Feeds:
פוסטים
תגובות

Posts Tagged ‘סנדרין אסטראד בולה’

סוף סוף הבנתי למה הצילום הזה של אביב יצחקי כל כך נוגע ללבי.

צילם אביב יצחקי

צילם אביב יצחקי

בראשית היה אמן הגרפיטי, שראה במה לאיילה שלו. הטחב ובעיקר העובש על הטיח המחוספס התחברו לטקסטורה של העיפרון. זמורות הקיסוס היו תפאורה ספק דו-ממדית וגם מזון.

יש סוג כזה של אמנות אורבנית, "טַפּילות על שיטה קיימת", לפי ניסוחו המלבב של ויטו אקונצ'י, הרחבה של משחק השלם-את-התמונה. הנה שתי עבודות של סנדרין אסטראד בולה שעדיין משחקת בזה כמו ילדה.

סנדרין אסטראד בולה,

סנדרין אסטראד בולה, "ציצה", חן מינימליסטי.

סנדרין אסטראד בולה,

סנדרין אסטראד בולה, "גשר הבלונים", מוסיף ממד של תיאטרון ושל פופ ארט (כל אחד בנפרד) לגשר המקורי. תיאטרון בגלל התנועה המובלעת של הלעיסה והנשיפה. פופ ארט בגלל המסטיקים הוורודים ובגלל שזה מאיר מחדש את הסדרתיות, כאילו הדמויות שגולפו אחת אחת מבשרות את הולדתו של פס הייצור.

הצילום של אביב יצחקי דומה ושונה מהצילומים האלה. מראש מוטמע בו משהו עצוב וטחוב שנוגס באיכות האיור-בספר-ילדים שלו (המובלטת על ידי הפריים הצילומי). אפילו הקיסוס קצת חולה ומכורכם. ובמשך הזמן גם הציור עצמו נבל, ואחורי הקלעים של האשליה נחשפו.

בהתחלה חשבתי שבגלל זה הוא כל כך נוגע ללבי, בגלל הנוכחות הכפולה של האשליה ושבירתה, כמו הברכט שציטטתי פה לאחרונה על "הציפור שעדיין ממשיכה לזמר על הענף שלה בזמן שהיא מנסרת אותו" (ככה הוא תיאר את האופרה שלו "מהגוני"). כן, בטח, אבל…

אחר כך חשבתי שזאת העליבות האורבנית, המאמץ להשתיל בה קסם, טבע מלאכותי, שאפילו הוא מתפרק.

ורק אתמול הבנתי שזו האיילה עצמה. היא לא יודעת שהיא מתפרקת. היא ממשיכה לנסות לכרסם את הקיסוס שלה (ואולי רק להעמיד פנים שהיא מכרסמת אותו) ברצינות ובחן. והרי זאת ההגדרה של "אירוניה טרגית" לפי הספר. הצופים מודעים למה שהדמויות בקוצר ראותן עוד לא תופסות.

הצילום לוכד את הרגע הזה, ועושה עוד משהו כמעט בלי משים: הוא מוציא את גבעול הקיסוס הימני מפוקוס ומטשטש את צבעיו, מקרב אותו בלי משים לנייר ולציור, כאילו ניסה לפצות את האיילה ולשמור על שלמות עולמה.

זהו בעצם. רק עוד משהו לסיום. בתקופה הקצרה שבה למדתי בבצלאל קיבלנו תרגיל: ללכת למקום, להביא תיעוד ולעשות בו משהו. ארנה ברומברג (שיום אחד, כשאמצא את המילים עוד אכתוב על ציוריה הנפלאים) נסעה לתל אביב וקנתה גלויה של קו החוף לתיירים. היא שכפלה אותה שוב ושוב במכונת צילום מסמכים – והמכונות של פעם היו הרבה יותר גסות ופיחמו את כל הפרטים – מה שהעלים את התכלת העזה של השמיים והים והבליט את חומת המלונות. היא צירפה לצילומים שיר הייקו אלמוני בתרגום לאה גולדברג:

הצבי על הרי האורן
אשר אין שם עלי שלכת
יודע כי בא הסתיו
רק מצליל קולו שלו.

*
בלוג הצילום של אביב יצחקי

*

עוד צילום בעיר האושר

פיוטי במובן הקשה והעמיד של המילה (על צילומי הישנים של אלאן בצ'ינסקי)

דניס סילק, אביגיל שימל, תערוכה (יש גם קטלוג)

יורם קופמינץ, תערוכה (יש גם קטלוג)

נטרפה על ידי תנין – פינה באוש והלמוט ניוטון

ים המלח של ורד נבון

אלכס ליבק, ג'וטו, פיתוי

המשורר וחוקרת המשטרה (על שרון רז)

על צילום נוסף של אביב יצחקי

ועוד

*

וגם – עוד שמונה ימים לקמפיין של מגזין תוהו

*

Read Full Post »