Feeds:
פוסטים
תגובות

Posts Tagged ‘סופי סיפורים’

זה החלק השלישי בסיפורה של מרי דה מורגן "זרעי האהבה". מומלץ להתחיל מהתחלה.
לחלק הראשון
לחלק השני

*

באותו בוקר, כשרכב בן המלך לציד, הוא עצר בדלת הבקתה ובקש מבלנשליס כוס מים. זו היתה הפעם הראשונה שבה פנה אליה ולבה התפעם באושר. בלילה כשבדקה את העציץ שלה, גילתה נבט זעיר מבצבץ מן האדמה.

ולמחרת כשחצה את הגשר, שוב עצר הנסיך בדלת הבקתה, כל יום עצר ודיבר עם בלנשליס וכל יום בילה יותר ויותר בחברתה. ובינתים צמח לו העציץ וגדל ובלנשליס ראתה שזה עץ שושן מכוסה בניצנים זעירים.

ערב אחד, כשהנסיך חזר מהציד, הוא נכנס עם בלנשליס לבקתה ובקש את ידה, ואמר לה שיום אחד יהיה מלך וגם היא תהיה מלכה.

בלנשליס התייפחה מרוב אושר; וכשניגשה לעציץ שלה גילתה שאחד הניצנים נפתח לשושנה לבנה נהדרת שריחה מילא את החדר.

וכך נישאה בלנשליס לבן המלך והשמחה היתה רבה. כל הארץ הוארה לכבוד החתונה; גבירות מעודנות שירתו את בלנשליס, תכשיטים יפהפיים הועתרו עליה ושמלות יפות נתפרו לה; אבל היא עדיין הוקירה את העציץ עם עץ השושן שלה יותר מכל, והעץ אמנם גדל וגדל והפך יפה יותר מיום ליום כששושנים חדשות פרחו.

ואילו זאיר התקנאה מרות בבלנשליס שתזכה במלוכה, ואף שבלנשליס היתה מאד חביבה אליה ונתנה לה מתנות יפות, והזמינה אותה לגור בארמון, זאיר בכל זאת שנאה אותה. יומם ולילה חשבה איך תוכל לפגוע בה, ובכל פעם שראתה כמה מאושרת בלנשליס וכמה היא אהובה על ידי בעלה, גברה שנאתה עוד יותר. וכך עברו הימים. השושן של בלנשליס הפך לעץ גדול והיא נטעה אותו בגן הארמון, מתחת לחלון חדר השינה שלה כדי שתוכל לראותו בבוקר ברגע שתפקח את עיניה. כל בנות הלוויה ידעו שזה המקום החביב על הנסיכה בלנשליס. שם, בגן הארמון, ליד עץ השושן היפהפה שלה, היתה יושבת במשך שעות, מביטה בפרחיו ושואפת את ריחם. היא לא הרשתה לאיש לקטוף אותם, והיתה משקה את העץ במו ידיה. כל בוקר היתה ממהרת אל העץ, פולה את החרקים מענפיו ומסירה את העלים המתים. לפעמים, כשאיש לא ראה, היתה מצמידה את שפתיה לשושניו; וזאיר שעקבה אחריה בחשאי תהתה למה בלנשליס כל כך אוהבת את העץ.

עץ החיים, גוסטב קלימט

כעבור זמן נולד לבלנשליס ילד קטן, יורש עצר. היא היתה אפילו יותר מאושרת מקודם ובעלה אהב אותה אפילו יותר. הפעמונים צלצלו לכבוד הולדת הנסיך, השמחה היתה רבה, ועץ השושן צמח מהר כל כך שכשבלנשליס יצאה לגן עם תינוקהּ, היא כבר יכלה לעמוד בצלו.

"את אישה מאושרת מאד, הדודנית בלנשליס," אמרה זאיר שהגיחה מאחוריה בזמן שעמדה מתחת לעץ.

"אני באמת מאושרת," אמרה בלנשליס והביטה בתינוק. "ואני מקווה דודנית זאיר היקרה, שגם את תהיי מאושרת כמוני."

"זה לא יקרה," אמרה זאיר, "כי את תהיי מלכה יום אחד, ואני לא."

"אני לא מאושרת בגלל שאני עומדת להיות מלכה," אמרה בלנשליס, "אלא בגלל שאני אוהבת את בעלי ואת התינוק שלי בכל לבי."

"ומלבד בעלך והתינוק, את מי את הכי אוהבת?" שאלה זאיר.

"מיד אחריהם אני הכי אוהבת את עץ השושן שלי," אמרה בלנשליס, והיא צחקה וכרכה את זרועותיה על גזעו.

"ואם העץ ימות, את תהיי מאד עצובה, הדודנית בלנשליס?" שאלה זאיר ועיניה נצצו בלהיטות.

"כן, אם העץ שלי ימות זה ישבור את לבי, אני חושבת," אמרה בלנשליס והחווירה מעצם המחשבה.

מאותו יום לא חשבה זאיר על דבר, מלבד איך להרוג את העץ הכֹּה אהוב על דודניתה. ראשית תלשה את עליו וקצצה את ענפיו, אבל עלים חדשים התלבלבו במקום הקודמים והענפים הכרותים התחדשו והסתעפו. אז לקחה זאיר סכין חדה ונעצה אותה בגזע וקילפה אותו עד שדימם. אבל החתך התאחה עד מהרה, הקליפה התחדשה והעץ נראה יפה יותר מקודם. מה שלא ניסתה העץ רק גדל וגדל, היא לא הצליחה לפגוע בו.

(סוף החלק השלישי)

*

וכמה הערות

בלנשליס מתבשמת באהבתה, פשוטו כמשמעו. היא מבלה עם העץ יותר מאשר עם המלך. היא מנשקת ומחבקת ומלטפת אותו ומלבבת אותו במבטיה כאילו היה האהוב. יש בזה משהו מטריד. לא?

זאיר לעומתה, אינה מעוניינת באהבה או במשפחה. היא רוצה כבוד ועוצמה והיא כועסת כשהם לא נופלים בחלקה; כועסת-אש, לא כעס קטן וחמוד (שרק מגדיל את יופיה, כמו שהיו כותבים פעם בסיפורים). פעם קראתי פרשנות פמיניסטית לסיפור סינדרלה. הכותבת הגנה על האחיות הרעות. גם הן רצו להתחתן עם נסיך, אפילו שהיו להן רגליים גדולות. זה הצחיק אותי. לא יכולתי להזדהות עם האחיות של סינדרלה. אבל הגיבורות הרעות של דה מורגן מעוררות בי אהדה. הכעס שלהן מזכיר לי את הכעס שלי כשהייתי ילדה. יש משהו אפל ודחוס בכעס של דה מורגן, אבל גם מפתיע ואותנטי ומשחרר. ובד בבד הוא מגיע קצת באיחור. הוא מלבה דברים שכבר עבר זמנם ומאיים על השלווה שהשגתי.

"ומלבד בעלך ובנך," חוקרת זאיר, "את מי את הכי אוהבת?"
"את עץ השושן שלי," עונה בלנשליס העיוורת, התמימה.
"ואם העץ ימות, את תהיי מאד אומללה?" ממשיכה זאיר ושואלת לחרדת הקורא הגדול והקטן.
המתח ההיצ'קוקי בעיצומו בגלל האותיות הקטנות של חוזה הכישוף. הקורא יודע מה מוטל על הכף, ואצל מרי דה מורגן אין ערבויות; זה יכול להיגמר באושר וגם בהפך הגמור. ובינתיים הכל מלא חיים, רוחש אפשרויות.

אמצע הסיפור זו הטריטוריה של דה מורגן. מאוחר יותר לקראת הסוף, היא קצת מאבדת עניין. היא כותבת סופים כמו פקיד, מצוות אנשים מלומדה. היא לא אוהבת לסגור את השערים של הסיפור; טוב או רע – היא כאילו מתאכזבת ממה שיצא, לא לזה קוותה. לְמה כן? היא לא יודעת. היא לא כותבת מתוך אג'נדה אלא מתוך מצוקה ודחיפות, זה המקור לאינטנסיביות שלה. היא באמת לכודה ונחנקת וחייבת מוצא.
אבל בינתיים אנחנו עדיין רחוקים מהסוף של "זרעי האהבה".

עץ שושן

והעצים, הו העצים! עץ השושן של זרעי האהבה, והעצים של עץ השיער: עץ הדובדבן שהופך לראי מכושף, ועץ הזירבל (בפוסט הזה יש כמה תמונות מיתיות של עצים), ועץ השיער, העץ המדבר של ננינה, אם להזכיר את אלה שכבר הופיעו פה. אני הכי אוהבת עצים ואני לא מכירה שום סופר עם חורשה כמו של מרי דה מורגן.

איור של אוליב קוקרל לסיפור עץ נוסף של מרי דה מורגן, "הבריכה והעץ".

***

Read Full Post »

גירסה מורחבת ומשודרגת של הפוסט הפכה לפרק בספרי סיפורים יכולים להציל שיצא סוף סוף לאור!

*

את "שלוש אחיות" של עגנון קראתי לראשונה בגיל עשר או אחת עשרה. הוא נכלל ב"ילקוט לבית הספר היסודי" שערך נפתלי גינתון ונכנס לי ישר לנשמה. כשגדלתי הפכתי אותו למופע בשם "אילו".

שלוש אחיות, מאת ש"י עגנון
שלוש אחיות דרו בבית אפל והיו תופרות כלי לבן לאחרים. מאור הבוקר עד חצות לילה, ממוצאי שבת עד ערב שבת עם חשכה לא זזו מאצבעותיהן לא מספריים ולא מחט ולא פסקה גניחה מלִבּן, לא בימות החמה ולא בימות הגשמים. אבל ברכה לא מצאו בעמלן. ואם מצאו פת חרבה לא היה בה כדי שביעה.
פעם אחת נתעסקו בעשיית כתונת לכלה עשירה. משסיימו מלאכתן נזכרו צרתן שאין להן כלום חוץ מעורן על בשרן, ואף הוא מזקין ותושש.
נתמלא לבּן צער.
נתאנחה אחת ואמרה כל ימינו אנו יושבות ומתייגעות לאחרות ואנו אפילו פיסת בד לעשות לעצמנו תכריכים אין לנו.
אמרה שנייה אחותי אל תפתחי פה לשטן.
ואף היא נאנחה עד שזלגה דמעות.
ביקשה שלישית לומר אף היא דבר. כיוון שפתחה לדבר ניתזה צינורה של דם מפיה וטינפה את הכתונת.
כשהביאה את הכתונת אצל הכלה, יצא הגביר מטרקלינו. ראה את הכתם, גער בתופרת והוציאה בנזיפה. ואין צריך לומר שלא נתן לה שכרה.
הוי, אילו רקקה השניה דם והשלישית הייתה בוכה, יכולים היינו לכבס את הכתונת בדמעותיה ולא היה הגביר בא לידי כעס. אבל אין הכל עשוי יפה בעתו. ואפילו הכל היה עשוי יפה בעתו, כלומר אילו היתה זו בוכה אחר שזו רקקה דם, עדיין אין כאן משום נחמה גמורה.

מתוך "הוי אילו..." על פי "שלוש אחיות" של עגנון. בימוי, עיצוב ובצוע: מרית בן ישראל

מתוך "אילו…" על פי "שלוש אחיות" של עגנון. בימוי, עיצוב ובצוע: מרית בן ישראל

תמונה מתוך "אילו" על פי שלוש אחיות. הבית הקטן והשחור משמאל (די מתמזג עם הרקע, רואים רק את החלון המואר באור צהוב של נר ואת הגג האפור) מונח על שולחן. כף ידי התופרת מושלשת בעזרת מראות וראשי (בתור המספרת) מציץ מתוך השולחן (קרש החלה מתרומם כמו דלת של מרתף). מאחור על השולחן מבצבצות נעלי הכלה.

תומס הוּד , שיר החולצה 1843 (יובא מכאן)

באצבעות שחוקות ודוויות,
בעפעפיים כבדים ואדומים,
אישה יושבת בסחבות
מפעילה את המחט והחוט:
תפרי! תפרי! תפרי!
בעוני, רעב וזוהמה,
ועדיין, בקול נוגה,
היא שרה את "שיר החולצה"!

עבדי – עבדי – עבדי!
העבודה לעולם אינה מובסת,
ומהו השכר? מיטת קש,
פרוסת לחם יבש וסחבות.
הו אנשים, בעלי אחיות יקרות!
הו אנשים, בעלי אימהות ורעיות!
לא בד אתם שוחקים
אלא חיים של יצורי אנוש!
תפרי – תפרי – תפרי!
בעוני, רעב וזוהמה,
תופרת באחת בחוט כפול,
חולצה וגם תכריך.

כמה הערות בהמשך למה שכתבתי על "שלוש הטוות" של האחים גרים:

1. "צינורה של דם"

שלוש בתולות זקנות ועניות תופרות ותופרות לבָנים לאחרים ולהן עצמן אין כלום מלבד עורן המתבלה. כשהן מסיימות כותונת לנדוניה של כלה עשירה, הן נזכרות פתאום במצבן; האחת נאנחת ומתלוננת, השנייה משתיקה אותה ובוכה, והשלישית השחפנית פולטת "צינורה של דם" ומטנפת את הכתונת.
"צינורה" היא טיפה / קילוח דק. אריאל הירשפלד טוען שהיא מופיעה בתלמוד בהקשר של רוק מטמא; צינורה של רוק ניתזת מפי הכוהן הגדול ומטמאת. אבל היא מופיעה גם במסכת נידה ושם היא מתארת את דם הווסת (שאף הוא מטמא כמובן).
במילה "צינורה" מהדהדים שני ההקשרים; הכוהן הגדול (כלומר הממסד הגברי) שיורק על הנשים הללו, ודם הבתולין של כלולותיהן האבודים שהוחלף בדם המחלה.

*

2. כותנות

"כתונת לכלה עשירה" – בימי הביניים נקבע ערכו של בגד נשי על פי מספר הבתולות שרקמו עליו. זה היה המדד, כמו מספר הקאראטים של זהב. ראו למשל ב"מעיין הבתולין" של ברגמן; על החצאית החגיגית של הנערה עמלו 22 בתולות (עד כמה שאני זוכרת), אבל האנס והרוצח טועה ומעריך אותה רק ב15 בתולות (כנ"ל).
"נזכרו צרתן שאין להן כלום חוץ מעורן על בשרן ואף הוא מזקין ותושש." לכלה יש כתונת נאה ומגוהצת, התופרות לובשות את עורן המתקמט. ההקבלה הזאת מחפצנת את האחיות. העור הוא סתם חומר, תחליף עלוב לאריג.

רנה מגריט, in memoriam mack sennett, 1936

רנה מגריט, in memoriam mack sennett, 1936

מחוך עשוי עור סינטטי עם דוגמא של פטמות, של ניקולא קוסטנטינו.

3. שלוש שהן אחת

איך הסתנן סיפור קודר על שלוש נשים שנמקות בבתוליהן למקראה לבית הספר היסודי? בזכות עגנון מן הסתם, וגם בזכות הנופך האגדתי. אין שום קסם מפורש, ובכל זאת זה נשמע כמו אגדה:

* בגלל הזמן – לזמן המוקדש לתפירה יש ממדים אגדתיים. הפסקה הראשונה היא כעין פירוט ומימוש של שלוש מאות השנים שהיו נחוצות לגיבורה של "שלוש הטוות" כדי להשלים את טוויית הפשתן.

* בגלל הדמעות – רק באגדות אפשר לכבס בדמעות;
בסיפור "כתונת המתים" של האחים גרים, מתלונן ילדון מת על אמו שמרטיבה את כתונתו הלבנה בדמעותיה.
ו"הקבצנית הזקנה", סיפור אחר של האחים גרים, שסיומו שימש אולי השראה ישירה לעגנון (הזיקה היא גם בתוכן וגם בנימה). הקבצנית הזקנה מגיעה לביתו של נער שובב וידידותי:

"כשעמדה הזקנה ליד הדלת ורעדה אמר הנער בחביבות: 'בואי סבתא'לה, התחממי.' היא נגשה אך קרבה מדי לאש ובלואי הסחבות שלה החלו לבעור בלי משים. הנער עמד והביט בזה, הרי היה עליו לכבות אותה, נכון שהיה עליו לכבות? ואילו לא היו לו מים, היה עליו להגיר את כל המים מגופו בבכי דרך עיניו, וכך ליצור שני פלגים נאים, לכיבוי." (תרגם שמעון לוי)

* וגם לשלוש-שהן-אחת יש נופך אגדתי – "שלוש אחיות" כמו "שלוש הטוות", כמו שלוש המוירות, אלות הגורל היווניות: קְלותו (הטווה), לַכסיס (מטילת הגורל), ואטרופוס (הגוזרת, שאין להפר את דברה – ומעניין שגם העברית קושרת בין גזירה במספריים לגזרות, כלומר להחלטות אכזריות.) פרט נוסף וחשוב שלמדתי לאחרונה: מסתבר שהמוירות היו אורחות קבועות בחתונות. נוכחותן היתה סגולה לאושר זוגי, ולכן זומנו לכל חגיגות הנישואין (רלוונטי מאד גם לסיפור "שלוש הטוות").
שלוש האחיות של עגנון הן המוירות האומללות של עצמן, מוירות ממוכנות המופעלות על ידי המצוקה.

*
4. אילו

"הוי, אילו רקקה שנייה דם והשלישית היתה בוכה, יכולים היינו לכבס את הכתונת בדמעותיה ולא היה הגביר בא לידי כעס. אבל אין הכל עשוי יפה בעתו. ואפילו הכל היה עשוי יפה בעתו, כלומר אילו היתה זו בוכה אחר שזו רקקה דם, עדיין אין כאן משום נחמה גמורה."
המשפט הזה, היפהפה האירוני המפוכח המכני המקונן המתפלפל הוא השיא והתמצית של הסיפור.

*
5. פרפטום מובילה

שלוש האחיות שלוש האחיות הן פרפטום מובילה (Perpetuum Mobile, מכונת תנועה נצחית מתמדת) אנושית. בהערת הסיום עגנון מציע לתקן את הסדר, כלומר להקדים את הדם לדמעות. הרבה מהיופי של הסיפור מצוי במתח בין הנעימה החולמנית של "הוי, אילו…" לבין התוכן המכני: הצעת ייעול לפס הייצור בנוסח "זמנים מודרניים" של צ'פלין. בין הצלילות והפיכחון לאנחות ולגניחות היהודיות המפסקות את הסיפור. 

 

מתוך "אילו" על פי "שלוש אחיות" של עגנון. אני עם המסכה ששמשה את שלוש האחיות, ועם בובת הכלה העשירה שצמתה מתחרזת עם החלה שעל ראשה

6. ברכה

[לב. כצנלסון ברכה] – כך, בסוגריים מרובעים, מופיעה ההקדשה קטנה בראש הסיפור. אריאל הירשפלד טוען שעגנון אהב והעריך את ברל הסוציאליסט. ההקדשה על כל פנים, נוטפת אירוניה. המילה הקטנה "ברכה" מופיעה גם בסיפור: "אבל ברכה לא ראו בעמלן." וברקע מתנגן לו מן הסתם שיר העבודה של ביאליק: למי תודה, למי ברכה? לעבודה ולמלאכה! השיר, שקדם בכחמש שנים ל"שלוש אחיות", נכתב על פי הזמנת ברל כצנלסון כהמנון לתנועת הנוער העובד. כשעגנון נוקט בלשון רבים – "יכולים היינו לכבס את הכותונת בדמעותיה…" – למי הוא מתכוון בעצם, לעצמו ולנו הקוראים, או שמא לברל ולעצמו?

ח. נ. ביאליק, שיר העבודה והמלאכה

מי יצילנו מרעב?
מי יאכילנו לחם רב?
ומי ישקנו כוס חלב?
למי תודה, למי ברכה? –
לעבודה ולמלאכה!
    מי ייתן לנו כסות בקור?
ומי בחושך ייתן אור?
מי יעל מים מן הבור?
למי תודה, למי ברכה? –
לעבודה ולמלאכה!

ומי נטע עצים בגן,
לפרי ולצל, כל מין וזן,
ובשדות זרע דגן?
למי תודה, למי ברכה? –
לעבודה ולמלאכה!

מי הכין לנו פינת גג,
גדר לגן, לכרם סייג,
ומי טרח ומי דאג
לכבוד שבת, לכבוד החג?
למי תודה, למי ברכה? –
לעבודה ולמלאכה!

על כן נעבוד, על כן נעמול
תמיד בכל ימי החול,
כבד העול, נעים העול!
ובעת הפנאי נשיר בקול
שירי תודה, שירי ברכה
לעבודה ולמלאכה!

*
7. פילפול

תבנית הערת הסיום היא תבנית של פלפול תלמודי. עגנון מתפלפל עם ברל על האמונה שאפשר לתקן את העולם באמצעות חלוקה יותר צודקת של המשאבים ושל העבודה.  הכל עשוי יפה בעתו – זו דרגת סדר אלוהית (בהמשך ל"את הכל עשה יפה בעתו," של קוהלת). אבל גם הסדר המושלם ביותר לא יוכל למחוק מן החיים את הזיקנה הכאב וההחמצה.

*

גירסה מורחבת ומשודרגת בספרי סיפורים יכולים להציל שיצא סוף סוף לאור!

*
עוד באותו נושא, רק הפוך – טוב לב מנצח צייתנות וגם יופי לא מזיק

עוד באותו נושא, רק הפוך באופן אחר – חבל טבור מזהב, על המלך הצעיר של אוסקר ויילד

על סיומי סיפורים של האחים גרים – פיו של מי שסיפר את זה עדיין חם

מתוך "אילו" על פי "שלוש אחיות" של עגנון. כמעט סוף ההצגה

Read Full Post »

"והם חיו יחד באֹשר ועֹשר."

זהו המשפט הקלאסי שבו מסתיימות אגדות. (בשפות אחרות אמנם מוזכר רק האושר; אבל זה לא היחס לכסף מן הסתם, אלא הפיתויי הצלילי של העברית; רק ההֹשֶר חסר.)

מפעם לפעם, אחרי הסוף החגיגי, מופיעה הערה נוספת מטעם המספר; ההערות האלה, שנולדו באזור הדמדומים בין הקסם למציאות, לכָּזב ולסיפור – חביבות עלי במיוחד.

הנה כמה דוגמאות ממעשיות האחים גרים, וכמה הערות:

1. הנזל וגרטל

"סיפורי נגמר, הנה אץ לו עכבר, מי שאותו יתפוס, יוכל להכין לו כיפת פרווה גדולה-גדולה."

ההערה הזאת כמו תורגמה מיידיש בפרקטיות האירונית, החושנית והקצת פיוטית שלה: בעולם הקסום זוכים הנזל וגרטל באוצרות, ואילו כאן במציאות – במה אנחנו העניים כבר יכולים לזכות. מלבד שלום עליכם והצרצר משורר הדלות – זה מזכיר לי גם את מעשה בלץ, בעכברה ובנסתר עצמו, של דער נסתר (="הנסתר", כינויו הספרותי של הסופר היידי פנחס בן מנחם מנדל כהנוביץ 1884-1950). המעשייה האפלה המטרידה והמופלאה ההיא מסתיימת ב:

מזל טוב ותחיו במזל.
וכתודה וכמתת-דרשה אני נותן לכם את שִרְצי חציו פרעוש וחציו פשפש, ועוד הפעם:
מזל טוב, ובמזל תחיו.

*

2. רועת האווזים אצל הבאר – (בסוף הסיפור מתברר שהמכשפה לא היתה אלא קוסמת טובה; היא שהעניקה לבת המלך את הסגולה לבכות פנינים במקום דמעות) והמספר מוסיף באנחה:

"בימינו דברים כאלה לא קורים, אחרת היו העניים מתעשרים בן רגע."

*

3. הנס מתחתן (סיפור שבו משיא בחור פיקח את בן דודו האידיוט לבתו של איכר עשיר) – הסיפור מסתיים בדיאלוג הבא בין המספר לבין עצמו:

"גם אתה היית בחתונה?"
"אכן הייתי שם, ובלבוש מלא, כיסוי הראש שלי היה עשוי משלג; באה שמש והוא נמס לי. בגדי היו עשויים מִקוּרי עכביש, וכשעברתי בקוצים נקרעו לי, סנדלי היו מזכוכית, וכשנתקלתי באבן אמרו קלינק! ונשברו לשניים."

(שעשועי הכזב)

*

4. השועל והאווזים – (האווזים מבקשים מן השועל שיתן להם להתפלל לפני שיטרוף אותם.  "זו בקשה זולה וחסודה," אומר השועל. הם מתחילים להתפלל.) והמספר מעיר:

"וכשיגמרו להתפלל נמשיך במעשייה, אבל הם עדיין ממשיכים להתפלל כל הזמן."

למרק טוויין יש סיומים כאלה. למשל כשעלילתו של הסיפור הקצר "רומן של ימי הביניים" הכוללת הִתחזויות וחילופי מגדרים מגיעה לשיא המתח – אומר המספר:

"האמת היא שהכנסתי את גיבור סיפורי (או גיבורת סיפורי) למבוי סתום ואיני רואה כל דרך לחלצו (לחלצה) ממנו. לפיכך, הריני מושך ידי מכל העניין, ומשאיר לאותה אישיות את הברירה להחלץ מן הבוץ בכוחות עצמה – או להשאר תקועה שם, אם רצונה בכך. נדמה היה לי שלא קשה יהיה ליישר את הדורי אותה פרשה, ולא היא. עתה נראים הדברים אחרת בתכלית."

*

5. ליזה הרזה – (סיפור על אישה שמתקוטטת עם בעלה על רכוש דמיוני עד שהיא נרדמת מרוב עייפות) והמספר מסכם:

"אם למחרת בבוקר המשיכה להשתולל, או שיצאה לחפש את הגולדן שרצתה למצוא, אין לי מושג."

(כמו ההערה הקודמת. ובמידה מסוימת גם הבאה).

*

6. מפתח הזהב – (מעשייה על צעיר עני שמוצא בשלג תיבת ברזל ומפתח זהב קטנטן):

"ועתה עלינו להמתין שיפתח את התיבה… אז נדע אילו דברים נפלאים היו בה."

מפתח הזהב, איירה תום זיידמן פרויד (קסמו של הפער. כל קורא יכול למלא את התיבה כרצונו).

מפתח הזהב, איירה תום זיידמן פרויד (קסמו של הפער. כל קורא יכול למלא את התיבה כרצונו).

*

7. מי שלא מאמין:

סוף על החייט הפיקח

"ומי שלא מאמין ישלם טאלר."

וסוף האוח

"מי שלא מאמין שיילך וישאל בעצמו."

*

8. ומשפט הסיום של בן ובת המלך

"פיו של מי שסיפר את הסיפור הזה עדיין חם."

(הוכחה?)

*

ותוספת מאוחרת:

"השפם רווה כל טוב, הפה אפילו לא נרטב"

משפט רווח בסופי אגדות עם רוסיות, כפי שלמדתי מהערה של נילי מירסקי ל"האחים קרמאזוב".

*

עוד רשימות על אגדות  באתר זה

 

ודרך אגב – בקרוב בחנויות הספרים, זה כבר בכריכיה!

 

Read Full Post »