Feeds:
פוסטים
תגובות

Posts Tagged ‘ספרות’

מזמן לא כתבתי על אגדות, ופתאום צצה בת הים הקטנה (ולא בכדי, אבל רגע). לפני הכול תקציר למי שלא זוכר או זוכר את גרסת הסוף-טוב של דיסני:

בת הים הקטנה היא הצעירה בבנותיו של מלך הים. שלא כמו ארבע אחיותיה, היא כבדת ראש ומלנכולית ונמשכת לעולמם של בני האדם. היא מתאהבת בנסיך צעיר שחוגג את יום הולדתו על ספינה ומצילה אותו מטביעה. ואז היא מסתתרת בקרבת מקום עד שנערה אחרת מוצאת אותו.

האיור הלירי מלנכולי של אדמונד דולק, לוכד את לב הסיפור

.

בני הים חיים שלוש מאות שנה שבסופן הם נהפכים לקצף על הגלים, ובת הים הקטנה משתוקקת לנשמה בת אלמוות שמרקיעה אל הכוכבים המאירים. לשם כך היא זקוקה לאדם שיאהב אותו יותר מכל עד שיסכים לחלוק את נשמתו. ואין סיכוי שזה יקרה, כי בני האדם סולדים מזנבות דגיים. ובהמשך לכך היא מוותרת על קולה הנפלא תמורת זוג רגליים מלאות חן וכאב. היא מניחה למכשפת הים לחתוך את לשונה. ואם תיכשל, הכול היה לשווא. ביום שבו יישא הנסיך אחת לאישה, היא תיהפך לקצף על הגלים.

אדמונד דולק. בת הים הקטנה מתעוררת על מדרגות ארמונו של הנסיך

.

הנסיך מוצא את הנערה העירומה המתעטפת בשערותיה הארוכות, על מדרגות ארמונו. הוא אוסף אותה לביתו ומניח לה לישון על כרית קטיפה בפתח חדרו, אבל מתאהב בנסיכה שייעד לו אביו. הוא מאמין בטעות שהיא זו שהצילה אותו מטביעה. אחיותיה של בת הים הקטן מוכרות את שערן למכשפת הים תמורת סכין. בת הים הקטנה אמורה לנעוץ אותה בלבו של הנסיך בליל הכלולות. ברגע שדמו יותז על רגליה, היא תיהפך בחזרה לסירונית. אבל בת הים הקטנה משליכה את הסכין ואת עצמה למים, ובמקום להפוך לקצף היא מרחפת בשמיים ומתבשרת שככלות שלוש מאות שנה של מעשים טובים, תזכה בנשמה בת אלמוות.

.

1. חטאו הכפול של אנדרסן

אהבתי את הסיפור הזה אהבת נפש כשהייתי ילדה. כלומר, עד לרגע שבו היא משליכה את הסכין (והמים מאדימים מדם). זעמתי על הנסיך האידיוט, הייתי מוכנה לנעוץ את הסכין בעצמי, כדי להחזיר את בת הים הקטנה לעולם הקסום הכחלחל-ירקרק, השקוף והלא מאובק של המים. ואפילו יותר מזה כעסתי על אנדרסן. הרגשתי נבגדת, אף שספק אם ידעתי לבטא את התלונה במילים.

בני אדם מזהים תבניות חוזרות. כשבני הצעיר היה בן ארבע הוא הגדיר את ההבדל בין להרוג ללהציל: להרוג זה כשהרעים הורגים את הטובים, להציל זה כשהטובים הורגים את הרעים. הוא זיקק בלי משים את התבנית שזיהה משלל תוכניות טלויזיה וסרטים. ואני עדיין זוכרת את התדהמה שאחזה בבני הבכור כשקראנו יחד את אוהל הדוד תום. כשהדוד תום חלה הוא היה בטוח שיבריא, ופתאום הוא מת. הוא התקומם בטענה שהיו צריכים לקרוא לספר "אוהל הדודה אלייזה"; למי ששכח – אלייזה היא השפחה שזוכה לסוף טוב. ובני הפנים את התבנית שבה הגיבור, זה שעל שמו נקרא הספר, אמור לזכות באושר ועושר בתום כל התלאות.  

ובחזרה לבת הים הקטנה – החוש שלי לתבניות אמר לי שאסור להמציא כללים חדשים בסוף הסיפור. וזה בדיוק מה שאנדרסן עשה. הוא רימה, כמו שסבתא שלי היתה מרמה בפסיאנס, והופכת קלף בהיחבא כדי לא להיתקע.

אנדרסן לא רצה לזַכּות את בת הים בליבו של הנסיך (ותיכף נברר למה) וגם לא היה מוכן להפוך אותה לקצף על הגלים. וכיוון שלא נמצא לו פיתרון עלילתי, פנה לדת. זה הדאוס-אקס-מכינה בהתגלמותו (דאוס אקס מכינה – מילולית: האל מן המכונה, מונח שמקורו בטרגדיות יווניות גרועות שבהן היו מורידים אל לבמה, כדי שיעשה סדר במצב שהמחבר לא הצליח לפתור). ועוד הוסיף חטא על פשע כשהטיל עלי (ועל שאר הקוראים) את האחריות לגורלה של בת הים הקטנה: אם נהיה ילדים טובים וצייתנים, אלוהים יקצר את תקופת ההמתנה שלה לנשמה בת אלמוות, ואם נהיה שובבים ההמתנה תתארך.

ארנולד בוקלין, בני ים משתעשעים 1886 לחצו להגדלה

.

2. לישון על המפתן

זו לא הפעם הראשונה שנערה שמצילה את אהובה, נשכחת מליבו, והוא עומד לשאת אחרת. אצל האחים גרים (שספרם פורסם כעשרים שנה לפני בת הים הקטנה) זה קורה בשלוש מעשיות שונות: "תנור הברזל" בן ובת מלך" ו"המתופף". יום אחד נצטרך לתת את הדעת גם על התופעה המוזרה הזאת שבה חתנים שוכחים את אהובותיהם המצילות, אבל אם נתרכז בעניינו – בכל שלוש המעשיות משיגות האהובות הנשכחות רשות לישון על מפתן חדרו של החתן (ואפילו בתוך החדר עצמו), ושם הן בוכות וזועקות את סיפורן עד שהוא נזכר סוף סוף. אבל בת הים הקטנה היא אילמת, היא מכרה את הקול הנפלא שבעזרתו, כך אומר אנדרסן במפורש, קוותה לשבות את לבו של הנסיך, כלומר לגרום לו לפתוח את הדלת ולהכניס אותה למיטתו. בלי הקול היא נתפסת כחיית מחמד נאמנה המצונפת על כרית לפני דלתו.

בת ים מתוך ספר הדגים הפלאי של לואי רנאר (1754)

.

3. פעמיים בת הים, או אנדרסן ואוסקר ויילד

אומרים שאנדרסן כתב את בת הים הקטנה על עצמו, על אהבתו ההומוסקסואלית המתוסכלת. יש רגליים (או זנב) לדבר, אבל אם נניח לרגע לפרשנות ההומוסקסואלית (שמתיישבת באופן הדוק וגורף על הדייג ונשמתו של אוסקר ויילד). יש לי משהו בוער יותר להגיד על משמעות הסיפור.

.

4. אז מיהו הנסיך?

לא במקרה נזכרתי בבת הים הקטנה דווקא עכשיו.

כרגע הוצאתי ספר ראשון בטרילוגיה שיקרה מאד לליבי. אני חרדה לגורלו כמו שאנדרסן חרד מן הסתם לגורל ספריו. ואני חושדת שמעבר – או אולי לצד – האלמוות הדתי הנכסף, נמצא גם האלמוות הספרותי. אני חושדת שהנסיך בסיפור הוא קהל הקוראים, שרק אהבתו יכולה לזכות את היצירה באלמוות. וכאן אגב, לא יועיל שום מעקף; קשה למדי לזכות באלמוות ספרותי, אבל אין מצב שזה יקרה למי שתוותר על קולה.

*

אפשר לרכוש את הספר בהנחה גדולה

כאן או כאן (ובכל חנויות הספרים)

ושנה טובה של חירות ואהבה לכולכן ולכולכם

*

עוד באותם עניינים

הנערה ללא הידיים ואני

האישה שרצתה להיות מלך (על הדייג ואשתו)

מה עושות הנסיכות בלילות? על הנעליים השחוקות ממחולות)

טוב לב מנצח צייתנות וגם יופי לא מזיק (על שלוש הטוות)

הפמיניזם המדהים של האחים גרים

מה רוצות הנשים יותר מכל?

צרחות של דגים

Read Full Post »

עדיין אין לי דקה (בקרוב החדשות), אלא שזרע תועה התעופף מספרו של בעז נוימן "להיות ברפובליקת ויימאר" ונתקע לי בראש, ושם צמח בזריזות למחשבות על אמנות גוף ועל אופנה כמיצג, כפעולה, ועל איך כל זה התגלגל בלי לעורר חשד, לספרי ילדים של אריך קסטנר. וכשכל העסק המשיך וצמח לשיעור קטן בתיאטרון חזותי או בקולנוע (תבחרו), כבר הבנתי שמדובר בזרע באובב, ואם לא אנכש אותו במהירות הוא ישתלט לי על הכוכב (וכל הכוכבים שבהם מבקר הנסיך הקטן הם בעצם תמצית התודעות של דייריהם).

"בַּבֹּקֶר, לְאַחַר שֶׁאַתָּה מִתְרַחֵץ וּמִתְלַבֵּשׁ, עָלֶיךָ לִדְאֹג גַּם לְנִקָּיוֹן בַּכּוֹכָב שֶׁלְּךָ, לִשְקֹד עַל עֲקִירַת שְׁתִילֵי הַבַּאוֹבַּבּ … כָּל דְּחִיָּה עֲלוּלָה לְהָבִיא שׁוֹאָה. רָאִיתִי כּוֹכָב בּוֹ שׁוֹכֵן עַצְלָן מֻפְלָג. הוּא הִזְנִיחַ שְׁלשָׁה שִׂיחִים קְטַנִּים…" (הנסיך הקטן, אנטואן דה סנט אקזופרי, תרגום אריה לרנר, פרט מתוך האיור) ככה זה נראה בדיוק, כאילו צילמו אותי מבפנים

*

1. סוג של לונה פארק

אז ככה: בשנים האחרונות קראתי כמה וכמה ספרים על רפובליקת ויימאר (גרמניה 1933-1918) חסרת העוגן והגבולות, תקופה ממגנטת שמקשה על ההפרדה בין פריחה אמנותית להתפרקות טוטלית ובין ליברליות לייאוש, וספרו הנהדר של בעז נוימן עזר לי להבין את קסמה העמיד והמתסכל. הספר סוטה מן הדרכים הרגילות שבהן מתוארת הרפובליקה, כסיפור של כישלון ואף של "מוות ידוע מראש", שמסתיים בעליית היטלר לשלטון.

המחבר אינו מתמקד במהותן של התופעות, אלא בהופעתן. הוא טוען כי החברה הוויימארית שמה את מבטחה במראה, בהופעה, ובראווה, בפרקטיקות של לראות ולהיראות. לפיכך להיות ברפובליקת ויימאר הוא ספר המגולל את מראית הקרנבל המודרני של התופעות: הפרסומות, הקוסמטיקה והפרוטזות האסתטיות, הפסיכואנליזה, התעמולה, הספורט והאופנה, תרבות הפוזה והעמדת הפנים… (וכן הלאה. מתוך גב הספר)

בתור מי שמרגישה וחושבת דרך העיניים, מדובר בסוג של לונה פארק.  

*

2. ספורט ואופנה ברפובליקת ויימאר מאירוטיות של סוד והסתרה לאירוטיות של החצנה

בפרק העוסק בספורט ואופנה, מוצג הספורט כ"פיסול עצמי", כביטוי הגרמני של "הרצון לצורה", וכחלק מכינונה מחדש של הפרסונה הגופנית שרוסקה במוראות מלחמת העולם הראשונה. (המתקן ההזוי של הפילאטיס נהיה פתאום הגיוני כשמבינים שנועד לשקם פצועי מלחמה במיטותיהם). הספורט לא רק מעצב את הגוף, טוען נוימן, אלא גם מציג אותו לראווה:

כאשר רץ שכוחותיו תשו מריצת 400 מטרים פושט את מדיו המיוזעים הוא יודע שמאות ואלפי זוגות עיניים 'ממששים' את עורו הלח, החמלה והלבבות הנשיים זולגים סביב ירכיו היפות … אלפי מבטים דוקרים את העור השזוף והלב דוחף את הדם דרך כל האברים: היה זוהר ורענן, אנשים מסתכלים עליך!  (מתוך ספרו של האנס גרגון "אקסביציוניזם וארוטיות", המצוטט בפרק)

בד בבד עם הספורט עולה גם קרנה של האופנה ומתקיימות בה מגמות שונות, מלבוש פונקציונלי (וחסכוני בבד) המטשטש את ההבדל בין גברים לנשים וגם מחליף ביניהם, עד בגדי ערב אקסטרווגנטיים ותיאטרליים, עתירי נוצות יען, פרחים מלאכותיים ופרוות יקרות, תלבושות בהשראה אקלקטית (מכנסי הרמון, פיג'מות סיניות וצעיפים ספרדיים) קוביסטית וכו'. על רגל אחת, אומר נוימן (או אולי מצטט מישהו אחר) מדובר במהפך אופנתי, מאירוטיות של סוד והסתרה לאירוטיות של החצנה.

הלמוט ניוטון פורטרט עצמי (1936) לא ממש מפתיע לגלות שניוטון התחיל את הקריירה שלו בברלין של רפובליקת ויימאר

*

3. להכות על הציפורניים בפטיש

אריך קסטנר כתב בין השאר את אל האבדון הספר העצוב בעולם (ואם אני מגזימה, אז לא בהרבה) שמתרחש ברפוליקת ויימאר. אבל זרע הבאובב של הפוסט הנוכחי, עף משירו "אלה הנקראות נשות הקלאסה" (1930). נוימן מצטט אותו כראיה ל"אובססיה הווימארית לאופנתיות":  

  

פתאום כל "נשות הקלאסה" צובעות

את הציפורניים באדום, כי זו האופנה!

וכאשר יהיה אופנתי לכרסם אותן

או להכות עליהן בפטיש עד שיכחילו

הן יעשו גם את זה. והן ישמחו עד לב השמיים.

.

כאשר יהיה אופנתי לצבוע את החזה

או, במקרה שאין חזה. את הבטן…

כאשר יהיה אופנתי למות בגיל ילדות

או לשזף את הידיים לצהוב

עד שידמו לכפפות, הן יעשו גם את זה.

.

כאשר יהיה אופנתי למרוח את כל הגוף בשחור

כאשר אווזות משוגעות בפריז

תקפלנה את עורן כמו קרפ סיני…

כאשר יהיה אופנתי לזחול על ארבע

לאורכה ולרוחבה של העיר, הן יעשו גם את זה.

*

"להכות עליהן [על הציפורניים] בפטיש עד שיכחילו"

הדימוי הזה נמצא איפשהו בין הפתגם הצרפתי, שגורס שכדי להיות יפה צריך לסבול, ובין מימוש מטפורה מסוג "קורבן האופנה", חימום ל"כאשר יהיה אופנתי למות בגיל צעיר" המופיע בהמשך השיר. הפיוט האבסורדי נובע מחוסר הפרופורציה, אם לא הנתק הגמור, בין האמצעי הברוטלי לתוצאה המבוקשת – קישוט, אופנה. (בטקסט להצגת מוכרת הגפרורים הקטנה כתבתי פעם: "הגשם סירק אותה. הוא החזיק אותה בין ברכיו הרטובות, שלא תזוז יותר מדי. הקור נתן לה גרביים כחולים. בהתחלה הם נראו לבנים וכשנגעו ברגליה הכחילו.") ולחילופין, נזכרתי גם ב (1970)  Reading Position for Second Degree Burn  מיצג שבו שכב דניס אופנהיים בשמש במשך חמש שעות, כשספר פתוח מונח על חזהו החשוף: "אני מניח לעצמי להיצבע," הוא הסביר, "… עורי הופך לפיגמנט … לא רק שהעור מחליף גוון, התהליך נרשם ברמה החושית. אני חש את פעולת ההתאדמות."

דניס אופנהיים צובע את גופו (1970)

מימין למעלה, ומשמאל, איורים מכתב היד של שטרובלפטר (יהשוע הפרוע) מאת היינריך הופמן, מימין למטה, מתוך המיצג של רבקה הורן "נוגעת בקירות בשתי ידיים בבת אחת" (1974)

אופנת הציפורניים של נשות הקלאסה מביאה אותי הן למיצג הציפורניים של רבקה הורן והן לשטרובלפטר (הלוא הוא יהושע הפרוע, שכבר עלה בשעתו, בשיחה על הורן). "יהשוע" אינו הגיבור היחיד בספרו של היינריך הופמן שגופו מעוצב מחדש, מבחירה, ולעתים קרובות יותר, כעונש – ממוצץ האצבע הנקצצת ועד סרבן המרק שהופך רזה כחוט (ומת), שלא לדבר על שלושת הגזענים הקטנים שנטבלים בקסת דיו. "כאשר יהיה אופנתי למרוח את כל הגוף בשחור…" כותב אריך קסטנר.

מאן ריי, "אירוטי מצועף" (1933). המצולמת היא מרט אופנהיים, אז אמנית צעירה בתנועה הסוריאליסטית, ש"לוהקה" על ידי הסוריאליסטים גם לתפקיד האישה הסוריאליסטית היפה והמסתורית. בהמשך הפוסט, ראו גם את זוג הנעליים שאופנהיים תיצור מאוחר יותר. לחצו להגדלה
היינריך הופמן, איור לשטרובלפטר, שלושת הגזענים אחרי "עונש הטבילה"

ועונש אחר משטרובלפטר הופך בסופו של דבר לסוג רדיקלי של אופנה:

משמאל, היינריך הופמן מצייר את סופה של הילדה שמשחקת בגפרורים, מימין, גלגולה העכשווי כקטניס אוורדין, הנערה הלוהטת של משחקי הרעב.

ובעצם, שיר נשות הקלאסה, הוא תמונת ראי של עשרת הדִבּרות שפרסמה כוכבת הקולנוע והתיאטרון פולה נגרי, לנשים שרוצות להתכער ולדחות גברים (1927, בירחון נשים). ההוראות של נגרי הן לגמרי מיצגיות: לצרוב את עור גופן ופניהן בשמש, לעשן סיגרים עד שגון עורן וצבע שיניהן ישתנו, להתרחץ במים רותחים, לרקוד כל הלילה עד להתמוטטות עצבים, לעשות תמיד פרצופים קודרים, לאכול כל הזמן, ולהתלבש תמיד באופן לא מסודר וחסר טעם שיעניק לאישיותן החיננית והמקסימה את הליטוש האחרון.

מרט אופנהיים, זוג (1956) רק תארו לכם איך זה להתהלך בזוג הזה.

ולפני שאני מגיעה לקסטנר לילדים, עוד גחמה אופנתית שהיא פעולה מיצגית לכל דבר:

"הצייר והסופר פאול כהן פורטהיים שחי בברלין ואהב כל כך את פריז, נהג להתלבש בכל יום על פי מזג האוויר בבירה הצרפתית." (מתוך "להיות ברפובליקת ויימאר")

*

איור של הורסט למקה ל"איש הקטן" מאת אריך קסטנר  

4. הקרקס והאופנה

קו ישר מוביל מ"נשות הקלאסה" ותפיסת "האופנה כפעולה", אל "האיש הקטן" ו"האיש הקטן והעלמה הקטנה" של אריך קסטנר. התלבושות בספרים האלה, הן לא רק מרחב שבו מתרחשת העלילה, אלא גם הציר הדרמטי, הקומי והפואטי שלה. גיבורי הספרים הם אנשי קרקס, מחוז טבעי של החצנה והגזמה, שמחפה במידה מסוימת על השורשים הרדיקליים של הדימויים, מספק להם אליבי שמטשטש את האליטיזם, הניכור ו/או הזוהמה של תרבות המבוגרים, אבל בסופו של דבר זו אותה הגברת בשינוי אדרת, כלומר אותו מנגנון של אופנה-פועלת-ומפעילה. אביא כמה דוגמאות על פי הסדר העלילתי:

שישה עמודים מתחילת הספר, שוכל מקסי פיכלשטיינר "האיש הקטן" את הוריו, זוג לוליינים "סיניים" קטני קומה. הם נסחפים ברוח, ורק צמותיהם המזויפות נשלות מן האוקיינוס ומובאות לקבורה בקופסת שנהב. כל צמה כזאת היא לא רק אביזר אופנה אלא גם סינקדוכה, כלומר דימוי שבו החלק מייצג את השלם, פשוטו כמשמעו. בין משתתפי הלוויה נמנים: מאלף הנמרים והאריות ששוטו עטור בסרט שחור, הליצנים שפניהם מאופרים הפעם להבעה של כובד ראש, הרוכב האמן גלופינסקי שרוכב על נרון סוסו השחור (לו היה לבן, הוא היה צועד ברגל), ומנהל הקרקס מר חזיז ורעם שלובש את כפפותיו השחורות (בשלב הזה מדובר בפרט טריוויאלי עד שקוף, אבל עד סוף הפוסט זה ישתנה).

איש הכפפות, מנהל הקרקס מר חזיז ורעם. איור של הורסט למקה ל"איש הקטן" מאת אריך קסטנר

מכסי נחוש בדעתו להפוך לאמן קרקס על אף מידותיו הזעירות (הוא ישן בקופסת גפרורים). וייעודו החדש מתגלה בזמן שהוא מטייל עם יוקוס (כלומר יוקוס מטייל ומקסי משקיף על העולם מכיס מעילו, המשמש לו מרפסת). הקוסם נעצר פתאום מול חלון ראווה של אופנת גברים, ובסצנה מצחיקה מאד, הוא מבקש לקנות את החליפה הכהה המוצגת בחלון בלי למדוד אותה (דבר שמטריף את דעתו ופוגע בכבודו המקצועי של המוכר) ביחד עם ולדמר היפה, כלומר, הבובה שלובשת אותה.

ולדמר היפה מובל אל המלון (עוברי אורח סוברים שמדובר במדינאי שבא לביקור, הראווה מתקיימת מכל כיוון) אייר הורסט למקה, מתוך "האיש הקטן" מאת אריך קסטנר. את הקוסם אייר למקה כבן דמותו של אריך קסטנר.

גופו של ולדמר הוא המרחב שבו מתאמנים יוקוס ומקסי על המופע החדש שלהם, שמטרתו לכייס כל מתנדב שנופל לידיהם, להנאת הקהל. מקסי עולה ויורד על גופו של ולדמר היפה כמטפס הרים נועז.

הם עדיין מלטשים את המופע, כשמפנה דרמטי בעלילה, שאף הוא מעוגן ומגולם בבגדים, דוחף אותם לזירה. מתברר שפרננדו הליצן מאוהב ברוזה מרציפן, אמנית הטרמפולינה היפהפייה, שמאוהבת דווקא בקוסם. כדי להתנכל לקוסם, מחליף הליצן בין מעילי הכנפות והצילינדרים של הקוסם ואמן הרכיבה. מבחוץ הם נראים אותו דבר, אלא שהצילינדר של הרוכב הוא רק כובע מהודר ומעילו הוא זיג שחור רגיל, ואילו בכובעו ובשרווליו של הקוסם נחבאים ארנבים, יונים ושלל תעלולים ולהטים.

בסצנה קומית ודרמטית פורץ הרוכב לזירה לבוש בבגדי הקוסם. היונים והארנבים שפורחים משרווליו ומזנקים מכובעו, מבהילים את הסוס שנעמד על רגליו האחוריות. וכשהרוכב מגשש אחרי שוטו, הוא אוחז בטעות במטה קסמים שהופך לזר פרחי נייר שהסוס הנרגז לועס ויורק בשאט נפש. הקוסם הנזעם רוצה לקחת את האביזרים שלו ולהסתלק, אבל מקסי משכנע אותו להעלות את מופע הכייסות, שכל כולו קומדיית בגדים ואופנה בפעולה, שבה שודדים השניים את שרוכי נעליהם ואת כתפיות מכנסיהם שנושרים לצהלת הקהל. 

אייר הורסט למקה, מתוך "האיש הקטן" מאת אריך קסטנר

"כאשר יהיה אופנתי … לשזף את הידיים לצהוב/ עד שידמו לכפפות, הן יעשו גם את זה."

אופנת הכפפות של מנהל הקרקס מגיעה לשיא משלה בספר ההמשך. יש לו מערכת של כסיות לבנות, אפורות ושחורות שהוא מחליף ומעדכן כל הזמן על פי מצב רוחו. לפגישה עם מפיק הקולנוע האמריקאי הוא מתייצב עם כסיות אפורות, וכשהמפיק מאיר לו פנים הוא מחליף אותן בחשאי, מתחת לשולחן, לכסיות צחורות. כשהוא לא בטוח ברגשותיו הוא לובש כפפה אחת לבנה ואחת שחורה, וכשהוא מתמוגג מהצלחתו הטלוויזיונית של האיש הקטן, הוא עוטה כסיות זהב (שקיבל במתנה מאישתו שניחנה בחוש נבואי).

בתחרות התחפושות בקרנבל הוא מופיע ללא כפפות, וזוכה בפרס הראשון, איש לא מזהה אותו בלעדיהן.

חומר למחשבה: קסטנר החליף את נשות הקלאסה בשורה אופנתית של גברים – למה, ומה זה בדיוק אומר? לא, אני לא מתחילה עם הבאובב הזה. אולי בתגובות?

(ובחזרה ל"להיות ברפובליקת ויימאר": נוימן נדרש בין השאר לחילופי התלבושות התכופים של היטלר בתחילת דרכו; ממדים צבאיים, לחליפה מהוגנת, לתלבושת עממית בווארית עם מכנסי עור. על פי עדותו של היטלר עצמו, קרה שהחליף תלבושת "כמו דוגמנית" שלוש פעמים ביום כדי להתאים את הופעתו למי שפגש. אותו עיקרון כשל מנהל הקרקס, רק הפוך).

התכוונתי לכתוב עוד קצת על ההבדל בין תלבושות כדקורציה לתלבושות כתיאטרון חזותי או כקולנוע, כדימוי שלא נזקק למילים, כולו פעולה. אבל די.

ורק תהייה אחרונה לקינוח: "האיש הקטן" תורגם על ידי פנחס אלעד (אף שעל המהדורה הראשונה שבידי, לא מוזכר כלל מתרגם). ספר ההמשך תורגם על ידי אלה אמיתן ששינתה את כל השמות, ותרגומה ככלל נופל משל אלעד. אבל משום מה היא חתומה גם על המהדורות המאוחרות של "האיש הקטן". אני בטוחה שיש כאן סיפור, אם מישהו מכיר את אחורי הקלעים, אשמח אם תשתף אותם פה. 

*

עוד באותם עניינים:


"המלך הצעיר" של אוסקר ויילד (לא רק מסה בתולדות האמנות אלא גם סיפורו של מייקאובר כפול)

שלא לדבר על חנה'לה ושמלת השבת שלה

על שיק פוינט של שריף וואכד

לדחות את המלאך לבעוט במוזה

בגדי הכעס והאהבה של יוקו אונו

ילדה, חווה, צלובה

בגדי המלך החדשים – מאנדרסן עד רוברט אלטמן

ועוד ועוד. עיר האושר היא בעצם מחסן תחפושות.

Read Full Post »

ידיעה שראיתי בווינט לפני כשבועיים נתפסה באיזה זיז במוחי:

ג'וזף דיאנג'לו בן ה-74 היה אחראי ללפחות 13 מקרי רצח ועשרות מקרי אונס בשנות ה-70' וה-80'. הוא נעצר לפני שנתיים, 43 שנה אחרי שהתחיל את מסע הפשיעה, בזכות דגימת .DNA גזר דינו ניתן באולם נשפים בסקרמנטו – כדי שכל משפחות קורבנותיו יוכלו להגיע תחת מגבלות הקורונה.

כך הוא נראה כשנתפס

.

מאז שקראתי את המילים האלה, אולם הנשפים לא יוצא לי מהראש.

גם בגלל הגודל, ההפלגה הפיוטית של המציאות – אולם בית המשפט הסטנדרטי לא יכול להכיל את גודל הפשע, את כמות הנפגעים, לשם כך נדרש אולם נשפים, לא פחות.

ובגלל החגיגה המסתננת בחסות המרחב הסימבולי שלא בטובתו; אחרי שפלש לביתן של נשים ונערות ואנס אותן באכזריות שלא תתואר (ומי יודע מה הוא עצמו עבר שנהפך לכזאת מפלצת), אחרי עשרות שנות מרדף וציפייה, יש לסיום גם טעם לוואי של חגיגה, מרה ופגומה ככל שתהיה. אם לא לקורבנות, לפחות למשטרה ולמערכת המשפט.

ואז, בקצה הפיסקה, צצה הקורונה וגורמת לעוד תגובת שרשרת של משמעויות. מתברר שאולם הנשפים לא מלא מפה מפה, החוגגים חייבים לעטות מסכות (כמו בנשף מסכות? צריך לציין שגם האנס עטה מסכה?) ולשמור מרחק, כי בני אדם מסוכנים זה לזה.

זה לא כמו האירוניה הקצת גסה בשמו המלאכי. אולם הנשפים הוא פרט לגמרי ארצי (איזה פקיד נשלח לשכור חלל גדול דיו לדרישות הקורונה) שמתחמם ומתקרר בהתאם לתנועת המשמעויות והסתירות, מסוג הפרטים שהופכים ספרות לקורעת לב ומורכבת וחמקמקה וממשית כמו החיים עצמם.

*

וקצת באיחור ובלי שום קשר (מזמן לא הייתי כאן) השתתפתי בפרוייקט הפלגות הקיץ של המוסך, מוסף לספרות.

*

באוסף המעשיות של האחים גרים יש כמה וכמה מעשיות על כחול זקן, רוצח הנשים והנערות הסדרתי (כולל אחת שבה בטוויסט מטורף מלוהקת מריה הקדושה לתפקידו). וזאת הנערה הנועזת מכולן. גם המציאות וגם סדרות הטלוויזיה עדיין מקרטעות מאחור.

עוד כמה דברים על ספרות

על הדבר לאלבר קאמי

על פליקס קרול, וידוייו של מאחז עיניים (מהספרים האהובים עלי בעולם)

על שלום לאדון העורב של עמוס נוי

הספר הנפלא ביותר

איך הרסה הספרות את חיי בזמן שהצילה אותם

למה אני כל כך אוהבת את הסיפור שאינו נגמר

הסטיגמטה כמשל

דוסטויבסקי נתקל באריה

Read Full Post »

מתברר שהדבר של אלבר קאמי* הפך לרב מכר בזכות הקורונה. קראתי אותו אי-אז בתיכון ואני לא זוכרת הרבה: כמה תיאורים אפקטיביים של עכברושים גוססים, ופקיד ששואף לכתוב יצירת מופת. הוא מראה לרופא גליונות רבים כתובים בכתיב זעיר, וקורא לו את המשפט הראשון:

בוקר נאה אחד של חודש מאי, ואמזונה הדורה עברה על גבי סוסה נהדרה, אדמדמת-חומה, בשדרות הפרחים של בואה-דה-בולון.

(תרגום יונתן רטוש)

כשהרופא מסתקרן ומבקש לשמוע את ההמשך, הפקיד אומר שזאת לא הגישה הנכונה. המשפט הזה הוא רק בערך, הוא רחוק מלמסור את התמונה שהוא רואה בדמיונו, את קצב ריצת הטיול של הסוסה. יש בו עדיין משהו שגרתי, זאת לא פתיחה שעליה אפשר לומר, הסירו כובע! הוא מדמיין את עורך הספר פונה לעוזריו ואומר, רבותי, הסירו כובע!

קאמי מקדיש פסקאות רבות לחיפושיו של גראן (זה שמו של הפקיד) אחרי המילה הנכונה. לפעמים הוא נראה יותר עייף מהרופא. במשך שבועות הוא תר אחרי שם התואר המדויק לסוסה; "בריאת בשר" אמנם מוחשי אבל יש בו טעם לגנאי, "מבהיקה" לא מתאים למקצב, "סוסת-שחום" לא די מובן, אולי "סוסה שחומה מעין השחור"? לרגע הוא מצטהל כי שחור תמיד מרמז על הידור, אבל גם זה נפסל לבסוף בגלל חוסר דיוק. "אתם רואים כמה זה קשה?" הוא מתפעם. בעצת שומעיו הוא שוקל את "מפוארת" ומתחייך, ואז המילה "פרחים" מתחילה להטריד אותו. מעולם לא ביקר בבואה-דה-בולון והוא מנסה לברר איך הם בעצם שתולים. הרופא לא זוכר פרחים בבואה-דה-בולון אבל אמונתו מתערערת מול בטחונו של הפקיד; "רק אמנים יודעים להתבונן," הוא אומר לעצמו. בפעם אחרת הוא מוצא את גראן נרגש כולו, הוא החליף את הפרחים ב"מלאות פרחים", וסוף-סוף רואים אותם, מריחים אותם, הסירו כובע רבותי! אבל כשהוא קורא את המשפט המתוקן בקול, פתאום צורמות לו המילים הנקביות שמסתיימות ב"אה", והוא מִדּכדך ומבקש רשות לפרוש, להרהר.

למה נחרטו דווקא גראן ויציאת המופת שלו בזכרוני? יש לכך סיבות רבות. ראשית, התמונה הזאת של האמזונה ההדורה הרוכבת על סוסה נהדרה ביום אביב הקסימה אותי. אולי ברחתי אליה מן הדֶבֶר (בדפדוף חוזר מתברר לי שגם לרופא היא מספקת הפוגה. מה שלום האמזונה? הוא שואל מדי פעם, ונענה שהיא, אצה, אצה, על סוסתה.) ואולי פשוט הזדהיתי עם הפקיד. "מזל הוא, מזל הוא," הוא אומר (פעמיים כי טוב), שהוא יכול לכתוב. אולי זו שקידתו שנגעה ללבי, המרדף האינסופי אחרי המילה שתממש את החיזיון, הפנטזיה הילדותית על שלמות, על הכרה – כל אלה מוכרים לי מבפנים. ואולי זו דווקא האירוניה של קאמי שמפקיד בידי גראן את מלאכת הכתיבה שלו ביחד עם ספקותיו בערכו, בערכה.

הציור הזה של מגריט (שנקרא משום מה, צ'ק פתוח) תמיד ייצג בשבילי את משפט הפתיחה של גראן, כולל השאיפה הסיזיפית לשלמות, כי כל מילה שזזה ממקומה פוערת סדקים חדשים.

רנה מגריט, צ'ק פתוח, 1965 לחצו להגדלה

.

אני באמת לא זוכרת הרבה מ"הדבר". רק רושם כללי, של הומניזם קצת חבול ולא מצוחצח. אבל אני בטוחה שבין כל שכבותיו מסתתרת (בקושי) גם מסה על כתיבה. גראן הוא פקיד תברואה, תפקיד אפרורי וצנוע ובו בזמן חיוני. וכך גם הכתיבה למי שכותב ולמי שקורא – גם, ואולי דווקא בימים שכאלה. ובמילותיו של המספר:

כן, אם אמת הוא שבני האדם מתעקשים להציב לעצמם דוגמות ומופתים, שאותם הם מכנים גיבורים, ואם הכרח הוא שיהיה כיוצא בהם בסיפור דברים זה, הנה מציע המספר דווקא גיבור זה הבלתי-נחשב ומטושטש-הדמות, שאין לזכותו כי אם מעט טוב-לב ואידאל שהמגוחך בו בולט לעין.

(תרגום יונתן רטוש)

*והסליחה עם מאדאם רוזנברג מורתי היקרה לצרפתית, שמתהפכת בקברה וספק זועקת ספק גועה, קאמווווו,ּ קאמוווווּ…!

*

עוד באותם עניינים (כלומר רומנים אחרים)

על פליקס קרול, וידוייו של מאחז עיניים (מהספרים האהובים עלי בעולם)

הספר הנפלא ביותר

כמה הערות על נוטות החסד (או "זה יותר מדי אידיוטי בשביל להיות סכיזופרני")

למה אני כל כך אוהבת את הסיפור שאינו נגמר

עוד על קריאה וכתיבה:

הסטיגמטה כמשל

צנזורה של טעם?

דוסטויבסקי נתקל באריה

Read Full Post »

רוני מוסנזון נלקן היא חברה יקרה, מטפלת במגע בשיטת רוזן, ושותפתי לכתיבת חפץ לב, יסודות תיאטרון הבובות האמנותי ולחממת האמנים של הקרון.

אנחנו שונות זו מזו ככל האפשר (אני ממפלגת גילגי, והיא ממפלגת אניקה), אבל כשאנחנו חופרות את המנהרות שלנו משני קצות העולם אנחנו נפגשות בדיוק באותה נקודה.

זו הפעם השלישית שהיא מתארחת בעיר האושר. בפעם הראשונה היא הבינה דרך הגוף, בפעם השנייה היא ריאיינה את אלוהים, ועכשיו היא מאירה את העוצמות הרגשיות של מרים ילן שטקליס בישירות שלא נתקלתי בשכמותה.

 

הציפור של הצלחת / רוני מוסנזון נלקן

אל השירים של מרים ילן שטקליס הגעתי בשתי פאזות של החיים, כילדה וכאמא. כילדה לא אהבתי אותם. הם עוררו בי מועקה. לא אהבתי את המילים חסרות הפשר, המאולצות, המתיילדות. הרגשתי דחייה כמעט מגנטית מהפער בין החרוזים החביבים, לבין משהו שלא נאמר, מתחת לפני השטח.

כאמא חזרתי אליהם ופתאום מצאתי עצמי שבויה בקסם מפתיע שלא ציפיתי לו. המגנט התהפך. התחברתי לשירים מבפנים. גיליתי בתוכם דרמות עוצמתיות. הקראתי אותם לבנותי ברגש עצום, משחקת בין הטקסט לסב-טקסט, טובלת בהם בכל נפשי ומאודי בעונג מהול בסבל. זה קרה מעצמו, בלי מודעות, השירים נגעו בשכבות גיאולוגיות של הנפש.

פעם הבאתי אותם לחממה. [חממת האמנים של הקרון שבה אנחנו מגדלות ביחד אמנות רב-תחומית לילדים. מ"ב] מרית "תפסה אותי על חם" והציעה לי לכתוב. הנה החוויה הלא-מלומדת האישית שלי.

הטעם של שירי מרים ילן שטקליס עבורי הוא טעם של פער בין העולם שבחוץ והעולם שבפנים. מועקה לא מדוברת הרוחשת מתחת לקרום דקיק של חיים "רגילים", מאיימת מתחת לפני השטח על שלמות החיים, מזמזמת ומהדהדת עם אי שקט פנימי, מאיימת לסדוק את החומות היציבות ולהתפרק לרסיסי רגשות קשים לא מובנים, בלתי מתעכלים. אני חושבת שזה מה שהיה טמון בדחייה שחשתי כילדה, מבלי שיכולתי להסביר ולנסח. הלב שלי הרגיש את זה. השירים הדהדו חוויה של מצוקה, חרדה, מרחב נסתר חנוק וחמוץ, גדוש ברגשות לא מובנים, ללא מתווך ומורה דרך, צער העולם ומועקה, ביצת רגשות מהבילים המאלצים אותי לסתום חורים, אף, פה, עיניים, גרון, לבודד עצמי מבפנים ומבחוץ.

אני לא חושבת שהיה מבוגר בעולם שלי שקלט מה קורה בי. כן שמרו עלי, הרגיעו אותי, עודדו אותי, אבל לא דובבו אותי, לא היה מקום למה שהרגשתי. בשירי מרים ילן שטקליס זיהיתי תחושתית את הפער בין העולם הפנימי הכאוטי לבין עולם המבוגרים המאורגן לכאורה בחוץ. השירים לא הסבירו, תיווכו או סידרו. להיפך, הקצב, המשקל, החרוזים והמתיקות למראית עין היוו קונטרפונקט מתעתע לכאוס הפנימי. הם רק הגבירו את האימה הלא מובנת.

רגש הוא תגובה למשהו שקורה, מבפנים או מבחוץ. הוא תנועה. אין בו צורה, קביעות וסדר. רגש הוא אי-ודאות. אני נתונה לתנועה הרגשית (של עצמי או של הסובבים אותי) כמו סירה בים סוער, ללא קרקע יציבה. רגש הוא סכנה. ובאין מי שיתווך, יסביר, יכיר בסיבות לרגש, יהיה לצידי עד שתשקוט הסערה (ובעיקר כאשר מי שאמור להגן הוא עצמו מקור הסערה) – אני צריכה למצוא דרכים להגן על עצמי, להכנס לצוללת, לבדי.

ואז באה מרים ילן שטקליס, ומה היא עושה? מציירת לי את העולם כפי שהוא. טירליטט וזורום רים, לולילול וטרללה, ומתחת למילות השטות – כאב, בדידות, עצב תהומי, אובדן, כעס וזעם, חוסר אונים, זרות, בושה, שנאה, השפלה, אימה. ברמת התוכן היא מדברת במפורש רק על חלק קטן, הרוב משתמע בין השורות באופן שהדברים נאמרים, בקצב ובשבירתו, במה שלא נאמר, בזריית חול מתעתע של מילים חסרות פשר.

דוגמאות ספורות מתוך רבות:

השיר קורע הלב "לבדי" (לבדיתי – לבדיתי – ובכיתי) מספר על ילד שנשאר לבדו כשאמא הולכת. העצב והבדידות גלויים ומפורשים, אבל מעבר להם הילד משליך על הדובי את המניפולציה של המבוגרים: אסור לבכות, אסור לכעוס, צריך להתאפק, צריך להסתיר. אחרת אתה טפשון. תהיה גדול ותשתוק.

"שור הבר" עוסק בכעס. אבל השיר הוא לא רק על כעס, אלא על השפלה, זרות, נידוי ואלימות. שוב, מניפולציה של מבוגרים שלא מסוגלים להתמודד עם הכעס. כשדני כועס אומרים לו שזה לא הוא, זה שור הבר. פיצלו אותו! כולם נגדו, מנדים אותו ומגרשים באלימות פיזית במקל! גם ב"הסבון בכה מאוד" יש גירוש ואיבוד זהות. גם כאן דני, כל כך מלוכלך עד שלא רק שכולם כועסים עליו אלא מתכחשים ולא מזהים אותו. אימה.

והנה גם "אצו רצו גמדים…"

"אצו רצו גמדים…" מתוך "שיר הגדי" של מרים ילן שטקליס, איירה צילה בינדר. (הכפולה נחתכה לצרכי קריאות, ואיתכם הסליחה)

שיר כביכול עליז וחמוד, שלא עוסק במיוחד ברגשות, בסך הכל שיר ערש שמספר על משחק מחבואים של גמדים בתוך שבלול, אלא שגם שם האימה משיגה:

ואחד קטון-קטן,
שם יפה לו טימפינטן,
התחבא בתוך שבלול –
לולי-לולי-לולילול.
אך לצאת הוא לא ידע –
דדי-רדי-רידדה….

וכך הופך לשיר ארס, נומה נום בתוך מבוי סתום, מברכה לקללה. והמאזין, כמו הגמד בקונכיה, לכוד בין החרוזים החביבים, בלי מוצא לחרדה.

רגש מרגיע ומשרה בטחון נדיר בשיריה של מרים ילן שטקליס. בשיר "אבק" מופיעה השורה: "טוב לו, חם לו ונעים". לרגע אחד אפשר לשקוע, להפסיק להתאמץ בדריכות אל מול הסכנה, אלא שמדובר באבק. הנחות בנחותים, נחות אפילו מהמטלית. מה הוא חושב לעצמו? לנוח בנעימים? חלילה! הוא זוכה לשמות גנאי ומגורש בבוז. אין זכות בסיסית לנוח ולהרגיש חם ונעים, להרפות אל מה שיש ולעזוב לרגע את המאמץ להיות משהו שאני אמור להיות… הזכות להיות אבק ראויה לפוסט בפני עצמו.

אבל שיא השיאים הוא הציפור של הצלחת. מסתבר שלא הקראתי אותי כלל לבנות שלי, והיום אני מבינה יותר למה.

"הציפור של הצלחת" מאת מרים ילן שטקליס. (תמונה מלאה של הכפולה עם האיור של צילה בינדר, למטה)

השיר הזה מכיל את כל האלמנטים הרגשיים בבת אחת. שיר שובר לב, על גבול הבלתי ניתן לשאת.

מה הסיפור שלו? גיבור השיר הוא רוגז. רוגז? מה זה "רוגז"? מי רוגז? מישהו כאן כועס! השיר כמעט ושומט אותו. על פניו הסיפור פשוט: ילד יושב מול קערת דיסה מהבילה, כועס, מנסה להתגבר על הכעס, לשלוט בו, לעצור את הבכי, "להתפייס". אך העלילה נשברת למסע דהירה לא מרוסן בנסיון נואש לשלוט על הכעס, דרך מדבר ושמים, כוחות הטבע, על כנפי הציפור המצויירת וחזרה לשאול הדיסה המהבילה שטורפת ומכניעה אותו, מרסנת, כובשת, משפילה, תחת כסות המילה החיובית נתפייס. מהי ההתפייסות? הילד הצליח בשארית כח לשלוט על הכעס, לרסן ולגרום לו להתרפס. התעלות באמצעות שליטה והכנעה. השפלה. אונס רגשי.

הילד כמעט לא קיים בשיר. מרומז במשפט: אין אני רוצה בך, ה"אני" הזה מפוצל בין דמויות שונות: הרוגז, הכעס, העשן (האדים…), הדמעה, קערת הדיסה, הציפור של הצלחת, כמו השתברות פסיכדלית שמתרחשת לנגד עינינו. כעס הוא תגובה למשהו. מה קרה לילד? אין זכר בשיר.
והרגש הוא לא רק כעס. זוהי דיסה רגשית מורכבת. פגיעה אילמת לא מדוברת, חוסר אונים, זעם, בדידות, עצב תהומי וכל כוחות הנפש מופנים לרסן ולהסתיר. דיסת רגשות שאין לה מקום, יש לכלות אותה. התנועה הרגשית עוצמתית כל כך, לא סתם נושאת את הילד בשנייה אחת על פני הקוסמוס כולו, במסע אלף-לילה-ולילה. תנועה רגשית מיתית בעוצמתה, לבה רוחשת המאיימת להתפרץ, עולם שאול המאיים על עולם החיים, כמה כח צריך כדי לרסנה!

המהלך היחיד בשיר שנותן מעט מוצא לכאב הוא מסע הציפור של הצלחת. למזלו של הילד, היא לוקחת את הדמעות בהחבא בין כנפיה לשמים ומשם מפילה את הטיפה על הפרח הסגול – ויפרח. מוצא של חיים. סגול – צבע פסיכדלי בפני עצמו, רוחני ולא ארצי, שילוב של כחול ואדום, עצב וכעס. דמעות עצב, זעם, חוסר אונים ובדידות, מפריחות את הפרח הסגול. אבל לא לאורך זמן. הרוגז שב. כל המסע לא הצליח להכניע אותו. מהי דמעה אחת לעומת עוצמת הזעם? היא לא הצליחה להוציא את הקיטור ולהרגיע. הרוגז, כמו מפלצת שכאשר מנסים להכניע אותה היא מתעצמת וגדלה, חוזר ושולף ציפורניים, עד שלבסוף יש צורך באקט קניבלי, אם טורפת, הדיסה מנסה לכסות ולאכול את הכעס – והנה הצלחנו. הכעס סורס. מתרפס. ולזה ילדים, קוראים להתפייס.

אני רואה את "הילד" (ילד? ילדה!) יושב מול קערת הדיסה, בגרון חנוק מדמעות כאב, כעס וחוסר אונים, זועם ואין על מי, מבין ללא מילים שאין מקום לכעס, שצריך להכניע אותו. אף אחד לא מרגיע אותו. אף אחד לא עוזר לו. אף אחד לא שואל למה הוא כועס. הילד הנבון מחניק את עצמו בכוחות עצמו, עושה כמצופה ממנו על פי הבנתו: מתפייס, כלומר מתעלה מעל עצמו, מתנתק מעצמו. הכל מופנם בו. אף אחד לא אומר לו מבחוץ שאסור לכעוס, הוא יודע לבד. הוא כבר הבין.

הציפור של הצלחת עושה מעשה של חסד. היא היחידה שעוזרת לילד ונותנת מוצא של חיים בהפריחה את הפרח הסגול עם הדמעה. אבל היא קפואה. ציור על צלחת. לא חיה, לא באמת יכולה לפרוח משם. היא לוקחת את הדמעות אבל חוזרת לדממה הקפואה חסרת החיים. הייתה לא הייתה. כמו פייה סנדקית שמופיעה לרגע ונותנת מוצא לסבל, אבל כשהקסם נגמר בחצות הכל חוזר לקדמותו. וגרוע מקדמותו: פיוס שהוא אבן גולל מדבש, חניקה במסווה תרבותי.

הנפש המשתקפת בשיר (בין אם של הכותבת או הקוראת) עברה התעללות, פיזית או נפשית. הוכנעה בכוח חסר שם ופנים. נשברה, התפרקה, התפצלה, התנתקה. העובדה שהיא שרה מהמחתרת היא פלא. כמו טיפה המפריחה פרח סגול טמיר. נפש חיה אך כואבת, חיים שהם כאב צרוף.

השירים של מרים ילן שטקליס מתכוונים על פני השטח להיות חינוכיים. יש רגשות טובים ורעים. את הרעים יש לרסן. את הטובים יש לאמץ. יש להסתגל. אבל בעצם הם פורטרט עצמי של נפש רגישה ובודדה עד אימה. כמו הפרח הסגול הלא מסתגל, המורכבות הרגשית משפריצה מעל ומעבר לכוונה המוצהרת. הפוך מחינוכיים, הם לא נותנים מענה ופתרון אלא מהדהדים את הכאב במלוא עומקו. אני כועסת על הכוונה המוצהרת שלה. היא שיתפה פעולה עם החברה ולא עזרה לי כשהייתי צריכה. כמו כל המבוגרים היא היתה שרויה בסבל וניסתה להתמודד על ידי תירבות, חיברות, התעלות, מניפולציה שקרית מוסווית. היא השאירה אותי לבד עם דייסת הרגשות. אבל גם אם לקח לי שנים, מילדות עד בגרות, אני בכל זאת מזהה את הפנינה הגולמית. שכן בסופו של דבר היא לא נכנעה, לא ריסנה ולא נאלמה. בקודים מופנמים היא שרה מהמחתרת את הכאב האינסופי של העולם.

מתוך "שיר הגדי" מאת מרים ילן שטקליס, איירה צילה בינדר

*

עוד מרים ילן שטקליס בעיר האושר

על השיר "מיכאל"

איור אחד נפלא של דוד פולונסקי

עמוס נוי, על "המסע אל האי אולי"

המחאה והחלום של בתיה קולטון – על איורי "המסע אל האי אולי"

וגם: הזנב והלב, או האם מאיירים חייבים להיות צייתנים?

ואחת שלא כובשת את הכעס היא מרי דה מורגן המופלאה. תרגמתי כמה וכמה סיפורים שלה (ועוד היד נטויה, כשאמצא סדק בזמן). האהוב עלי מכולם הוא עץ השיער והוא לגמרי רלוונטי לפוסט, וגם נסיכת הצעצוע שתרגמתי לאתר "מעבורת" מתמודד עם אותו רוגז של מרים ילן שטקליס, רק באופן אחר לגמרי. ראו צרחות של דגים.

 

Read Full Post »

הרבה זמן לא הייתי פה. פחות או יותר נחטפתי על ידי ביאליק ותום זידמן פרויד. כשכתבתי את החלק הראשון של בנות הדרקון קרה שהלכתי לקחת את בני מבית ספר עם שתי נעליים שונות. פשוט תחבתי רגליים למה שהיה מתחת לשולחן ולא שמתי לב. והפעם שכחתי שיש מציאות. חציתי את גבול המשמעת והתשוקה למחוזות מפוקפקים של דיבוק. אם מישהו פנה אלי נבהלתי או הגבתי בדיליי, כמו בטלויזיה בשיחת מרחקים. יכולתי לדבר שעות על ביאליק ותום ומעבר לזה שכחתי את רוב המילים, עברתי למשפטים שמורכבים מ"זה" ו"זה". אפילו את החלומות שלי לא הצלחתי לזכור, כאילו נטחנו או כוסו בערפיח של איורים. ועכשיו שסיימתי טיוטה ושלחתי אותה לשותפי (לפרויקט שעליו עוד אכתוב בבוא הזמן) כל הפוסטים שנשכחו נדחפו החוצה ביחד ונתקעו בפתח, וממילא שום דבר לא חגיגי מספיק אחרי שתיקה כל כך ארוכה, אבל ממשהו צריך להתחיל, וכבר מזמן תכננתי להשוות בין "כך עושות כולן" (האופרה של מוצרט) לסיפור התלמודי על ברוריה ובעלה התנא רבי מאיר, והתמונות היפות מהאופרה הישראלית הזכירו לי.

.

כך עושות כולן באופרה הישראלית, בבימוי אטום אגויאן לחצו להגדלה

.

זה די מדהים לטעמי, ששני טקסטים כל כך רחוקים בזמן ובתרבות חולקים אותו מנוע אידאי ועלילתי. (אני לא זוכרת לעומת זאת אף סיפור שמטיל ספק בנאמנות הגברית, אולי בגלל שהמוסכמה ממילא קובעת שאין דבר כזה. המוסכמה תמיד טועה, כמו כל ההכללות). ורק למקרה שמישהו לא מכיר את האופרה או את הגרסה היהודית אזכיר שברוריה, תלמידת חכם מן המאה השנייה לספירה ואשה חזקה ודעתנית, לעגה לדברי חכמים ש"נשים דעתן קלה," וכדי להוכיח את צדקת החכמים שלח בעלה את אחד מתלמידיו לפתותה, ואחרי שהתפתתה התאבדה מרוב בושה ובעלה גלה לבבל.

באופרה של מוצרט ממלא דון אלפונסו הרווק הזקן את תפקידם של החכמים ושל רבי מאיר. נאמנותן של נשים הוא שר, היא כמו עוף החול, כולם בטוחים שהוא קיים אבל איש אינו יודע איפה. הוא מטיל ספק גם בנאמנותן של האחיות פיורדיליג'י ודורבלה, ארוסותיהן היקרות של הקצינים הצעירים פרנדו וגוליילמו, ומתנדב להוכיח את צדקתו תוך עשרים וארבע שעות, ובלבד שימלאו את הוראותיו. השניים נענים לאתגר. הם מעמידים פנים שהם יוצאים למלחמה וחוזרים מיד מחופשים לשני אלבנים. בניצוחו של דון אלפונסו ובסיועה של המשרתת המשת"פית, הם פותחים במתקפת חיזור צולבת, כל אחד מהם מחזר אחרי ארוסתו של חברו. האחיות מתקוממות בהתחלה אבל אחרי שהמחזרים "מנסים להתאבד" ועוד כהנה מניפולציות, דורבלה מתפתה וגם פיורדיליג'י המיוסרת מתרככת. היא מחליטה להתחפש לחייל ולצאת לשדה הקרב של ארוסה, אבל בעיצומן של ההכנות גם היא נכנעת לתשוקתה. הקצינים הנעלבים רוצים להיפרד מן השתיים אבל דון אלפונסו משכנע אותם להישאר, כי כך עושות כולן. כולם מתוודים ומתפייסים; האהובות נשבעות לנאמנות מחודשת והאוהבים מתחייבים לא לשוב ולבחון אותן. (מעולם לא צפיתי באופרה, אבל לפי הליברית לפחות, קשה להחליט איך זה מסתיים, אם הזוגות חוזרים לזוגיות הראשונה או מתחלפים).

לקסיקון האופרה שלי טוען שדה פונטה ביסס את הליברית שלו על מעשה שהיה, אבל הקהל בכל זאת התקשה להאמין למהירות שבה התחולל המהפך. ובהמשך לכך נעשו כל מיני נסיונות לתקן את הליברית, לשנות את העלילה כדי להציל את המוסיקה, אבל דה פונטה שרד את כולם.

אני עצמי מתפלאת על הקהל שנתפס דווקא לקוצר הזמן. מה עם נשף המסכות? לא רק שהאחיות לא מזהות את ארוסיהן המחופשים, הן גם לא מזהות את המשרתת שלהן דספינה כשהיא מחופשת לרופא (שמציל את האלבנים מן הרעל ששתו כביכול) או לנוטריון שעומד להשיא אותן לאהוביהן החדשים. זה לא פחות הזוי, כך חשבתי תמיד, אבל עכשיו אני לא בטוחה. זה נראה לי פתאום כמו משחק שבו כולם מעמידים פנים, כולל האחיות; מבחן הנאמנות שהן כושלות בו כביכול, הוא רק סיפור הכיסוי, התירוץ למשחק תפקידים שמאפשר לכולם לחצות גבולות ולממש את תשוקותיהם הנסתרות הצולבות.

.

כך עושות כולן באופרה הישראלית, בימוי אטום אגויאן לחצו להגדלה

.

את הגרסה הנוכחית (מהתמונות) ביים במאי הקולנוע הארמני-קנדי אטום אגויאן. משני סרטיו שראיתי, "המתיקות שאחרי" ו"המסע של פליסיה", אני זוכרת בעיקר את העצב הנתון במין כספת קרה בלתי נראית. ואחרי שהפליאה הראשונית (מה לו ולכך עושות כולן?) חלפה הוא נראה כמו בחירה מצוינת לבימוי אופרה שקליפתה עליזה ומשחקית, מכילה ומפויסת, ותוכה יצָרים ופסימיות מוגשמת. וגם אם הסוף הטוב קצת מפוקפק ונגוע במלנכוליה, זו עדיין הגרסה הקומית והנדיבה לעומת מקבילתה העברית החסכונית כמו סיפור מקראי, העוסקת בהיבריס (חטא הגאווה) הנשי ועונשו (באחד מספריה של תום זיידמן פרויד מתלונן ארנב על אשתו שהיו לה שערות על השיניים, ומתכוון שהיתה אסרטיבית כמו גבר) ובהיבריס הגברי ועונשו הפחוּת. וגם בברית הגברים החכמים שחושבים שאפשר להפריד בין הנאמנות לברוריה כמו שמפרידים חלמון מחלבון, ולא שמים לב שהם מחפצנים את האשה והופכים אותה לדוגמא. וגם בעיוורון ובחטא הבלתי נמנע של כל מי שמקדש ססמאות על בני אדם (עם הסעיף הזה יש לי היכרות קרובה שהלוואי ולא היתה לי), ובבעל שלא מבין שברגע שהוא קושר נגד אשתו הוא גוזר לא רק את דינה אלא את דינו שלו, ומתחרט כמו שכתוב באלף לילה ולילה "במקום שחרטה לא תועיל."

ולא סתם נזכרתי באלף לילה ולילה, שם הפחד מהמיניות הנשית מגיע לכדי טבח אבל גם הריפוי משכנע (ואורך אמנם כשש שנים: פרק זמן של נדודים, ואחריהם אלף לילות שבהם המלך נושא אשה כל ערב והורג אותה בבוקר לפני שתספיק לבגוד בו, ועוד אלף לילות של סיפורים מאז שהוא פוגש בשהרזד). וכבר בסיפור הראשון היא מראה לו ש"אם אתה הורג את הנשים שלך, אתה הורג בסופו של דבר את עצמך. לא רק באופן סמלי, אלא באופן לגמרי מוחשי … היא יוצרת שורת הקבלות שבסופן, במין היגיון מתמטי, מתברר שהיא זה הוא. הם "בשר אחד" על פי הביטוי התנ"כי. זה לא קורה בִּן לילה כמובן, אבל הזרע נטמן כבר בלילה הראשון." (מתוך סיפורים יכולים להציל).

כך עושות כולן באופרה הישראלית, ביום אטום אגויאן. לחצו להגדלה

*

האופרה תוצג בין התאריכים  31.5.19- 15.6.19 לפרטים

*

ובלי שום קשר, למי שעוד לא ראה – הזדמנות אחרונה!

הצגות פרידה מן ההצגה הנפלאה אקס חמותי החורגת. לפרטים

*

וגם – נפתחה ההרשמה לחממת האמנים התשיעית של תיאטרון הקרון, המסגרת היחידה שבה אני מלמדת בעקביות ובתשוקה.

*

Read Full Post »

בדרך כלל אני שומרת נגיעה מאקטואליה אבל קורה שהיא מסתננת גם לפה. בזמן האחרון מנקר במוחי טקסט קצרצר של היינריך פון קלייסט* שנקרא בפשטות "אנקדוטה":

כומר אחד ליווה ביום גשום מאד, בן שווביה אחד, אל התלייה. הנידון למוות בכה הרבה בעת הילוכו באוזני אלוהיו, על ששומה עליו לעשות דרך זעופה כזאת במזג אוויר זעוף כזה. הכומר בקש לנחמו, כדרך הנוצרי, ויאמר לו: "בן-בליעל שכמותך, שַׁלָּמָה תקבול הרבה, אתה חייב רק ללכת הליכה אחת לשם, ואולי אני, אני נאלץ גם לחזור במזג אוויר זה בדרך הזאת," ואכן, מי שחש על בשרו עד מה נאלחה הדרך בחזרה, ואפילו ביום צח ממקום התלייה, הוא לא יראה עוד את דבריו של הכומר כראות טפשות.

(תרגם ישראל זמורה)

קלייסט ההומניסט החד זיהה את המשמעות האנושית שהוסתרה בבדיחת קרש. ואני חושבת הרבה, לא רק על הפליטים שגירושם הוא העילה המיידית לכתיבת הפוסט, אלא על עצמנו, מה זה עושה לנו שחוזרים ממקום התלייה.

אתם יכולים לחתום על העצומה הזאת וגם להפיץ אותה. ואתם מוזמנים לקשר לכל עצומה אחרת נגד הגירוש, כאן בתגובות.

*
היינריך פון קלייסט (1811-1777) סופר קרוב מאד ללבי בזכות מיכאל קולהאס וזעמו השורף, ובזכות המחזות שכתב (בעיקר "אמפיטריון" הנפלא), ולא פחות בזכות הטקסטים הקצרים שלו; מהמסה המכוננת על תיאטרון המריונטות שחצי ממה שאני חושבת על תיאטרון עובר דרכה ומרוב פעמים שהוזכרה פה כבר לא ידעתי למה לקשר, ועד לאנקדוטה אחרת, מדהימה, שעליה כתבתי פה, מופת של רדיקליות גופנית, ספרותית ואנושית עד היום.

*

עוד באותם עניינים

המטפורה, המטונימיה והחמלה

בלה בליסימה או משהו להאחז בו

על ספריית גן לוינסקי

תמונת מצב – חייהם של ילדי מבקשי המקלט בדרום תל אביב (נובמבר 2017)

(ועוד. אבל הקדומים כל כך תמימים שנניח להם)

Read Full Post »

לא זוכרת מתי השתמשתי במילה הזאת לאחרונה. יש משהו מחייב מדי בגאוני, וגם מתבדל. היא לא אופפת אותך בקסם כמו נפלא או נהדר; גאוני שומרת נגיעה. אבל מילים הן כמו חתולים. הן באות והולכות כרצונן, והיא פשוט צצה ליד הספר (לבד, וגם בצד מילה כמו קפקא, אפילו יותר מחייב). וכמו שהמטפלת שלי היתה אומרת, "מה שעולה ראשון זה הנכון". כך שלא נותר לי אלא להסביר, כלומר להבין, אלה מילים נרדפות, איך "האריה של אלן", ספר ילדים רזה ועשיר, צלול ומצחיק, נוגע בעצבונות שאין להם גיל.

כריכת

כריכת "האריה של אלן", כתב ואייר קרוקט ג'ונסון (הזכור לטוב מ"אהרון והעיפרון הסגול", אבל אם תצפו לעוד אהרון, זה יסתיר לכם את אלן). תרגמה יפה מאנגלית, מאירה פירון.

.

על רגל אחת, מדובר בסדרת מפגשים בין ילדת גן בשם אלן לאריה הבד שלה. אלה בעצם תסריטים, תריסר מחזות קצרצרים שמתרחשים בחדרה של אלן וכתובים בצורת סיפורים. זה הסיפור הראשון:

.

1

2

3

*

אלן והאריה שלה הם שני הפכים: אלן חברותית ודברנית מלאה רעיונות, יוזמות ודמיונות, ואילו האריה שלה קצת מדוכדכך ונמנע, מציאותי עד כדי משבית שמחות.

"… את אִיָה קבלתי עוד בהיותי פעוט. ייתכן שבצעירותו הוא זקף את ראשו, אבל עד שהתחילו הסיפורים להיכתב צווארו כבר היה שמוט. כך זכה במזגו העגמומי."

(מתוך The Enchanted Places האוטוביוגרפיה של כריסטופר מילן, הלא הוא כריסטופר רובין, בתרגום חופשי שלי).

מימין, האריה של אלן (אייר קרוקט ג'ונסון), משמאל, איה של כריסטופר רובין (אייר א. שפארד)

מימין, האריה של אלן (אייר קרוקט ג'ונסון), משמאל, איה של כריסטופר רובין (אייר א. שפארד)

כמו אישיותו של איה גם אישיותו של האריה של אלן נגזרת מן האנטומיה שלו, ואפילו ביתר פירוט: מדובר באריה בד – מפוטם בכותנה, אפאטי, שרוע שלא לומר סרוח על הרצפה. ג'ונסון הסופר קורא מאפיינים פיסיים כמטפורה לתכונות נפשיות (בדומה למה שמעולל אנדרסן בחייל הבדיל). ואילו ג'ונסון המאייר מוסיף נופך משלו, כשהוא מצייר את אלן עם הפנים לקורא, לעולם, לעתיד, בעוד שהאריה מפנה את גבו.

הנמנעות של האריה ממומשת שוב ושוב במשפטים כמו, "האריה היה שרוע בנוחות ולא הפגין רצון לנסוע לאן שהוא או לזוז בכלל."

ואפילו יותר במפורש:

"הבעיה שלך היא שאין לך שאיפות," אמרה אלן. "אתה כל הזמן שוכב על הרצפה ואפילו לא זז. אתה אפילו לא מזיז את הפה כשאתה מדבר."

האריה של אלן אינו יכול להיות טורף, האנטומיה שלו מנטרלת את האפשרות:

"את בכלל לא מפחדת ממני, אלן," אמר האריה בקוצר רוח. "את יודעת היטב שאריה מלא כותנה לא יכול להיות רעב, והוא בהחלט לא טורף אנשים."

"אתה מלא, אז אתה לא יכול להיות רעב." אלן פרצה בצחוק גדול. "זאת בדיחה טובה. הבנת?"

האריה לא חייך.

זה מאד ארס פואטי (כלומר אמנות שמודעת לעצמה ועוסקת בעצמה) אבל הדיוק הרגשי והאינטלקטואלי שומר על הרעננות, וצובר עומק פסיכולוגי במין הפוך על הפוך.

כשהאריה מושך באפו ואומר, "אני בסך הכול צעצוע מבד, אין לי רגשות." זה גם פשוטו כמשמעו וגם המרירות הפולנית בהתגלמותה.

וכמו שעון מקולקל שמראה את השעה הנכונה פעמיים ביום, כך גם התקיעות המדכדכת – אפס יכולת להשתנות – הופכת לרגע ליתרון: כשאלן מבקשת מן האריה לשמור עליה ולא לעצום את עיניו, הוא מזכיר לה שמדובר בכפתורים, אי אפשר לעצום אותם. זה מאד מרגיע אותה.

כשהאריה לא מוזמן להצגה כי כל המקומות שמורים להורים, הוא מגלה הבנה:

"אני מבין," אמר האריה. "ובכל מקרה יש משהו אחר שאני צריך לעשות היום."

"אתה לא עושה כלום," אמרה אלן. "אתה רק שוכב על הרצפה."

"גם זה משהו." אמר האריה.

ובין אם הוא מנסה להקל על רגשי האשם של אלן או סתם להציל את כבודו, הפלגמטיות שלו מקבלת פתאום גוון חדש פילוסופי; הוא לא סתם רובץ בלי תוחלת. הוא אריה נמנע, פילוסופי.

*

הם חברים טובים, אלן והאריה שלה. הם משלימים זה את זה. הפסיביות של האריה משאירה את הבמה לאלן ולהמצאות שלה. ובו בזמן הוא מאפשר לה לבטא צד דכאוני ונטול תקווה, ההפך הגמור מתפקיד הילדה העליזה והיצירתית שהיא ממלאת בשקידה מדאיגה. "יכניסו אותך לכלוב ולא תוכל לצאת, ולא תוכל ללכת לשום מקום." היא מאיימת על האריה (אחרי שהזעיקה שוטר דמיוני לקחת אותו). "גם ככה אני אף פעם לא הולך לשום מקום," הוא משיב בעצב, בפיכחון.

ובמבט נוסף – זה לא רק האריה שלא הולך לשום מקום. גם אלן לא הולכת לשום מקום.  בכל הספר היא יוצאת רק פעם אחת, להשתתף בהצגה שבה היא מגלמת כוכב, ולא במובן המטפורי של זוהר ושליטה אלא להפך: "אני צריכה לעמוד בפישוק ולפרוש את הזרועות לצדדים," היא מסבירה. "זה מעייף מאד."

אלן הכוכב מתוך

אלן מדגימה עמידת כוכב. מתוך "האריה של אלן", כתב ואייר קרוקט ג'ונסון

.

"אני חושב שהקול שלי דומה להפליא לקול שלך," אומר האריה של אלן. הקול שלו הוא הקול שלה, כפשוטו וגם כמשמעו.

כי מעבר לתועפות הצחוק והדמיון אלן היא ילדה בודדה. בכל תריסר הסיפורים לא נכנסת נפש חיה לחדר. האמא מוזכרת אמנם פה ושם (במשפטים כמו, "זה לא ימצא חן בעיני אמא שלך." ולעולם לא להפך: זה ישמח את אמא שלך, או היא תהיה כל כך גאה בך). פעם אחת היא מבליחה מאחורי הקלעים כדי לאסור על אלן לשתף את האריה שלה בהצגה.

חלק מן המורכבות של הספר (ומן המקוריות והחוכמה) טמון בבחירה הלא שגרתית של ג'ונסון, ללהק צעצוע כנציג המציאות מקצצת הכנפיים. המשחק עם האריה הוא בעצם המשא ומתן שאלן מנהלת עם המציאות, ניסיונותיה העקשניים לגייס את המציאות להגשמת הפנטזיות שלה. והסוף ידוע מראש:

"אבל כשהנסיכה היפה [אלן] שחררה את הנסיך יפה התואר מחיבוקה, הוא הפך שוב לחיה מבד, ונפל אל רצפת חדר המשחקים והתגלגל מתחת לכבאית האדומה."

בפעם אחרת, כשאריה נופל מהרכבת (הוא מין אריה נפלן כזה, הוא נופל ונופל, וגם לטיק הפיסי הזה יש תחתית רגשית), אלן ממהרת להכריז שהוא ירד במנהרה. וזה לא רק משחק וארס פואטיקה אלא גם רציונליזציה ומנגנון הגנה, ניסיון למצוא מובן במציאות סרבנית ואדישה, לחפות על מה שאי אפשר לשנות, למצוא שלווה כמו בתפילה:

אֵלִי, תֵּן בִּי אֵת הַשַּלְוָוה – לְקָבֵּל אֵת הַדְּבָרִים שֶאֵין בִּיכוֹלתִּי לְשַנוֹתָם,

אֶת הָאוֹמֶץ – לְשַנוֹת אֵת אֲשֶר בִּיכוֹלתִּי,

וְאֵת הַתְּבוּנָה – לְהַבְדִיל בֵּינֵיהֶם.

*

"אאוץ'," אמר האריה, כשאלן הבינה סוף סוף למה המגרה לא נסגרת." האאוץ' הזה שבא בדיליי, היפוך הסדר בין סיבה לתוצאה – הוא מימוש מצחיק ומושלם של תיאוריית התיאטרון האפי של ברכט (שאותה הסברתי כאן ולא אחזור על הדברים).

.

אלן היא ילדה מצחיקה. היא מצחיקה כשהיא זוממת להפוך את האריה שלה לטיגריס כשיהיה גדול (היא תגזור לו את הרעמה ותצייר עליו פסים והוא יצטרך רק לגדול קצת וללמוד לנהום). או כשמהירות הדמיון שלה עוברת את מהירות האור והאריה מתקשה להדביק את חילופי הדמויות המהירים. היא מצחיקה כשהיא משחקת איתו בחולה ורופאה: "אתה חולה מאד, אריה קטן," היא אומרת לו, "אתה חייב להפסיק לעשן." "את יודעת היטב שמעולם לא עישנתי, אלן," הוא עונה (וקולו נשמע עמום מבעד לתחבושות). "אתה כל כך חולה שאתה לא מבדיל בין בני אדם," אומרת הרופאה… וכן הלאה והלאה.

לפחות בפרק אחד (לא מגלה איזה, תקראו) צחקתי עד דמעות.

"האריה של אלן" הוא ספר מצחיק כמו שרק ספרים עצובים באמת יכולים להיות.

*

אלן היא אמנם ילדה והמנגנון הנפשי שלה הרבה יותר חשוף, אבל העצב שלה הוא אותו עצב שכולנו מרגישים כשהמציאות מתכחשת לפנטזיות שלנו. הבדידות היא אותה בדידות, השיממון אותו שיממון, וגם האומץ. לא רק ילדים מחפשים משמעות במציאות לא מובנת. ואם לא משמעות, לפחות אשליה של שליטה.

וזה מחזיר אותי ל"אהרון והעיפרון הסגול". אהרון יותר מופשט ופנטסטי, אלן יותר ריאליסטית ופסיכולוגית, אבל בשני הספרים מצליח ג'ונסון לתרגם בדידות לצורה אמנותית. בשניהם הוא מפגין את אמונתו המוחלטת בדברים שאנשים בודים מלבם. רק הציור מאפשר לאהרון למצוא את חדר השינה שלו. וכשהאריה של אלן מנסה לטעון שהפחדים שהיא מדמיינת אינם קיימים, היא מתקנת אותו בתקיפות: "בטח שכן, כרגע אמרתי לך שהמצאתי אותם בעצמי… אז אני אמורה לדעת, נכון?"

מתוך

מתוך "אהרון והעיפרון הסגול" – גם אהרון מפחד ממשהו שהמציא… כתב ואייר קרוקט ג'ונסון

.

ויש בזה מן הפלא שעוד לא ירדתי לחקרו, שלא רק המציאות יוצרת את התודעה (למשל רפיסות של צעצוע בוראת אריה מדוכדך), זה פועל גם בכיוון ההפוך: רפיסותו של הצעצוע מממשת את הקול המושתק של אלן, כאילו העולם הפרוזאי האובייקטיבי עובד בשירות התודעה.

*

ובשולי הדברים – העושר לבדו לא היה מזמן את המילה ההיא מהכותרת לולא היה אצור במבנה כל חמור ומינימליסטי עד כדי נסיינות (זה מה שגרם לי לחשוב קפקא/ בקט/ יונסקו). עוד קצת פירוט – למטה בתגובות. זה רק אפס קצה אבל נשבעתי לא להאריך.

*

עוד באותם עניינים (ומהם אותם עניינים, ילדות בודדות או שמא ספרים על-גיליים?)

על "גורילה" מאת אתוני בראון

על "מעיל ושמו שמואל" מאת דרור בורשטיין ואפרת לוי

למה אני כל כך אוהבת את "הסיפור שאינו נגמר" מאת מיכאל אנדה

מה למדתי מפצפונת של אנטון (או סופי קאל של הילדות)

זכרונות עתידניים

הגמד חוטם ואני

*

Read Full Post »

מתנת יום הולדת  

כך צייר פרה אנג'ליקו את פרנציסקוס הקדוש מקבל את הסטיגמטה, כלומר את חמשת פצעיו של ישו. מאז שנתקלתי בתמונה היא לא יוצאת לי מהראש.

פרה אנג'ליקו, פרנציסקוס הקדוש מקבל את פצעי הסטיגמטה

פרה אנג'ליקו, פרנציסקוס הקדוש מקבל את פצעי הסטיגמטה

יש לי משהו עם הסטיגמטה; לא רק בגלל שפרנציקוס קיבל אותה ביום הולדתי, הארבעה עשר בספטמבר (למעלה משבע מאות שנה לפני שנולדתי אמנם), ולא רק בגלל שמדובר באמנות גוף ספונטנית.

"אני מכיר את זה, כבר חלמתי על זה", אמר לי פעם ילד קטן כשראה תמונות של דינוזאורים לראשונה בחייו. ואני לא רק חלמתי על הסטיגמטה, זה פחות או יותר קרה לי. אני ירקתי דם (וכמעט מתתי משחפת) בגלל "הר הקסמים" של תומאס מאן. סיפרתי את זה כבר במקום אחר ולא אחזור על הדברים.

אני מכירה פרשנויות מיסטיות, רפואיות ופסיכונאליטיות להופעת הסטיגמטה, אבל בשבילי היא היתה ונותרה משל להזדהות עם כאביה של דמות ספרותית. לא רק בגלל הופעת הפצעים, אלא גם בזכות הנסיבות הייחודיות; פרנציסקוס לא קבל את פצעיו ישירות מישו אלא משרף (מלאך עם שש כנפיים) צלוב, ויש אומרים, מישו שנגלה לו בדמות שרף צלוב וזה לא משנה, מה שחשוב זו הכפילות, כמו הכפילות של הסופר והדמות, הנוכחות הגלויה או הכמעט סמויה של המתווך.

הסטיגמטה היא לא רק מתת של כאב, אלא גם של עוצמה וחסד. השרף לחש לו סודות ונתן לו פצעים שבעזרתם יגאל נשמות אחרי מותו. ואפילו עכשיו אני שומעת מבעד להיגיון המיסטי והדתי את אריסטו מדבר על ההזדהות של הצופים עם סבלם של גיבורי הטרגדיה, על זיכוך הנפש שהם חווים דרך הפחד והחמלה. ובניכוי הווליום והחגיגיות המיותרת, אני באמת חושבת שזה מה שספרות (ואמנות) עושות, הן גואלות נפשות. לכל הפחות את שלי.

*

מכניקה פיוטית

ובחזרה לפרה אנג'ליקו: הצינור שדרכו נמסרים הפצעים אינו סמוי כדרכם של צינורות רגשיים. התמונה מחצינה ומממשת את המנגנון הנפשי: חמשת חוטי זהב שמחברים בין השרף לפרנציסקוס, הם כעין עירויי אור ועירויי פצע בו בזמן, ולא בכדי. על פי הנצרות אוצרים פצעי ישו את אור הגאולה.

אין הרבה דברים שמרתקים אותי כמו מכניקה פיוטית. וכיוון שכך הלכתי לבדוק כיצד תיארו ציירים אחרים את המנגנון, והופתעתי מן העושר ומן המגוון. כשמניחים את התמונות זו בצד זו מתקבל מעין מילון מצויר שממפה את הדרכים השונות והמשונות שבהן חודרת הספרות לנפש.

יקצר המקום מלמנות את כולן. זה לא מחקר מסודר אלא מתווה חפוז וסעודת טעימות (יצאה מטפורה עם נופך קתולי לא בכוונה).

לפעמים מדובר בחמישה חוטים, חוט לכל פצע, ולפעמים בחמש אלומות של חוטים, וגם החומריות משתנה – מאור הזהב של פרה אנג'ליקו לחוטי דם מטפטף אצל חובבי האימים.

חוטי דם

חוטי דם

אצל איימר סימון (eymard simon) מן המאה התשע עשרה השרף הוא מעין זיאוס שאוחז צרור ברקים אדומים בכל יד ויורה אותם בפרנציסקוס המתעלף (יש סופרים כאלה, שמפציצים את הקורא והלאה הדקויות). וגם להפך – לפעמים אלה סתם קווים עם קסם קריר של שרטוט טכני, תרשים זרימה של הזדהות (נניח ז'ורז' פרק שכזה).

*

הנדס-אפ

פרנציסקוס לעומת זאת, משקף את צד הקורא. ברבות מן התמונות הוא מרים ידיים, אבל הסבטקס המתחלף מכסה אינספור גוונים רגשיים. לפעמים הוא נראה כמתגונן מן הפגיעה, לפעמים כנכנע או כמתמסר (שתי אפשרויות שונות), לפעמים הוא נראה מתגרה ("בוא נראה אותך") או מושיט יד לעונש כמו בילדות, או להפך, חומד את השרף הציפורי.

אל הציפור. domenico beccafumi 1537 (אני עדיין תוהה על האדום שלמטה).

אל הציפור. domenico beccafumi 1537 (אני עדיין תוהה על האדום שלמטה).

.

לפעמים נראה שהוא מנסה לעוף וקורה שהוא גם מצליח. באחת התמונות הוא נישא אל הפצעים כאילו קצרה רוחו לחכות.

ויסנטה קרדוצ'ו, המאה השבע עשרה

ויסנטה קרדוצ'ו, המאה השבע עשרה

*

כל מיני חוטים

החוטים שעוברים בין השניים יוצרים לפעמים תחושה של תלות ואפילו של משחק "סבתא סורגת" (גם בסטיגמטה של פרה אנג'ליקו יש משהו מזה). ולפעמים הם רופפים מעט ופרנציסקוס נראה כמו מריונטה שהשרף מושך בחוטיה (ומנגנון של בובת חוטים דרך אגב, לא רק נראה כמו צלב אלא גם נקרא "צלב" בשפת תיאטרון הבובות).

ואם בדימוי המריונטה עוד יש היגיון דתי, הרי בתמונות אחרות נראה פרנציסקוס כאילו העיף עפיפון ציפורי משונה; זה לא מזיק מן הסתם, שגם השלד הבסיסי של עפיפון הוא צלב. ואף שקצת התייגעתי מלדלג בין המשל לנמשל וכל אחד מכם מוזמן להשלים את האנלוגיה על פי נסיונו, ישו העפיפון גרם לי לחייך; יש גיבורים כאלה שמתעופפים על חוטי כאבנו.

u

לפעמים עוביים ו/או קשיחותם של החוטים הופכים אותם לכידונים, והדימוי נהיה מתעתע, כי פרנציסקוס מזכיר את סבסטיאן הקדוש בשלל הכידונים הנעוצים בגופו, רק שהשרף ממלא את תפקיד המענה במקום אויבי הנצרות (אופייני לספרים נפלאים במיוחד, במורכבות שהם לוכדים, בתעתוע. ראו "ברלין אלכסנדרפלאץ" של אלפרד דבלין למשל).

benozzo gozzoli המאה ה15

benozzo gozzoli המאה ה15, ספק קווים של שרטוט טכני ספק כידונים שננעצים בבשרו. מעניין שהשרף בכלל נעדר מן התמונה.

*

גוונים של פנטזיה

יש גם ציירים שוויתרו על המכניקה הפיוטית. הם מנסים להיצמד למציאות ולהעביר את החיזיון כפשוטו. וזה קשה, כי בניגוד לבעלי הסטיגמטה שבאו אחריו, היה בפצעיו של פרנציסקוס אלמנט מובהק של פנטזיה. ובלשונו של תומאס איש צ'לנו בן דורו וההגיוגרף (כותב קורות הקדושים) הראשון שלו: "מפליא היה לראות באמצע ידיו ורגליו, לאו דווקא את החורים שנקבו המסמרים, אלא את המסמרים עצמם שנוצרו מבשרו ושימרו את שחור הברזל." וה"פיוֹרֶטי" (פרחים קטנים) הגיוגרפיה מן המאה הארבע עשרה עוד מוסיפה ומפרטת:

"וכך נראו ידיו ורגליו כרתוקים במרכזם במסמרים, שראשיהם בכפות ידיו ורגליו, מחוץ לבשר; וחודיהם בקעו מאחורי ידיו ורגליו, למרחק כה רב שנכפפו והודקו לאחוריהם… וראשי המסמרים היו עגולים ושחורים. בדומה לך נגלה בבשרו מראה פצע רומח, דלוק, שותת דם ואינו נרפא בצדו הימני…"

(מצוטט מספרה של ניצה ירום, "הגוף מדבר, מחקר פסיכואנליטי בהיסטריה על פי הסטיגמטה של פרנציסקוס הקדוש והקשרה ההיסטורי").

pourbus frans le jeune

pourbus frans le jeune

מסמרי הבשר יוצאים איכשהו גרפיים מדי וקצת דוחים. בציירים שנמשכו אליהם יש משהו ארצי ומורבידי (שניהם). ראו למשל את הגולגולת המוטלת בתפאורה החשוכה שלמעלה.

אני, מה לעשות, מעדיפה את הפיוט העדין של פרה אנג'ליקו, ואני לא מדברת רק על חוטי הזהב. במבט נוסף אפשר לראות את העץ-השטן שהוא שתל (תרתי משמע) למטה בימין התמונה. שד בעל זנב שצץ ממעמקים, מתוך מצע של ספק צמחים ספק שרצים, והושיט את ידו לעצור את העברת הפצעים וגאולת הנשמות, עד שחתיכת קרש מן הצלב קיפדה את ראשו, ובמקום ראשו מגיח תלמידו של פרנציסקוס שידו מאהילה על עיניו מפני האור השמיימי המסמא. (זה דומה לרובד הפנטנסטי בציור "האונס" של דגה).

פרה אנג'ליקו, פרנציסקוס הקדוש מקבל את פצעי הסטיגמטה. לחצו להגדלה

פרה אנג'ליקו, פרנציסקוס הקדוש מקבל את פצעי הסטיגמטה. לחצו להגדלה

*

ויש גם אפילוג. מייל מעיר האושר, שהצחיק אותי מאד. אני מעתיקה אותו לכאן ברשות השולח.

הגעתי במקרה לבלוג שלך, למשפט שלך על הר הקסמים [הכוונה לפוסט בו סיפרתי איך אני, מרית, כמעט מתתי משחפת] והופתעתי.

קראתי את הר הקסמים בשרותי בצבא, בעקבות כך הלכתי לקורס חובשים ולאחר מכן לבית הספר לרפואה.

סיימתי 35 שנות עבודה כרופא שהגיע לשיא הקרירה.

"הר הקסמים" הזה נמצא על שולחני מאז, והוא זה שלא עשה אותי חולה אלא הביא אותי לטפל בחולים.

אם לא קראת בספר נפלא זה אני מקנא בך כי עדין יש לך הזדמנות לעלות לשם ואני מניח שהיום כבר לא יהיו לך תסמינים.

תאמיני לי אני רופא.

פרופ' יואל דונחין

הכול תלוי כנראה, עם מי מזדהים…

*

עוד באותם עניינים

ספרות ומיצג, או המקרה המוזר של פול אוסטר וסופי קאל

איך הרסה הספרות את חיי בזמן שהצילה אותם

מריה פרייברג סיגלית לנדאו, תולעת ספרים

אקונצ'י מאוננינג מתחת לרצפה

הספר הנפלא ביותר

כמה הערות על נוטות החסד – או זה יותר מדי אידיוטי מכדי להיות סכיזופרני

*

ובלי שום קשר – שתי הודעות:

באתר מעבורת התפרסם תרגום שלי ל"נסיכת הצעצוע" סיפור בועט של מרי דה מורגן המופלאה.

*

וגם – ילד בן שמונה וחצי, שהוא כמעט נכדה של אחותי היקרה חלה בסרטן. היא עורכת בביתה סדרת מפגשים בשם "נגיעה אחת רכה" בתשלום שכל כולו קודש לעזור למשפחתו. המפגש הראשון ייערך ביום חמישי ה- 23/2/17 בשעה 19:30 ויעסוק במצב חירום רוחני: מה זה, איך מטפלים, האם מצבי תודעה אחרים הם בהכרח פסיכוטיים או יכולים להיות שער נפלא לריפוי וגדילה? ויהיה גם כיבוד אורגני תרומה מקיבוץ נאות סמדר…
פרטים בדף הפייסבוק של הסדרה.

Read Full Post »

על חדוות החיים של פליקס קרול ועל תומאס מאן בכלל.

התרגום הישן של מרדכי אבי-שאול התפרק מרוב שימוש. לא פשטתי אותו מעלי כמו שפושטים

"וידויי ההרפתקן פליקס קרול" שלי (התרגום הישן של מרדכי אבי-שאול) התפרק מרוב שימוש. לא פשטתי אותו מעלי כמו שפושטים "בגד מרופט וספוג זיעה" (כך מתאר פליקס את הפעם הראשונה שבה החליף את שמו) אבל הידיעה על התרגום החדש עדיין החישה את פעימות לבי. כל הציטוטים בתרגום נילי מירסקי.

.

אני מכירה את פליקס קרול כבר שנים רבות, ובקריאות קודמות אמנם נדבקתי כמו רבים (אריק גלסנר למשל) בשמחת החיים של הספר. הוקסמתי, אם להיזקק ללשונו של קרול, מזוהרה של הגחלילית ושכחתי את התולעת. אבל אין אדם יורד פעמיים לאותו נהר, כל שכן לאותו ספר; הפעם קלטתי דווקא את העצב ואת הניכור. את הפצעונים המבחילים של מילר רוזה (אותו שחקן רב הקסם) מבעד לשכבת האיפור.

קרול מציג את עצמו כבר מזל, ומתאר את בית ילדותו בנחת הומרית, בנטרליות רגשית שמתחממת לכדי חיבה סלחנית כשמדובר באביו. אלא שאב נואף ונוכל שמבזבז את ההון המשפחתי על מסיבות הוללות לחברים שאינם חברים, ומסיים את חייו בפשיטת רגל ובהתאבדות אינו פתיחה מובהקת לאושר. ואם לא די בזה (וגם בהמשך לכך), טבועה נפשו של פליקס בחותם מכאיב של בדידות וניכור.

"קול פנימי הזהירני מבעוד מועד כי ידידות וחברות ויחסי שיתוף חמים לא יהיו מנת חלקי לעולם – אדרבא, משמיים נגזר עלי ללכת כל ימי בדרכי המיוחדת לי, בודד לנפשי, סגור ומסוגר, בלי שום אדם לסמוך עליו מלבד עצמי."

(מתוך "פליקס קרול, וידוייו של מאחז עיניים")

במקום אחר הוא מדבר על "טבעת עבה של אוויר, של קרינה צוננת" שמקיפה אותו לצערו שלו, ולתמהונם של כל אלה "המבקשים להביא לו מנחה תמה של חיבה ורעות."

הדפים היותר מכמירי לב בספר (לפחות לטעמי) מוקדשים לשיטוטיו הליליים של פליקס קרול בין חלונות הראווה המפוארים של פרנקפורט, כי זה הבילוי היחיד שהוא יכול להרשות לעצמו.

"מסעות תענוגות ולימודים" הוא קורא לבהייה בחלונות המוארים, בחושך, בקור כלבים (מעילו מושכן), לשינון תגי מחיר וחפצים שאמנם ישרתו אותו בעתיד בחיי נוכלותו. כל כך הרבה עליבות וניכור ספוגים בדפים האלה, חירשות מכאיבה להבדל בין אותנטיות וזיוף, בין חיים לאיזו תדמית של שיווק ופרסומת. כל כך הרבה מאחורי הגדר ומעֵבר לזכוכית מן הסוג הנוצץ והאפל, העכשווי מתמיד.

כמו רובנו קרול הוא לא-שייך נצחי, אבל לבו לא נופל. הוא נוקט בשיטת תום סוייר לצביעת הגדר (למי ששכח, תום נענש בצביעת הגדר והעמיד פנים שזה פרס בהצלחה כזאת שחבריו עמדו בתור לצבוע אותה במקומו). פליקס אומר לעצמו שהוא בר מזל, שהשיטוט הלילי הזה הוא מתנה שבעזרתה יזכה בכל מה שחלם.

ועל מה הוא חולם בעצם (כפי שמתברר בדיעבד) אם לא ללכת בדרכי אביו, נוכל ומאחז עיניים בפני עצמו, שמכר שמפנייה קלוקלת בכלים יפהפיים; יותר מחצי עמוד מוקדש לתפארתם של הבקבוקים המקושטים בפתילי זהב ונייר כסף מבריק ובחותם כמו אפיפיורי, כוכבים, שלטי אצולה עם נופך אירוטי-מיתולוגי.

"אבי," אומר פליקס לוועדת הגיוס, "היה שמחת החיים בהתגלמותה". זה חלק מתרמית נפתלת שהוא רוקם כדי להשתמט מן השרות, אבל גם בתוך השקר הזה יש גרעין של אמת, כי כמו שאומר קרול עצמו, "כל הונאה שאינה מיוסדת על איזו אמת נעלה יותר… אחת דינה להיחשף." ואם נחזור רגע אחורה לפשיטת הרגל של האב, אחרי שתכולת הבית נבזזת על ידי ההוצאה לפועל, נותר רק המנגנון המוסיקלי שמשמיע את פתיחת המזמור "שישו בחייכם" בכל פעם שהדלת נסגרת. מאות עמודים לאחר מכן, משלים קרול את מילות המזמור: "שישו בחייכם כל עוד דולקת העששית". וזו השורה התחתונה של הספר (אחת מהן), וסוד קסמו האנושי. הדבקות בשמחה גם כשהדלת נסגרת, חיוב החיים על אף פגמיהם, על אף "תשוקתם וענותם" ובעצם בזכותם. החיים יקרים ונוגעים ללב דווקא משום שהם חולפים. זה נאמר במפורש בשיחה בין קרול לפרופסור בעל עיני הכוכבים.

ואם כבר מדברים על ועדת הגיוס; רגע אחרי שקרול זוכה בפטור הנכסף הוא מדמיין את עצמו במדי הקרב וכמעט נתקף חרטה. ובעצם, הוא חושב, גם חייו כמאחז עיניים הלא מבוססים על חומרה צבאית, שליטה עצמית והסתכנות. ובכל זאת הוא לא מתחרט, כי קריירה צבאית אינה כוללת חירות, וזה התנאי ההכרחי שאין בלתו, שבלעדיו, כמו שאומרים הילדים, הוא "לא משַׂחק".

קרול מבין שאמנם נועד "לחיות כדרך החיילים אך לא בתור חייל, על דרך הדימוי אך לא כפשוטו." שהחופש האמיתי נמצא רק ברוח, בתודעה. ובמילותיו שלו: "האפשרות לחיות על דרך הדימוי היא היא החירות."

וההצהרה הזאת היא גם מניפסט ספרותי: חומרה צבאית, שליטה עצמית והסתכנות ביחד עם חירות מוחלטת, זה סוד קסמו של תומס מאן בקליפת אגוז (כמו שכותבים משום מה במסמכים משפטיים). לא צריך אפילו להגיד אירוניה, היא באה לבד כשמצרפים את המרכיבים. הספר כולו הוא גם מניפסט ספרותי. כשקרול טוען למשל, שתרמית כלשהי "אינה ראויה במלואה לשם תרמית, כיוון שאין מטרתה אלא לתמוך באיזו אמת חיה שטרם נהפכה למציאות ממש, ולצייד אותה בסממנים החומריים שבלעדיהם לא יוכל העולם להכיר בה ולהוקירה כערכה." זה תיאור מדויק של הפואטיקה שלו.

וכך מתנדנדים להם הווידויים כמו מטוטלת בין החיים לאמנות. אי אפשר לדעת מה קדם למה אצל מאן. או אצל כל אחד אחר.

פרידריך אוגוסט קאולבך,

פרידריך אוגוסט קאולבך, "קרנבל הילדים" 1888 (קטיה מאן וארבעת אחיה)

(גיחה קצרה למאן, תיכף אשוב לקרול). קטיה פרינגסהיים אישתו של מאן וארבעת אחיה היו קרובים מאד בגיל. פעם, לכבוד נשף מסכות לילדים, התחפשו כולם לליצנים. החיזיון הנלבב הונצח במכחולו של פרידריך אוגוסט קאולבך. "קרנבל הילדים", כך נקראה התמונה שזכתה לפופולריות רבה, שוכפלה במגזינים ועל גבי מוצרים. תומס מאן בן הארבעה עשרה גזר אותה מן העיתון וסימר אותה למכתבתו. לימים ראה את המקור בבית פרינגסהיים ורק אז קישר בין אישתו לליצנית הקטנה.

קטיה מאן ואחיה התאום קלאוס, 1900

קטיה מאן ואחיה התאום קלאוס, 1900 "חלומות אהבה, חלומות של כליון הנפש, של כמיהה להתמזגות – אין לי שם אחר לכנותם בו, אף על פי שלא לדמות אחת כוונו כי אם לכפל-דמות, לצמד-חמד שראיתיו להרף עין מפעים, שני אחים משני המינים, אחד בן מיני שלי והשני מהמין האחר, כלומר היפה, אלא שהיופי היה טמון כאן בעצם הכפילות, באותו שניות מלבבת…" (מתוך "פליקס קרול, וידוייו של מאחז עיניים," וכך זה נמשך עוד שעה ארוכה).

ובחזרה לפליקס – כמו רבים מגיבוריו של מאן נמשך גם פליקס ל"כפל דמות". אם אלה אח ואחות שמשקפים זה את זה ביופיים, או אם ובתה שמשלימות זו את זו.

האם כפל הדמות הוא דרכו של מאן לצעף ולהגניב את ההומוסקסואליות שלו, להכשיר אותה דרך הכפילות?

ומי באמת יכול לדעת מה קדם למה – האם הקונפליקט בין האידאל הבורגני לנטייה המינית הוליד את המתח האמנותי בין חירות לאיפוק, או שירת אותו?

האם הנטייה המינית התחרזה עם איזו תבנית נפשית מולדת, או המציאה אותה כדי להגן על עצמה?

האם זה חשוב? בסופו של דבר הן הזינו זה את זה ואת היקום האלטרנטיבי של "החיים דרך הדימוי".

ומה זה לחיות דרך הדימוי, אם לא לסטות מדרך המלך של החיים אל השוליים המפוקפקים של הכאילו. להיות אמן או נוכל, או שניהם. לא שפליקס היה מקבל את תיוגו כנוכל וגנב לעת מצוא.

"המילה, בבואה לציין מעשה זה או אחר," הוא כותב, "כמוה כאותו מחבט זבובים המחטיא את מטרתו תמיד … כל אימת שהדברים אמורים במעשה כלשהו, יש להתבונן בו לא מצד ה"מה" או ה"איך" (אף שזה האחרון חשוב יותר), אלא רק מצד ה"מי" לבדו."

גם כשעמד למשפט הוא אומר, התקומם בלבו נגד אותה "האחדה בלתי טבעית" בהיותו יחיד ומיוחד לכוחות הבריאה.

זהו כמובן הרציונל הנרקיסיסטי של הווידויים. נרקיסיזם "נדיב ואוהב אדם", קרא לו גלסנר בחיבה. וכדי להבהיר את הצירוף המוזר האוקסימרוני והמהותי מאין כמותו להבנת תומס מאן, אני מגייסת את יעקב אבינו, גנב ונוכל בפני עצמו, אם כבר מדברים על זה, שזכה להנחות רבות מצד ה"מי".

ב"יוסף ואחיו" (הפחות אהוב עלי בכתבי מאן, ועדיין) יש קטע שבו מהרהר יעקב בשרשרת הנסיבות העולמיות שגרמו לו לרדת מצריימה ובידו המכוונת של האל. ומאן שמציץ מעבר לכתפו מוסיף הרהור משלו. ואל תתנו לאירוניה לבלבל אתכם; אירוניה היא הצלופן המרשרש שבו עוטף מאן את ההומניזם שלו:

"אפשר סבור אדם כי מידות של רהב ואנוכיות הן ביעקב, שאין הוא רואה בבצורת ממושכת זו השוררת בעולם, באסון כללי זה המעיק על עמים רבים וגורם להפיכות כלכליות שלמות, אלא אמצעי להדרכת ביתו ולעילוי משפחתו … אולם הרהב והאנוכיות אינם אלא שמות על דרך השלילה להתנהגות חיובית ופורה במידה מופלגת, אשר שמה הנאה יותר הוא: מידת החסידות … חסידות משמעה הפנמת העולם על דרך הפיכתו לקורות האני וישעו, ובלי הכרה בדבר השגחתו הפרטית ואף הייחודית של אלוהים, הכרה המגיעה עד לדרגת הנאצה, בלי הצגת האני וישעו במרכז כל הדברים, אין בנמצא חסידות כלל … היפוכה היא ההתבטלות, ביטול עצמי של האדם ודחייתו אל פאת האופק האדיש, שממנה לא תצמח טובה גם לשאר העולם."

אישה אחת שאני מכירה היתה פעם חולה מאד.

"איך שהספר הזה טיפל בי," היא אמרה על פליקס קרול.

גם בי.

*

עוד תומאס מאן בעיר האושר:

מתומאס מאן עד פין אפ גירלס (וגם איך "הר הקסמים" כמעט הרג אותי?)

ביאליק ותומאס מאן (ועוד. אפילו לבקורת מחול הוא השתחל)

*

בדרך כלל אני ממעטת לכתוב על רומנים למבוגרים. אבל פה ושם לא עמדתי בפיתוי:

כמה הערות על "נוטות החסד", או "זה יותר מדי אידיוטי מכדי להיות סכיזופרני"

על מיכאל קולהאס ובעצם האהבה שלי לקלייסט והאהבה שלי למאן הן אחיות, וזה אפילו יותר בולט באנקדוטה המדהימה הזאת, מופת של חירות וחומרה.

על הספר הנפלא ביותר

על הרוקי מורקמי

שתי קריאות בספר הדקדוק הפנימי של דויד גרוסמן

*

ובלי שום קשר, אבל שווה:

unnamed

Read Full Post »

Older Posts »