Feeds:
רשומות
תגובות

Posts Tagged ‘סיי שונגון’

שרון רז פותח תערוכה – היכלות נטושים, תיעוד בתי קולנוע נכחדים בישראל. רז הוא לא רק מתעד נאמן אלא גם משורר של העזובה ושל הזיכרון ופורמליסט מוּעד.

ביוונית עתיקה "אנתולוגיה" היא זר של פרחים. הזר הזה של עזובות הוא מחווה לתערוכה ולמפעל התיעוד של שרון.

*

כשאישה גרה לבד, ביתה צריך להיות חרב ונטוש, קיר הבוץ צריך להתפורר, ואם יש בריכה היא צריכה להיות מלאה בצמחי מים. לא הכרחי שהגן יהיה מכוסה בלענה, אבל טלאים של עשבים שוטים חייבים לבצבץ מהחול*, כי זה מה שמשווה למקום מראה נוקב של עזובה. אני ממש לא סובלת בית של אישה כשברור שהיא התרוצצה בו בארשת ידענית, וסידרה כל דבר בדיוק כפי שהוא צריך להיות, ושהשער שלו תמיד נעול היטב.

מתוך "ספר הכרית" של סיי שונגון חביבתי, אשת חצר יפנית מן המאה העשירית (בתרגומי הקצת חפוז מאנגלית)

* ביפן של המאה העשירית נהגו לזרות חול לבן דק על גנים, גם כדי למנוע ממרכבות ואנשים לשקוע בבוץ וגם מטעמים אסתטיים.

*

את רוב הפרק העוסק בזיכרון ב- The Seven Lamps of Architecture  מקדיש ג'ון רסקין, סופר והיסטוריון האמנות, ליופיו של הפיטורסקי, הציורי. את יופיו המיוחד של סוג האדריכלות הזה הוא מייחס למקריות (בניגוד לצורות הקלאסיות המתוכננות בקפידה). לכן כשהוא מתאר דבר מה כ"ציורי", הוא מתכוון לנוף אדריכלי שעם הזמן נוסף לו יופי שמתכנניו המקוריים לא חזו. לדעת רסקין, היופי הציורי עולה מן הפרטים שמתגלים לעיני הצופה רק מאות שנים אחרי הקמת המבנה. זהו היופי שמעניקים למבנה הקיסוס המכסה אותו, העשבים השוטים, הצמחים הצומחים סביבו, הים הגלי, הסלעים, ואפילו העננים המתמזגים בו. בניין חדש אפוא אינו יכול להיות ציורי. הוא נעשה ציורי רק אחרי שההיסטוריה מעניקה לו יופי מקרי ולנו זווית ראייה חדשה.

מתוך "איסטנבול, זכרונות ילדות", אורהאן פאמוק, מטורקית משה סביליה-שרון (ספר עם מנה גדושה של עזובה)

ג'וטו די בונדונה

"נטוש" על פי ג'וטו

*

ואיך אפשר בלי ההילוך המהיר של היפהפייה הנרדמת?

בתוך רבע שעה צמחו מסביב לגן הארמון עצים גדולים וקטנים לאין מספר, קוצים וחרולים, חוחים וסרפדים, שהסתבכו אלא באלה עד ששום בעל חיים או אדם לא יכול היה לעבור.

מתוך "סיפורי אמא אווזה", שרל פרו, מצרפתית אביבה ברק

*

ולבסוף – אמנם לא התאפקתי והגנבתי את ג'וטו לאסופה, אבל צייר העזובה האולטימטיבי הוא קספר דוד פרידריך (1774-1840) הרומנטי-מלנכולי-דתי-ידוע סבל (כשהיה בן שבע מתה אמו, ואם לא די בזה היה עד לטביעת אחיו הצעיר כשהקרח נבקע תחתם בזמן החלקה). פרידריך אמנם הצהיר ש"כל יצירת אמנות אמיתית מתהווה בשעה מקודשת ונולדת בשעת שמחה, מתוך כורח נפשי בלב האמן, לא פעם ללא ידיעתו," אבל צִייר אינספור חורבות, עצים שבורים, ספינות טרופות ובתי קברות.

כעת אני שוב עובד על ציור גדול … שוב מתאר פְּנים של כנסייה הרוסה. ובאמת הסתמכתי כבסיס על הקתדרלה היפה של מייסן הקיימת והשמורה היטב. מתוך תלי ההריסות שממלאים את החלל הפנימי, מזנקים עמודי התווך החזקים וצמודים להם עמודים דקיקים עדינים שעדיין תומכים בחלק מקימור התקרה הגבוהה. ימי הזוהר של המקדש ושל משרתיו חלפו, וממכלול ההרס צפים ועולים תקופה אחרת ודרישה אחרת לבהירות ואמת. עצי מחט ירוקי עד צומחים בין ההריסות. על ציורי קדושים חרבים, על מזבחות הרוסים ועל אגני מי קודש שבורים עומד כומר אוונגליסטי עם הביבלייה בידו השמאלית. ימינו על לבו, והוא רכון על שרידי המצבה של בישוף. עיניו נשואות לשחקים התכולים והוא מתבונן מהורהר בעננים הבהירים הזוהרים.

קספר דוד פרידריך, מתוך שער לאמנות המודרנית, עריכה, מבואות והערות זיוה עמישי-מייזלש (כן, שוב אותו ספר בלתי נדלה)

בחרתי רק שלושה מתוך הנטושים הרבים של קספר דויד פרידריך. וגם התקריבים הם כמובן חיקוי ומחווה לנטוש של שרון רז (לו הייתי מרי פופינס ויכולתי לצלם גם בתוך התמונות…).

קספר דויד פרידריך

קספר דויד פרידריך, לחצו להגדלה

קספר דויד פרידריך, מקדש יונו

קספר דויד פרידריך, מקדש יונו, לחצו להגדלה

קספר דויד פרידריך

קספר דויד פרידריך, מקדש יונו, תקריב. כמה עוצמה רגשית יש בפרט הזה.

קספר דויד פרידריך, שער בית הקברות

קספר דויד פרידריך, שער בית הקברות, לחצו להגדלה

קספר דויד פרידריך, שער בית הקברות, פרט

קספר דויד פרידריך, שער בית הקברות, פרט

קספר דויד פרידריך, שער בית הקברות, פרט

קספר דויד פרידריך, שער בית הקברות, פרט

קספר דויד פרידריך, שער בית הקברות, פרט

קספר דויד פרידריך, שער בית הקברות, פרט

     Insert into post


קספר דויד פרידריך, שער בית הקברות, פרט (רק אני רואה פה גרפיטי של בריון?)

*

הכי קשור

כל הכלים השלמים דומים זה לזה

*

עוד על צילום

יורם קופרמינץ – תערוכה

על העולם העצוב והבלוי והמתעתע והמשובש והמצולק והמגובב והעתידני והמואר והמלא יופי של יורם קופרמינץ

אלכס ליבק, ג'וטו, פיתוי

על תצלומי הישנים הפיוטיים של אלאן בצ'ינסקי

מונה חאטום, הלמוט ניוטון, שיער

סדרה על צילומי הידוענים של אנני ליבוביץ – זה הפרק הראשון ומשם יש לינקים להמשך

*

עוד על ארכיטקטורה ונפש

לפוצץ את בית הספר?

אה, אה, אה, אה!

*

Read Full Post »

פוסט המשך לפוסט הזה.

שתי גברות יפניות מהמאה העשירית כתבו ספרים שהשתמרו עד היום. מורסקי שיקיבו כתבה רומן פסיכולוגי ורומנטי על אהבותיו של ג'נז'י, בנה של פילגש קיסרית ממעמד נמוך. סאי (סיי?) שונגון כתבה "ספר כרית": מעין יומן לא לינארי, דמוי בלוג, אוסף פתקים שהקדים את זמנו בערך באלף שנה.
בשיטת הפתקים אין חידוש. זה היה מקובל באותה תקופה. סגנונה של שונגון ואישיותה המפתיעה מקנים לה נופך מיוחד. אבל מה שמייחד את "ספר הכרית של סאי שונגון" מכל טקסט אחר מקביל, הוא שיגעון הרשימות שלה: בין תיאורי הטבע, האנקדוטות וההרהורים, חלקי השירים ומשחקי המילים, זרועות 164 רשימות. רשימות-רשימות, לא במובן מאמרים/סיפורים קצרים אלא כמו רשימות מכולת או רשימות מלאי (רק בלי כל תכלית מעשית).

סאי שונגון, מאהביה, שיגעון הקליגרפיה שלה ושיגעון הרשימות שלה, שימשו השראה לפיטר גרינאווי בסירטו "נכתב בעור" שנקרא במקור "ספר הכרית". (התמונה מתוך הסרט)

דברים אלגנטיים

מעיל לבן שנלבש מעל מקטורן סגול.
ביצי ברווז.
קרח מגורר מעורבב בסירופ ליאנה בתוך קערת כסף חדשה.
מחרוזת תפילות מגבישי בדולח.
פריחת ויסטריה. פריחת שזיף מכוסה בשלג.
ילד יפה אוכל תותים.

(מתוך "ספר הכרית של סאי שונגון")

והרי כמה כותרות של רשימות ששורבטו תוך כדי קריאה: דברים מדכדכים, דברים מתועבים, דברים שמאיצים את הלמות הלב, דברים שמעוררים זכרונות טובים, דברים לא יאים, נושאים פיוטיים, דברים שאינם ניתנים להשוואה, דברים נהדרים, דברים מעצבנים, דברים מביכים (למשל: "הורים שבטוחים שילדם המכוער הוא מקסים, מלטפים אותו וחוזרים על מה שאמר כשהם מחקים את קולו"), דברים מפתיעים ומטרידים (למשל: "מרכבה הפוכה. נדמה לך שחפץ כל כך יציב וגמלוני יעמוד תמיד על אופניו, וזה כמו בחלום – מתמיה וחסר פשר.") דברים שמפסידים כשמציירים אותם, דברים שמרוויחים כשמציירים אותם, דברים שנותנים תחושה חמה, דברים יומרניים (למשל: "שיעול"), דברים שאיבדו מכוחם, דברים נפלאים בצורה יוצאת דופן, דברים מקסימים (למשל: "ילד ששערו נגזז בתספורת של נזירה [עד הכתפיים] מתבונן במשהו. שערו נופל על עיניו ובמקום להסיט אותו באצבעותיו הוא מטה את ראשו.") דברים שגורמים לתחושת ניקיון, דברים שגורמים לתחושת לכלוך, דברים מסואבים (למשל – "צִדהּ האחורי של ריקמה, פנים אוזן של חתול, חושך במקום שהוא לא בהכרח נקי, על פי התחושה.") דברים רחוקים אף שהם קרובים, דברים קרובים אף שהם רחוקים, דברים שצריכים להיות רחבים, דברים שצריכים להיות קצרים, דברים שנופלים מהשמיים, אנשים שכנראה סובלים, אנשים שנראים מרוצים מעצמם, וכן הלאה והלאה. (זהירות, עסק מדבק, אתה מיד מתחיל לערוך רשימות משלך).

לא כל הרשימות של שונגון מופיעות בגירסה שקראתי. ספר הכרית המלא כולל הערות, מכיל למעלה מ-1,000 עמ'. המתרגם שנדרש לקצר השמיט בעיקר רשימות של מקומות, מילים, תארי כבוד וכד'. אבל מצפונו מייסר אותו: שונגון לא היתה מרוצה, הוא אומר. היא היתה מצרפת את הקיצוץ שעשה לרשימת הדברים היומרניים.

רשימת הרשימות כמו ענן תגיות, ממפה את שונגון מרחוק. חושפת את דמותה. בולטים בהעדרם: דברים מפחידים, דברים עצובים, דברים שגורמים לבכות.

וגם התנועה בתוך כל רשימה, היא כמו חתך בתודעה. שונגון לא מצנזרת. היא עומדת על זכותה לכלול כל דבר שעולה על דעתה. באמצע רשימת "דברים חסרי ערך" היא מתפרצת ואומרת על פריט מסוים (עמילן אורז שנרטב במים) שהוא מאד וולגרי וכולם יתנגדו לאיזכורו. "אבל זה לא צריך לעצור בעדי. למעשה עלי להרגיש חופשייה לכלול כל דבר … ככלות הכל החפצים האלה קיימים בעולמנו ואנשים מודעים לקיומם" (נכון).
והיא מערבבת בין גבוה ונמוך כמו טרנטינה מלכת הפוסט-מודרנים. ברשימת האנשים מעוררי קנאה למשל מופיע "יריב שזכה בזריקה מוצלחת בשש בש", ואחריו "קדוש שוויתר על הבלי העולם".

הרבה פעמים אפשר להתחקות אחרי הגרעין, הזיכרון הקטן והמכרסם שהוליד את הרשימה. למשל, ברשימת הדברים המביכים מופיע: "את מרשה לעצמך לדבר רעות על מישהו מבלי להתכוון; ילד ששמע אותך חוזר על דברייך לפני האדם שעליו דיברת."
במקום לחיות את הרגע המביך שונגון מתרחקת אל ההתבוננות, המיון הכמו-מדעי. מהרגש לצורה.
המנגנון הזה כל כך מוכר לי מבפנים שבא לי לבכות מרוב זיהוי והזדהות. זה אותו מנגנון שמזין גם את ויטו אקונצ'י: בזיכרון ילדות מוקדם, מגיל חמש בערך, הוא שוכב על ברכי אביו שמכה אותו ותוך כדי כך הוא מקיא. הספגטי שאכל היה ברוטב עגבניות, הוא בטוח, אבל כשהוא נפלט על רגלי אביו הוא לגמרי לבן, כאילו סונן בקרבו.
במקום לדבר על הכאב והפחד אקונצ'י תוהה על שינוי הצבע.
שונגון היתה פותחת רשימה מן הסתם: דברים שמשנים את צבעם.

רשימות זה לא רגשני. זה פורמליסטי, תיעודי, קונספטואלי. (הקדימה את זמנה, כבר אמרתי?). שגעון הרשימות של סיי שונגון הוא מעין פריוויו, זרע מהעתיד. זה מה שהקסים את פיטר גרינאווי, אני בטוחה: המתח בין היובש לפיוט. הניגודים כמו תמיד, יותר קרובים זה לזה מכל מה שבאמצע.

תוך כדי כתיבה נזכרתי ב"הנסיך הקטן", בקטע שבו הוא פוגש את איש העסקים: הקפטליסט השמן והקירח מנכס לעצמו את הכוכבים. הוא הראשון  שחשב על זה, הוא מסביר, ולכן הם שלו. הוא משקיע אותם בבנק. אבל "מה זאת אומרת?" חוקר הנסיך הקטן. ואיש העסקים מסביר: "זאת אומרת שאני רושם על פתק את מספר הכוכבים שיש לי, ואחר כך אני נועל את הפתק במגירה."
"עניין משעשע," חושב לו הנסיך הקטן. "פיוטי דווקא, אבל לא רציני במיוחד."
איש העסקים מייצג את עולם הממון שסנט אקזופרי מתעב בכל מאודו, אבל אפילו אקזופרי, איש הפיוט האולטימטיבי, לא יכול להתכחש לקסם הזה של התיעוד, ההפשטה. אולי בגלל שהוא צרפתי. לאיסלנדים יש מעדן, בשר של איזה דג (אולי כריש) שקוברים באדמה ועושים לו כל מיני דברים. החברים שלי באיסלנד אמרו שלא נותנים לזרים לטעום אותו. הוא יותר מדי רקוב ומסריח וחריף, רק לצרפתים נותנים, כי רק הם מבינים שזה טעים. שפתק עם סכום במגירה זה פיוטי (ועכשיו נותר רק לדמיין את השיחה בין הנסיך הקטן לסאי שונגון.)

רשימת הליצנים

זה היה כנראה רק עניין של בגדים רטובים (על סאי שונגון, פמיניסטית מהמאה העשירית), החלק הראשון של הפוסט הנוכחי.

התסריט של פיטר גרינאווי (בתמונה למעלה) עולה על הסרט שנעשה על פי בכמה וכמה מונים.

Read Full Post »

סאי (סיי?) שונגון היתה אשת חצר יפנית בשלהי המאה העשירית, בת לוויתה של הקיסרית סדקו. היא כתבה יומן. לא בדיוק יומן אלא אוסף דפים, פתקים עם אנקדוטות, תיאורי טבע והרהורים שנשמרו במגירה של כרית העץ שעליה ישנה.

"ספר הכרית של סאי שונגון" כך נקרא היומן, העכשווי בצורה מוזרה, יותר מכל טקסט אחר מימי הביניים שאני מכירה. קריאתו שברה כמעט כל סטריאוטיפ שהיה לי על חצרות מלכים בימי הביניים ועל נשים ביפן.

שונגון היא מתבוננת שנונה ומשועשעת – כשהיא מתארת למשל, את בנות הלוויה ש'מאבדות כל שפיות' בלהיטותן להגיע לאיזה מופע מחול, איך הן מרימות את חצאיותיהן עד מעל לראשיהן תוך כדי ריצה (הן לבשו כמה שכבות) כדי להסתיר את פניהן מעוברי אורח, ואיך הן מתנגשות ונחבטות זו בזו ובכל דבר.
היא מוקסמת מכל סוג של יופי: מעשב שלא כוסח כדי לאפשר לטיפות הטל להתעבות לכל אורכו, או מנערה יפהפייה שמתייסרת בכאב שיניים.
וכל דבר מזכיר לה שורה משיר, או גורם לה לכתוב אחת.

העולם של "ספר הכרית" נמצא בתנועה מתמדת בין הטבעי למלאכותי, בין הפיוטי לארצי ובין הנשגב למצחיק. ניקח למשל את האפיזודה שבה מתארחות בנות הלוויה בארמונו המושלם של אבי הקיסרית: עץ הדובדבן שצומח לרגלי המדרגות מכוסה בפריחה נהדרת שקצת הקדימה את זמנה. מבט נוסף מגלה לשונגון שזו פריחה מלאכותית שהודבקה לענפי העץ (כמו בט"ו בשבט).
היא חוששת מגשם, ולילה אחד הוא אכן יורד ועושה שמות בפרחים. לפנות בוקר היא מתעוררת ומשקיפה על העץ. היא נזכרת בשיר על פרחי דובדבן זרועי טל וחושבת עד כמה אי אפשר להשוות את הפרחים המסמורטטים מהגשם לפניהם הבוכיות של נאהבים שהופרדו בעל כורחם.
ואז, לפתע פתאום, פורץ לחצר גדוד של משרתים ובני לוויה. הם מסתערים על העץ ומתחילים לתלוש את הפריחה ולשבור את הענפים. מחילופי הדברים ביניהם היא לומדת שהוד מעלתו ציווה עליהם להסיר את הפרחים בלילה והשמש כבר זרחה, ואוי ואבוי!

בתמונה למעלה: "בכניסה לגן עמד שיח-ורדים גדול: הוורדים שצמחו עליו היו לבנים, אבל שלושה גננים עמלו לידו, צובעים אותם באדום בחריצות גדולה. אליס חשבה שזה דבר מוזר מאד …  "תגידו לי בבקשה," אמרה אליס בביישנות מה, "למה אתם צובעים את הוורדים?" … "טוב, האמת היא גברת צעירה, שזה היה צריך להיות שיח ורדים אדומים ואנחנו נטענו במקרה ורדים לבנים; ואם המלכה תגלה את זה היא תכרות לכולנו את הראשים…" (מתוך "הרפתקאות אליס בארץ הפלאות", תרגום רינה ליטווין)
הגירסה האנגלית לפרשת הפרחים המודבקים של סאי שונגון. עוד על הקו הדק והמשחקי בין המציאות לייצוגה – הרצפה הבלתי מטואטאת.


"ספר הכרית" מלא תיאורים קרירים-חושניים של נופים וחפצים. לא אוצרות נדירים אלא מוצרי צריכה כמו בגדים מעוצבים ממשי אדום כהה או סגול בהיר, חום צהבהב, ירוק-ענבים, עין-הפיל (משי סיני בדיגום עדין של כסף וזהב) ותחרה כחולה על רקע צחור. וגם חפצים נוספים, בייחוד אביזרי קליגרפיה: אבני דיו ומכחולים, ניירות איכותיים, ומכתבים קשורים באלגנטיות ומקושטים בענפים קלופים.

החצר שבה משרתת שונגון היא צעירה: הקיסרית היא נערה-אישה ובנות הלוויה הן חברותיה (בשלב מסוים מתייחסת לעצמה שונגון כאל זקנה שחייה מאחוריה והמתרגם מעיר שהיא היתה אז כבת שלושים). הן מתנהלות בחבורה, כמו בנות עשרה. פעם כשהן מתארחות באיזה מבנה של האצולה הגבוהה הן משחקות וצוחקות בקול רם, מתיישבות על כסאותיהם של רמי-המעלה, הופכות ספסלים ומתעלמות מגערותיהם של השומרים. שונגון מוסיפה קצת נופך הזוי ואפל לצהלה כשהיא מתארת את החום המעיק ואת נחילי הצרעות ומרבי הרגליים שנושרים עליהן בלילות מתקרת הרעפים העתיקה.

לפני שקראתי את הספר לא היה לי מושג על חיי היומיום של חצר הקיסר במאה העשירית, אבל הכרתי היטב את בגדד של המאה התשיעית, כפי שהיא נשקפת מסיפורי אלף לילה ולילה. ציפיתי לקיסר גחמני וכל יכול כמו הרון-אל-ראשיד, לקיסרית שתלויה במוצא פיו, לא כזאת שמתפקעת מצחוק למראה בעלה הישן. שונגון אגב סוגדת לקיסרית, אבל לא בהכנעה מבוהלת של נתין אלא כמו ילדה שמאוהבת בילדה היפה בכיתה. יש משהו נוגע לב בסדקו כפי שהיא מצטיירת מבעד לאנקדוטות: יפה וכבדת-ראש, אירונית-מלנכולית, גאה ופגיעה. משחקי האהבה-קנאה-שנאה-ידידות עם בנות הלוויה הזכירו לי שורה של פנחס שדה מתוך שירת ירושלים החדשה: "והנשים אינן אלא ילדות, רעות, אובדות עצה, חורשות מזימות וגעגועים". לא מזימות נוסח בגתן ותרש. תככים של ילדות. בבועה שבה מתרחש היומן אין שום פוליטיקה; הקיסר הצעיר מנגן בחליל, כותב שירים מארגן תחרויות ומהתלות כאילו אין לו ממלכה לנהל. ואמנם לא היתה לו, כפי שלמדתי מן ההערות. הוא היה קיסר בובה. השלטון קרה במקום אחר.

התוצאה מזכירה לפיכך מעין סדרת טלוויזיה, דרמה קומית על חבורת צעירים במגורים משותפים עם ביקורים ליליים של מאהבים שחומקים לפני עלות השחר (בתירוץ שהם לא רוצים להפסיד את הטל על העלים, רגישים שכמותם!). וכל הטקסים הקטנים: מוסד "המכתב של הבוקר שאחרי" למשל. גרסת המאה העשירית לטלפון שלמחרת. לשונגון עצמה היו לא מעט מאהבים. לפעמים, טוען המתרגם, היא ניהלה כמה פרשיות במקביל. עם אחד המאהבים היה לה צופן פרטי, מערכת מטפורות שמבוססת על מהלכים במשחק ה"גו" שאיפשרה להם לרכל בגלוי, בנוכחות אחרים. אחד מאנשי החצר חילץ את הסוד מן המאהב וניסה להתחיל איתה ב"שפת הגו" (ללא הצלחה, ברור שללא הצלחה).

בוקר אחד היא שומעת את אחת מבנות הלוויה מדברת בזלזול על איזה גבר שהיה במסדרון. המשרת של הגבר החזיק מטרייה מעל לראשו בזמן שעזב. שונגון מצותתת בסקרנות עד שהיא קולטת שהכוונה למאהב שלה עצמה, שהיה אמנם מדרג נמוך יחסית אבל לגמרי ראוי, לדעתה. ואז מגיע מכתב מהקיסרית: במכתב מצוירת מטרייה ענקית, שמסתירה את האיש האוחז בה, רואים רק את קצות אצבעותיו הכרוכות על הידית. ומתחת רשומה שורת שיר על אורו הראשון של השחר. שונגון מבועתת ובו-בזמן משועשעת (מצב אופייני). הקיסרית דורשת מענה מיידי, היא מצפה מבנות לווייתה לשמור על שמן הטוב. בתשובה מציירת שונגון גשם שוטף, היא משרבטת איזה חרוז על גשם ועל תומתה ומוסיפה בשולי המכתב: "זה היה כנראה רק עניין של בגדים רטובים". היא שולחת את המכתב לקיסרית שמראה אותו לכל הסובבים אותה בצחוק גדול.

ולמה אני מספרת את כל זה? בגלל חילופי המכתבים הילדותיים (כמו פתקים בכיתה) השילוב בין ציורים לשורות שיר, ובגלל הפרהסיה. כמעט תמיד יש קהל. כל אירוע נטחן ונשפט במגורי הגברים ובמגורי הנשים. מכתבים עוברים מיד ליד, התחלות של שירים נשלחות וכל העיניים נישאות אל הנמען בציפייה לסיומת מקורית. החיים הם מבחן בקיאות ויצירה אחד ארוך. חוויות הופכים לשורות שיר, וגם להפך: השירה נקרשת לחיים. בוקר אחד שואלת הקיסרית את שונגון "איך השלג על פסגת סיאנג לו?" (שאלה קונקרטית אבל גם ציטוט של שורה משיר). שונגון שולחת את המשרתת בתשובה לגלול את התריס (כמו שקורה בשורה מתקדמת יותר של אותו שיר). היא זוכה בתהילה מיידית על הפעולה הישירה.

השפה החיה והצלולה, הקצבית והשנונה שלה נלמדת עד היום כמופת של פרוזה יפנית. לי, שמכירה אותה רק דרך הצעיף של הכפול של התרגום (מיפנית לאנגלית, ולעברית שבתוכי), היא נשמעת כמו איזו פרנסואז סאגאן או רמון רדיגה, ושאר צעירי הפלא בעלי הפרוזה הקלאסית והמלוטשת שצצים בצרפת אחת לכמה שנים (אצל שונגון יש גם קורטוב "רומן חדש", אבל על כך בפעם אחרת) ובינתיים שוב חזרתי לנעורים.

ארון צרכי הקליגרפיה של גיבורת סרטו של פיטר גרינוויי ("נכתב בעור" קראו לו בעברית) שנעשה בהשראת סאי שונגון

אז מי היתה סאי שונגון – ידידתה של הקיסרית סדקו, אמנית של משחקי מילים, אישה נועזת ודעתנית, מאהבת חסרת חת. היחס שלה לגברים היה "תחרותי על גבול העוינות" כפי שמציין המתרגם לאנגלית בהערצה. בין אם שווים לה או רמי המעלה, שונגון התנצחה עם כולם (בקטע משעשע במיוחד היא יורדת על נשים שמאכילות גברים).
יש לה תשוקה עזה לקליגרפיה ולדקלום מתנגן של שירה. היא עליזה, מתפעלת מיופי וגולשת פה ושם להתפייטות: התמוגגות ממאהבים שרוכבים על סוסיהם ומחללים. בהיקסמות שלה מאור ירח יש רומנטיקה של נערות וטיפת מלנכוליה, כמו באהבת השקיעות של "הנסיך הקטן". הנחרצות שלה בכל הנוגע לכללי לבוש והתנהגות מזכירה את "קלולס"  (העיבוד האמריקאי-העכשווי ל"אמה" של ג'יין אוסטין עם אליסיה סילברסטיין המלבבת). ובכוונה אמרתי "קלולס" ולא "אמה", כי בכללים האנגליים של אוסטין יש כובד ויציבות של מסורת, ואצל שונגון יש מין שטיחוּת של אופנה וכללי משחק.
ויש לה גם מגרעת אחת מעציבה: צד מרי-אנטואנט, חוסר חמלה כלפי המעמדות הנמוכים. שונגון מתבוננת בהם בסקרנות – היא תמיד סקרנית – ובבוז צונן. זו לא סתם סנוביות תקופתית אלא מחסור מביך וקשה באנושיות. ואף שהקטעים האלה מהווים רק חלק זעיר מן הספר, יכול להיות שבגללם הוא לא תורגם. אבל זה מה שעושה אותה יותר ממשית ומעניינת. היא לא איור בלקסיקון פמיניסטי אלא אישה אמיתית עם מעלות ופגמים.

מורסקי שיקיבו, בת תקופתה ומחברת "מעשה גנז'י" שנחשב לרומן הפסיכולוגי הראשון (ואחד הראשונים בכלל), לא סבלה את שונגון:

"סאי שונגון כל כך מרוצה מעצמה," היא כתבה ביומנה, "אבל אם נעצור לרגע ונבחן את הכתבים הסיניים האלה שהיא מפזרת סביבה ביומרנות כזאת, נמצא שהם מלאים פגמים. מי שעושה מאמץ כזה להיות שונה מאחרים יאבד בסופו של דבר את הערכתם, ואני אמנם סבורה שאחריתה תהיה מרה. אין ספק שהיא מוכשרת, אבל כשמישהי מרשה לעצמה לתת דרור לרגשותיה בנסיבות כל כך לא הולמות, כשהיא פשוט מוכרחה לתעד כל דבר מעניין שעולה בדעתה, היא תיתפס בהכרח כקלת דעת, וזה ייגמר ברע."

עלי לפחות, ההשמצה פעלה בכיוון ההפוך. מיד נהייתי בעדה.

ובכל מקרה הפוסט הזה הוא רק ההקדמה.

הסיבה העיקרית להיקסמות שלי משונגון דורשת פוסט נפרד: דברים נפלאים.

*

עוד גבירות מ"עיר הגבירות"

כריסטין דה פיזן (על פמיניסטית מהמאה ה14 וקומיקס מימי הביניים)

יוקו אונובגדי הכעס והאהבה, על cut piece של יוקו אונו

שרה נאמן – הכלה שברחה על חמור

פינה באוש – הסוד

שרה וינצ'סטר – אה, אה, אה, אה!

סופי קאל – וודו וחפצי מעבר

Read Full Post »