Feeds:
רשומות
תגובות

Posts Tagged ‘סיפורים’

"זרעי האהבה" של מרי דה מורגן היא אגדה אר-נובו'אית ופרה רפאליטית ששברי בלדות ומחזות מוסר צפים בה כמו ירקות במרק. ועם זאת היא כבר לגמרי דה מורגן: האינטסיביות השירית, ההבנה העמוקה בקסם (בפרקטיקה כמו במנוע הרגשי), הכישרון למתח וחרדה והזעם המגדרי המבעבע.

אני מתרגמת אותה כאן בהמשכים, בתוספת כמה הערות כפתח לשיחה.
זה החלק השני, וממש לא כדאי להתחיל מהאמצע, זה החלק הראשון.

*

זרעי האהבה (2)

יום אחד שמעו הנערות שבנו של המלך מגיע לטירה והכפר כולו יקושט לכבודו. ביום הראשון לבואו הוא יצא לציד. זאיר ובלנשליס ידעו שיחצה את הגשר, והן לבשו את מיטב בגדיהן והתייצבו בשער. "את תעמדי מאחור," אמרה זאיר לבלנשליס, "ואני אצא לקראתו, כי אני הנערה היפה בכפר לדעת כל האנשים, ומן הדין שיראו אותי." ובלנשליס אמנם עמדה מאחור והציצה מעבר לכתפה של בת דודתה.

היא ראתה את חבורת הרוכבים מתקדמת לעבר הגשר. כולם היו לבושים בבגדים מרהיבים מקטיפה צבעונית וזהב, ובתָּווך, על סוס צחור כשלג, רכב בנו של המלך, לבוש בחליפת זהב ממורט שזהר וריצד לאור השמש. שערותיו הכהות היו אדומות יותר מתלבושת הזהב שלו. הן צנחו על כתפיו ועטרו את פניו כמו חוטי נחושת עדינים. לראשו חבש כיפת קטיפה שממנה השתלשלה נוצה לבנה ארוכה, מהודקת בסיכת יהלום. הוא חייך ודיבר אל הסובבים אותו, ובלנשליס חשבה שמעולם לא ראתה יצור יפה כל כך. לפני החבורה רכבו פרשים שתקעו בחצוצרות כדי לפנות את הדרך, ובמאסף צעדו משרתים ונערים עם בזים וכלבי ציד.

איש לא נתן דעתו על שתי הנערות שניצבו בפתח הבקתה. ענן אבק עלה מרגלי הסוסים והתעופף לתוך פניה של זאיר, שהתרתחה: "אם זה כל מה שאת מקבלת, חי נפשי, על פתיחת השערים לבן המלך," קראה, "לעולם לא אעשה זאת שוב." אבל בלנשליס לא משה מהדלת והביטה בפמליה עד שנעלמה באופק ונאנחה. "הייתי עומדת בשער כל היום לו היה עובר בו עוד פעם אחת," אמרה, ובת דודתה צחקה בבוז. וכשהחבורה המלכותית שבה מדרכה, פתחה בלנשליס את השער ועמדה והביטה בבן המלך כמקודם, וכשחזרה לבקתה בכתה חרש, ובלילה כשנרדמה חלמה על בן המלך; כל יום היה חוצה את הגשר על סוסו הלבן כשלג בדרכו אל הציד, וכל יום היתה בלנשליס יוצאת אליו ופותחת לו את השער ומביטה בפניו, אך הוא מעולם לא הבחין בה, והיא היתה נאנחת וחוזרת לבקתה. וכך חלפו הימים ובלנשליס רזתה והחווירה. זאיר שאלה בלעג מה מציק לה. "אם תמשיכי כך תאבדי את יופייך," אמרה, "ולעולם לא תשיגי לך בעל."

"איני רוצה בשום בעל שאני יכולה להשיג," אמרה בלנשליס בעצב, שהצחיק את זאיר אפילו יותר.

לילה אחד, כשזאיר היתה שקועה בשינה עמוקה, בלנשליס לא הצליחה להרדם וקמה ממיטתה הקטנה. בלאט ניגשה אל החלון והשקיפה לתוך הלילה. היה זה לילה חשוך מאד, ללא ירח או כוכב.

"אני חייבת להזדרז," אמרה בלנשליס, "לפני שהשמש תזרח."

חיש קל התלבשה ובלי לאסוף את השיער שגלש על גבה התגנבה לארון על קצות אצבעותיה ופתחה את דלתו בזהירות. היא מצאה את הנר שלה וטמנה אותו בחזהּ. ואז חמקה מן החדר אל המבואה ואל הגן הקטן. באמצע הגן צמח עץ טקסוס גדול שענפיו כמעט נגעו באדמה. הוא נראה כמו ענק שחור עצום בחשיכה. בלנשליס רעדה כשהביטה בו אבל אזרה אומץ והתקדמה אל העץ, הזדחלה אל מתחת לענפיו וכרעה על ברכיה כשהיא נשענת אל גזעו. הלילה היה שחור משחור אבל האוויר עמד והיה חם כמו באמצע היום. בלנשליס נעצה את הנר שלה באדמה והדליקה אותו. הוא נדלק בקלות ומיד חלף מין רחש בעצים, כאילו טפחו יונים בכנפיהן, ולאור הנר, מול המקום בו כרעה בלנשליס, הופיע נער שלא דמה לשום איש שראתה מעודה, כה יפה תואר היה. על התלתלים הזהובים שאפפו את ראשו כמו הילה נח זר של שושנים ורודות. בידו אחז ענף של עץ שושן, ומתוך גלימתו הלבנה הציצו רגליים יחיפות נתונות בסנדלי זהב. גם האבנט הכרוך על מותניו היה זהוב. מתוך כתפיו צמחו כנפיים ורודות רכות ופניו היו יפים כפני מלאך.

"אמור (קופידון) רואה את פסיכה לראשונה", Sir Edward Burne-Jones  1833-1898. מזכיר, לא?

.

"אני אהבה, מה רצונך ממני?" אמר הנער. ולשמע קולו הקיצו משנתן כל היונים בעצים הסמוכים ופצחו בהמיה. אבל בלנשליס רק רעדה והביטה בו באלם, והוא שב ודיבר:

"מהר, ספרי לי את משאלת לבך, כי בקרוב יכְלה הנר ואעלם."

ובלנשליס אספה את כל אומץ לבה, פכרה את ידיה ואמרה בקול חרישי ורועד:

"תן לי את אהבתו של בן המלך."

אהבה הביט בה לרגע, ואז חייך והצטחק חרש לעצמו, הוא ניער בעדינות את ענף השושן שלו, וזרעים זעירים נשרו מלבות השושנים אל תוך ידו.

"קחי אותם," אמר והושיט את הזרעים לבלנשליס, "וטמני אותם באדמה ברגע שתזרח השמש, ולפני שתכסי אותם בעפר נשפי עליהם את שמו של זה שלאהבתו את משתוקקת. מן הזרעים יצמח עץ שושן וככל שהעץ יגדל כך תגדל גם אהבתו אלייך. כל עוד יחיה העץ הוא יאהב אותך יותר מכל, אבל אם חלילה יִבּוֹל וימות, תדעך גם אהבתו של בן המלך ותמות, ורק דבר אחד יוכל להחיותה. ועוד אזהרה אחרונה: הישמרי שלא תידקרי בחוחים הצומחים מן העץ, כי אם תזוב מעורך ולוּ טיפה אחת קטנטנה של דם, הפצע לא יירפא לעולם. היי שלום, ושמרי היטב על העץ שלך."

"הישאר עוד רגע," בקשה בלנשליס, "אמור לי איך והיכן לחפש אותך אם ארצה."

"אני נמצא במקומות רבים," ענה אהבה, "אם כי לעתים קרובות אני נמצא במקומות שבהם לא תחפשי אותי, ולעתים רחוקות במקומות שבהם כן תחפשי. היי שלום!" ושוב נשמע מין טרטור חרישי של כנפיים, ובן רגע נעלם אהבה, הנר דעך ובלנשליס נותרה לבדה בעלטה מתחת לעץ. יוני החורש חדלו מִלַּהַגָן והשקט חזר. בלנשליס הזדקפה וחזרה לביתה. היא לא יכלה לראות את הזרעים בחשיכה, ורק לפתה אותם בכוח בידה בזמן ששבה והזדחלה אל מיטתה הקטנה. זאיר זעה בשנתה אבל לא התעוררה.

כשהפציעו קרני השמש הראשונות הקיצה גם בלנשליס משנתה ובחנה את הזרעים שלה. הם נראו כמו תכשיטים יותר מאשר כמו זרעים; האדום שלהם היה זך ונוצץ כמו של אבני אודם, ולכל אחד מהם היתה צורת לב. בלנשליס נשקה להם וחיפשה מקום לטמון אותם. לבסוף נטלה עציץ, מלאה אותו באדמה, הניחה בה את הזרעים, נשפה עליהם את שמו של בן המלך וכיסתה אותם בעפר. ואז הציבה את העציץ על אדן חלונה. "כאן אוכל להשגיח עליו בלילה וביום," אמרה, "ולדאוג שכל רע לא יאונה לו."

(סוף החלק השני)

*

ובשולי הדברים:

אנחנו רק בהתחלה אבל מרי דה מורגן כבר שוברת כמה כלים.

זאיר קרת הלב יפה מבלנשליס הטובה, תופעה מאד נדירה באגדות, שמעידה מן הסתם על האמביוולנטיות של הסופרת. ובאמת קשה שלא להזדהות עם הכעס של זייאיר על האבק שהוטח בפרצופה (ולי גם קשה להזדהות עם ההתמוססות של בלנשליס, עם הביטול העצמי, הרומנטיקה הקורבנית. אבל על כך בהמשך).

ובכלל – הנסיך הוא זה שאמור להתאהב ממבט ראשון בנערה היפה והטובה. ראו שלגייה, היפהפייה הנרדמת וכן הלאה. אבל אף שבלנשליס חביבה ויפה, הנסיך לא מבחין בה כלל. היא זו שמתאהבת בו ממבט ראשון, בזכות יופיו.

זאת ועוד, אף שבלנשליס הטובה החליטה להישמע לעצת סבתה ולהתנזר מתחבולות קסם, היא הראשונה שמשתמשת בנר, עוד לפני זאיר הרעה. וזו לא רק מעידה מפתיעה, זה מוסיף שמן למדורת המתח, כי מה יקרה כשזאיר תחליט להדליק את הנר שלה, מה תעשה בלנשליס המסכנה ללא כוחות קסם?

ומשהו על הקיטש של סצנת הנר: כל הגודש הזה של יונים ותלתלים וזהבים ושושנים ורודות ולבבות אדומים בנוסח חג האהבה – היה קצת יותר מדי בשבילי בקריאה ראשונה. ובכל זאת לא הצלחתי להתנער מהסיפור. העוצמה הרגשית, המתח האפל והדחיסות הדימויית (חכו חכו). חשבתי על זה קצת: מצד אחד זו רוח התקופה – כל הסבך הקישוטי הזה של אַר נוּבוֹ והאחווה הפרה רפאליטית  והתנועה האסתטיציסטית שחבריה שאפו להקיף את עצמם ביופי, ליצור אותו ולחיות בתוכו.

כל האמנויות במהותן הן קישוטיות. המוסיקה והשירה הן הקישוט של הדיבור, הריקוד הוא הקישוט של ההליכה, הציור והפיסול הם הקישוטים של הכתיבה המופנית אל חללים ריקים.
(הנרי ון דה ולדה, התיאורטיקן והתועמלן הראשי של האַר נוּבוֹ)

ובניסוחו השנון של אוסקר ויילד (שכבר ציטטתי במקום אחר):

אני מתקשה לחיות באופן שיהלום כהלכה את החרסינה הכחולה שלי.

סצנת הגן היא לגמרי פרה רפאליטית. כמו הציור של ברן ג'ונס בתחילת הפוסט וכמו Love and the Maiden של John Roddam Spencer Stanhope (שהיה בנוסף לכל, גם קרוב משפחה של דה מורגן).

אבל רוח התקופה זה לא תירוץ. אני חוששת שדה מורגן הפריזה כאן בכוונה, עד כדי פרודיה. אבל אני לא יכולה להוכיח את זה בלי ספוילרים, אז – המשך יבוא.

.

קריקטורה שפורסמה בעיתון הלונדוני פאנץ' ב-1881 בעקבות החרסינה הכחולה של אוסקר ויילד.

*

לחלק השלישי של הסיפור

*

עוד באותו עניין

חבל טבור מזהב – על המלך הצעיר של אוסקר ויילד (על תפרים ודליפות בין ספרות לאמנות)

על דגי זהב של ענבל פינטו ואבשלום פולק

טלטלה אסתטית וקיומית – על ילדי המים של צ'רלס קינגסלי (אותה תקופה)

כל הפוסטים על מרי דה מורגן

*

Read Full Post »

באוגוסט שעבר תרגמתי את עץ השיער מאת מרי דה מורגן. ופתאום התחשק לי גם לתרגם את זרעי האהבה. סיפור מוקדם, קצת אר-נובו'אי ופרה רפאליטי ששברי בלדות ומחזות מוסר צפים בו כמו ירקות במרק. ועם זאת הוא כבר לגמרי דה מורגן: האינטסיביות השירית, ההבנה העמוקה בקסם (בפרקטיקה כמו במנוע הרגשי), הכישרון למתח וחרדה והזעם המגדרי המבעבע.

הסיפור יעלה כאן בהמשכים, פעמיים בשבוע, עם כמה מחשבות כפתח לשיחה.

*

זרעי האהבה, מאת מרי דה מורגן, חלק 1

לפני שנים רבות, הרחק מעבר לים, היה כפר קטן ליד נהר גדול. מעל לנהר היה גשר עם שערים שנפתחו ונסגרו למעבר סוסים ועגלות. וליד הגשר, בבקתה לבנה קטנה, גרו אישה זקנה ושתי נכדותיה שהופקדו על פתיחת וסגירת שערי הברזל הכבדים. האישה היתה זקנה מאד, ונכדותיה, בנותיהם של בניה המתים, היו למעשה דודניות. הן נקראו זאיר ובלנשליס והיו בנות אותו גיל בערך, ובכך הסתיים הדמיון בין השתיים. לבלנשליס היה שיער בצבע זהב ועיני דגניות כחולות והיא צחקה ושרה מבוקר עד ערב. שערה של זאיר היה שחור ככנף עורב ועיניה כהות כשזיפי בר. היא נודעה כנערה היפה ביותר בכפר אך לא היתה אהובה כמו בלנשליס כחולת העין.

הסבתא הזקנה לא עבדה, רק ישבה מול האש וסרגה, כך שאחת מן הנערות עמדה תמיד בחוץ כדי לטפל בשערים ולגבות את האגרה. זאיר רטנה על העבודה בעוד שבלנשליס בצעה אותה בלבביות ותמיד מצאה משהו נעים לומר לכל מי שהגיע לגשר.

חורף אחד היתה הסבתא הזקנה חלשה מתמיד, ובערב חג המולד היא קראה לשתי הנערות ואמרה:

ילדותי היקרות, אני מרגישה שקיצי קרב ולפני מותי יש לי משהו לומר לשתיכן. אני סומכת עליכן שתהיינה ילדות טובות ולפיכך גם מאושרות. אין לי הרבה להוריש מעבר לברכתי, ובכל זאת יש דבר נוסף ששמרתי לכל אחת מכן: שני הנרות הקטנים הללו הם נרות קסמים. כשתדליקו אותם תופיע פיה ותעניק לכן את משאלת לבכן. אם המשאלה תהיה טובה גם הפיה תהיה טובה, אבל אם תבקשו משאלה רעה תופיע פיה רעה, ואני מייעצת לכן להיזהר כי פיות רעות אינן עוזרות לאיש. את הנרות עליכן להדליק לבדכן בלילה בלי ירח או כוכב, ומותר לכן לבקש רק משאלה אחת. ברגע שתתמלא יבער הנר עד שיִכְלה. והטוב ביותר יהיה שלא תדליקו אותם כלל. הם הובאו לפני שנים רבות מאד מארץ מוזרה מעבר לים, שבעלי החיים בה מדברים וגברים ונשים פורשים כנפיים. סבתי קבלה את הנרות ממלח והעבירה אותם לאמי שהעבירה אותם לי, הם היו ברשותי כל חיי. אף אחת מאיתנו לא השתמשה בנרות. תמיד חשבנו שמי שנוהג בהגינות וממלא את חובתו ממילא יזכה באושר, גם בלי עזרת הפיות."

בדַבּרה, שלפה האישה הטובה שני נרות זעירים מתחת לכרה והושיטה אותם לנערות שעמדו למראשות המיטה. הן קבלו אותם בהפתעה גמורה. בלנשליס רכנה לנשק לסבתה ותוך כדי כך עצמה האישה הזקנה את עיניה לתמיד.

בלנשליס התאבלה על סבתה האהובה ובכתה בדמעות שליש, אבל זאיר היתה עסוקה כל כך בנר הקסם שלה, שכלל לא התאבלה על מות הזקנה, אלא ישבה והגתה במשאלה הגדולה שתבקש מן הנר כשתדליק אותו.

"אשמור אותו עד שאדע על משהו שאני באמת חושקת בו," אמרה לעצמה, והניחה את הנר שלה במקום בטוח. ובלנשליס אף היא הניחה את שלה, בכוונה להישמע לעצת סבתה ולא להשתמש בו לעולם. וכך המשיכו שתי הנערות לחיות בבקתה הקטנה ולפתוח את השערים לעוברי אורח.

על גדתו השנייה של הנהר נצבה טירה מלכותית מפוארת. המלך נהג להתגורר בה בזמן שיצא לציד, ומאז שזָקָן היא עמדה בשממונה.

יום אחד שמעו הנערות שבנו של המלך מגיע…

(סוף החלק הראשון)

*

כמה הערות:

אדוורד מונק – נערות על גשר

שתי נערות על גשר

פתיחת "זרעי האהבה" היא לגמרי ארכיטיפית: שתי נערות בפתחו של גשר. עוד לא חצו אותו לתוך החיים. האחת בהירה ועליזה. שמה בלנשליס Blanchelys – שושן צחור (חבצלת). בת דודתה כהה ונרגנת. שמה זאיר. אין לי מושג אם יש לשמה משמעות אבל ז' היא אות של עוצמה (כמו אצל זרסטרו מחליל הקסם) ולא פעם של זדון (אני זוכרת למשל, את זרנה המתנקשת האדמונית של אירגון קוברה, מסדרת כוח המחץ שהיתה חביבה על בני).

*

נרותי הזעירים

הנערות יורשות שני נרות בסגנון מנורת הפלאים של אלאדין. שפשוף קל של המנורה היה מזמן את עבדהּ, שד ענקי שמילא את כל משאלותיו של המשפשף. הפרשנות הפסיכואנליטית רואה בשפשוף המנורה אוננות, ובכל מה שנלווה אליו – פנטזיות של אוננות.

מרי דה מורגן מחליפה את המנורה בנר קטן ואת העבד הצמוד למנורה בפיה תלוית-משאלה. השימוש החוזר האינסופי מוחלף בשימוש חד פעמי; לא מדובר בהבדל טכני אלא בהחלטה מגדרית עם השלכות רטוריות, עלילתית וסגנוניות.

רנה מגריט

אדמונד דולק, שד המנורה של אלדין

.
המנורה רב פעמית כמו גאדג'ט טכנולוגי בעוד שהנר בוער וכלה. הוא חד פעמי כמו הבתולין הנשי. ב-La Sonnambula (הסהרורית) של הכוריאוגרף הנאו-קלאסי ז'ורז' בלנשין, הנר הדולק שאוחזת הסהרורית מבליט את פגיעותה. כמו הנר שאיתו היא רוקדת גם היא עצמה דקה וזקופה על קצות בהונותיה, מהבהבת מטָה-לכבות. המשורר שמתאהב בה מנסה להעירה בלי לסכן את חייה. הוא לופת את הנר, ולזמן מה הם רוקדים ביחד; שניים אוחזים בנר, עם כל הנופך הפאלי-אירוטי המרומז המרחף. (תוספת מאוחרת: אפשר לראות סרטון למטה בתגובות. תודה לחולי!).

החלפת שד המנורה בפיה תלויית משאלה, מסיטה את מרכז הכובד; הנר אינו מכשיר חיצוני אלא הרחבה של העולם הפנימי ושל האישיות. החד פעמיות של הנרות הופכת כל החלטה לקריטית ובלתי הפיכה.

*

היצ'קוק וההבדל בין מתח להפתעה

רגש הוא מרכיב הכרחי במתח," הסביר פעם היצ'קוק לפרנסואה טריפוֹ, וקצת אחר כך הרחיב והסביר את ההבדל בין מתח להפתעה: "אנחנו משוחחים כאן לתומנו," הוא אומר לטריפו, "אבל נניח שהיתה פצצה בינינו, מתחת לשולחן. שום דבר לא קורה, ופתאום: בום! פיצוץ. הקהל יופתע. אבל עד לרגע ההפתעה זו היתה סצנה יומיומית לגמרי… וניקח לעומת זאת סיטואציה של מתח, שבה הצופים מודעים לפצצה. אולי מפני שהם ראו את האנרכיסט מניח אותה מתחת לשולחן. הקהל יודע שהיא עומדת להתפוצץ באחת, ויש שעון בחדר, זה חלק מהתפאורה, הקהל יכול לראות שהשעה היא רבע לאחת. בתנאים אלה, הופכת השיחה התמימה למרתקת; הצופים הופכים לחלק מההתרחשות. הם משתוקקים להזהיר את הדמויות: מה אתם מדברים לכם בנחת כזאת?! יש פצצה מתחת לשולחן, היא עומדת להתפוצץ! במקרה הראשון הקהל זוכה בחמש-עשרה שניות של הפתעה בזמן הפיצוץ. בשני סיפקנו לו חמש-עשרה דקות של מתח. והמסקנה – [כדי ליצור מתח] עדיף שהקהל יידע כמה שיותר."

ולמה נזכרתי בהיצ'קוק? כי מרי דה מורגן היא אמנית של מתח, וזו הסיבה שהיא מצרפת הערת אזהרה להוראות השימוש בנרות: פיות רעות לא עוזרות לאיש, קובעת הסבתא. ההתראה הזאת מכוונת לנכדות כמו לקורא; כי לא קשה לנחש מי תזמן פיה רעה ולא קשה לנחש שזה ייגמר בבכי, אבל איך. זו השאלה.

*

יש כאן די אינפורמציה כדי לכתוב את הסיפור. כדי לכתוב כמה וכמה סיפורים. אפשר לנחש מה יקרה. מישהו רוצה להמציא? להמר?

*

לפרק הבא של הסיפור – אהבה ממבט ראשון 

*

כל הפוסטים על מרי דה מורגן

פרוייקט מרי דה מורגן

את תצטרכי כמובן לטפל בכל נסיך לגופו

צרחות של דגים

עץ השיער מאת מרי דה מורגן, הפרק הראשון (ומשם יש הפניות לפרקים הבאים)

האם אפשר לאחות גוף שנקרע לגזרים? על עץ השיער

הכבשים של ננינה סיפור מאת מרי דה מורגן

אובדן התמימות, על "הכבשים של ננינה" מאת מרי דה מורגן

*

עוד על כישוף בעיר האושר

שירה וקסמי חפצים (אפרופו משפחת המומינים)

קסם, על פי שבעה זכרונות ילדות

דיוקן האמן כמכשף צעיר, על האיורים של עפרה עמית לאחים גרים

אבות המזון הפרטיים (מתוך כשדויד גרוסמן פגש את ויטו אקונצ'י)

ועוד

*

Read Full Post »

לפתע פתאום, בסוף 2011 כתבה מירי פארי *  שלושה סיפורים ריאליסטיים לגמרי: סיפור אנגלי, סיפור צרפתי וסיפור רוסי במין מחווה לסיפורים קלסיים בתרגומים נושנים. קוראים מיטיבי לכת יזהו חלק מהדמויות החולפות בתוכם כשחקני משנה או סטטיסטים, אבל זה רק הבונוס. כל אחד מן הסיפורים הוא מרגש, חכם, מצחיק ומלא חיים, ובכל אחד מהם ברגע השיא, יש קטע של תיאטרון בובות; בסיפור האנגלי זה מופע של פנץ' וג'ודי שבו צופים הגיבורה הג'יין אוסטינית וידידיה, בסיפור הצרפתי זו גרסה חתרנית של ה"קמצן" שמעלים משרתי המרקיז בכיכובם של תפוחי אדמה. והסיפור הרוסי מתרחש באכסניה עלובה שאליה מגיע אורח גרמני, יואכים פון קלייסט עם ארגז המריונטות הפלאי שלו.

הסיפורים גדושים בדמויות וברגעים בלתי נשכחים. אם זה השופט הזחוח והחמסני מן הסיפור האנגלי שמבקר בתחנת המשטרה כדי לעיין בקלסתרי הפושעים: "מאחר והיה אדם יסודי, האמין שאם יראה את הפושע לפני היכנסו לאולם המשפט, יחסוך זמן יקר וכסף ציבורי. בהיותו בקיא בתכונות האנושיות המתגלמות בפרצופים הוא יכול לכתוב את גזר הדין עוד קודם למשפט." ואם זו המרקיזה היפהפייה והילדותית מן הסיפור הצרפתי, המוקפת במעריצים שמחמיאים לה על משחקה בהצגה: "ועל כל מחמאה ענתה שגם פּיפוֹן [כלבלב המחמד שלה] נהנה מאד והייתה פונה אליו לחוות דעתו ומחלקת עמו עוד בונבון." או הילד החולה אליושה מן הסיפור הרוסי, המתבונן בטלאי הטפט הפרחוני המואר בקרן שמש ורואה עצמו כאילו הוא בגן של ורדים.

והשפה הציורית והחושנית, מן האפרסקים החייכנים שבוחרת הילדה מהסיפור הרוסי, ועד לכלה האנגלית, עם חיוך המלאך על מזבח שהיא מחייכת, בהשחילה חוט רקמה חדש.

ותיאטרון הבובות, הו, תיאטרון הבובות, הוא מחליף צבעים כל הזמן! רגע הוא ראי עקום שבו משתקפים הגיבורים, ורגע הרהור פילוסופי על החיים והאמנות, ורגע השראה ופיוט מזוקק.

ציירה מירי פארי (לחצו להגדלה)

* מירי פארי היא בובנאית, אמנית וכותבת. ב-1989 הקימה את בית הספר לאמנות תיאטרון הבובות, שהפך למרכז תיאטרון הבובות בחולון. היא יזמה והקימה גם את הפסטיבל הבינלאומי ואת מוזיאון הבובות היפהפה (ממש כדאי!), שאותו היא מנהלת עד היום.

ובלי שום קשר, היא חברה יקרה של נעמי יואלי ושלי. ובקיצור – החלטנו לקיים ערב אהבה למירי ולסיפוריה. נעמי יואלי תקרא, ואחרים יצטרפו במחוות של מיצג, מוסיקה ובובות.

*

מי מתי איפה וכמה?

יום חמישי, 28 ליוני, גלריה-תיאטרון החנות, רחוב העלייה 31, תל אביב. שתי תוכניות:

תוכנית א' – 20:00 – צרפתי ואנגלי
תוכנית ב' – 22:00 – רוסי

מנחה: מרית בן ישראל, קוראתנעמי יואלי
משתתפים (במיצג, במוסיקה, בבובות) אורנן ברייר, נמר גולן, שלומית גופר, איקי גלעד, אריאל דורון, דינה דקל, שחר מרום, יוסי מר חיים, הדס עפרת, הילה פלשקס.

לכבוד הערב הדפסנו מהדורה מיוחדת של שלושת הסיפורים, 75 עותקים חתומים וממוספרים בכריכה קשה. 

מחיר כרטיס יחיד לתוכנית א' או ב' – 40 ₪ (כולל ספר ומשקה)
מחיר כרטיס זוגי לתוכנית א' או ב' – 50 ₪ (כולל ספר אחד ושני משקאות)
מחיר ליחיד (רץ מרתון) לשתי התוכניות – 50 ₪ (ספר אחד, שני משקאות)

ספר בלבד – 30  ₪

כל אחד חייב בכרטיס לכיסוי העלויות.

מספר המקומות מוגבל!

להזמנת כרטיסים אנא שלחו לי הודעה דרך הבלוג ואל תשכחו לציין תוכנית א' או ב'.

מירי פארי

***

עוד באותו עניין (כלומר תיאטרון בובות אמנותי)

סעודת הפיות (או תיאטרון הבובות של סופי קאל)

למה הבלונדיניות תמיד זוכות בתפקידים הכי טובים?

קרקס קוביות

האוסף הכי הכי

חייל הבדיל האמיץ

ועוד ועוד

Read Full Post »

1. הצגת הילדים – השושנה ישנה, על פי היפהפייה הנרדמת

בפסטיבל הבובות שיתקיים באוגוסט בירושלים ישתתפו כמה וכמה מופעים שהייתי מעורבת בעשייתם. כבר כתבתי על קרקס קוביות ועל קו נקודה, והפעם – השושנה ישנה. אז ככה:

לפני הרבה הרבה שו-שנים... איירה: עמליה הופמן

היה היו שלוש אחיות שנולדו במרחק שנה זו מזו בירושלים. קראו להם עדנה, עמליה ונעמי, ואביהן שהיה מתבלבל בשמותיהן היה קורא להן איקס מיקס דריקס. כל ערב לפני השינה הוא היה מספר להן אגדה, או לפחות התחלה של אגדה, מפוסקת בפיהוקים הולכים ומרחבים עד שראשו היה צונח על חזהו והוא היה נרדם.

דריקס – הצעירה באחיות, הלא היא אשת התיאטרון וחברתי היקרה נעמי יואלי – אהבה במיוחד את היפהפייה הנרדמת. עד היום היא אוהבת את הסיפור. לפני כחצי שנה יצרה את הגירסה הבימתית השלישית שלו: "השושנה ישֵׁנה", בעקבות "שושנית החוחים", כך קראו לסיפור האחים גרים. בגרסה שלהם ושל דריקס, אגב, יש שלוש עשרה פיות ורק שתים עשרה צלחות סֶרְבִיס. זו הסיבה שהפיה השלוש-עשרה נותרת בחוץ.

נעמי יואלי, השושנה ישנה, צילם: אלדד מאסטרו (יש ענני כבשים ויש ענני נוצות ויש גם ענני שושנים)

"השושנה ישנה" היא בעצם שיתוף פעולה בין דריקס האחות הקטנה, למיקס האחות האמצעית, הציירת עמליה הופמן שאיירה את הספר הגדול המשמש כבמה לסיפור. השתיים הקדישו את ההצגה לאיקס, אחותן הבכורה שנפטרה לפני שנים.
נעמי אומרת שעדנה מולר – זה היה שמה של איקס – היתה פיה אמיתית. אבל אני חושדת שאיקס היא דווקא הנסיכה שלא התעוררה מתרדמת הקסם של הקללה. אני חושדת שדריקס בורחת אל האגדה כי במציאות הפיה הרעה דווקא נצחה. אבל לכל זה אין כמובן, זכר בהצגה; הקסם והצחוק, האהבה והשושנים דוחקים את התוגה.

איור: עמליה הופמן, פנטזיית הנסיכות האולטימטיבית, מתוך ספר ההצגה "השושנה ישנה"

מיקס איירה את פנטזיית הנסיכוֹת האולטימטיבית ודריקס חרזה והנשימה את הסיפור. מבלי לפגוע בקסם היא הפכה אותו לקצת יותר חם ואנושי. הפיה הרעה שלה למשל, היא לא רק תמצית הדוּרה של רשע כמו אצל דיסני, אלא גם דיווה מרירה מצחיקה, מכמירת לב באירוניה הזועמת שלה ובעלבונה הצורב, ומקומית ועכשווית במידה, בזכות שברי השירים והדקלומים שהיא יורה לכל עבר.
הנה למשל הרגע שבו היא מתפרצת לחגיגה:

פ"ר:            פתחו את השער, פתחוהו רחב / למי לא השארתם צלחת זהב?
מלכה:         סליחה…
פ"ר:            חיכיתי חיכיתי / בכיתי בכיתי / ומי לא בא? / ההזמנה למסיבה!
מלכה:         שכחנו…
פ"ר:            מה קרה, מה קרה / נשברה הקערה?
מלך:           באמת סליחה…
פ"ר:            סליחה סליחה / גם אני רוצה לתת ברכה / לנסיכה…
מלך:           אין צורך תודה…
פ"ר:            (מחקה אותו) תודה, תודה / אותי לא הזמנתם לסעודה!
מלכה:         מצטערים, למרות עושרנו הרב / יש לנו רק שתים עשרה צלחות זהב.
פ"ר:            (שרה) כולם הלכו לג'מבו, ג'מבו, ג'מבו / ורק אותי השאירו, פיה כל כך טובה
מלך:           סליחה, את קצת צורחת…
פ"ר:            צורחת? אני רותחת! / (שרה) אני אף פעם לא סולחת / אני אף פעם לא שוכחת
.                 אצלי הכל רשום על החשבון בון-בון / ואם לא מזמינים אותי, בדרך המקובלת
.                 אני נכנסת דרך החלון.

מלך:          אלף סליחות, נזמין אותך לחתונה…
פ"ר:            מה, לחכות? מאה שנה?!
מלכה:         הזמן עובר כל כך מהר…
פ"ר:            ומה עם הברכה?
מלך:           אחת-עשרה פיות כבר ברכו את הנסיכה
פ"ר:            או-ל-לה! / אם כך, הנסיכה האומללה / לא תקבל ברכה – כי אם קללה…

השושנה ישנה
עיבוד ומשחק: נעמי יואלי
איורים: עמליה הופמן
מוסיקה והדרכה קולית: מיקה דני
תלבושת והדפס בד: עינת אמיר
עין שלישית: מרית בן ישראל *
תודה מיוחדת למיכל פורת ולנטליה רוזנטל

* זה הקרדיט הרשמי שקבלתי, אבל אם תשאלו אותי, נעמי לא באמת נזקקה לי הפעם. התרומה העיקרית שלי מסתכמת ב"שיר התרדמה", מעין בלדה שכתבתי כבר לגרסה הקודמת של הסיפור, ושאותה אפשר לקרוא בסוף נכתב בחודי מחטים בזוויות העין.

עוד בעניין היפהפייה הנרדמת: סעודת הפיות

האמבטיה של המלכה, מתוך "השושנה ישנה", צילמה דבי פרבר

*

2. זכרונות ילדות

דריקס משלבת בהצגתה גם כמה זכרונות מרירים-מתוקים מילדותה.
לו היה מד כושר לזכרנים, כמו שיש לשחקני שחמט, נעמי יואלי היתה כבר מזמן רב אמן בינלאומי (ולא בכדי, המאמר שכתבתי על מופע אחר שלה, נקרא ארבעה סוגים של זיכרון).
אני גאה ושמחה לארח כאן את "הבובה מימי" מתוך סיפורי איקס מיקס דריקס שנעמי יואלי כותבת בשנים האחרונות. מימי עצמה אגב, מבליחה לרגע בהצגה. הטקסט קצת ארוך בשביל האינטרנט, ועוד בחום הזה שגורם לרככת המוח, אבל לא רציתי לקצץ בגלל משקעי הרגש האצורים בקפלי הזיכרון. אז תאמינו לי שכדאי, או פשוט גִזרו ושִׁמרו לסתיו.
ולתשומת לבם של לקטורים ועורכים – יש עוד הרבה כאלה במקום שממנו זה בא.

משמאל לימין מיקס איקס דריקס

מתוך ספורי איקס מיקס דריקס מאת נעמי יואלי

הבובה מימי

איקס מיקס דריקס שכבו במיטה, כלומר כל אחת במיטה שלה. ולא בגלל שהיה מוקדם בבוקר או מאוחר בלילה. הן שכבו במיטה כי שלשתן היו חולות. לא יום או יומיים. כבר שבוע, או אולי יותר, הן שכבו במיטה, ולא בגלל אנגינה או נזלת, אלא בגלל השעלת שהיא מחלה מדבקת ומסוכנת ובגללה צריך להישאר במיטה. בהתחלה, כשאיקס חלתה, אמא העבירה את המיטה שלה לסלון. איקס כנראה נדבקה מילד אחד בכיתה. הילד שאהב אותה. אמא סיפרה שהאמא של הילד הזה גילתה לה שהוא אמר על השיער של איקס,"שכשהקרניים של השמש נוגעות בו הוא נהיה כולו זהב…" איקס אולי בכלל לא ידעה שהוא אוהב אותה, היא אף פעם לא דברה עליו, היא רק ידעה שהוא חלה ראשון בכיתה ושהיא נדבקה ממנו בשעלת. הרופא, דוקטור זיסקינד, שאמא הזמינה באופן פרטי כמו שהיא אמרה, בדק את איקס והזהיר את אמא שהשיעול מסוכן, אפשר ממש להיחנק ממנו ואוי ואבוי, אוי ואבוי, אם מיקס ודריקס יידבקו גם כן. שרקליש, הוא לחש לאמא באוזן, בשפה שלו, גרמנית.

דוקטור זיסקינד הגיע אלינו ל"ביקור בית" כשאיקס רק התחילה עם השיעול. הוא לא נראה כמו מי שבא לביקור. הוא לבש בגדים שחורים והחזיק תיק שחור קטן והיו לו משקפיים במסגרת שחורה. מיקס ואני הצצנו בו מפתח חדר הילדים שהיה בדיוק מול הסלון וראינו איך הוא שולף מתוך התיק הקטן השחור שלו לשונית ארוכה ושטוחה ודוחף אותה עמוק לתוך פיה של איקס. קיוינו שאיקס תגיד משהו או תסביר לנו שנבין, אבל איקס רק פערה את הפה ואת העיניים ודמעות ירדו לה בלי קול. איקס נראתה מסכנה מאד עם הפה הפעור, וכשהרופא שלף סוף סוף את הלשונית מהלוע שלה, היא פרצה בשיעול נורא כזה, שדוקטור זיסקינד קפץ אחורנית ונחת עם ברכיים כפופות. כמו תלמיד גרוע לבלט שמנסה לעשות "פלייה". הקפיצה המפתיעה הזאת כמעט גרמה למיקס ולי לפרוץ בצחוק, אבל במקום זה התחלנו לבכות, קצת בגלל שריחמנו על איקס וקצת בגלל שפחדנו מדוקטור זיסקינד וממה שהוא עלול עוד לעולל גם לנו. דוקטור זיסקינד לחש משהו לאמא שליוותה אותו לדלת ויצא עם התיק שלו. לא הבנו מה הוא אומר, חוץ מהמילה "שפריץ", אבל אמא התחילה לבכות בקול רם מיד אחרי שהלך.

הדבר הכי מפחיד אצל דוקטור זיסקינד היתה המילה "שפריץ". כששמענו אותה בפעם הראשונה, בביקור הקודם שלו, במחלה הקודמת שלנו – באנגינה, או בסקרלטינה או באבעבועות רוח, כי תמיד היינו חולות יחד ומדביקות זו את זו – זה נשמע כאילו הוא מציע להשפריץ עלינו משהו, וגרגרנו מצחוק עד שדוקטור זיסקינד הוציא מהתיק השחור שלו מזרק זכוכית גדול ומחט ענקית. הכרנו את המזרק והמחט, כי אמא הייתה אחות והמון אנשים, בעיקר גברות, היו באים אלינו הביתה בשעות שונות, ומסתגרים עם אמא בחדר האוכל. יכולנו להציץ מהמרפסת, דרך חרכי התריס, בשקט בשקט ומבלי להתגלות, ולצפות בנשים הגדולות שמפשילות את שולי השמלות שלהן ומשתרעות על הספה, ובאמא שהייתה משפשפת להן במרץ ובעדינות את הטוסיק, תוקעת בזריזות את המחט הגדולה, וחוזרת ומשפשפת עד שהן היו מחייכות: "לא הרגשנו כלום," ומשלמות והולכות.

מהמזרק של אמא לא פחדנו, גם לא מהמחטים. הם נועדו לגברות ואנחנו אהבנו להסתכל כשאמא הייתה מדליקה אש כחולה בכלי זכוכית קטן ומכשפת בתוכה מחטים אחוזות במלקחיים עד שהיו נעשות אדומות ולוהטות. אמא אמרה שזה חיטוי, מחטאים את המחטים שתהיינה סטריליות ולא תגרומנה ל"אפצס" לפציינטים ולפציינטיות – המון מילים זרות שהיו קשורות כנראה לחטא או לחטאים. הפעולות האלה של אמא, הקצובות והמרוכזות, היו כמו כישוף, גם השפשוף. את המחטים הישנות היינו תוקעות בטוסיק של הבובה מימי וכשאבא הביא לנו מבית החולים שלו מזרקי זכוכית משומשים, חזרנו על טקס הזריקות של אמא, ומימי, הבובה התינוקת שלנו, אמרה בעזרתנו "תודה, לא הרגשתי כלום".

אבל ה"שפריץ", המחט והמזרק של דוקטור זיסקינד, נועדו לנו. זה היה ברור עוד בסוף הביקור הראשון שלו אצלנו, במחלה הקודמת, או לפני הקודמת. כשהוא הוציא את המזרק הגדול שלו, שלשתנו צרחנו כל כך שאמא, ביחד עם הדוקטור, תפסו אותנו, אחת אחת, והחזיקו אותנו, חזק, ממש בכוח, שלא נזוז. דוקטור זיסקינד פשוט תקע את הזריקות, בלי שפשוף ובלי ליטוף ואנחנו, כל אחת בתורה, נשכנו וניסינו לתלוש לו את המזרק וקראנו לאמא שתציל אותנו אבל היא צעקה שזה כלום ושנפסיק עם ההיסטריקה ושככה לא מתנהגות בנות של אחות. וכשהוא גמר, המבט שלו היה קשה וראו שהוא ממש ממש לא אוהב ילדים למרות שקוראים לו דוקטור זיסקינד. זיסקינד, כמו שאמא הסבירה לנו, פירושו בגרמנית "ילד מתוק". אבל באזנינו הצליל נשמע רע ומר.

הפעם, דוקטור זיסקינד רק אמר את המילה "שפריץ" והלך, אבל אחרי שהוא עזב אמא עוד המשיכה לבכות כי נורא נבהלה. הרופא אמר, כך אמא אמרה בבכי, שצריך באמת לתת לאיקס זריקה ולנו אסור אפילו להתקרב אליה כי זו מחלה מסוכנת, ואסור בשום אופן שנידבק. מיקס ואני נדבקנו קודם כל מהבכי של אמא וכשאמא נתנה לאיקס זריקה, נדבקנו גם מהזעקות ומהצרחות שלה ומהמילים הלא יפות שצעקה לאמא. כמעט כל היום אמא השאירה אותנו, מיקס ודריקס, סגורות בחדר הילדים, אבל בערב, כשאיקס התשושה נרדמה בסלון ואבא הקריא לנו סיפור במיטות, גם אנחנו כבר התחלנו להשתעל. אמא דווקא נרגעה לגמרי ופתחה חדר חולים, כמו שהיא אמרה, והיא ואבא התרוצצו בינינו, בין המיטות, דואגים ומתלחשים ביידיש ומשקים אותנו תה בכפית ומחליפים מצעים מיוזעים ושמים עוד כרית, אפילו כרית רכה, על הכרית הקטנה שלנו ו"איקס, יופי, תנשמי לאט" ו"מיקס, תשתי את התה, זה יעזור" ו"דריקס, תרדמי, הכל בסדר", ואנחנו כל הלילה רק השתעלנו והשתעלנו והשתעלנו – – –

השושנה ישנה בעמידה

בבוקר, אמא החזירה את איקס עם המיטה שלה לחדר ילדים כי הרי שלשתנו כבר היינו חולות מסוכנות. אמא לא העזה להזמין שוב את הדוקטור זיסקינד, אולי כדי שלא יכעס עליה שעברה על ההוראות שלו ושבגלל זה איקס מיקס דריקס נדבקו. מיקס ואני הרווחנו כי לא היה מי שירשום לנו עוד "שפריץ". במקום זה, אמא הביאה לנו, בין שיעול לשיעול, כל מיני משחקים שלא הכרנו: מסגרת עץ עם מסמרים ורצועות בד שקולעים בהן מפיות קטנות, ומשחקי הרכבה , ואפילו משחק חדש שהגיע בחבילה האחרונה מאמריקה: מין משקפת מרובעת וגלגלון שטוח עם שקופיות זעירות – אף פעם לא ראינו דבר כזה. אמא אמרה שקוראים לזה ויאוגרף. עקבנו אחריה כשהכניסה את הגלגלון לתוך המכשיר ונעמדה מול החלון הצרפתי בחדר ילדים, סוחטת את הידית הזעירה של המכשיר כלפי מטה פעם אחר פעם ומשמיעה קולות התפעלות. אחר כך היא הסבירה לאיקס איך המשחק פועל ויצאה להכין מרק עוף.

מיקס ואני עקבנו אחרי איקס שבחנה במבט רציני את המשחק החדש, הרימה אותו מול האור, עיניה צמודות לזגוגיות המשקפת וידה סוחטת את הידית הקפיצית ע-ד למטה. "אוי" היא קראה בהתפעלות ועל פניה הסמוקות מחום נראה צל של חיוך התפעלות. שוב ושוב היא סחטה את הידית, שחררה אותה לאט לאט, בזהירות, והשמיעה בין שיעול לשיעול קריאות קטנות. בגלל שהיא הייתה החולה הראשונה בינינו וראינו ושמענו כמה היא סבלה, לא העזנו לזרז אותה וחיכינו וחיכינו שהיא סוף סוף תסיים ותיתן גם לנו. בסוף היא הורידה את המשקפת ומיקס חטפה אותה והסתכלה גם היא באור. "זה סרט!" היא צעקה. שוב ושוב היא סחטה את הידית ושחררה בבת אחת, הקפיץ משמיע קול חבטה. "אוף, לא רואים טוב!" היא קראה ובלי רצון העבירה את המכשיר לאיקס לתיקון. איקס הזיזה את הגלגלון הנה והנה, החזירה למיקס ואמרה: "לאט, תשחררי לאט". לקח הרבה זמן עד שמיקס גמרה לראות שוב ושוב ולספר שוב ושוב כל מה שראתה במשקפת: "הנה הכלב… הוא שומר על הילד…  הם שוכבים על הסלע…" הסתכלתי דרך החלון הצרפתי של חדר ילדים וראיתי רק את הגג של הבית ממול. לא היו שם לא ילד ולא כלב ולא סלע וחשבתי שאולי מיקס ממציאה כי למיקס הרי היה דמיון מאד מפותח כמו שאמא אמרה. אבל כשמיקס סוף סוף מסרה לי את המשקפת והרמתי אותה מול האור והצצתי דרך העיניות, צללתי, ממש נפלתי בבת אחת לתוך מקום כל כך קרוב שאפשר היה ממש לגעת ולהרגיש הכל, וכל כך רחוק כאילו עפתי לסוף העולם.

ילד יפה, עם שיער בהיר ועיניים צלולות, בערך בגיל שלי, חיבק כלב שעיר וגדול. שניהם היו חיים לגמרי והכלב היה דומה כמו שתי טיפות מים לכלבה לאסי של אורי ודני השכנים שלנו, הכלבה שלפעמים הרשתה לי לרכב עליה. אבל הכל היה גם זר ורחוק כל כך מירושלים, אפילו האור היה שונה. ראו שהילד הזה אוהב את הכלבה שלו. הם שכבו על סלע ענק, ממש כמו הסלעים בימקא על שפת הכינרת, סלע אפור, עגלגל, ששימש להם כמחבוא. סחטתי את הידית הקטנה ושניהם, הילד והכלב הציצו מעבר לסלע . למטה, בתוך ערוץ נחל יבש שנראה כמו בדרך לאילת, רכבו אינדיאנים על סוסים והסתכלו למעלה. זה יהיה מאד מסוכן אם הם יגלו את הילד ואת הכלב, אבל בתמונה הבאה ראו את הקאובואים שעמדו כנראה על סלע עוד יותר גבוה. הידית קפצה לי כשהחלפתי תמונה וראיתי הכל כפול: אינדיאנים וקאובואים, ולא היה ברור בכלל מה קורה, אבל כשהעברתי תמונה בלחיצה קלה, הקאובוי כבר חיבק את הילד וליטף את הכלב וכולם, כלומר הקאובוי והילד חייכו בתוך שדה רחב עם דשא . שוב ושוב העברתי תמונות ושוב היו שם הילד והכלב והאינדיאנים והסכנות והקאובואים והחיבוק – אולי זה בכלל אבא של הילד? אחר כך אמא חזרה ולקחה את המכשיר, את הויאוגרף, לשמור עליו, וסיפרה שלכלב קוראים רין טין טין וזה סרט מאמריקה והילד באמת משתתף במלחמה של הקאובואים באינדיאנים ושאם נתנהג יפה במחלה היא תביא לנו עוד סרטים.

אבא גם הביא לנו מתנות נפלאות מהמחסן של העבודה שלו בבית החולים: מכשיר לשמיעת דפיקות הלב, סטטוסקופ, כמו שאמא קראה לו, ממש כמו המכשיר של דוקטור זיסקינד, ומראה עגולה קצת סדוקה שמחוברת לרצועת עור חזקה ושאפשר להדק אותה סביב המצח ולכוון לגרון של השניה עד שרואים עמוק עמוק–  היה די נעים להיות חולות כשלא השתעלנו וכשהחום כבר קצת ירד. רוב הזמן אבא ואמא היו נחמדים וכמעט לא כעסו חוץ מאשר בערב כשכבר התעייפו ונמאס להם לטפל בנו ולרוץ ולהביא ולהיות נחמדים, בעיקר לאמא שכל היום טרחה סביבנו. איקס הייתה עדיין מאד חלשה ובגלל זה לא היו לה רעיונות ממש מוצלחים מה לעשות בשעות הרבות שבילינו לבד במיטות. למיקס היו דווקא הרבה רעיונות מעניינים, אבל הם לא התאימו לאיקס ולי, רק למיקס עצמה. המחלה התחילה להיות די משעממת וגם אמא כבר נשארה איתנו פחות וכעסה עלינו יותר.

ביום הרביעי או החמישי של השעלת, מיקס קמה מהמיטה. היא הייתה די חיוורת וגם נראתה רזה מאד, אולי ממהמחלה, והפיז'אמה כמעט נפלה ממנה. זה היה די מצחיק, בעיקר כשהיא התחילה להתאמן על כל מיני ריקודים שהיא המציאה. מיקס תמיד רקדה יפה. היא ואיקס למדו ביחד ריקוד אצל הרקדנית המפורסמת חסיה לוי, אבל איקס, למרות רגליה הארוכות והתנועות העדינות שלה, לא התקרבה למיקס בחן ובשלמות של הריקוד. בעצם איקס רקדה די רע – לא אמרו לה את זה אבל תמיד היללו את מיקס על הריקוד והדמיון שלה. בפורים, קצת לפני שחלינו, היא אפילו השתתפה בתהלוכת העדלאידע עם ריקוד השפן. על משאית גדולה בנו עץ שנראה ממש אמיתי ומיקס רקדה לפי המילים והמנגינה של השיר "לשפן יש בית". היא קיפצה בעדינות בין העץ לבין כרוב גדול שהיה הבית שלה, כלומר של השפן, וביד היא החזיקה גזר גדול וכתום מקרטון. את התחפושת תפרה לה אמא מבד פלנל רך ולבן, עם כובע קשור בסרט ורוד ושתי אזניים ארוכות ולבנות-ורדרדות כאלה שהיא חיזקה וחיברה לכובע עם חוט ברזל. לא היה דבר שאמא לא יכלה לתפור ותמיד היו לה המצאות ורעיונות, אבל הרעיונות הכי מקוריים היו למיקס.

"מכיוון שאני רקדנית", מיקס הודיעה כשהיא מחזיקה בגומי של הפיז'אמה, "אני צריכה בגד של רקדנית". איקס ואני עקבנו אחריה מהמיטות. מיקס פתחה לרווחה את הדלת שלה בארון הבגדים. הבגדים שלה היו דחוסים זה על זה, לא כמו הבגדים של איקס שהיו תלויים או מקופלים מאחורי הדלת שלה, בסדר מופתי. "אני צריכה שמלה לרקדנית, עם קצוות מתנופפים", הודיעה מיקס ושלפה מתחת לערימת הבגדים את השמלה האדומה עם הנקודות הלבנות ותחתונית הקלוש, השמלה שמיקס בחרה לעצמה מהחבילה האחרונה מאמריקה ושאמא תיקנה והתאימה לה. היא מדדה את השמלה במבט, אחר כך הניחה אותה בזהירות על הרצפה, הלכה למטבח וחזרה עם המספריים הגדולים של אמא. בריכוז עצום היא גזרה את המכפלת. "לשמלה של רקדנית אף פעם אין מכפלת ישרה", היא ענתה למבטים התמהים והמבוהלים שלי ושל איקס, והמשיכה לגזור לפי דוגמת המשולשים שקבעה לעצמה. היא הרימה את השמלה והתבוננה בעצמה בראי שבדלת הארון, די מרוצה למרות שהמשולשים נראו יותר כמו זנבות שמוטים. מיקס המשיכה לנעליים. "רקדנית צריכה חור לבוהן", היא אמרה וגזרה. החורים לבוהן היו בהתחלה קטנים מדי לטעמה, אחר-כך לא נראו שווים בשתי הנעליים ובסוף היו גדולים מדי ואת זה כבר היה קשה לתקן, אבל מיקס הייתה מרוצה, או כך לפחות היא אמרה, מביטה בסיפוק בתוצאה במראה.

כשאמא חזרה הביתה ונכנסה לחדר, היא ממש צרחה מכעס והפליקה למיקס כמה מכות רציניות בטוסיק למרות שהיא הייתה חולה, ואיקס ואני שתקנו ושמחנו שאנחנו ילדות טובות ואולי גם חשבנו שהגיע למיקס. ואחרי שמיקס גמרה לצרוח ולקלל, ואחרי שאמא נתנה לה כל מיני עונשים, ואחרי שאמא הלכה לישון על הספה בחדר האוכל ונזפה בנו שנהיה שקטות ואוי ואבוי אם נפריע לה לנוח – אחרי כל זה מיקס הסתכלה באיקס ובי ואז, פתאום, התנפלה על הבובה מימי, תלשה לה את הראש וגם את השמלה הרקומה, הרביצה לה וקרעה לה חור בבטן וכשאיקס ניסתה להציל את הבובה מידיה, מיקס קיללה אותה וקראה לה "כלבה מנומרת". השתרר שקט די מפחיד בחדר ילדים. "כלבה מנומרת" היה שם גנאי שהילדים בחצר נתנו לאיקס בגלל הנמשים שלה. אף פעם לא קראנו לה בשם הזה, אפילו כשרבנו. איקס סבלה נורא מהנמשים ולא עזר שאמא תמיד אמרה לה שפנים בלי נמשים זה כמו שמיים בלי כוכבים.

מימי הייתה אמנם הבובה של שלושתינו אבל היא הייתה אהובה במיוחד על איקס שאימצה אותה כמו בת. כשאמא קנתה אותה מאיזו אישה שהגיעה מיבשת אירופה, הראש שלה היה עשוי חרס ותוי הפנים היו עדינים מאד, עבודת יד כמו שאמא ציינה בידענות. למימי הייתה צפצפה בבטן והיא ידעה לאמר "מאמי" כשנדנדו אותה. באחד הריבים הקודמים שלנו מימי נפלה, הראש שלה נשבר וגם אצבע אחת, ואמא קנתה ראש מגומי וחבשה את היד של מימי ואפילו התאימה לה שמלה רקומה בחוט ירוק מאחת החבילות מאמריקה. אבל הפעם מיקס ממש הגזימה. היא השליכה את מימי ואת הראש שלה לעבר איקס, שחיברה את הראש למקומו וישבה בשקט במיטה, מחבקת את הבובה.

כשאבא חזר מהעבודה אמא לא יכלה אמנם להתלונן שהפרענו לה לנוח אבל הלשינה לאבא על מיקס ועל השמלה והנעליים והבובה. אבא ואמא דברו המון זמו ביידיש. מיקס ואני כבר ירדנו מהמיטות והסתובבנו בבית אבל איקס נשארה במיטה עד הערב, שומרת על מימי ומטפלת בה. בערב אמא נתנה לאיקס מתנת ניחומים – פנקס ועפרון קטן. איקס הייתה כבר בכיתה ב' וכבר ידעה לקרוא ולכתוב. אפילו תורה היא כבר למדה. אמא אמרה שזה פנקס משאלות סודי. אבא, שכבר גמר לכעוס על מיקס, הסכים לקרוא לנו סיפור: "ערב, חושך, הולך לו דני הקטן לבד ביער…" רגע לפני שנעצמו לי העיניים ראיתי את איקס יושבת במיטה, עם מימי והפנקס בחיקה.

הרבה שנים אחר-כך, אחרי הסיפור הזה, אמא סיפרה לי שבאותו לילה, אחרי שאיקס נרדמה, היא לקחה את הבובה מימי לתיקון. כשתפרה את הבטן הקרועה שלה, האצבעות שלה חשו בחתיכת נייר שהייתה תחובה בתוך הבטן של מימי, ליד הצפצפה שאמרה "מאמי". אמא שלפה את הנייר. זה היה דף שנתלש מפנקס המשאלות הסודי שאמא נתנה לאיקס באותו ערב, ובו היה כתוב בעפרון:

נא אל רחום וחנון

נא אבקשך

מלא נא את בקשתי:

בבקשה הורד מפני עבדך

את הנמשים אשר לא נותנים מנוחה.

רבות עמלתי להורידם

ולא עלה הדבר בידי

ואתה ה', רק אתה ה' היקר

יכול להורידם מעלי.

בבקשה הורידה נא אותם

נא הורידה, נא, נא, נא

*

עוד על עבודות של נעמי יואלי

ארבעה סוגים של זיכרון – על השולחן, עבודת כיתה מאת נעמי יואלי על פי סיפורים של אידה פינק

כל אחד תופס איבר אחר – מג'יוטו עד נעמי יואלי

****************************************************************************

ושוב תזכורת – בנובמבר הקרוב ייפתח

קורס הסבה לאמנים מכל התחומים שרוצים לעשות תיאטרון בובות אמנותי ותיאטרון חזותי לילדים

אנחנו מחפשים את הטובים ביותר. ההרשמה נמשכת 

***************************************************************************

Read Full Post »

העניבה

סיפור מאת סופי קאל
תורגם בעקבות הפוסט הזה של מירי שחם (הסדרה כולה מומלצת והיא עדיין בעיצומה)

ראיתי אותו לראשונה בדצמבר 1985, בזמן שהִרצה. רק דבר אחד פגם בהופעתו המושכת: העניבה שלו היתה מכוערת. למחרת שלחתי לו בעילום שם, עניבה חומה צרה. מאוחר יותר ראיתי אותו במסעדה; הוא ענד אותה. לרוע המזל היא לא התאימה לחולצה שלבש. באותה פעם, במסעדה, לקחתי על עצמי להלביש אותו מכף רגל ועד ראש. החלטתי לשלוח לו פריט לבוש אחד כל שנה בחג המולד. ב1986 הוא קיבל זוג גרבי משי ירוקים; ב1987 אפודה שחורה מצמר אלפקה; ב1988 חולצה לבנה; ב1989 זוג חפתים מוזהב; ב1990 זוג תחתוני בוקסר עם הדפס של עצי חג מולד; לא כלום ב1991; וב1992 מכנסיים אפורים. יום אחד כשאגמור להלביש אותו, אשמח לערוך איתו היכרות.

 

וכמה מילים על הסיפור הזה, האופייני לסופי קאל:
* באקראיות ובשרירותיות של בחירת הפרוייקט.
* בהפיכת כל מחווה לשיטה, למשחק.
* בחד-צדדיות – היחסים שלה עם בן הזוג הם בינה לבינה, בינה לבין האמנות שלה.
* בנטרול הרגש (בהמשך ובהשלמה לסעיף הקודם), אשר משחרר את הצד המשחקי, ומאפשר לה למשל להפוך כיוון: בדרך כלל, קודם מכירים מישהו ואז מתחילים לקנות לו מתנות לחג המולד. קודם נקשרים למישהו ואז מנסים לשפר אותו.
* בחפציות (לא חפצים טעונים וחסרי תחליף, אלא חפצים רגילים של חברת צריכה).

סופי קאל, העניבה

 

זה הסיפור השמיני של קאל שאני מתרגמת. קדמו לו שמלת הכלולות, החתונה החלומיתהנעל האדומה,  טלסטר, הסדיןהקינוחהדלי. וביחד עם סעודת הפיות ועם הסיפור המוזר שלה עם פול אוסטר – מסתמן מין פורטרט מצטבר של סופי קאל והזדמנות לנסח אותו.

כמו אמני מושג ומיצג אחרים קאל מטשטשת בעקביות את הגבול בין החיים לאמנות, ועם זאת היא גם לגמרי ייחודית ונבדלת מאמני מיצג אחרים שעליהם כתבתי. אין בה קבין של שמאניות כמו במרינה אברמוביץ', היא לא דקדוקית ומהפכנית כמו ויטו אקונצ'י, לא עתידנית-טכנולוגית כמו לורי אנדרסון או סטלרק, ולא צורנית-סימטרית כמו רבקה הורן. היא לא מתעסקת בגוף כמו כל האמנים האלה. הגוף הוא אישי מדי בשבילה, קתולי מדי (וגם בחילונית המוחלטת של אקונצ'י, יש הד של מרטיריות ומיסה). סופי קאל מעדיפה מטונימיות, כלומר חפצים. 

וההעדפה הזאת קצת פוגמת בטוהר המושג. האמנות המושגית הלא נולדה במחאה על תרבות הצריכה והחומרנות, וקאל במהלך "מקולל" ואיפכאי (אפשר להגיד כך?) מבססת את יצירתה על "סחורה", על חפצים משועתקים חסרי הילה כפי שהיטיב לאבחן ולטר בנימין. והיא עושה זאת בלי התנצלות ובלי גינוי, במין שוויון נפש שהוא כפי שלמדתי לאחרונה, המפתח האולטימטיבי ל"קוּליוּת". וקאל היא אכן התגלמות השיק, גם בזכות ההומור המנוכר שלא מחמם את העבודות (חלילה!) אבל מוסיף נגישות וקלות דעת מתעתעת.

בעצם היה אפשר לשייך את עבודתה לפופ ארט, בגלל השיכפול והתיעוד של מוצרי תרבות, חוסר אבחנה בין חומרים גבוהים ונמוכים והזיקה לשיווק, פרסומת ותקשורת המונים. אבל גם כאמנית פופ סופי קאל היא קצת "מקולקלת". הגישה שלה אדישה ועניינית מדי. ההזדהות שלה עם העולם הזה לוקה בחסר (והפופ ארט מזדהה גם כשהוא נגוע באירוניה). היא לא מתלהבת מהקפיטליזם כמו ג'ף קונס למשל, שמשכיל אמנם לתבל את סגידתו במידה של טראש מודע, ליצנות ונופך דו-משמעי. החפצים הם פשוט המגרש שבו היא מתנהלת, שבו רובינו מתנהלים במידה זו או אחרת; דלי פלסטיק אדום, קינוח פשוט של בננה ושני כדורי גלידה, מדריך טלוויזיה, נעל, עניבה (הסדין הרקום הוא בבחינת החריג שמעיד על הכלל). אלה החפצים שעל שמם נקראים הסיפורים. ואלה גם החפצים שהוצגו בתערוכה, שבה החפצים היו (כביכול?) העיקר. הדיסק שבו הוקראו הסיפורים בלווי מוסיקה של לורי אנדרסון, שימש כסיור אודיו מודרך.

סופי קאל - טקס יום הולדת 1984

בהמשך לתמונה שלמעלה – החפציות אינה מוגבלת לסיפורים כמובן. פרוייקט טקסֵי היום הולדת למשל, הוא אחד משיאיה: ב1980 החליטה סופי קאל לערוך בכל שנה ארוחת יום הולדת, שאליה יוזמנו אנשים במספר המדויק של גילה, כולל זָר אחד שייבחר על ידי מי מאורחיה. היא לא השתמשה במתנות אלא שמרה אותן בסידרת ויטרינות זהות, אחת לכל שנה. (לא מזמן יצא בעברית "האורח המסתורי"  ממואר של גרגואר בוייה שהיה האורח הזר באחת הארוחות האלה, ותודה למתרגמת אביגיל בורשטיין ששלחה לי את הלינק).

חצי שולחן ארוחת יום הולדת של סופי קאל (הפורמט האורכי של הבלוג קטע את המחצית השנייה)

וודו וחפצי מעבר

סופי קאל של "העניבה" אינה זקוקה לבן זוג בשביל מערכת יחסים. היא מסתפקת בחפצים שלו כמו בוודו. אלא שבוודו החפצים הם רק תחנה, הצינור לאדם, והוודו של קאל הוא כמו נרות חנוכה – שלא להשתמש בו אלא לראותו בלבד. ובמקרים אחרים (למשל "הדלי") זה הפוך: החפץ דווקא נטען על ידי מערכת היחסים, וקאל דווקא משתמשת בו כדי לנתק אותו את הקשר. היא הופכת אותו למין חפץ מעבר. זה נשמע מצחיק, אני יודעת, אבל מסתבר שהכי "מפגר" והכי מתקדם הם לא רק הכי רחוקים אלא גם הכי קרובים במעגל, ואולי דווקא המנגנון הקדום והילדותי הזה שעליו מבססת קאל את יצירתה, הוא שמחמם את הסיפורים ומאפשר לצלוח את הניכור.

סופי קאל היא אמנית של פני שטח; של הטריוויאלי והנגלה והמשועתק. במקום לבכות או להתהפך על משכבה היא מתנתקת. הסיפורים שלה "מקראיים" כמעט בתמציותם, קאל מקמצת ברגשות לטובת פעולות וחפצים. מה שבולט במיוחד בגלל החזות האוטוביוגרפית והגוף הראשון. הסיפורים הם מעין כלי קיבול עם תגית של הֶקשר (לפעמים באורך של סיפור שלם) ורִיק שאליו נשאבים הרגשות של הצופה-קורא.

העוצמה של העבודות נמצאת במתח בין הגלוי לסמוי, לכל אותם חלקי נפש שנקטעו-ננטשו-הוחלפו במשחק. הנתק נותן תחושה של מוות שמעמעמת את הברק הפופי של העבודות ומטילה צל של פיכחון וניכור ואפילו תחושה של סכנה, כי המשטח שעליו היא מתפקדת בענייניות כזאת הוא דקיק ומי יודע מה נמצא מתחתיו.
 

לינקים לסיפורים נוספים של סופי קאל – בגוף הפוסט.

עוד על חפצים יומיומיים והילות: על העולם העצוב והבלוי והמתעתע והמשובש והמצולק והמגובב והעתידני והמואר והמלא יופי של יורם קופרמינץ

 

סופי קאל (משמאל) ובתיה קולטון באחד מירידי הספרים בפריס

ובלי שום קשר – מה שמצאתי ולא ידעתי: במהלך כתיבת הפוסט הצצתי לספרון של טניה ריינהרט "מקוביזם למדונה" וקראתי:

שוויטרס המציא לעצמו גיבורה, אנה בלומה … וכתב עליה יצירות רבות. על כריכת אחד מספרי אנה בלומה כותב שוויטרס: "על הכריכה תמצאו טחנות רוח, ראש, קטר הנוסע אחורה ואדם התלוי באוויר. משמעות הדבר היא שבעולם שבו חיה אנה בלומה, ושבו אנשים מהלכים על ראשם, טחנות רוח מסתובבות וקטרים נוסעים אחורה – בעולם הזה קיים גם דאדא."
 

Read Full Post »

לשועי

סיפורו של אִיבָר

תרגמה מרית בן ישראל

אדם ושמו אִיבָר שהה בחצרו של המלך אייסטיין. אִיבָר היה איסלנדי בן טובים, אדם נבון ומשורר מחונן. המלך הוקיר אותו מאד, כפי שיתברר עוד מעט.
לאִיבָר היה אח בשם ת'ורפין שאף הוא נסע לנורווגיה והגיע לחצרו של המלך אייסטיין. ת'ורפין נהנה מן הפופולריות של אחיו, אבל עד מהרה התעייף מלהיות אחיו של, ומן התלות במעמדו של אִיבָר. בסופו של דבר מאס בחיי החצר והחליט לשוב לאיסלנד.
לפני שנפרדו ביקש אִיבָר מאחיו למסור לאישה בשם אוֹדְני בת-יון שתחכה לו ולא תינשא לאיש, כי רק אותה הוא אוהב מכל הנשים.
ת'ורפין הפליג לאיסלנד והגיע בשלום. הוא החליט לחזר אחרי אוֹדְני ונשא אותה לאישה בעצמו. כעבור זמן לא רב הגיע גם אִיבָר לאיסלנד. כששמע את החדשות הרגיש שאחיו עולל לו כאן תעלול אכזרי. מדוכדך מאד הוא חזר לנורווגיה שבה נהנה מחסדו של המלך כמו תמיד.
עם הזמן החריפה מצוקתו של אִיבָר עד שגם המלך הבחין בה וזימן את אִיבָר לברר את מקורה.
"כששהית עמנו בעבר נהגת לשעשע אותנו בדבריך השנונים. איננו מציגים את השאלה בגלל החשש שפגענו בך, ואתה נבון מכדי להיפגע מעלבון דימיוני. האם אתה מוכן לספר לנו מה מעיק עליך?"
"את מה שמעיק עלי, אדוני, איני יכול לספר," אמר אִיבָר.
"אם כן, ננחש," אמר המלך. "האם יש כאן מישהו שנוכחותו פוגעת בך?"
"לא, אדוני, לא זה הדבר," אמר אִיבָר.
"האם אתה חש שאנחנו מכבדים אותך פחות ממה שהיית רוצה?" שאל המלך.
"לא, אדוני, לא זה הדבר," אמר אִיבָר.
"האם יש משהו שראית בארץ זו ושבו אתה חושק?" שאל המלך.
אִיבָר אמר שלא.
"הניחוש נעשה קשה יותר," אמר המלך. "האם ישנה פה אחוזה שהיית רוצה לקבל?"
אִיבָר אמר שלא.
"האם יש אישה בארצך שלך שאליה אתה עורג?"
"כן," אמר אִיבָר.
"אם כן הסר דאגה מלבך," אמר המלך. "כשהאביב יחזור תסע לאיסלנד. אנחנו נצייד אותך בכסף, ונשלח מכתבים חתומים בחותמת מלכותית לאפוטרופסיה. איננו מכירים איש שלא ירצה להענות למילותינו הידידותיות או לאיומינו המלכותיים, ולהשיא לך את האישה."
"זה בלתי אפשרי, אדוני," אמר אִיבָר.
"לא," אמר המלך, "זה לא בלתי אפשרי, אנחנו נלך אפילו יותר רחוק, וגם אם היא כבר נשואה אנחנו נשיג אותה בשבילך, אם זה מה שאתה רוצה."
"זה יותר מסובך מזה, אדוני," אמר אִיבָר. "האישה כבר נשואה לאחי."
"עלינו לחשוב על משהו אחר, אם כן," אמר המלך. "אחרי חג המולד אנחנו נצא למסע מלכותי ואתה תצטרף אלינו. אתה תפגוש המון נשים מקסימות, ולמעט אלו שבגופן זורם דם מלכותי – נשיג לך כל אחת."
אִיבָר אמר, "אדוני, אני עצוב מדי בשביל הפתרון הזה. בכל פעם שאני רואה אישה יפה אני נזכר בזאת שאני אוהב ויגוני מוכפל."
המלך אמר, "אם כן ניתן לך את הכבוד ואת האחוזה שאותם הצענו קודם, תוכל להקדיש את עצמך לניהולה."
"אני יותר מדי מדוכא," אמר אִיבָר.
"אם כך ניתן לך כסף," אמר המלך, "כדי שתוכל להפליג לאן שתרצה."
אִיבָר סירב גם לזה.
"בעייתנו מחמירה," אמר המלך. "ניסינו כבר כל מה שאנחנו מכירים. נותרה רק הצעה אחת, פחותה בהרבה בהשוואה להצעותינו הקודמות, אבל קשה לנחש מה יועיל. בוא אלי כל יום אחרי שמפנים את השולחנות, כשאיני עסוק בענייני המדינה, ואני אדבר איתך. אנחנו נשוחח על האישה הזאת עד שלבך יירגע, כמה שתרצה, אני אקדיש את זמני לכך. לפעמים סִבלו של אדם פוחת כשהוא יכול לדבר על כאבו. ואני גם מבטיח לך שלעולם לא תיפרד ממני בלי מתנה."
"כן, אדוני, זה מה שהייתי רוצה לעשות," אמר אִיבָר, "ואני מודה לך על ההתחשבות."
ומאז, בכל פעם שהמלך התפנה מענייני המדינה, הוא היה מדבר עם אִיבָר על האישה. התוכנית עלתה יפה. פצעו של אִיבָר החלים מוקדם מכפי שקיווה; שמחת החיים והעליזות הישנה שבו אליו.
והוא נשאר עם המלך אייסטיין.

*

לסיפורו של אודון – עוד סיפור איסלנדי שתרגמתי מאותו מקור

*

Read Full Post »

בעקבות הפוסט שלי על פצפונת (של אנטון) כסופי קאל של היְלדוֹת אני מתרגמת עוד סיפור קצרצר, הפעם סיפור ילדות של סופי קאל.

הנעל האדומה
מאת סופי קאל

אַמֶלי ואני היינו בנות שתים עשרה. בימי חמישי אחר הצהרים היו גונבות מחנויות כלבו. כך נהגנו במשך שנה, עד שאמה התחילה לחשוד. כדי להפחיד אותנו היא טענה ששוטר אחד גילה אותנו ודיווח לה על מעשינו. רק בזכות גילנו הצעיר קבלנו הזדמנות נוספת. הוא יפקח עלינו עין, ואם נפסיק לגנוב הוא ישכח מהעבר. בשבועות הבאים היינו עסוקות בתהייה מי מהאנשים סביבינו היה השוטר הסמוי. מרוב נסיונות להתחמק ממנו, שכחנו לגנוב. הדבר האחרון שגנבנו היה זוג נעלים אדומות, גדולות מדי למידתינו. אַמֶלי שמרה את הנעל הימנית, ואני שמרתי את השמאלית.

הסיפור היה הטקסט שנלווה לחלק הזה בתערוכה

שלוש הערות (שהן אחת)

"בימי חמישי אחר הצהריים" – ההעדפה של קאל לסדר ולכללים קבועים (על חשבון האתיקה) ניכרת כבר בילדות.

שוטרים וגנבים – הבילוש מחליף את הגנבה כמעט בלי משים. כלומר הגנב שווה ערך לבלש – לא הגנבה (העבירה, האתיקה) העיקר אלא המשחק.

מחיאת כף היד האחת – הגנבה כעיסוק מופשט, מנותק מכל צורך. זוג הנעליים (הגדול מדי, ממילא) מחולק לשניים בניגוד לכל היגיון, כמו במשפט שלמה. או אולי בהיגיון חדש, מסוג אחר.  

סיפורים נוספים של סופי קאל באתר: בפנטזיות שלי אני גבר (הדלי),  חלומה של נערה (הקינוח),  שני סיפורים על מוות (טלסטר, הסדין), בנאלי, רדיקלי, או טרגי, שני סיפורי כלולות של סופי קאל (שמלת הכלולות, החתונה החלומית)
וכמו כן – המקרה  המוזר של פול אוסטר וסופי קאל, ובמידה מסוימת גם – מה למדתי מפצפונת של אנטון? (או סופי קאל של הילדוֹת)


תוספת מאוחרת בעקבות התגובות – הנעליים האדומות של פינה באוש:
קטע מתוך עבודת הווידאו "קינת הקיסרית".
הנעליים האדומות מופיעות בין 2:19 – 3:05, אבל שווה לראות את כל הרצף המכיל כמה דימויים מרתקים.

Read Full Post »

באוגוסט 1997 מלאו 20 שנה למותו של אלביס פרסלי. כיוון שממילא גרנו באמריקה החלטנו לנסוע לממפיס-גרייסלנד.  בעיקר בגלל תופעת החקיינים שתמיד ריתקה אותי. מכרינו האמריקאים עיקמו את אפם ושאלו בזהירות אם אנחנו מעריצים של אלביס. כשהגענו לשם הבנו למה: מלבדנו ומלבד צוותי טלוויזיה היו שם רק מעריצים, והם היו שונים לגמרי מהאמריקאים שהכרנו. 

אלביס הלך לעולמו ב16 לאוגוסט. לכבוד יום השנה ה32 שיחול ביום ראשון, אני מעלה כאן את רשימותי מאותה נסיעה וכמה מהתמונות.
 

ערב ראשון בממפיס. אנחנו מגיעים למלון ומיד יוצאים. יש לנו כרטיסים למסיבת ריקודים במרכז החקלאי בוולנט אבניו 777. אנחנו מוצאים את הרחוב בקלות ונוסעים לאורכו, חולפים על פני בתים קולוניאליים עם הרבה עמודים לבנים, שמתחלפים בהדרגה בבתים הרבה יותר צפופים ומתקלפים. המון שחורים יושבים על המרפסות כמו בתל אביב של ילדותי. עד מהרה גם המראה הזה מתחלף באזור תעשייה סתמי. לפני שאנחנו מגיעים ל777 שם הרחוב משתנה. אנחנו ממשיכים עוד קצת בתקווה שהוא יחזור. אבל הוא לא. ליד סטודיו סאן מתגודדים עשרות חלכאים בלגים לבושים בחולצות צהובות זוהרות. אלביס הקליט כאן, או משהו. מתברר שהמרכז החקלאי נמצא בקצה האחר של וולנט.
אנחנו חוזרים על עקבותינו. יוצאים מהעיר. אין יותר בתים. כמעט חושך. הגשם מתגבר. המרכז החקלאי נמצא בשומקום. זה מבנה ענקי שמיועד לתערוכות חקלאיות. הגג מורכב מלוחות זכוכית, כמו חממה. אנשים חסרי כרטיסים טיפסו אליו והם מתבוננים בנו עכשיו מלמעלה, מתוך החשיכה. הגשם ניתך בפראות עליהם ועל הזגוגיות. אנחנו מקבלים שי עם הכרטיסים: משקפי שמש זולים בסגנון אלביס. 
המבוא כמעט חסום על ידי צלמים שמתקהלים סביב בחורה צעירה בעלת שיער גולש. ממפתח גופייתה מציץ ראשו המקועקע של אלביס. הצלמים שואלים אם אפשר לראות את כולו. היא חושפת שד ומצחקקת – קצת במבוכה, קצת בקוצר רוח וקצת בסלחנות ובידידותיות, מחכה שהמצלמות יגמרו להבהיק.
יש כאן בוודאי כמה אלפי אנשים, אבל אין תחושה של צפיפות. הלבוש מאד אקלקטי, נע בין נעלי נשף משנות החמישים עד נעלי זהב צבועות ביד, מגפי ויניל לבנים, נעלי ספורט ורגליים יחפות. השולחנות מקושטים בצבעי הדגל האמריקאי. האווירה מאד נינוחה. לא כועסים שמסתירים, לא דוחפים. מי שרוצה רוקד. חבורה של יפנים אוחזים ידיים ומתנועעים סביב השולחן שלהם. הם מפסיקים כדי למחוא כפיים למוסיקאים שעולים בזה אחר זה על במה קטנה, מעין אי במרכז האולם. כל הזמרים חקיינים של אלביס. גם הנשים.

זוג אמריקאי קשיש יושב לימיננו: שניהם רזים מאד, מכובסים ולא מגוהצים, כלומר מגוהצים אבל מקומטים כאילו היו יותר מדי זמן במזוודה. האישה צולעת. רגל אחת שלה פונה חזק פנימה. מקל ההליכה שלה מקושט בסרטים לבנים וּורודים ושושני פלסטיק. הצליעה פחות מורגשת כשהם רוקדים, היא מתפרשׁת כמו צעד ריקוד. הם מתעלמים מבנם המבוגר שמתנהג קצת כמו תלמיד שובב. אולי הוא קצת מפגר. יש משהו היצ'קוקי בשלישייה הזאת. עוד יושבים לשולחננו כמה רווקים רוסיים וזוג בגיל העמידה: הוא קצת שמנמן אבל מטופח, שופע חיוניות וחושניות, והיא בשמלת קְלוש – קמים לרקוד. הם טובים. הוא מסובב אותה ומכרכר סביבה בנעליו השחורות והמחודדות. היא נעניית לכל תנועה. די דומה לזיון הריקוד שלהם. במרחק מה מהם רוקד זוג זקנים באלגנטיות מושלמת צ'יק-טו-צ'יק. זה נראה כמו טנגו על אף המוסיקה האלביסית. אולי זה הביחד שלהם, התיאום המושלם והכמעט גרוטסקי. הם מאד רציניים. אני נתקלת במבטו כמה פעמים ומחייכת. הוא לא מחזיר חיוך. כשנהיה צפוף על הרחבה הם עוברים לרקוד בצד. הם לא מעוניינים בקהל, ולא-לא-מעוניינים. הם קשובים רק אחד לשני ולעוד משהו שאני לא יודעת.

אנשים בכלל לא מרבים לחייך. יש הרבה זרים מכל העולם, אנשים קשי יום מאיזו רפובליקה נידחת עם בלונדיניות מחומצנות. מעמד פועלים כמו באנגליה, אמריקאים מסוג שלא הכרתי: בלי ציפוי. החגיגיות לא מסתירה את העצב. רבים לבושים בבגדים סקסיים מדי: שמלות צמודות, חשופות וקצרצרות, מגפיים גבוהים. אחרים לבושים בבגדים של פיקניק משפחתי: מכנסים קצרים וטריקו עם הדפס של אלביס. כל מיני ראשים של אלביס. מתחת לקומת האדם יש "קומת" אלביס שלמה על מאות חזים ובטנים. הראשים הקצת יותר גדולים מן הרגיל נראים ענקיים בגלל הגובה; ויש גם חולצות/וסטים/שמלות/חליפות שעליהם מרחפים אלביסים קטנטנים, איקרוסים עם גיטרות נוצצות. גשם של אלביסים נושר ולא מגיע לרחבה. ויש כאלה שמכוסים בכמויות עצומות של סיכות אלביס גדולות וקטנות זוהרות ומנצנצות, מרחוק הם נראים כמו חתיכות קזינו רוקדות.
הקהל מלא אלביסים, מכל הגילים והמינים. אלביס לבן ואלביס שחור. יש אפילו גמד אלביס. הראש הגדול שלו עם פאות הלחיים מציץ מעל לשולחן. אלביסים חסרי שיניים עם פיאות נוכריות. אלביס ילד מצועצע מטפס על אחד השולחנות. עושה פוזות לצלמים מכל העולם. נעליו מעלות גלים במפה. 

נ' מצא מיד את האלביס הכי מטופח והכי מצוחצח להצטלם איתו

על שולחן סמוך חולֶשֶׁת זקנה קטנה מחומצנת וחסרת שיניים. מטפחת ורודה זוהרת קשורה לשערה. היא לובשת חולצת כפתורים לבנה. כשהיא קמה לרקוד נגלית חצאית קְלוש בצבע ורוד עז עם אפליקציה של כלבלב קשור בחוט כסף מנצנץ. חגורת החצאית מגיעה עד חזהּ. על ברכה הימנית כרוכה תחבושת אלסטית כחולה. לרגליה נעלי ספורט. המאהב שלה קם איתה. הוא צעיר ממנה בהרבה (אם היא כבת שבעים, הוא בשנות השלושים המוקדמות), לא גבוה, אבל מוצק ושרירי. שרוולי הטי-שירט שלו מגולגלים נוסח ברנדו הצעיר. שפמו שחור. יש לו הבעה אחת, רצינית. בלוריתו השחורה המבריקה והנוקשה מסורקת לאחור חוץ מקווצה אחת שמשתרבבת על מצחו. בובולינה (כך אנחנו קוראים לה מיד) מתקינה אותה מדי פעם. מסביב לשולחן יושבים בני משפחתה של בובולינה, דמויות כנועות ומטושטשות. היא נצמדת אל הג'יגולו שלה, מפשילה את החצאית, מסתחררת ומקפצת בכוח של צעירה, של ילדה אפילו. ריקוד אחרי ריקוד. היא לא מתעייפת.
אלביסית צעירה מאוסטרליה עולה עכשיו לבמה. היא שרה משירי אלביס מלווה בלהקת נשים. לפניהן היה אלביס שוויצרי ואלביס צרפתי, אלביס יפני ואלביס הילד שעשה את כל השטיקים. כמו גדול.
כמעט בכל אחד כאן יש משהו מאלביס – בגד, או תנועה, משהו בקול, או באינטונציה, ולפעמים רק תיאטרליות מסוימת, או פאות לחיים, אבל זה לא באמת משנה. האנשים פה שולטים בכל פרט. הם כמו תיבת תהודה לאיתות הקלוש ביותר. רובם זוכרים אותו אישית, לפי הגיל הממוצע.
 
למחרת בבוקר במלון, רצף של אי הבנות. אני מורעבת. מגשים עמוסים בטוסטים וכדי מים חולפים על פנינו בדרך לצוות הטלוויזיה שיושב בשולחן הסמוך; אנשים ונשים רזים עם מצלמות ומכשירי הקלטה. חדר האוכל ספון עץ כהה עם כל מיני מפלסים מיותרים, חלונות גדולים שאי אפשר לפתוח, אולי כפולים. החוץ נראה רחוק. באחד ממפלסי הביניים עגלת נירוסטה עם דייסות, בשרים וביצים מטוגנות. אני לא אוכלת את כל זה. מחכה ללחם או משהו. המלצרית אומרת שהכל יגיע. אבל לאט לאט אני מבינה שזו הבטחה כללית שאין לה שחר. משהו כמו יהיה בסדר, בלי שום כוונה קונקרטית. אני רעבה חסרת אונים כמו בחלום. א' מתרגז. נ' מנסה לעודד. מתישהו אני פורצת בבכי. המלצרית נבהלת, מנסה לברר מה הבעיה. אני אומרת לה "אל תדאגי, את עובדת נורא קשה". מרגע שהגענו היא מתרוצצת עם מגשים כבדים, מבשלת מה שצריך, מפנה כלים, גובה כסף. מלצרית נוספת, צעירה יותר, שחורה, משתרכת לה בין השולחנות משועממת, חולמנית. המלצרית המבוגרת מתעקשת, מבררת, מביאה לי את מבוקשי. אבל א' כבר כועס, קם מהשולחן. משאיר אותי עם הטוסטים העשויים מדי. בסוף מתברר המפתח לאי-הבנה. יש שני סוגי ארוחות. אם היינו מזמינים את הארוחה האישית היו שואלים אותנו מה אנחנו רוצים.
 

 

התור בכניסה לגרייסלנד הולך ומתארך. החומות עשויות מאבנים לא גאומטריות, צהבהבות-ורדרדות כמעט ירושלמיות, וכמו קרעי מגילות (פַּלִימְפסֶסט) הן מכוסות בשכבות על שכבות של מילות אהבה שכתבו המעריצים. עוד מעט ייפתח השער למי שרוצה לעבור על פני הקבר. מועדון המעריצים הראשון של אלביס עורך טקס קצר. המארגנים לבושים בפשטות, עומדים בשורה על הבמה הקטנה. כל אחד ניגש למקרופון ומקריא מתוך דף כמו בבית ספר. מדי פעם מושמע שיר של אלביס. הרמקולים מצפצפים. לאף אחד לא איכפת. בסוף כולם שרים "אני לא יכול שלא להתאהב בך", שרים ובוכים.

אלביס שמן אחד שעומד לפנינו בתור, מוחה את עיניו בצעיפו האדום. אלביס שני מסתיר את דמעותיו במשקפיים כהים. שלישי שר וגועה בבכי. קודם גירשו את האלביס העלוב שניסה לחבור אליהם, לשיר איתם ולעשות פוזות לצלמים. הוא זריז. נמצא בכל מקום. את משקפי השמש הוא מחזיק ביד מקופלים. גם ביום. אני חושדת שהוא לא רואה כלום דרכם. כמה שעות מאוחר יותר כשנחזור לאוטו נראה אותו צועד במהירות, שקוע במחשבות, הסרבל האלביסי שפשט תלוי על זרועו עטוף בניילון.

שתיים לפנות בוקר. התור לקבר עוד ארוך מאד, מתפתל בקפלים ארוכים כמו מעיים מסודרים. האנשים מאד סבלניים. הנהלת האירוע מאד חמה ואישית. המעריצים בוטחים בה. כלום לא בוער. אנחנו מתבוננים באנשים. מישהי לבושה בבגדי אלמנות מוגזמים. ולא רחוק ממנה ליצנית ססגונית, מממשת את הצד הילדותי של אלביס. (הבית עצמו נראה קצת כמו פנטסיה של ילד שזכה בפיס. צבעים עזים והמון טלוויזיות בכל מקום). אחדים נושאים מתנות קטנות. וכמעט כולם נושאים נרות, לבנים או מקושטים.

שתי בחורות לידינו פותחות כסאות חוף. פורשות מגבות אלביס, שולחנות לילה קטנים, צידנית. אני שואלת אותן מה הן מכינות, "מקום לשבת!" הן עונות פה אחד. איש מוצק ואדום-לחיים סוחב עם צלב ענקי שכתוב עליו "ישו אוהב אתכם". הוא מתראיין לתחנת טלוויזיה, נשען אל הצלב הגדול. (נושאי צלב כאלה מסתובבים בכל מקום שבו מתכנסים אנשים. לפעמים מותקן גלגל קטן בתחתית הצלב, שלא יצטרכו להתאמץ). אלביס הילד גם הוא נמצא כאן עם אמו, מטושטש מעייפות, הוזה, מתחייך אלי ברפיון כשאני מצלמת. אמו שואלת מה כתוב על החולצה שלי. "יש מקום לשלום," אני מתרגמת. היא שואלת מאיפה אני. היא קצת מאוכזבת אני חושבת, שלא כתוב שם משהו על אלביס. לא רחוק נרדם ילד אחר, בפישוט זרועות באמצע הכביש, כמו על מיטה רכה. אנחנו הולכים ומתקרבים אל נושאי אש התמיד הניצבים משני עברי השער. הלפידים שלהם ארוכים וזקופים כמו כידונים. אחד מהם בתלבושת אלביס. האחר בבגדי יומיום. המעריצים מדליקים את הנרות שלהם באש התמיד. שביל של נקודות אור נע קדימה באיטיות אל תוך האחוזה, מתפתל לרגלי העצים המוארים באדום, צהוב, כחול וירוק. והרחק יותר, בחשיכה, רועים כמה סוסים. צלליותיהם מוסיפות שלווה וקסם לתמונה.

עוד זכרונות מאמריקה  (כולם איכשהו בעניין תרבות גבוהה ונמוכה)  

ידיים על גוף קשה 

אלביס פרסלי לנצח

אבא של סופרמן מכוכב קריפטון

אה, אה, אה, אה!

מלחמה ושלום (טולסטוי) בחמש דקות

תמונות אקסטרווגנטיות-קסומות-דקדנטיות מתחרות התחפושות של הגייז בניו אורלינס    

ובשולי הדברים: זהו גם הפוסט המאה שלי. דווקא אלביס. כך יצא. הגעתי לכאן לפני קצת יותר משנה, ואם הייתי יודעת איך זה לא הייתי מתמהמהת כל כך. הבמה, המיידיות, ובעיקר השיחה – כי זה מה שאני הכי אוהבת, לחשוב עם אנשים. הייתי צריכה לפתוח סלון ספרותי, אלא שצד המארחת מאד לא מפותח אצלי. וכמו שאמר לי ידיד יקר – בלוג זה אידאלי בשבילך. בלי להגיש, בלי לרחוץ כלים. ואני מוסיפה – בלי סלקציות, בלי לתאם, בלי אילוצים של זמן ומרחק. מי שרוצה מגיע. כי האינטרנט הזה הוא כמו מגפי ת"ק פרסאות ומכונת זמן בבת אחת.  

וזה גם הזמן שלכם להעיר הערות ולבקש בקשות. אין לדעת לאן זה יוביל. אבל לפני ואחרי הכל – תודה ענקית לכולכם – לירדן, אורי ואילן רבי-המארחים, ולכל האורחים הגלויים והמוסווים, הסמויים למחצה (אלה שכותבים לי מיילים אישיים) והסמויים לגמרי, למזדמנים ולמנויים, לאלמונים ולאלה שהפכו לחברים יקרים. אתם משמחים אותי מאד. תודה.  

Read Full Post »

שלושה אירועים מכוננים במיתולוגיה הפרטית שלי; לא אירועים על-טבעיים (היו גם כאלה, אבל זה כבר שייך לפוסט אחר) אלא לגמרי ריאליסטיים. כולם התרחשו בסביבות גיל ארבע, באותו גן ילדים. אני מביאה אותם כאן גם בהמשך לויכוח שמתנהל פה לסירוגין, על רמת המודעות של ילדים. וגם בהמשך לשיחה שהתעוררה בעקבות כל אדם שמתבגר הוא הרוצח של ילדותו.
זוהי הוריאציה שלי לפרוייקט הבלוגרים של אורי קציר מ
אפלטון, שינוי קל (?) של כללי המשחק. לא תחנות תרבות, אלא תחנות תודעה.
שניים מהזכרונות כבר הופיעו ברומנים שכתבתי ואני מעתיקה אותם לכאן כלשונם. השלישי רואה אור בפעם הראשונה.

*
הזיכרון הראשון מופיע בספרי "אסור לשבת על צמות" (הספריה לעם, עם עובד 1996). הוא כתוב בגוף שלישי. נתתי אותו לדמות המכונה בשם "הצמות" (במלרע) על שום צמותיה הארוכות.

היו בגן שלה שתי חברות שקראו להן דייזי ומרים. הן היו יפות, טובות-לב, וגדולות ממנה כמעט בשנה וחצי. על פי ההררכיה הבלתי-כתובה של הגן הן נחשבו לנסיכות, והיא נחשבה לאזרחית מן השורה, אחת הפחותות. לדייזי היתה צמה בצבע דבש כהה שהמבוגרים קראו לו שטני, ו"הצמות" בלבה החרימה את המלה הזאת, שצלצולה וגם הצבע שרמזה עליו דמו מדי ל"שתן". מרים היתה גבוהה, וכהה באיזה אופן נעים במיוחד, כמו צל בשעת הצהריים.
פעם, לקראת חג החנוכה, צירפו הגננת ועוזרתה את השולחנות, ארבעה-ארבעה. בצומת של כל רביעייה הניחו השתיים צנצנות עם צבעי גואש מדוללים במים. הילדים קבלו דפים גדולים. הם עמדו מסביב וצבעו. לכל צבע היה מכחול משלו, שחזר לצנצנת אחרי השימוש. "הצמות" זכרה שהצהוב התלכלך כי מישהו הכניס אליו בטעות את המכחול של השחור וכל השלהבות וטיפות השמן יצאו בצבע ירוק חאקי. שלא כמנהגה, מלאה הגננת עוד צנצנת בצהוב, כדי שהילדים לא יצטערו. דייזי עמדה בפינת השולחן. היא בדיוק גמרה לצבוע בירוק, וכשמתחה את עצמה להגיע לצהוב החדש – לא נזהרה, וקצה צמתה החליק על כתפה ונגרר בירוק של הציור. היא פרצה בבכי תמרורים, משוכנעת שמעכשיו תהיה לה צמה ירוקה, או שיצטרכו לגזור לה.
לאחר זמן-מה "הצמות" נכנסה לשירותים. מול הכיור הקטן עמדה דייזי, פניה אדומים ומבריקים מדמעות, כמו תפוח נחמד. ראשה היה מושפל, אבל היא לא התאפקה והציצה בראי, ביגון מהול בסקנות. מרים היתה לצדה. בידה השמאלית אחזה שפופרת קטנה מפלסטיק כתום שקוף, ששימשה לאחסון כדורים של תרופות, והושאלה בוודאי מפינת הרופא. היא שטפה את הקופסונת ביסודיות, מילאה אותה במים צלולים, טבלה בה את קצה הצמה, נדנדה אותה קלות עד שהמים נצבעו ירוק, הוציאה, סחטה בעדינות, שפכה את המים, הדיחה את השפופרת היטב, כמו עקרת בית קטנה, ומילאה אותה שוב במים צלולים.
"הצמות" ראתה מיד שזה לא יעיל. הרבה יותר פשוט לפתוח ברז, ולשים את הצמה בתוך הזרם. היא כמעט אמרה להן, אלא שפתאום הבינה מתוך כאב, שהן לא מיהרו. הצמה הפצועה היתה אביזר של קדושה בטקס של חמלה ואהבה, שהן ערכו לעצמן על רצפת השירותים המבוצצת. אור קרן מהן. יותר מכל הן הזכירה לה את התמונה שקראו לה פייטה, שהיתה תלויה בחדר הכניסה של המסיון, ובה ראו את נערם הרזה של הנוצרים שוכב פצוע פצעי מוות בזרועות אמו, שפניה רציניים כפני מרים, וגם שמה מרים. הן לא השגיחו בה, והיא לא העזה להתקרב, רק ידעה שהיא מציצה לתוך יופי שלעולם לא יהיה שלה. כשלא יכלה עוד לשאת את הבדידות – יצאה.

*
הזיכרון השני,  גם הוא בגוף שלישי, פותח את ספרי "טבע דומם" (סדרת ספ, הקיבוץ המאוחד 2005):

מתישהו בט"ו בשבט ציירו עצים. אחת הילדות שאלה אותה בדאגה איך צובעים גזע, אם ירוק זה הצבע הנכון. הן ישבו זו לצד זו, בפינת אי מרובע של שולחנות מחוברים במרכז הגן. כשלא נזהרו בִּרכיהן התנגשו. מן החלון הגדול נשקפו קצה ארגז החול ושני עצים דקים, קשורים למוטות. הילדה ששנאה שאלות טיפשיות, הצביעה עליהם ואמרה: אין לך עיניים? והשואלת הסתכלה עליהם בחוסר-בטחון ושוב שאלה: ירוק? והילדה נאנחה: את לא מסתכלת, באיזה צבע הגזע? וכשלא נענתה אמרה בחוסר סבלנות: נו, חוּם, חוּם, וקצת אחר כך ראתה שהשואלת בכל זאת צבעה את הגזע המלבני ואת שני הענפים הישרים שיצאו ממנו – בירוק בהיר של עלים.

ואני מוסיפה שהרבה ילדים נהגו לצבוע את הגזעים שלהם בירוק. אבל אותה ילדה ששאלה אותי והביטה בעצים שבחלון באמת רצתה לצבוע אותם בצבע "הנכון", ובכל זאת נכנעה בעל-כורחה לאיזו סמכות עלומה. ב"טבע דומם" כתבתי על הטריז שנתקע בין המילים לעולם, הסָפֵק הירוק שהרעיל מאז את כל החומים הבטוחים. אבל האמת היא שהטריז נתקע גם ביני לבין הילדים האחרים. והוא עדיין נמצא שם לצערי.

*

והשלישי:

בבניין שבו התגוררתי היה רופא ילדים, איש חביב לכשעצמו, שהאמין בחינוך אנרכיסטי (או משהו כזה). הוא ואישתו פשוט הניחו לבנם לגדל את עצמו: הם לא העירו לו ולא עצרו בעדו, גם כשזרק כדור בסלון של השכנים ושבר את כלי הסרוויס. אמו של הילד התחייבה לחנך אותו על פי העיקרון הפשוט הזה, אף שלא האמינה בו. והרגשתה לא השתפרה כמובן, כשהילד הפך לבריון של הגן. כל יום אחר הצהריים היא היתה אורבת לי בחדר המדרגות ושואלת איך הוא התנהג היום בגן. אם אמרתי שהיה ילד טוב היה זוכה בסוכריה.
הדיווחים שלי נטו לצד החסד, גם משום שריחמתי על האם שכל כך השתוקקה לשמוע מילה טובה על בנה, וגם משום שלא פעם עמד הוא עצמו מאחוריה ואיים עלי ב"שחיטה" אם אגיד את האמת.
יום אחד נפלה לי על הרגל מטחנת בשר. אין לי מושג מה עשתה מטחנת בשר בגן הילדים. זו היתה מטחנה כבדה, יצוקה מברזל, מאלה שמהדקים במין כליבה לשולחן, והיא נפלה לי על הבוהן וריסקה את הציפורן לתוך הבשר. ישבתי על כסא במטבח הקטן וחיכיתי שיפנו אותי לבית חולים. הפצע היה נורא וכל הילדים ריחמו עלי. הם נכנסו למטבח בזה אחר זה והביאו לי מתנות קטנות. אחרון נכנס הילד הבריון, ומעט מבוייש הוא שאל אותי למי אני רוצה שהוא ירביץ.
אמרתי: לאף אחד, תודה.
והוא אמר: לא, באמת, אל תתביישי. והציע לי כמה שמות שאת כולם דחיתי במבוכה.
בסוף הוא אמר שהוא ישמור לי את זה, אם מישהו ירגיז אותי בעתיד.
ואני זוכרת היטב שכבר אז, מִעמקי הכאב והרחמים העצמיים והמלכותיות הבלתי-צפויה – קלטתי הכל. את האבסורד, ואת האמפתיה והנדיבות שהניעו אותו; כוח הזרוע היה הנכס שלו. זה מה שהיה לו להציע. זה היה מצחיק ונוגע ללב. ואת מה שהבנתי ברגע ההוא על הגבול הנזיל בין טוב לרע ועל תמימות ומודעוּת, לא שכחתי עד היום.

קבלתי את הפרוייקט ממירי שחם ואני מעבירה הלאה לשועי רז, יורם קופרמינץ, טלי כוכבי  ועדינה טרולי בגעגועים גדולים לבלוג המחוק שלה  ובתקווה שתחזור לכתוב.

עוד באותו עניין

Read Full Post »

1. בטרפליי זה פרפר

האופרה "מדאם בטרפליי" מסתיימת בחרקירי. הגיבורה הצעירה והנבגדת קושרת מטפחת סביב עיניו של בנה הקטן, נותנת לו את דגל ארצות הברית, ונועצת סכין בבטנה. מדאם בטרפליי היתה אחת האופרות האהובות על סבי. כשהיה באיטליה, סיפר, ראה בצוע נפלא. הוא כתב עליו לסבתי מכתב של עשרה עמודים. היא לא שמרה את המכתב. לפעמים, בבוקר שבת הוא היה מתיישב על הפוֹטֵיי (כורסא), מסיר את משקפיו ומאזין לאופרה כשהוא מנצח ושר בקול דק, בעיניים עצומות. הייתי ממש צעירה כשסיפר לי את הסיפור בפעם הראשונה. אולי בגלל זה הוא מתקשר לי לכיפה אדומה. וגם בגלל הבטן החתוכה. או יותר נכון – בגלל הסתירה בין החיתוך המוצדק וההגיוני של בטן הזאב הרשע, לבין הפעולה המסתורית של מדאם בטרפליי נגד עצמה. אבל איך בדיוק היא עשתה את זה? שאלתי את סבי בתקווה לרדת לעומק העניין, מה ראו על הבמה? הוא אמר שלא ראו. היא עשתה את זה מאחורי וילון. זה היה השיעור הראשון שלי בהבדל בין סיפורי ילדים לסיפורי מבוגרים.

.

ציירה דוריס זדקורובה 15.12.1932 – 16.10.1944

 

2. משהו נחמד

אין לתאר שני אנשים שונים יותר ממני ומחמותי (אני קוראת לה כאן כך, לשם הקיצור, על אף שלא התחתנתי). ערב אחד לפני שנים רבות ביקרתי אצלה. זה היה כמה חודשים אחרי שחברו הטוב של אהוב לבי התאבד. כתבתי על כך במקום אחר. היא ראתה כמה אני מודאגת והציעה לי ללון בביתה. כששכבתי בין הסדינים המגוהצים על המיטה בחדר הילדים, היא אמרה: אל תחשבי על זה. תחשבי על משהו נחמד. למשל… – וכאן עצרה והתהרהרה לרגע, ולבסוף אמרה: על פרפרים, תחשבי על פרפרים.

רקמה אנה קלאוזנרובה, 23.7.1932 – 12.10.1944

3. נמר משחק בפרפר

כשקראתי לבני הבכור נמר קמה מהומת עולם. לא הבנתי על מה; תינוק לא יכול לקרוא לעצמו בשם, אז הוריו ממלאים את מקומו. אבל כל זה הוא ממילא זמני, עד שיעמוד על דעתו. אם לא ימצא חן בעיניו נקרא לו בשם שיבחר. זה לא הרגיע את המתנגדים. מישהי הרחיקה לכת וטענה שצריך לאסור את זה (בחוק?). התגובה החיובית היחידה הגיעה מיפן. חברי היקר הדס עפרת למד שם באותה תקופה גילוף מסיכות נוֹ ובובות בּוּנְרָקוּ. הוא ועמליה אישתו שלחו לי מכתב: "נמר שמשחק עם פרפר – מוטיב קבוע במחזות הקָבּוּקי. שניהם רכים, עדינים, שקטים ונועזים – אבל אחרת."

ציירה מרגיט אולריכובה, 18.6.1931 -16.10.1944

4. אין פרפרים פה

אוסף הציורים והשירים של ילדי גטו טרזינשטדט היה ספר יום השואה הפופולרי בילדותי, לצד יומנה של אנה פרנק. השם שניתן לו, "אין פרפרים פה", לקוח מאחד השירים. תמיד חשבתי שהפרפרים מסמלים את הקלות הצבעוניות והאופטימיות שנגזלו מילדי הגטו. לא מזמן למדתי במקרה, מכתבה בעיתון, שפרפרים ברגישותם הרבה מגיבים על כל הפרעה אקולוגית. היעלמותם היא האיתות הראשון של הטבע שמשהו נפגע.

תדביק מאת גוסטב צווייג, 31.7.1930 – 4.10.1944

כל התמונות מתוך "אין פרפרים פה"

*

Read Full Post »

Older Posts »