Feeds:
פוסטים
תגובות

Posts Tagged ‘סיי טוומבלי’

רשימה שנייה מתוך שלוש.

בחלק הראשון כתבתי על נפשם של הפסלים הרכים והענקיים של קלאס אולדנבורג.

והפעם על פסלי החוצות.

הערה מקדימה: מאז 1976 נוצרו רבים מפסליו של אולדנבורג בשיתוף עם קוז'ה ון ברוחן, פסלת הולנדית שלה נישא ב1977.

*

ובכן. אולדנבורג הסתייג לא פעם מתיוגו כאמן פופ. בשעתו פטרתי את זה כרפלקס אינדיבידואליסטי ואפילו כאגו, רחמנא ליצלן, אבל ככל שמתבהרים לי ממדי חריגותו (הענקית כמו הפסלים עצמם) אני מתחילה לתהות על סמך מה הוא נחשב לאמן פופ בעצם, ועוד כל כך מרכזי ומובן מאליו. את התשובה על כך אני משאירה לאחרים. זה לא התפקיד שלי להחזיר אנשים לשורה. אני מעדיפה להמשיך ולפרוש פה את מלוא עומקה ועושרה של החריגה.

זה מתחיל בבחירת החפצים.

ראשית, יש ביניהם אחוז מפתיע של כלי עבודה: פטיש, משור, מכוש, את חפירה, שלל ברגים, בצד מספריים, חוט ומחט וכן הלאה. זה כמעט מאחז קומוניסטי בלב הצרכני והקפיטליסטי של הפופ ארט.

קלאס אולדנבורג וקוז'ה ון ברוחן, משור 1996

קלאס אולדנבורג וקוז'ה ון ברוחן, משור 1996

הנה למשל המקום בו נוסדה המפלגה הקומוניסטית של צפון קוריאה:

הנה למשל המקום בו נוסדה המפלגה הקומוניסטית בצפון קוריאה (התמונה מכאן

המקום בו נוסדה המפלגה הקומוניסטית בצפון קוריאה (התמונה מכאן)

והנה פסל של קלאס אולדנבורג וקוז'ה ון ברוחן. שלא כמו בצפון קוריאה, יש בפסלים שלהם מידה של הומור נונסנסי ופיוט, שהזכיר לי את הפול קליי שמשמאל.

מימין, קלאס אולדנבורג וקוז'ה ון ברוחן 1984 Balancing Toolsמשמאל פול קליי, מאוזן באופן נועז שנה==.

מימין, קלאס אולדנבורג וקוז'ה ון ברוחן 1984 Balancing Tools. משמאל, מאוזן באופן נועז, פול קליי, 1930.

הצעה לבית קברות בצורת בורג ענקי, קלאס אולדנבורג 1971 (הבורג אמור להתברג לתוך האדמה עם כל לוויה, אם הבנתי נכון...)

הצעה לבית קברות בצורת בורג ענקי, קלאס אולדנבורג 1971 (הבורג אמור להתברג לתוך האדמה עם כל לוויה, אם הבנתי נכון…)

ושוב עולה בדעתי "לשבור את החזיר" של אתגר קרת, והפעם מצד האיורים של דוד פולונסקי. וכבר הראיתי איך הפַּטישים הקפיטליסטיים שלו מפלרטטים עם הפטישים הקומוניסטיים.

אבל החריגות של אולדבורג וקוז'ה ון-ברוחן אינה מסתכמת בכלי העבודה.

*

הוא כבר מעשן סיגריה אחת / רועדת קצת, / וכיאה למשורר אמיתי / הוא מחזיר את הגפרורים השרופים / לתוך הקופסה.

(כתב יהודה עמיחי, על ידידו המשורר ואיש החפצים דניס סילק)

משמאל, גפרור נייר שרוף מתוך עבודה של קלאס אולדנבורג וקוז'ה ון ברוחן בברצלונה. מימין, בדלי סיגריות רכים שפיסל אולדנבורג עוד ב1967

משמאל, גפרור נייר שרוף מתוך עבודה של קלאס אולדנבורג וקוז'ה ון ברוחן בברצלונה. מימין, בדלי סיגריות רכים שפיסל אולדנבורג עוד ב1967

יש לאולדנבורג-את-ון ברוחן משיכה גורפת, צ'כובית כמעט, לחפצים עלובים שהתכלו ויצאו מכלל שימוש: גפרור שרוף, כפתור שבור, בדלי סיגריות, תפוח מכורסם, גביע גלידה שהתהפך, בדל עיפרון שבור.

המשיכה הזאת מסגירה חמלה לחלשים (עניין יוצא דופן בסביבה הקפיטליסטית של המצליחנים), בצד עמדה אקולוגית והרבה פיוט, כי בסופו של דבר ובניגוד לאהבה של הפופ לחפצים חדשים – כישלון ושבר הם יותר פואטיים מהצלחה.

קלאס אולדנבורג וקוז'ה ון ברוחן, כפתור שבור 1981

קלאס אולדנבורג וקוז'ה ון ברוחן, כפתור שבור 1981

קוז'ה ון ברוחן רצתה להגדיל חפץ לא נחשב. הכפתור השבור (אנדרטה לא מודעת לילדה אילת) היה החפץ הפחוּת ביותר שהצליחה להעלות על דעתה. ואיכשהו במין מיחזור פואטי הוא הפך לבמה ספונטנית. כמו שהגלידה ההפוכה שלמטה היא סוג של צריח, וליבת התפוח היא מעין מושב מקורה. היגיון חדש ארכיטקטוני מתגלה בפגמים המוגדלים.

קלאס אולדנבורג וקוז'ה ון ברוחן, משמאל, גביע גלידה הפוך, מימין, תפוח מכורסם

קלאס אולדנבורג וקוז'ה ון ברוחן, משמאל, גביע גלידה הפוך, מימין, תפוח מכורסם

ברישום מתוך ספר הסקיצות של אולדנברג חוסם ארטיק הפוך את הרחוב. אולדנבורג הסביר שהנגיסה היא שמשחררת את החסימה, שמאפשרת למכוניות לעבור. זו הצהרה אמנותית ופוליטית, מחויכת אבל רצינית: הפגם הוא שמאפשר זרימה וחיים.

7

קלאס אולדנבורג וקוז'ה ון ברוחן, משור 1996

ואגב, אם לחזור רגע לחפצים הרכים – כמו שאולדנבורג וון ברוחן מגדילים חפצים נידחים כך הם מקטינים ומאנישים את הארכיטקטורה, מעבירים אותה מצד הפשיזם לצד בני האדם והיומיום (ושוב אי אפשר להפריד את הפיוט מהפוליטיקה).

קלאס אולדנבורג וקוז'ה ון ברוחן, ארכיטקטורה רכה

קלאס אולדנבורג וקוז'ה ון ברוחן, ארכיטקטורה רכה

ובצד הרעיונות יש בפסלים איכויות פלסטיות שמתכתבות עם תולדות האמנות. בין אם זה צינור גינה ענקי שהרישום המקושקש שלו שמשתנה מכל זווית מתכתב עם האקספרסיוניזם המופשט. ראו למשל סיי טוומבלי (1928-2011) שהיה בן גילו של אולדנבורג וציורי הקשקושים האדומים שלו משתרעים על פני כמה עשורים.

תמונה, קלאס אולדנבורג, צינור גינה 1983.

תמונה, קלאס אולדנבורג, צינור גינה 1983.

סיי טוומבלי, רישומים שונים, 1982, 2005

סיי טוומבלי, יצירות שונות, 1982, 2005

או גפרורים שרופים שמתכתבים עם הפיסול של אלברטו ג'אקומטי, ואני לא מדברת רק על הטקסטורה, אלא על משהו עמוק יותר שניסח ז'אן ז'נה בטקסט היפה שלו על גא'קומטי.

אין לו ליופי מקור אחר אלא הפצע, הייחודי, השונה מאיש לאיש, נסתר או גלוי, אשר כל אדם נושאו בחובו, מגן עליו, ושאל תוכו הוא פורש ברצותו לעזוב את העולם למען בדידות זמנית אך עמוקה … אמנותו של ג'אקומטי, כך נדמה לי, רצונה לגלות פצע נסתר זה של כל יוצר חי ואף של כל חפץ, כדי להציף אותם באורה.

משמאל קלאס אולדנבורג וקוז'ה ון ברוחן, 1991. מימין, קלאס אולדנבורג 1987. באמצע אלברטו ג'אקומטי.

משמאל קלאס אולדנבורג וקוז'ה ון ברוחן, 1991. מימין, קלאס אולדנבורג 1987. באמצע אלברטו ג'אקומטי.

ולסיום, הצעה לאנדרטה של Survival (הריאליטי טימא לי כרגע את המילה הישרדות) שהציע אולדנבורג לאוניברסיטה באל סלוודור ב1984 בעיצומה של מלחמת האזרחים. "בדל עיפרון מפוצץ, שעדיין כותב" כפי שהדגיש.

קלאס אולדנבורג, 1984

קלאס אולדנבורג, 1984

זו עבודה מרגשת בצניעותה, באמונה שלה בתרבות וביומיום (שניהם), בפיוט העצוב המחויך שמכיר בעליבות של העיפרון השבור ובו בזמן מזהה את העוצמה ומגדיל אותו לטיל. בעצם, הדבר הכי קרוב לזה שעלה בדעתי זה אשרי הגפרור של חנה סנש. מרחק ת"ק פרסאות מפופארט. זה תמיד הרשים אותי ונגע ללבי שהיא בחרה בגפרור הארצי היומיומי שיש רבים כל כך כמוהו ולא בלפיד הצפוי החגיגי הקלישאי.

*
ויש עוד. אבל מספיק להיום. השאר בפעם הבאה.

*

עוד באותם עניינים

כל הכלים השלמים דומים זה לזה

הרצפה הבלתי מטואטאת

הספר הנפלא ביותר

האילה לא יודעת שהיא מתפרקת

הרפאים של לוסיאן פרויד

פניה ברגשטיין והליצן

וכל מה שנכתב פה על המשורר ואיש החפצים דניס סילק. "…המתרגמת חנה עמית כוכבי סיפרה שפעם ניסתה לנגב את מעטה האבק שנח על המטבח ודניס הזדעק שזה האבק שלו, הוא צריך אותו.
הוא לא היה נגוע בַּגזענות האספנית שמעדיפה חפצים בעלי יופי או ייחוס. הוא זיהה גם את הנשמה של החפץ הפשוט יותר. בזמן אחר, במקום אחר הוא היה יכול להיות שמאן." דניס סילק – הקדמה, וגם תערוכה, וגם קטלוג.

*
ובפינת ההודעות, קול קורא ל ZOOOOOOOOOOO פרוייקט אמנותי במרחב הציבורי עם האמן הדס עפרת

13

Read Full Post »

12MAR

3

4Molcho

אהוב לבי, שיודע מה מעניין אותי באמת, הפנה את תשומת לבי לחתימתו של שר האוצר האמריקאי החדש. יש לי משהו עם חתימות מאז נתקלתי בילדותי בפלא חתימתו של שלמה מולכו. הפוסט הזה הוא דף נבחר מספר החתימות הפנימי שלי, וכמו בדיחה משונה הוא מפגיש שר אוצר, מהפכן, צייר ומקובל וגיבור ילדות.

*

שר האוצר

1

ג'ק לו הוא שר האוצר החדש של אובמה. האמריקאים כמסתבר, מאד עסוקים בחתימה שלו. הרוב מוטרדים מהקשקוש הילדותי שיתנוסס על הדולרים שלהם. הם מתייחסים לזה כאל חילול קודש או משהו. אני חושבת שהיא מלבבת. מופשטת, דאדאיסטית, חתימה של יצור מארץ הפלאות של אליס. היא מזכירה לי (שבח עליון) את רכבת הכפתורים שבה הילדה אילת נוסעת למרחקים למרחקים אל ארץ לא נודעת.

.

סיי טוומבלי, ללא כותרת, 1970

סיי טוומבלי, ללא כותרת, 1970

*

המהפכן

2MAR2BMARAT

ז'אן-פול מארה (1743-1793) היה מהפכן צרפתי, יעקוביני קיצוני שנרצח באמבטיה על ידי מתנקשת ז'ירונדינית שרצתה לעצור את שפיכות הדמים (ע"י שפיכת דמו). שרלוט קורדיי, זה היה שמה של המתנקשת בעלת המראה המלאכי, נתפסה והוצאה להורג כעבור ארבעה ימים. לא הייתי מזכירה את זה לולא הרים אחד מעוזרי התליין את ראשה הערוף וסטר לו.

החתימה של מארה מפחידה אותי כמו שיניים של כריש. מצד אחד היא מאד מרובעת ובשליטה בלי חריגות מהשורה (כמנהג עדות הפַאנטים), ומצד שני היא רועדת מזעם כבוש או מהפחד שהיא מטילה.

שרלוט קורדיי, המתנקשת המלאכית

ז'אן ז'אק אואה, שרלוט קורדיי, המתנקשת המלאכית

ז'אק לואי דויד, מות מארה

ז'אק לואי דויד, מות מארה

*

הצייר

אבולוציה של חתימה

אבולוציה של חתימה

יש לי משהו עם פרפרים ומכיוון שכך – אי אפשר בלי חתימת הפרפר של ג'יימס מקניל וויסלר. למעלה ברביעיית הפתיחה שמתי רישום פרפרי שגם בו ניכרות כבר עקבות האותיות. וכאן במין המשך אפשר לראות את האבולוציה: אותיות J M W בפרפר הימני נעלמות כשהחתימה נהיית יותר ויותר פשוטה ושפיריתית.

ג'יימס אבוט מקניל וויסלר (1834-1903) היה צייר אמריקאי שפעל בעיקר בלונדון ובפריז, אסתטיציסט שנון ודנדי, מקורב לאימפרסיוניסטים. הוא דגל בציור שהוא כמו מוסיקה, אמנות לשם אמנות, חן בלי ריח של זיעה. אפילו לזעמו היה נופך אסתטיציסטי. כשהסתכסך עם העשיר שהזמין ממנו את "חדר הטווס" הוא חדר לביתו וצייר מעין גרפיטי פנימי – דו קרב בין שני טווסים, האחד אוחז במכחול והאחר בשק כסף…

ג'יימס מקניל וויסלר, קטע מחדר הטווס

ג'יימס מקניל וויסלר, קטע מחדר הטווס

כמו המלך הצעיר של אוסקר ויילד (מעריצו של וויסלר), שנשאר ער כל הלילה כדי לראות איך פסל עתיק נשטף באור הירח, נמשך גם וויסלר אל קסמי הלבנה. הוא נחשב לצייר אור הירח לעומת בן זמנו ויליאם טרנר שנחשב לצייר אור יום. וכיוון שזאת עיר האושר – קשה לא להזכיר את "תסדיר באפור ובשחור: דיוקן אמו של הצייר" ואת המחווה הקופית והירחית כאחת של אנתוני בראון ב"גורילה".

גיימס מקניל וויסלר,

גיימס מקניל וויסלר, "תסדיר באפור ובשחור, דיוקן אמו של הצייר"

מתוך

מתוך "גורילה" של אנתוני בראון, מחווה קופית ירחית לתסדיר של וויסלר

"תסדיר באפור ובשחור", "סימפוניה בלבן מס' 1", "הרמוניה בכחול ובכסף" כך נקראים רוב ציוריו של וויסלר במין התרסה שמעדיפה את המרכיבים הפורמליים על פני נושא התמונה. הנטייה הזאת הביאה אותו בסופו של דבר אל סף המופשט, וכיוון שהקדים את זמנו הסתבך בצרות. בעקבות "נוקטורנו בשחור וזהב, הזיקוק הנופל" כינה אותו המבקר רסקין "ליצן הדורש מאתיים גינאות עבור השלכת סיר צבע בפרצופו של הציבור". וויסלר תבע אותו למשפט דיבה וזכה, ובעצם הפסיד כי המבקר נקנס באגורה בלבד והצייר פשט את הרגל. שם הספר שכתב (מחשבות על אמנות, כולל המשפט) מתאים גם למריבת הטווס: "האמנות העדינה של עשיית אויבים".

ג'יימס וויסלר,

ג'יימס וויסלר, "נוקטורנו בשחור וזהב, הזיקוק הנופל", ציור המריבה עם רסקין

*

המקובל גיבור ילדות

לשלמה מולכו התוודעתי אי אז בילדותי דרך "ישראל בגולה", סדרת ספרים עתיקה שנתנה השראה לאינספור משחקי אינקוויציה בחצר האחורית. קשה לתאר את הקסם שהילכה עלי חתימתו. פעם כתבתי סיפור (ארוך, על גבול הנובלה) בשם "סיפור אברם המשוגע והשוודיות של נחל באר שבע", שמעולם לא פורסם. וכך הוא נפתח:

.

4Molcho

זוהי חתימתו של שלמה מולכו הידוע גם בשם דיוגו פירס, שנולד בשנת 1500 למשפחת אנוסים בפורטוגל. בגיל עשרים כבר היה מזכיר מועצת המלך וכלום לא חסר לו, ובכל זאת עזב הכל בגלל חלומות וחזיונות, מל את עצמו במו ידיו וסופו שנשרף על המוקד. רבים האמינו, כך נכתב באנציקלופדיה, שהאש לא שלטה בגופו.

אברם נתקל בחתימתו כשהיה בן תשע והוקסם מן הדגל המאוזן קרקסית על חודה של כנף הציפור המשתינה מין שוט קסמים, שמצליף ונכרך בתורו, על הנחש עם הפרצוף השמן שחורץ לה לשון מזמינה ומאיימת כאחת.

הרבה לפני שקרא לזה בשם הוא תפס את החתימה כמפה. כל החתימות, לא רק זו של שלמה מולכו, היו בעיניו מפות. רוב המפות היו פשוטות כמו הדמויות שאותן תיארו. מעטות צפנו איזה סוד, ורק אחת הציתה את הדמיון כמו מפה של אוצר. איזה אוצר, אברם לא ידע. באנציקלופדיה עצמה לא נזכר שום אוצר, אבל היו שם מילים אחרות, לא פחות חגיגיות: מלך, קיסר, אפיפיור, משיח. וגם – מצורעים, רעידת אדמה, שיטפון… הרגע הכי נורא היה בסוף, כששלמה עלה על המוקד. אברם חיפש ולא מצא להבות בחתימה שלו. האם זה בגלל שהאש לא שלטה בגופו? ומה פירושו שהאש לא שלטה, לא השחירה? רק דגדגה? הוא נגע בחתימה שדמתה יותר ויותר לחידה מצוירת בעיתון ילדים: "הנחש, הציפור והדגל צויירו בקו אחד. האם תוכלו גם אתם ילדים, לחזור עליו?"

היו רק שני חוקים במשחק: אסור להרים את העט מהדף כמו צולל שעולה לנשום, ואסור לחזור על קווים. אברם שוטט באצבעו הלוך ושוב, מהנחש לציפור ומהציפור לדגל ומהדגל לציפור ולנחש. הציפור היתה הכי קשה, עם ארבעה שבילים שאין מהם דרך חזרה.

פעם, לאחר שעות ארוכות של תיסכול, מצא את עצמו חושב על סבתו שהיתה משחקת פסיאנס על פי החוקים עד שהיתה מגיעה למבוי סתום, ואז היתה מפנה את ראשה, הופכת בגנבה איזה קלף וחוזרת לשחק כאילו כלום לא קרה. הוא הסמיק ונמלא שאט נפש מעצמו, שהוא מחטט בחידות של מתים במקום להמציא חידה משלו, לא פחות מופלאה, שמישהו אחר בתורו ישתוקק להבין.

זה היה לקראת סוף החופש הגדול. המגרה העמוקה בתחתית שולחן הכתיבה שלו הכילה מחברות חדשות ועטיפות ניילון חלקלקות. אברם חיפש ומצא מחברת בלי שורות. הוא פתח אותה וקיפל את הכריכה לאחור. ממזרח למלבן הלבן הניח את העיפרון הירוק. בצפון מערב ערך את המחק הוורוד ואת מחדד הבדיל הקטן. עכשיו שגמר את ההכנות עדיין לא ידע מה לעשות; כי אם החתימה היא מפה של הנפש, אי אפשר סתם להמציא. וגם אם אפשר – ממה להתחיל? היו כל כך הרבה אפשרויות ואברם פחד לטעות. הוא ניצב משותק מול השפע ולא ידע מה לבחור.

*

ואם מישהו תוהה, החתימה שלי לגמרי פשוטה ומשעממת. כזאת שאפשר לשרוד איתה עשרה העתקים.

*

עוד באותו עניין

שיר של מילה אחת

כשהמילה תהפוך לגוף

*

נ. ב. (תוספת מאוחרת) החתימה בתחתית הכתובה של סב סבי

כתובה-י1*

Read Full Post »