Feeds:
פוסטים
תגובות

Posts Tagged ‘סינדרלה’

בְּגַן הַחַיּוֹת, בְּאַחַד הַכְּלוּבִים,
הָלוֹךְ חָזוֹר, הָלוֹךְ חָזוֹר
פּוֹסַעַת מְפֻסְפֶּסֶת, מְדֻבְלֶלֶת, הַצְּבוֹעָה.
אֱלֹוהִים, כַּמָּה שֶׁהִיא מַסְרִיחָה!

הִיא נִגֶשֶׁת אֶל הַסּוֹרָגִים וְנוֹשֶׁפֶת בְּאָזְנִי:
"אֲנִי מְכֻשֶּׁפֶת. לְמַעַן הָאֱמֶת, אֵינֶנִּי צְבוֹעָה…"
"אֶלָּא מָה "?
"נְסִיכָה."

אם מישהו יזמין אותה לביתו, היא אומרת, יוסר הכישוף. המספר מארח אותה בנדיבות ובסוף הביקור היא מתוודה ששיקרה. היא לא באמת נסיכה. "זה בסדר," הוא אומר. "כבר מזמן הבנתי."

*

  1. כל מיני נסיכים

בסתר לבי אני חושבת שנדיבות זאת מילה נרדפת לאהבה. זה חסד ממקור אנושי, והקסם שלו עדיף עשרת מונים על הצייקנות המתחשבנת של הדין.

ניקח את נסיך צפרדע ("מלך צפרדע או היינריך ברזל" בשמו הרשמי) לשם השוואה; כדור הזהב של הנסיכה מתגלגל לבאר. היא מתייפחת עד שקרפד מכוער מגיח מתוכה: "את צועקת ככה שאפילו אבן תרחם עלייך," הוא אומר, ומציע להציל לה את הכדור, אבל לא בחינם. תנאיו מנוסחים בנוקדנות משפטית: "אם תסכימי לאהוב אותי ואני אהיה רעך וחברך למשחקים, אשב אצל השולחנון שלך ולידך, אוכל מצלוחית הזהב שלך, אשתה מהגביעון שלך ואישן במיטתך, אם זאת תבטיחי לי ארד למטה ואעלה לך את כדור הזהב." (תרגם שמעון לוי) לא איכפת לו לסחטן, שהיא רק ילדה, שלא מבינה בדיוק על מה חתמה. בהמשך הסיפור הוא עושה יד אחת עם אביה וביחד הם אוכפים את החוזה על הנסיכה הממאנת.

ואילו אצל שנוּרה, התיקון: הצבועה שזקוקה לקצת נדיבות פוגשת באדם הנכון. המספר אמנם שוקל את בקשתה, אבל לא מנסה למנף את מצוקתה (למשל: ואז תתחתני איתי? כמו גיבור הסיפור היהודי "החולדה והבור"*, שמוכן להציל את הנערה היפה והעשירה רק אם תבטיח להינשא לו), וגם לא מצמצם את המחווה לדרישות המינימום. לא רק שהוא מכניס את הצבועה לביתו, הוא קוטף לה שושנים ("אוי לי," היא מתייפחת, "פרחים!") ומתגנדר, ועורך את השולחן בכל טוב, כולל פחית בשר משומר (למקרה שבכל זאת תישאר צבועה…?).

*

  1. צבועה עם רגליים קטנות

באחד מהגליונות הנושנים של כתב העת הפמיניסטי "נוגה", נדפס בשעתו מאמר שצידד באחיות הרעות של סינדרלה; אז מה אם יש להן רגליים גדולות, גם הן רוצות להתחתן עם נסיך… הרגליים הקטנות, כך טען המאמר, מסמלות את התלותיות של הכלה. היא לא אמורה "לעמוד על [רגליה] שלה" אלא להינשא על זרועות הנסיך-הגבר לאן שיבחר. ומעניין שהעברית שומרת על זיקה בין "נישואין" ל"נשיאה", בין "לשאת אישה" ל"לשאת חפץ" ממקום למקום. (עוד באותו עניין: הנערה שקפצה לתוך יורה רותחת).

ולמה נזכרתי באחיות המכוערות? כי גם צבועות מסריחות סובלות מבדידות ומשתוקקות לגאולה. שנוּרה לא שופט את הפנטזיה של הצבועה. הוא מניח לשקר לנשור, לחסד לגבור על הדין. כשהשעון מצלצל חצות (או ארבע וחצי) הצבועה לא חוזרת לכלובה.

מי שמתקומם על המניפולציה (התמימה והצנועה) של הגיבורה שוכח שגם סינדרלה התחזתה לנסיכה כשהסתננה לנשף של הנסיך. אחרי ששבתה את לבו כבר לא היה איכפת לו שהיא לכלוכית.

אייר ניב תשבי, מתוך "הנסיכה תבוא בארבע" מאת וולפדיטריך שנורה. שימו לב איך האונגז'ה (שילוב הזרועות) מהדהד במרחב, מהסבך של גבעולי השושנים ועד הקווים המעוגלים שבתוכן, שלא לדבר על המטפס משלב את זרועו במוט הווילון.

אייר ניב תשבי, מתוך "הנסיכה תבוא בארבע" מאת וולפדיטריך שנורה. שימו לב איך האונגז'ה (שילוב הזרועות) מהדהד במרחב, מהסבך של גבעולי השושנים ועד הקווים המעוגלים שבתוכן, שלא לדבר על המטפס משלב את זרועו במוט הווילון.

ואף שעוד לא הגעתי לאיורים (חכו, חכו), לא אתאפק ואומר שתשבי העניק לצבועה המגודלת והמכוערת כפות רגליים זעירות, שזה כמו לקרוא לה סינדרלה בחזותית. ושהתמונה הביתית שלמעלה קרובה לסבך הקוצים והשושנים של היפהפייה הנרדמת וזו עוד דרך לרמוז על נסיכותה של הצבועה. ועם זאת שורה על האיור גם איזו תוגה רומנטית נוסח מיס האווישם (מ"תקוות גדולות" של דיקנס) הנאחזת בחלומה, מסרבת לפשוט את שמלת הכלולות המתפוררת שלה או לפנות את שולחן החתונה המכוסה בקורי עכביש או להפשיר את השעונים שקפאו ברגע שבו ננטשה.

*

  1. הגזר היה אמיתי?

"הנסיכה תבוא בארבע" נכתב במקור כמשל למבוגרים. ועם זאת, ולמרות כל מה שכתבתי עד כה, אני קוראת אותו בראש ובראשונה כמשחק תפקידים בין ילד להורה (עם קמצוץ אדיפלי), שבו הילדה מגלמת חיה מגעילה (ויש גיל שבו מתענגים על קרציות וגיהוקים ושאר סרחונות) ונסיכה מכושפת. הורה משתתף פעולה יערוך שולחן למופת וישחק את כל קשת הסלידה והטקס לצהלת הצבועה הקטנה, המתענגת על ההזדמנות להתחרע על אוכל באופן חוקי. גם הרגע שבו הצבועה מתוודה ששיקרה, מתאים לגיל שבו הגבול בין מציאות לפנטזיה עוד לא לגמרי ברור, ומשחק דמיון יכול להיות אמיתי כל כך שנדרשת הבהרה. בהצגת הילדים "רכבת המתנות של סבא וסבתא" מחלקים השחקנים שבבי גזר לקהל. הילדים אוכלים אותם בתיאבון, ואחר כך, בסוף ההצגה, הם שואלים, "הגזר היה אמיתי?"

ובעצם לא חשוב למי מוען הסיפור במקור. הלא זה מה שניסיתי לומר בפוסט הקודם, שהאדם הוא אותו אדם, שגילים לא מתחלפים אלא מצטברים. שחוויות משכבות שונות יכולות לדלוף ולהטעין זו את זו. גם מיכאל של מרים ילן שטקליס נכתב על אהוב בוגר שהכזיב; השיר נכתב בעקבות טיפ ספרותי שאימצה המשוררת, לכתוב על דברים כאילו קרו לה בפעם הראשונה.

*

4. המאייר תומך באוהבים

והנה הגעתי סוף סוף לאיורים. גם ניב תשבי כמו שנורה נוטה חסד לצבועה. הוא מגבה את סיפור האהבה וקושר בין הגיבורים בשלל זיקות חזותיות. ואני לא מדברת רק על הצבעים המשותפים או על הדמיון בהבעות, בעיניים ובגבות.

שימו לב למשל איך צל הסורגים הכרוך על גופה של הצבועה מתחרז עם רצועת התיק הכרוכה על גופו של המספר.

אייר ניב תשבי, מתוך "הנסיכה תבוא בארבע" מאת וולפדיטריך שנורה.

אייר ניב תשבי, מתוך "הנסיכה תבוא בארבע" מאת וולפדיטריך שנורה.

או דוגמא מסוג אחר: ברבים מן האיורים מחקה המספר בלי משים את תנוחת הצבועה, התנהגות שמסגירה כידוע, הזדהות ואהדה. באיור הבא הוא כמעט יורד על ארבעותיו; לכאורה הוא פשוט רוכן לדבר עם פלמינגו. אבל הסגנון האיורי של תשבי –  כתמים בלבד, ללא קווי מתאר – "מקצר" את רגליו של המספר. גרביו ונעליו כמו מופרדות מגופו, הפרופורציות שלו משתנות לארבע גפיים חומות על רקע תכלכל-ירקרק, ממש כמו הצבועה בכלובה.

אייר ניב תשבי, מתוך "הנסיכה תבוא בארבע" מאת וולפדיטריך שנורה.

אייר ניב תשבי, מתוך "הנסיכה תבוא בארבע" מאת וולפדיטריך שנורה.

*

5. תקרת הזכוכית של מאטיס

מבחינות רבות עומדים איוריו של ניב תשבי על כתפיו של מאטיס. ואני לא מדברת רק על גזירות הנייר, קרובות משפחה של האיור נטול הקונטורים (קווי מתאר) או על העושר הדקורטי, על האיור כמעשה טלאים של דגמים ודפוסים (גם, גם, כמובן).

אנרי מאטיס, מוזיקה, 1939

אנרי מאטיס, מוזיקה, 1939

בציור שלמעלה משווה מאטיס את האישה לגיטרה. הצהוב והכתום של הגיטרה הם צבעי האישה השמאלית, והפתח העגול של הכלי הוא בדיוק בגודל ובצורה של השדיים. ואם הדימוי הזה קצת שחוק ("יש לה מותניים כמו לגיטרה איטלקית" שרו הגששים), קחו אחר, שבו משווה מאטיס בין אישה לחלון. זה קורה בגלל הסגול של הצעיף וההצללות ובגלל שזרועה המקופלת על ראשה מתחרזת עם כנפות החלון: בזווית הישרה, בגודלה, וברוחבה המקביל לרוחב של מסגרת החלון.

תמונה אנרי מאטיס, 1926

תמונה אנרי מאטיס, 1926

החלון פחות בנלי מן הגיטרה אבל שניהם משתייכים למעמד העליון של "הדברים היפים", ככה זה אצל מאטיס. בעוד שניב תשבי שובר את תקרת הזכוכית של המחמאות ומשווה בין צבועה מסריחה ללחמניות טריות.

אייר ניב תשבי, מתוך "הנסיכה תבוא בארבע" מאת וולפדיטריך שנורה.

אייר ניב תשבי, מתוך "הנסיכה תבוא בארבע" מאת וולפדיטריך שנורה.

תשבי לא מתכחש לכיעורה של הצבועה, הוא לא מייפייף אותה, ובכל זאת הוא מצליח לדמות אותה ללחמנייה טרייה. ובכך הוא כמעט מתעלה לאידאל הפוטוריסטי של פיליפו תומאסו מרינטי שהשווה בין כלבלב מבוהל למים רותחים, בטענה ש"האנלוגיה אינה אלא האהבה העמוקה אשר מקשרת את העצמים המרוחקים השונים למראית העין זה מזה והעוינים למראית העין זה את זה."

*

6. אחריות הדדית

ועכשיו ברצינות (כלומר בלי הפרובוקטיביות והגוזמאוּת המולדת של מרינטי).

לגזענות נגד כיעור יש שורשים עמוקים יותר מלכל גזענות אחרת כי היא לא מוגבלת לבני אדם. היא מוטמעת עמוק ביחס שלנו לבעלי חיים, לחפצים ולחומרים. אין תקינות פוליטית בשיח על "דברים". ואילו אצל ניב תשבי, כתמים, טביעות רגליים, נימפאות, קרציות, עשן וצללים, שושנים ולחמניות, כולם יפים ואהובים. והוא לא אומראת זה אלא מראה את זה.

איורי "הנסיכה תבוא בארבע" הם לא רק אמנותיים לעילא (כלומר עשירים מצד הקומפוזיציה, הצורה, והחיים הניכרים באינספור פרטים) אלא גם הומניסטיים ודמוקרטיים, לא על דרך ההטפה והחינוך, אלא על דרך ההתבוננות המחלחלת ישר לנפש.

אייר ניב תשבי, מתוך "הנסיכה תבוא בארבע" מאת וולפדיטריך שנורה.

אייר ניב תשבי, מתוך "הנסיכה תבוא בארבע" מאת וולפדיטריך שנורה.

ובהמשך לכך, גם לבחירה לבטל את קווי המתאר יש צד אתי; יוצא שכל חלקי האיור תלויים זה בזה, כל משתתף מוגדר על ידי האחרים. אם נחזור לרגע לאיור שלמעלה: מקורו של הפלמינגו התחתון היה נמחק ללא עלה הנמפאה שמגדיר אותו. השיח התכלכל תומך בנהייתו של העץ לצבועה וכמו מסייע לו להעקר ממקומו ולהושיט לה ענף מסוכך, ומתחת מתחיל כבר השיח לכרסם את כלובה. המספר הופך לחלק משביל האבנים ("האדם אינו אלא תבנית נוף מולדתו," אמר טשרניחובסקי). וכן הלאה והלאה. אחווה ואחריות הדדית.

ובתוך הצל – צל במובן הפיסי והמטפורי של עצב וחסך באור – כולם מתמזגים למקשה אחת, "רקמה אנושית אחת" כמו ששרה חוה אלברשטיין (ציטוט מקוצר): כשאמות, משהו ממני ימות בך, ימות איתך, כי כולנו, כן כולנו רקמה אנושית אחת חיה, ואם רק נדע איך להרגיע את האיבה… (מילים ולחן מוטי המר).

אייר ניב תשבי, מתוך "הנסיכה תבוא בארבע" מאת וולפדיטריך שנורה. פרט מתוך הכריכה.

אייר ניב תשבי, מתוך "הנסיכה תבוא בארבע" מאת וולפדיטריך שנורה. פרט מתוך הכריכה.

אפשר להשתקע במשחק הצללים, לנחש איזה קו שייך למי במקור, או לחייך על האופן שבו העציץ הוורוד מוסיף רגל למספר, או סתם להתענג על פרטים כמו קפלי השטיח.

ואסיים באיור נפלא בשלל מעגליו המתפשטים כמו אדוות; מיָדית הספל העגולה ומעגל האצבעות האוחזות בה, ועד המעגל הגדול של הצבועה המאושרת. תשבי מוצא את המשותף בין זרם הקפה ללשון המלקקת וזה כבר לגמרי פילוסופי, רוחני עם חיוך.

אייר ניב תשבי, מתוך "הנסיכה תבוא בארבע" מאת וולפדיטריך שנורה.

אייר ניב תשבי, מתוך "הנסיכה תבוא בארבע" מאת וולפדיטריך שנורה.

***

* הסיפור "החולדה והבור" מופיע ב"ספר הערוך" של ר' נתן בן ר' יחיאל מרומי (1035–1110). בסיפורים יכולים להציל יש ניתוח מעמיק של הסיפור ביחס ל"נסיך צפרדע", ול"נערת האווזים" וליצירתו של יוזף בויס.

*

עוד באותם עניינים

הרצפה הבלתי מטואטאת

מודרניזם לקטנים, או מה לעזאזל קורה שם באיורים לשמוליקיפוד?

עוד ספרים/איורים מצטיינים גם מצד האתיקה

צ'וקובסקי, אלתרמנסקי, פולונסקי, ברמלי

דודתי שמחה, עינת צרפתי מאיירת את ע הלל

בוא הביתה, טיטוס! רמברנדט ושמעון צבר

יש לי משהו עם אוטיסטים

המחאה והחלום של בתיה קולטון, על איורי "המסע אל האי אולי"

*

Read Full Post »

בני הקטן אמר לי פעם: "את לא תמותי לעולם." אמרתי, "גם אני אמות יום אחד." והוא אמר, "כן, אבל אם את תמותי את תצמחי מחדש."

*

בין מחול למחול עלה בדעתי לכתוב פוסט, אולי מיני סדרה, על עצי קסם באוסף האחים גרים.

העץ הראשון שבדקתי היה של סינדרלה.

אם אתם מקמטים את המצח ותוהים על איזה עץ מדובר, סימן שגדלתם על גרסת הפיה הסנדקית של שארל פרו ו/או על דיסני שאימץ אותה.

הנערות החביבות וחסרות היישע של דיסני המצפות לנסיך הגואל, עושות עוול עצום לעושר ולתעוזה המגדרית של סיפורי האחים גרים. יום אחד עוד אכתוב את כתב ההגנה הפמיניסטי הגדול על אוסף המעשיות של האחים, ובינתיים אני ממשיכה לבחוש בפיוט ובקסם.

הפעם, במין קדימון לט"ו בשבט, בדקתי את העץ של סינדרלה. אלא שאי אפשר לדבר על העץ מבלי להידרש לנערה. הם מחוברים באיברים חיוניים.

זה יהיה פוסט כפול לפיכך; על העץ ועל סינדרלה עצמה. ולכלוכית של האחים גרים אינה נערה חסרת יישע אלא מכשפה רבת עוצמה (מכשפה לא במובן מרושעת, רק במובן רבת עוצמה).

*

וראשית התקציר:

"אשתו של איש עשיר חלתה", כך נפתח הסיפור. לפני מותה היא מבקשת מילדתה להיות יראת שמיים וטובה ומבטיחה לה שגם היא וגם האל הטוב יעמדו לצדה. הנערה בוכה על הקבר מדי יום, ועם בוא האביב נושא אביה אישה חדשה. לאם החורגת יש שתי בנות משלה, יפות ומרושעות באותה מידה. כל השלוש מעבידות את היתומה ומתאנות לה. הן שופכות את העדשים שלה לאפר וקוראות לה לכלוכית. כשהאב נוסע ליריד הוא שואל כל בת מה להביא לה. הבנות החורגות מבקשות בגדים ואבני חן, ואילו לכלוכית מבקשת את הענף הקטון הראשון שייתקל בכובעו בדרך הביתה. היא שותלת את הענף על קבר אמה ומשקה אותו בדמעותיה והוא צומח עד מהרה לעץ אגוז יפהפה. בכל פעם שלכלוכית מביעה משאלה מופיעה ציפור לבנה קטנה בין ענפיו ומשליכה לה את מבוקשה. ואז מכריז הנסיך על הנשף שבו יבחר לו כלה. האם החורגת שופכת קערת עדשים לאפר. אם לכלוכית תברר אותן בתוך שעתיים היא תורשה להתלוות אליהן. זו משימה בלתי אפשרית אבל לכלוכית יוצאת לגן וקוראת: "יוני הבית, יוני הבר וכל עוף השמיים, בואו ועזרו נא לי לברור, לסיר – הטובות, לגרון – הגרועות." וכל עוף השמיים אמנם מתגייס למשימה. האם החורגת לא מתרצה ושופכת לאפר כמות כפולה של עדשים, ואחרי שלכלוכית משלימה גם את המטלה השנייה היא מסרבת לקחת אותה בגלל בגדיה הבלויים. אחרי שהמשפחה יוצאת לכלוכית ממהרת לקבר אמה וקוראת: "עץ שלי, רעד והתנדנד, עלי זהב וכסף נא הורד" והציפור משליכה לה שמלת זהב וכסף ואנפילאות משי רקומות בכסף. הנסיך רוקד רק איתה וכשהיא עוזבת (כי הספיק לה, אין שום עוצר אצל האחים גרים) הוא רודף אחריה עד שהיא נעלמת בתוך שובך היונים. האב מקצץ את השובך אבל לכלוכית כבר נעלמה; היא החזירה את בגדי הנשף לציפור והתיישבה באפר. למחרת הכול חוזר על עצמו בדיוק, רק שהשמלה יפה יותר והנרדפת מזנקת לתוך עץ אגס. גם העץ נכרת ללא הועיל. ובפעם השלישית השמלה עוד יותר זוהרת והאנפילאות עשויות זהב. הנסיך המתוסכל מצווה למרוח את המדרגות בזפת ומצויד בנעל שנדבקה הוא מגיע לביתה של לכלוכית. האחות הראשונה מודדת את הנעל בחדרה, הבוהן גדולה מדי והאם מושיטה לה סכין "כרתי את הבוהן," היא אומרת, "כשתהיי מלכה לא תצטרכי עוד ללכת ברגל". התרמית מצליחה, הנסיך מרכיב אותה על סוסו אבל שתי יונים קוראות אליו מתוך עץ האגוז: "גרו, גרו, גרם/ בנעל יש דם/ הנעל מדי קטנה/ בבית יושבת הכלה הנכונה." הנסיך מחזיר אותה בבושת פנים והאחות השנייה מנסה את מזלה. היא כורתת את העקב ויוני האגוז מסגירות גם אותה. הנסיך רואה איך הדם "מטפס ועולה אדום כולו בגרביים הלבנות". הוא מחזיר אותה הביתה ודורש לראות את הבת השלישית. הפעם גם היונים מאשרות את הבחירה. הן מתיישבות על כתפי לכלוכית, ובזמן החתונה כשהאחיות מתייצבות לימינה ולשמאלה, כל יונה מנקרת עין לאחות שעומדת לידה. כשהם יוצאים מהכנסייה האחיות מתחלפות במקומות והיונים מנקרות גם את העיניים הנותרות.

(הציטוטים מן האוסף המלא בתרגום שמעון לוי, זה הוא שקורא לה לכלוכית)

*

1. הענף והעץ

לכלוכית מבקשת מתנה בלי שום ערך כספי. הענף השבור משקף את מעמדה הנמוך ואת היחסים עם אביה. גם לכלוכית עצמה היא מין ענף קטן שהוא נתקל בו בבית לפעמים.

במישור אחר הענף הוא המרכיב החסר בכישוף רב עוצמה, שבאמצעותו היא בוראת מחדש את ההגנה המשפחתית שאבדה לה: ענף מאבא, עפר מאמא (שמזינה גם את שורשי העץ), ודמעות מעיניה שלה. ובהמשך לשיחה על הקול בראש – שימו לב, אצל האחים גרים העצב משקה את העוצמה.

ולחילופין: באמצעות הענף, הקבר והדמעות היא מקימה את אמה לתחייה בדמות עץ עם ציפור משאלות.

עצי משאלות קיימים בתרבויות רבות. זה קשור מן הסתם לעלים שהם משירים בנדיבות כזאת, ואולי גם לפירות שהם מצמיחים בהמשך. לחש הקסם של לכלוכית מחצין את הקישור לשלכת: היא לא מבקשת שמלה אלא עלי זהב וכסף, מה שעושה גם אותה עצמה למין עץ קטן, מבחינה פיוטית לפחות, ומבשר את עלה הזהב שינשור אל מדרגות הארמון.

שלכת וזהב

שלכת וזהב

סינדרלה, איירה ונדה גג. זה האיור היחיד שמצאתי שמצליח לתפוס איכשהו את העלוותיות של המתנות.

סינדרלה, איירה ונדה גג. זה האיור היחיד שמצאתי שמנסה להתמודד עם העלוותיות של המתנות.

*

2. כל עוף השמיים

מי שמשליך את המתנות (ומעלים אותן כשצריך) אינו העץ עצמו אלא ציפור קטנה לבנה שמקננת בתוכו. מי היא אותה ציפור, נשמת האם? רוח הקודש? היונה של נוח שמבשרת את הגאולה ממבול הדמעות? כל התשובות נכונות.

הבשורה למרים, מאת פרה אנג'ליקו. על הציור המופלא הזה כתבתי פוסט נפרד אבל כאן הוא מופיע בזכות היונה הקטנה הלבנה המייצגת את רוח הקודש.

הבשורה למרים, מאת פרה אנג'ליקו. על הציור המופלא הזה כתבתי פוסט נפרד אבל כאן הוא מופיע בזכות היונה הקטנה הלבנה המייצגת את רוח הקודש.

היונה מביאה ענף זית, אגידיוס דה רויה, המאה ה-15

היונה מביאה ענף זית, אגידיוס דה רויה, המאה ה-15

לרגלי הקבר והעץ. שני מאיירים, משמאל דניאלה דרשר, מימין, לא ידוע. לחצו להגדלה.

לרגלי הקבר והעץ. משמאל איור של דניאלה דרשר (שהרגישה צורך להגדיל את הציפור), מימין, לא ידוע. לחצו להגדלה.

זאת ועוד: אמנם הציפור היא שמשליכה את השמלות, אבל בל נשכח שמדובר בעץ אגוז, וקליפות אגוז אצל האחים גרים, הן האריזה המקובלת לשמלות של אור. ראו למשל הנערה שלא רצתה להינשא לאביה. (האם אגוזי הפלא של האחים גרים היו ההשראה של לאה גולדברג ל"מעשה בשלושה אגוזים" שכל מי שיפתור את סודם אין כמותו מאושר בעולם?).

אבל לכלוכית לא שולטת רק בציפור המתנות, בהמשך מתברר שכל עוף השמיים סר למרותה. והיא אפילו לא צריכה להגיע עד העץ כדי לזמן את הציפורים, היא סתם יוצאת לחצר האחורית.

לכלוכית מזמנת את הציפורים, איור, אלכסנדר זיק

לכלוכית מזמנת את הציפורים, איור, אלכסנדר זיק

גיבורים טובי לב שעוזרים לבעלי חיים יזכו לעזרתם בשעת מצוקה, זה אחד מחוקי היסוד של עולם המעשיות. (הגיבור הטמבל של "מלכת הדבורים" למשל, מציל נמלים, ברווזים ודבורים, שעוזרים לו בבוא העת, לגאול ארמון מכושף ולזכות בנסיכה). אבל לכלוכית לא הושיעה שום ציפור. השליטה שלה בכל עוף השמיים היא פשוט הרחבה (עצומה) של שליטתה בעץ ובציפור. ואגב – מבחינה פיוטית היא גם "עץ קטן" שמתלבש בעלי זהב וכסף, וגם ציפור קטנה שנמלטת פעם לשובך ופעם לתוך עץ אגס (אבל לא לתוך עץ האגוז; אותו אסור לקצץ, היא זקוקה לו כמו ששמשון זקוק לשערותיו).

לכלוכית של האחים גרים אינה תלויה בפיה סנדקית ואינה כפופה לשום עוצר. היא מופיעה ונעלמת כרצונה עד שהיא משתכנעת שהנסיך אוהב אותה בזכות עצמה ולא בזכות בגדיה המפוארים.

וזה מסתיים בחתונה, כן, ככה נראה סוף טוב אצל האחים גרים, בלי קשר למין הגיבור.

זאת ועוד: עוצמתה של לכלוכית גדלה ככל שמתקדם הסיפור. בהתחלה היא צריכה ללכת לעץ כדי לקבל את מבוקשה, אחר כך די בלחש קסם שהיא מדקלמת, ואחר כך היא לא זקוקה גם למילים. הציפורים חושפות את הכלות המזויפות על דעת עצמן, ובהתאם למשאלות לבה, ובחלק האחרון של הסיפור הן נוקמות באחיות הרעות.

הנקמה לא נכללה במהדורה הראשונה של המעשיות. האחים גרים הוסיפו אותה בהמשך, ובכך תרמו בלי משים גם מימד מאיים לדמותה של הגיבורה; או שהכוח עלה לה לראש והיא שולחת את הציפורים לנקום באכזריות (ובחינניות, במין סימטריה כוריאוגרפית וטיקסית) או שכוחה הלך והתעצם עד שיצא מכלל שליטה. כך קרה בשעתו לדמטר שכישפה ילד לא בכוונה; הוא העיר הערה חסרת טקט והמבט הרע שנתנה בו הפך אותו ללטאה (עוד על הסיפור).

*

3. ממצאים מפתיעים

ובחזרה לעץ הפלא; לפני שבדקתי את האחים גרים היתה לי דעה מסוימת על עצי פלא; חשבתי שהבוטניקה הפלאית שלהם היא מעין גירסה אקסטרימית של הבוטניקה המקובלת.

כלומר, אם במציאות יש לעלים, לפירות, לזרעים, לקליפה ולשרף של עץ מסוים סגולות מרפא – בעולם האגדות, הסגולות האלו יועלו בחזקה: תפוח זהב מגן ההספרידות יזַכּה בחיי נצח, וחופן זרעים מעץ השיער יצמיח שיער על כל ראש.

ואותו עיקרון פועל גם מצד הצורה; עצי הפלא פשוט הולכים עוד צעד ומממשים סגולות מטפוריות של עצים מציאותיים: עץ מציאותי שענפיו זורמים למטה כמו דמעות נקרא "ערבה בוכייה", ומקבילו האגדתי יממש את המטפורה ויזיל דמעות אמיתיות.

העץ של סינדרלה לעומת זאת, הוא זן אחר ונדיר. זהו עץ אישי וביוגרפי. סוג ייחודי של הנדסה גנטית, הכלאה בין נפש של נערה לבין הטבע (הכי קרוב שמצאתי זה חיות הדמון של פיליפ פולמן ב"חומריו האפלים"). סינדרלה לא זקוקה להספרידות כדי לשמור על העץ שלה. כמו הנעל שמתאימה רק לכף רגלה, כך גם העץ נענה רק לה, הוא כמו איבר מגופה, ואיש לא יכול להשתמש בו מלבדה.

*

וכמאמר המשורר (שגם עליו כתבתי לאחרונה בהקשר מאגי):

נייר מופלא עושים מאילנות. ואני – להפך:
אני הופך נייר לאילנות, לעץ חיים.
אני שולח שורשי בו, עד אשר תפרוץ
שירת הציפורים.

(אברהם סוצקבר, תרגם בנימין הרשב)

*

עוד באותם עניינים

עצים, אמנות, עצים

ביקוש גדול לדמעות

האדם הוא שילוב בין צמח לציפור

דיוקן האמן כמכשף צעיר (על האיורים של עפרה עמית לאחים גרים)

בואי אמא

הפמיניזם המפתיע של האחים גרים

הנערה ששיחקה עם רוצח סידרתי

ועוד

Read Full Post »

זו הרשימה השנייה על "כל מיני פרוות" מאוסף האחים גרים. מומלץ מאד להתחיל בחלק הראשון שכולל גם את תקציר הסיפור.

*

הנערה ממציאה לכאורה, דרישות בלתי אפשריות כדי להכשיל את הנישואין. זה מה שחושב האב שאץ למלא את משאלותיה. הסיפור כמו מלהק אותו לתפקיד הגיבור שמבצע מטלות אגדיות, אבל כֹּרֶה שַּׁחַת בָּהּ יִפֹּל, וְגֹלֵל אֶבֶן אֵלָיו תָּשׁוּב (כמו שכתוב בספר משלי). במקום לקדם את מילוי תשוקתו הוא מארגן בלי דעת את בריחת בתו ואת נישואיה לגבר אחר. אם זה היה קצת יותר מוחצן זה היה קומי.

ואם ננסח את זה מצד הנערה: באינסטינקט של שורדת היא משיגה את כל מה שנחוץ לבריחה, וביחד עם הטבעת והכישור והפלך גם את כל מה שנחוץ להחלמה ונישואין של אהבה.

*

מרט אופנהיים, שמש, ירח וכוכבים, 1942

*

שיבושים ותיקונים

אפשר לומר שכל דבר הוא יפה, ובלבד שיבוא בעתו ובמקומו; ולעומת זאת, אין דבר המסוגל להיות יפה כשאינו מופיע בזמן הנכון. תוכל כמובן לשבח מישהי על יפי שערה, אבל תתקשה להביע אותה התפעלות למראה תלתל אחד מאותו שיער אילו מצאת אותו במרק שלך.

ז'אן פרנסואה מילה (1814-1875)

אב-חתן זה שיבוש של סדרי הבריאה, ובמין אפקט מתגלגל, השיבוש נמשך והופך בת מלך לחיה קטנה (הציידים שלוכדים אותה קוראים לה חיה מופלאה) ולמשרתת, ובו בזמן הוא מתפשט גם לחפצים של הנערה, שמאבדים את מקומם ואת שימושם ואת גודלם הטבעי בזה אחר זה. הסיפור עוקב אחריהם עד שכל דבר חוזר לגודלו ולמקומו הנכון. זה מתחיל ביופיה של הנערה שמצטמצם ונארז מחוצה לה בקליפת אגוז, השאר מוסתר בזוהמה ובפרוות. הטבח מזהיר אותה שלא תפיל שערה למרק, אבל היא מפילה זהב אחר לתוכו: קודם טבעת (שמקומה על האצבע כטבעת נישואין), ואחר כך כישור זהב ופלך זהב, שאפילו יותר זרים למרק, ועוד למרק של גבר; אלה שני כלים מובהקים של נשים, כלים ביתיים שהתכווצו אמנם – כמו האור והיופי – כדי לטבול במרק. ממש אליס בארץ הפלאות.

השילוב בין המרק הטעים לשיבוש מושך את תשומת לבו של המלך החדש. במין סימטריה הפוכה לאב שקלקל הוא מצליח אט-אט בעזרת סימני הדרך שמשאירה הנערה ולפי הקצב שהיא מכתיבה, להחזיר הכל למקום: ראשית, הוא מחליק את הטבעת על אצבעה, שנית הוא מאריך בריקוד כך שאין לה זמן להסיר את האור, היא רק מכסה אותו בפרווה, ובנוסף לכך היא מתרשלת בהשחרת גופה; אצבע הטבעת נותרת צחורה: אצבע של כלה שמודבקת במין אסמבלאז' על גוף מפויח של משרתת. אבל כשם שהשיבוש התפשט כך גם התיקון מתפשט מן האצבע לכל הגוף. המלך מסיר את הפרווה וכמו אצל חנה'לה – כל כתם הופך לכוכב. ורק אז, כשהכל נמצא במקומו הנכון מתאפשרים גם נישואים "נכונים" של אהבה ותמיכה.

*

לואיז בורז'ואה, ללא כותרת, 1940-1943

*

שורדות של גילוי עריות

פרטים רבים בסיפור חופפים לסימפטומים ארוכי טווח של שורדי גילוי עריות.
הנה כמה שדליתי מתוך רשימה ארוכה:

* הנסיון להחביא את הגוף מתחת לבגדים רחבים, למשל כל מיני פרוות, כדי להימנע מתשומת לב מינית. * צורך בלהיות בלתי נראה – כנ"ל. * התכווציות בפינה והתחבאויות – מאז שהיא בורחת היא ישנה בתוך גזע עץ חלול או בכוך שמתחת למדרגות. * אשמה ותחושת חוסר ערך – במילותיה שלה, "אני ראויה רק שיזרקו עלי מגפיים". * ידיעה אינסטינקטיבית של מה האחר רוצה ופעולה למילוי צרכיו – המרק המושלם שהיא מבשלת. * תחושת נטישה, העמדת פנים שזה לא קרה – "אני ילדה מסכנה שאין לה עוד אבא ואמא", "איני יודעת דבר". * בעיות אמון ואמביולנטיות כלפי קשר וקרבה – כך אפשר להסביר את ההעלמויות החוזרות שלה; ארבע פעמים היא נגלית למלך ונעלמת. * רצון לשנות את השם כדי לנתק את היכולת המאגית של התוקף לשלוט בך – מרגע שהוא עוזבת את הבית היא נקראת "כל מיני פרוות". * ריבוי אישיויות – נסיכת האור וחיית הפרוות – הוחצן בסרט "עור החמור". בקליפ שלמטה קתרין דנב הכפולה מכינה את עוגת האהבה.

.

*

סיום ושאלה

על אף הכאב והירידה הגדולה יש תחושה של קסם בסיפור ושל חוסר מאמץ, הכל קורה מעצמו בעדינות ובאגביות של חלום; החל מן הגדלים הנזילים ועד לקלות שבה מרפה הסיפור מן האב המתעלל. הוא לא מחייב אותו לרקוד בנעליים מלובנות ולא מנקר את עיניו, הוא פשוט משאיר אותו מאחור. הנפש היא קוסמת גדולה.

ובכל זאת יש משהו שמטריד אותי. אני אגיד את זה כך: קשה שלא להבחין בדמיון בין "כל מיני פרוות" לסינדרלה; פרטים כמו מות האם, השיעבוד, שמלות פלא, הנשף, הריקוד, ההימלטות למטבח והגילוי, משותפים לשתי האגדות. אבל מה שמשונה ב"כל מיני פרוות" הוא שהאב המתעלל ממלא גם את תפקיד הפיה הסנדקית; הוא זה שמספק לה את מה שהיא צריכה בשביל להתחתן עם הנסיך. הזכרתי את זה כבר בתחילת הפוסט, כהיפוך קומי. אבל זה עדיין מטריד אותי, קיומית. מילא הפרוות, אבל איך ייתכן שהאב הזה הוא שמספק לה את האור? (מישהו? זה באמת מציק לי.)

*

עדכון: בעקבות השיחה בתגובות התחוורה לי פתאום הופעתם התמוהה של הפלך והכישור בסיפור. נכון שנשים בכלל ארגו וטוו אבל בסיפור הזה הכשרון ה"נשי" מבוטא דווקא דרך הבישול. את הכישור והפלך אפשר לכאורה להמיר בכל אוצר אחר. אלא אם כן זה האקדח של צ'כוב שעוד יִרה במערכה הבאה, זו שעוד לא קיימת בסיפור. מין רמז ומשאלה שיום יבוא והיא תטווה לעצמה בגד אור משלה.
(תם ולא נשלם. יש לי הרגשה שעוד אחזור לסיפור הזה).

*

הנישואין על פי האחים גרים

הפמיניזם המפתיע של האחים גרים

טוב לב מנצח צייתנות וגם יופי לא מזיק

מה עושות הנסיכות בלילות?

*

וגם –סיפורים יכולים להציל

*

וקריאה אחרונה לאוהבי אמנות, ספרים ובני אדם!

*

Read Full Post »

רשומה זו היא החלק השני של הנערה שקפצה ליורה רותחת.

… הנה לבסוף הקיש הפעמון, העולה בשיעור גודלו ובזוך צלילו על כל אשר הוצק מאז ומעולם. אך אימה גדולה אחזה את ההמון הרב שנתקהל מסביב בהגיע לאוזניו בעקבי הצליל הרם, קול נהי חרישי, קול בכיה של אישה – ה-סיה! (נעלי, נעלי!) – היתה ההמיה ששמעתה כל אוזן. ועד היום הזה מדי השמיע הפעמון את קולו, מתלווית לכל צלצול, ההמיה "הסיה", והעם נחרדים למשמע הנהי ומלחשים איש לרעהו: "זה קולה של קו איי, התובעת שישיבו לה את נעלה האבוד.

אז למה דרשה קו איי שישיבו לה את נעלה?

גם בפוסט הקודם וגם בדיון שהתעורר בעקבותיו חיפשתי/חיפשנו את התשובה בנעל עצמה, במה שהיא מסמלת – צניעות ואירוטיות, חופש תנועה או בית אידיאלי וכן הלאה. לפני שאמשיך ואנסה לענות על השאלה, אני רוצה לנסח את אי הנוחות המתעוררת בזמן הקריאה: לפי הגרסה הרשמית של הסיפור בוצע כאן מעשה גבורה. הבת הטובה הקריבה את עצמה והצילה את אביה. והנה במקום "טוב למות בעד אבינו" היא דורשת שיחזירו לה את נעלה. דרישה גחמנית עד קטנונית. במקום לעמוד על כַּן בשקט היא מתעסקת בשטויות.

בלי לכפור באף ניחוש או השערה באשר לסמליות הנעל, נדמה לי שכולם, גם אלה שלי, שייכים למעגל היותר רחב של הפרשנות. המשמעות הראשונית לא נמצאת בנעל עצמה אלא בדיסוננס, במתח בין ההירואיות ליומיום.
קו איי לא יכולה לחזור בה והמספר לא יכול לגנות את גבורתה, אבל הדרישה לנעל היא כמו אבן קטנה, מציקה, חתרנית בנעל של מצעד הניצחון. היא מעידה על האבסורד, היא משבשת את שמחת החצוצרות, את הצלצול המושלם של הפעמון. היא מזכירה את נעוריה האבודים של הנערה, את היומיום, את כל מה שהשאירה מאחור.

 

אבל זה לא הכל. קו איי אינה המתה הראשונה שדוברת מתוך חפץ. ושווה אולי לבחון את התקדימים (כלומר את ה"תקבילים", הכרונולוגיה פחות חשובה מהתבנית) כדי לשפוך אור על התעלומה.

 

אמנה בקיצור כמה דוגמאות למי שלא מכיר:

 

1. שתי האחיות

בבלדה אנגלית על שתי אחיות שמתחרות על אהבתו של אותו גבר, מטביעה הבכורה את אחותה היפהפייה. מוסיקאי נודד משתמש באחת מצלעותיה כבסיס לנבל. במקום מיתרים הוא מותח קווצות משערה. כשהוא מגיע לארמון אביה, הנבל מתחיל לנגן מעצמו:

שר הנבל שירו בקול רם ויהום:
"הה, אבי ואמי, לוּ היו שלום.

ושלום ושלום, יוּ אחי, מחמל לב,
ושלום היֵה, ויליאם יקיר ואוהב".

ולבסוף, בלי ניגון, כדבר שפתותיים:
"כאן יושבה אחותי שטִבּעתני במים".

(מתוך "בלדות ישנות ושירי זמר של אנגליה וסקוטלנד", תרגם נתן אלתרמן)

 

2. העצם המזמרת

"העצם המזמרת" מאוסף האחים גרים היא וריאציה על אותו נושא: אח בכור מטביע את אחיו הצעיר שהרג חזיר בר אימתני, ונושא את בת המלך במקומו. אחרי שנים מוצא רועה עצם קטנה ולבנה ליד הנחל. הוא מגלף ממנה פייה לקרן שלו, וברגע שהוא נושף בה הקרן מתחילה לשיר:

אהה רועה צעיר
בעצמותי נושף אוויר
אחי שהרגני
תחת הגשר קברני
למען נבלת חזיר
בת מלך וכבוד כביר.

(מתוך "האחים גרים, מעשיות, האוסף המלא", תרגם שמעון לוי)

 

3. מן הערער

ב"מן הערער" סיפור מצמרר וקורע לב מאוסף האחים גרים (שהתקציר מנשל את קסמו המוזר ומותיר רק את הזוועות) רוצחת אם מופרעת את בנה החורג, מבשלת אותו ומגישה לבעלה. אחותו הקטנה אוספת את עצמותיו במטפחת משי. היא יוצאת לחצר ומשתרעת מתחת לעץ ערער שענפיו מתחילים לנוע כאילו הוא שמח ומוחא כפיים. פתאום עולה מתוכו ענן בוער ומתוך האש פורחת ציפור יפהפייה, ועפה לבית הצורף. היא נוחתת על הגג ומתחילה לשיר:

אמי היא הרגתני
אבי הוא אכַלָני,
אחותי, מרלינכן הקטנה,
קִבּצה כל עצמותי,
במטפחת משי היא קשרתן,
תחת עץ ערער הניחה אותן
קיוויט, קיוויט, איזו ציפור יפה אני!

הצורף יוצא החוצה בריצה; (מרוב התלהבות אגב, הוא מאבד סנדל), הוא רודף אחרי הציפור ונותן לה שרשרת זהב כדי שתחזור על שירה, הסנדלר נותן לה זוג נעליים אדומות וחבורה גדולה של טוחנים נותנת לה אבן ריחיים כבדה (הם מניפים אותה יחד בקריאות הי הופ). ואז היא חוזרת לבית אביה, ותוך כדי שירה – מפילה את הזהב על צווארו של האב ואת הנעליים לחיקה של האחות ומרוצצת את ראשה של הרוצחת באבן הריחיים. ואז, בעשן ולהבות חוזר הקורבן לחיים. ***

איור של מוריס סנדק ל"מן הערער", האחים גרים

מן המבחר האקראי-אך-מייצג, מסתמנת תבנית זהה:

בכל המקרים מדובר בנרצחים שהושתקו.
חפצי הפלא – הנבל, הקרן והציפור נוצרו מגופם.
בכל המקרים מדובר בכלי נגינה.
המת דובר-שר דרכם ומצביע על הרוצח (ובמקרה של "מן הערער" גם נוקם וחוזר לחיים).

ובחזרה לקו איי:
הפעמון שדרכו היא שרה-דוברת גם הוא כלי נגינה שנוצר מגופה. אבל קו איי, תאמר עמליה עפרת, הלא לא נרצחה ולא הושתקה, היא קפצה אל היורה מיוזמתה…
יש לי ספקות משלי, וכדי ליישב אותם אני מחליטה לבדוק על ראש מי בוער הכובע. (הכוונה לסיפור העממי שבו מתבצעת גנבה. אנשי העיר מתקשים לחשוף את הגנב, עד שמישהו קורא "על ראש הגנב בוער הכובע", הגנב המבוהל לופת את כובעו ונחשף.)
מי נחרד כשקו איי מדברת מן הפעמון, כשהיא דורשת את נעלה? זה לא המשרת המסכן ש"גנב" את הנעל, הוא נשמט מן הסיפור ונשכח. "אימה גדולה" אוחזת את "ההמון" כשקו איי "תובעת" את נעלה. "תובעת", כך כתוב, וגם אם במקור הלשון אינה משפטית, זה עדיין תקיף מאד ולא ענוג כמצופה. לו היה מדובר במעשה גבורה שכולם שלמים איתו, הם היו מתרגשים ומזילים דמעה על המחיר. אולי הם היו מתפלאים, בשביל מה היא זקוקה לנעל. אבל הם מבועתים כי הכובע בוער על ראשם. זה הם (כחברה) שתזמרו את ההקרבה, הם ש"שלחו" את החוזה בכוכבים להסביר לה בדיוק מה היא צריכה לעשות. הם אשמים במותה כאילו דחפו אותה וקולה עדיין רודף אותם כפי שמעיד המספר, כי הם לא השתנו.

 

נו טוב, שוב לא הספקתי. בפעם הבאה החלק השלישי והאחרון – האם אפשר לשתות צליל של פעמונים?

עוד על הקונפליקט בין ההירואיות ליומיום:

מה יש בה בפניה ברגשטיין שנכנס ישר ללב?

סיפור על אדמה וחושך

לחלק הראשון: הנערה שקפצה ליורה רותחת

* * * "מן הערער" הוא בכלל סיפור יוצא דופן שמקורב באופן מוזר לסינדרלה. ואני לא מדברת רק על הסנדל הנשמט שהשתרבב לתוכו. אלא על הזיקה המשונה לגירסה הסינית של סינדרלה, שבה הגיבורה מתיידדת עם דג זהב גדול שבו התגלגלה נשמת אמה. האם החורגת הקנאית הורגת את הדג ומבשלת אותו, ואחרי שהיא ובתה מסיימות לאכול אותו הגיבורה אוספת את עצמותיו והן מתגלות, ראו זה פלא, כעצמות קסם. הן מספקות לנערה את תלבושת הנשף, שכוללת אגב, מלבד הסנדלים המסורתיים גם גלימת נוצות מופלאה.

ובלי שום קשר – ספריית גן לוינסקי פותחת קולנוע תחת כיפת השמיים!

הקרנה ראשונה כבר בשבת הקרובה. פרטים כאן. כולכם מוזמנים!

Read Full Post »

לפני כשלושה שבועות קבלתי ממייל ממירי שחם: האם כתבתי פעם על נוהל עתיק יומין שבו מוסיפים דם בתולה ליציקת פעמון כדי למנוע ממנו להיסדק בזמן שהוא מתקרר, האם אני מכירה נוהל כזה?

לא, לא כתבתי אבל זה נשמע לי מוכר, אולי רוסי. כתבתי לאתי בן זקן (זאת שרקדה את "קפה מילר" בזמן ששרה את האריה של פרסל), האם היא מכירה מנהג כזה, והיא ענתה: "לא, אבל הוספת 'רכיב אנושי' לחיזוק מבנה ידועה גם באופנים אחרים. ראי 'אגדת מבצר סוראם' שזכתה לעיבוד קולנועי אצל מיודענו היקר, ושם קבורת עלם חי מחזקת סוף סוף את חומות המבצר, שעד אז חזר ונפל…"

"מיודענו היקר" הוא במאי הקולנועי הארמני-גרוזיני סרגיי פאראג'אנוב. אולי בגלל זה זה נשמע לי רוסי.
מירי היתה מרוצה מהתפנית: "או, יופי. כלומר מחריד, אבל ה'יופי' התייחס לעובדה שמקריבים גם בחורים צעירים ולא רק בחורות. זה באמת לא הגיוני לבחור אישה לחיזוק יסודות של מבצר (שחוזר ונופל. אימפוטנציה). הגוף הנשי עם אגן ירכיים מודגש מזכיר בצורתו פעמון. אולי משם הגיע הרעיון מלכתחילה."

למעלה: אם כבר, אז טעימה מפאראג'אנוב. לא "אגדת מבצר סוראם" אלא ההתחלה של "צבע הרימון" סרטו האהוב עלי ביותר. כמו רוב סרטוני פאראג'אנוב ביוטיוב, הודבקה לו מוסיקה חדשה. מעצבן אבל כמעט בלתי נמנע בגלל רצף הדימויים המרהיב והלעתים מצחיק שהופך כל סרט של פאראג'נוב למעין וידאו קליפ עילאי.

בינתיים נזכרתי בידידתי עמליה עפרת שמכירה כל סמל ומיתוס מתחת לשמש. התקשרתי אליה והיא תיכף ענתה שמדובר בסיפור סיני על יוצק פעמונים שהפעמון שלו נסדק כמה פעמים, עד שבתו קופצת ליורה הרותחת כדי להציל את כבודו. עמליה חזרה והטעימה ששום דבר לא נכפה על הנערה. ההקרבה היתה מיוזמתה שלה. הבטחתי לצטט אותה, לא שזה ישכנע מישהו. ומירי אמנם צלפה:
"'להציל את כבודו' 'כבוד המשפחה' – הקישור החולני בין כבוד לבין הצלחת השמירה על נכס הבתולין: בעזרת קרום הבתולין השלם שלה היא מאחה את הסדקים בפעמון, סדקים שמרמזים בפרהסיה על אי-שלמות, על פגיעה מוקדמת אפשרית בכבוד." (מה לעשות, צודקת.)

למחרת צלצל הטלפון: עמליה מצאה את הסיפור והוא בדרך אלי, ועד שיגיע היא מעדכנת אותי בפרט נוסף: כשהנערה קופצת ליורה מנסים לעצור בעדה ותופסים ברגלה, וכמו סינדרלה בשעתה, היא מאבדת את נעלה. ואחר כך, בצלצול הזך של הפעמון המושלם מהדהדת הקריאה "נעלי, נעלי…"
זו היתה נקודת האל-חזור של הפוסט.

"הפעמון הגדול", כך נקראת האגדה שמחברה לא נודע. היא מופיעה בקובץ "הקנקן והגביע, הגיגים מחוכמת סין" שבחר ותרגם יחיאל כרמון. הספר יצא ב1957, ונדפס מחדש בשנת 2000 לרגל מאה שנה להולדת המתרגם.

וקודם כל תקציר: זה היה בתקופה שבה הועברה עיר הבירה מ"ננקינג" ל"פקינג" (כך קראו להן אז, כשהספר תורגם). שני מגדלים אדירים הוקמו בשער העיר: מגדל התוף ומגדל הפעמון. במגדל התוף הוצב תוף ענקי ועכשיו צריך להכין גם פעמון. המשימה מוטלת על קואן יו, מנדרין מדרג שני. ההכנות אורכות חודשים והיציקה נחגגת בנגנים ובתהלוכות, אבל כשמסירים את התבניות מתגלה פעמון מחורר. כל העסק חוזר על עצמו גם בפעם השנייה, והקיסר הזועם מאיים להתיז את ראשו של האומן אם ישוב וייכשל בפעם השלישית והאחרונה. בתו המודאגת בת השש עשרה פונה לחוזה בכוכבים והוא מנבא שהיציקה תיכשל גם הפעם, אלא אם כן יימסך בה דמה של נערה צעירה. וכשמגיע היום היא מזנקת ונבלעת ביורה הרותחת, כל כולה חוץ מהנעל הנותרת בידי המשרת שניסה לעצור בעדה. הפעמון שלם ומושלם הפעם, אך לצלצולו הזך מתלווה נהי חרישי, קול בכיה של אישה: "נעלי, נעלי…"

עד כאן השלד. הפרטים מחזקים את כל מה שעלה עד כה, כלומר את הגוון המגדרי והמיני של הסיפור:
שני מגדלים ניצבים בשער הסיפור: מגדל התוף הגברי, בעל הקול הנמוך והרועם והמקל דמוי הפאלוס להקשה, ומגדל הפעמון הנשי, בעל הקול הגבוה, דמוי האגן, כמו שמירי אמרה (אני חשבתי על חצאית פעמון). המנדרין שקיבל את העבודה "נודע כאומן מופלג ביציקת כלי זין משובחים", וכששוברים את התבניות בפעם הראשונה "והנה כל גופו של הפעמון נקוב נקבים נקבים" (נקבים זה עוד יותר מפורש מסדקים). תיאורה של הנערה בת השש-עשרה מפורט וספוג אירוטיות "שפתיים פתוחות קמעא, אדמדמות ורוויות עסיס כשני דובדבנים…" וכן הלאה. וכמובן: "אחרי שהוצנה המתכת ונתגלה הפעמון, מצאוהו מושלם כהלכתו ונוצץ בטהרתודמה של הבתולה נמסך בתוך איבריו והיה למזיגה גמורה ומושלמת" (ההדגשות שלי).

וכדי לדבר על סינדרלה הטרגית והמקולקלת, כדאי להתחיל במקורית: נדמה לי שסוד הרגליים הקטנטנות של סינדרלה כמעט מובן מאליו היום; לאידאל ה"יופי" כביכול, יש אג'נדה סמלית: הכלה אינה אמורה ללכת על רגליה שלה ובדרכה, אלא להינשא על ידי הנסיך-הגבר למחוז חפצו. ובעברית אף קיימת זיקה לשונית בין "נישואין" ל"נשיאה", בין "לשאת אישה" ו"לשאת משהו" ממקום למקום. נשים אינם נושאות גברים. הן נישאות להם, כלומר על ידיהם. פעם, באחד מהגליונות הנושנים של כתב העת הפמיניסטי "נוגה", קראתי מאמר שצידד באחיות הרעות, כי גם לבחורות עם רגליים גדולות (כלומר כאלה שעומדות על דעתן) מגיע להתחתן עם נסיך…

ילדה-נערה סינית שרגליה נקשרו

אחת הגרסאות הקדומות של סינדרלה היא מעשייה סינית מהמאה התשיעית, כשש מאות שנה לפני התקופה שלה מיוחס סיפור הפעמון. אבל בצד הסמליות המשותפת לכל הנעליים הקטנות – נוסף בתרבות הסינית טוויסט נוסף. אי אפשר להזכיר את הרגליים הקטנות מבלי לחשוב על קשירת כפות רגליהן של ילדות צעירות (כבנות 6) על מנת למנוע את צמיחתן. המנהג שהיה נפוץ מהמאה העשירית בערך לפי העדויות, ועד תחילת המאה העשרים, נועד לשמר את זעירותן של רגלי הילדות. כפות רגליים אידאליות בגודל 7 ס"מ כונו רגלי לוטוס מוזהב, בעוד שרגלים עד 15 ס"מ היו רק רגלי לוטוס מוכסף. הפיוט הזה מכבס את שבירת עצמות כף הרגל, ניוונה ושיתוקה.

מנהג זה משמש כדוגמה בקרב סוציולוגים ואנתרופולוגים לנכות כמושא למשיכה מינית. הסינים ראו ברגליים הקשורות אובייקט מיני – וזאת מאחר שהרגליים תמיד הוסתרו בנעליים מעוטרות … אלמנט ארוטי נוסף הייתה צורת ההליכה של הנשים שנגרמה בשל קשירת הרגליים." (מתוך ויקיפדיה).

וכאן מצוטט בעל עסק שעדיין מייצר נעליים לקשורות הרגליים האחרונות: "משונה לחשוב שזה היה פעם משהו ארוטי. בשבילנו, ריח הבשר המרקיב בלתי נסבל, אבל בזמנו, גברים כתבו שירים על הניחוח העשיר".

המנהג נולד על פי אחת ההשערות, כאמצעי נגד בריחת פילגשים. וכיוון שאישה שרגליה נקשרו לא יכלה לעבוד בבית וכמעט לא יכלה לזוז, הוא נפוץ בהתחלה רק בקרב המעמדות הגבוהים, אבל עם הזמן אומץ גם על ידי מעמדות נמוכים יותר (אין על אובייקטים מיניים).

אז למה בכתה קו איי, בתו של יוצק הפעמונים? האומנם גם בעולם הבא היא זקוקה לנעל כדי להגן על צניעותה או כדי לשמר את האירוטיות שלה (שני צדדים של אותו מטבע)?
לפני כעשר שנים, בפיגוע באוטובוס הילדים בכפר דרום, התמוגג עד ראייה חובש כיפה מצניעותה של אחת הפצועות, ילדה בת שבע או שמונה, שרגליה נחשפו והיא עשתה מאמצים לכסותן. היה משהו כל כך מקומם ופורנוגרפי בפרט הזה שאליו נתפס האיש מכל הכאוס הזה של הפיגוע.

רק התחלתי, אני יודעת, זה פשוט יוצא ארוך לאין שיעור. ההמשך בפעם הבאה: התאבדה או נרצחה

*

סיפורים יכולים להצילהספר החדש שלי על אגדות ועל אמנות, יצא סוף סוף לאור!

*

עדכון בעקבות התגובות: נאוה סמל כתבה מחזה על פי הסיפור הזה, בשם ילדת הפעמון. תיאטרון המדיטק בחולון מעלה אותו. מעניין איך כולם מתמודדים עם הסיפור.

כף הרגל לא נראית כמו שום אבר מוכר

Read Full Post »