Feeds:
פוסטים
תגובות

Posts Tagged ‘סיפור חסידי’

כריכת סיפור העגלה מאת תמר מאיר (מילים) ושי צ'רקה (איור)

  1. הסיפור

בקיצור: ארבעה חסידים ועגלון טוב לב נוסעים לרבי הגדול. העגלה נתקעת והחסידים מחלצים אותה בעזרת ניגון, ואז הניגון נתקע והעגלון מחלץ אותה בשריקה. ואז הם מגיעים לנחל והסוסים הזקנים נעצרים. הם לא יודעים לשחות. החסידים יורדים מן העגלה ושרים ורוקדים בהתלהבות סוחפת עד שגם הסוסים נדבקים וחוצים את הנחל בריקוד. ומה יעשו החסידים בלי עגלה ובלי סוסים? אחרי ההלם הראשון הם מתעשתים, "צוחקים, ורוקדים ושורקים ושרים ניגון נפלא, ומספרים על זה סיפור חסידי. תנסו. והם הגיעו."

וכך זה מתואר בגב הספר:

תָּמָר מֵאִיר מְסַפֶּרֶת וְשַׁי צַ'רְקָה מְצַיֵּר סִפּוּר אוֹפְּטִימִי עַל הִתְגַּבְּרוּת עַל קְשָׁיִים, לְפִי מֵיטַב הַמָּסֹרֶת הַמֻּפְלָאָה שֶׁל הַסִּפּוּרִים הַחֲסִידִיִּים. נִפְגשׁ בּוֹ נִגּוּן, שְׁרִיקָה וְרִקּוּד, צְחוֹק וְסִפּוּר, וְגַם אֶת כּוֹחָם שֶׁל הָרוּחַ, הַמּוּזִיקָה וְהָאָמָּנוּת לִדְחֹף אוֹתָנוּ קָדִימָה וּלְהָבִיא אוֹתָנוּ לִמְחוֹז חֶפְצֵנוּ.

זה שיקוף די הוגן של הטקסט, אבל מה אומרים האיורים?
.

  1. נוסעות סמויות

חמישה חסידים ועגלון הם ששה בנים, גברים. בשביל הסיפור זה מובן מאליו, אבל האיור שואל בשקט מה עם הבנות, למה הן מחמיצות את המסע הנפלא? והתשובה הקצת עצובה היא, שככה זה בסיפורי חסידים. גם המופלאים שבהם. ולא רק בסיפורים; הבנות לא מוזמנות אל הרבי הגדול. האיור לא יכול לשנות את המציאות אבל מותר לו לפנטז ולשגות בדמיונות. מותר לו לצרף למסע צמד חסידות. והחסידה, לפחות בלשון, היא נקבת החסיד. הוא סומך על הילדים שיעשו את הקישור, שיראו את הנוסעות הסמויות מבעד לתחפושת, לגלגול, הדרך היחידה והפנטסטית שבה הן יכולות להשתתף במסע.

חסידות, בניגוד לחסידים, חוצות מרחקים ונחלים במעופן, הן לא תלויות בעגלות עם תקלות, ובכל זאת הן נצמדות לחסידים באופן קצת אימהי (כיאה לציפורים שמורגלות בנשיאת תינוקות במקורן. וגם החסידים עצמם הם מבוגרים וילדים בו בזמן כפי שעולה מן הטקסט וגם מן האיור. צ'רקה מצליח לשמר את העמימות, כמו דיסני של "שלגיה", שמצא קיצור דרך בין גמד ישיש לגמד ילד).

וכך או אחרת, החסידות מגוננות, מזדהות, ובסופו של דבר גם… רגע, עוד לא הגענו לסוף.

חסידות מגוננות, מתוך "סיפור העגלה" מאת תמר מאיר, אייר שי צ'רקה

חסידות מזדהות, מתוך "סיפור העגלה" מאת תמר מאיר, אייר שי צ'רקה

*

  1. מארק שאגאל

מתוך "סיפור העגלה" מאת תמר מאיר, אייר שי צ'רקה (שימו לב לדג הכנר)

את קסם הניגונים והשריקות מנסה שי צ'רקה להמחיש דרך הצבעוניות המארק-שאגאלית שפורצת אל העולם החום-אפור-ירקרק של החסידים. ולא רק הצבעוניות מושאלת אלא גם נגיעות הפנטזיה.

ובסוגריים: הכוונה יפה ועמוקה, גם אם המימוש חסר. אני לא מכירה את צ'רקה, אבל מן הספר הנוכחי עולה שהליריות הפסיכדלית-מלנכולית של שאגאל קצת רחוקה ממנו. וגם ההומור שלהם שונה. ביאליק שראה בשאגאל "אילוסטרטור גאוני בעל דמיון נפלא", תיאר אותו בין השאר, כחזן שמביא את הקהל לידי התפעלות עצומה ומשרבב את לשונו באין רואים. (מצוטט בממואר של הצייר חיים גליקסברג, "ביאליק יום יום"). ההומור של צ'רקה פחות חשאי.

מארק שאגאל, הכלה 1912

משמאל, שי צ'רקה מתוך "סיפור העגלה", באמצע שי צ'רקה, פרט מתוך "סיפור העגלה", מימין, פרט מתוך "בדידות" של מארק שאגאל. התמונה השלמה, למטה.

מארק שאגאל, "בדידות" (1934-1935)

הפרה המנגנת של צ'רקה מושאלת מ"בדידות" של שאגאל, שם היא מופיעה בצד רבי גדול. ה"בדידות" של שאגאל צויירה בסמוך וביחס לעליית הנאצים לשלטון, כך שההקשר שונה, אבל איזו נשורת של עצב נדבקת גם לחסידוֹת.

.
4. שתיים שהן אחת

ובעצם הערבוב של פנטזיה ומציאות נשית, מזכיר לי יותר מכל את הסיפור העצוב והקסום של האחים גרים על הנעליים השחוקות ממחולות. וכך או אחרת, החסידות האלה שלא קיימות במילים, מוסיפות עוד קומה תיאטרלית של ששון ומהומה לסיפור, אבל גם דוק של מלנכוליה, הרהור על הדרה, ובסופו של דבר הן אלה שמושכות את עגלת הסיפור, כשהוא ממריא מנוף המסע אל הדף הלבן.

הסיום. אייר שי צ'רקה מתוך "סיפור העגלה" מאת תמר מאיר

.
ואולי צמד החסידות הן בעצם תמר מאיר, הסופרת והאם.

ואפשר לסיים את הפוסט בדף ההקדשה (לשבעה זכרים!) שמתחתם, כמו חתימה מצוירת, מרחפת חסידה.

שנה טובה וגמר חתימה טובה לכל הקוראים

 

Read Full Post »

"מעיל ושמו שמואל". כתב, דרור בורשטיין. איירה, אפרת לוי. כריכת הספר

וקודם תקציר:

פעם בכמה ימים הם גזרו עוד חתיכה מהמעיל של רונה. לא היתה ברירה.

זה היה מעיל קטן שקנתה לה סבתא רבתא כשרונה היתה בת שנה.

סבתא רבתא היתה בת מאה כשקנתה את המעיל. היא יצאה במיוחד ביום הראשון של החורף, הלכה ברגל לחנות, וחזרה רטובה, בידה המעיל הקטן.

סבתא קראה לו "מעילון". אמא קראה לו "מעילוש".

רונה קראה לו שמואל.

כך זה מתחיל. מאותו רגע רונה לא נפרדת מן המעיל. המבוגרים לא מרוצים. הגננת מציעה לשרוף אותו במדורת ל"ג בעומר, ולקראת יום הולדתה הרביעי גם ההורים מחליטים שדי. הם מקצצים וגונבים את שמואל בזמן שהיא ישנה. ולמחרת במסיבת היום הולדת הם שואלים אותה מה היא רוצה במתנה. הם פוחדים שהיא תגיד את שמואל, אבל רונה מבקשת קופסת גפרורים. בסיום המסתורי (שעוד נגיע אליו) היא מוציאה את שמואל מכיסה ומניחה אותו בקופסא החדשה.

*

מיתוס

יש משהו מיתי בסיפור קנייתו של המעיל: הסבתא רבתא בת המאה, היום הראשון של החורף, הטבילה בגשם. צבעו האדום ("הדם הוא הנפש") וגם שמו האנושי והאונומטופאי – "מעיל ושמו שמואל" זה כמעט לחש קסם במוסיקליות שלו – תורמים למאגיות. שמואל הופך לאובייקט מעבר וגם כשהוא הולך ומתכווץ כוחו לא נפגע.

*

ביער נרקוד

"רונה היתה מסתובבת עם שמואל כל היום. הולכת איתו לחברות. שוחה איתו בים. מטפסת על הרים. מטיילת איתו ביערות. מפליגה איתו למרחקים. היא לא היתה נכנסת למיטה בלעדיו."

איירה, אפרת לוי, מתוך

איירה, אפרת לוי, מתוך "מעיל ושמו שמואל" מאת דרור בורשטיין

הטקסט של דרור בורשטיין מצומצם לפעולות ודיאלוגים בלבד. אבל הרזון הזה הוא בשום פנים לא דלות. התיאור שלמעלה למשל נע בחופשיות בין פעולות כפשוטן (הליכה לחברות), פעולות של משחק וכאילו (השרפרף שעליו היא מטפסת כדי להגיע לכיור יכול להיות אחד מאותם הרים, בייחוד כשלרגליו הופך שמואל לים האדום שבו משייטת ספינת צעצוע). וישנו גם הרובד השלישי של השינה והחלום. רונה נמצאת בגיל שבו הגבולות בין המציאות לתודעה עוד לא נקרשו עד הסוף. הטקסט מכבד את נזילותם.

אפרת לוי לא משכפלת את הטקסט של בורשטיין ולא מתרגמת אותו, וגם המילה משלימה לא מספקת, כי מובלעת בה איזו לינאריות, איזו הפרדה של קודם ואחר כך, ו"מעיל ושמו שמואל" הוא בבת אחת של גוף ונפש, פנים וחוץ. גם המילים וגם הציורים מממשים את המרחב הנפשי של רונה והמעיל, לא מספרים עליו.

קחו למשל את חלומותיה של רונה: היא מפליגה בים, רצה על אדמת היער ומטפסת לאוויר בין ענפי העצים (כמו על כריכת הספר).

חלום ההפלגה מדבר עם ליל הכוכבים של ואן גוך. לוי מאמצת את התנועה הגלית ואת העוצמה הרגשית של ואן גוך – שמואל המתנפנף בראש התורן מתחרז עם הברושים הסוערים שלו – מבלי לגרוע (וזה כבר פלא) מן העדינות והתום.

איירה, אפרת לוי, מתוך

איירה, אפרת לוי, מתוך "מעיל ושמו שמואל" מאת דרור בורשטיין לחצו להגדלה

ואן גוך, ליל כוכבים, דיו על נייר (רישום הכנה?) 1888

ואן גוך, ליל כוכבים, דיו על נייר (רישום הכנה?) 1888

איירה, אפרת לוי, מתוך

איירה, אפרת לוי, מתוך "מעיל ושמו שמואל" מאת דרור בורשטיין. לחצו להגדלה

הרבה אחר כך, בסצנת יום ההולדת, כתוב שהילדים "שרו את כל השירים הרגילים". באיור רואים אותם רוקדים סביב רונה. מה הם רוקדים? זה ברור: "אני עומדת במעגל ומביטה סביבי…" לוי משלבת באיור את הספירלות והגלים של הגזעים מיער החלום: "ביער, ביער, ביער נרקוד נרקוד". זה יפהפה כתנועה, אבל זה גם משקף איך שכבות של מציאות, זיכרון וחלום חוצות זו את זו בתודעה.

איירה, אפרת לוי, מתוך

איירה, אפרת לוי, מתוך "מעיל ושמו שמואל" מאת דרור בורשטיין

*

מעילי-אדם

דרור בורשטיין מצמצם את הטקסט לפעולות ודיאלוגים.

הוא לא יכתוב שהמעיל היה קרוב לרונה כמו חבר, רק שקראה לו בשם אנושי.

זה מציל את הספר מסנטימנטליות מבלי לפגוע בעוצמה הרגשית.

וזה מותיר את המבוגרים מאד חשופים.

מבוגרים רגילים לדבר על ילדים קטנים (או על זקנים סניליים) כאילו אינם נוכחים. כך יכולה הגננת לומר להורים: "מחר ל"ג בעומר. כל הילדים יציתו אש. אם תתנו לי רשות אשרוף את המעיל. שרפתי כבר כל מיני מעילים ושמיכי וסמרטוטים, למרות שאף אחד, אף פעם, לא קרא להם שמואל," מבלי שהסופר יצעף, יצדיק או ישפוט אותה. מה שהופך אותה לרגע, לאינקוויזיטור ששורף מעילי-אדם, או לאיזה הורה נורא  מאגדות האחים גרים (נניח "הנזל וגרטל" או רולנד האהוב או "אסופיבז"), שילדיו שומעים במקרה, באישון לילה, איך הוא מתכוון לנטוש או לרצוח אותם.

במקרה של שמואל, האיום אמנם לא מתממש. אבל האיור הארס-פואטי של מדורת הל"ג בעומר ממחיש את עוצמתו. האש של אפרת לוי "מוחקת כל" פשוטו כמשמעו.

איירה, אפרת לוי, מתוך

איירה, אפרת לוי, מתוך "מעיל ושמו שמואל" מאת דרור בורשטיין

*

פלישתים עליך שמשון

איירה, אפרת לוי, מתוך

איירה, אפרת לוי, מתוך "מעיל ושמו שמואל" מאת דרור בורשטיין. לחצו להגדלה

.

"אבא ואמא החליטו שאין לזה צורה, שצריך לשים לזה סוף. שבמסיבת יום ההולדת היא כבר תהיה בלי השמואל הזה."

אפרת לוי מציירת את הגזרה בסצנה ביתית בסלון הזרוע כביסה לייבוש או לקיפול. שמואל הוא אחד מן הדברים האלה ש"אין להם צורה" ולכן הוא זקוק לייבוש או לקיפול. זה מעין מימוש של המטפורה השחוקה של ההורים. ובו בזמן מבטא האיור גם את האימה של רונה מן האסון המתקרב; בני מינו של שמואל (אותו חומר, אותה צבעוניות) מוטלים בכל מקום חסרי חיים. יש משהו נוזלי בבגדים הפזורים. הם נראים כמו שלוליות של צבע. של דם. הסלון נראה כמו אחרי טבח. ובו בזמן יש גם משהו ענייני באיור, התעקשות הורית על הוויתו הבגדית של שמואל. רונה חבוקה בזרועות אמה ביחד עם שמואל. יש מורכבות ביחסים; פערים ואטימות בצד רוך וחמלה.

ההתגנבות הלילית של ההורים למיטתה של רונה, לעומת זאת, מצוירת בתאורה רמברנדטית, ויושבת על סצנות בגידה קמאיות, נניח דלילה שמרדימה את שמשון כדי לקצץ את מחלפותיו ואת כוחו. המספריים שבהם מצטיידים ההורים רק מחזקים את ההשוואה.

(ואני, שכל מיני שברי פסוקים צפים בדייסה שבמוחי נזכרת שכמו שמשון גם שמואל התנ"כי הוקדש לאלוהים, ועל שניהם נאמר, באותו נוסח בדיוק: "וּמוֹרָה לֹא יַעֲלֶה עַל רֹאשׁוֹ" שמואל א' א', שופטים י"ג. ברור שלא בגלל זה המעיל נקרא שמואל. אבל לבחירות אמנותיות נכונות יש נטייה פלאית לספוח תת מודע).

איירה, אפרת לוי, מתוך

איירה, אפרת לוי, מתוך "מעיל ושמו שמואל" מאת דרור בורשטיין

רמברנדט, דלילה מספרת את מחלפותיו של שמשון, 1629

רמברנדט, דלילה מספרת את מחלפותיו של שמשון, 1629

*

למלא את החלל

מימין, כריסטופר רובין ופו, איור של ארנסט שפארד לפו הדוב של א. א. מילן. משמאל המחווה של אפרת לוי, מתוך

מימין, כריסטופר רובין ופו, איור של ארנסט שפארד לפו הדוב של א. א. מילן. משמאל המחווה של אפרת לוי, מתוך "מעיל ושמו שמואל" מאת דרור בורשטיין. המקרה של כריסטופר רובין אגב, היה הפוך משל רונה. באוטוביוגרפיה העגמומית שלו הוא רומז שלא פעם הדביקו לו צעצועים כדי להזין את סיפורי פו.

.

בכל הנוגע למרחב לוי לא נוטה למלאות ריאליסטית. בדרך כלל די לה באביזר: כיור במקום חדר אמבטיה. מיטה במקום חדר שינה. כמה כסאות במקום גן ילדים. קטע מגרם מדרגות (ואפילו כאן, באיור שמיובא מפו הדוב, ניכרת הנטייה לצמצום; פחות מדרגות, פחות פיתול, פחות פרטים כמו שטיח או דוגמא על בגד). ועל רקע הצמצום בולטות המשבצות. משבצות הריצוף בהתחלה, ומשבצות החלון של שדה התעופה.

בשני המקרים יש להן קסם של קורדינטות. הן הופכות את המרחב הראליסטי למפה אילמת, מפת הנפש של רונה.

בתמונה הראשונה זו מפה ריקה שמשתרעת הרחק מעבר לקיר. רק הכתם האדום של שמואל מחייה אותה. ובמחשבה נוספת: המשבצות האלה כמו נועדו לכל המעילים הצבעוניים שמתוכם נבחר שמואל. החום (הפיסי והרגשי) של המעילים נחוץ בקור ובריקנות ובלובן. ומכיוון שברובד מסוים זה גם ספר סימטרי, אוסף קופסאות הגפרורים הצבעוניות של סבתא עם ציורי הערים והארצות ממלאות אותו תפקיד בקצה האחר.

איירה, אפרת לוי, מתוך

איירה, אפרת לוי, מתוך "מעיל ושמו שמואל" מאת דרור בורשטיין

איירה, אפרת לוי, מתוך

איירה, אפרת לוי, מתוך "מעיל ושמו שמואל" מאת דרור בורשטיין

איירה, אפרת לוי, מתוך

איירה, אפרת לוי, מתוך "מעיל ושמו שמואל" מאת דרור בורשטיין

והאיור הנפלא מכולם (אם אני צריכה לבחור) הוא של שדה התעופה בגשם, שלגמרי קשור לאותו גשם ראשון שבו נקנה המעיל. הטקסט אומר שהמטוס המתין להם בגשם, אבל החלון הגדול המחולק למשבצות-קורדינטות הוא מפת פנטזיה, שבה "העגלה הגדולה" והמוארת של הכוכבים ממתינה לקחת את רונה לירח. המושבים הצבעוניים לרגלי החלון נראים כמו ציפורים אגדיות; גם כמו ציפורים חיות וגם כמו ציפורים רקומות בשולי מפית או ארוגות במסגרת של שטיח. זו תמונה של קסם ונפש.

איירה, אפרת לוי, מתוך

איירה, אפרת לוי, מתוך "מעיל ושמו שמואל" מאת דרור בורשטיין, לחצו להגדלה

[ורק בסוגריים: נזכרתי גם בסיפור הקצרצר של סופי קאל על הסדין הרקום של הדודה רבא שלה בת המאה. קאל אינה ילדה, אלא אמנית מודעת ומנוכרת. וכשכתבתי על סיפורי החפצים שלה אמנם הפרדתי במידה מסוימת בין צד המאגיה המעט מכני המופעל להשגת מטרה, שנכשלת בדרך כלל, לצד הפסיכולוגי שנטען ברגש. אבל גם אצל קאל מצטרפים סיפורי החפצים לסוג של מיתוס, ולוּ דק ונטול הילה].

*

הנֵּס

רגע לפני הסוף חורג הסיפור מן הפעולות והדיאלוגים ומועד לרגע לתוך התודעה של ההורים: הם "פוחדים מאד" שרונה תרצה את שמואל ליום ההולדת.

ובמאמר מוסגר – ברגע המבחן אלה דווקא ההורים שפוחדים. זה יפהפה ומעיד על העוצמה של רונה, ועל ההתנגדות של הספר לקרבן אותה; היא עצמה לא פוחדת אפילו ממדורת הל"ג בעומר, ראו למעלה באיור איך היא מתקרבת לאש ביחד עם שמואל.

ובכל מקרה, ליום ההולדת היא מבקשת ומקבלת קופסת גפרורים ("כמו" קופסאות הגפרורים הישנות של סבתא רבתא שיש עליהן ציורי ערים וארצות). ואז היא מוציאה את שמואל מהכיס ושמה בקופסא.

בראיון לפנקס אמר בורשטיין שרצה בסוף פתוח. אבל בשבילי (צר לי, דרור) הסוף דווקא ברור. כלומר, אף שרונה היתה מודעת להחלטת הוריה "לשים לזה סוף", לא נראה לי שנערכה מבעוד מועד (כמו הנזל עם חלוקי הנחל) ושמרה קצת שמואל במחבוא. קופסת הגפרורים שלה דומה יותר לקופסא המצוירת של הנסיך הקטן, זו שבתוכה מצויה הכבשה המושלמת. ובהמשך לכך נזכרתי בסיפור החסידי הבא:

"כשהיה רבי ישראל בעל שם-טוב רואה שפורענות מתרגשת לבוא על ישראל, היה הולך למקום אחד ביער ומתייחד עם נפשו. שם היה מדליק אש, אומר תפילה אחת, ונס היה מתרחש, והגזירה היתה מתבטלת.

לאחר זמן, כשהיה תלמידו רבי דוד בר, המגיד ממזריץ', צריך לבקש רחמים על ישראל, היה הולך לאותו מקום ביער, ואומר: 'ריבונו של עולם, הטה אוזנך. איני יודע כיצד מדליקים את האש, אבל עדיין אני יכול לומר את התפילה', והנס היה מתרחש.

ולאחר זמן היה רבי משה לייב מססוב הולך אף הוא, כדי להציל את עמו, אל היער ואומר: 'איני יודע כיצד מדליקים את האש, איני יודע את התפילה, אבל יכול אני למצוא את המקום, וצריך שיהא די בכך', ודי היה בכך: שוב מתרחש היה נס.

והגיע זמנו של רבי ישראל מרוז'ין לבטל את הגזירה. יושב היה בכורסתו, ראשו נתון בין כפות ידיו ומשיח עם הקדוש-ברוך-הוא: 'איני יכול להדליק את האש, איני יודע את התפילה, אף איני יכול למצוא את המקום ביער. איני יודע אלא לספר סיפור זה. צריך שיהא די בכך'. ודי היה בכך".

עמליה עפרת ששלחה לי לבקשתי, את הנוסח המלא של הסיפור, כתבה לי שזה סיפור על המעבר מפולחן למיתוס. וזה בדיוק מה שרציתי להגיד על שמואל.

בשבילי זה לא סיפור על אובדן הילדות אלא על הולדת המיתוס.

כשרונה מבקשת קופסת גפרורים במקום שמואל, היא עוברת משלב הפולחן לשלב הסיפור והזיכרון והאמנות (הארצות המצוירות), שהוא יותר מורכב ומופשט ונצחי. היא יכולה לבקש קופסת גפרורים כי אי אפשר לשרוף את המיתוס (כמו שאומר בולגקוב ב"שטן במוסקבה", "כתבי יד אינם בוערים").

ואמנם ברגע שהיא לוקחת את הקופסא האדום כמו מתפשט לשמלתה שלה, ואולי לא במקרה נכתב דף השער בפונטים אדומים כמו שמואל.

e

1r

*

עוד באותם עניינים

על "כוס התה שלי" של דרור בורשטיין ועל "זום" של אישטוואן בניאי

על "בוא הביתה טיטוס" שמעון צבר משתף פעולה עם רמברנדט בספר ילדים

על "הצייר והציפור" מאת מקס פלטהאוס

על "הנסיכה תבוא בארבע"

חלום (קצרצר) בהקיץ

עוד על מפות נפש ושירה

וודו וחפצי מעבר – על סיפורי החפצים של סופי קאל

Read Full Post »

אין לי שום דבר אישי נגד מירי רגב. אם כבר, אני מעדיפה פוליטיקאים שתוכם כברם, שמתכוונים למה שהם אומרים, אבל זה עצוב ורע שיש שרת תרבות שלא מבינה את ההבדל בין אמנות לבידור. אני לא נגד בידור (בכלל אני לא נגד, אני לא רוצה להכחיד שום אפשרות ולא מאמינה בצנזורה, גם לא בצנזורה של טעם), וגם הקו בין אמנות לבידור הוא לפעמים דק ומחיק, יש יוצרים שיש להם אזרחות כפולה; היצ'קוק? הגשש החיוור? זה לא משנה כי זה לא הנושא עכשיו. הנושא הוא אמנות.

בשעתו, בימים שנראים כמעט דמיוניים עכשיו, התבקשתי על ידי סל תרבות לכתוב מסמך שיסביר מהי אמנות טובה, שייתן בה סימנים; אמנות במובן הרחב, ספרות, מחול, קולנוע, תיאטרון וכיו"ב, משהו שיבהיר למה הצגה נגד סמים היא לא בהכרח הצגה טובה.

היו לי סיבות טובות לכתוב את המסמך הזה. אני מאמינה באמנות, שהצילה את חיי יותר מפעם אחת. ואני לא מאמינה בהתנשאות ובהדרה. אמנות זה על בני אדם, על הפנטזיות והכאבים והטעויות וההחמצות שלהם. וזו הסיבה שכל אחד יכול להבין אמנות, גם אם היא חדשנית וקיצונית ומופשטת. אני משוכנעת בזה מעומק לבי ורציתי לשתף את כולם בפלא, להזמין את כל מי שרוצה. המסמך היה מיועד לרכזי תרבות וחשבתי שאולי, אם אעשה את זה כמו שצריך, זה יכול לשנות, להתחיל ל.

רשמתי אפילו ראשי פרקים, שנים עשר במספר כולל הקדמה, ונבהלתי מהרוחב ומהעומק. אם זה היה מוצע לי עכשיו אולי הייתי נענית, הייתי הופכת את זה לפרוייקט אינטרנטי עם לינקים, סרטונים ותמונות ושיחות. הייתי פורשת אותו על פני שנה שלמה, פעם בחודש, שיהיה קצת זמן לנשימה והפנמה. אבל היום איש לא יזמין מסמך כזה, כי מירי רגב חושבת שהצגה נגד טרור זאת הצגה טובה.

בין הסימנים שנתתי היו מורכבות ותעוזה (כל אחד בנפרד). להגיד שטרור זה רע, או שיגאל עמיר הוא רוצח נתעב, או שאנחנו צודקים, זה לא מורכב ולא נועז. זה לא מצריך התבוננות ולא מעורר מחשבה. זה מדלדל את המציאות לסיסמאות ודקלומים מוכנים מראש. והמציאות היא מורכבת. בני אדם הם מורכבים. גם בני אדם שעשו דברים נוראים הם לא חד ממדיים. יש להם צדדים אחרים ויכולת להשתנות. למה זה כל כך מפחיד להכיר בזה? אולי כי זה אומר שהם לא יצורים נבדלים וגם בנו יש פגמים ופינות אפלות? אמנות זה לא על קונפורמיזם ובִיצור תדמיות אלא להפך, על ערעורן, על הזכות להתבונן בעולם מזוויות אחרות, חלקן בלתי נוחות ומאתגרות, אז מה? נוטות החסד של ג'ונתן ליטל (שנכתב מנקודת מבטו של קצין נאצי), או "החיים היפים" של רוברטו בניני שהפך את אושוויץ למשחק, עוררו סערה כשחרגו כל אחד בדרכו מן המותר ואסור ביחס לשואה. תולדות האמנות מלאות בסערות כאלה שמונעות מהמובן מאליו והאוטומטי להכחיד חלקים מהנשמה.

אומרים שאין פה צנזורה. המדינה לא מונעת מאיש להביע את דעתו, היא פשוט לא רוצה לממן דעות מסוימות. גם אם נתעלם מן האווירה המתלהמת ומכמויות השנאה שמכווצות את חופש הביטוי ודוחקות אותו לפינה, זו היתממות גדולה לומר שהפעולות האחרונות של משרד התרבות אינן צנזורה. (למי שלא בעניינים, אני מדברת על הסרת החסות מ"ארכיון" של ארקדי זיידס, השעיית התמיכה בתיאטרון אל מידאן, וסילוקו של "אל סף הפחד" הסרט התיעודי על יגאל עמיר, מפסטיבל הקולנוע). מוסדות תרבות לא יכולים להתקיים בלי תמיכה ציבורית והם כבר מצנזרים את עצמם מרוב פחד (וגם מתוך אחריות, קל לשפוט אותם כשלא עומדים בנעליהם). יצירות עצמאיות ונסיוניות פונות מלכתחילה לקהל מצומצם. בלי תמיכה ציבורית הן יתכווצו מאד וכולנו נפסיד, כי אמנות זה לא בידור. היא לא נמדדת במספרים או בכוח המשיכה המיידי שלה, אלא באופן המורכב ו/או העמוק ו/או הייחודי שבו היא משקפת את המציאות החיצונית והפנימית.

בילדותי היה לי ספר של סיפורי הבעש"ט לילדים, ואני זוכרת סיפור על איש שאיים לשבור את הראי שאמר לו שהוא מלוכלך. והראי הופתע ושאל למה לשבור, האם הוא מתכוון להתרחץ ברסיסי הזכוכית?

במקרה או לא במקרה נזכרתי בבאבי יאר רומן התעודה המעולה של אנטולי קוזנצוב שפורסם בשעתו בברית המועצות בגרסה מצונזרת, ואחרי שקוזנצוב ערק למערב הוא פרסם את הגרסה המלאה תחת השם א. אנטולי.

כשלמדתי את הספר בתיכון הסתובבו בכיתה עותקים מהגרסה מצונזרת בצד הגרסה המלאה. על חלק מן ההבדלים עומד המחבר עצמו בהקדמה. למשל, בגרסה השלמה היו שלושה פרקים בשם "בערו ספרים": תחילה בערו ספרים ב-1937 בזמן הטיהורים של סטלין, אחר כך ב-1942 תחת השלטון הנאצי ואחר כך ב-1946 בימי ההשתוללות החדשה של מורדי-האור (שאין לי מושג מי הם). בגרסה המצונזרת נותר רק פרק אחד, איך בערו הספרים בימי הנאצים.

אבל אני זוכרת דווקא את ההבדל הקטן בין משפטי הסיום.

בגרסה המלאה נכתב: הריני מאחל לכם שלום. וחירות.

ובגרסה המצונזרת רק: הריני מאחל לכם שלום.

*

צנזורה זוחלת – עדכון מן הראשון ליולי – מירי רגב הורתה לבדוק את ההצגה "קוראים לי רייצ'ל קורי" שהיא ויוצריה אינם נתמכים כלל על ידי משרד התרבות, אבל התיאטרון שבו הופיעה נתמך… וגם – נעמי יואלי בפוסט אורח על "הזמן המקביל" ועל "ארכיון" פוסט שמתחיל ברעולי פנים ומסתיים בשלושה צנחנים.

Read Full Post »

רבים מהסיפורים שקראתי בילדות היו ספוגים במוסר השכל ואפילו בתעמולה ישירה. על שניים מהם כבר כתבתי כאן (צדיקים אינם מאמינים בדם, וסיפור על אדמה וחושך). זה השלישי. הוא צץ פתאום מתהום הנשייה בעיצומו של קורס ויפאסנה.

כשחזרתי חיפשתי אותו באינטרנט. מצאתי כמה גרסאות ובכולן הוא מיוחס לבעל שם טוב, אבי החסידות. זה הפתיע אותי. לא מתאים לו הסיפור הזה. חזרתי ובדקתי ולא מצאתי אותו ב"אור הגנוז" של בובר, ולא ב"שבחי הבעש"ט" ולא בשר של שמחה (העיבוד המלבב של שרגא פירשטמן – אין לי מושג מי זה – שיצא בשעתו בספריית דן חסכן). תוך כדי חיפוש קלטתי שהוא לא עוסק בבעל שם טוב בכל מקרה. הבעש"ט מופיע בו רק בתפקיד תו תקן.

וראשית הסיפור בגירסה שהעתקתי מכאן:

מסופר על הבעל שם-טוב זצ"ל, מייסד החסידות, כי שאל, בעזרת עליית נשמה […] מי יהיה שכנו בגן העדן. מן השמים ענו לו כי מדובר ביהודי בשם אייזיק, הגר בעיירה מרוחקת. אסף הבעש"ט את חסידיו, ונסע לעיירה. כשהגיע לשם חיפש את ר´ אייזיק הגדול, ומצא כי היהודי היחיד בעיירה אכן נקרא אייזיק, אך הוא רחוק מאוד, כך נראה מלהיות צדיק… מדובר בזַפָּת, שכל מה שהוא עושה כשיש לו שנייה פנויה זה לאכול! הר-אדם, שאינו מתפלל, לא מניח תפילין, לא מברך, רק אוכל כל היום כולו! לאחר שלושה ימים של מעקב (הבעל שם-טוב סבר שאולי מדובר בצדיק נסתר), פנה אליו הבעש"ט בשאלה מהו הסוד שלו. ענה לו אייזיק בסיפור: "כשהייתי קטן, אבי היה יהודי פשוט, העובר בין העיירות בסביבה ומוכר סמרטוטים, ואני, לעיתים, הצטרפתי אליו. יום אחד תפסו את אבי קוזקים, ודרשו ממנו להשתחוות לפסל שלהם, הוא, כמובן, סירב. אני, ממקום מחבואי, ראיתי איך הם קושרים אותו לעץ, ומדליקים. אבי היה איש רזה וקטן, והאש דלקה דקות בודדות, מכלה אותו. באותו רגע החלטתי, כי כל חיי אוכל, הרבה ככל האפשר, כדי שאם יום אחד יתפסו הקוזקים גם אותי ויעלו אותי באש, אבער כך שכל האיזור יראה! שיידעו כולם, שיהודי לא נשרף כך סתם בקלות!!!" שמע רבי ישראל בעל שם טוב את הסיפור, ואמר לחסידיו: "עתה יודע אני מדוע הוא זכה למעלה גדולה, מה שלא הבנתי הוא במה זכיתי אני להיות לו לשכן!"

וכאן יש גירסה אחרת עם כמה תוספות קוממיות.
וכאן בעיבוד של איש חסיד היה (הגרסה שראיתי היתה תיאטרון מינימליסטי במיטבו. אני עדיין זוכרת את השחקן שהלך וגדל ושמן, אף שבסך הכל עמד על כסא וניגן על גיטרה וסיפר-שר).

*

[ורק הערת שוליים, לפני שאני מגיעה לעיקר – כל הקטע הזה של צדיקים שמבררים מי יהיה שכנם בגן-עדן לא מפסיק להפתיע אותי. לא רק אצל יהודים, לא מזמן קראתי אצל חואן מנואל, ספרדי מן המאה ה13 (הנה כאן למשל הסיפור שלו שעליו ביסס אנדרסן את בגדי המלך החדשים), על נזיר צדיק שתובע מ"אדוננו האלוהים" להגיד לו מי יהיה שכנו בגן עדן ומתעצבן כי לשכן המיועד, המלך ריצ'רד מאנגליה, יש קופה של שרצים. איך הם לא מבינים – הצדיקים עצמם וגם המסַפרים – עד כמה הבקשה הזאת נגועה בחטא הגאווה, כאילו שגן-עדן נמצא אצל מישהו בכיס. אבל זה באמת בסוגריים. ועכשיו לעיקר.]

לקחתי נשימה ארוכה כדי לכתוב על העיקר, ופתאום אני מבינה שאין מה לכתוב. הכל גלוי לגמרי:

הגיבור המסכן בזבז את חייו על עלבון, על היאחזות בטראומה ושימורה. שום ריפוי. שום תיקון. שום כלום. רק קורבנוּת שהועלתה בחזקה (בגירסה הזאת אפילו קוראים לו אייזיק = יצחק, הקרבן האולטימיטיבי), שהפכה לאובססיה. ועל כך משבח אותו הסיפור וגומל לו בגן עדן. זוהי דמות המופת שתשכון לנצח לצד הבעש"ט.

ותוסיפו על כך את הכאב האישי שמוחלף בעלבון לאומי. ותוסיפו את יום השואה ואת המיליונים שנשרפו "כך סתם" בידי קוזקים נאצים. ואת הילדים שלהם שגדלו על הסיפור הזה, על העוצמה הטראשית והרגשית והרטורית שלו; התעלומה (איך אדם-בהמה כזה מגיע למעלת הבעש"ט?) ופתרונה: המתח הבלשי כמעט שמתפרק בבת אחת לתוך מכוות-האש של ההבנה. והתימרון הזה (רציתי לכתוב מניפולציה, אבל הרי ייתכן ואפילו סביר שהסיפור נוצר בתמימות גמורה ובחוסר מודעות) שבו טראומה שהפכה להפרעת אכילה מוצגת כמופת של רוח בתוך מעטפת גסה של בשר.

(זה בעצם פוסט עקיף על הנצחת השואה ועל המסעות לפולין)

*

עוד פוסטים ליום השואה:

חמסין באושוויץ

על ארבעה סוגים של זיכרון (נעמי יואלי ואידה פינק)

שירי ערש ליום השואה

דיוקן עצמי עם פרפר

הצמידים של שירי לנטון

היטלר מתנצל

ועוד

*

ועוד עניינים לאומיים:

כמה מילים על שירת דבורה

צדיקים אינם מאמינים בדם

סיפור על אדמה וחושך

Read Full Post »