Feeds:
פוסטים
תגובות

Posts Tagged ‘סטנלי קובריק’

"שלשה מרחיבין דעתו של אדם אלו הן – דירה נאה ואשה נאה וכלים נאים." (ברכות נז ב)

הבטחתי לכתוב על ה"פילם סטילס" של סינדי שרמן, סדרת תצלומים בשחור לבן מסוף שנות השבעים, שבהם גילמה גיבורות של סרטים (מדומיינים) משנות הארבעים, החמישים ותחילת הששים; "קטלוג הסכיזופרני של נשים מנוצלות, בודדות, ומנותקות," כפי שכינה אותו מאיר אגסי.

אבל בעוד שאגסי התמקד בתסריטים שהצילומים גורמים לנו לדמיין, כלומר במה שקיים מחוץ לתמונה ורק נרמז בה, אני מתעניינת בנראה; בתנוחות ה"כוריאוגרפיות" של הגיבורות, במרחב שבו הן ממוקמות, בבגדים שהן לובשות ובחפצים שמקיפים אותן. ובזיקות הברורות בין כל הדברים האלה. זה יצא קצת ארוך ולכן חילקתי לשניים. זה החלק הראשון.

הפילם סטילס של שרמן תמיד ריתקו אותי בזכות האיכות החמקמקה. הם נראים מוכרים מאיזה סרט מעורפל, כמעט אותנטיים או לפחות דו משמעיים. לא בכדי מכנה אותם מאיר אגסי "תמימים, פשוטים וחמים". אבל כשמנגבים את הדוק הנוסטלגי מתגלה סינדי שרמן לא פחות מוחצנת ובוטה ממה שתהיה בעתיד.

וכמה מילים על ההתחפשות, כי זה הבסיס בסופו של דבר, לכל מה ששרמן עושה. שרמן מתחפשת כמו שילדה מתחפשת, לא רק במועדים קבועים כמו פורים או הלואין, אלא כמשחק וכבריחה וכדרך ללמוד את העולם ולמדוד אותו על עצמה. וגם בתוצאה יש איכות כמו ילדית. כי ילדים בתמימותם לא תמיד מבינים את מושא החיקוי, הם לא מבחינים בין עיקר לטפל, וחושפים בלי משים את המניפולציות והשקרים שמזינים את המקור.

ובהמשך לכך – שרמן מאמצת מין תמימות מלאכותית שמצעפת וחושפת כאחד (זה נשמע קצת כללי, אבל חכו חכו, עד סוף החלק השני). היא משתמשת בחפצים בלהיטות גדולה מדי, ובלי משים מקלפת את ציפוי הנוסטלגיה, המותרות וההבטחות וחושפת משהו פוליטי שקשור לרכוש ולנשים, למרחב שבו הן מתקיימות ולשיעבוד. המשהו הזה מתייחס לכאורה לתקופה שבה נוצרו הסרטים אבל ימיו כימי המוטו שבחרתי לפוסט – "שלשה מרחיבין דעתו של אדם אלו הן – דירה נאה ואשה נאה וכלים נאים." (ברכות נז ב) – והרבה לפני.

ונתחיל משתי דוגמאות פשוטות, כמעט תמימות.

סינדי שרמן untitled film still #53  1980

סינדי שרמן  untitled film still #53  1980  לחצו להגדלה

במקרה או שלא במקרה התלתל הבהיר על מצחה של הדמות מזכיר – וכמעט ממשיך – את העלים על פס הקישוט של המנורה בעוד שה"גבעול" הוא מ"אותו סט" של פסי החולצה. הזיקה הדקורטיבית בין הגוף לחפץ ולבגד מטרידה גם בגלל השיבוש במרחב. השיער קרוב מדי למנורה (אני דואגת שיישרף), הדמות קרובה מדי לקיר – זה כמעט תבליט ולא סצנה תלת ממדית. מה עוד שאין סיבה דרמטית למיקום – הדמות לא נראית מבוהלת, היא לא נראית כאילו נדחפה. היא מרותקת למשהו שנמצא בכלל מחוץ לתמונה אבל משום מה היא נותרת נוקשה ומתבוננת בו מזווית העין מבלי להפנות את ראשה. יש משהו סכיזופרני גם באופן שבו האור נופל על הקירות. לכאורה אלה אותן לבנים אבל כל קיר מגיב אחרת. במכלול כולו יש משהו סתום והיצ'קוקי.

*

סינדי שרמן, 1978 untitled film still # 17

סינדי שרמן, 1978 untitled film still # 17 לחצו להגדלה

למעלה, שרמן מצלמת את עצמה ליד קשת של בניין, שכמעט זהה בגודל ובצורה למטפחת שעל ראשה. בהדפס של המטפחת יש פס כהה ואזור של נקודות כהות. שני האלמנטים האלה משוכפלים ברקע, בפס הצל הכהה של הבניין ובבליטות הכהות של המזגנים שמנקדות אותו.

סינדי שרמן, 1978 untitled film still # 17 (פרט)

סינדי שרמן 1978 untitled film still # 17 (פרט. גם הנצנוץ הסינטטי של השיער מטריד)

אפשר היה לייחס את זה לפורמליזם משונה (אף שאין דבר כזה "פורמליזם משונה", ה"משונה" כבר משבש את טוהר הפורמליזם ומגניב פסיכולוגיה ורגש) לולא המבט הקצת פוזל ומתחמק ולולא הצפיפות; הדמות קרובה מדי לקשת הבנויה. ברבים מן הפילם סטילס ההעמדה קלסטרופובית, כאילו הדמויות תמיד נהדפות לאנשהו, כאילו שרמן לא מבינה ולא מכירה במרחב הטבעי שלהן. ובסופו של דבר הקשת כאן היא כמו מסגרת שבה תילכד הדמות, או כעין בבואה מטרידה בריקנותה.

סינדי שרמן, 1979 untitled film still # 49

סינדי שרמן, 1979 untitled film still # 49 – עוד מרחב משובש עם כוונים סותרים

*

סינדי שרמן, 1979 untitled film still # 50

סינדי שרמן, 1979 untitled film still # 50 לחצו להגדלה

התמונה שלמעלה כמעט מקברית ברמת החיפצון שלה. בין החפצים הערוכים בסלון נמצאת גם אישה-חפץ (עם כובע אהיל וחתול חרסינה). "אישה-חפץ" בגלל הדמיון לחפצים אחרים: היא שחורה ונוקשה כמו הפסל האפריקאי וכמו הכורסה שמאחוריה. היא מחזיקה על ברכה מאפרת זכוכית כמו השולחן שלשמאלה. ואגב, גם בתמונה הזאת המרווחת לכאורה – שימו לב לרהיט הלא ברור שנדחף לספה מאחור.

*

סינדי שרמן, 1978 untitled film still # 11

סינדי שרמן, 1978 untitled film still # 11 לחצו להגדלה

למעלה עוד דוגמא קיצונית של חפצון. "המתאבדת" נשמרת לא לקלקל את העיצוב. היא לובשת את מיטב בגדיה ומתקשטת במחרוזת. תנוחת גופה ממשיכה את האלכסון של שלושת החפצים על הארונית משמאל. בעוד שחפצי הארונית הימנית מהדהדים עם לפיתת הכיסוי. הכבל של המצלמה מבצבץ מהכיסוי המופשל וגם מתחת למיטה וחושף את "שקר" הצילום, ובו בזמן מדגיש את חנק המחרוזת הכרוכה לצוואר ואת קווי המתאר השחורים של הכלבלב התפור לכר.

"אפליקציה", כך קראו פעם לאומנות תפירת הטלאים הדקורטיביים. המילה נחמסה בינתיים לצרכים אחרים, אבל אם יורשה לי לשאול אותה לרגע בחזרה – שרמן הופכת את עצמה לאפליקציה על כיסוי המיטה. גברת-אפליקציה עם כלבלב-אפליקציה. ועוד לא אמרנו כלום על הכיוונים הסותרים והמשובשים. האישה ההפוכה ביחס למיטה, ביחס לכלב, למבט שלה, לזווית המטפחת שבה היא מנפנפת לפרידה כאילו עמדה.

חשבתי על ההבדל בין יחסי חפצים-נשים אצל שרמן ליחסי חפצים-אנשים אצל גבריאל מונתר האקספרסיוניסטית. כמו למשל ב"האזנה" שלמטה.

גבריאל מונתר, 1909, האזנה

גבריאל מונתר, 1909, האזנה

החפצים בציור של מונתר יוצרים מעין דמות אסמבלאז' (שילוב של כמה חפצים ליצירת אמנות אחת) המשכפלת את הדמות האנושית: הנקניקיות על הצלחת מקבילות לפיסת החולצה בתוך הז'קט. הקופסא הכחולה היא גלגול-הדהוד של המלבן הירוק כהה (פפיון?) ליד הצוואר. המנורה העומדת והאהיל של מנורת התקרה – מחקים את הפרצוף של האיש, כולל הזקן הירוק. בהומור של מונתר יש משהו מלנכולי אבל לא שחור. החפצים שלה מזדהים עם הדמות (עוד קצת על מונתר וחפציה כאן).

החפצים של מונתר הם כמו אנשים. ואצל שרמן להפך – הנשים הם (כמו) חפצים. מונתר לירית ושרמן מנוכרת. האישה-חפץ המאובנת עם הפרצוף המחוק מפילם סטיל # 50 דומה יותר לאישה-רהיט של סטנלי קובריק או אלן ג'ונס. למעט המיניות. ועל כך בפוסט הבא.

מתוך "תפוז מכני" של סטנלי קובריק, 1971

מתוך "תפוז מכני" של סטנלי קובריק, 1971

אלן ג'ונס, כסא, 1969

אלן ג'ונס, כסא, 1969

*

קשורים בכל מיני דרכים

עוד פוסט על מרינה אברמוביץ' (ויש גם מוסר השכל)
כל סדרת "אמבט החלב" על צילומי המפורסמים של אנני ליבוביץ' לפרק הראשון על אנדי וורהול
פוסט ארכיטקטוני?
אלכס ליבק, ג'וטו, פיתוי
אביגיל שימל, דניס סילק, תערוכה, וגם הקטלוג
ועוד

*
ואם אנחנו כבר בנשים וחפצים – ביום חמישי ה21 לנובמבר, "פרנהיים", דרמה עגנונית אכזרית ומנומסת
שמציגה אלית ובר הנהדרת עם חפצים, בגלריה תיאטרון החנות. לפרטים והזמנות.

אלית ובר ב"פרנהיים"

אלית ובר ב"פרנהיים"

*

Read Full Post »

קוראים יקרים שולחים לי מדי פעם לינקים שווים ומשמחים (תודה תודה לכולכם!). יקצר המקום לכולם, אבל הנה שלוש מן המתנות שקיבלתי לאחרונה. ובאותה הזדמנות גם שתי תערוכות שנפתחות השבוע (ולקינוח עוד שתי שמחות).

*

1. פרידה

התמונה הזאת שבה פרידה קאלו מציירת על הגבס שלה בעזרת ראי, הקסימה וריגשה אותי. תודה לנועה ששלחה.

פרידה קאלו מציירת על הגבס שלה בעזרת ראי

זה המקור לתמונה.

*

2. בטן

Belly from Julia Pott on Vimeo. (לחצו על המילה VIEMO להגדלה).

הסרט היפהפה הזה הגיע מנמר. את הדברים שרציתי לכתוב עליו השארתי בסופו של דבר, לשיחה שאחרי. ובינתיים אפשר לקרוא ראיון מעניין עם היוצרת.

(עוד סרט אנימציה נהדר מרחב של גברים שרועים באמבטיות ומשתעשעים בצמות כרותות)

*

3. סטנלי קובריק

מורי ורבי יוסף הירש התנגד לסימטריה; הוא טען שצורות דומות מבטלות זו את זו. נדמה לי שהרצף הזה של שוטים סימטריים מסרטיו של סטנלי קובריק היה גורם לו לשנות את דעתו. העושר בולט במיוחד כי הקליפ הוא חלק מסדרה (טרנטינו מלמטה למשל: עוד ועוד שוטים מתוך באגאז'ים של מכוניות). כל נקודות המבט של הבמאים האחרים מחווירות לעומת המקבץ הזה. קבלתי אותו מאריאל, בזכות אהבתי לקובריק ו/או לצורה ולסימטריה בפרט. (כאן למשל כתבתי על הסימטריוֹת המפתיעות בסיפור שמשון, וכאן – על הפמיניזם של האחים גרים שמִתַּרגם לסימטריה מגדרית, ועוד).

Kubrick // One-Point Perspective from kogonada on Vimeo. (לחצו על המילה VIEMO להגדלה).

*

ושתי תערוכות שנפתחות בסוף השבוע, ביום חמישי ה-6 בספטמבר:

יורם קופרמינץ

יורם קופרמינץ הוא אמן וצלם יחיד ומיוחד. התערוכה האחרונה שלו למיטב זכרוני, היתה כאן בעיר האושר (והנה גם הקטלוג). בשנים האחרונות הוא מצלם את אמו אביבה, שחיה במחלקה סיעודית בבית אבות.

יורם קופרמינץ

אביבה || יורם קופרמינץ

גלריה שי אריה, שלמה המלך 61 פינת רחוב גורדון, תל אביב

פתיחה: יום חמישי, 6 לספטמבר, בשעה 20:00 || נעילה: יום שישי, 19 לאוקטובר, בשעה 14:00

לאתר של יורם קופרמינץ

*

ואחרונה ואהובה – תמר איתן
כשהייתי ילדה בבאר-שבע רשמו אותי לחוג מלאכה (היום קוראים להם חוגי יצירה) של הפסלת תמר איתן. השעות שביליתי במחיצתה צרובות בזוהר מוחלט ונצחי של אושר צרוף. החוג התקיים בבית אבן בעיר העתיקה והיה רב-גילי. היו שם תלמידות תיכון גבוהות כמו נשים בעיני הילדה שלי, בצד קטנטנים של בית ספר יסודי. תמר איתן והאסיסטנטית החרישית והמתוקה שלה אילנה הניחו לנו לשוטט כאוות נפשנו בין החדרים ולצפות בילדים שעבדו בחימר, בציור בטיק, בריקוע נחושת, באבני פסיפס, בחרוזים או בגילוף (רק הבוגרים הורשו לגלף בעץ ובאבן כי האיזמלים היו חדים). ברגע שהחלטת מה את רוצה לעשות, היית פונה לאחת מהן והיא היתה מציידת אותך בחומרים ובהנחיות הדרושות. ההנחיות היו טכניות בלבד והן ניתנו בענייניות ידידותית, בלי להציע ובלי להתערב. זה היה גן עדן של חירות ובחירה. (שנים רבות אחר כך הכרתי אישה נוספת שהיתה בחוג של תמר; וכשאני דיברתי על החירות שקיבלתי, היא דיברה על עוצמה. זה היה מין מתחם קסום שבו כל אחד קיבל בדיוק את מה שנחוץ לו). יום אחד, בשיטוט אקראי באינטרנט הגעתי לאתר של תמר איתן. היא בת 93 היום, ועדיין מפסלת. הסרטון שלמטה נוצר לפני שנתיים. היא לא השתנתה כמעט מאז ילדותי.

וביום חמישי היא פותחת תערוכה בירושלים:

תמר איתן, הזמנה לתערוכה, לחצו להגדלה

*

ועוד שתי שמחות לקינוח – ההצגה קרקס קוביות שבעשייתה הייתי שותפה – זכתה בפרס ההצגה הבין תחומית לילדים ולנוער, וגם בפרס עיצוב הבמה.

והספר המתמהמה שלי "סיפורים יכולים להציל" כבר כמעט כמעט! יעקב, הסמכות העליונה בעם עובד אומר שהוא יגיע לחנויות "בין כסה לעשור". (והיום ראיתי העתק שמש של הטקסט ואייריס של העטיפה – הישורת האחרונה, למי שזה אומר לו משהו).

*

ו

Read Full Post »

.
… אך עם כל האסוציאציות הצבורות האלו המקשרות את הצבע הלבן עם כל טוב, הנעים, המשמח, הנשגב והעילאי, – הנה אורב בכל זאת דבר מה סתום וטמיר במושג התוכתוכי של גון זה, המפיח בנשמה חלחלה עזה יותר מזו שמעורר האודם המחריד אשר לדם".
.
מובי דיק, מתוך הפרק "לִבנת התנין" [הלוויתן], תרגום אליהו בורטניקר

 התפוז המכני של סטנלי קובריק הוא סרט לבן; מדים לבנים, חפצי חרסינה, חלב, איפור לבן, אור מסמא, ניאון, שיער שיבה, תחבושות, מבנים לבנים, גרפיטי לבן, לכלוכים לבנים, קישוטים לבנים, חתולים לבנים, רוק לבן, ציפור לבנה. העושר של הווריאציות, ההקשרים, הדגשים והקומפוזיציות עוצר נשימה. על כל תמונה שהבאתי יש עשרים, לא פחות טובות, שנותרו מאחור.

על הבחירה המפתיעה לכשעצמה בלבן (שכתום-תפוז ועוד כמה צבעים עזים מבליטים אותו ביתר שאת) יש להוסיף את האיכות הבלתי אפשרית של הלבן שקובריק השיג בסרט: זהו לבן עתידני, מוחצן וצעקני, סטרילי וחושני, צחור דָשן ומטונף בלי שום כתם.

(ואתכם הסליחה על המסגרות השחורות והלכלוכים. התמונות הן בכל מקרה תחליף עלוב לסרט)

בגדים לבנים, כוסות חלב

אורות לבנים, פסלים עם פאות לבנות, כתובות לבנות

התווית של הבקבוק הריק מצולמת מאחור בשביל הלובן

קיר רקע לבן, תווית הבקבוק מלבינה, וגם שורת האלמנטים במבנה

בתמונה מתחת – מעבר למסגרת הבמה ולכמה חפצים בוהקים – הסצנה כולה בנויה סביב התחתונים והחזיה הלבנים של האישה.

אור לבן בוהק

הבית הלבן

הרצפה, התקרה והשיבה

גם השומרים לבושים בלבן

גרפיטי בגיר לבן

מעלית לבנה ולכלוכים לבנים פזורים בחדר המדרגות

אגרופים לבנים על רקע ציור לבן

ישו לבן עם קוצי חרסינה

לודוויג ואן לבן

nnn

האח, הדלתות, האור, הגרביונים, התמונות, החפצים והחתולים הלבנים

עוד מאותו חדר. פאלוס לבן ואורות

חלב שנשפך

הגאזה והרוק

העמודים, הז'קט, הנורות, האמבטיות, השולחן

עוד מרחב לבן מכופתר באורות לבנים

השמים, המפתן, המעגל

עוד מרחבים וחלוקים לבנים

עוד לבן רפואי

nn

אש לבנה בחלונות הבית

ולרגע הליריות של ציפור לבנה על מים

ניאון

גשם לבן

עוד חדר לבן

סוף לבן

*

כדי להעריך את ההישג של קובריק אני מצטטת (על דרך הניגוד) את מה שכתב סוֹפר האמנות מאיר אגסי על הצבע הלבן.

…בתחושה,  הלבן הוא קודם כל דוחה רעש ודרמה, מרדים אלימות. הוא אולי הצבע השתקני ביותר, צבע של ציפייה, של תקרה, של קירות בית חולים ולפיכך של מוות או החלמה. יש בו משהו "אידאלי", נקי. הוא מנזר ויבשת ארקטית, ערבה מנטלית ללא התחלה וסוף (כמו האפור והשחור). הוא אלגנטי, קל, זהיר, חלבי, חמקמק. צבע של איזון ושל שיווי משקל. צבע של "אטמוספרה", של אבק, של בתוליות, של שמלת כלה, של שיניים, של סיד, של טיח מזרח תיכוני; של חגיגיות, ריקנות, צניעות, ביישנות, מרופדות. הוא קל כנוצה וקשה כקרח. הוא נייר וזן בודהיזם.

מתוך הספר הנפלא הכד מטנסי

*

עוד על צבעים בקולנוע, פוגה לשוד יהלומים, על כלבי אשמורת של קוונטין טרנטינו

רוחיר ון דר ויידן, אינגמר ברגמן – אדום

גם קרוב וקולנועי – אמנות פלסטית ברשומון של קורסאווה

קורוסאווה חולם על ואן גוך

על לב פראי של דיוויד לינץ'

ועוד

 

Read Full Post »

המשך…

Read Full Post »