Feeds:
פוסטים
תגובות

Posts Tagged ‘סיון בסקין’

"נֶהֱגָה בחשכה" הוא רצף של שיחות עם ילדים החיים בבתי מחסה: עוורים, חירשים, ילדים במצוקה, עבריינים, ופגועי מוח, שערכה וָנדה יוּקנַייטֶה (ילידת 1949), סופרת ומחזאית ליטאית חשובה, ותרגמה סיון בסקין. הספר יצא בהוצאת אסיה.

*

כשניסיתי לבחור ציטוט בודד, קפצו עלי עשרות (אני לא מגזימה, הספר הוא תיבת אוצר), אז אני מביאה את הדיאלוג הקצר ביותר בספר, את השיחה עם ארונס, בשלמותה.

אַרוּנַס

מחנה קיץ "וֶרוּס" של בית הטיפול המיוחד, וֶליוּצ'וֹניַי

ו.י.             ראיתי שלא טוב לך כאן. מה לא טוב?

ארונס        אני עצבני.

ן.י.             למה?

ארונס        אה, בגלל הכלב.

ו.י.             מה זה העניין עם הכלב?

ארונס        נו, שהוא נושך. אַוּשרה, גיטיס ננשכו, וכולי.

ו.י.             אתה חושב שזה נורמלי שכלב נושך אנשים?

ארונס        ברור שזה נורמלי. איזה מין כלב זה, שלא נושך. כשהבאתי אותו, הוא היה מאוד
.                עצבני. נכנס לו שיגעון כזה. הוא לוקח ותופס.

ו.י.             אותך הוא גם נשך.

ארונס        כן. הרי זה לא הכלב שלי.

ו.י.             אז של מי?

ארונס        של אמא שלי.  הוא עבר טראומה. לא נתנו לו לאכול, הרביצו לו, לא הוציאו אותו
.                החוצה. הילדות שלו מאוד גרועה.

ו.י.             דומה מאוד לשלך?

ארונס        נו, דומה. אני רק בגיל שתים עשרה הכרתי את אמא שלי.

ו.י.             כיצד?

ארונס        היא הדביקה טפטים בפנימייה. והמורה גימבּוּטייֶנֶה אמרה לי שזאת אמא שלי.
.                כשבאתי מצ'וֹבּישקיס, הייתי אצל אמא, ראיתי איך היא מתיחסת לכלב, והיא
.                עוד קיבלה ממני על הראש.

ו.י.             על מה היית בצ'ובישקיס?

ארונס        על מה. על הכל ושלא הקשבתי למחנכת. הלכתי מכות עם המחנכת.

ו.י.             אני יודעת שמאוד לא קל לך; אבל כלב כזה, שנושך אנשים, לא יכול להיות כאן.

ארונס       אם הכלב לא יהיה, גם אני לא אהיה; אני אעזוב. הכלב הזה שבור בענק. ואתם עוד
.                רוצים שהוא יהיה נורמלי.

ו.י.             אבל הוא מסוכן לסובבים.

ארונס        כל כלב מסוכן.

ו.י.             אתה מבין שהכללים לא מאפשרים להחזיק כלב כזה?

ארונס        הוא היה כלב נורמלי, אם אף אחד לא היה מרביץ לו.

ו.י.             האם אתה יכול להכיר בכך שיש כללים תקפים, שהאנשים חייבים לדבוק בהם?

ארונס        אבל הכלב הזה לא יכול להיות אחרת. הוא עצמו לא יודע על מי להתנפל.

ו.י.             למה אתה מגונן עליו בנחישות שכזו?

ארונס        החיים שלי ושלו תואמים, וזהו. מעניין, אם היו בועטים בך ככה, והיית צריכה לחיות
.                ככה כל החיים. אנחנו כמו כדורי רגל.  אני אהרוג את האמא הזאת! (בוכה.)

ובחזרה אלי: לא בכל יום נתקלים בספר כה נפלא. נפלא בזכות בני האדם שהם במקרה ילדים, ובזכות ההקשבה של הסופרת והבחירה שלה שמעלות את התיעוד בחזקה. הדמויות אינן נבדלות זו מזו רק בתכונותיהן וסיפור חייהן, אלא גם בפואטיקה של כל שיחה. המילים של ארונס הן שיעור בסבטקסט. לכאורה מדובר בכלב שהמורים רוצים לסלק. אלא שארונס מדבר על עצמו. הוא הכלב השבור הנושך (בדרך אגב מתברר שהוא הרביץ למורה שלו). הוא כועס על מה שאמו עוללה לכלב, אף מילה על מה שעוללה לו עצמו. כשהוא מגן על הכלב הוא מגן על עצמו. הוא אומר למורים אתם לא יכולים לוותר עלי, אתם לא יכולים לסלק אותי בגלל שאני נושך. אני לא הייתי כזה אם לא היו בועטים בי כמו בכדורגל. זה כל כך יפה, קורע לב, מדויק, ההזחה הזאת, הדיאלוגים המקבילים. זה לא רק "מסמך אנושי" אלא ספרות מזוקקת נפלאה.

*

ביום ה' הקרוב, ה-23 ביוני בשעה 19:30

נשוחח סיון בסקין ואני על הספר

בחנות הספרים סיפור פשוט ברח' שבזי 36 נווה צדק

הכניסה חופשית, מספר המקומות מוגבל

*

ולמי שעוד לא השתכנע – כמה קטעים מראיון שנערך עם הסופרת, בעיתון ליטאי :

ש – ב-2002 פרסמת את הספר קולי בוגד בי שבו את מספרת על ילדים חסרי בית במציאות הפוסט-סובייטית הקשה בליטא וב-2007 פרסמת את נֶהֱגָה בחשכה (Tariamas iš tamsos) שיחות עם ילדים מוגבלים. אמרת פעם ש"הרבה יותר קל לכתוב בעצמך מאשר לתעד את מחשבתם של ילדים במילים." מדוע אחרי הרומן הקצר שלך שפורסם בשנת 1995 עברת לכתיבה תיעודית והתחלת לשוחח עם ילדים על נושאים שאין בהם שום דבר ילדותי?

ת – מעולם לא חשבתי לכתוב כתיבה תיעודית. סבלתי ממשבר יצירתי, ממחסום כתיבה ואני קוראת לו כך בלעג, כשכתבתי את הרומן האחרון שלי. ניסיתי לפצח את השפה בניסיונותי לומר בדיוק את שרציתי לומר, אבל הטקסט במקום להתרחב, התכווץ, ומתוך שמונים עמודים נותרו שלושים. בכתיבה התיעודית ההשתהות נעשתה המאפיין הסמנטי הראשי בספר. אבל הוא גם רצוף משפטים שסועים, שתיקות, קטיעות והשתהויות חונקות. הנשימה נעשית חשובה כמו המילה. אבל כדי לנמק את הילדים אצטרך להיעזר בזיגמונד באומן שאומר ש"רק אצל ילדים אפשר למצוא, ללכוד ולשמר (אבל רק לזמן מה, רק לזמן מה) אנושיות ראשונית ועקבית." (אהבה נזילה).

ש – מצאתי באינטרנט את התיאור הבא שלך: "יונקנייטה מכריזה בריש גלי על סירובה 'לכתוב על לא-כלום במומחיות.' היא כותבת על מה שכואב, מפחיד ומעורר תרעומת, על מה שמעורר באדם את ההכרה העצמית שלו, שבעזרתה יוכל להתמודד עם אתגרי החופש." האם אחת המטרות של נֶהֱגָה בחשכה (אם אפשר לדבר על מטרות של ספר) היא לעורר באדם את ההכרה העצמית שלו?

ת – עם נֶהֱגָה בחשכה  השלכתי עצמי מזירת  'לכתוב על לא-כלום במומחיות', פרשתי אל מעבר לגבול ונסוגותי כל כולי למקום שבו שוכנים הקשיים והמוגבלויות של החיים עצמם: המוגבלות שלנו לחיות, להביא ילדים לעולם, לאהוב זה את זה.

ש – בראיון שפורסם לא מזמן לרגל צאתו של הספר את אומרת: "האסון בחיים אינו המוגבלות, אלא חסרונה של האהבה." כשקראתי את השיחות עם הילדים בספר, הבנתי שהאסון בחיים, החשכה שמקיפה את הילדים, היא אנחנו, המבוגרים המאוכזבים. סביר להניח שלורטה צודקת באומרה: "שאנשים שמתאכזבים מהחיים אולי עדיין לא חוו אותם, אני לא יודעת." עם זאת, האם כולם צריכים לחוות מצבים חריגים כדי לחיות חיים מלאי משמעות, כדי להעריך את החיים?

ת – ברגע זה אין לי תשובה ברורה לשאלות האלה. השנה ביקשתי מקבוצת תלמידים אחת שכל מי שמכיר עמית, חבר או קרוב שנהרג ירים את ידו. שני שליש מהם הרימו ידיים. וכששואלים אותם אם יש מישהו או משהו שיוכל להניא אותם מההתנהגות המטורפת הזאת, הם אומרים שאולי, אם מישהו יזדקק להם מאוד. עם זאת הקשרים של אדם עם זולתו, שעליהם דיבר טייס קרב אחד, כבר אינם חשובים כשלעצמם בתרבות שלנו.

ש – לפני שנים אחדות כתבת במאמר בעיתון המקוון Bernardinai: "ילד, יותר מכולנו, ניחן ביכולת לשנות את העולם. עלינו לסייע בידו." אין לי ספק שהילדים שאיתם דברת, והעדויות שלהם שתיעדת, החלו כבר לשנות את העולם. כמה אפשרויות יש לסופר לשנות את העולם המודרני?

ת – אמן הוא עצב חשוף, הוא אפילו לא צריך להיות מגויס למטרה. קורט וונגוט השווה את הסופר לקנרית שכורי פחם לוקחים איתם למכרה. היא חשה בגז המתאן הרבה לפני בני האדם, מתחילה להראות סימני מצוקה וכך מתריעה בפני האנשים על הסכנה. זוהי מטאפורה מרשימה, אבל אם ננתח אותה נאלץ להודות בעובדה שכל זה קורה בכוחות עצמו.

ש – באיזו מידה היו הילדים המרואיינים שותפיך לכתיבה? איך החלטת אילו שאלות לשאול אותם?

ת – העניין המרכזי היה להקשיב בתשומת לב, לא לשאול שאלות. ההקשבה היתה חשובה מהשאלות, נדרשה לי זהירות כמעט חייתית. התקשורת עם ילד חירש כשהוא מאמץ אותך למעמקי עיניו, טוהר שכזה הוא קשה מנשוא. וילד עיוור שומע שומע אותך נושמת. בכל יום התפללתי במשך שעה, כי לא ידעתי מה לעשות חוץ מזה, והקשבתי לתשובות למה שהצלחתי לשאול אותם.

ש – בספרך, לצד השאלה של האהבה, הבדידות וכל שאר הרגשות והחוויות, את עוסקת גם בנושא של מוות ושל התאבדות. האם לא חששת לשוחח על כך עם ילדים?

ת – לא מפחיד לדבר על נושאים כאלה עם ילדים. אני שייכת לדור שההורים שלו חששו לשוחח על הרבה נושאים בחברת ילדים. זאת היתה המציאות הסטליניסטית של התקופה הסובייטית. איש לא לימד אותנו מה אפשר להגיד ואיפה, איפה דבר מה מותר, ואיפה צריך להימנע ממנו. למדתי מההימנעויות של ההורים שלי, מהשתיקות שלהם. ילדים פוחדים יותר אם לא משוחחים איתם על הנושאים החשובים.

ש – האם את לא מפחדת שהספר ה"מטריד" הזה יטבע בים האינסופי של "רומני החלומות" הרואים אור?

ת – פרסום ספרַי תמיד גורם לי מתח נפשי. אך לא התלבטתי ולו לרגע בקשר לנֶהֱגָה בחשכה. הוא יצליח כמו ילד. הוא יצוף אל פני המים וישרוד.

*

עוד פוסטים על ילדוּת באתר זה.

*

Read Full Post »