה אחרי שהתחיל את מסע הפשיעה, בזכות דגימת .DNA גזר דינו ניתן באולם נשפים בסקרמנטו – כדי שכל משפחות קורבנותיו יוכלו להגיע תחת מגבלות הקורונה.

כך הוא נראה כשנתפס

.

מאז שקראתי את המילים האלה, אולם הנשפים לא יוצא לי מהראש.

גם בגלל הגודל, ההפלגה הפיוטית של המציאות – אולם בית המשפט הסטנדרטי לא יכול להכיל את גודל הפשע, את כמות הנפגעים, לשם כך נדרש אולם נשפים, לא פחות.

ובגלל החגיגה המסתננת בחסות המרחב הסימבולי שלא בטובתו; אחרי שפלש לביתן של נשים ונערות ואנס אותן באכזריות שלא תתואר (ומי יודע מה הוא עצמו עבר שנהפך לכזאת מפלצת), אחרי עשרות שנות מרדף וציפייה, יש לסיום גם טעם לוואי של חגיגה, מרה ופגומה ככל שתהיה. אם לא לקורבנות, לפחות למשטרה ולמערכת המשפט.

ואז, בקצה הפיסקה, צצה הקורונה וגורמת לעוד תגובת שרשרת של משמעויות. מתברר שאולם הנשפים לא מלא מפה מפה, החוגגים חייבים לעטות מסכות (כמו בנשף מסכות? צריך לציין שגם האנס עטה מסכה?) ולשמור מרחק, כי בני אדם מסוכנים זה לזה.

זה לא כמו האירוניה הקצת גסה בשמו המלאכי. אולם הנשפים הוא פרט לגמרי ארצי (איזה פקיד נשלח לשכור חלל גדול דיו לדרישות הקורונה) שמתחמם ומתקרר בהתאם לתנועת המשמעויות והסתירות, מסוג הפרטים שהופכים ספרות לקורעת לב ומורכבת וחמקמקה וממשית כמו החיים עצמם.

*

וקצת באיחור ובלי שום קשר (מזמן לא הייתי כאן) השתתפתי בפרוייקט הפלגות הקיץ של המוסך, מוסף לספרות.

*

באוסף המעשיות של האחים גרים יש כמה וכמה מעשיות על כחול זקן, רוצח הנשים והנערות הסדרתי (כולל אחת שבה בטוויסט מטורף מלוהקת מריה הקדושה לתפקידו). וזאת הנערה הנועזת מכולן. גם המציאות וגם סדרות הטלוויזיה עדיין מקרטעות מאחור.

עוד כמה דברים על ספרות

על הדבר לאלבר קאמי

על פליקס קרול, וידוייו של מאחז עיניים (מהספרים האהובים עלי בעולם)

על שלום לאדון העורב של עמוס נוי

הספר הנפלא ביותר

איך הרסה הספרות את חיי בזמן שהצילה אותם

למה אני כל כך אוהבת את הסיפור שאינו נגמר

הסטיגמטה כמשל

דוסטויבסקי נתקל באריה

Read Full Post »

מתברר שהדבר של אלבר קאמי* הפך לרב מכר בזכות הקורונה. קראתי אותו אי-אז בתיכון ואני לא זוכרת הרבה: כמה תיאורים אפקטיביים של עכברושים גוססים, ופקיד ששואף לכתוב יצירת מופת. הוא מראה לרופא גליונות רבים כתובים בכתיב זעיר, וקורא לו את המשפט הראשון:

בוקר נאה אחד של חודש מאי, ואמזונה הדורה עברה על גבי סוסה נהדרה, אדמדמת-חומה, בשדרות הפרחים של בואה-דה-בולון.

(תרגום יונתן רטוש)

כשהרופא מסתקרן ומבקש לשמוע את ההמשך, הפקיד אומר שזאת לא הגישה הנכונה. המשפט הזה הוא רק בערך, הוא רחוק מלמסור את התמונה שהוא רואה בדמיונו, את קצב ריצת הטיול של הסוסה. יש בו עדיין משהו שגרתי, זאת לא פתיחה שעליה אפשר לומר, הסירו כובע! הוא מדמיין את עורך הספר פונה לעוזריו ואומר, רבותי, הסירו כובע!

קאמי מקדיש פסקאות רבות לחיפושיו של גראן (זה שמו של הפקיד) אחרי המילה הנכונה. לפעמים הוא נראה יותר עייף מהרופא. במשך שבועות הוא תר אחרי שם התואר המדויק לסוסה; "בריאת בשר" אמנם מוחשי אבל יש בו טעם לגנאי, "מבהיקה" לא מתאים למקצב, "סוסת-שחום" לא די מובן, אולי "סוסה שחומה מעין השחור"? לרגע הוא מצטהל כי שחור תמיד מרמז על הידור, אבל גם זה נפסל לבסוף בגלל חוסר דיוק. "אתם רואים כמה זה קשה?" הוא מתפעם. בעצת שומעיו הוא שוקל את "מפוארת" ומתחייך, ואז המילה "פרחים" מתחילה להטריד אותו. מעולם לא ביקר בבואה-דה-בולון והוא מנסה לברר איך הם בעצם שתולים. הרופא לא זוכר פרחים בבואה-דה-בולון אבל אמונתו מתערערת מול בטחונו של הפקיד; "רק אמנים יודעים להתבונן," הוא אומר לעצמו. בפעם אחרת הוא מוצא את גראן נרגש כולו, הוא החליף את הפרחים ב"מלאות פרחים", וסוף-סוף רואים אותם, מריחים אותם, הסירו כובע רבותי! אבל כשהוא קורא את המשפט המתוקן בקול, פתאום צורמות לו המילים הנקביות שמסתיימות ב"אה", והוא מִדּכדך ומבקש רשות לפרוש, להרהר.

למה נחרטו דווקא גראן ויציאת המופת שלו בזכרוני? יש לכך סיבות רבות. ראשית, התמונה הזאת של האמזונה ההדורה הרוכבת על סוסה נהדרה ביום אביב הקסימה אותי. אולי ברחתי אליה מן הדֶבֶר (בדפדוף חוזר מתברר לי שגם לרופא היא מספקת הפוגה. מה שלום האמזונה? הוא שואל מדי פעם, ונענה שהיא, אצה, אצה, על סוסתה.) ואולי פשוט הזדהיתי עם הפקיד. "מזל הוא, מזל הוא," הוא אומר (פעמיים כי טוב), שהוא יכול לכתוב. אולי זו שקידתו שנגעה ללבי, המרדף האינסופי אחרי המילה שתממש את החיזיון, הפנטזיה הילדותית על שלמות, על הכרה – כל אלה מוכרים לי מבפנים. ואולי זו דווקא האירוניה של קאמי שמפקיד בידי גראן את מלאכת הכתיבה שלו ביחד עם ספקותיו בערכו, בערכה.

הציור הזה של מגריט (שנקרא משום מה, צ'ק פתוח) תמיד ייצג בשבילי את משפט הפתיחה של גראן, כולל השאיפה הסיזיפית לשלמות, כי כל מילה שזזה ממקומה פוערת סדקים חדשים.

רנה מגריט, צ'ק פתוח, 1965 לחצו להגדלה

.

אני באמת לא זוכרת הרבה מ"הדבר". רק רושם כללי, של הומניזם קצת חבול ולא מצוחצח. אבל אני בטוחה שבין כל שכבותיו מסתתרת (בקושי) גם מסה על כתיבה. גראן הוא פקיד תברואה, תפקיד אפרורי וצנוע ובו בזמן חיוני. וכך גם הכתיבה למי שכותב ולמי שקורא – גם, ואולי דווקא בימים שכאלה. ובמילותיו של המספר:

כן, אם אמת הוא שבני האדם מתעקשים להציב לעצמם דוגמות ומופתים, שאותם הם מכנים גיבורים, ואם הכרח הוא שיהיה כיוצא בהם בסיפור דברים זה, הנה מציע המספר דווקא גיבור זה הבלתי-נחשב ומטושטש-הדמות, שאין לזכותו כי אם מעט טוב-לב ואידאל שהמגוחך בו בולט לעין.

(תרגום יונתן רטוש)

*והסליחה עם מאדאם רוזנברג מורתי היקרה לצרפתית, שמתהפכת בקברה וספק זועקת ספק גועה, קאמווווו,ּ קאמוווווּ…!

*

עוד באותם עניינים (כלומר רומנים אחרים)

על פליקס קרול, וידוייו של מאחז עיניים (מהספרים האהובים עלי בעולם)

הספר הנפלא ביותר

כמה הערות על נוטות החסד (או "זה יותר מדי אידיוטי בשביל להיות סכיזופרני")

למה אני כל כך אוהבת את הסיפור שאינו נגמר

עוד על קריאה וכתיבה:

הסטיגמטה כמשל

צנזורה של טעם?

דוסטויבסקי נתקל באריה

Read Full Post »

רוני מוסנזון נלקן היא חברה יקרה, מטפלת במגע בשיטת רוזן, ושותפתי לכתיבת חפץ לב, יסודות תיאטרון הבובות האמנותי ולחממת האמנים של הקרון.

אנחנו שונות זו מזו ככל האפשר (אני ממפלגת גילגי, והיא ממפלגת אניקה), אבל כשאנחנו חופרות את המנהרות שלנו משני קצות העולם אנחנו נפגשות בדיוק באותה נקודה.

זו הפעם השלישית שהיא מתארחת בעיר האושר. בפעם הראשונה היא הבינה דרך הגוף, בפעם השנייה היא ריאיינה את אלוהים, ועכשיו היא מאירה את העוצמות הרגשיות של מרים ילן שטקליס בישירות שלא נתקלתי בשכמותה.

 

הציפור של הצלחת / רוני מוסנזון נלקן

אל השירים של מרים ילן שטקליס הגעתי בשתי פאזות של החיים, כילדה וכאמא. כילדה לא אהבתי אותם. הם עוררו בי מועקה. לא אהבתי את המילים חסרות הפשר, המאולצות, המתיילדות. הרגשתי דחייה כמעט מגנטית מהפער בין החרוזים החביבים, לבין משהו שלא נאמר, מתחת לפני השטח.

כאמא חזרתי אליהם ופתאום מצאתי עצמי שבויה בקסם מפתיע שלא ציפיתי לו. המגנט התהפך. התחברתי לשירים מבפנים. גיליתי בתוכם דרמות עוצמתיות. הקראתי אותם לבנותי ברגש עצום, משחקת בין הטקסט לסב-טקסט, טובלת בהם בכל נפשי ומאודי בעונג מהול בסבל. זה קרה מעצמו, בלי מודעות, השירים נגעו בשכבות גיאולוגיות של הנפש.

פעם הבאתי אותם לחממה. [חממת האמנים של הקרון שבה אנחנו מגדלות ביחד אמנות רב-תחומית לילדים. מ"ב] מרית "תפסה אותי על חם" והציעה לי לכתוב. הנה החוויה הלא-מלומדת האישית שלי.

הטעם של שירי מרים ילן שטקליס עבורי הוא טעם של פער בין העולם שבחוץ והעולם שבפנים. מועקה לא מדוברת הרוחשת מתחת לקרום דקיק של חיים "רגילים", מאיימת מתחת לפני השטח על שלמות החיים, מזמזמת ומהדהדת עם אי שקט פנימי, מאיימת לסדוק את החומות היציבות ולהתפרק לרסיסי רגשות קשים לא מובנים, בלתי מתעכלים. אני חושבת שזה מה שהיה טמון בדחייה שחשתי כילדה, מבלי שיכולתי להסביר ולנסח. הלב שלי הרגיש את זה. השירים הדהדו חוויה של מצוקה, חרדה, מרחב נסתר חנוק וחמוץ, גדוש ברגשות לא מובנים, ללא מתווך ומורה דרך, צער העולם ומועקה, ביצת רגשות מהבילים המאלצים אותי לסתום חורים, אף, פה, עיניים, גרון, לבודד עצמי מבפנים ומבחוץ.

אני לא חושבת שהיה מבוגר בעולם שלי שקלט מה קורה בי. כן שמרו עלי, הרגיעו אותי, עודדו אותי, אבל לא דובבו אותי, לא היה מקום למה שהרגשתי. בשירי מרים ילן שטקליס זיהיתי תחושתית את הפער בין העולם הפנימי הכאוטי לבין עולם המבוגרים המאורגן לכאורה בחוץ. השירים לא הסבירו, תיווכו או סידרו. להיפך, הקצב, המשקל, החרוזים והמתיקות למראית עין היוו קונטרפונקט מתעתע לכאוס הפנימי. הם רק הגבירו את האימה הלא מובנת.

רגש הוא תגובה למשהו שקורה, מבפנים או מבחוץ. הוא תנועה. אין בו צורה, קביעות וסדר. רגש הוא אי-ודאות. אני נתונה לתנועה הרגשית (של עצמי או של הסובבים אותי) כמו סירה בים סוער, ללא קרקע יציבה. רגש הוא סכנה. ובאין מי שיתווך, יסביר, יכיר בסיבות לרגש, יהיה לצידי עד שתשקוט הסערה (ובעיקר כאשר מי שאמור להגן הוא עצמו מקור הסערה) – אני צריכה למצוא דרכים להגן על עצמי, להכנס לצוללת, לבדי.

ואז באה מרים ילן שטקליס, ומה היא עושה? מציירת לי את העולם כפי שהוא. טירליטט וזורום רים, לולילול וטרללה, ומתחת למילות השטות – כאב, בדידות, עצב תהומי, אובדן, כעס וזעם, חוסר אונים, זרות, בושה, שנאה, השפלה, אימה. ברמת התוכן היא מדברת במפורש רק על חלק קטן, הרוב משתמע בין השורות באופן שהדברים נאמרים, בקצב ובשבירתו, במה שלא נאמר, בזריית חול מתעתע של מילים חסרות פשר.

דוגמאות ספורות מתוך רבות:

השיר קורע הלב "לבדי" (לבדיתי – לבדיתי – ובכיתי) מספר על ילד שנשאר לבדו כשאמא הולכת. העצב והבדידות גלויים ומפורשים, אבל מעבר להם הילד משליך על הדובי את המניפולציה של המבוגרים: אסור לבכות, אסור לכעוס, צריך להתאפק, צריך להסתיר. אחרת אתה טפשון. תהיה גדול ותשתוק.

"שור הבר" עוסק בכעס. אבל השיר הוא לא רק על כעס, אלא על השפלה, זרות, נידוי ואלימות. שוב, מניפולציה של מבוגרים שלא מסוגלים להתמודד עם הכעס. כשדני כועס אומרים לו שזה לא הוא, זה שור הבר. פיצלו אותו! כולם נגדו, מנדים אותו ומגרשים באלימות פיזית במקל! גם ב"הסבון בכה מאוד" יש גירוש ואיבוד זהות. גם כאן דני, כל כך מלוכלך עד שלא רק שכולם כועסים עליו אלא מתכחשים ולא מזהים אותו. אימה.

והנה גם "אצו רצו גמדים…"

"אצו רצו גמדים…" מתוך "שיר הגדי" של מרים ילן שטקליס, איירה צילה בינדר. (הכפולה נחתכה לצרכי קריאות, ואיתכם הסליחה)

שיר כביכול עליז וחמוד, שלא עוסק במיוחד ברגשות, בסך הכל שיר ערש שמספר על משחק מחבואים של גמדים בתוך שבלול, אלא שגם שם האימה משיגה:

ואחד קטון-קטן,
שם יפה לו טימפינטן,
התחבא בתוך שבלול –
לולי-לולי-לולילול.
אך לצאת הוא לא ידע –
דדי-רדי-רידדה….

וכך הופך לשיר ארס, נומה נום בתוך מבוי סתום, מברכה לקללה. והמאזין, כמו הגמד בקונכיה, לכוד בין החרוזים החביבים, בלי מוצא לחרדה.

רגש מרגיע ומשרה בטחון נדיר בשיריה של מרים ילן שטקליס. בשיר "אבק" מופיעה השורה: "טוב לו, חם לו ונעים". לרגע אחד אפשר לשקוע, להפסיק להתאמץ בדריכות אל מול הסכנה, אלא שמדובר באבק. הנחות בנחותים, נחות אפילו מהמטלית. מה הוא חושב לעצמו? לנוח בנעימים? חלילה! הוא זוכה לשמות גנאי ומגורש בבוז. אין זכות בסיסית לנוח ולהרגיש חם ונעים, להרפות אל מה שיש ולעזוב לרגע את המאמץ להיות משהו שאני אמור להיות… הזכות להיות אבק ראויה לפוסט בפני עצמו.

אבל שיא השיאים הוא הציפור של הצלחת. מסתבר שלא הקראתי אותי כלל לבנות שלי, והיום אני מבינה יותר למה.

"הציפור של הצלחת" מאת מרים ילן שטקליס. (תמונה מלאה של הכפולה עם האיור של צילה בינדר, למטה)

השיר הזה מכיל את כל האלמנטים הרגשיים בבת אחת. שיר שובר לב, על גבול הבלתי ניתן לשאת.

מה הסיפור שלו? גיבור השיר הוא רוגז. רוגז? מה זה "רוגז"? מי רוגז? מישהו כאן כועס! השיר כמעט ושומט אותו. על פניו הסיפור פשוט: ילד יושב מול קערת דיסה מהבילה, כועס, מנסה להתגבר על הכעס, לשלוט בו, לעצור את הבכי, "להתפייס". אך העלילה נשברת למסע דהירה לא מרוסן בנסיון נואש לשלוט על הכעס, דרך מדבר ושמים, כוחות הטבע, על כנפי הציפור המצויירת וחזרה לשאול הדיסה המהבילה שטורפת ומכניעה אותו, מרסנת, כובשת, משפילה, תחת כסות המילה החיובית נתפייס. מהי ההתפייסות? הילד הצליח בשארית כח לשלוט על הכעס, לרסן ולגרום לו להתרפס. התעלות באמצעות שליטה והכנעה. השפלה. אונס רגשי.

הילד כמעט לא קיים בשיר. מרומז במשפט: אין אני רוצה בך, ה"אני" הזה מפוצל בין דמויות שונות: הרוגז, הכעס, העשן (האדים…), הדמעה, קערת הדיסה, הציפור של הצלחת, כמו השתברות פסיכדלית שמתרחשת לנגד עינינו. כעס הוא תגובה למשהו. מה קרה לילד? אין זכר בשיר.
והרגש הוא לא רק כעס. זוהי דיסה רגשית מורכבת. פגיעה אילמת לא מדוברת, חוסר אונים, זעם, בדידות, עצב תהומי וכל כוחות הנפש מופנים לרסן ולהסתיר. דיסת רגשות שאין לה מקום, יש לכלות אותה. התנועה הרגשית עוצמתית כל כך, לא סתם נושאת את הילד בשנייה אחת על פני הקוסמוס כולו, במסע אלף-לילה-ולילה. תנועה רגשית מיתית בעוצמתה, לבה רוחשת המאיימת להתפרץ, עולם שאול המאיים על עולם החיים, כמה כח צריך כדי לרסנה!

המהלך היחיד בשיר שנותן מעט מוצא לכאב הוא מסע הציפור של הצלחת. למזלו של הילד, היא לוקחת את הדמעות בהחבא בין כנפיה לשמים ומשם מפילה את הטיפה על הפרח הסגול – ויפרח. מוצא של חיים. סגול – צבע פסיכדלי בפני עצמו, רוחני ולא ארצי, שילוב של כחול ואדום, עצב וכעס. דמעות עצב, זעם, חוסר אונים ובדידות, מפריחות את הפרח הסגול. אבל לא לאורך זמן. הרוגז שב. כל המסע לא הצליח להכניע אותו. מהי דמעה אחת לעומת עוצמת הזעם? היא לא הצליחה להוציא את הקיטור ולהרגיע. הרוגז, כמו מפלצת שכאשר מנסים להכניע אותה היא מתעצמת וגדלה, חוזר ושולף ציפורניים, עד שלבסוף יש צורך באקט קניבלי, אם טורפת, הדיסה מנסה לכסות ולאכול את הכעס – והנה הצלחנו. הכעס סורס. מתרפס. ולזה ילדים, קוראים להתפייס.

אני רואה את "הילד" (ילד? ילדה!) יושב מול קערת הדיסה, בגרון חנוק מדמעות כאב, כעס וחוסר אונים, זועם ואין על מי, מבין ללא מילים שאין מקום לכעס, שצריך להכניע אותו. אף אחד לא מרגיע אותו. אף אחד לא עוזר לו. אף אחד לא שואל למה הוא כועס. הילד הנבון מחניק את עצמו בכוחות עצמו, עושה כמצופה ממנו על פי הבנתו: מתפייס, כלומר מתעלה מעל עצמו, מתנתק מעצמו. הכל מופנם בו. אף אחד לא אומר לו מבחוץ שאסור לכעוס, הוא יודע לבד. הוא כבר הבין.

הציפור של הצלחת עושה מעשה של חסד. היא היחידה שעוזרת לילד ונותנת מוצא של חיים בהפריחה את הפרח הסגול עם הדמעה. אבל היא קפואה. ציור על צלחת. לא חיה, לא באמת יכולה לפרוח משם. היא לוקחת את הדמעות אבל חוזרת לדממה הקפואה חסרת החיים. הייתה לא הייתה. כמו פייה סנדקית שמופיעה לרגע ונותנת מוצא לסבל, אבל כשהקסם נגמר בחצות הכל חוזר לקדמותו. וגרוע מקדמותו: פיוס שהוא אבן גולל מדבש, חניקה במסווה תרבותי.

הנפש המשתקפת בשיר (בין אם של הכותבת או הקוראת) עברה התעללות, פיזית או נפשית. הוכנעה בכוח חסר שם ופנים. נשברה, התפרקה, התפצלה, התנתקה. העובדה שהיא שרה מהמחתרת היא פלא. כמו טיפה המפריחה פרח סגול טמיר. נפש חיה אך כואבת, חיים שהם כאב צרוף.

השירים של מרים ילן שטקליס מתכוונים על פני השטח להיות חינוכיים. יש רגשות טובים ורעים. את הרעים יש לרסן. את הטובים יש לאמץ. יש להסתגל. אבל בעצם הם פורטרט עצמי של נפש רגישה ובודדה עד אימה. כמו הפרח הסגול הלא מסתגל, המורכבות הרגשית משפריצה מעל ומעבר לכוונה המוצהרת. הפוך מחינוכיים, הם לא נותנים מענה ופתרון אלא מהדהדים את הכאב במלוא עומקו. אני כועסת על הכוונה המוצהרת שלה. היא שיתפה פעולה עם החברה ולא עזרה לי כשהייתי צריכה. כמו כל המבוגרים היא היתה שרויה בסבל וניסתה להתמודד על ידי תירבות, חיברות, התעלות, מניפולציה שקרית מוסווית. היא השאירה אותי לבד עם דייסת הרגשות. אבל גם אם לקח לי שנים, מילדות עד בגרות, אני בכל זאת מזהה את הפנינה הגולמית. שכן בסופו של דבר היא לא נכנעה, לא ריסנה ולא נאלמה. בקודים מופנמים היא שרה מהמחתרת את הכאב האינסופי של העולם.

מתוך "שיר הגדי" מאת מרים ילן שטקליס, איירה צילה בינדר

*

עוד מרים ילן שטקליס בעיר האושר

על השיר "מיכאל"

איור אחד נפלא של דוד פולונסקי

עמוס נוי, על "המסע אל האי אולי"

המחאה והחלום של בתיה קולטון – על איורי "המסע אל האי אולי"

וגם: הזנב והלב, או האם מאיירים חייבים להיות צייתנים?

ואחת שלא כובשת את הכעס היא מרי דה מורגן המופלאה. תרגמתי כמה וכמה סיפורים שלה (ועוד היד נטויה, כשאמצא סדק בזמן). האהוב עלי מכולם הוא עץ השיער והוא לגמרי רלוונטי לפוסט, וגם נסיכת הצעצוע שתרגמתי לאתר "מעבורת" מתמודד עם אותו רוגז של מרים ילן שטקליס, רק באופן אחר לגמרי. ראו צרחות של דגים.

 

Read Full Post »

הרבה זמן לא הייתי פה. פחות או יותר נחטפתי על ידי ביאליק ותום זידמן פרויד. כשכתבתי את החלק הראשון של בנות הדרקון קרה שהלכתי לקחת את בני מבית ספר עם שתי נעליים שונות. פשוט תחבתי רגליים למה שהיה מתחת לשולחן ולא שמתי לב. והפעם שכחתי שיש מציאות. חציתי את גבול המשמעת והתשוקה למחוזות מפוקפקים של דיבוק. אם מישהו פנה אלי נבהלתי או הגבתי בדיליי, כמו בטלויזיה בשיחת מרחקים. יכולתי לדבר שעות על ביאליק ותום ומעבר לזה שכחתי את רוב המילים, עברתי למשפטים שמורכבים מ"זה" ו"זה". אפילו את החלומות שלי לא הצלחתי לזכור, כאילו נטחנו או כוסו בערפיח של איורים. ועכשיו שסיימתי טיוטה ושלחתי אותה לשותפי (לפרויקט שעליו עוד אכתוב בבוא הזמן) כל הפוסטים שנשכחו נדחפו החוצה ביחד ונתקעו בפתח, וממילא שום דבר לא חגיגי מספיק אחרי שתיקה כל כך ארוכה, אבל ממשהו צריך להתחיל, וכבר מזמן תכננתי להשוות בין "כך עושות כולן" (האופרה של מוצרט) לסיפור התלמודי על ברוריה ובעלה התנא רבי מאיר, והתמונות היפות מהאופרה הישראלית הזכירו לי.

.

כך עושות כולן באופרה הישראלית, בבימוי אטום אגויאן לחצו להגדלה

.

זה די מדהים לטעמי, ששני טקסטים כל כך רחוקים בזמן ובתרבות חולקים אותו מנוע אידאי ועלילתי. (אני לא זוכרת לעומת זאת אף סיפור שמטיל ספק בנאמנות הגברית, אולי בגלל שהמוסכמה ממילא קובעת שאין דבר כזה. המוסכמה תמיד טועה, כמו כל ההכללות). ורק למקרה שמישהו לא מכיר את האופרה או את הגרסה היהודית אזכיר שברוריה, תלמידת חכם מן המאה השנייה לספירה ואשה חזקה ודעתנית, לעגה לדברי חכמים ש"נשים דעתן קלה," וכדי להוכיח את צדקת החכמים שלח בעלה את אחד מתלמידיו לפתותה, ואחרי שהתפתתה התאבדה מרוב בושה ובעלה גלה לבבל.

באופרה של מוצרט ממלא דון אלפונסו הרווק הזקן את תפקידם של החכמים ושל רבי מאיר. נאמנותן של נשים הוא שר, היא כמו עוף החול, כולם בטוחים שהוא קיים אבל איש אינו יודע איפה. הוא מטיל ספק גם בנאמנותן של האחיות פיורדיליג'י ודורבלה, ארוסותיהן היקרות של הקצינים הצעירים פרנדו וגוליילמו, ומתנדב להוכיח את צדקתו תוך עשרים וארבע שעות, ובלבד שימלאו את הוראותיו. השניים נענים לאתגר. הם מעמידים פנים שהם יוצאים למלחמה וחוזרים מיד מחופשים לשני אלבנים. בניצוחו של דון אלפונסו ובסיועה של המשרתת המשת"פית, הם פותחים במתקפת חיזור צולבת, כל אחד מהם מחזר אחרי ארוסתו של חברו. האחיות מתקוממות בהתחלה אבל אחרי שהמחזרים "מנסים להתאבד" ועוד כהנה מניפולציות, דורבלה מתפתה וגם פיורדיליג'י המיוסרת מתרככת. היא מחליטה להתחפש לחייל ולצאת לשדה הקרב של ארוסה, אבל בעיצומן של ההכנות גם היא נכנעת לתשוקתה. הקצינים הנעלבים רוצים להיפרד מן השתיים אבל דון אלפונסו משכנע אותם להישאר, כי כך עושות כולן. כולם מתוודים ומתפייסים; האהובות נשבעות לנאמנות מחודשת והאוהבים מתחייבים לא לשוב ולבחון אותן. (מעולם לא צפיתי באופרה, אבל לפי הליברית לפחות, קשה להחליט איך זה מסתיים, אם הזוגות חוזרים לזוגיות הראשונה או מתחלפים).

לקסיקון האופרה שלי טוען שדה פונטה ביסס את הליברית שלו על מעשה שהיה, אבל הקהל בכל זאת התקשה להאמין למהירות שבה התחולל המהפך. ובהמשך לכך נעשו כל מיני נסיונות לתקן את הליברית, לשנות את העלילה כדי להציל את המוסיקה, אבל דה פונטה שרד את כולם.

אני עצמי מתפלאת על הקהל שנתפס דווקא לקוצר הזמן. מה עם נשף המסכות? לא רק שהאחיות לא מזהות את ארוסיהן המחופשים, הן גם לא מזהות את המשרתת שלהן דספינה כשהיא מחופשת לרופא (שמציל את האלבנים מן הרעל ששתו כביכול) או לנוטריון שעומד להשיא אותן לאהוביהן החדשים. זה לא פחות הזוי, כך חשבתי תמיד, אבל עכשיו אני לא בטוחה. זה נראה לי פתאום כמו משחק שבו כולם מעמידים פנים, כולל האחיות; מבחן הנאמנות שהן כושלות בו כביכול, הוא רק סיפור הכיסוי, התירוץ למשחק תפקידים שמאפשר לכולם לחצות גבולות ולממש את תשוקותיהם הנסתרות הצולבות.

.

כך עושות כולן באופרה הישראלית, בימוי אטום אגויאן לחצו להגדלה

.

את הגרסה הנוכחית (מהתמונות) ביים במאי הקולנוע הארמני-קנדי אטום אגויאן. משני סרטיו שראיתי, "המתיקות שאחרי" ו"המסע של פליסיה", אני זוכרת בעיקר את העצב הנתון במין כספת קרה בלתי נראית. ואחרי שהפליאה הראשונית (מה לו ולכך עושות כולן?) חלפה הוא נראה כמו בחירה מצוינת לבימוי אופרה שקליפתה עליזה ומשחקית, מכילה ומפויסת, ותוכה יצָרים ופסימיות מוגשמת. וגם אם הסוף הטוב קצת מפוקפק ונגוע במלנכוליה, זו עדיין הגרסה הקומית והנדיבה לעומת מקבילתה העברית החסכונית כמו סיפור מקראי, העוסקת בהיבריס (חטא הגאווה) הנשי ועונשו (באחד מספריה של תום זיידמן פרויד מתלונן ארנב על אשתו שהיו לה שערות על השיניים, ומתכוון שהיתה אסרטיבית כמו גבר) ובהיבריס הגברי ועונשו הפחוּת. וגם בברית הגברים החכמים שחושבים שאפשר להפריד בין הנאמנות לברוריה כמו שמפרידים חלמון מחלבון, ולא שמים לב שהם מחפצנים את האשה והופכים אותה לדוגמא. וגם בעיוורון ובחטא הבלתי נמנע של כל מי שמקדש ססמאות על בני אדם (עם הסעיף הזה יש לי היכרות קרובה שהלוואי ולא היתה לי), ובבעל שלא מבין שברגע שהוא קושר נגד אשתו הוא גוזר לא רק את דינה אלא את דינו שלו, ומתחרט כמו שכתוב באלף לילה ולילה "במקום שחרטה לא תועיל."

ולא סתם נזכרתי באלף לילה ולילה, שם הפחד מהמיניות הנשית מגיע לכדי טבח אבל גם הריפוי משכנע (ואורך אמנם כשש שנים: פרק זמן של נדודים, ואחריהם אלף לילות שבהם המלך נושא אשה כל ערב והורג אותה בבוקר לפני שתספיק לבגוד בו, ועוד אלף לילות של סיפורים מאז שהוא פוגש בשהרזד). וכבר בסיפור הראשון היא מראה לו ש"אם אתה הורג את הנשים שלך, אתה הורג בסופו של דבר את עצמך. לא רק באופן סמלי, אלא באופן לגמרי מוחשי … היא יוצרת שורת הקבלות שבסופן, במין היגיון מתמטי, מתברר שהיא זה הוא. הם "בשר אחד" על פי הביטוי התנ"כי. זה לא קורה בִּן לילה כמובן, אבל הזרע נטמן כבר בלילה הראשון." (מתוך סיפורים יכולים להציל).

כך עושות כולן באופרה הישראלית, ביום אטום אגויאן. לחצו להגדלה

*

האופרה תוצג בין התאריכים  31.5.19- 15.6.19 לפרטים

*

ובלי שום קשר, למי שעוד לא ראה – הזדמנות אחרונה!

הצגות פרידה מן ההצגה הנפלאה אקס חמותי החורגת. לפרטים

*

וגם – נפתחה ההרשמה לחממת האמנים התשיעית של תיאטרון הקרון, המסגרת היחידה שבה אני מלמדת בעקביות ובתשוקה.

*

Read Full Post »

בדרך כלל אני שומרת נגיעה מאקטואליה אבל קורה שהיא מסתננת גם לפה. בזמן האחרון מנקר במוחי טקסט קצרצר של היינריך פון קלייסט* שנקרא בפשטות "אנקדוטה":

כומר אחד ליווה ביום גשום מאד, בן שווביה אחד, אל התלייה. הנידון למוות בכה הרבה בעת הילוכו באוזני אלוהיו, על ששומה עליו לעשות דרך זעופה כזאת במזג אוויר זעוף כזה. הכומר בקש לנחמו, כדרך הנוצרי, ויאמר לו: "בן-בליעל שכמותך, שַׁלָּמָה תקבול הרבה, אתה חייב רק ללכת הליכה אחת לשם, ואולי אני, אני נאלץ גם לחזור במזג אוויר זה בדרך הזאת," ואכן, מי שחש על בשרו עד מה נאלחה הדרך בחזרה, ואפילו ביום צח ממקום התלייה, הוא לא יראה עוד את דבריו של הכומר כראות טפשות.

(תרגם ישראל זמורה)

קלייסט ההומניסט החד זיהה את המשמעות האנושית שהוסתרה בבדיחת קרש. ואני חושבת הרבה, לא רק על הפליטים שגירושם הוא העילה המיידית לכתיבת הפוסט, אלא על עצמנו, מה זה עושה לנו שחוזרים ממקום התלייה.

אתם יכולים לחתום על העצומה הזאת וגם להפיץ אותה. ואתם מוזמנים לקשר לכל עצומה אחרת נגד הגירוש, כאן בתגובות.

*
היינריך פון קלייסט (1811-1777) סופר קרוב מאד ללבי בזכות מיכאל קולהאס וזעמו השורף, ובזכות המחזות שכתב (בעיקר "אמפיטריון" הנפלא), ולא פחות בזכות הטקסטים הקצרים שלו; מהמסה המכוננת על תיאטרון המריונטות שחצי ממה שאני חושבת על תיאטרון עובר דרכה ומרוב פעמים שהוזכרה פה כבר לא ידעתי למה לקשר, ועד לאנקדוטה אחרת, מדהימה, שעליה כתבתי פה, מופת של רדיקליות גופנית, ספרותית ואנושית עד היום.

*

עוד באותם עניינים

המטפורה, המטונימיה והחמלה

בלה בליסימה או משהו להאחז בו

על ספריית גן לוינסקי

תמונת מצב – חייהם של ילדי מבקשי המקלט בדרום תל אביב (נובמבר 2017)

(ועוד. אבל הקדומים כל כך תמימים שנניח להם)

Read Full Post »

Older Posts »