Feeds:
פוסטים
תגובות

Posts Tagged ‘סיגלית לנדאו’

לענת ויסמן היקרה שמעקמת את אפה בכל פעם שאומרים הנסיך הקטן               .

.

זוהי רשימה שלישית (ואחרונה בהחלט) על הנסיך הקטן

לרשימה הראשונה

לרשימה השנייה – על האיורים

*

הקדמה

מהיכן אני? אני מילדותי, כמו מארץ מולדת.
אנטואן דה סנט אכזופרי

עד המאה השבע עשרה האמינו רבים מאנשי המדע שכל מיני יצורים קטנים כמו זחלים של זבובים, דגיגים ועכברים נוצרים מטינופת או מבוץ, בלי הורים. אביוגנזה, ככה קוראים לדבר הזה. אני זוכרת כמה התפלאתי עליו בשיעור טבע בכיתה ח'; זה לגמרי מופרך, כמו לחשוב שהאמנות המושגית למשל, או הפילוסופיה או השירה (לא חרוזי ילדים, אלא שירה-שירה) בקעו באופן שרירותי מתוך הטינופת של הבגרות.

לכל דבר בחשיבה האנושית יש שורשים בספרי ילדים. כבר נגעתי בזה לא פעם ולא פעמיים (כשהסברתי למשל, את תיאוריית התיאטרון האפי של ברכט על פי חייל הבדיל של אנדרסן וכן הלאה), אבל לאוונגרד של הנסיך הקטן אני ניגשת בהיסוס מסוים. זה לא קשור לתובנות אלא לנמענים של הפוסט; אוהביו המסורתיים של הנסיך הקטן יירתעו מן הסתם מן הקרירות המופשטת של הצורה (למרות שטפטפתי קצת לפוסטים הקודמים לשם חיסון), ואילו מעקמי החוטם – שלידם אני מרגישה מיותרת ועקשנית כמו מסיונרית באפריקה – אינם בקיאים דיים כדי להעריך את אוצרות האוונגרד של הספר. אז עשו טובה ותקראו, אם לא בספר – לפחות כאן, צריך רק לקדד.

ועוד משהו: כמה מהדברים כבר עלו פה בהקשרים קודמים. הסליחה עם אלה שזוכרים אבל היה חשוב לי לפרוש את העושר הכוריאוגרפי, המיצגי והמושגי של הנסיך הקטן.

*

.

.

למעלה: כסא המתנה לשקיעת השמש, סנט אכזופרי.

למטה: כסא המתנה לעלה נושר, איור: בתיה קולטון, בעקבות האוסף הכי הכי.

.

פינה באוש בראשי תיבות

ונתחיל בדוגמא מינימליסטית: הנסיך הקטן אוהב לצפות בשקיעת השמש, בייחוד כשהוא עצוב. כוכבו כה קטן שדי להזיז את כסאו כמה צעדים כדי לראות את השקיעה פעם נוספת וכן הלאה והלאה. יום אחד הוא צפה כך בארבעים וארבע שקיעות.

זהו מנגנון פואטי ממוזער אבל אופייני: מצד אחד הפצע שמשקפת השקיעה, הליריות שהסתיידה מרוב שימוש, ומצד שני – הכסא שמדגיש את המלאכותיות, את "תיאטרון השקיעה". הרעשים הארציים של גרירתו והצבתו מפריעים לכינור הדמיוני המנגן ברקע. שלא לדבר על השיכפול: עוד גרירה ועוד גרירה, ועל הצוננין של הספירה: 44 שקיעות על פי תרגום אריה לרנר (ורק 43 על פי אילנה המרמן).

עכשיו קחו את הצירוף הזה של: ליריות ועצב, התעסקות בכסאות, וחזרה אובססיבית על אותה מחווה – וקבלו את קפה מילר של פינה באוש בראשי תיבות.

(על רגל אחת למי שלא ידע או זכר: קפה מילר מבוסס על זכרונות הילדות של פינה מבית הקפה של הוריה בזולינגן. על פי האגדה היא שיחקה מתחת לשולחנות ומשם עקבה אחרי היחסים שנרקמו בין הלקוחות וקלטה את העצב, הבדידות, הניכור והכמיהה לאהבה. עשרות כסאות הקפה מוצבים על הבמה וכמה מן הדמויות רוקדות לתוכם בעיניים עצומות, באמוק, בשיכחה. אחד הגברים, בתפקיד כפוי טובה של מלצר, מזנק ומעיף את הכסאות מדרכן ברגע האחרון ואחר כך מסדר אותם בחזרה. אף אחת מהדמויות אינה מתייחסת אליו. הן ממשיכות לרקוד בין הכסאות המתמוטטים, בין החבטות המחרישות את המוסיקה קורעת הלב המתנגנת ברקע, אריות מתוך "דידו ואניאס" ומתוך "מלכת הפיות" של פרסל. עוד על קפה מילר כאן וגם כאן.)

פינה באוש, קפה מילר

*

מחול הרכבות   

לא שהכל כל כך רגשי, אגב; קחו לדוגמא את המפגש של הנסיך הקטן עם כַּוָן הרכבת:

מה מעשיך כאן? [שואל הנסיך הקטן]
אני מכנס את הנוסעים בקבוצות של אלף איש, אמר פקיד המסילה, ואחר כך אני מכוון את הרכבות המסיעות אותם, עיתים ימינה ועיתים שמאלה.
אותה שעה חלפה על פניהם בקול המולה גדולה, כרעם מתגלגל, שהרעיד את תא הכוון, הרכבת המהירה שהיתה מוארת בשפע אורות.
אץ להם הדרך, העיר הנסיך הקטן. לאן פניהם מועדות ומה הם מבקשים?
אפילו נהג הקטר אינו יודע זאת, השיב הכוון.
ועוד רכבת מהירה, מוארת ומטרטרת, עברה בסמוך להם ופניה לכיוון ההפוך.
הכי כבר חוזרים הם כלעומת שבאו? תמה הנסיך הקטן.
הללו נוסעים אחרים הם, הסביר פקיד המסילה, הם מתחלפים.
הכי לא היו שמחים בחלקים במקום המצאם?
לעולם אין אדם שמח בחלקו במקום הימצאו, אמר פקיד המסילה.
והנה עברה ברעם גלגלים רכבת מהירה שלישית, כולה שופעת אור.
כלום רודפים הם אחרי הנוסעים הראשונים? שאל הנסיך הקטן.
(הנסיך הקטן, תרגום אריה לרנר)

הפוטוריזם והרכבת – דינמיקה של רכבת, לואיגי' רוסלו, 1912

.

יגידו מה שיגידו אנשי המסר – זוהי חֶלְקת הפוטוריזם הקטנה של הספר (הפוּטוּריזם, על רגל אחת – היה זרם אמנותי מראשית המאה העשרים שחרת על דגלו את פולחן המהירות, המכונה והעתידנות). סנט אכזופרי אמנם בא לקלל את הניכור, אבל נסחף לרגע בעל כורחו בקסם הפוטוריסטי של הרכבות הרועמות והמוארות החוצות את המרחב הלוך ושוב, אלפי אנשים חולפים בכיוונים הפוכים במין פזמון חוזר של בלט אורבני. (כמעט העתקתי לכאן את הסצנריו המטורף של "מחול מכונת הירייה" של מרינטי כדוגמא לבלט פוטוריסטי, אבל התאפקתי כדי לא להאריך. עוד על הפוטוריזם אפשר לקרוא כאן).
וזה לא הבלט ההמוני היחיד בספר; בפרק 16 מתוארת הדלקת הפנסים על כדור הארץ ממעוף מטוס:

ממרחק הרושם היה מרהיב. תנועות הצבא הזה [צבא מדליקי הפנסים] היו סדורות וערוכות כמו בריקוד בלט באופרה. ראשונים הופיעו מדליקי הפנסים של ניו זילנד ואוסטרליה … אחר כך נכנסו למחול מדליקי הפנסים של סין וסיביר … ואז בא תורם של מדליקי הפנסים של רוסיה והודו, אחר כך של אפריקה ואירופה. אחר כך של אמריקה הדרומית. אחר כך של אמריקה הצפונית. וכל אלה לא טעו בסדר הופעתם אפילו פעם אחת. זה היה נהדר. רק מדליק הפנסים היחיד של הקוטב הצפוני, ומדליק הפנסים היחיד של הקוטב הדרומי חיו חיי בטלה ושאננות: הם עבדו פעמיים בשנה.

(הנסיך הקטן, תרגום אילנה המרמן, מצוטט בקיצור, ההדגשות שלי)

כדור הארץ בלילה

.

ממרומי המטוס של סנט אכזופרי נחשפת הכוריאוגרפיה של בלט החיים. יש קשר בין המקצוע והייעוד של סנט אקזופרי לאוונגרד האינטואיטיבי שלו, ליכולת להתבונן מבחוץ ולגזור תבניות מהסיטואציות הרגשיות ביותר.

*

המצאת הידידות

כסא השקיעה הוא דימוי בודד – גם אם מרכזי – בספר ואילו הפוטוריזם מבליח לרגע ונעלם כמו רכבת דוהרת. לפני שאחשד בהיטפלות לזוטות אני מגיעה ללב לבו של הספר (או לפחות מאחד הלבבות שלו, כי לספר הזה חובב השכפולים, יש לפחות שלושה לבבות, כמו לדיונון).

ובקיצור, בואו נבדוק את "נאום השועל על הידידות ועל דברים שבלב", כמו שקורא לו אריה לרנר. בפרק זה פוגש הנסיך הקטן בשועל שמבקש ממנו לאלף אותו.

… מה פירוש "לאלף"? [שואל הנסיך הקטן]
זהו עניין שהזניחוהו יתר על המידה, הסביר השועל, ופירושו לקשור קשרים.
לקשור קשרים?…
אמת, נכון הדבר, ענה השועל, בעיני הינך עדיין נער קטן, שאינו שונה ממאה אלף נערים אחרים; אין לי צורך בכך. אף אתה אינך זקוק לי; בעיניך אתה אינני אלא שועל הדומה למאה אלף שועלים אחרים. אך אם תאלפני נהיה זקוקים איש לרעהו: אתה תהיה בשבילי אחד ויחיד בעולם, ואף אני אהיה בעיניך אחד ויחיד בעולם כולו.

אני מדלגת על עמוד בערך ומגיעה לחלק המעשי:

… תחילה [מסביר השועל] תשב לך במרחק מה ממני, כך, על הדשא. אני אציץ בך ואתה תשב דומם ולא תאמר דבר. כי הדיבור הוא מקור כל אי הבנה. אך כל יום תוכל לשבת קרוב יותר אלי…
למחרת היום חזר הנסיך והקטן ונפגש עם השועל. הלה פנה אליו ואמר:
מוטב לשוב יום יום באותה שעה. אם תשוב למשל, בשעה הרביעית אחר הצהריים, אתחיל להיות מאושר עוד בשעה השלישית. ככל שתקרב שעת הפגישה ארגיש עצמי מאושר יותר. ובהגיע השעה הרביעית אתחיל להתרגש ולדאוג. אז אדע לראשונה את מחיר האושר! אך אם תבוא בכל שעה שתהיה, לא אדע לעולם אימתי עלי להתכונן בלבי…

השועל מלמד את הנסיך הקטן שיעור בחברות. הוא לא מציע לו להתרועע איתו, להאזין לקולו, לשאול במה הוא אוהב לשחק והאם הוא אוסף פרפרים (כמו שמטיף סנט אקזופרי בתחילת הספר), אלא מלמד אותו כוריאוגרפיה נוקשה, כללים פורמליים של תנועה בזמן ובמרחב. יותר מכל זה מזכיר לי את (Security Zone  (1971 מיצג ללא קהל שעשה ויטו אקונצ'י בהשתתפות לי ג'אפי, אדם שאקונצ'י לא בטח בו בחיי היומיום. העבודה נועדה "למדוד" את האמון ביניהם ואף "לבנותו". לשם כך הסתובב אקונצ'י על רציף 18 בניו יורק רעול עיניים, ידיו קשורות מאחורי גבו ואוזניו פקוקות. לא היתה לו ברירה אלא לבטוח בג'אפי, היחיד שיכול היה למנוע ממנו לפסוע לתוך המים.

ויטו אקונצ'י, Security Zone 1971

הנסיך הקטן והשועל

.

בהערות הנלוות לעבודה דן אקונצ'י באפשרויות להרחבתה: האם כדאי להיפגש עם ג'אפי באופן קבוע כדי לתרגל את האמון ביניהם, ואולי עדיף להרחיב את הפרוייקט ולהפוך אותו לשיטה, להכין מפה גאוגרפית של מקומות שבהם יוכל להתאמן על צרכים, יחסים, רגשות.

ההנמקה של השועל לשעת מפגש קבועה מראש (הפיסקה השנייה בציטוט למעלה) מזכירה את הנסיון של היצ'קוק להסביר לטריפו מהו מתח (צוטט כאן לאחרונה, בהקשר אחר ובגרסה מורחבת):

אנחנו משוחחים כאן לתומנו, אבל נניח שהיתה פצצה בינינו, מתחת לשולחן… [ונניח ש] הצופים מודעים לפצצה. אולי מפני שהם ראו את האנרכיסט מניח אותה מתחת לשולחן. הקהל יודע שהיא עומדת להתפוצץ באחת, ויש שעון בחדר, זה חלק מהתפאורה, הקהל יכול לראות שהשעה היא רבע לאחת. בתנאים אלה, הופכת השיחה התמימה למרתקת; הצופים הופכים לחלק מההתרחשות. הם משתוקקים להזהיר את הדמויות: מה אתם מדברים לכם בנחת כזאת?! יש פצצה מתחת לשולחן, היא עומדת להתפוצץ.

*

מסע בין כוכביות

אנשי המסר רואים במסעו של הנסיך הקטן סיור בעולם המבוגרים: המבוגרים (על פי יפה ברלוביץ, שמצוטטת אצל גדעון טיקוצקי, אני לא מסוגלת לחשוב ככה, אפילו לא בכאילו!) – הם שתלטנים אבסולוטיים (כמו המלך), פעלתנים לשם פעלתנות (כמו איש העסקים), מצייתים בעוורון (כמו מדליק הפנסים), מלומדים עקרים (כמו הגיאוגרף), יהירים (כמו הרברבן) ושיכורים (כמו השתיין).

.

אני מתבוננת באיורים ומגלה שהכוכבים הם באותו סדר גודל (בניגוד למה שכתוב, אגב): סדרת כדורים גדולים עד ענקיים שעל כל אחד מהם ניצב או יושב איש בודד שחוזר על מחווה גופנית ו/או מילולית, עם או בלי חפץ: המלך מצווה שוב ושוב לכל העברים, הרברבן מסיר את כובעו וקד בכל פעם שהנסיך מוחא כפיים, השיכור הופך בקבוקים מלאים לבקבוקים ריקים וגם הדיאלוג איתו הוא לגמרי מעגלי, איש העסקים ממלמל חישובים ועוקב אחריהם באצבעו, מדליק הפנסים מדליק את פנסו ואומר בוקר טוב, מכבה ואומר ערב טוב. והגיאוגרף הוא אמנם קצת עמום, הוא רק מחדד את עפרונו כדי לרשום עדות (באיור אגב, יש לו זכוכית מגדלת שגם עליה יכול כוריאוגרף-במאי עתידי לבסס איזו מחווה). חבורת אנשים על כדורים, כמו בקרקס; כל העולם במה.

אלה לא "תמונות חיות" ("tableaux vivants", הצבת אנשים בפוזות תיאטרליות שהיתה פופולרית עד המאה התשע עשרה) התמונות החיות היו קפואות; הפעילות של אנשי הכוכביות קרובה יותר למיצג, אמנות המבוססת כזכור, על רעיונות ופעולות; למשל – רעיון הגאווה הריקה המתגלם בהסרת כובע וקידה בכל פעם שנשמעות מחיאות כפיים, שוב ושוב ושוב; כי ההווה המתמשך, המשתכפל שוב ושוב, הוא זמן המיצג. ועוד עניין שמקשר בין דיירי כוכביות למיצגנים הוא הניתוק מכל הקשר סיפורי. כלומר, אם ניקח את הרברבן – די במחיאות כפיים, אין צורך בהצגה או במעלל אחר שיצדיק אותן. לא נרמז איך הפך הרברבן ליצור כזה וגם אין שום סיכוי שישתנה.

והנסיך הקטן? הוא ממלא את תפקיד הקהל.

.

למעלה, כוכבה של נערת ההולה הופ (סיגלית לנדאו)

למעלה, כוכבה של המסתפרת (רבקה הורן)

כוכבה של בולעת הפנינים – מתוך "המוצצת הנוצצת" 1998, מיצג שבו בולעת הילה לולו לין פנינה אחרי פנינה במשך דקות ארוכות.

.

ונכון, במיצגים יש לא פעם טוויסט לפעולה יומיומית: להולה הופ של סיגלית לנדאו יש עוקצי תיל, רבקה הורן מסתפרת בשני זוגות מספריים, והילה לולו לין בולעת פנינים על חוט, פעולה חסרת שחר לכאורה. אם לא נוח לכם לקבל את אנשי הכוכביות לעולם המיצגים, אפשר להסתפק במחול הפוסט מודרני, שהוסיף תנועות יומיומיות לשפת המחול כמו שאפשר לראות בתחילת הסרטון הבא (טריילר של סרט תיעודי מרתק על מחול פוסט מודרני). כמה קל להציב במקום הרקדנים את דיירי הכוכביות, זה בצד זה על הכדורים הענקיים שלהם, כל אחד שבוי בלופ של המחוות הקבועות שלו. זה רק יבליט את הבדידות והתלישות.

.

*

לספור כוכבים ואורות

המבוגרים אוהבים מספרים. אם תגיד להם שיש לך חבר חדש, לעולם לא ישאלו אותך שאלות חשובות. איש מהם לא ישאל: "איזה צליל יש לקול שלו? במה הוא אוהב לשחק? האם הוא אוסף פרפרים?" לא, הם שואלים: "בן כמה הוא? כמה אחים יש לו? כמה הוא שוקל? כמה משתכר אביו?" ורק אז נדמה להם שהם מכירים אותו.

(הנסיך הקטן, תרגום אילנה המרמן)

סנט אכזופרי לועג לשיגעון המספרים של המבוגרים, אבל במהלך הקריאה מתברר שגם הוא נדבק במחלה: הוא מונה את מספרי האסטרואידים בהם בקר הנסיך הקטן (כדי להוכיח את קיומם למבוגרים?) ואת מספרי הנוסעים ברכבות המנוכרות. כדי לתאר את כדור הארץ הוא מדקלם שנתון סטטיסטי שלם: 111 מלכים, 7,000 גיאוגרפים, 900,000 אנשי עסקים, 7.5 מיליוני שיכורים, 311 מיליוני גאוותנים. ו-462,511 מדליקי פנסים שהועסקו ב6 יבשות לפני המצאת החשמל. סך הכל 2 מיליארד מבוגרים שיכולים להצטופף לדבריו, בכיכר שגודלה 25 על 25 קילומטרים.
ואם לא די בזה, הנסיך הקטן עצמו סופר שקיעות (ראו למעלה)! וסנט אכזופרי סופר איתו; הוא מגלה לנו שהנסיך הקטן הצטער להיפרד מכוכבו המסתחרר של מדליק הפנסים בעיקר בגלל שהיו בו 1440 שקיעות ב24 שעות. וזה לא נסיון לרַצות את המבוגרים, זה הרגע שבו מסגיר המספר את משיכתו שלו למספרים.

תנוח דעתכם, לא מדובר חלילה, במעידה ובגידה והזדקנות אלא באמצעי בדוק נגד קלישאות וסנטימנטליות, ובסממן מובהק של אוונגרד. קחו את יוקו אונו למשל. עוד כשכתבתי על נאום השועל התלבטתי בינה לבין אקונצ'י. מיצג האמון שלו אמנם חופף למיצג הידידות של השועל אבל חסר בו הנופך הלירי המשותף ליוקו אונו ולסנט אכזופרי. ספרה של אונו "אשכולית" שיצא לראשונה ב1964 עשרים שנה אחרי מותו של סנט אכזופרי, מכיל רישומים וקובצי הוראות שכל אחד מהם הוא בו-בזמן אמנות מושגית ושירה. הזיקה בין חתרנות למילוי הוראות מפתיעה באמנות המושגית בדיוק כמו בנסיך הקטן; אונו נתפסה בשעתו כעוף מוזר באוונגרד הניו יורקי, היא היתה רגשית ויצרית ופיוטית מדי לטעמם, ועל רקע זה בולטת ביתר שאת המשיכה שלה למספרים. למשל:

.

NUMBER PIECE  I

מְנֶה את כל המילים בספר
במקום לקרוא אותן.

.

.

NUMBER PIECE  II

החלף את שמות העצם בספר במספרים
וקרא.
החלף שמות תואר בספר
במספרים וקרא.
החלף את כל המילים בספר
במספרים וקרא.

חורף 1961

וגם

COUNTING PIECE  I

מְנֶה את מספר האורות בעיר
כל יום.
ערוך רשימת מספרים ותלה אותה על
הקיר.

.

.

COUNTING PIECE  II

מְנֶה את מספר הכוכבים בשמים
כל יום.
ערוך רשימת מספרים ושלח אותה אל
ידידיך.

חורף 1962
מתוך אשכולית, ספר הוראות ורישומים מאת יוקו אונו

ובהמשך לכך ובחזרה לנסיך הקטן – השיא (מבחינת האווגרד כמובן) מתרחש במפגש עם איש העסקים: הקפטליסט השמן עם הסיגר מנכס לעצמו את הכוכבים. הוא הראשון שחשב על כך, הוא טוען, ולכן הם שלו. הוא מנהל אותם וסופר אותם, הוא משקיע אותם בבנק. אבל "מה זאת אומרת?" תוהה הנסיך הקטן. "זאת אומרת שאני רושם על פתק את מספר הכוכבים שיש לי, ואחר כך אני נועל את הפתק במגירה." "וזה הכל?" שואל הנסיך הקטן. "זה מספיק," משיב איש העסקים. "עניין משעשע," חושב לו הנסיך הקטן". פיוטי דווקא, אבל לא רציני במיוחד."
הפתק של איש העסקים הוא קצת כמו התיבה שעליה כתבתי בפעם הקודמת הוא מכיל את הכוכבים כמו שהיא מכילה את הכבשה, אבל צריך להיות משורר כמו סנט אכזופרי כדי להבחין בכך.

השטר שהונפק לכבוד הנסיך הקטן (אני לא הייתי מעזה להחריד את רוחו של סנט אכזופרי ממנוחתה).

*

רציתי לכתוב עוד הרבה דברים, ביחוד על הזיקה המשונה והמרתקת בין סנט אכזופרי ליוזף בויס (על זה לפחות תוכלו לקרוא בספר החדש שלי שיגיע תוך שבוע-שבועיים לחנויות). אבל הפוסט הזה הלך והתנפח לממדים בלתי אפשריים… אז אזכיר רק שתחושת האוונגרד שלי זכתה לגיבוי לא צפוי. זוכרים את לאון ורת ידיד הנפש של סנט אכזופרי שלו הוקדש הנסיך הקטן? ובכן גדעון טיקוצקי כתב עליו כאן  ונחשו מה? ורת היה בין השאר מבקר אמנות שקידם את ההכרה בהישגי הדאדא והסוראליזם.

*

עוד יצירות שצד הצורה שלהן קופח על חשבון התוכן

את נראית כמו אישה ממאדים – על עד כלות הנשימה של גודאר

פוגה לשוד יהלומים, על כלבי אשמורת של טרנטינו

*

קשור מאד

על בגדי הכעס והאהבה של יוקו אונו

מיצגניות וגיבורים

הפוטוריזם ואני

כשדויד גרוסמן פגש את ויטו אקונצ'י

דברים נפלאים

מודרניזם לקטנים – על האיורים לשמוליקיפוד

*

Read Full Post »

Maria Friberg – Still Lives, 2007

Still Lives – טבע דומם בלשון רבים, ובעצם "חיים דוממים" – כך נקראת התמונה הזאת של מריה פרייברג. נתקלתי בה אצל הר הקסמים ומיד זיהיתי את עצמי, בתור ילדה ונערה. הלא זהו דיוקנה של תולעת ספרים. כך הייתי גם אני, טמונה כמו זרע בין מדפי הספרייה, מכרסמת מילים. ההבדל בין ילד קורא (כמו בני הקטן למשל), ל"תולעת ספרים" (כמוני למשל) הוא לא בכמות אלא בטוטליות; אני צלחתי כל ספר שנקלע לידי בלי קשר לאיכות, לנושא או ליכולת ההבנה. נשמתי אותם כמו שנושמים את האוויר שנמצא ליד האף.

.

לא רק שספרים נולדו מעצים, ולא רק שהטקסטורה של שורות הספרים מזכירה טבעות עץ (בתמונה למעלה ולמטה) אלא שהעצים עצמם הם סוג של ספרים, כמסתבר: "החוקרים משתמשים במידע הנאגר בטבעות כדי ללמוד על העבר, על ההיסטוריה האקלימית והגיאולוגית… על פי האותות והצלקות החקוקים בעץ, ניתן גם ללמוד על שריפות יער ענקיות, גלים של חרקים וגם פעולות שנעשו בידי אדם כמו התכה, שריפת דלקים ועוד." (מצוטט מפה)

.

.

ובחזרה לצילום של מריה פרייברג: תולעת ספרים, ללא ידיים, מוגנת, חבויה (וגם קבורה חיים כמו הנשים החוטאות שנקברו בחומת המנזר – איפה קראתי על זה, בבת מונטסומה או בסדרת "ישראל בגולה" עתירת מרתפי העינויים?), דוממת – שאיש לא יידע.
"האדם אינו אלא תבנית נוף מולדתו," כתב טשרניחובסקי. דודו פלמה האיר לי פעם את המשמעות הכפולה של השורה – לא רק הנוף יוצר את האדם אלא להפך, האדם הוא התבנית שבה נוצק הנוף. זאת אני שם למעלה, טוחנת מחשבות בתוך ים של ספרים, מעלה אדוות כרוכות, בתבנית גופי.

ספרי העצוב טבע דומם כמעט נקרא "קרינולינה", שם הדור וסוגסטיבי, שהיה מביא לו מן הסתם עוד כמה מאות קוראות, אבל ברגע האחרון החמרתי. חיים דוממים, בדיוק כמו בתמונה.

*

יהושוע קנז כתב על התולעת הזאת במומנט מוסיקלי הנפלא. זה קטע קצת ארוך אבל מדויק באופן מצמרר כמעט, כאילו נכתב מתוכי בלילות ללא שינה:

וכאשר שקט הכל, שמע הילד שוב את קולה של תולעת העץ, ידידת האנשים שאינם נרדמים, חותרת בעמקי הארונות הישנים, עמלה וחדלה וחוזרת ומכרסמת, נבהלת רגע ומצותתת לקול נשימתו, להיווכח אם קצובה היא ואם אכן נרדם: ואם לא – תחדל ולא תפריע ותתאמץ לחכות עד שיירדם; או אך תכבוש את הדחף לרגע, עד שייחזק ממנה ולא תוכל עוד לעמוד בו. והילד היה מתחכם לה וכולא את נשימתו. והתולעת היתה מתקשה לדעת אם אכן נפלה עליו השינה וכבר מותר לה לפעול באין מפריע, ובהיסוסה היתה שולחת אותות לגשש בחשיכה. בהיסוס רק היתה מכרסמת לניסיון, מכרסמת וחדלה, חוששת להפריז, מבקשת לדעת עד כמה אפשר להעז בבת אחת בלי לעורר עליה חימה ואסון. כל כך היתה מלאה את הכרת ערך המעשה שהיא מצווה לעשותו, וכל כך מלאה את תבונת הזהירות המתחייבת מחשיבות התפקיד והצורך לעשותו בחשאי, בהתרפסות ובהיתממות. ועם זאת, כאשר היתה אוזרת עוז או פשוט נכנעת לדחף וחוזרת אל המעשה, היתה נאחזת בהילות להספיק ברגע הקצר הרבה ככל יכולתה, לפצות על הפסדי העבודה בעת ההפסקות וכנגד השיתוק שיאחז בה שוב בעוד רגע, כאשר יתעוררו חושיה אל הסכנה. בהתלהבות עיוורת התה משתקעת במלאכתה, ובתוך כך היתה מתרחקת ממנה האפשרות האחרת, ועד שיבואה הפחד – הספיקה מה שהספיקה, ובחדלה, ניכר כי אימה אוחזה אותה וחרטה גדולה והיא משחקת משחק ערמומי של העמדת פנים: נצמדת אל מקומה, מצטמצמת בעצמה ככל יכולתה ומתיימרת להיות חסרת גוף, חסרת מקום, רק נקודה מרוכזת של דריכוּת לרגל את הדממה. וברגעים שהיתה שובתת ממלאכתה ומאריכה בזה יותר מן הקצב הרגיל, היה הילד מכסה חרש את פניו בסדין ומגלגל אותו על כל גופו, אט אט, לבל יגיע אליה אף רחש קל של הבד, ולא היה מניע אבר ומסנן את נשימתו דק דק ומדמה בלבו כי אף הוא מכונס ומצונף בתוך עצמו, ומכיוון שהיו עיניו עצמות נעשתה לו מיטתו כאחת המחילות בעורק מעורקי העץ העמוקים והסמויים ביותר, נתונה באפלת תמיד חמימה ומגוננת, וכך היו הוא והיא מאזינים זה לזו וזו לזה בדממה, והיא היתה תמיד הראשונה הנכנעת לאשליית הביטחון, שולחת אות מהוסס לניסיון, ציוץ של סרק, ובודקת את התגובה; ומכיוון שלא אירע דבר שיעורר בה חשד כי טומנים לה מלכודת בדממה; ומכיוון שטעמה את טעם הכרסום והתאווה הזאת שוב הפילה עיוורון על חושי הסכנה והזהירות שלה, היתה מתנפלת על המלאכה. ויש שהיתה מאריכה יותר מן הרגיל בשיכחה והתלהבות והילד היה תמה עד כמה להיטותה זו תאטום אותה לאותו הסכנה מן החוץ. לאחר רגע ארוך שלא חדלה היה משתעל בקול רם והיא היתה נאלמת מיד ושתיקתה היתה נמשכת ונמשכת, כמו לא התאוששה שעה ארוכה מן האימה.

מתוך הסיפור "התרנגולת בעלת שלוש הרגליים"

*

DeadSee, 2005 סיגלית לנדאו (פרט)

DeadSee כך נקראת העבודה של סיגלית לנדאו; נשמע כמו "ים המוות" ("ים המלח" באנגלית), מאויית כמו "מתים-רואים"; DeadSee במין נגטיב כמעט מושלם לStill Lives. זו אותה תמונה בשבילי, רק מבפנים; מיתולוגי לעומת מציאותי, צבעוני לעומת מונוכרומי, עירום לעומת חנוט ומחותל, פתוח לעומת סגור, דינמי עד כדי סחרחרה בהילוך איטי.

שולחן הנשים שעיצבה הארכיטקטית מיה לין באוניברסיטת ייל. זה שולחן אבן עגול עם ספירלת מספרים שמציינים את ההסטוריה הנשית של ייל.

האין-ידיים של מריה פרייברג מתחלף ביד הנאחזת בפצע שהוא בו בזמן התוך המתוק של הפרי. האבטיחים המתוקים ביותר גדלים כמסתבר בים המוות, המלח גורם להם להגיב בייצור מוגבר של סוכרים. אני קצת עצבנית על פיסת הפיוט המדעית שכמו מאששת בדרכה הסמלית את הקשר בין פצע ליצירה, ומתנחמת בתכשיט בצורת רפסודה, במחרוזת הענקית של האבטיחים (טוויסט מגדרי, כמו ולהבדיל – המחרוזת של הנסיכה פיורימונדה) שהיא לא רק מיתולוגית אלא גם מצחיקה כמו הגוזמאות של הברון.

.

DeadSee, 2005 סיגלית לנדאו (פרט)

DeadSee סיגלית לנדאו, רישום הכנה (האבטיחים דמויי ביצים)

.

אני מכירה את DeadSee, חלמתי על זה, כמו שאמר לי פעם ילד שהראיתי לו תמונות של דינוזאורים. טבעות העץ שסוגרות על התולעת נפרמות, קונכיית השבלול נפתחת אל ההרפתקה. זוהי לידה מחדש עם חבל טבור מתוצרת עצמית. אילת ש-הוי נוסעת, למרחקים למרחקים אל ארץ לא נודעת.

.

וספירלה אגב, היא הצורה האהובה עלי ביותר. לו היו צילומי רנטגן לנפש, היו רואים לי את הספירלה.

*

עוד צמדי תמונות

אלכס ליבק, ג'וטו, פיתוי

מונה חאטום, הלמוט ניוטון, שיער

*

וכך נראה חלומה של נערה, לדעת גבר

*

עוד על ילדות

בקומה העליונה גרה התמימות (על ציור של פרנסיסקו דה גויה)

קסם, על פי שבעה זכרונות ילדות

על הילדה אילת

בדיוק כפי שזכרתי

לא תחנות תרבות, אלא תחנות תודעה

*

Read Full Post »

באירוע מיוחד שיזם האמן  Know Hope

יימכרו במשך יומיים

עבודות אמנות שתרמו 25 אמנים ישראלים מובילים

במחיר אחיד של 1,000 ₪

ההכנסות יועברו לספריית גן לוינסקי

*

יום חמישי 29.12  בשעות 18:00-23:00

יום שישי 30.12 בשעות 10:00-17:00

בסדנת "בעלי המלאכה" רחוב י. ל. פרץ 15 ת"א

*

לדברי know Hope, "אני צופה ומעריץ את פעילות ספריית גן לוינסקי ממרחק. הייתי עד לפועלה ולהשפעתה על הקהילה ואני חש שזה חשוב לפעול להמשך הפעילות וההתפתחות שלה. מיקומה של הספרייה והאג'נדה הרב-תרבותית שלה מעניקים לה את הפוטנציאל ליצור שינוי מהותי בהתהוותה של תפיסה חדשה של זהותו של ה"ישראלי"; מדובר בהתרחשות יפהפייה של יצירת משהו ששייך לקבוצת אנשים, שלא בהכרח מעודדים אותם להפוך לחלק מהותי מהמקום בו הם חיים. כל האמנים הביעו מיד נכונות לקחת חלק באירוע. אני חושב שרבים מהם מרגישים כי זה נוגע בהם באופן אישי".

האמנים המשתתפים (לפי סדר א' – ב')
יואב אלקיים, ניבי אלרואי
, ג'ודית אשר, ציבי גבע, יאיר גרבוז, מיכל היימן, אורית חביב, נעה יקותיאלי, טמיר ליכטנברג, סיגלית לנדאו, רותו מודן, יוחאי מטוס, אביב נווה, סלמה סמארה, דוד עדיקא, הילה עמרם, ירמי פינקוס, שרון פוליאקין, ענת פרופר גולדנברג, זויה צ'רקסקי, שוש קורמוש, אלונה רודה, נטע לי שלוסר, קרן שפילשר Broken Fingaz, Robat, Foma ❤ , Klone, Know Hope, Zero Cents.

*

זוהי הזדמנות חד פעמית לרכוש יצירות במחירים חסרי תקדים, בזכות הירתמותם של האמנים להצלת הספרייה.

*

סדנת "בעלי המלאכה" שמארחת את המכירה המיוחדת מהווה מקום מפגש וחלל רב שימושי למעצבים ולאמנים וכוללת סדנא וגלריה; בסדנא מתקיימים קורסים מקצועיים וסדנאות ללימוד טכניקת דפוס משי ובגלריה מוצגות עבודות הדפס.

במסגרת שיתוף הפעולה בין Know Hope וסדנאות בעלי המלאכה, יצר Know Hope יצירה המלווה את האירוע, שתודפס במקום על גבי חולצות ותיקי בד.

מחיר חולצה 60 ₪, מחיר תיק 30 ₪.

גם ההכנסות ממכירת החולצות והתיקים יועברו לספריית גן לוינסקי.

*

תודה ענקית לKnow Hope שיזם ולכל האמנים שתרמו מיצירותהם. תודה מיוחדת לסדנאת בעלי המלאכה, בר השסק, הכרם, וניבה נבון יחסי ציבור.

האירוע מתנהל תחת מעטה קל של סודיות, אז אל תתפסו אותי במילה, אבל מעבר למטרה המבורכת נראה לי שיהיה גם יין ושמח.

*

אנא הפיצו וקשרו בכל מאודכם ואמצעיכם!

*

* המכירה במזומן וצ'קים בלבד (אנחנו מנסים לשכור גם מכשיר אשראי אבל זה לא מובטח)

*
***
*

ובלי שום קשר אבל איך אפשר להתאפק –

היום בשעה 20:00 נפתחת בגלריה יאיר תערוכה של יוסף הירש.

יום חמישי, 22/12/2011 עד יום שבת, 04/02/2012

גלריה יאיר אבן גבירול 6, תל אביב, טלפון  6956927 – 03

*

Read Full Post »

זהו הפרק השלישי במיני סדרה "שמלות של כאב"

לפרק הראשון  

לפרק השני

*

בנות לילית מחפשות חתן
יש פתגם כזה ביידיש "האדם מתכנן ואלוהים צוחק". אני לא בטוחה לגבי החיים, אבל לפחות באמנות – אני אוהבת תקלות, אוהבת את השיבוש, את אובדן השליטה, את משיכת החבל בין החיים לאמנות. (גולת הכותרת של סעודת הפיות למשל, היתה בשבילי קפיאת הלב של הדס עפרת והמאמץ שנדרש לביתורו).

הסכנה תמיד קיימת. כל שכן כשמערבים את הקהל במופע. את פותחת דלת ואת לא באמת יודעת מה ייכנס. לפעמים את מנחשת, או נותנת הוראות; כמו יוקו אונו למשל, שהזמינה את הקהל לגזור את בגדיה, או מרינה אברמוביץ שערכה על שולחן את מכשירי העונג והכאב שלה וכתבה את הפתק הגורלי שמסיר כל אחריות מהקהל למשך שש שעות.

אבל לפעמים, כמו אצל פול אוסטר את מתחילה משהו, ואין לך מושג לאן זה יוביל.

אי אז, בסוף המאה הקודמת, חברו רות גרון, עדי לירז וקרן בית אש לשלישייה בשם "בנות לילית", שארגנה מסיבות של מוסיקה אלקטרונית סביב נושא מתחלף. עדי וקרן היו אחראיות על המוסיקה. רות (שהיתה אז תלמידה שלי בבית ספר לתיאטרון חזותי) טיפלה בצד המיצגי; המסיבות התרחשו בלוקיישנים לא שיגרתיים והתאפיינו בשמות מתגרים; "הבנות מלקקות את הפצועים", כך נקראה המסיבה הצבאית שהחמצתי. אבל את "הבנות מחפשות חתן" אני זוכרת היטב, כולל הפער בין התוכנית למציאות.

הלוקיישן שנבחר היה אולם חתונות מפוקפק בנמל תל אביב, הרבה לפני ששופץ (כשרות תשלח את התצלום, תראו בעצמכם). את הקישוטים, המיצבים, הוידאו והמוסיקה אני זוכרת במעומעם. אבל כמה מהכלות "נחרתו לי בזוויות מחטים בחודי העין", כמו שאומרים באלף לילה ולילה.

*

ראשונה
ראשונה היתה כלת המרנג. היא ניצבה על עגלה, לבושה בקרינולינה של נשיקות מרנג. העגלה נדחפה אל תוך הקהל על ידי חתן שהיה בו משהו מן הסוחר, ואפילו מן האלטע זאכן, ומשהו מן הכוהן-תליין. זה היה מודע; אני זוכרת דיבורים מעורפלים על קורבן, ומין שילוב מוזר בין קיטש לסקס, כמו אצל הצמד האמנותי פייר וז'יל (ראו בהמשך). אבל כלת המרנג יצאה וחזרה בשלום. הקטע הזה עבר ללא אירועים מיוחדים.

שנייה
ואז הגיע תורה של כלת גביעי היין. טלי קרן (הרביעית מגרון עמוק) לבשה שמלת סאטן לבנה ישרה וארוכה, שאליה הוצמדו עשרות גביעים אמיתיים מלאים ביין אדום. היא דמיינה איך תסתובב בין האנשים, תקטוף גביע מגופה ותעניק אותו למי שתבחר. שפת הגוף המתוכננת היתה אדנותית. היא ראתה בעצמה מעין מלכה שמרעיפה מטוּבהּ על ההמון. אני זוכרת שמישהו תהה מה ייעשה למי שינסה לקחת גביע בשירות עצמי. טלי ענתה שבמקרה כזה היא תכה באצבעותיה על כף ידו (ביהירות קלילה וצוננת) כדי לסמן שזה אסור.

בערך באמצע המסיבה היא יצאה ונעמדה בראש המדרגות שירדו מהגלריה לאולם. באותו זמן עמדתי בקצה האחר של החדר. בגלל המרחק לא ראיתי את הגביעים השקופים, רק את האדום הבוהק של היין שכמו קולף מן הזכוכית (ובעצם מן הפלסטיק – גביעי הזכוכית הכבדים הוחלפו בפלסטיק הקל). היין החשוף רטט בגלל הבאסים כאילו היו בו חיים. הרושם היה מוזר: שמלת סאטן צחורה ועליה מעין ספק-פרחים-ספק-פצעים רוטטים ומנצנצים.

טלי עמדה איזה זמן ללא נוע ואז התחילה לרדת בחגיגיות, מדרגה-מדרגה עד שהגיעה לקהל. האנשים לא המתינו שתבחר, שתגיש, שתקטוף. הם שלחו ידיים ותלשו את הגביעים מהגוף שלה. מחוות האיסור הקרירות נבלעו במהומה הכללית. טלי נבהלה והיכתה על ימין ועל שמאל, מה שלא הרתיע את האנשים. הם צבאו עליה מכל העברים וקרעו את היין מהבטן, מהתחת, מהגב. היא נמלטה משם בפאניקה, כמו שלגייה, והגיעה אל אחורי הקלעים פרועה ומתנשפת, שמלתה מוכתמת באדום.

וולט דיסני, שלגייה נסה על נפשה

.

הנערה שזה עתה נאנסה, או סטייה קטנה ומתבקשת מהמסיבה של בנות לילית
חייה ואמנותה של הדס גרטמן (שגם אותה היה לי העונג ללמד בשעתו), זרועים בשמלות. ב"אופנוביוגרפיה" שלה היא מספרת איך נהגה לעלעל ב"לאישה" בנעוריה ולגזור משם תמונות אופנה. לפעמים צורף לתצלום כיתוב. פעם נתקלה בתמונה של צעירה פרועה ומלוכלכת שבגדיה שסועים, ומתחת היה כתוב: "דיוקן הנערה שזה עתה נאנסה".
בחיי. בחייה.

VOODOO GIRL, איור ושיר – טים ברטון. וזו הקללה שלה, אומר השיר, כשמישהו מתקרב אל נערת הוודו, הסיכות רק ננעצות עמוק יותר בלבה…

.

הכלה החסרה
ובחזרה למסיבה: באוויר, במקום השמור בדרך כלל לנברשת, נתלתה כלה, כלומר שמלת כלה. השמלה היתה מעט דחלילית ומעוותת ממשקל הזיקוקים שהיו נעוצים בה כמו בחפץ וודו, או כמו החיצים שננעצו בבשרו של סבסטיאן הקדוש. כולם חיכו שיציתו אותם. כמו שמחכים לאקדח של צ'כוב, זה שמופיע בהתחלה ויורה בסוף.

.

אנטונלו דה מסינה, סביבות 1430, סבסטיאן הקדוש. החיילים ירו בו חצים כה רבים עד שנראה כמו קיפוד אנושי. אבל דווקא מן המתקפה הזו הוא החלים. יותר מאוחר אמנם, הולקה למוות.

לורנצו קוסטה, סבסטיאן הקדוש, 1490

אל גרקו, סביבות 1600, סבסטיאן הקדוש

מאנטניה, סביבות 1506, סבסטיאן הקדוש

סבסטיאן הקדוש של הים, פייר וז'יל (קיטש וסקס)

סיגלית לנדאו, מתוך הפיתרון האינסופי. אצל לנדאו החצים לא יוצרים קיפוד אנושי אלא טווס

.

ובחזרה לשמלת הזיקוקים
מתישהו בשיא המסיבה הודלקו הזיקוקים. השמלה שנתפרה כפי שהתברר, מבד סינתטי, התלקחה מיד. האש ניתקה את החוטים שעליהם נתלתה והיא צנחה ארצה בוערת כולה. מיד הסתערו עליה גברים מבאי המסיבה, ורמסו אותה ברגליהם עד שהאש כבתה.

על זה רציתי לכתוב. על האלימות (לא רק נגד השריפה, גם בהמשך לכלת גביעי היין). על הניגוד בין הפנטזיה על שמלת הכלה הצחורה המרחפת כמו לוסי בשמי היהלום של הזיקוקים, לבין הגברים הרומסים בכוח את השמלה הבוערת המשחירה. כמו ביוב שפורץ החוצה בהפתעה. הצפה מהתת מודע. שמלת השבת של חנהל'ה, רק בכוון הפוך.

***

עוד באותו עניין

בנאלי, רדיקלי או טרגי, שני סיפורי כלולות מאת סופי קאל

כלות מעציבות אותי בדרך כלל

על שמלת השבת של חנה'לה (אם לא אונס שהושתק, אז מה?)

בגדי הכעס והאהבה של יוקו אונו

פוסט הכאב הגדול של מרינה אברמוביץ

חבל טבור מזהב, על המלך הצעיר של אוסקר ויילד

הוי אילו… על שלוש אחיות של עגנון

*

שמלות של כאב (1) – סטרפטיזים משונים

שמלות של כאב (2) – רבקה הורן

.

*************************************************************
*************************************************************

ולא קשור אבל חשוב מאד בראשון לינואר לא יהיו יותר ספרים.

מצגת של תמונות מספריית גן לוינסקי ביוטיוב

ספריית גן לוינסקי, צילם יותם גדרון

***************************************************************
***************************************************************

Read Full Post »

"יומרניים", "סתומים", "חובבניים", "משעממים", אלה הם כמה משמות התואר הנקשרים בדרך כלל למֵיצָגים. מיתוסים, לעומת זאת, הם סיפורים פלאיים מלהיבים ונוגעים ללב על אלים וגיבורים. אבל מעבר לכל ההבדלים חבויה קרבה עצומה, משמעותית, שעליה אני רוצה לדבר.

*

א. מיצגים
המיצג הוא סוגה סובלנית וחמקמקה שמתנערת מכללים והגדרות, ובכל זאת אפשר לומר שהוא נוצר תמיד בשולי אמנויות אחרות (ציור ופיסול, תיאטרון, קולנוע, מחול, מוסיקה וכולי), שהוא נולד מתוך דחף לשבור גבולות ולא פעם בִּשׂר את שבירתם.
מתי נוצר המיצג הראשון? יש מי שמרחיק עד טקסים שבטיים, ויש מי שמתחיל מלאונרדו דה וינצ'י למשל: ואסארי, היסטוריון האמנות הרנסאנסי, מספר שלאונרדו נהג לרוקן ולנקות את מעיה של בהמה מסורסת עד שאפשר היה להחזיק אותם בכף היד, ואז היה מחבר למעיים זוג מפוחי חרס ומנפח אותם עד שמילאו את החדר ודחקו את הנוכחים אל הקירות. ויש מי שמתחיל מן האירועים של הפוטוריסטים (התנועה נוסדה ב-1909 והאירועים התחילו קצת יותר מאוחר) והדאדאיסטים (מ-1916 ואילך) בתחילת המאה העשרים, וממחלקת התיאטרון המהוללת של הבאואהאוס (מ-1919). הרצף המיצגי שהתניעה השלישייה הזאת נמשך עד היום.
אבל אני רוצה להיות אפילו יותר ספציפית, ולהתייחס אל הולדתו מחדש של המיצג מתוך האמנות המושגית. הגלגול הזה של המיצג נולד בסוף שנות הששים, מתוך התנגדות לסטגנציה רעיונית ולמסחור האמנות; "פס הייצור של חפצי האמנות" הוחלף באמנות המבוססת על רעיונות ופעולות. בהמשך לתפיסה הזאת כונה המיצג "אמנות חיה", וגם "רעיונות חיים", על שום ההנפשה של אמנות פלסטית ושל רעיונות מופשטים.
הסיבוב הזה הוליד בין השאר, את המיצג האקספרסיוניסטי שכולל סבל ופגיעה עצמית. אמנה כאן בקצרה כמה ממאפייניו הבולטים:

*

1. פעולה יומיומית, מונוטונית, שעברה איזו מוטאציה
ב- (sand is better,(2002 למשל, משפשפת נלי אגסי את האזור שמעל לחזהּ בנייר זכוכית עדין, בתנועה קלה ומונוטונית עד שנוצר דימום, ואז היא מניחה את כף ידה על העור הפצוע. השיוףמבטא באופן סמלי וקונקרטי כאחת – את כאב הכרוך בחשיפה, בוויתור על שכבות הגנה. המוטאציה מתבטאת בהחלפת מושא השיוף, מעץ לעור אנושי. וגם בתוצאה הסופית: השיוף אינו מחליק את העור, אלא להפך, פוצע ומצלק אותו.
הולה הופ עם חוט תייל (2000) של סיגלית לנדאו מתעד את האמנית – עירומה, חסרת פנים ורגליים שנחתכו מן הפריים. רק טורסו מענטז במשחק הולה הופ מחוט תייל.
המוצצת הנוצצת (1999-1994) הוא מקבץ מיצגֵי וידאו של הילה לולו לין. במשך שש דקות ברציפות היא בולעת פנינים שמושחלות על חוט, שפתיה משוחות באדום ופניה נוטפים מים, במין פורנו רך של פרסומות.
ב-נוגעת בקירות בשתי ידיים במקביל (1974) לובשת רבקה הורן הגרמניה, "כפפות אצבע" שהן למעשה צפרניים ארוכות להפליא מעץ בלזה. היא צועדת הלוך ושוב בתוך חדר קטן כשידיה שורטות את הקירות לימינה ולשמאלה. המיצג הזה הוא כמדומה, הרהור חי על מרחב, שמטפל בבת אחת בקשת שלמה של אפשרויות – מסימון טריטוריה (השתלטות וכיבוש) ועד קלסטרופביה (כליאה), ופנטזיה על חלל אישי "על פי מידה".

*

2. עיסוק בגוף
כל העבודות שהזכרתי עד כה קשורות לגוף: העור המשוייף בנייר זכוכית, הגו הפצוע מהולה הופ גדוקרני, הגרון שבולע פנינים והצפרניים הארוכות.
ה"בודי ארט" הוא התגלמות המיצג. הוא מכיל את כל הסתירות שהביאו להוולדו: מן הרתיעה ממסחור האמנות – גוף האמן אינו עומד למכירה, ועד הרתיעה מחיפצון האדם – אמנות הגוף משקפת את החיפצון ויוצאת נגדו בעת ובעונה אחת. הגוף הוא יותר ישיר ופחות מנוכר מכל אובייקט אחר. לרעיונות המגולמים דרכו יש נופך לירי ואוטוביוגרפי. הוא מוסיף ממשות למיצגים ומפצה על המימד המנותק, הקונספטואלי. (זה קרוב מאד להפרעה שבה אנשים חותכים את עצמם כדי להחזיר לעצמם את תחושת חיים.)
לעיסוק בגוף יש כמובן צד אסתטי, ארס פואטי, של אמנות-על-אמנות: כשנלי אגסי משייפת את עורה, היא הופכת את הגוף לחומר, סיגלית לנדאו הופכת אותו לבד ציור שעליו היא "רושמת"/מתעדת את המשחק בחוד של תייל. הילה לולו לין הופכת את גרונה לחלל.

*

3. ערכים פלסטיים
רבים מאמני המיצג הם אמנים פלסטיים. מֵיצגים הם בין השאר, אמנות חזותית בזמן ובמרחב. רבקה הורן היא דוגמא מובהקת: לתוספות הגוף שהיא יוצרת, יש קיום נוסף, עצמאי, כאובייקטים פיסוליים. מֵיצג הציפורניים מיַצג את הקו הפיסולי העדין והאוורירי שלה, וגם את תשוקת הסימטריה המתגלמת בעיצוב, בתנועה ואפילו בחלל המצוייד בזוג חלונות תאומים. גם למיצגים האחרים שתיארתי יש סגנון פלסטי מובהק: הגרפיות הפופ-ארטית של הילה לולו לין, או המינימליזם הלירי שמבדיל את השיוף של נלי אגסי מפציעות עצמיות אחרות.
ועוד דוגמא: ב-סלמון (2000) שכבה נטלי דביר (באותה עת תלמידה בבית הספר לתיאטרון חזותי) על שולחן קוקטייל, עירומה ומצופה ברצועות סלמון מעושן. הסלמון, המזכיר עור וורוד מדי שצומח על פצע, כיסה גם את עיניה ופיה ויצר אישה-קורבן, מגלידה, מושתקת, מעוּורת. סלמון, כמו sand is better, עסק בחשיפה, אבל לפן הלירי של העבודה נוסף מימד חברתי שנבע משיתוף הקהל; גופה של דביר היה מושא לקניבליות, למציצנות ולניבולי הפה שלחשו לה כמה מן הגברים כשגחנו לקלף את הסלמון. ובכל מקרה – הבחירה בסלמון מעושן כעור שֵני, היא בחירה פלסטית טהורה.

*
4. פעולה ממשית שגורמת סבל גופני או נפשי
הפעולה יכולה להיות אקטיבית כמו משחק בתייל, או הפגנה של סיבולת ויכולת ספיגה כמו ב-סלמון.
העבודה הידועה ביותר ואולי הקיצונית ביותר בצד הפסיבי, היא (rhythm 0 (1974 של מרינה אברמוביץ, שבה הניחה האמנית על שולחן מכשירים "של עונג וכאב", והודיעה שלמשך שש שעות היא תהיה פסיבית לגמרי, מה שלא יעשו לה. כעבור שלוש שעות נחתכו כל הבגדים מגופה בסכיני גילוח ואנשים התחילו לחתוך גם אותה. אחרים ניסו להגן עליה. בשלב מסוים הניח מישהו אקדח טעון (אחד מ"מכשירי הכאב" שהיו על השולחן) בידה, כיוון את הקנה אליה והניח את אצבעה על ההדק.  0 rhythm של מרינה אברמוביץ' היא אולי העבודה המטרידה מכולן שבּה משמשת האמנית שפן נסיונות וראי לקהל שלה.
לסבל יש צד רטורי; הסכנה מושכת ומרתקת קהל. מבחינה זו המיצג הוא קרוב מנוכר וסנסציוני של מסורות קרקסיות כמו בליעת חרבות או הטלת סכינים סביב נערה.
ויש לוגםצד אתי שמופנה אל האמנות ואל החיים כאחת. בהקשר האמנותי הוא מוחה על הקלות הבלתי נסבלת שביצירת דימויים. כשיהודה עמיחי כותב: "בכל יום של חיינו יחדיו, קוהלת מוחק שורה מספרו", הוא משתמש (בהינף קולמוס ובלי רשות) בסבל של קוהלת כדי להדגים את אהבתו. כשנלי אגסי משפשפת את עורה בנייר זכוכית היא "לוקחת אחריות" על הדימוי. היא "מתכוונת" לזה. היא הולכת עם הרעיון שלה עד הסוף. בהקשר החוץ אמנותי מתקרבים מיצגי הסבל לפעולות סימבוליות של נזירים ששרפו את עצמם כדי לעורר מודעות, או אם נרחיק לכת בזמן – של נביא כמו ירמיהו שמניח עול בהמות על צווארו כקריאה לקבלת עול בבל. הגוף כאן מגלם את המוסר והמצפון. ואגב – במאה העשרים על כל זוועותיה, העיסוק בגוף כחומר אינו יכול להיות רק תוך-אמנותי וארס פואטי. הוא נדבר עם אירועים היסטוריים ומתייחס אליהם באופן ישיר או עקיף.
תוך כדי כתיבה אני שמה לב שכל העבודות שבחרתי נוצרו על ידי נשים. זה קצת מפתיע אותי; כמה מן הנציגים הבולטים של המיצג האקספרסיוניסטי הם גברים, ואחד מהם, ויטו אקונצ'י, אפילו חביב עלי במיוחד. האם ניתן להצביע על הבדל מגדרי מובהק? אני לא בטוחה. מיצגים שכרוכים בסבל עונים על צרכים רגשיים, מיניים ורוחניים, חופפים ומצטלבים של שני המינים. ובכל זאת – המציאות ההסטורית-מגדרית מסיטה את מרכז הכובד. המעללים הגבריים (עם כל ההסתייגויות והחריגים), מצטיירים לי יותר כמוטאציה של ספורט אתגרי או כעין נַסיינוּת מדעית. ואני הלא רוצה לדבר על מיתולוגיה.
ולפני כן אני רוצה לעצור רגע בעולם האגדות.

*

ב. אגדות
מה בין סיפורים מוּכּרים, עלילתיים, ילדותיים וקסומים כמו שלגייה או בת הים הקטנה, למיצגים? כדי להשיב על כך אנסה להחיל על כמה אגדות (גרים ואנדרסן) את מאפייני המיצגים שמניתי.

*
1. פעולה יומיומית, מונוטונית, שעברה איזו מוטאציה
רבות מגיבורות האגדות הן עקרות בית בעידן קדם טכנולוגי. ההתעללות שממנה הן סובלות היא בדרך כלל הפרזה או עיוות של מלאכות היומיום: החל מבירור עדשים ואפונים – האם החורגת של לכלוכית שופכת אותם שוב ושוב לאפר כדי להקשות עליה, או שאיבת מים – הילדה בסיפור נמפת המים, צריכה לשאת מים בחבית מחוררת. שלא לדבר על מצוקת הטוויה שמניעה אגדות רבות – משלוש הטוות שבו צריכה נערה לטוות שלושה חדרים מלאים בפשתן כדי לזכות בנסיך, ועד רומפלשטילצקין שבו נדרשת הגיבורה לטוות זהב מקש.

*

2. עיסוק בגוף
למשל רפונצל. (תזכורת עלילתית: איש גונב חסה מגנה של מכשפה למען אישתו ההרה. המכשפה מגלה את הגניבה ומקבלת את התינוקת כפיצוי. היא קוראת לה "רפונצל" על שם החסה וכולאת אותה במגדל בלי דלת. כדי לבקר אותה צריך לטפס על צמתה.) ובחזרה לאמנות הגוף – צמתה של רפונצל משמשת כחבל טיפוס.
או בת הים הקטנה והניתוח הכפול שהיא עוברת; כדי שיהיה לה סיכוי לזכות בלבו של הנסיך, היא צריכה להפריד את זנב הדג שלה לזוג רגליים, "ניתוח" שעבורו מקבלת המכשפה את קולה היפה, כלומר את לשונה. (ואגב – גם בעולם המיצג יש דוגמאות ישירות של "פיסול גוף", כמו למשל "אמנית הבשר" אורלאן, שמעצבת את דיוקנה מחדש בסדרת ניתוחים פלסטיים על פי יצירות אמנות.)

*

3. ערכים פלאסטיים
המגדל ללא דלת שבו כלואה רפונצל אינו סתם מתקן כליאה. מבחינה חזותית הוא "מתחרז" עם צמתה הארוכה, ומשמש לה מעין הד ו"כלי": אגרטל מארך לצמה ארוכה. הסיפור יוצר הקבלה ברורה בין הילדה לחסה שעל שמה היא נקראת. המכשפה פשוט ממשיכה ומגדלת את התחליף באגרטל/מגדל על פי מידה.
ודוגמא אחרת מסיפור לכלוכית: האחיות הרעות באות להתחנף אליה ביום חתונתה. הן מתייצבות לימינה ולשמאלה בדרך לכנסייה, ושתי היונים שיושבות על כתפי לכלוכית מנקרות לכל אחת מהן את העין הסמוכה. ביציאה מהכנסייה הן מתחלפות במקומות והיונים מנקרות לכל אחת את העין השנייה. הסימטריה המכנית של הסצנה הזאת מזכירה את רבקה הורן בהגיון הפלסטי-כוריאוגרפי שלה.

*

4. פעולה ממשית שגורמת סבל
רבות מגיבורות האגדות הן ידועות סבל. מן הטובות נדרשות מטלות בלתי אפשריות: הגיבורה של גברת הולה נאלצת לטוות עד שאצבעותיה זבות דם, והנסיכה הקטנה מברבורי הבר של אנדרסן צריכה להכין מעילים מעלי סרפד בידיים חשופות, בלי להוציא הגה.
והרעות, כמובן, נענשות ללא חמלה: הציפורים מנקרות את עיני אחיותיה של לכלוכית. אמה החורגת של שלגייה נאלצת לרקוד בנעלי ברזל מלובנות. המכשפה מרולנד האהוב מורקדת בתוך קוצים לצלילי כינור מכושף.
גם מקומה של הפסיביות הקרבנית לא נשכח: מהנערה ללא הידיים שמניחה לאביה לכרות את ידיה, ועד היפיפיה הנרדמת, שאינה מתעוררת, לפי הגירסה המקורית, גם כשהנסיך אונס אותה. היא יולדת לו תאומים מתוך שינה.

*

אפשר לטעון לפחות שתי טענות כנגד האנלוגיה שאני מציעה בין אגדות למיצגים:
אפשר לטעון שבאגדות יש מימד מהותי, קסום, על טבעי, שאינו קיים במיצגים.
ואפשר להתלונן על ההפרדה בין הסצנות להקשרן הסיפורי; הרי יש סיבה למצב המוזר-מפרך-פסיבי-מכאיב  שבו נמצאות הגיבורות.
שתי הטענות כמעט מקזזות זו את זו: ההֶקשר הסיפורי פשוט מסווה ומכשיר את המיצג הטמון באגדה. אני לא רואה הבדל מהותי בין ענטוז בהולה הופ מחוט תיל לריקוד בתוך משוכת קוצים, או בין טיפוס על סולם ששלביו מושחזים בידיים ורגליים חשופות, (כפי שעשתה ג'ינה פאן הצרפתייה ב-  escalade sanglante (1971)) לריקוד בנעלי ברזל מלובנות.
וגם להפך: העדרו של הֶקשר סיפורי במיצגים, מבליט את הצד הסמלי של הפעולות ומקרב אותן מאד אל המאגיה.
ראָיה נוספת לקרבה הגדולה בין הפעולות המיצגיות לאגדתיות, היא הקלות שבה יכולה סצנה אגדתית להתאזרח בעולם המיצג: קל לדמיין אמנית מיצג שטווה מעילים מסירפדים ולהטעין את הפעולה במשמעויות אקולוגיות ופמיניסטיות. וגם ההפך נכון: קל מאד להמציא הֶקשר סיפורי שיצדיק ויכשיר מוזרות של מיצג; להמציא למשל, אגדה על מישהי שנגזר עליה לטפס על סולם ששלביו חדים כסכינים כדי לגאול אהוב מכושף.

*

ג. מיתולוגיה
הסיפורים המיתולוגיים, בניגוד לאגדות, אינם מסתיימים בהכרח בכי טוב. גם גיבורים טובים באים על ענשם: הסובל המפורסם ביותר הוא אולי סיזיפוס שנגזר עליו לגלגל אבן אדירה במעלה גבעה. בכל פעם שהוא עומד להשלים את המשימה היא נשמטת ומתגלגלת במדרון. וישנו גם טנטלוס, שנידון לעמוד רעב וצמא בתוך אגם, כשמעל לראשו תלויים ענפים עמוסי פרי. בכל פעם שהוא מתכופף לשתות מן המים הם נסוגים ובכל פעם שהוא מושיט יד לפרי, משב רוח מרחיק אותו מידיו. או פרומתאוס שנכבל אל סלע שומם ועיט נשלח לכרסם את כבדו. כל לילה היה הכבד מגליד וביום היה נאכל מחדש. העינוי נמשך דורות רבים עד שהרקולס הרג את העיט ושיחרר את פרומתאוס מכבליו.
ועכשיו, אחרי כל הבירורים וההקדמות, לא נותר אלא להניח את המיתוס העתיק על המיצג העכשווי ולראות כיצד הם מתלכדים. מיתוס, כפי שמציין אהרן שבתאי באחרית הדבר של ספרו על המתולוגיה היוונית, הוא סיפור שחוזרים ומספרים אותו שוב ושוב מהזיכרון משום שהוא מופתי וראוי לתהילה, כלומר להשמעה מתמדת. והעונשים המיצגיים הללו, החוזרים על עצמם במין לוּפּ של סרט וידאו – אכן הפכו למושגים, ל"רעיונות חיים" על פי האידאל המיצגי.
וגם ההפך נכון: מיצגי הסבל הם אירועים מיתולוגיים במובן הפשוט והישיר ביותר. האמניות חותכות ישר לשיא, לגורל. סיפורים והצדקות מושמטים בהתאם לרוח הזמן. ועם זאת, המיתולוגיה המקוטעת והנידחת שהן יוצרות היא גלגול עכשווי של מיתוסים עתיקים, הלוכדים בצורה מדוייקת ונוגעת ללב את מצבם של בני האדם.

*

טקסט זה מבוסס על הרצאה שנתתי בכנס "פנטזיה ומציאות: ייצוגים של עבר, הווה ועתיד" שנערך במרץ 2008 באוניברסיטת חיפה.

*

אני מתעניינת בצד האמנותי-מיתי-שירי של מיצגי הכאב, אבל זה (כמעט) אף פעם לא נטו אמנותי (אם יש בכלל דבר כזה). יש עוד צדדים.

על פציעה עצמית (לא במסגרת אמנותית) באתר מקום. זו הזוית הפסיכולוגית

והזווית השמאנית-רוחנית – ורד בר און מראיינת את פאקיר מוספר מייסד תנועת הפרימיטיבים המודרניים

*

Read Full Post »