Feeds:
פוסטים
תגובות

Posts Tagged ‘סמואל ארנדה’

1. המאה הארבע עשרה

יותר מכל הציירים אני אוהבת את ג'וטו (1266-1336).

בהתחלה חשבתי שאני אוהבת אותו בגלל הצבעים. ג'יוטו – כמו ואן גוך אחריו, רק באופן אחר – חושף את העוצמה הרגשית שלהם.

אחר כך חשבתי שזה בגלל קסם התיאטרון; בגלל הסצנות המצוירות שמתרחשות על מעין במה עם תפאורה ואביזרים: הדמויות ניצבות בתוך מבנים ונופים מוקטנים. המלאכותיות הגלויה והצבעים הנפלאים מעכבים את התגובה הרגשית שמחלחלת לה אט-אט לתוך הנשמה.

לא תיאטרון בעצם, אלא תיאטרון מחול.

וסארי, היסטוריון האמנות הרנסנסי, התפעל מציור איוב. מן "החן המדהים" של משרתו של איוב, המגרש במניפת-ענפים את הזבובים המציקים לאדונו:

"מופלאה במיוחד תנועתו" [כותב וסארי] "ביד אחת הוא מגרש את הזבובים מאדוניו המצורע והמצחין, ובשנייה הוא אוטם את אפו בשאט נפש, כדי שריח הצחנה לא יבוא בו."

החן, התנועה הקצובה האצורה במניפה, עיקום האף הקטן והקומי, שאינו מבטל את העצב רק מחיה את המעמד, מעגן אותו במציאות.
ג'וטו הוא פשוט כוראוגרף עכשווי שנולד במאה הארבע-עשרה.

אחד מציוריו הנפלאים מתאר את הקינה על ישו אחרי ההורדה מהצלב. למטה על פני האדמה מתכנסים האנשים האבלים, ולמעלה בשמיים מקוננים המלאכים. הרגש מתבטא בתנועה של כל דמות, ובאופן שבו הקומפוזיציה כולה זורמת כלפי מטה, אל ראשו של המת.  (וסליחה על הצבעים, זה מה שמצאתי באינטרנט.)

ג'וטו, הקינה על ישו (לחצו להגדלה)

אחד הדברים המסתוריים בתמונה הוא ההבדל המנטלי בין האנשים למלאכים. האנשים מבטאים את יגונם במחוות אציליות רבות חן, בעוד שהמלאכים מאבדים את העשתונות. הם תולשים את שערם וגועים בבכי ומשתוללים כמו ילדים קטנים. האם המלאכים פשוט מבינים יותר את גודל האבידה, או שאולי יש כאן טיפת אירוניה עצמית, ארס-פואטית, על דמותם של המלאכים כתינוקות שמנמנים? או גם וגם. ג'וטו שהיה בן גילו וידידו הקרוב של דנטה אליגיירי כפי שואסארי חוזר ומזכיר, נודע בין השאר בשנינותו ובחשיבתו העצמאית.

 

ג'וטו, הקינה על ישו, פרט

ג'וטו, הקינה על ישו, פרט

ג'וטו, הקינה על ישו, פרט

2. כאן ועכשיו

בגלל העניין האמנותי שלי בקשר בין רגש לתנועה, התחלתי לפני כמה שנים לגזור צילומי הלוויות מעתונים. לא באופן שיטתי או מתוך כוונה מסוימת. הצילומים פשוט הזכירו לי את הפייטות של ג'וטו ושל אחרים. האופן שבו אנשים נאחזים זה בזה, פוכרים ידיים, מוחים דמעה. כמה מעט השתנה מאז ימי הביניים. הסיבות לעצב, המחוות המבטאות אותו.

.

3. 1948, 2008

כל אחד תופש איבר אחר.
אחד שם על האוזן חזק חזק
אחד על הפה
אחרים שמים על המצח
עוזי שם על הגרון
כמעט חונק את עצמו

נתיבה בן-יהודה (מתארת את האבל, הכאב)
מתוך מתוך 1948: בין הספירות הוצאת כתר 1981

*
בין הספירות מאת נעמי יואלי בשיתוף קבוצת התיאטרון רות קנר – היא הצגה חדשה, יצירה בימתית רב תחומית על פי ספרה של בן-יהודה. "זה סיפור מסויים מאד של אחת בת 19, מהשדה ומעפר האדמה של 1948" כותבת בן-יהודה. ההצגה עוסקת בהלם הקרב שחוותה כמפקדת צעירה במלחמת השחרור, במתח בין האימה המערערת לבין האידאולוגיה המחברת של הטקסים הלאומיים: המסכת החגיגית, מדורת השבט (שאותה ישחזר האמן הדס עפרת על הבמה) ושירה בציבור (בהשתתפות הקהל).

יואלי – שהיא למען הגילוי הנאות חברתי היקרה – היא גם יוצרת מוערכת, ומומחית לעניני "מסכת" לאחר שכתבה עליה דוקטורט. עבודותיה הקודמות התאפיינו גם הן במתח בין ההסטורי לפרטי ובין התיעודי לנסיוני. לפי הבְּדל-חזרה שראיתי – יהיה מרגש ומצחיק ומעורר מחשבה.

בכורה חגיגית בשבת כ"ט בנובמבר – הצגות ראשונות ביום ה'- 27 בנובמבר, ב- 21:00; יום ו' 28 בנובמבר, ב- 13:00 וב- 20:30 בתיאטרון תמונע.

*

עוד באותם עניינים:

מתוך "בין הספירות" (הספר וההצגה): מכתב לאבא

עוד על ג'וטו –אלכס ליבק, ג'וטו, פיתוי

ארבעה סוגים של זיכרון – על "השולחן: עבודת כיתה" של נעמי יואלי  (על פי טקסטים של אידה פינק)

***

ותוספת מאוחרת: הנה תצלום השנה של 2011: אשה מחזיקה קרוב משפחה פצוע במהלך ההפגנות נגד נשיא תימן עלי עבדאללה סאלח בצנעא. צילם סמואל ארנדה מספרד, לניו יורק טיימס, ב-15 באוקטובר 2011.

Read Full Post »