ידידים יקרים, ההצגה יואל אמר זכתה בארבעה פרסים בתחרות הצגות הילדים של פסטיבל חיפה.
פרס המוסיקה לרונית קנו (בשיתוף עם דידי שחר שהלחין את המוסיקה ל"סוף התחלה וחתולה" ופירגן לנו בנדיבות גדולה כמו כמה מן היוצרים האחרים שהספיקו לראות את ההצגה, אני לא יודעת איך – אני לא ראיתי כלום בפסטיבל מלבד "יואל אמר" ו"יואל אמר" שמונה פעמים ביומיים).
פרס המחזאית לרונית קנו.
פרס הבמאית למרית בן ישראל (כלומר לי).
והפרס הגדול – פרס ההצגה הטובה ביותר.
בחבר השופטים היו הסופר אפרים סידון, גיל בלט מנכ"ל היכל התרבות ראשון לציון, השחקן דרור קרן, מיקי מבורך מנהלת תחום תיאטרון בתרבות לישראל, ורפי ניב המנהל האמנותי של תיאטרון באר שבע. וזה מה שהם כתבו בנימוקים לפרס ההצגה:
הפרס מוענק על מקוריות, כנות, גישה אינטליגנטית ועדינה לקהל הילדים בשילוב הומור, דמיון ומוסיקה, ובשל לכידות כל מרכיבי ההצגה. בעידן הרייטינג ו'זיקוקי הדינור' מצליחה ההצגה להיות מופת לאינטימיות, פשטות, מקוריות ותעוזה.
זאת הבעת אמון ענקית בהצגה והשמחה גדולה כמעט כמו ההפתעה (אני עדיין חושדת שאני חולמת את החלום הכי ארוך וריאליסטי שהיה לי אי פעם). כשחזרתי הביתה א' ישר שאל, אם זה משנה את התפיסה שלי על מקומי בעולם. כי באמת, וכמו שגם אמרתי בטקס, אני לא זאת שמקבלת פרסים. אבל זאת לא ההצגה שלי, טענתי. זה היהלום של רונית, אני רק ליטשתי אותו. ועל כך ענה א', שאפשר למצוא צידוקים לכל דבר, ואני במיוחד יכולה "אבל העובדה היא שההצגה הזאת שמדברת לשורש נשמתך ושנלחמת עליה כמו לביאה והיית מוכנה למרוט את שערות ראשו של כל מי שעמד בדרכה, זכתה להכרה גורפת ומלאה. אז אני לא אומר שמעכשיו הכול השתנה אבל משהו קרה ומוטב שתכירי בו."
יואל אמר, צילמה דליה מעין
וכך או אחרת זכיתי לעבוד גם עם סיימון סטאר שהוא מוסיקאי ואדם נהדר ופרפורמר מצחיק מרגש וחסר עכבות (בהצגה רונית שואלת אותו אם הוא מוכן להיות איטריה, והוא עונה: "איטריה?! אין בעיה." וככה הוא היה כל הזמן. תענוג), עם עומר שיזף שעיצב תאורה יפהפייה עם איכות איורית והלוואי שנצליח לשמר אותה גם בחללים אחרים, עם תום קרסני שעיצבה תלבושות ואביזרים במינון מדויק של אורבניות ותום ילדות, עם יואב גרשון שאפילו אוזני הערלות מבחינות באיכות הסאונד שהוא מגביר, ועם חברתי היקרה נעמי יואלי, הפעם היא היתה העין השלישית שלי, היה כיף להחליף תפקידים.
ושלא תחשבו חלילה שהיה קל; היו הרבה חתחתים בדרך. כמה מהם דוקרים במיוחד, אבל גם אלה שדקרו השאירו משהו יקר ערך כשהלכו לדרכם. אז תודה מעומק הלב לכולם: לוועדה האמנותית של תיאטרון הקרון שאימצה את המופע ברגע שיצא מן החממה למרות שאין בו בדל של בובה, לפסטיבל חיפה בראשות נורמן עיסא שבחר ב"יואל אמר" וליווה אותה, לחבר השופטים שנתן בה אמון ואהבה, וליואל הופמן שהתחיל את הכול.
והנה גם הארץ מדווח וגם וואינט
והנה גם בקורת
יואל אמר (גם) "שאפשר להתחתן עם עץ" (איור, ארתור רקהאם, פרט).
וגם – בימים אלה נפתחת ההרשמה למחזור הבא של החממה. אמנים מכל התחומים שרוצים לעשות תיאטרון לילדים – מוזמנים.
*
עיר-האושר 