Feeds:
פוסטים
תגובות

Posts Tagged ‘סיפורי משפחה’

יעקב שטארק היה דודהּ של אמי, מראשוני תלמידי ומורי בצלאל. בזמנו ירשתי כמה סקיצות ותצלומים של עבודותיו במעטפה חומה מקומטת. תרמתי אותם לתערוכה הגדולה של מוזיאון ישראל לכבוד 75 שנות בצלאל. לא ממש בדקתי את תכולת המעטפה. הייתי צעירה חובבת אוונגרד ומזלזלת באמנות השמרנית הלאומית-רומנטית של ראשית בצלאל. ("את הציורים המודרניים יודעים להעריך רק יוצריהם, סנובים, נחותי דרגה וטיפשים אחרים…" כתב אחד מאמני בצלאל) וכך יצא שפספסתי את שטארק. אני, עם הפֶטיש שלי לאותיות, פספסתי את אמן האותיות, את ה"ביטניק חמום המוח והאדם הנפלא," כפי שקרא לו שלמה זנגלביץ' (בן העדה הפרסית דווקא) שיצא להתחקות על עקבותיו.

אמנות מגויסת ורומנטית – אחד העם ובוריס שץ מצולמים על רקע "היהודי הנצחי" של הירשנברג. זה היה אתר פופולרי לצילומים כמו פסל מתיתיהו החשמונאי של שץ.

.

ציור הקיר של שטארק בבית הכנסת עדס בנחלאות נכלל לאחרונה ברשימת נכסי התרבות של ישראל. הוא נמצא בתהליכי שיקום, אבל לא על כך רציתי לדבר וגם לא על פיתוחי הקליגרפיה אלא על הסיפור המשפחתי הרומנטי והטרגי של האיש שהתאהב בילדה בת שתים-עשרה ושל יהודית  בתו, שעליה ביססתי את דמותה של "הצמות" באסור לשבת על צמות.

ציור הקיר של יעקב שטארק בבית הכנסת עדס בנחלאות. הריבוע הבהיר בקיר השמאלי הוא שטח שניקה הרסטורטור הנוכחי. הצבעים הצעקניים בקיר האחורי הם חלק מהנזק שגרם הרסטורטור הקודם והשערורייתי, שהעתיק את הציורים על קנבס והדביק אותם על הציורים המקוריים בדבק מגע…

יעקב שטארק אמן האותיות. מימין שלל דוגמאות עיטוריות מבוססות על אותיות.

יעקב שטארק, מונגרמה של המילה "ירושלים" שחרותה גם על המצבה שלו בהר הזיתים

יעקב שטרק (לפעמים עם א', לפעמים בלי) נולד בקרקוב ב-1881. בגיל עשרים וארבע עלה ארצה, ושנה לאחר מכן נרשם לבצלאל כאחד מעשרת תלמידי המחזור הראשון.

ב1907 התאהב בילדה בת שתים עשרה שראה ברחוב. הוא רשם את דיוקנה מהזיכרון והשתמש בו כקלסתרון לאיתורה. זו היתה הֵנֶה זהובת השיער וכחולת העין, אחותה של ציפורה סבתי. כמו אאורליאנו בואנדיה מ"מאה שנים של בדידות" שהתאהב ברמדיוס הקטנה (אותה "ילדה יפהפיה, עורה כעין החבצלת ועיניה ירוקות" שדמותה הכאיבה לו בחלק כלשהו של גופו, "היתה זו הרגשה פיסית שכמעט הפריעה לו בלכתו כמו אבן זעירה בנעל…") מיהר גם יעקב שטרק לבקש את ידה של הילדה. וכמו ב"מאה שנים של בדידות" הסבירה לו אמהּ – ביידיש אמנם – שהֵנֶה "עוד לא הפכה לאישה". ארבע שנים חיזר אחרי הילדה וטייל איתה תחת עינה הפקוחה של פנינה אחותה הבכורה. כשמלאו להֵנֶה שש עשרה נשא אותה לאישה וכעבור שנה נולדה יהודית בתם היחידה.

דיוקן משפחתי אחרי הנישואין: משמאל הֵנֶה, עומד שטרק, לימינו פנינה האחות הבכורה ולימינה האם. הילדה למטה היא סבתי האהובה.

.
הם חיו בעוני גדול ועברו דירות באישון לילה כדי לחמוק מנושים. כעבור ארבע שנים בלבד מת יעקב שטארק מטיפוּס מלווה בדלקת ריאות. להלן קטעים מן ההספד שנדפס בעיתון "החירות":

הצעיר יעקב שטרק איננו.
ביום השני מת במבחר שנותיו. הוא היה צעיר מלא תקוות, תקוות נעימות ובהירות גם למענו גם לעמנו: ליצור אמנות עברית בארץ העברים.

הספר – זה היה שעשועיו; האידאל שלו היה: לתת יופי גם לתפנים של הספר, מה שלצערנו אין לנו. הוא, כאיש שיש לו חוש אסתתי, התבייש למראה תפנים חברברים שיש לספרינו גם היותר קדושים והיותר יקרים לנו.

קשים החיים של אמנים צעירים עניים ועוד יותר ליהודים שחפצים לעבוד אמנות עברית ועוד בארץ ישראל, בסביבה כ"כ זרה לאמנות. לפי המזג (טמפרמנט) שלו, לא היה יכול לקבל משרה באיזה בי"ס כמו שעשו חבריו שגמרו ב"בצלאל", והיה מוכרח לעבוד הזמנות מקריות, בעיקר בעד חו"ל: עקס-ליבריס, קשוטי ספרים וכדומה … שטרק היה רחוק מאנשים המבקשים איזה עזר, להפך הוא היה עוזר בעצמו לפונים אליו אם רק היתה לו איזה יכלה. הוא היה כמעט היחידי מארץ ישראל שנדב כסף גם למוזיום של "בצלאל".

ומת כמו שמתים עתה רבים אחרים מירושלים – לא מרעב (הלא אנחנו רחמנים בני רחמנים), אבל מכלכלה בלתי מספקת המכשירה את הגוף לקבל כל מחלה. הוא מת בביה"ח "שערי צדק" מדלקת הריאה. כל האנשים מביה"ס ובתי המלאכה "בצלאל" עשו לו לוויה גדולה והפרופ' שץ הספיד אותו. גם סדרו ועד לדאוג בעד האלמנה והילדה שנשארו אחריו. אבל מי יחזיר לנו את שטרק?

על ההספד חתום "איש ירושלים" (כל ראשי התיבות, הסוגריים, מוזרויות הכתיב – אסתתי, עקס-ליבריס, מוזיום, שלא לדבר על התפנים החברברים – במקור).

.
הֵנֶה נישאה מחדש ועקרה לטבריה, שם נולדו לה עוד שתי בנות (כל השלוש  אגב, נקראו על שם חבלי ארץ – יהודית על שם יהודה, גלינה על שם הגליל ושומרונה ועל שם השומרון). גלינה נהרגה ביום הולדתה העשירי. היא נפלה מסלע כשיצאה עם חברותיה לקטוף פרחים. בבית סבתי היה ספר זכרונות-מכתבים שכתבו הילדות לחברתן המתה. זה היה בשנת 1941 והמכתבים היו ספוגים במלנכוליה שחורה נוסח "כמה טוב לך שנפטרת מעולמנו המלא דמים". הספר אבד למרבה הצער. אני עדיין מקווה שישוב ויתגלה.

עדכון, האוצר התגלה!

ובחזרה לדודה יודית; אחרי שאמה נִשאה מחדש היא גדלה בבית סבתה, ומאוחר יותר עברה לחסותם של סבי וסבתי; מאז שאני זוכרת את עצמי היא התגוררה בדירה קטנה בדמי מפתח מתחתם. זו היתה הדירה העצובה ביותר בעולם, עם מטבח מעופש מחוסר שימוש  (סבתי היתה מורידה לה כל יום סיר עם אוכל) וחדר מגורים חשוף, ללא שטיחים או וילונות, לכאורה בגלל האסטמה שלה – היא פחדה שהאבק יצטבר ויקשה עליה לנשום – ובעצם כשיקוף קר ומר של ערירותה. בדירה הצמודה מעבר לקיר התגורר זוג מבוגר. הבעל, איש שמן בבגדי עבודה אפורים שמכר ביצים על תלת-אופן נקרא בפי כל "הביצים". דודה יודית ניהלה נגדו מלחמת עולם. מדי פעם כשלא יכלה לשאת יותר את הצקותיו (האמיתיות והמדומיינות) היתה אורזת את חפציה ונוסעת להתארח אצל קרובים וחברים וחוזרת עם שלל סיפורים וחדשות.

במשך שנים עבדה כפועלת בבית החרושת לתמרוקים של "תיא". אחר כך ניהלה גנון בדירתה. תמיד אהבה ילדים קטנים ונהגה בהם בנדיבות ובסבלנות עד שגדלו והפכו למנוולים. גם אני הכזבתי אותה. היא התפעלה מהציורים שלי כנערה והציעה למכור אותם מדלת לדלת ביחד עם התיקים שתפרה. התחמקתי בנימוס אבל זה לא עזר; היא כתבה לי מכתב נאצה שבו דרשה ממני להחזיר לה את התיק שתפרה לי וקישטה באפליקציות מבד טריינינג ובידית רַפְיָה סרוגה. לא העזתי להודות שזרקתי אותו. היא לא הרפתה עד ששיתפתי את סבתי והיא אמרה לי לא לדאוג ולדודה יודית אמרה לא לבלבל את המוח. חותמת העלבון והטירוף שלה נשארה בתוכי כמו כוויה.

במלחמת השחרור קרה לה נס. היא, שכבר לא היתה צעירה, התאהבה בבחור נפלא שהשיב לה אהבה. ואז הוא נהרג בקרבות.

אני זוכרת את דמותה המכשפית הכפופה מעט מעל למשאף המסתורי המחותל במטפחת, ברווזון מכוער ואומלל שגדל במשפחה של ברבורות. באסור לשבת על צמות נתתי לה שיער נהדר והרבה מהזכרונות העצובים שלי; אני חוששת שהכובד המלודרמטי של ילדותי האפיל על החיוניות הזדונית-שדונית שלה. פעם, כשניסתה לסדר משהו בבטוח לאומי ללא הצלחה, שפכה את מררתה החדה בפני הנוכחים. בין המאזינים היה גדי יגיל, שהיה באותם הימים בדרן-כוכב בשיא תהילתו. הוא התגלגל מצחוק ואמר שיעשה מזה מערכון וישלח לה כרטיס להופעה. הוא רשם את כתובתה על פיסת נייר. זה היה נצחונה הגדול. כולנו חיכינו לכרטיס שלא הגיע עד היום.
לפני שהתחלתי לכתוב את "אסור לשבת על צמות" חלמתי שאני יורדת עם הגששים במעלית לעמקי האדמה ומתלוננת בפניהם על הכרטיס שלא נשלח (למה הגששים ולא גדי יגיל? לַתַּת מודע פתרונים). אחר כך נעלמו הגששים ובמקומם הופיעו דרקונים זהובים עצומים אבל לא מאיימים שהתגוששו והתערבלו באפלולית.

דודה יודית לא היתה מסכימה שאשים כאן את תמונתה. היא כל כך שנאה את דמותה שגזרה את כל האפים מתצלומיה באלבום. אבל בתמונה הזאת היא עדיין צעירה. יש בה רוך מכמיר ועליזות שעוד לא הוצמתה. וליתר ביטחון גם רעלת תחרה שמטשטשת את האף השנוא.

יהודית שטרק

עוד עבודות של יעקב שטארק

עוד על אותיות

געגועים לגופה של העברית

ארבע חתימות

מאחור את ממש כמו מלפנים

כשהמילה תהפוך לגוף

*

עוד סיפור משפחה: הכלה שברחה על חמור

עוד על האמנות הלאומית של בצלאל – על שמלת השבת של חנ'לה (אם לא אונס שהושתק אז מה?)

*

ועוד הערה בשולי השוליים: הפוסט הוא לא על יעקב שטארק כאמור. הוא מופיע בעיקר כהקדמה לבתו (גם מיתוס התאהבותו באמה היפהפייה הוא שיקוף של אומללותה במין תקבולת הפוכה). אבל אני מתכוונת ללמוד עליו יותר. השאלה הריטורית שבה מסתיים ההספד: מי יחזיר לנו את שטרק? קבלה תשובה בלתי צפויה; בערך דקה לפני שנשכח מלב הופיעו שני דוקטורים נפרדים, זנגלביץ' שכבר הוזכר ונירית שלו-כליפא וצללו לעניינו במלוא התשוקה. וגם נורית שילה-כהן אוצרת תערוכת בצלאל מחשיבה אותו במיוחד כמסתבר. לפני כשבועיים כשעלינו לקברו – ריחפו כל מיני עפיפוני סיפורים באוויר. אני מתכוונת לתפוס את הזנבות, זו רק ההתחלה.

*

Read Full Post »

כמעט קראו לי שרה, על שם אמו של סבי שרה נאמן לבית מושלי (או סבתא שׂוּרֶה בכינויה המשפחתי), שנולדה ביפו ב-1872 ונפטרה בשיבה טובה קצת לפני הוולדי. סבי רצה שיקראו לי על שמה. אמי סירבה. השם נשמע לה זקן ומיושן. שרית לא מצא חן בעיניה. "הייתי קוראת לך שירה, אבל עגנון עוד לא כתב אותה." וכך נקראתי מרית על שמה של אלה מצרית.

כמו כל הסיפורים הטובים יש לסיפורה של סבתא שׂוּרֶה שתי גרסאות:
על פי הגירסה התמציתית של המיתוס המשפחתי, היא אולצה בגיל שש עשרה להנשא לאיזה אלמן מנטורי קרתא וברחה על חמור בליל החתונה, כל הדרך מירושלים ליפו. הנישואין בוטלו, ולימים נישאה שנית בהסכמתה, לעולה חדש, אבא נאמן (זיידע) הסבא רבא שלי.

סבתא שורה עם בעלה השני ותשעה מילדיה. התמונה צולמה בפוטו סוסקין של תל אביב הקטנה (זה מהשיר: "אין מקום כבר בתמונות של סוסקין / ברחוב הרצל נפתחו שני קיוסקים)

הגירסה ההיסטורית מצויה בזכרונותיו של אחיה הקטן יעקוב, מסמך מרתק בפני עצמו בזכות תוכנו כמו בזכות סגנונו הייחודי הענייני-רוחני עם ההומור היבש. יום אחד אולי אעלה אותו לרשת. זוהי על כל פנים (בהשמטות מסוימות) גרסתו של "הדוד מושלי" לסיפור. בילדותה, הוא מספר, היתה שרה חביבתו של אביה:

"מטבעה היתה עצמאית ופעלתנית, אולם רק בהגיעה לגיל 14 או לכל היאוחר 15 נפל משהו בחייה העשוי לפגוע בצורה קשה ואכזרית בחיי אדם עצמאי ובעל רגש כבוד מפותח כמוה." אמה ודודתה מצד אביה החליטו להשיא את ילדיהן זה לזה, "וכמקובל באותם ימים לא שאלו את פי הנערה וגם התעלמו מהתנגדותה."

ביום המיועד הזמין האב כמה חסידים לשתות איתם לחיים לפני תפילת מעריב. האם שהיתה טרודה בהכנות חשה ברע.

"תקפתה עוית. בין היושבים נמצא שכננו הרוקח יהושוע. מובן שרוקח כזה לא ראה מימיו אפילו מרחוק דיפלומה של רוקחות. אבא פנה אליו ואמר 'יאשה, הואל נא בטובך ותן לה דבר מה.' יהושוע סר לביתו אשר שימש גם בית מרקחת והביא 'משהו' לאמי. לא נודע מה היה אותו ה'משהו' הזה. אפשר רק לנחש כי לאחר השתייה כדת בסוכה היה יהושוע במצב גילופין ולא הבחין כלל בטיב הבקבוקים בבית המרקחת שלו. בכל אופן, התוצאה היתה מחרידה: חצי שעה לאחר שלקחה אמא את ה'משהו' הזה – נסתלקה לעולמה."

לחלק הזה של הסיפור היה סיפא עוד יותר מחריד. האם נקברה במהירות בבית הקברות היהודי בעג'מי, שבו נחה עד מלחמת העולם הראשונה, כשהטורקים החליטו להציב תותחים בבית הקברות שנשקף אל הים. הם נתנו אורכה של עשרים וארבע שעות לכל מי שרצה לפנות את מתיו. סבא שלי (כלומר נכדהּ) חפר ומצא אותה מקופלת בתנוחה שונה מזו שבה נקברה. כנראה שלא מתה לגמרי בזמן שכוסתה בעפר…

ובחזרה לנישואין שלא בוטלו על אף מות האם:

"אחותי קרעה שמיים בדמעותיה – אולם לשוא. לפי התפיסה המקובלת בימים ההם הרי היתה התנהגותה זו התנהגות מבישה ואווילית … באורח טבעי הפך יחסה האדיש לבן הזוג שעמדו לכפות עליה – למשטמה עזה. והדבר עורר תימהון בין בני המשפחה שהיו שואלים אותה מה פגם מצאה באברך המיועד לה? הן הוא בר אוריין מובהק, ירא שמיים, ומבחינה חומרית מזונותיו מובטחים לו לאורך ימים, שכן ב'תנאים' נקבע במפורש שהזוג הצעיר יהא סמוך תמיד על שולחן ההורים [כאן אני מדלגת על פרטים נוספים הנוגעים לסידורים הכספיים, מ. ב.]. כפי הנראה שגם הסיכויים הוורודים לסידור החומרי של הזוג הצעיר לא הניעו את אחותי לשנות את דעתה…

"ולמרבית יסוריה, הוחלט כי הזוג הצעיר יתגורר בירושלים. שרה לא רצתה בחתן, ולא רצתה לעבור לירושלים. נפשה חשקה ביפו שהיתה עיר יותר חופשית ועליזה מירושלים הקודרת והקנאית. אפילו אבי שהיה זהיר בקיום כל המצוות כקלה וכחמורה נטה חסד יותר לעיר יפו למרות חייה הקלים והעליזים. הוא הרגיש ששתי הערים שונות אחת מהשנייה, והדבר היה ניכר במלבושו. ביפו חבש תרבוש כמנהג הערבים, אולם כשהיה עליו לעלות לירושלים – היה נוהג להחליף את כסות ראשו בקפלוש (כובע לבד רחב שוליים), ולפעמים כשנזקק לשבת את שבתו בעיר הקודש היה נוטל אתו גם שטריימל, כדי שיהיה לו מה לחבוש בבית הכנסת ביום השבת.
"כאמור הסיחו הצדדים את דעתם מהתמרדות אחותי. תאריך הכלולות נקבע בשעה טובה, והחתונה נערכה כדת וכדין. לאחר טקס הנישואין מקובל היה להוביל את הזוג הצעיר לחדר מיוחד ולהשאירם שם רגעים מספר. זו היתה ההזדמנות הראשונה שניתנה להם לראות איש את רעיתו … זכורני כשהובלה שרה האומללה לחדר, קרעו לפתע פתאום צעקות את חלל האויר: מהרו! הכלה התעלפה!
"אני נמצאתי אותה שעה לילד החלון וקפצתי על ספסל שעמד ליד החלון כדי להציץ באחותי. האנשים שראוני רגזו עלי ועל סקרנותי הלא הוגנת והורידוני בכוח מעל הספסל ונזפו בי. עניתי להם: 'הניחו לי! מימי לא ראיתי אדם מתעלף, ורוצה אני לראות מה זאת התעלפות.'
"כאן ישנו חלל בסיפור, כיוון שאחותי שרה אשר שימשה לי מקור נאמן לזכרונות ילדותי, נמנעה מלשוחח אתי על תקופה זו. אולם זוכר אני בבהירות שני מומנטים מאותה תקופה אשר נחרתו עמוק בזכרוני. פעם אחת בבוקר השכם, הגיעו לאוזני חילופי דברים קשים בין שתי אחיותיו של אבא, האחת חמותה של שרה, והשניה רחל, האחות האהובה על אבי. מתוך הדברים הללו נתברר לי כי אחותי מסרבת בהחלט לחיות עם בעלה. המומנט השני היה יותר דרמטי. יום אחד הופיעה אחותי שרה בביתנו מבלי שנקבל כל ידיעה קודם על כך. היא עזבה את בעלה וחזרה אל בית אביה. לשם בצוע המעשה נסתייעה בנהג פרדות, או כפי שנקרא אז באותם הימים "מוקיר". המוקירים היו מסיעים אנשים ומשאות קלים בין עיר לעיר, ודבר זה נעשה על גמלים. אחותי הכירה את המוקיר הזה והוא הסיעה ליפו.
"אירוע זה היה ללא ספק המאורע המכריע בחיי אחותי. למותר לציין כי האורחת לא נתקבלה בסבר פנים יפות בבית אביה. אבי שקל היטב את הדבר ובא לידי מסקנה שאין כאן מעשה פזיז של אדם צעיר, וזוהי החלטה נמרצת של אופי העשוי ללא חת ומוטב להשלים עם המציאות מאשר להמיט שואה על חייה. נראה לי כי התרשם מאד בעומק נפשו מאופיה החזק … כידוע לא קל להפרד בישראל, כשאין הצדדים מסכימים לכך, חוץ ממקרים יוצאים מן הכלל. בעלה של אחותי סירב לתת לה גט, כי לדעתו לא עשה לה שום רעה שהצדיקה את מתן הגט, וביחוד שהאהבה קנתה לה אחיזה בלב בחור ישיבה זה, ובסתר לבו קווה כי יבוא יום והיא תשוב אליו, ודבר בריחתה יישכח. אולם הוא הכיר את אחותי הכרה שטחית בלבד, והעניינים נמשכו בצורה מיגעת במשך שנים, ובאין תקווה להחזיר את אחותי לביתו – הסכים סוף סוף בשברון לב להפרד ממנה …
"אחותי זכתה אמנם בנצחון אבל הוא עלה לה ביסורים ובצער. היא חזרה לעבודת הבית והיתה עוזרת לאמי החורגת [מתוך נאמנות לזיכרה של האישה האהובה, התעקש האלמן לשאת אישה עקרה אחרי מותה. מ.ב.]. בין החרדים באותם הימים הסתפקו בלימוד קריאת תפילה בלבד לנשים … אולם אחותי לא הסתפקה בזאת, ובמאמצים רבים רכשה לה ידיעות נוספות ולמדה גם לתפור וגם מלאכת מחשבת … לאחר זמן נישאה לאבא נאמן (שעליו עוד אייחד את הדיבור) ונולדו להם עשרה ילדים, מהם נשארו בחיים שמונה ילדים מוצלחים שגדלו לתפארת ולשמחת הוריהם. יודע אני כי יסלחו לי המעונינים אם אעבור בשתיקה על הישגי כל אחד ואחד מהם, אף כי הייתי עושה זאת ברצון."

ובחזרה אלי – אני שגדלתי על הגירסא המיתית, תמיד השתאיתי מאומץ לבה של הנערה-הכלה הרוכבת לבדה בדרך החשוכה מירושלים לתל אביב. אבל גירסת נהגי הפרדות או הגמלים המציאותית, אינה נופלת ממנה בהרבה. וכך או אחרת – שרה קבלה את מבוקשה. בעלה השני היה צייר, נגן חצוצרה וממציא, ובעיקר איש עדין ומלא אהבה שהניח לה לנהל את חייה מלאי הפעילות כראות עיניה.

זהו סיפור אופטימי ומעורר השראה. לו היתה לי בת הייתי קוראת לה על שמה. ובכל זאת יש לו סיפא חמצמץ שמעיב על השמחה. בתה הבכורה, הדודה יוכבד היפה הגאה וברוכת הכשרונות, לא סלחה לאמה שיצאה להגשים את עצמה והשאירה לה את הטיפול בילדים. מבחינתה שלה היא היתה רק בתו של אביה. יוכבד עצמה מעולם לא נישאה. היא גרה בתל אביב בדירה קטנה יפהפיה, בוהמיינית ומודרניסטית במידה. שום דבר לא העיד על גילה המופלג של הדיירת. לא הריח ולא הצבעים – לבן וטורקיז וצהוב וארגמן – ולא התמונות שהיו תלויות על הקירות, רקמות וקולאז'ים עשירים ומעודנים מעשה ידיה. הדירה היתה תמיד מטופחת. בלי שום כתם או רבב, ואני זוכרת את ההלם שבו קלטתי, שכל דבר שהתבלה מזוקן ומן התחזוקה חסרת הפשרות, תוקן בפלסתר רגיל של פצע. הם היו שם במקומות הכי לא צפויים, מן הכרית הרקומה שתפריה נפרמו ועד הסדק בציפוי העץ של איזה רהיט או באחת מדלתות הזכוכית של ארונות המטבח, וכמו הנשימו את הדירה כולה והפכו אותה לאנושית.

ריקמה אמנותית של יוכבד נאמן

יוכבד נאמן עם דיוקנה המצוייר בידי נחום גוטמן

תוספת מאוחרת: מתברר שהדיוקן המקורי שצוייר על ידי גוטמן ב1926 נחתך בנסיבות לא ברורות. הדיוקן המלא בתנוחת המונה ליזה מופיע  כאן בקצה פוסט על שלוש מונה ליזות: של ליאונרדו, מרסל דושאן, ויוזף בויס.

עוד סיפורי משפחה – הסיפור הרומנטי והטרגי על הצייר שהתאהב בילדה ועל יהודית שטרק בתו

*

Read Full Post »