Feeds:
רשומות
תגובות

Posts Tagged ‘סיפור פשוט’

אז ככה: התחלתי לכתוב פוסט על "גאווה ודעה קדומה" לכבוד שבוע הספר. התברר שהוא מורכב יותר ממה שחשבתי. ועד שיגמור להתבשל – חזרתי לעגנון. כלומר לנועה שניר ולאיורים הנפלאים שלה ל"סיפור פשוט" של עגנון.

אני מעתיקה את הפתיח מן הפעם הקודמת:

"סיפור פשוט" – למי שעדיין לא קרא את הרומן היפהפה והעצוב והקריר של עגנון – הוא סיפורו של הירשל, בן עשירים שמתאהב בבלומה, קרובת משפחה יתומה שמשמשת כמשרתת בביתו, אבל מתחתן בסופו של דבר עם מינה, בת העשירים שמשדכת לו אמו. מרוב לב שבור הוא קצת יוצא מדעתו ובסופו של דבר מחלים והופך לחלק מן המערכת.

והפעם, שבע הערות על מיטה זוגית.

נועה שניר מאיירת את "סיפור פשוט" של עגנון. משמאל, הירשל שעדיין מאוהב בבלומה, מימין מינה אישתו, הרה ללדת את בנם הבכור משולם. לחצו להגדלה

  1. בדידות

הם ביחד אבל גם לבד. בתוך המרחב המשותף לכאורה של המיטה הזוגית יש מרחב נפרד של ארון מתים שבו שוכב הירשל.

גם אנתוני בראון ב"גורילה" המופתי מפליא לצייר מרחב משותף לכאורה, שהוא בעצם גם שני מתחמים נפרדים בלי מעבר.

.

  1. מין ומוות

עגנון מקיף את הירשל בדימויי מוות – מן החדר "האפל כקבר" ועד סיפורי הרצח המשייטים במוחו, ועד שם החיבה המשונה שידביק לרך הנולד – "יתומי". נועה שניר מממשת אותם כשהיא מציירת אותו כמת, ובו בזמן הוא גם ערפד שישן בארון מתים. לא ערפד רגיל שופע מיניות אלא ערפד מסורס או אימפוטנט. זר אבלות ממסגר את אבר מינו.

ובהמשך לכך – הידיים המצולבות כמנהג המתים, הן גם איקס שחוסם את הכניסה ללבו של הירשל, בעוד שזר האבלות הוא כמו תמרור אין-כניסה רופס לחלציו.

גופו של הירשל הוא גם מין פרצוף חמוץ (הידיים מתפקדות כגבות זעופות). על הסרט הלבן שחוצה את זר האבלות כעיקול שפתיים, נכתב בדרך כלל שמם של מגישי הזר. אילמותו יוצרת תחושה של השתקה ומחיקה. וכל הסבך הזה העלה באוב שלי את הציור הברור והעמום של מגריט שנקרא "האונס".

שני פרצופים. משמאל, נועה שניר מאיירת את "סיפור פשוט" של עגנון (פרט). מימין רנה מגריט "האונס".

.

זה איור מורכב שמערבב חמלה ועוינות כלפי הירשל. שניר לא ממהרת להזדהות כמו רוב הקוראים.

.

  1. כיוונים

שניר מציירת את הירש בסגנון מצריים העתיקה: החזה והעין חזיתיים. הפנים והרגליים בפרופיל. התרבות המצרית נערכה בשקידה לחיים שאחרי המוות – בחניטה, בטקסי קבורה, בספרי מתים, בפירמידות (שהן בעצם קברים ענקיים), בשלל חפצים, מזון ואפילו רהיטים שנטמנו עם המתים כדי לשמש אותם בחייהם החדשים.

שניר מכינה את הירשל לחיים שאחרי המוות. ובו בזמן היא מציירת אדם חצוי. לבו, אבר המין שלו ועינו עדיין פונים לבלומה, אבל פרצופו כבר פונה אל מינה, האישון שלו נע לעברה, ויותר מכל – רגליו, שלא נחות בשקט כמו רגלי מתים. הוא עדיין לגמרי בארון אבל רגליו כבר מתחילות לצעוד לעברה.

ציורי קברים ממצריים העתיקה. יכולתי להסתפק בפרט השמאלי, שמראה גם את התנוחה המפוצלת לחזית ופרופיל וגם נגיעה טקסית בפיו של המת כדי להשיב לו את כוח הדיבור. אבל לא הצלחתי לוותר על הג'ירפה. לחצו להגדלה

.

  1. מתים חיים מתים

מתים-חיים בארונות מתים מחזירים אותי שוב למגריט ולמחוות הארון מתים שעשה לקודמיו. למשל:

למעלה, מדאם רקמייה מאת ז'אק לואי דוד (1800). למטה, פרספקטיבה: מאדם רקמייה מאת דוד, רנה מגריט 1949 (סרח הבד הלבן מעורר בי ספקות. האם לארון יש תחתית?).

.

  1. חור שחור במיטה ורודה

המרחב שבו שוכב הירשל הוא לא רק ארון מתים אלא חור שחור. אוגוסט רנואר הזקן טען "שכיום כבר אין איש יודע להשתמש בשחור מבלי שייווצר חור בבד…" וחזר בו רק כשבחן את ציוריו של מאטיס הצעיר. זה מה ששכנע אותו שמאטיס "דובר את שפת הצבעים" על אף סלידתו מציוריו (הציטוט המלא, ועוד על הצבע השחור כאן). אבל נועה שניר עשתה את זה בכוונה: יש בור אפל במיטה הזוגית והירשל שוכב בתחתיתו.

לואיס קמניצר, חדר ראשון (2001-2002), הדוקומנטה ה11 קאסל. האם השחור שבו משתקפת המנורה הוא מלבן של צבע או בור מתחת למיטה? (עוד על החדרים של לואיס קמניצר בפוסט שמיימי).

.

ובמקרה שזה בכל זאת ארון מתים ולא בור, נשקפת להירשל וגם למינה סכנת החלקה מן התמונה. לא רק משום שצוירו "שוכבים בעמידה", אלא משום שיש סורג רק למראשות המיטה ואין שום גדר שתבלום את הנפילה ממנה.

זה קצת פלא בעיני איך איור יכול להיות כל כך שטוח (כאילו נפשט עורן של ההתרחשויות ונתלה על הקיר) ובו בזמן כל כך רב כיווני, סבך כוחות משיכה וכבידה.

.

  1. אישה בסוגריים

זה איור נהדר, אבל מה שהכריע את הכף (לכתוב או לא לכתוב) אלה הסוגריים שבתוכם הניחה נועה שניר את מינה. בטבעיות גמורה, דרך עיטורי הכריות, שמהדהדים אחר כך בשלל הקימורים של לחיה ותלתליה, ומגיעים לשיא בסוגריים הענקיים שבהם נמצא העובר – מצד אחד כרסה המעוגלת, ומצד שני זרועה.

אישה בסוגריים, תינוק בסוגריים – נועה שניר מאיירת את "סיפור פשוט" של עגנון (פרט)

 

  1. ארון מתים ורוד

חתן וכלה שוכבים בארון מתים ורוד, בטקס חתונה בודהיסטי שנערך במקדש בפאתי בנקוק, בחג האהבה 2015. הזוגות מאמינים כפי שלמדתי מן הכתוב, שזמן קצר בארון מתים יפטור אותם ממזל רע ויעניק להם אושר זוגי.

התמונה מכאן (פרט)

עוד מסדרת איור אחד נפלא

עוד מיטות בעיר האושר:

על 7 במיטה, לואיז בורז'ואה

מה עושות הנסיכות בלילות?

.

וכמה הודעות

החלה ההרשמה לחממת האמנים השביעית של תיאטרון הקרון!

*

סדנת אמן עם אנטוניו קטאלנו היחיד והמיוחד (כמה מיוחד? למשל)

*

שתי הזדמנויות לראות את אקס חמותי החורגת הנהדרת של נעמי יואלי.

יום שלישי | 20.6 | 20:00 | סטודיו הזירה, האומן 16 ירושלים  כרטיסים

יום רביעי | 21.6 | 20:00 | תיאטרון תמונע, שונצינו 8 תל-אביב כרטיסים

 

Read Full Post »

"סיפור פשוט" – למי שעדיין לא קרא את הרומן היפהפה והעצוב והקריר של עגנון – הוא סיפורו של הירשל, בן עשירים שמתאהב בבלומה, קרובת משפחה יתומה שמשמשת כמשרתת בביתו, אבל מתחתן בסופו של דבר עם מינה, בת העשירים שמשדכת לו אמו. מרוב לב שבור הוא קצת יוצא מדעתו ובסופו של דבר מחלים והופך לחלק מן המערכת.

נועה שניר איירה את הסיפור באינטנסיביות טעונה ושטוחה כאחת, כאילו פשטה את עורן של ההתרחשויות ותלתה אותו על הקיר.

יש יותר מאיור אחד נפלא בסדרה הזאת. איור החתונה הוא מבחינות רבות לב הסיפור.

למעלה: חתונתם של הירשל הורוביץ ומינה צימליך, איירה נועה שניר, מתוך "סיפור פשוט" מאת ש"י עגנון. לחצו להגדלה.

*

שלוש הערות על איור החתונה: על קוצים וקרניים, על עשן ושיער, ועל צללים וכלבים.

  1. קוצים וקרניים

שניר התנתקה מהריאליזם של עגנון בכל מובן. קחו למשל את המרחב: אין זווית כזאת שבה אפשר לראות את הרוקדים נפרשים כמו טאפט אנושי בלי התחלה ובלי סוף. ליתר בטחון בדקתי כמה וכמה נשפים מצוירים.

אוגוסט רנואר, Le moulin de la Galette

אוגוסט רנואר, Le moulin de la Galette

פיטר ברויגל, חתונה כפרית

פיטר ברויגל, חתונה כפרית

אדוורד מונק, ריקוד החיים

אדוורד מונק, ריקוד החיים

אצל שניר החברה היא המרחב שבו מתרחשת החתונה, מרחב דל באהבה (רק זוג אחד נראה מאוהב, כל השאר בוהים מעבר לכתף של בני זוגם בשעמום, דאגה או תשוקה לאחר) ובעיקר דוקרני, כולו חודי מרפקים, בתי שחי ומפשעות, שמהדהדים בשסעים מחוייטים של חליפות וצווארונים. יש כל כך הרבה זוויות בתמונה שאת נפתית לרגע להאמין שבני אדם הם יישות קוצנית, אבל הצצה זריזה בנשפים של ציירים אחרים (למשל אלה שדגמתי למעלה) מגלה שהדוקרנות ייחודית לחתונתם של הירשל ומינה, ושיש לה מקור ספציפי: כל אותם משולשים הם בעצם הדהודים של הקרן שמזדקרת מראשה של מינה, הכלה המקורננת, שחתנה מבקש את ידה של אחרת מאחורי גבה.

הקרן המזדקרת מראשה של הכלה היא בעצם הרווח בין רגליו של הגבר שמעליה; מינה כאילו דוקרת את מפשעתו בקרנה כשהשסע הקטן בז'קט שלו מתפקד כאדווה. יש משהו חגיגי ובוטה ומגוחך בפאליות של הקרן, לעומת הגביע הכחול המרחף במרכזה של שמלת הכלה, בדיוק במקום שבו נמצא אבר המין שלה. (ולא אכנס לזה עכשיו, הרבה מזה כבר עלה בשעתו, בפוסט על מסיבת החתונה של בנות לילית).

ובחזרה לקרן – זוהי קרן של רִיק, לא-כלום שמרקמו מנוקד ואולי מחורר, קרוב למרקם המצויר של ההינומה ושל העשן.

*

  1. עשן ושיער
משמאל, הירשל ובלומה מתוך "סיפור פשוט" מאת ש"י עגנון, איירה נועה שניר. מימין, ג'ון ויוקו, צלמה אנני ליבוביץ (על הצילום הנפלא הזה כתבתי בהרחבה כאן). הכחול, ורוד, שחור, לבן - מרכיבים את כל האיורים, כמין ראשי תיבות של מגדר וטוב-רע, יום ולילה, חג וחול (או אבל) ששניר מערבבת ומעתיקה תוך כדי משחק.

משמאל, הירשל ובלומה מתוך "סיפור פשוט" מאת ש"י עגנון, איירה נועה שניר. מימין, ג'ון ויוקו, צילמה אנני ליבוביץ (על הצילום הנפלא הזה כתבתי בהרחבה כאן). הכחול, ורוד, שחור, לבן – מרכיבים את כל האיורים, כמין ראשי תיבות של מגדר (כחול ורוד) וטוב-רע/יום ולילה/חג וחול/נישואין ומוות וכן הלאה, ששניר מערבבת ומעתיקה מצד לצד תוך כדי משחק.

הכלה המתה, מתוך סרטו של טים ברטון "חתונת הרפאים".

הכלה המתה, מתוך סרטו של טים ברטון "חתונת הרפאים"

שערה של בלומה כחול. זה כחול של ארוס (הפנטזיה של הירשל היא להתעטף בשיער של אישה, ואשד השיער באיור שלמעלה גולש לתוך חיקו) וגם של עצב ושל מוות. שערה של בלומה כחול כמו שערה של הילדה המתה בפינוקיו, כמו שערה של הכלה המתה של טים ברטון. ו"סיפור פשוט" אמנם שופע חתונות רפאים; הירשל נזכר למשל, בסיפור על איש שנקלע לחתונה של שדים שהכול בה אחיזת עיניים, ומתוך חמדנות הוא נוגע בטבעת זהב ומקדש את הכלה העשויה קש.

והכחול הזה שמציירת שניר הוא גם גלגול ומטונימיה ל"אלם הכחול והמכחיל" הנובע מעיניה של בלומה.

שיער ועשן. פרט מתוך איור החתונה של נועה שניר, ל"סיפור פשוט" מאת ש"י עגנון.

שיער ועשן. פרט מתוך איור החתונה של נועה שניר, ל"סיפור פשוט" מאת ש"י עגנון.

שערה של בלומה כמו משתקף בעשן המתמר מן הסיגריה של יונה טויבר השדכן. וזה כל כך יפה; מצד העלילה זה יפה כי הירשל נפתח למינה בפעם הראשונה בעקבות סצנת עישון מטורפת שבה הוא מסתבך. מצד הסמליות זה יפה כי בלומה בעצם נעדרה מחתונתו של הירשל. עגנון מזכיר זאת במפורש, והשתקפות העשן מטעימה את האיכות הנעדרת-נוכחת-מתפוגגת. (פתאום נזכרתי בשיר יפני שקראתי פעם בנעורי, "הריני בשבילך/ כאותה סיגרית…/ אתה מגיש לי את שפתיך,/ רווה את נשמתי./ ואחר כך תשליכני/ להישרף באישי." תרגם אוריאל עקביה, לא צוין שם המחברת), וזו גם קינה כמו שכתב פאול צלאן, "אֵפֶר שְׂעָרֵךְ שׁוּלַמִּית".

*

  1. צללים וכלבים

מדוויידנקו: מדוע את לובשת תמיד שחורים?
מאשה: בגד-אבלות הוא על חיי. אני אומללה.

(פתיחת "בת השחף" של צ'כוב בתרגום שלונסקי)

בלומה לובשת שמלה שחורה, תשליל של שמלת הכלולות הצחורה של מינה.

היא לובשת שחורים כי היא צל. "גופה נושא את עצמו כציפור המעופפת. עיניך נתת בה ואי אתה רואה אלא את צילה," כותב עגנון, וכל שכן בחתונתו של הירשל, תאומה (שמתם לב כמה הם דומים זה לזה?). שניר טרחה למזג אותה עם לובשת השחורים שמעליה באופן שהכתם השחור הכפול הופך למין צל מושהה של הכתם הלבן הכפול של החתן והכלה.

ובמבט נוסף, הירשל לבן רק ממותניו ומעלה, חציו התחתון שחור כמו בלומה וכמו הכלב השחור שנמצא בתחתית הציור. למותר לציין ששום כלב לא נכח בחתונה. אולי הוא השתרבב לכאן מרומן אחר של עגנון. אולי זה בלק "הכלב המשוגע" מתוך "תמול שלשום" שרומז על שגעונו הקרב של הירשל.

*

* נ. ב. לפוסט – בעניין הגבירה והחד קרן

* איוריה של נועה שניר ל"סיפור פשוט" הוצגו בחנות הספרים "סיפור פשוט" לפני כשנה, במסגרת שבוע האיור 2015 שיזם יובל סער. חלק מהם עדיין נמכרים שם.

*

ובלי קשר, נמשכת ההרשמה לחממת האמנים של תיאטרון הקרון.

זאת המסגרת היחידה שבה אני מלמדת באופן קבוע.

אמנים מכל התחומים מוזמנים!

*

עוד על איורים

חלום בהקיץ

האם איור זאת אמנות?

מה שדיוויד הוקני גילה לי על רפונזל

צ'וקובסקי, אלתרמנסקי, פולונסקי, ברמלי

(ועוד המון)

עוד כלות בעיר האושר

בנאלי רדיקלי או טרגי – שני סיפורי כלולות של סופי קאל

כלות מעציבות אותי בדרך כלל

על שלוש אחיות של עגנון

שמלות של כאב – בנות לילית מחפשות חתן

 

Read Full Post »

הכל על הספר, כולל:

ביקורות מאת – יאיר גרבוז (ידיעות אחרונות), שלומית כהן אסיף (הארץ ספרים), יותם שווימר (ynet), מוטי פוגל (עכבר העיר), יונתן אמיר (ערב רב), סיפור פשוט (החנות), לי עברון ועקנין, שועי רז.

ראיונות עם – מיה סלע (גלריה, הארץ), דפנה לוי (לאישה), דורי מנור ושרהלה בן אשר (גל"צ, ציפורי לילה מתפייטות), רותי קרן (מילים שמנסות לגעת)

פוסט מתעדכן

.

וזה מה שכתוב על הכריכה האחורית:

ספר זה עוסק באגדות: מעשיות עממיות מתוך "אלף לילה ולילה" והאחים גרים, בצד אגדות אמנותיות שכתבו הנס כריסטיאן אנדרסן, אוסקר ויילד וש"י עגנון.

ב"אלף לילה ולילה" יש ביטוי חוזר: בכל פעם שמישהו עומד לספר משהו מדהים, הוא מצהיר שאילו סיפורו היה "נחרט בחודי מחטים בזוויות העין, הוא היה למשל ולמוּסר לכל לוקח מוסר". היכולת הזאת, לחרוט סיפורים בזוויות העין, כלומר ללכוד משמעות בתוך תמונות רבות עוצמה, משותפת לשירה ולאגדות.

אגדות הן פנינים שנוצרו סביב גרגרי החול של המציאות. והן גם סוסים טרויאנים; הן מבריחות לתוכֵנו תכנים מורכבים בחסות הפשטות והתמימות. ספר זה מנסה לחשוף את התכנים האלה. ובד בבד הוא עוסק גם בתרבות; המעשיות נפתחות כמו דלתות אל תופעות שונות בקולנוע, בתיאטרון ובאמנות הפלאסטית: סרטים של היצ'קוק או קורוסאווה, התיאטרון האפי של ברכט, פסלי החפצים של פיקאסו, המיצגים החידתיים של יוזף בויס, ועוד ועוד. כי תרבות גבוהה אינה עניין מנותק ואקדמי אלא חלק מסְבך חי וגמיש שבו כל דבר קשור לכל דבר.

התצלום הנהדר על הכריכה הוא של לאה גולדה הולטרמן, מן הסדרה Orthodox Eros. רגע נדיר שבו צילום וציור ותיאטרון קורים ביחד, וגם – יהדות ונצרות, גבריות ונשיות, פעם ועכשיו, צווארון רמברנדטי וחולצת שבת. רואים את השכבות וגם את השלם החדש ביחד. וכך גם הספר: רב זמני ורב תחומי. ושמו כמו מדובב את הדמות בתצלום; מין מפגין חלומי או קבצן חגיגי שמחזיק קרטון עם מסר: "סיפורים יכולים להציל, תראו אותי."

אפשר לקנות את הספר בחנויות המובחרות או להזמין מעם עובד בהנחה גדולה.

.

עדכונים:

בקורת של יאיר גרבוז על "סיפורים יכולים להציל" (לחצו פעמיים להגדלה אם צריך). פורסם בידיעות אחרונות, 9.11.2012

*

לבקורת של יותם שווימר, ynet  "פירושים שהם פלאים."

*

ובקורת של מוטי פוגל, עכבר העיר "בפרשנות הנהדרת של בן ישראל ל'כיפה אדומה' טמון פוטנציאל להצלה ממשית מאד של ילָדוֹת." אמן ואמן (וגם – עד שקראתי את הביקורת לא ידעתי שהספר עוסק "ביחס בין כפייה לשחרור" ומצד שני, כל החיים שלי זה על היחס בין דיכוי לחירות.) לחצו להגדלה.

*

שלומית כהן אסיף במוסף ספרים של עיתון הארץ: "ספר המסות של הסופרת־אמנית מרית בן ישראל הוא חגיגה רב־תחומית ועל־זמנית…" להמשך הקריאה

*

לי עברון ועקנין משמחת את לבי.

*

יונתן אמיר כותב על הספר בערב רב*

הגישה הרב-תחומית ניכרת גם בספר הנוכחי, שמצליב ללא הפסקה בין הסיפורים לתופעות תרבות אחרות, פורם קישורים וטווה אותם מחדש. בן ישראל נודדת מסיפורי האחים גרים לקולנוע של אקירה קורסאווה, מעגנון לשיחות בין הבמאים אלפרד היצ'קוק לפרנסואה טריפו, לתיאטרון של ברטולד ברכט, לשירתה של יונה וולך, למקרא ולברית החדשה, לפילוסופיה, למחול וכמובן לניתוחים קודמים של אגדות עם, ובמיוחד כאלו שנעשו ע"י פסיכואנליטיקאים בכירים שהיא מזכירה בהרחבה, רגע לפני שתציע פרשנות חלופית המציגה את היומרה הפרשנית-מדעית של עבודתם במערומיה.

* זהירות מהפיסקה האחרונה של אמיר שמכילה ספוילר גדול! (ואיך, איך הוא לא הזכיר את הפרק הגדול על יוזף בויס שכל יצירתו נטועה בעולם המיתוס והאגדה).

*

וכמה יפה כתבו על הספר באתר של סיפור פשוט:

למרית בן ישראל כישרון מיוחד לפרשנות. בנוסף לפועלה הספרותי והאומנותי הנרחב, כותבת בן ישראל מסות יפיפיות ונוגעות ללב אשר בוחנות סיפורים ואגדות מוכרים מאד לצד כאלה שאינם מוכרים כלל, בדיוק ובעומק יוצאי דופן. כשבן ישראל חוקרת ספרות ותרבות היא אינה עושה זאת באופן אקדמי וקר, היא קושרת כל חלק וחלק מן התכנים בהם היא עוסקת לאלמנטים הבסיסיים והדחופים ביותר של חיי היומיום. בזכות הכישרון יוצא הדופן הזה, ספרה החדש, סיפורים יכולים להציל, הוא ספר עיון מרתק ומסקרן שהקריאה מעוררת מחשבה אמיצה, יצירתית, עמוקה ומנחמת.

ומיה סלע, בעיתון הארץ:

יש לה היכולת הנדירה להתיך את כל אלה [את שלל התחומים שבהם עוסק הספר] ולהפוך אותם לסיפור חדש שהיא מספרת. זהו ספר עיון שאינו נקרא כספר עיון אלא כסיפור חדש, מסעיר ומעורר מחשבה.

(מתוך ראיון בגלריה, הארץ ה26 לאוקטובר)

*

וגם דפנה לוי מראיינת אותי בנדיבות ובאהבה לספר.

וראיון ארוך עם רותי קרן, "מילים שמנסות לגעת" (כולל נסיון מפוקפק לתקן את הזיכרון ומסקנה שאי אפשר, צריך לספר כפול)

*

וכך זה נפתח, כלומר הספר:

פתיחת "סיפורים יכולים להציל", לחצו להגדלה (ואם זה לא מספיק, לחצו פעם נוספת)

*

אני מתארחת בגל"צ בציפורי לילה מתפייטות. דורי מנור ושרהלה בן אשר משוחחים על אגדות. אני מצטרפת בשעה השנייה.

*

ושועי רז (ידידי היקר, גילוי נאות) על פרק "אלף לילה ולילה" הפותח את הספר. "טקסט, טקס, סקס וסיפור חיים" הוא קרא לזה:

בניגוד לסדן ולבורחס, מבכרת מרית בן ישראל להתמקד בקול תבונתה של שהרזאד, העומדת בתחילה מול קשר גורדי, שאין לה ברירה אלא להתיר; היא ניצבת אל מול תודעתו הרצחנית של המלך, שיש להתירהּ טפין-טפין. תהליך ההתרה הוא קודם כל לשם הצלת חייה שלה. אולם, כפי שהולך ומתברר, ככל שסבך האלימות של המלך הולך ומשתחרר, כך גם חייו שלו הולכים וניצלים.

המחברת חותמת את הפרק כולו בהערה על כך שגם בקריאתה בסיפור המסגרת חלה תמורה ברבות השנים. בעת ילדותהּ, היא ראתה בסיפורו של שהריאר את הייאוש הרצחני שאיכל אותה מבפנים, רק שנים אחר-כך, כשנרפאה מן הכעס היא הבחינה בנערות המתות (אלף נשותיו ההרוגות של שהריאר, שנפלו קורבן לקיבוענו הרצחני). הנערות הללו הופיעו בחלומה, וכך החלה לכתוב את ספרהּ בנות הדרקון. גם האנקדוטה הקטנה הנוגעת ללב הזאת, יש בה כדי להאיר מה מסוגל קשב-הולך-ומתמשך לסיפור לחולל באותם גבולות ויטאליים שבין עירות לחלום, וכיצד הם מסוגלים להביא את חיינו לכדי מהלך חדש. דומה כי לעתים מוטב להניח מעט לקורות חיינו שב-CV (קיבעון ארוך המשתנה מעט, אבל יש בו, בדרך כלל, עוד מאותם הדברים), ומתוך קשב להמולה הרב גונית ההולכת ומתפצלת, שאנו עושים בה את ימינו— לגולל את סיפור חיינו מחדש, כסיפורים ויטאליים, כסיפורי-חיים.

לרשימה המלאה של שועי רז

*

ומחוות כיפה אדומה של איריסיה קובליו

באתר דף דף עלה לא סינדרלה – הפרק על מוכרת הגפרורים הקטנה

*

מי שקורא פה יודע שאגדות הן משורש נשמתי. ושאני מאמינה שכתיבה עיונית צריכה להיות לא פחות מענגת מכתיבה סיפורית. כמה מפרקי הספר צמחו מעיר האושר (ושודרגו מאד לכבוד הספר!), ואחרים לגמרי לגמרי חדשים, וביניהם שני סיפורים נפלאים מאלף לילה ולילה, פרק גדול על כיפה אדומה, פרק על הסיפור היהודי החולדה והבור, ועוד.

אפשר לקנות אותו בחנויות או להזמין מעם עובד בהנחה. ואם תפיצו הלאה אז בכלל.

*

טעימה מחומרים ששודרגו בספר

האישה שרצתה להיות מלך 

חבל טבור מזהב – על המלך הצעיר מאת אוסקר ווילד

***********************

ועוד הודעה משמחת (בלי קשר):

ביום שישי הקרוב, ה-12.10 ב-16:30 תתקיים בספריית גן לוינסקי הצגת הילדים  הדרך לשמה של קבוצת רות קנר. כולכם מוזמנים!

*

Read Full Post »