Feeds:
פוסטים
תגובות

Posts Tagged ‘סיפורים יכולים להציל’

על רגל אחת למי שהגיע רק עכשיו: אצל גוגול זה היה החוטם שפצח בחיים משלו ואילו אצל האחים גרים אלה האצבעות שקיבלו במה עד כדי ניתוקן הסמלי או הממשי מן הגוף ועד כדי הנפשתן. (וזה משנה, בטח, כי הגוף הוא המרחב שבו מתרחשת הנפש).

נותרו עוד שלושה מופעי אצבעות מתוך שבעה שהבטחתי. ועוד נראה לאן זה יוביל.

*

  1. כמו שושנה בין החוחים

"כל מיני פרוות" הוא אחד הסיפורים הפלאיים באוסף האחים גרים. הקלות והקסם החלומי ששורים עליו עומדים ביחס הפוך לכאב שבו הוא ספוג, ולא בכדי; הוא עוסק בגילוי עריות באופן הכי ישיר וחזיתי. הקדשתי לו שני פוסטים בעבר – הנערה שלא רצתה להינשא לאביה, וגם הנפש היא קוסמת גדולה – ואני מרשה לעצמי לדלג אל הסוף, שבו הגיבורה עובדת במטבחו של מלך. היא מסווה את יופיה בטינופת ובגלימת אלף פרוות. בכל פעם שנערך נשף היא מתרחצת ומסתננת לתוכו לבושה באחת משמלות האור שלה. בפעם השלישית עונד לה המלך בגניבה את הטבעת שהטילה לתוך המרק שלו. הוא מעכב אותה כל כך שהיא לא מספיקה להתלכלך כראוי, אצבע הטבעת נותרת צחורה ומסגירה את זהותה הנסיכית.

זה רגע יפהפה, הרגע שבו מתגלה האצבע הצחורה הענודה בטבעת מבהיקה בתוך שורת המקהלה המטונפת של אחיותיה. לחריגה מן הכלל יש עוצמה ריטורית ומוסיקלית, והלובן תמיד לבן יותר על דרך הניגוד. (עוד על אמנות החריגה מן השורה פה).

ארתור רקהאם, שלגיה ושבעת הגמדים. הלובן תמיד לבן יותר על דרך הניגוד.

ארתור רקהאם, שלגיה ושבעת הגמדים. הלובן תמיד לבן יותר על דרך הניגוד.

תוספת מאוחרת: אני לא יודעת מה יש באצבעות האלה, שמציף אצלי כל כך הרבה חומרים. אבל פתאום נזכרתי שבשטיחי הקילים יש מוטיב מסורתי של יד, ולפעמים באופן מפתיע, אחת האצבעות ארוגה בצבע אחר, והצבע השונה הוא סוג ספונטני של הנצחה (כמו לחרות את שמך על עץ) האורגת מנציחה כך איזו דמות מיוחדת שהיתה לצדה. זה ההסבר הרשמי.

ki

ובחזרה לאצבע של "כל מיני פרוות" – לרגע החשיפה יש צד סימבולי: הגיבורה נפרדת מזהותה המחתרתית כחיית אלף פרוות לטובת זהותה החדשה ככלת המלך – אין הבדל בין אלף פרוות לתשע אצבעות מטונפות, זה כמו שילדים סופרים: אחת, שתיים, שלוש, המון – ואי אפשר להתעלם מן האירוטיות של האצבע הרחוצה המעורטלת לעומת אחיותיה המושחרות. הטבעת הנענדת בטקס הנישואין מסמלת בין השאר את הנאמנות המינית, כשהאצבע (כמו בתנועה מגונה) מסמלת את אבר המין הגברי, והטבעת את אבר המין הנשי. וכבר הרחבתי על כך בסיפורים יכולים להציל, בפרק על סיפור המסגרת של "אלף לילה ולילה", שבו מאלצת חטופת השד את הגברים שהיא אונסת לתת לה את טבעותיהם. וכשהיא מסחררת על אצבעה בשחצנות את שללה, מחרוזת של חמש מאות ושבעים טבעות גבריות, היא מדגישה את ההיפוך המגדרי: "האצבע, המייצגת את איבר המין הזכרי, שייכת הפעם לאישה, והטבעות העגולות והחלולות הם הגברים ש'השחילה'."

מרט אופנהיים, שמש, ירח וכוכבים, 1942. גיבורת "כל מיני פרוות" מבקשת מאביה שמלות אור שמש, אור ירח ואור כוכבים בתקווה שייכשל ויוותר על הנישואין, וכשזה לא עובד היא מבקשת גלימת אלף פרוות ובורחת. לפי האינטואיציה העקשנית שלי הציור של מרט אופנהיים מתייחס למעשייה. ואם רוצים אגב, אפשר גם לקרוא לכלל יצירתה של מרט אופנהיים "כל מיני פרוות", אבל על כך בפעם אחרת.

מרט אופנהיים, שמש, ירח וכוכבים, 1942. גיבורת "כל מיני פרוות" מבקשת מאביה שמלות אור שמש, אור ירח ואור כוכבים בתקווה שייכשל ויוותר על הנישואין, וכשזה לא עובד היא מבקשת גלימת אלף פרוות ובורחת. לפי האינטואיציה העקשנית שלי הציור של מרט אופנהיים מתייחס למעשייה. ואם רוצים אגב, כשחושבים על כל עבודות הפרוות של מרט אופנהיים (כל ספלי הפרווה וכוסות הבירה עם ידיות הפרווה וכפפות הפרווה) אפשר גם לקרוא לכלל יצירתה "כל מיני פרוות", אבל על כך בפעם אחרת.

*

כלי שחמט שעיצב סלוודור דאלי, כמחווה למרסל דושאן (השחמטאי). רוב הכלים הם יציקות של אצבעותיו. המלכה היא יציקת אצבע של גאלה אישתו.

כלי שחמט שעיצב סלוודור דאלי, כמחווה למרסל דושאן (השחמטאי). רוב הכלים הם יציקות של אצבעותיו. המלכה היא יציקת אצבע של גאלה אישתו.

  1. אצבעות מתות מדברות

בסיפור "האדון הסנדק" מבקש אדם מזר גמור לשמש סנדק לבנו, ומקבל ממנו במתנה מי פלא שהופכים את הילד לרופא מפורסם. יום אחד מתחשק לו לרופא לבקר את סנדקו, אבל כשהוא נכנס לביתו מתרחשים דברים משונים: על גרם המדרגות מתקוטטים המטאטא והיעה ומרביצים זה לזה. לשאלתו איפה גר האדון הסנדק, הם עונים, "קומה אחת מעל." אבל בקומה הבאה הוא רואה רק המון אצבעות מתות מונחות, וגם אותן הוא שואל איפה גר האדון הסנדק, ואחת מהן עונה, "קומה אחת מעל." (וכך עונים לו גם הראשים מן הערימה בקומה הבאה, וגם הדגים המתים המיטגנים במחבת בקומה הרביעית, ורק בקומה החמישית הוא מציץ לחור המנעול ורואה את האדון הסנדק מעוטר בזוג קרניים ארוכות, וכשהוא נכנס סוף סוף לחדר מסתתר הסנדק מתחת לשמיכה…).

JOSEPH BARBACCIA מכאן===

JOSEPH BARBACCIA התמונה מכאן.

ואם נניח רגע לסיפור הרָווּי באימה חלומית ובאווירת ניוול משונה, לא משוללת הומור (שחור ויומיומי כמו של גוגול, ב"החוטם"), ספק משכנות עוני, ספק גיהנום או בית רוצח סדרתי. האצבעות המתות המדברות הן גלגול עצוב של האצבעונים ההרפתקנים מן הסיפורים "אגודלי" ו"נדודי אגודלוני".

כשראיתי את rhythm 10 (1973), עבודת הסכינים והאצבעות של מרינה אברמוביץ, מיד נזכרתי בקטע שבו מקפץ אגודלוני בין סכיני הקיצוץ של הנקניק (לחסרי סבלנות, האקשן מתחיל בדקה 1:15).

*

  1. הומונקולוסים* של כאב

* הומונקולוס היה איש זעיר שנברא באמצעים אלכימיים. כיום נקראת כך מפת איברי הגוף על קליפת המוח. כך נראה למשל ההומונקולוס התחושתי על פי ויקפדיה (בחיי. ישר מן האגדות).

sensory_homunculus

בסיפור "החתן השודד" מגלה נערה שחתנה משתייך לחבורת רוצחים קניבלים. היא מסתתרת ורואה אותם משקים עלמה ביין לבן אדום וצהוב עד שליבה מתפקע ואחר כך ניגשים לקצץ אותה. מכיוון שהם לא מצליחים להסיר את הטבעת מאצבעה הם קוצצים את האצבע כולה והיא מתעופפת, אבוי, ישר לחיקה של הנערה. איכשהו היא מצליחה לחמוק לביתה. כשהחתן מגיע לביקור היא מספרת לו מה ראתה בתור חלום שחלמה, עד שהיא מגיעה לאצבע הטבעת ושולפת אותה כראיה. וכך, על דרך הסינקדוכה (דימוי שבו הפרט מייצג את השלם, כמו למשל בביטוי "ביקש את ידה") "מצביעה" הנרצחת על רוצחהֹּ.

באוסף המעשיות של האחים גרים יש לפחות שני סיפורים אחרים שבהם מצביע מת על רוצחיו:

בסיפור "העצם המזמרת" הורג הגיבור את חזיר הבר שמציק למלך. אחיו הבכור מטביע אותו ונושא את בת המלך במקומו. אחרי שנים מוצא רועה צאן עצם קטנה ליד הנחל. הוא מגלף ממנה פייה לקרן, וברגע שהוא נושף בה הקרן מתחילה לשיר:

אהה רועה צעיר
בעצמותי נושף אוויר
אחי שהרגני
תחת הגשר קברני
למען נבלת חזיר
בת מלך וכבוד כביר.

ב"מן הערער" (סיפור מצמרר ומופלא) רוצחת אם מופרעת את בנה החורג, מבשלת אותו ומגישה לבעלה. אחותו הקטנה אוספת את עצמותיו במטפחת משי. היא יוצאת לחצר ומשתרעת מתחת לעץ ערער שענפיו מתנועעים כאילו מחא כף. ענן בוער עולה מתוכו ומתוך הענן פורחת ציפור יפהפייה ומתחילה לשיר:

אמי היא הרגתני
אבי הוא אכַלָני,
אחותי, מרלינכן הקטנה,
קִבּצה כל עצמותי,
במטפחת משי היא קשרתן,
תחת עץ ערער הניחה אותן
קיוויט, קיוויט, איזו ציפור יפה אני!

בסוף מסעה של הציפור, אגב, חוזר הקורבן לחיים.

גם העצם וגם הציפור הן הרבה יותר פיוטיות מאצבע הטבעת. על שירה של העצם הלבנה שורה איזו תוגה של בלדה. והציפור המזמרת נולדת מן הערער במין מופע פלאים אור-קולי. באצבע הכרותה מ"החתן השודד" יש משהו הרבה יותר נא וחשוף. הרבה יותר טרנטינו ודיוויד לינץ'. (ואני זוכרת גם במעורפל עניין שלם עם "אצבע הטבעת" ב"תוף הפח" של גינטר גראס, אני משוכנעת שזה קשור ל"חתן השודד". אם יש מישהו שזכרונו צלול משלי, הוא מוזמן להשלים את הפרטים).

לא שאין פיוט ב"חתן השודד", הוא פשוט נדחק למחוזות אחרים. למשל לשביל המוביל אל בית הרצח ובחזרה. החתן מסמן את הדרך באפר, ואילו הנערה שנתקפת פחד לא ברור זורעת אפונים ועדשים בדרכה, ועד שמגיע זמנה לחזור הם כבר נובטים ומסמנים לה את הדרך, שביל של חיים לעומת שביל של מוות.

אפשר לראות באצבע הטבעת של "החתן השודד" בובת אימים של תיאטרון בובות עכשווי (גיבורת הסיפור בתסריט הזה היא המפעילה). ואפשר לראות בה גם סוג של רוח רפאים אצבעונית.

יש משהו עצמאי ואוטונומי באצבעות; יותר מכל האברים אולי, מלבד אבר המין הגברי כפי שהראה ויטו אקונצ'י במיצג Trappings (1971), כשישב עירום בתוך ארון בקצה מחסן מבולגן מלא צעצועים, פיסות בד, ספוג ועץ, והלביש את אבר המין שלו בבגדי בובות ודיבר אליו כי "יש לו חיים משלו… הוא מספיק רחוק ממני כדי שאוכל לשוחח איתו." בבחירה של אקונצ'י במרתף ובארון יש משהו מן האשמה, האפלה והמסתורין הטוענים רבות ממעשיות האצבע שהזכרתי וגם אחרות באוסף האחים.

ציור אלכימי מן המאה החמש עשרה.

ציור אלכימי מן המאה החמש עשרה.

תהליכים אלכימיים אוירו באופן סמלי, באמצעות ציורים של בני אדם קטנטנים בתוך כלים. וזה הוביל לאמונה ביכולת לברוא הומונקולוסים (ננסים שכאלה) באמצעים אלכימיים. במיתולוגיה היוונית מסופר על הטיטנית ריאה שכרעה ללדת, ובכאבה נעצה את אצבעותיה באדמה וכך נבראו הדקטילים, אנשי האצבעות. לפעמים יש לי הרגשה שזה קורה גם במעשיות. האלכימיה של הכאבים ומצוקות מייצרת, או אולי מותירה אחריה אצבעונים כאלה לעדות.

אייר וילהלם פדרסן, "אצבעונית" דווקא מסיפור של אנדרסן (דומה להפליא לתמונות של אמי בילדותה)

אייר וילהלם פדרסן, "אצבעונית" דווקא מסיפור של אנדרסן (דומה להפליא לתמונות של אמי הפעוטה)

*

עוד באותם עניינים

חיילים מתעלפים, או החיים והאמנות בראשי פרקים

מרחב של גברים שרועים באמבטיות ומשתעשעים בצמות כרותות

על 7 במיטה, לואיז בורז'ואה

*

Read Full Post »

זאת החתימה המופיעה בתחתית הכתובה של סב סבי.

כתובה-י1.

מזל ששלי לא כזאת ארוכה ומסובכת, כי ביום ראשון הקרוב אחתום על ספרי בדוכן עם עובד. עשיתי את זה רק פעמים ספורות מאז שהתחלתי לכתוב. זה די מביך לעמוד שם כמו פרח קיר ולחכות שיזמינו אותך לרקוד (ואין לי כישורי פלירטוט עם הקהל ובכלל).

אבל לסיפורים יכולים להציל עוד לא מלאו שנה, ולא פחות חשוב – הם הבטיחו להביא גם עותקים של אסור לשבת על צמות הקשה מאד להשגה בימים כתיקונם.

sipurim sal tarbut front

אסור לשבת

אז אם אתם רוצים הקדשה או סתם להגיד שלום, אני אהיה שם בדוכן של עם עובד בתל אביב, ביום ראשון הקרוב, ה9.6 החל משעה 20:00 (עד מתי עוד נראה). ואם אתם רוצים שאחתום על ספר שיצא בהוצאה אחרת, פשוט תביאו אותו לדוכן של עם עובד.

בקיבוץ המאוחד יצאו שלושה:

בנות הדרקון, ספר ראשון בטרילוגיה (ולכל מי שתהה והתייאש – אני בעיצומה של כתיבת החלק השני, וכמו שזה נראה עכשיו עד סוף השנה הוא יושלם!)

מתוך תהלוכת ההשקה שנערכה לחלק הראשון של בנות הדרקון

מתוך תהלוכת ההשקה שנערכה לחלק הראשון של בנות הדרקון

.

טבע דומם, רומן הילדות הכי עצוב ויקר ונידח שלי, שיצא בסדרת ספ של הקיבוץ המאוחד שערכה דנה אולמרט בשעתו.

כשדויד גרוסמן פגש את ויטו אקונצ'י שיצא בסדרת קו אדום אמנות של הקיבוץ המאוחד

accondaf*

קולה של המילה אזל מזמן. אין סיכוי למצוא בדוכן של הוצאת בבל, אבל ממש לאחרונה התגלו כמה עותקים אצל חברה יקרה. לרגע שקלתי למכור אותם מתחת לשולחן, אבל לא. אם מישהו רוצה לרכוש עותק – כתבו לי ואקשר ביניכם.

*

ואחרון חביב – אין לי מושג אם חפץ לב יימכר בדוכן של הוצאת כרמל. ובכל מקרה אפשר לרכוש אותו מתיאטרון הקרון

ילדה מחכה לעלה נושר, מתוך חפץ לב, יסודות תיאטרון הבובות האמנותי, איירה בתיה קולטון (זאת בעצם אני, מחכה בדוכן של עם עובד)

זאת אני, מחכה לכם בדוכן של עם עובד. (סתם. זאת ילדה שמחכה לעלה נושר, מתוך חפץ לב, יסודות תיאטרון הבובות האמנותי, איירה בתיה קולטון.)

*

אם כבר אז ארבע חתימות

ולרגל יום הגאווה והמצעד
תמונות אקסטרווגנטיות-קסומות-דקדנטיות מתחרות התחפושות של הגייז בניו אורלינס

*

Read Full Post »

ערב אחד, לפני שנים רבות, חלפנו א' ואני על פני דוכן צדדי של שבוע הספר. זה לא היה דוכן רשמי אפילו אלא מעין שולחן מתקפל של פיקניק שמאחוריו ישבו שני זקנים. מה שמשך אותי אחורה במין דאבל טייק קומי, היה מארז אדום של ספרים – כל כרכי אלף לילה ולילה בתרגומו (המופלא, המלבב והחושני) של יוסף יואל ריבלין. קנינו. ארגז האוצר הגיע בדואר כעבור כמה ימים וכבר בכרך הראשון מצאתי את "סיפור הנסיך המשותק", משובץ כמו אבן יקרה בתוך "סיפור הדייג".

שנים חיפשתי את הסיפור הזה. התגעגעתי אליו מילדות. לא זכרתי את הרצף, רק כמה דימויים צבעוניים שנחרטו לי בחודי מחטים בזוויות העין: זכרתי נסיך שהפך ממותניו ומטה לאבן מתייפח בתוך פאטיו יפהפה, בין ציפורים שרק רשת זהב דקה מונעת מהן לפרוח ממנו. זכרתי אגם עם דגים בארבעה צבעים: לבן ואדום ותכלת וצהוב. זכרתי שהם היו פעם אנשים, וזכרתי טבחית שמטגנת את הדגים ופתאום נבקע הקיר ועלמה יפהפייה מגיחה ממנו ופונה אל הדגים המטוגנים למחצה, והם מרימים את ראשם ועונים לה, ואז היא הופכת את המחבת על האש וחוזרת לתוך הקיר. זכרתי שזה קורה שלוש פעמים, שבפעם השלישית מגיח מן הקיר כושי ענק שמרעים בקולו על הדגים. כל כך רציתי שזה יקרה גם לי. בכל פעם שהעוזרת המיתולוגית שלנו סימון היתה מבשלת ארוחת צהריים לאחותי ולי, הייתי משגיחה על הקיר בחשאי בתקווה שעלמה יפהפייה תצא ממנו, או אפילו כושי זועם שיעלים את השממון של חיי. (התודעה שלי היתה אוסף ניסוחים מליציים מתוך הספרים שבלעתי).

במפגש המחודש עם "סיפור הנסיך המשותק" התברר לי עד כמה ולמה אני מחוברת אליו בעשרות נימים ועורקים ושכבות של פרוזה ושירה. ואם לא כתבתי עליו עד כה, זה רק משום שלא ידעתי ממה להתחיל. וגם עכשיו אני לא יודעת. אני פשוט מתחילה. מהסיפור על הדייג שהערים על השד, סיפור שמוביל כמו מסדרון ל"סיפור הנסיך המשותק" אבל יש בו הרבה יותר מזה.  ולשם כך צריך לספר אותו מהתחלה.

ובכן, היה היה דייג עני שהיה משליך את רשתו רק ארבע פעמים ביום.

מתוך סרטו של פול אוסטר "עישון"

מתוך סרטו של פול אוסטר "עישון"

למה דייג עני משליך את רשתו רק ארבע פעמים ביום? ככה. אין הסבר. כמו אוגי, גיבור עישון סרטו של פול אוסטר (מהסיפור המוזר על פול אוסטר וסופי קאל) שמציב את מצלמתו מדי יום בנקודה קבועה ומתעד רגע אחד. השרירותיות הזאת מוסיפה גם לסיפורו של הדייג ממד מיצגי-משחקי-פילוסופי.

מתוך האלבום של אוגי, גיבור "עישון". כשאומרים לו שכל התמונות אותו דבר הוא עונה שכולן אותו דבר, אבל כל אחת שונה.

מתוך האלבום של אוגי, גיבור "עישון". כשאומרים לו שכל התמונות אותו דבר הוא עונה שכולן אותו דבר, אבל כל אחת שונה.

.

יום אחד הוא שולה נבלת חמור ואחריה כד מלא טיט ואחריו שברי זכוכית וחרסים, ולבסוף הוא דג קומקום כבד מנחושת קלל חתום בעופרת עם השבעות. הוא מסיר את החותם והופך את הקומקום. בהתחלה נראה שהוא ריק.

פתאום יצא עשן מן הקומקום ועלה עד לענני שמיים, והתפשט על פני הארץ; ואחר כך כשהגיע העשן לשיאו התעבה והתנער ונהפך לשד, ראשו מגיע לעבים ורגליו בעפר הארץ. ראשו ככיפה וידיו כמִזְרות ורגליו כתרנים, פיו כמערה ושיניו כסלעים, נחיריו כקנקנים ועיניו כמנורות ומבטו זועף ומפיץ אֵימות.

השד הנורא הזה הִמְרה כמסתבר את פי שלמה המלך. כעונש נכלא בקומקום והושלך לים, שם שהה אלף ושמונה מאות שנים. במאה השנים הראשונות הוא נשבע להעשיר את מי שיציל אותו, במאה השנים הבאות החליט לפתוח לו את כל אוצרות האדמה, בארבע מאות השנים הבאות נשבע להגשים לו שלוש משאלות. וכיוון שאיש לא בא – החליט לרצוח את מצילו ולתת לו לבחור רק את סוג המוות הרצוי לו.

החלק הזה של הסיפור היה תמיד מפוקפק בעיני. למה שיכעס על מי שהציל אותו? זה לא נשמע לי אמין עד שנסעתי לאיסלנד. ערב אחד עמדתי על הכביש בשומקום וחיכיתי לטרמפ. השמש עוד לא שקעה אבל הרוח התחזקה כל כך שהייתי צריכה להאבק כדי להשאר על שפת הכביש. במחצית השעה הראשונה תכננתי ליפול על צווארו של מי שיציל אותי, וגם במחצית השעה הבאה, אבל אחרי שחלף עוד זמן ואיש לא עצר לי התרתחתי והחלטתי להגיד למי שיעצור את דעתי על הרישעות האיסלנדית. ואף שהייתי מותשת מהרוח ומודאגת ממיעוט המכוניות, התחלתי לצחוק. כי קלטתי שאני מגיבה בדיוק כמו השד. בסוף עצרה לי משפחה מתוקה שעברה דירה ליישוב אחר. האוטו היה מלא רהיטים וארגזים והם טרחו שעה ארוכה על סידורם מחדש כדי לפנות לי מקום. עד שהסתיים התהליך הייתי שוב אסירת תודה אבל לא שכחתי את הלקח: האגדות (שצריך לקרוא להן מעשיות, אבל איך אפשר עם המעשיוּת הזאת) תמיד צודקות. בכל פעם שפקפקתי באמיתותן המציאות העמידה אותי על טעותי. פעם לא האמנתי שאפשר להתבלבל בין סבתא לזאב, סיפרתי על זה פה (והרחבתי מאד בסיפורים יכולים להציל), וזה קרה לי גם עם סיפור הארנבת והצב. לא האמנתי שצב ינצח ארנבת בריצה. זה נשמע לי כמו שקר חינוכי, מניפולציה חסרת בושה. רק כשהתחלתי ללמד בבית הספר לתיאטרון חזותי נוכחתי עד כמה זה שכיח. אני מכירה המוני צבים שהשיגו ארנבות (כלומר תלמידים עם כישרון קטן עד בינוני שהגיעו רחוק יותר מתלמידים עם כישרון ענק). ובחזרה לדייג.

הדייג והשד, אייר אדמונד דולק

הדייג והשד, אייר אדמונד דולק, לחצו להגדלה

שד אחר מאלף לילה ולילה שאייר דולק (הקודם לא נראה לי מפחיד דיו)

שד אחר מאלף לילה ולילה שאייר אדמונד דולק (הקודם לא נראה לי מפחיד דיו), לחצו להגדלה

.

השד מתעקש לרצוח את הדייג על אף המחאות והתחנונים והדייג מחליט "להערים עליו להשמידו." הוא משביע את השד בטבעת שלמה – שעצם איזכורה מעביר חלחלה בבשרו של השד – שיסביר לו איך ייתכן שגופו הענק נדחס לקומקום הקטון. השד ממהר להדגים והדייג פוקק את הקומקום בזריזות ונשבע שהשד יישאר שם עד יום הדין. השד המבועת טוען שזה היה בצחוק, והדייג אומר: "משקר אתה הבזוי שבשדים והמכוער והשפל שבהם," ונושא את הקומקום לים. השד קורא: "לא, לא," והדייג עונה: "הן, הן." הוויכוח מתחדש והדייג משווה את מה שקרה להם עם מה שקרה למשנה המלך יונאן ולחכם דובאן, ולבקשת השד הוא מספר את סיפורם (הבלשי-רפואי-ספיריטואלי עם ראש כרות מדַבֵּר וספר עם דפים מורעלים). גם גיבורי הסיפור מתווכחים, ואחד מהם מספר סיפור נוסף (על בז אהוב ששותה רק מספל זהב שתלוי על צווארו) כדי להוכיח את טענתו, ויריבו עונה בסיפור משלו (על אישה בצרה שמבקשת ממצילה להמתין לה רגע בזמן שהיא מחרבנת, ואז מתברר שהיא שדה). השיטוטים וההתפצלויות אופייניים להתנהלות הייחודית של אלף לילה ולילה, זה המקור לתחושת העושר והאינסוף המלווה את הקריאה. כתבתי על זה קצת בסיפורים יכולים להציל:

גיבור סיפורו של בורחס "גן השבילים המתפצלים" הוא טסוּי פן נציב מחוז יונאן, שזנח הכול כדי לכתוב רומן אין-סופי וכדי לבנות מבוך שבו יתעו כל בני האדם. במהלך הסיפור מתברר שהספר הוא המבוך. המספר שואל את עצמו באיזה אופן יכול ספר להיות אין-סופי, ו"נזכר" באותו לילה בעיצומו של אלף לילה ולילה, שבו מתחילה שהרזאד לספר את סיפור המסגרת, ומגיעה תוך כדי סיפורה לאותו לילה עצמו שעליו היא מספרת, וכך עד אין-סוף. למותר לציין שהאפיזודה כולה היא המצאה וספקולציה של בורחס (שתוֹלה אותה אמנם בפיזור דעתו של המעתיק), אבל לא בכדי הוא נזכר דווקא באלף לילה ולילה; כי בלי להיות "אוונגרד", כלומר, בלי לשבור את כלי הסיפור המסורתיים, אלף לילה ולילה הוא המקבילה הספרותית הקרובה ביותר למבוך.

הארכתי מאד. כבר לא נגיע היום ל"סיפור הנסיך המשותק", אז רק עוד כמה מילים על סיפור הדייג שנענה לבסוף לתחנוני השד ולהבטחותיו. השד המשוחרר בועט בקומקום ומעיף אותו לים והדייג משתין מרוב פחד. אבל השד רק צוחק ומוליך אותו למדבר. ושם, בתוך אגם, הוא דג ארבעה דגים: לבן ואדום ותכלת וצהוב. אם יביא אותם לשולטן הוא יגמול לו בעין יפה, אומר השד. הוא מתנצל על הדרך המוזרה שבה בחר להעשיר אותו; הוא כבר לא בעניינים… זה מצליח. השולטן משלם לדייג ארבע מאות דינר. הוא ממהר הביתה "כשהוא נופל וקם וכושל שוב, והוא מדמה בנפשו שחלום הוא." וזו רק דוגמית מן השפע שייפול לחיקו עד סוף הסיפור.

סיפור הדייג הוא בסך הכל הסיפור השני ששהרזאד מספרת, ולפיכך הוא עדיין קשור באופן ישיר למצוקתו של שהריאר (מי שלא מכיר את סיפור המסגרת של אלף לילה ולילה – הנה התקציר, לחצו להגדלה). הכעס על בגידת אישתו גרם לשהריאר לרצוח יותר מאלף נשים. הכעס הזה עדיין מאיים על חיי שהרזאד. היא מספרת כדי להציל את עצמה וגם כדי להציל אותו מכעסו. ולתוך הסיפור הקליל לכאורה על הדייג שהערים על השד היא מגניבה סיפור רציני על כעס.

השד זועם על אלף שמונה מאות שנות צינוק, מי יכול להאשים אותו. אבל הכעס לא מועיל. להפך. הוא רק מגדיל את אי-הצדק; הוא גורם לו לפגוע במי שעשה לו טובה (הדייג ששחרר אותו מכלאו) ובסופו של דבר הוא פוגע גם בעצמו. הכעס של השד מחזיר אותו לקומקום, כי כעס זה סוג של כלא, בין השאר. ומה מושיע אותו? נדיבות. השד ניצל בזכות נדיבותו של הדייג שחס עליו במקום לנקום בו, שגומל לו טובה תחת רעה. והנדיבות הזאת מתגלגלת הלאה ומצילה בסופו של דבר גם את הנסיך המשותק, אבל על כך בפעם הבאה.

*

עוד על כעס

"את תצטרכי כנראה לטפל בכל נסיך לגופו" (פרוייקט מרי דה מורגן)

בגדי הכעס והאהבה של יוקו אונו

יוקו אונו והכוסון

*

Read Full Post »

הכל על הספר, כולל:

ביקורות מאת – יאיר גרבוז (ידיעות אחרונות), שלומית כהן אסיף (הארץ ספרים), יותם שווימר (ynet), מוטי פוגל (עכבר העיר), יונתן אמיר (ערב רב), סיפור פשוט (החנות), לי עברון ועקנין, שועי רז.

ראיונות עם – מיה סלע (גלריה, הארץ), דפנה לוי (לאישה), דורי מנור ושרהלה בן אשר (גל"צ, ציפורי לילה מתפייטות), רותי קרן (מילים שמנסות לגעת)

פוסט מתעדכן

.

וזה מה שכתוב על הכריכה האחורית:

ספר זה עוסק באגדות: מעשיות עממיות מתוך "אלף לילה ולילה" והאחים גרים, בצד אגדות אמנותיות שכתבו הנס כריסטיאן אנדרסן, אוסקר ויילד וש"י עגנון.

ב"אלף לילה ולילה" יש ביטוי חוזר: בכל פעם שמישהו עומד לספר משהו מדהים, הוא מצהיר שאילו סיפורו היה "נחרט בחודי מחטים בזוויות העין, הוא היה למשל ולמוּסר לכל לוקח מוסר". היכולת הזאת, לחרוט סיפורים בזוויות העין, כלומר ללכוד משמעות בתוך תמונות רבות עוצמה, משותפת לשירה ולאגדות.

אגדות הן פנינים שנוצרו סביב גרגרי החול של המציאות. והן גם סוסים טרויאנים; הן מבריחות לתוכֵנו תכנים מורכבים בחסות הפשטות והתמימות. ספר זה מנסה לחשוף את התכנים האלה. ובד בבד הוא עוסק גם בתרבות; המעשיות נפתחות כמו דלתות אל תופעות שונות בקולנוע, בתיאטרון ובאמנות הפלאסטית: סרטים של היצ'קוק או קורוסאווה, התיאטרון האפי של ברכט, פסלי החפצים של פיקאסו, המיצגים החידתיים של יוזף בויס, ועוד ועוד. כי תרבות גבוהה אינה עניין מנותק ואקדמי אלא חלק מסְבך חי וגמיש שבו כל דבר קשור לכל דבר.

התצלום הנהדר על הכריכה הוא של לאה גולדה הולטרמן, מן הסדרה Orthodox Eros. רגע נדיר שבו צילום וציור ותיאטרון קורים ביחד, וגם – יהדות ונצרות, גבריות ונשיות, פעם ועכשיו, צווארון רמברנדטי וחולצת שבת. רואים את השכבות וגם את השלם החדש ביחד. וכך גם הספר: רב זמני ורב תחומי. ושמו כמו מדובב את הדמות בתצלום; מין מפגין חלומי או קבצן חגיגי שמחזיק קרטון עם מסר: "סיפורים יכולים להציל, תראו אותי."

אפשר לקנות את הספר בחנויות המובחרות או להזמין מעם עובד בהנחה גדולה.

.

עדכונים:

בקורת של יאיר גרבוז על "סיפורים יכולים להציל" (לחצו פעמיים להגדלה אם צריך). פורסם בידיעות אחרונות, 9.11.2012

*

לבקורת של יותם שווימר, ynet  "פירושים שהם פלאים."

*

ובקורת של מוטי פוגל, עכבר העיר "בפרשנות הנהדרת של בן ישראל ל'כיפה אדומה' טמון פוטנציאל להצלה ממשית מאד של ילָדוֹת." אמן ואמן (וגם – עד שקראתי את הביקורת לא ידעתי שהספר עוסק "ביחס בין כפייה לשחרור" ומצד שני, כל החיים שלי זה על היחס בין דיכוי לחירות.) לחצו להגדלה.

*

שלומית כהן אסיף במוסף ספרים של עיתון הארץ: "ספר המסות של הסופרת־אמנית מרית בן ישראל הוא חגיגה רב־תחומית ועל־זמנית…" להמשך הקריאה

*

לי עברון ועקנין משמחת את לבי.

*

יונתן אמיר כותב על הספר בערב רב*

הגישה הרב-תחומית ניכרת גם בספר הנוכחי, שמצליב ללא הפסקה בין הסיפורים לתופעות תרבות אחרות, פורם קישורים וטווה אותם מחדש. בן ישראל נודדת מסיפורי האחים גרים לקולנוע של אקירה קורסאווה, מעגנון לשיחות בין הבמאים אלפרד היצ'קוק לפרנסואה טריפו, לתיאטרון של ברטולד ברכט, לשירתה של יונה וולך, למקרא ולברית החדשה, לפילוסופיה, למחול וכמובן לניתוחים קודמים של אגדות עם, ובמיוחד כאלו שנעשו ע"י פסיכואנליטיקאים בכירים שהיא מזכירה בהרחבה, רגע לפני שתציע פרשנות חלופית המציגה את היומרה הפרשנית-מדעית של עבודתם במערומיה.

* זהירות מהפיסקה האחרונה של אמיר שמכילה ספוילר גדול! (ואיך, איך הוא לא הזכיר את הפרק הגדול על יוזף בויס שכל יצירתו נטועה בעולם המיתוס והאגדה).

*

וכמה יפה כתבו על הספר באתר של סיפור פשוט:

למרית בן ישראל כישרון מיוחד לפרשנות. בנוסף לפועלה הספרותי והאומנותי הנרחב, כותבת בן ישראל מסות יפיפיות ונוגעות ללב אשר בוחנות סיפורים ואגדות מוכרים מאד לצד כאלה שאינם מוכרים כלל, בדיוק ובעומק יוצאי דופן. כשבן ישראל חוקרת ספרות ותרבות היא אינה עושה זאת באופן אקדמי וקר, היא קושרת כל חלק וחלק מן התכנים בהם היא עוסקת לאלמנטים הבסיסיים והדחופים ביותר של חיי היומיום. בזכות הכישרון יוצא הדופן הזה, ספרה החדש, סיפורים יכולים להציל, הוא ספר עיון מרתק ומסקרן שהקריאה מעוררת מחשבה אמיצה, יצירתית, עמוקה ומנחמת.

ומיה סלע, בעיתון הארץ:

יש לה היכולת הנדירה להתיך את כל אלה [את שלל התחומים שבהם עוסק הספר] ולהפוך אותם לסיפור חדש שהיא מספרת. זהו ספר עיון שאינו נקרא כספר עיון אלא כסיפור חדש, מסעיר ומעורר מחשבה.

(מתוך ראיון בגלריה, הארץ ה26 לאוקטובר)

*

וגם דפנה לוי מראיינת אותי בנדיבות ובאהבה לספר.

וראיון ארוך עם רותי קרן, "מילים שמנסות לגעת" (כולל נסיון מפוקפק לתקן את הזיכרון ומסקנה שאי אפשר, צריך לספר כפול)

*

וכך זה נפתח, כלומר הספר:

פתיחת "סיפורים יכולים להציל", לחצו להגדלה (ואם זה לא מספיק, לחצו פעם נוספת)

*

אני מתארחת בגל"צ בציפורי לילה מתפייטות. דורי מנור ושרהלה בן אשר משוחחים על אגדות. אני מצטרפת בשעה השנייה.

*

ושועי רז (ידידי היקר, גילוי נאות) על פרק "אלף לילה ולילה" הפותח את הספר. "טקסט, טקס, סקס וסיפור חיים" הוא קרא לזה:

בניגוד לסדן ולבורחס, מבכרת מרית בן ישראל להתמקד בקול תבונתה של שהרזאד, העומדת בתחילה מול קשר גורדי, שאין לה ברירה אלא להתיר; היא ניצבת אל מול תודעתו הרצחנית של המלך, שיש להתירהּ טפין-טפין. תהליך ההתרה הוא קודם כל לשם הצלת חייה שלה. אולם, כפי שהולך ומתברר, ככל שסבך האלימות של המלך הולך ומשתחרר, כך גם חייו שלו הולכים וניצלים.

המחברת חותמת את הפרק כולו בהערה על כך שגם בקריאתה בסיפור המסגרת חלה תמורה ברבות השנים. בעת ילדותהּ, היא ראתה בסיפורו של שהריאר את הייאוש הרצחני שאיכל אותה מבפנים, רק שנים אחר-כך, כשנרפאה מן הכעס היא הבחינה בנערות המתות (אלף נשותיו ההרוגות של שהריאר, שנפלו קורבן לקיבוענו הרצחני). הנערות הללו הופיעו בחלומה, וכך החלה לכתוב את ספרהּ בנות הדרקון. גם האנקדוטה הקטנה הנוגעת ללב הזאת, יש בה כדי להאיר מה מסוגל קשב-הולך-ומתמשך לסיפור לחולל באותם גבולות ויטאליים שבין עירות לחלום, וכיצד הם מסוגלים להביא את חיינו לכדי מהלך חדש. דומה כי לעתים מוטב להניח מעט לקורות חיינו שב-CV (קיבעון ארוך המשתנה מעט, אבל יש בו, בדרך כלל, עוד מאותם הדברים), ומתוך קשב להמולה הרב גונית ההולכת ומתפצלת, שאנו עושים בה את ימינו— לגולל את סיפור חיינו מחדש, כסיפורים ויטאליים, כסיפורי-חיים.

לרשימה המלאה של שועי רז

*

ומחוות כיפה אדומה של איריסיה קובליו

באתר דף דף עלה לא סינדרלה – הפרק על מוכרת הגפרורים הקטנה

*

מי שקורא פה יודע שאגדות הן משורש נשמתי. ושאני מאמינה שכתיבה עיונית צריכה להיות לא פחות מענגת מכתיבה סיפורית. כמה מפרקי הספר צמחו מעיר האושר (ושודרגו מאד לכבוד הספר!), ואחרים לגמרי לגמרי חדשים, וביניהם שני סיפורים נפלאים מאלף לילה ולילה, פרק גדול על כיפה אדומה, פרק על הסיפור היהודי החולדה והבור, ועוד.

אפשר לקנות אותו בחנויות או להזמין מעם עובד בהנחה. ואם תפיצו הלאה אז בכלל.

*

טעימה מחומרים ששודרגו בספר

האישה שרצתה להיות מלך 

חבל טבור מזהב – על המלך הצעיר מאת אוסקר ווילד

***********************

ועוד הודעה משמחת (בלי קשר):

ביום שישי הקרוב, ה-12.10 ב-16:30 תתקיים בספריית גן לוינסקי הצגת הילדים  הדרך לשמה של קבוצת רות קנר. כולכם מוזמנים!

*

Read Full Post »