Feeds:
רשומות
תגובות

Posts Tagged ‘סמואל בקט’

הערה מקדימה: החלטתי לא לשים בפוסט שום תמונת עירום, כדי שגם מי שמתנגד יוכל להקשיב.

(וכל השאר – הסירו דאגה מלבכם, זו גזרה חד פעמית שתחלוף עם הפוסט).

אז עכשיו שראיתי, בואו נדבר על עירום בפסטיבל ישראל 2017. בסך הכול ראיתי השנה שלושה מופעים וסרט. בשניים מן המופעים היה עירום. באחד (פינדורמה) עירום גורף ומתמשך של קבוצת רקדנים ורקדניות, באחר (טרנספיגורציה) עירום מלא של איש אחד לרגע. בסרט (The Ferryman) היה עירום חלקי, שדיים, שגרם לגבר הדתי שישב לפני לעזוב את האולם. אשתו נשארה. המופע הרביעי של רוברט וילסון היה נטול.

משמאל רוברט וילסון, הטייפ האחרון של קראפ, פסטיבל ישראל 2017. מימין בובת קצ'ינה של ליצן אינדיאני. (רק הערה חזותית, למקרה שלא אספיק לכתוב על וילסון)

וילסון בהחלט שווה פוסט, וגם טרנספיגורציה. The Ferryman היה מאכזב ולא חשוב, עדיף לעלעל בחוברות ישנות של נשיונל ג'אוגרפיק. אבל מוטב שאכתוב על פינדורמה כל עוד הוא טרי בתוכי, כי זה היה מופע יוצא דופן; עוצמתי ופורץ גבולות ובו בזמן מאופק וצנוע (שילוב נדיר במיוחד. בדרך כלל נדרש אגו כדי לפרוץ אותם, זה כמעט בלתי נמנע) ויותר מכל – אנושי, וגם פוליטי, בדיוק בנקודה שבה אי אפשר להפריד בין שתי המילים.

אז מה קרה שם בעצם? ובכן; המופע התקיים על הבמה הגדולה של אולם שרובר. זאת אומרת שהקהל חוצה את האולם הריק ועולה לבמה שנתחמה במסכים והפכה למין חדר שחור, אפלולי וריק. בלי מושבים או סימוני טריטוריה שמפרידים בין קהל למופע – האנשים מתיישבים במין מעגל גדול באמצע הרצפה. לרגע דאגתי לאמי בת השמונים ושש והברך הכואבת, אבל מיד צץ מישהו ושאל אם היא צריכה כסא והביא לה אחד. אני הצטרפתי בינתיים למעגל שהלך ונסתם מרוב אנשים שהתיישבו בתוכו מבלי שמישהו עצר בעדם.

ואז הופיעה אישה (לבושה) נושאת חפץ בהיר בוהק ופילסה את דרכה למרכז הקטן של המעגל. החפץ יתגלה עוד מעט כיריעת ניילון עצומה מקופלת ומגולגלת שוב ושוב למין גוש הדוק. האישה מתחילה לפרוש את הניילון על הרצפה, ובכל פעם שהיא פותחת קיפול אנשים נאלצים לסגת כדי לפנות לניילון מקום. יש הרבה קיפולים והרבה נסיגות וצחקוקים (במין וריאציה על הפתגם היידי, "האדם חושב ואלוהים צוחק"). רקדנים נוספים מצטרפים אליה וביחד הם פורשים את הניילון עד שרצועה ארוכה ורחבה של ניילון חוצה את הבמה. הקהל של פינדורמה יושב לאורכה, משני הצדדים. פורשי הניילון (לבושים כולם, בבגדים נטרליים ויומיומיים) נשארים בקצוות הצרים של היריעה.

ואז מופיעה אישה עירומה עם דלי שקוף מלא בבועות ניילון מלאות במים. היא צועדת לאורך היריעה, וכשהיא מגיעה למרכז היא מתחילה לפזר את הבועות השמנות הקפיציות על הניילון. אחר כך היא נעמדת במרכז היריעה, מרוקנת על ראשה בקבוק מים ומשתופפת, ספק זוחלת ספק מתפלשת ללא קול מלבד צליל גופה המחליק על המצע הרטוב וקול בועות המים הנמעכות ומתפוצצות.

התאורה אפלולית, כמעט רמברנדטית, וכשפורשי הניילון מתחילים למשוך את היריעה, עוברים בה רצי זהב כמו בתוך מים. לאט לאט הם מגדילים את התנועה ומתחילים להניף את הניילון בגלים הולכים וגדלים שמטלטלים את האישה מצד לצד.

תאורה רמברנדטית.

זה באמת יפה ומדויק. לא קל לשלוט כך בניילון ענק. וכבר ניחשתי את זה בעצם, מחומרי היח"ץ של פינדורמה, וזה רק עורר בי חשש מעירום לירי בנוף ניילון מיופייף, שמצמידים לו כמה מילים גדולות בתקווה שזה יתפוס. וטעיתי בענק.

ליה רודריגס שיצרה את פינדורמה לא נשאבה למשחקי היופי. יש משהו עמום בתמונת האישה בין הגלים שיצרה. לא לגמרי ברור אם זה גוף או גופה. (נזכרתי בסיפור של ריימונד קארבר על כמה חברים שיוצאים לחופשת דיג ומגלים גופת אישה עירומה בנהר, ורק קושרים אותה שלא תיסחף ודוחים את הדיווח כדי לא לקלקל את החופשה. לרגע היתה לי הרגשה שגם אני כמותם, מבלה מול גופה).

והאנשים האלה שעושים גלים בניילון, הם ספק פועלי במה, ספק כוחות עליונים (אלוהיים או אנושיים) שרירותיים עד מתעללים, כמו ב"פעולה ללא מילים" של בקט, שבה אדם מושלך שוב ושוב אל במה ריקה בוהקת, וכל מיני דברים יורדים אליו מן השמיים: עץ שמטיל צל, קנקן מים, קוביות, חבל ומספריים, וכולם נמשכים בזה אחר זה, לפני שהצליח להשתמש בהם.

ובחזרה לפינדורמה – כשהגלים גואים, מלבים המפעילים את התנופה וזה את זה בקריאות, מה שמושך אותם עוד טיפה אל הקוטב המתעלל. ובו בזמן יש משהו מאופק ומפוכח בשפה התיאטרלית של פינדורמה. סוג של יושרה. זאת הצגה, אומרת ליה רודריגס כשהיא חושפת ומפרקת את הפעולה, משבשת סיבה ותוצאה: האישה צריכה להרטיב את עצמה קודם, לפני שהיא צוללת לנהר הניילון.

מים שנוזלים וניתזים על הקהל גורמים לו לסגת, להרים תיקים, לחלוץ נעליים. "היו צריכים להגיד לנו לבוא עם בגדי ים," צוחקת אמא שלי. אבל אז זו היתה הצגה אחרת לגמרי. הקהל היה בא להשתעשע במין פארק מים. הוא היה מוכן למה שקורה, הוא היה בשליטה. ברבות מן ההצגות שראיתי לאחרונה מתקילים את הקהל, ולא מתוך כוונה להקשות או להביך. זה מין נתון בעולם הבימתי – ואולי לא רק בו – תחושה של חוסר ביטחון, של לא-הכול-בשליטה. הבלתי צפוי יכול להגיח כל רגע ולמשוך את השטיח מתחת לרגליים.

אבל בפינדורמה זה לא רק אישי ופרטי. ההררכיות לא מקובעות, יכולות להתחלף בן רגע, כמו בחלום. הכוחות העליונים שהפעילו את הסערה מגיעים בסוף הפרק לנגב את השלוליות. הם זוחלים כמו עובדי ניקיון בין רגלי האנשים (אבל גם מקימים אותם, מזיזים אותם ממקומם). יש משהו אמורפי במרחב, תחושה של ארעיות, נדודים, שלא לומר פליטוּת.

בפרק הבא יהיו הרבה בועות מים והרבה גופות בנהר. כלומר לא בדיוק גופות. התמונה קרובה לבית המרחץ הטורקי של אנגר (הצייר הצרפתי) כמעט כמו לגיא הריגה של אנשים שהופשטו מבגדיהם (נניח היהודי הנצחי של הירשנברג, וגם תמונות נוצריות של חוטאים ביום הדין). אולי קצת יותר נוטה לקוטב האפל, מבלי להישאב לתוכו. הרקדנים מבליחים מדי פעם בסערת הניילון כשהם גוררים זה את זה. לא ברור אם הם חונקים או מנסים להציל.

ליה רודריגס ביססה את הכוריאוגרפיה שלה, על מילה שזיקקה מסיפור של קלריס לי ספקטור, המילה שפירושה להתאמץ לנשום משמשת לתיאור נשימה ראשונה של תינוק ונשימות אחרונות של חולה. התנוחה-תנועה שעליה מבוססת הכוריאוגרפיה הרזה והעקשנית של פינדורמה – היא אפילו לא עמידה על ארבע, זה קרוב מדי לקרקע מכדי להחשב עמידה על ארבע, אבל לא עד כדי השתרעות או מנוחה. הנסיון הזה להתרומם או אולי לשכב ולנוח חוזר לכל אורך המופע ומחליף משמעויות. כשהסערה הגדולה שוככת הניילון נותר על הבמה צחיח כמו ימה שהתייבשה, אנשים זוחלים עליה ומחפשים מים. (וגם זה, כמו הפליטים הטובעים, כתוב במציאות).

תפיסת המרחב של פינדורמה משליכה גם על תפיסת הזמן.

בחלק הראשון רודריגס מולידה את המרחב שבו מתרחש המופע מתוך הכאוס של הקהל.

בחלק השני הקהל יושב על שפת המרחב החדש כמו על שפת נהר.

ובחלק השלישי והאחרון של פינדורמה הניילון מסולק. אין יותר טריטוריות, אין שום חלוקה בין שטח קהל לשטח מופע. הרקדנים העירומים ממשיכים בשלהם בין רגלי הקהל שקם על רגליו, נקהל סביב התרחשות כמו ברחוב או מנסה להציץ לאחרת מעל הראשים שמסתירים, מבוסס בשלוליות בזהירות, באפלולית, עם התיקים והנעליים בידיים. הוא חלק ממה שקורה לאחרים, וגם לא. כמו בחיים.

הכול קורה לגמרי כאן ועכשיו. המים שנוזלים מהמופע מרטיבים את הקהל. אבל זה גם זמן מסוג אחר, מיתי והסטורי של בני אדם כקבוצה. אנחנו היינו שם כשזה התחיל, כשהמרחב נברא מן החשיכה, ואנחנו חלק מזה כשהוא מתפרק.

אז על מה זה פינדורמה? על בני אדם באשר הם, יפים – לא במובן מיני דווקא, יפים כמו כל מי שנברא בצלם אלוהים – וגם חשופים ופגיעים, מנושלים ממקומם וממשיכים בכל זאת, ביחד, אבל גם לבד, מתאמצים לנשום ולהתקדם על אף הכוחות שמופעלים עליהם. וכל זה קורה בפשטות נטולת פאתוס, בצמצום, בענייניות, בחמלה.

בדרך החוצה אנחנו שוב עוברים באולם הריק. כמה אנשים מניחים את התיקים שלהם על המושבים המרופדים, מתיישבים כדי לנעול נעליים, כמו על ספסל במלתחה על שפת הים. זה המשך טבעי לסגולה הדמוקרטית של העבודה, לדרך הכמעט אגבית שבה היא מערערת הררכיות, לא מתרשמת מעושר ומכובדות, לא מבדילה בין בני אדם.

אני לא מתפלאת לשמוע שליה רודריגס ממוקמת מאז 2004 בשכונת פחונים בריו דה ז'אנרו. דווקא שם, במקום של עוני ואלימות היא בחרה ליצור ולהציג. לא התאים לה לפנות רק לאנשים שבעים. היא רצתה לערבב קהל.

ובחזרה לעירום. העירום של פינדורמה הוא עירום של אנושיות ופגיעות. אבל חופש העירום הוא חלק מחופש היצירה גם כשהוא בוטה (גם כשאיש חילוני לעילא ואהוב עלי שצופה בו, אומר לי שהוא "מרגיש מחולל"). כי בשביל זה יש אמנות, כדי לשקף את העולם האנושי החיצוני והפנימי, את התודעה על כל סדקיה ונקיקיה, גם הפחות נלבבים. כדי להרחיב ולהעמיק ולעורר את המחשבה והרגש וההבנה בין בני האדם, שלא יסתיידו.

ופסטיבל ישראל בהנהלתו האמנותית של איציק ג'ולי דואג לכך. תודה.

*

עוד על עירום וקצה באמנות

על "שעה עם אוכלי כל"

על "יותר מעירום" של דוריס אוליך

על השער לאמנות של מרינה אברמוביץ (ויש גם מוסר השכל)

בגדי הכעס והאהבה – על cut piece של יוקו אונו

על "נבוכים שנים" (ועל סיפור קצר ומופלא של היינריך פון קלייסט)

פוסט שמתחיל בשיעור גיטרה של בלטוס

כמה הערות על נוטות החסד – או – "זה יותר מדי אידיוטי מכדי להיות סכיזופרני"

בואו נדבר על "נתון" של מרסל דושאן

וכן הלאה.

אה, כן, וגם אומרים שאין פה צנזורה (עדיין אומרים?)

*

תוספת מאוחרת – בעניין סתימת הפיות וחופש התרבות וסולידריות אמנותית:

מכתב גלוי שפרסמה למיס עמאר תושבת עכו ואחת מקבוצת היוצרים שפרשו מן הפסטיבל, ליוסף מוני, המנהל האמנותי החדש. התפרסם בעיתון הארץ http://www.haaretz.co.il/gallery/opinion/.premium-1.4179621 ואפשר לקרוא אותו גם פה https://maritbenisrael.files.wordpress.com/2017/06/lamis.pdf

Read Full Post »

פוסט שמתחיל בפסטיבל צוללן למחול עכשווי ומסתיים בהיינריך פון קלייסט.

*

"מבוכה היא דלת שהאדם סוגר מול אחרים, שלפעמים אפילו סגורה בפניו," אומרים אריאל כהן, נבו רומנו ושני גרנות.

במופע המשותף שלהם, "נבוכים שָׁנים", הם מנסים לפתוח את הדלת הזאת, להציף את כל אותן חוויות אנושיות ואינטימיות שגורמות להם להפריד את עצמם מגופם, להסתיר, להיגעל ולהתרחק, לגשת אליהן "מתוך עמדה לא שיפוטית, אלא מודעת ונוכחת". הם מקווים לזכות במבט מעמיק ורחב יותר לתוך עצמם, באפשרות להתקיים בנוחות בתוך גופם.

אקדים ואומר שהעבודה הזאת גרמה לי אושר. לא רק בגלל שהשלושה מקיימים את מה שהם מבטיחים באומץ וביושרה (הישג לא מבוטל בפני עצמו) ולא רק בגלל שמשהו מן הדלת הזאת נפתח גם בפני הקהל. עבודות כמו "נבוכים שָׁנים" הן חיוניות מבחינה אמנותית ואנושית, הרבה מעבר למטרה הנועזת ובו בזמן גם הצנועה, שכהן, רומנו וגרנות הציבו לעצמם, וזו ההזדמנות שלי לדבר על זה.

זה יהיה קצת מאתגר ובוטה מן הסתם. וזה גם הזמן למי שזה לא מתאים לו, לפרוש. נתראה בפוסט הבא.

*

  1. זמן ומקום

"בית המידות" רח' ליליינבלום 23, קצה החדר שבו התקיים המופע (כדי לדמיין, סלקו את העציץ והמראה והוסיפו וילונות לבנים מגולגלים מעל החלונות).

"נבוכים שָׁנים" לא מוצג באולם תיאטרון אלא בחדר גדול בבית תל אביבי, בשעות היום; הקהל יושב על כסאות לאורך שלושה קירות, במרחק נגיעה מהרקדנים. בקצה החדר יש קיר עגול עם שלושה חלונות גדולים מארכים. אור השמש שמציף את המרחב לא מבחין בין המבוכות של היוצרים והצופים. מעל החלונות יש וילונות לבנים מגולגלים למעין חבלי טבור עבים. השמשות סגורות.

זמן מה לאחר תחילת המופע קם מישהו מתוך הקהל, חוצה את החדר בצליעה קלה, ופותח בכוח את שלושת החלונות. בבת אחת נכנס רעש גדול מהרחוב, מפוצץ את הדממה התיאטרלית שרק התחילה להיקרש, ופותח מחדש את הגבול בין החיים לאמנות. גם קטעי הסאונד שיושמעו בהמשך לא ינסו להחריש את הקולות שבוקעים מן הרחוב אלא יתקיימו לצדם. כולנו, קהל כיוצרים, נמצאים באותה קלחת. יש משהו מאד לא מצועף בעבודה ומאד לא מציצני.

ועוד משהו. בשלב מסוים במופע יהפכו שלושת החלונות המוארים למעין טריפטיכון (שילוש תמונתי שנפוץ באמנות הדתית של הרנסנס), חלון כנגד כל רקדן. אני לא יודעת אם אספיק להיכנס לזה, אבל זה יותר מרגש (אותי לפחות) להגיע לרוחני דרך הגשמי ביותר.

*

2. פתגמים ומפלצות

"הלץ מזכיר לבני תרבות את אנושיותם הלא תרבותית, את יצריותם, את חוסר-השלמות ההכרחי המצוי בהם. על ידי כך מגן הלץ על החברה מפני אשליות מסוג האוטופיה ומפני נטיות טוטליטריות. באמצעות הצחוק המשחרר הוא משמש דגם, הן לאבסורדיות של חיי היצר והן לתוקפם לעין-ערעור."

מתוך "שקיעת הלץ", אריה זקס

מתוך

מתוך "נבוכים שָׁנים" מאת אריאל כהן, נבו רומנו ושני גרנות

ברגע מסוים של המופע נוצר מעגל אנושי כשכל אחד מן המופיעים תוחב את ראשו לתוך אחורי מכנסיו של זה שלפניו (ראו בתמונה למעלה). אנסה לתאר פה מה עבר לי בראש אחרי העווית הראשונה המעורבת, של הפתעה, רתיעה, הערכה וצחוק.

דבר ראשון שמתי לב שהבליטות של הראשים מעוותות את האחוריים ומשוות להם מראה בבוני. וחשבתי באיזו קלות הראש (דווקא הראש) מעצים את החייתיות.

ומיד אחר כך חשבתי שהלשון, בניגוד למחול, דווקא רגילה לזווג בין תחת לפרצוף, החל מ"פרצוף תחת" של פעם, דרך "הלחיים העגלגלות", כמו שקוראים לאחוריים ב"אלף לילה ולילה", ועד לפתגם היידי האלמותי של סבתי: "אם הגורל שלך לנשק את התחת, התחת כבר יגיע אליך לפרצוף." וחשבתי גם עד כמה מימוש המטפורה מרוכז יותר, מכריח לחשב מחדש.

היה לי הרבה זמן לחשוב; כי זה לא מעלל זריז שמבוצע לשם האתגר. כהן, רומנו וגרנות שוהים במצב הזה ופועלים בתוכו שעה ארוכה עד שהם מאבדים את זהותם והופכים ליצור מיתולוגי, מפלצת חסרת פנים בעלת תריסר גפיים.

בהתחלה חשבתי על מפלצות עתיקות, ואחר כך על הגלגול של קפקא; על הקטע שבו גרגור סמסא מגלה שהוא מסוגל ואף נהנה ללכת על הקירות והתקרה.

מפלצות אנושיות מימי הביניים

מפלצות אנושיות מימי הביניים

אני רק יכולה לדמיין את העיוורון, את המחנק שמרגישים כהן, רומנו וגרנות, אבל הם לא משדרים מצוקה. הם בודקים את הא-ב של האנטומיה החדשה: שולחים ידיים ומגששים, מבררים מה הן יכולות לתפוס, משתפים פעולה כדי לקום, לזוז, ואפילו לרקוד. יש משהו מוכר, אנושי, נוגע ללב, באופן שבו הם שורדים ומסתגלים, במהירות שבה המצב האבסורדי מתרגם למין שגרה.

*

3. פרח משונה

"נבוכים שָׁנים" אינה כמובן העבודה הראשונה שבה מנסים אמנים להתמודד עם מבוכה. הצהרת הכוונות של כהן, רומנו וגרנות הזכירה לי דברים שכתב אחד מחברי COUM Transmissions  קולקטיב של מוסיקאים ואמני מיצג שפעל בבריטניה 1976-1969:

"אני מאמין שכל התפקודים הגופניים והאירוטיים של האדם, זכר או נקבה, הם טבעיים ומעניינים. אני שונא בושה. בכל פעם שאני מוצא את עצמי תוהה אם אני מסוגל לבצע משהו בפומבי או בפרטיות בלי לחוש אי נוחות או מבוכה, אני מממש אותו כדי לבדוק את עצמי. עשיית הדברים הללו במיצגים קובעת לי מועד שבו עלי להתעמת עם האובססיות והפחדים שלי. ותוך כדי כך אני גם נותן עדות פומבית לדברים שאני מאמין בהם."

(תורגם על ידי, מן הספר הזה)

אלה דברים חשובים, אבל כר"ג (די, נלאיתי מלכתוב כהן, רומנו וגרנות, מעכשיו הם יחוברו גם באותיות כר"ג) עושים הרבה יותר מזה. יש משהו גולמי ב"נבוכים שָׁנים". האתיקה מחייבת; שכלול אמנותי עלול להסיח את דעת הקהל ולהגן עליהם מן המבוכה. הטיפול ב"חומרים" הוא מינימליסטי במכוון אבל כה יצירתי ומשוחרר שדי בו כדי להפוך אותם לדימויים. וכבר תיארתי קצת איך זה פועל.

הכי קרוב שעלה בדעתי זה המחזות הקצרים של סמואל בקט.

זאת ועוד. המבוכה, כלומר ההצנעה וההסתרה, שמרו על רעננותם של הדימויים. הפוטנציאל התנועתי והחזותי שלהם לא נגוע. די שכר"ג מתחילים לשחק ביישות שלושת הישבנים וכבר נוצרת שירה.

ויסלח לי מי שעדיין חושב שחומרים מסוימים מתאימים לשירה ואחרים פחות. כי שירה זה על ה"איך", על הזרה, על הפקעת דברים מן האוטומטיות שלהם, על הפשרת האיבון וריפוי היומיום.

יש לי עוד הרבה מה לומר על "נבוכים שָׁנים" (השם אגב, בלתי נסבל. כל פעם שאני כותבת אותו אני מרגישה שיש לי אבן בלשון). אבל אני שומרת מקום לקלייסט. אז רק כמה מילים על תמונת הסיום, שקשה לקשור לה שם תואר כי היא חומקת מכל הגדרה בראשוניות הכמו ילדית שלה, בחלומיות הגמורה, באינפנטיליות חסרת המורא: כהן העירום שוכב על בטנו ומרטיט את אחוריו בזמן שרומנו קולע את אצבעות ידו למין פרח ושותל את מרפקו בקרקע המשונה. בכתב זה נשמע יותר בוטה מאשר בפועל. הנוכחות "המודעת והלא שיפוטית" של המבצעים משחררת גם את המבט.

אמנות היא המפה הגדולה של הנפש ושל התודעה. ככל שאמנים דוחקים את הגבולות כך גדל המרחב ביניהם. ולכן גם מי שאינו דוחק גבולות (כמוני) חייב ליצירות האלה.

ויש עוד משהו חשוב, אבל קודם היינריך פון קלייסט.

*

4. אנקדוטה מן המלחמה האחרונה

היינריך פון קלייסט (1811-1777), סופר, מחזאי ומשורר הוא גם רוח הרפאים של עיר האושר. הוא צץ פה שוב ושוב, אם דרך המסה המכוננת שלו על תיאטרון המריונטות (למשל כאן), ואם דרך מיכאל קולהאס.

"נבוכים שָׁנים" העלה באוב את ה"אנקדוטה מן המלחמה האחרונה" (מתוך "כתבים קצרים", היינריך פון קלייסט, תרגם ישראל זמורה). גיבור האנקדוטה הוא מתופף שהמשיך להילחם "לבדו ועל דעת עצמו" גם אחרי שפרוסיה הובסה, וסופו שנתפס ונידון למוות ביריה.

כששאל אותו מפקד פלוגת המוות, "מהו החסד האחרון שהוא מבקש לעצמו? שלשל זה את מכנסיו, ואמר: – רצוי לי שיירו לתוך פי… הטבעת, כדי שלא יתהווה חור נוסף בגופו."

אני זוכרת כמה נדהמתי כשקראתי את הטקסט הזה לראשונה, אי אז בגיל העשרה; מן החוצפה שבה התלכדו הגבוה והנמוך (קלייסט וחור התחת?), מן ההומור המורבידי, הפיוט המחוספס, המטמורפוזה שהפכה את הישבן ללוח קליעה למטרה. מן התשוקה שהמוות יתחרז עם הגוף, מן הבעיטה בטקסיות של החסד האחרון (מין שדרוג של שקו לי בתחת) ובו בזמן גם העלאת הטקסיות לדרגה חדשה.

קלייסט מתפעל מן האנקדוטה הזאת ומכנה אותה "ההלצה הנפלאה ביותר בין כל ההלצות שדובבו שפתי בני אדם, אולי מאז בריאת העולם" (לא פחות), וברגע האחרון הוא מוסיף פתאום גם זווית פואטית: "וראוי לשים לב אל התכונה השייקספירית," הוא כותב, "כי המתופף הזה, בעל ההלצה, לא חרג מעולם מן הספרה שלו כמתופף בין מתופפים."

*

5. משהו על גזענות

הסערה שהאנקדוטה חוללה בתוכי היתה קשורה לאמנות הגוף (האנקדוטה היתה תחנה מוקדמת בדרך למיצג ולתיאטרון מחול) כמו גם לריבוי השכבות וההיפוכים האצורים בטקסט הקצרצר. אבל היא היתה קשורה גם לאיזו מהות הומניסטית שקלטתי באינטואיציה עוד לפני שנוסחה במילים.

כי עולם שבו יש ניידות, שבו "ישבן" לא תמיד ובהכרח נחות מ"עַיִן" וריר לא בהכרח נחות מדמעה או מאבן חן (עוד דוגמא מ"נבוכים שָׁנים" שלא הספקתי, כשתראו את המופע תבינו), עולם שבו החומר והמיקום הם רק נקודת פתיחה, הוא לא רק הרבה יותר מסעיר אלא גם פחות גזעני ומעמדי. ואל תגידו שזה על דרך המטפורה. למטפורה יש שורשים עמוקים בנפש, ובעולם כזה לטעמי, יש הרבה יותר תקווה.

שנה טובה ומבורכת.

*

"נבוכים שָׁנים", פסטיבל צוללן 2016
מאת ובביצוע: אריאל כהן, נבו רומנו, שני גרנות
סאונד: אור רימר

*

עוד אמנות שדוחקת גבולות

על "שעה עם אוכלי כל" של נבו רומנו ושני גרנות (עבודה נפלאה שמבשרת בין השאר, את העבודה הנוכחית)

בואו נדבר על "נתון" של מרסל דושאן

זה יותר מדי אידיוטי מכדי להיות סכיזופרני – על נוטות החסד של ג'ונתן ליטל

הפוסט השלישי של הכאב הגדול, על אנבל צ'ונג (ויש גם חלק שני)

בגדי הכעס והאהבה – על cut piece של יוקו אונו

פוסט שמתחיל בשיעור גיטרה של בלתוס

אקונצ'י מאוננינג מתחת לרצפה

וכן הלאה

*

Read Full Post »

היום שוב יום הולדתי. נולדתי בערב יום כיפור, כך שאני יכולה לבחור בין האבנים והסכינים שבהם התקבלתי, לבין ה14 בספטמבר, שבו בין השאר קיבל פרנציסקוס הקדוש את פצעי הסטיגמטה שלו; כל מה שאני נוגעת בו מחשיך בזמן האחרון, אבל יום ההולדת וראש השנה והצורך הגדל בקצת שמחה ומתיקות מביאים אותי לגרסה הצבעונית והמוארת ביותר של כחול זקן*. כלומר, שמחה ומתיקות יחסית לסיפור על רוצח סדרתי; זה עדיין אכזרי ואפל בסגנון האחים גרים, ובו בזמן גם ספוג בהומור מפתיע – קצת עולה על גדותיו אבל לא שחור – ותשוקת משחק ותיאטרון. הגיבורה היצירתית ורבת התושייה היא ההפך הגמור מיפהפייה חסרת יישע (וכבר הוכחתי שהאחים גרים נקיים מאשמת הנסיכות הפסיביות שטפלו עליהם, זה דיסני וחבריו שהתעלמו מן הנועזוֹת).

מוריס סנדק, איור ל

מוריס סנדק, איור ל"ציפור כנף" מאוסף האחים גרים

"ציפור כנף" כך נקראת המעשייה בתרגום שמעון לוי. והנה התקציר הקצת ארוך שלה:
רב מכשפים מתחזה לקבצן וחוטף נערות יפות. הוא נוגע בן כשהן נותנות לו לחם והן נאלצות לקפוץ לסל שעל גבו. יום אחד הוא מתדפק על בית משפחה עם שלוש בנות יפהפיות. הוא חוטף את הבכורה לארמונו, וכעבור זמן מה הוא יוצא למסע ומשאיר לה צרור מפתחות. רק לחדר אחד אסור לה להיכנס. ומלבד זאת הוא נותן לה גם ביצה לשמירה. הוא ממליץ שתישא אותה לכל מקום ומזהיר שאובדנה של הביצה יביא לאסון. הנערה לא מתאפקת ופותחת את החדר האסור ומוצאת גרזן נוצץ וקערה עם אברים מבותרים. הביצה נשמטת לדם ומתלכלכת. הכתמים לא יורדים, ובעלה גורר אותה לשם בשערותיה וקוצץ אותה לחתיכות. כך בדיוק קורה גם לאחות השנייה. אבל השלישית והפיקחית מכולן מצפינה את הביצה לפני שהיא יוצאת לסיור. היא נחרדת למראה אחיותיה אבל מתעשתת ומסדרת את אבריהן בסדר הנכון, וכשהיא משלימה את הפזל "החלו האברים לנוע, התאחו זה לזה, ושתי הנערות פקחו עיניים והיו שוב בחיים."
כשהמכשף חוזר הוא בודק את הביצה ומגלה שהיא נקייה. הכלה עמדה במבחן ועכשיו תורו של המכשף למלא את בקשתה: עליו לשאת סל זהב להוריה, בזמן שהיא תכין את חתונתם. ואסור לו לעצור ולנוח, היא אומרת, היא תשגיח עליו מחלונה. ואז היא מגניבה את אחיותיה לסל, ובכל פעם שהוא רוצה לנוח אחת מהן קוראת: "אני מציצה מחלוני הקטן ורואה שאתה נח, המשך בדרכך תיכף ומייד". והוא ממשיך. ובינתיים לוקחת הכלה "ראש של מת עם שיניים מגחכות", מקשטת אותו בפרחים ומציבה בחלון. והיא עצמה קופצת לחבית דבש, מתגלגלת בנוצות וחומקת החוצה בדמות ציפור מוזרה. בדרך היא פוגשת באורחי החתונה. "ציפור כנף מניין זה תבואי?" הם שואלים. "אני באה מביתו של נוץ הנוצאי." "ומה עושה שם הכלה הצעירה?" "את הבית מלמטה למעלה טאטאה, ומפתח הגג פניה מראה." גם החתן לא מזהה את כלתו. הוא בטוח שהיא עומדת בחלון, ובינתיים מגיעים קרוביהן של הנשים ושורפים אותו ואת חבריו (לא אמרתי שהם לא אכזריים).

*

1. ציפורים

רב המכשפים מתחזה לקבצן שלוכד נערות בסל שעל גבו. אבל בדיעבד, כשמתברר שהוא מכונה "נוץ הנוצאי" דמותו מתחדדת למין צייד ציפורים (נערות) עם כלוב גדול על גבו.

פפגנו

פפגנו, צייד הציפורים מחליל הקסם, מתואר בדרך כלל כשהוא מחופש לציפור ונושא כלוב גדול על גבו.

הגיוני מאד שטיפוס כזה יפקיד את הביצה שלו בידי אישתו וימליץ לה להסתובב איתה בכל מקום. זה מתאים לו גם כמכשף ציפורי שמטיל ביצים, וגם כגבר: קשה להתעלם מן הרמיזה המינית; הביצה היא שילוב של טבעת נישואין וחגורת צניעות, איתות למחזרים אחרים שהיא תפוסה ("אוחזת בחבר" כלשון מדורי הרכילות. ואם שמטה את הביצה, אולי בשביל ביצה של גבר אחר, אוי לראשה. וכמה חבל שזה נשמע קורצני) .

שתי האחיות הראשונות מצייתות בצורה עיוורת ונופלות בפח. גם השלישית מצייתת, אבל רק לכאורה ובדרכה שלה. ההוראה היתה לשמור על הביצה, נשיאתה לכל מקום היתה בגדר המלצה.

האחות השלישית הופכת את היחסים עם החוטף למעין משחק, שבו היא לא רק מגיבה על כל מהלך שלו במהלך משלה, אלא גם משתמשת בכלים שלו עצמו באופן יצירתי כדי לנצח אותו.

סדרות הטלוויזיה המשטרתיות מלאות ברוצחים סדרתיים תיאטרליים עם טקסיות כפייתית, אבל מעולם לא נתקלתי באישה-קורבן שמשתמשת בסמלים שלהם נגדם, שמעקרת אותם מן המשמעות הראשונה וטוענת אותם במשמעות משלה, לטובתה.

ובמילים אחרות – גיבורת הסיפור מנטרלת את הביצה מגבריותו של החוטף והופכת אותה לסמל של פוריות נשית. היא טומנת אותה במקום בטוח, ובאופן סמלי דוגרת עליה וגם נולדת מתוכה מחדש בתור "ציפור כנף".

"ציפור כנף" אייר ארתור רקהאם

כשהחוטף מגיע לחתונתו הוא מגלה ש"הציפור פרחה" (כפי שאומרת מכשפה נקמנית אחרת של האחים גרים לבן זוג מאוכזב: "באת לקחת את הגברת האהובה, אך הציפור היפה כבר אינה בקִנה ואינה שרה עוד…").

וזה לא הדבר היחיד שהופך את הסיפור לנשף תחפושות ומשחק-מאבק מוחות וחפצים ושירה קונקרטית.

*
2. תקבולות

גם לחוטף וגם לנערה יש חוש חזק לסימטריה ישרה והפוכה ומשחקי צורות:

שורת המחץ שהוא מדקלם לכלות היא: "נכנַסְת לחדר בניגוד לרצוני, על כן יהיה עלייך לשוב ולהיכנס פנימה ללא רצונך, חייך תמו".

והנערה משיבה לו בתקבולת משלה (בלי מלים, אני מתרגמת מ"חפצית"): "רצית להרוג את כלתך, על כן תתחתן עם גולגולת מתה, חייך תמו."

הוא מבתר ומפזר את אברי הנערות והיא מרכיבה אותן מחדש במין פאזל תחיה.

(הם כל כך מזכירים לי את שמשון השניים האלה, במשחקי החידות והתקבולות).

הגולגולת העטורה בזר כלה המוצבת בחלון, איור רקום של ג'נינה א. לרנאס, ל

הגולגולת העטורה בזר כלה המוצבת בחלון, איור רקום של ג'נינה א. לרנאס, ל"ציפור כנף" מכאן

*

3. הסל

החוטף נתן לנערה הוראות עם כללים, כמו לכל הנשים שקדמו לה. ועכשיו שעמדה כביכול במבחן, מגיע תורה לתת לו הוראות ולהמציא כללים: הוא צריך לשאת סל זהב להוריה, ואסור לו לנוח בשום פנים. היא רוצה למנוע ממנו לפשפש ולגלות את התכולה האמיתית של הסל. והקריאה החוזרת, "אני מציצה מחלוני הקטן ורואה שאתה נח" נועדה למנוע ממנו מנוחה וגם להשתיל במוחו את תמונת "הכלה בחלון" לשלב האחרון של תוכניתה.

אבל למטלה שלה יש גם סמליות מוסרית: היא מאלצת אותו לשאת על גבו את כובד חטאיו.

זאת ועוד: מוטיב השיבה הביתה בסלו של המתעלל, כולל הפיקוח מרחוק (כביכול), קיים גם באגדה הרוסית הנלבבת "הילדה והדוב". אבל ב"ציפור כנף" נוספת שכבה של סימטריה: מכיוון שחטף את אחיותיה בסל, הוא חייב (בשם יופים של המשחק והסימטריה) גם להחזיר אותן בתוכו.

(ושוב אני נזכרת בתנ"ך, ביעקב שגזל את הבכורה מעשיו, ולכן קבל את הבת הבכורה לאה, במקום את הצעירה שרצה. באותו יעקב שרימה כדי לזכות בברכה שנועדה לאחיו, ורומה וזכה באחות שלא רצה. והקירבה הצלילית המתעתעת בין בכורה לברכה רק מוסיפה שמן למדורה).

מתוך

מתוך "הילדה והדוב" (פרט), עיבדה להפליא מרים ילן שטקליס, ספריית פועלים 1987, עם איורים חיננים בהשראת אמנות עממית רוסית. לא כתוב שם המאייר.

*

4. ציפור הדבש

יש משהו מקסים בתעוזה של הנערה ובהנאה שבה היא מתמסרת לנשף התחבולות והמסכות. הרי מרגע שהבעל יצא היא יכלה פשוט להימלט, אבל לא, היא משתהה כדי להשלים את ההצגה וכדי להניח את המלכודת הסופית.

היא מניחה גולגולת בחלון, והיא עצמה מתחפשת לציפור במין תשליל ותיקון של עונשי זפת ונוצות (שהיו נפוצים בימי הביניים וגם הרבה אחריהם). במקום למרוח את גופה בזפת רותחת ולגלגל בנוצות היא טובלת בחבית של דבש ופורמת את הכסת של בעלה בשביל הנוצות (ושבה ומשתמשת במה ששלו לטובתה).

גלגול בזפת ונוצות, בארצות הברית השתמשו בזה עד שלב מאוחר, בעיקר נגד גובי מס, אבל לא רק.

גלגול בזפת ונוצות, בארצות הברית השתמשו בזה עד שלב מאוחר, בעיקר נגד גובי מס, אבל לא רק.

ועוד קצת על דבש: יוזף בויס, שחבל הטבור שלו (על כל פנים אחד מחבלי הטבור שלו) היה מחובר למיתוסים ואגדות מרח את פניו בדבש ב"איך מסבירים תמונות לארנבת מתה" והדביק עליו עלי זהב.

"האדם אינו יכול לייצר דבש אלא לחשוב, לייצר רעיונות," הוא הסביר. "הדבש הוא ללא ספק מהות חיה… החשיבה יכולה להיות מלאת חיים וגם שכלתנית עד מוות, באותה מידה."

ב-1977 הוא בנה "משאבת דבש" בדוקומנטה של קאסל: משאבה ענקית דמוית לב, ששני טונות של דבש (=דם) זורמים בצינורות (=עורקים) שלה בפעימות קצובות. את החלל סביבה הוא הפך ל"אוניברסיטה הבין-לאומית החופשית" של לימודים רב-תחומיים, בנושאים כמו מדיה, זכויות אדם, אנרגיה, אבטלה וכו'. הוא היה מאשר מן הסתם את הבחירה של הגיבורה החכמה והיצירתית.

והנה קטע יפהפה מעבודה של רומי אחיטוב על פי הטייפ האחרון של קראפ של סמואל בקט (גלי הקול מרטיטים את זרם הדבש. משום מה זה פועל רק כשלוחצים על החץ הקטן למטה).

והנה מה שגדעון עפרת כתב על העבודה הזאת

*

שנה טובה ומתוקה לכל באי עיר האושר, וגם גמר חתימה טובה (אף שאני תמיד חושבת על חתימות אחרות כשאומרים את זה, בעיקר של שלמה מולכו).

*

* אם לא לוקחים בחשבון את התשליל המפתיע הזה

*

ותזכורת:

לתוכנית המלאה של כנס הפנקס לחצו כאן.

לתוכנית המלאה והמצוינת של הכנס  לחצו כאן. וזה דף האירוע בפייסבוק

Read Full Post »