Feeds:
פוסטים
תגובות

Posts Tagged ‘סוס לבן’

לאהוב לבי שמעולם לא עמד לי על הראש
והיה רואה סוס לבן בילדותו, כל לילה לפני שנרדם

.

1. מקס ארנסט 1938

הדיוקן החלומי הזה של מקס ארנסט (1891-1976) הדאדאיסט והסוריאליסט צץ כבר פעם בקצה פוסט אחר.

מקס ארנסט, 1938

*

2. פנלופה

לאונורה קרינגטון (1917-2011) היתה אמנית סוריאליסטית ממוצא אנגלי שחיה במקסיקו. אי-אז בשנות העשרה שלה היא כתבה מחזה בשם "פנלופה" על נערה שמאוהבת בסוס הנדנדה שלה.

מתוך "פנלופה", מחזה, תפאורה ותלבושות – לאונורה קרינגטון, בימוי – אלחנדרו חודורובסקי ב1957. (כן, החודורובסקי הזה!).

*

3. פונדק סוס השחר

ב-1937 התאהבה לאונורה קרינגטון בת ה-19 במקס ארנסט בן ה-46. ב1938 הוא נפרד מאשתו והשניים השתקעו בדרום צרפת.

בשנים 1937-1938 ציירה לאונורה קרינגטון דיוקן עצמי מכונן הנקרא גם "פונדק סוס השחר".

לאונורה קרינגטון, דיוקן עצמי / פונדק סוס השחר (1937-1938)

.

קרינגטון היתה בת עשירים (מרדנית, אבל לא ניכנס לזה עכשיו). היתה לה אומנת אירית שהלעיטה אותה במעשיות, ומתברר שאלת הפריון הקלטית רכבה על סוס לבן.

ה"ברד אנד פפט" (תיאטרון הלחם והבובה, תיאטרון בובות פוליטי-פיוטי שגם אליו עוד אגיע יום אחד) יצרו פעם מופע בשם White Horse Butcher. וזה מה שכתב עליו פיטר שומאן, המייסד והיוצר המוביל:

הסוס הלבן הוא סמל החיים. הוא מייצג את את האור והשמש. את נעורי האדם, חיוניותו ופוריותו. הסוס הלבן הוא יפהפה, אפילו נשגב. לכן אפולו רתם אותם למרכבתו.

ובאשר לצבועה המניקה: "אני כמו צבוע, אני נכנסת לפחי האשפה. אני סקרנית ללא שובע." אמרה קרינגטון בראיון. אבל "זה כבר סיפור אחר, שיסופר בפעם אחרת".

*

4. אותו הסוס

מימין, מקס ארנסט 1938, משמאל, לאונורה קרינגטון דיוקן עצמי / פונדק סוס השחר 1927-1938 (פרט)

.

הדיוקן של ארנסט צולם ב1938, כלומר אחרי "פונדק סוס השחר". שניהם מתייחסים לאותו סוס נדנדה חסר-זנב אבל המשמעות הפוכה:

אצל קרינגטון הוא ממריא ופורץ מן המסך הפתוח של החלון, ושם בטבע הוא הופך לסוס אמיתי עם זנב מפואר. ואילו אצל ארנסט זה אפילו פחות מהחרוזים של אמא אווזה: "אני רוכב על גב סוס עץ/ שמתנדנד ומקפץ/ דוהר במרץ כל היום/ וכלל לא זז מהמקום." (תרגם אורי סלע). גם סוס אמיתי היה מתקשה לנוע במרחב הקטן החסום בחפצים לא ברורים, מה עוד שהסוס ורוכבו פונים לכיוונים שונים, ושניהם מתעלמים מן הדלת הפתוחה למחצה, שאולי היא בכלל דלת של ארון.

כשמניחים את התמונות זו בצד זו, מתברר שארנסט סובב את הסוס של קרינגטון, כך שלא יראה את החלון.

אני תמיד מפרידה בין אמנים ליצירתם, אבל מאז שנחשפתי לדיאלוג התמונתי הזה קשה לי יותר לאהוב את הדיוקן של ארנסט; כי אם נמזג את שני סוסי הנדנדה, כלומר נניח אותם זה על זה כמו שקפים, נגלה שארנסט לא סתם רוכב, הוא פשוט עומד על ראשה של קרינגטון.

*

5. bird supirior דיוקן מקס ארנסט 1939

כשפרצה מלחמת העולם השנייה ברח ארנסט מצרפת עם פגי גוגנהיים והשאיר את קרינגטון בת ה-22 מאחור. היא ברחה לספרד שם עברה התמוטטות עצבים ואשפוז טראומטי. הם לא נפגשו יותר.

זהו הדיוקן של ארנסט שציירה קרינגטון לפני בריחתו.

לאונורה קרינגטון, Bird Superior, דיוקן של מקס ארנסט 1939

.

אפשר לגלות קצת יותר אהדה לארנסט שנרדף על ידי הגסטאפו על שום אמנותו המנוונת. אבל בדיוקן המכשפי הזה הוא פשוט גונב לה את נשמת הסוס.

לאונורה קרינגטון, Bird Superior, דיוקן של מקס ארנסט 1939 (פרט)

*

עוד באותם עניינים

ביאליק מדבר חפצית

האוונגרד והקסם של מרי ריינולדס (בת זוגו של מרסל דושאן)

מה זאת אהבה? (מרי דה מורגן)

סופי קאל, וודו וחפצי מעבר

חייל הבדיל האמיץ

שירה וקסמי חפצים (הערה על המומינים)

דניס סילק, הקדמה

Read Full Post »

שבע הערות על ציורו הנפלא של ניקולא פּוּסַן "נוף עם פִּירָמוּס ותִיסְבִּי".

1. הסיפור, או כשרומיאו ויוליה פגש את טָרֹף טֹרַף יוֹסֵף:

פִּירָמוּס היפהפה ותִיסְבּי היפהפייה התאהבו עד כלות, אלא שלא היה להם סיכוי להנשא. הוריהם היו אויבים ובין בתיהם התנשאה חומה. למרבה המזל היה בה סדק שאיפשר להם לשפוך את לבם, בלי לגעת אמנם. הם החליטו לברוח באישון לילה ולהיפגש במעיין ליד קבר נינוס, לרגלי עץ התות. תיסבי הגיעה ראשונה, ובזמן שהמתינה לפירמוס התקרבה למעיין לביאה מגואלת בדם טרפּהּ. הנערה המבוהלת נמלטה ושמטה את צעיפה. הלביאה הנרגזת שיסעה אותו בשיניה. ואז הגיע פירמוס ומצא את קרעי הצעיף המזוהם בדם. לבו נשבר מכאב ואשמה. הוא נפל על חרבו, ופרץ דמו הרותח צבע את התותים הלבנים של העץ והרווה את שורשיו. תיסבי שחזרה בינתיים, התפלאה על התותים שהחליפו את צבעם. ואז הבחינה בפירמוס הגוסס והספיקה לחבק אותו עוד פעם אחת לפני שעצם את עיניו לתמיד. היא בכתה והתפללה שלפחות בקבר יוכלו להתאחד והשביעה את העץ שינציח את סיפורם בצבע החדש של פירותיו. ואז נפלה גם היא על החרב החמה עדיין מדמו של אהובה. שתי המשאלות התגשמו.

זהו תקציר הסיפור: שילוב בין רומיאו ויוליה לרגע שבו יעקב אבינו מקבל את כתונת בנו הטבולה בדם "וַיַּכִּירָהּ וַיֹּאמֶר כְּתֹנֶת בְּנִי, חַיָּה רָעָה אֲכָלָתְהוּ; טָרֹף טֹרַף, יוֹסֵף", עם סוף שמתאים לבלדה יותר מאשר לאוסף המטמורפוזות שבו נכלל. לגמרי חריג בין סיפוריהם של אנשים שהפכו לצמחים, דוממים או בעלי חיים, ולפעמים להפך – דוממים שהפכו לבני אדם.
הנאהבים אינם מתגלגלים בעץ. העץ היה שם מראש. דמו של פירמוס רק שינה את צבע פירותיו, כמו שטיפות דמו של טרומפלדור הצמיחו פרגים.

*

2. "נוף עם פירמוס ותיסבי"

יש לא מעט גרסאות מצוירות של סיפור פירמוס ותיסבי, ונדמה שרוב הציירים (גברים מן הסתם) נתפסו לתשוקתו הלא ממומשת של פירמוס וגלשו למין סימבוליזם אירוטי שבו תיסבי המעורטלת או המעורטלת למחצה, נופלת על "חרבו" הזקופה של פירמוס השוכב.

פורנוגרפיה מתונה יחסית, רק לשם הדגמה

ניקולא פוסן בציורו הנפלא "נוף עם פירמוס ותיסבי" (1651), בוחר ברגע שלפני, שבו תיסבי חשה אל פירמוס הגוסס, הרגע שבו היא מתחילה לקלוט את אסונה. וראשית לתמונה (לחצו להגדלה!).

ניקולא פוסן, "נוף עם פירמוס ותיסבי" (1651) לחצו להגדלה!

.

בקדמת הבמה, במרכז, מצוירת תיסבי החשה אל אהובה המוטל ללא רוח חיים. אבל זהו רק חלק קטנטן מן התפאורה הפנורמית הזרועה בסטטיסטים. ברקע הלביאה תוקפת סוס לבן. רוכבו נפל. רוכב אחר מנסה לנעוץ בה את חניתו. עדר של פרות וכבשים ועוד כמה פרשים והולכי רגל נסים לכיוון ההפוך משל תיסבי, אל העיר. אחת הנמלטות מועדת למעין בור או ערוץ אפל. במרכז התמונה מקום המפגש: הקבר והעץ והמעיין שמימיו חלקים כראי. ולמעלה השמיים, חשוכים ומסנוורים ושסועים על ידי ברקים. הזמן מפוצל ודחוס: זה הרגע שבו תיסבי מגלה את גופתו של פירמוס, אבל גם הרגע שקדם לו בהרבה, שבו הלביאה הוכתמה בדם הטרף. שני הדברים מתרחשים בו זמנית כמו שקורה לפעמים בחלומות. וגם הכיוונים ההפוכים של הריצה, הכאוטיות הבהולה, האינטנסיבית והדוממת באופן מוזר.

*

3. מרחב נפשי

זה לא סתם הנוף שבו התרחשה הטרגדיה, אלא הנוף התודעתי שמתארת פסיכולוגיית הגשטלט (המאוחרת בהרבה כמובן, המושגים תמיד מפגרים אחרי החיים). פוסן מצייר מתוך תודעתה של תיסבי. זו לא פיסת טבע ברגע מסוים אלא מרחב נפשי של טרגדיה. תיסבי מפרשת את  הגירויים החושיים ומארגנת אותם מחדש על פי תחושותיה. לא רק באופן כללי ואווירתי, אלא בפרטי פרטים המבויימים כמעט עד הסוף. רק כמעט – הקצוות נותרים פרומים ופתוחים. לא מתוך רשלנות אלא מתוך נאמנות לעמימותו וחמקמקותו של התת מודע.

הנה כמה מהם, מהקל אל הכבד.

*

4. טֶבַח הסוס הלבן

הסוס הלבן מותקף, מתוך ניקולא פוסן, נוף עם פירמוס ותיסבי (1651)

.

במרכז התמונה משמאל, מיני סצנה דרמטית שבולטת גם בגלל השיבוש בזמן (היא קדמה כאמור, למתרחש במרכז התמונה). חמש דמויות סבוכות זו בזו: סוס לבן, ומאחוריו סוס שחור כמו צל. הלביאה שנועצת את שיניה בסוס הלבן. הרוכב שנפל. חברו שמנסה להרוג את הלביאה. אבל זה מאוחר מדי בשביל הסוס הלבן.

ה"ברד אנד פפט" (תיאטרון הלחם והבובה, תיאטרון בובות פוליטי-פיוטי שעוד אכתוב עליו יום אחד) יצרו פעם מופע בשם White Horse Butcher. וזה מה שכתב עליו פיטר שומאן, מייסד התיאטרון והיוצר המוביל:

הסוס הלבן הוא סמל החיים. הוא מייצג את את האור והשמש. את נעורי האדם, חיוניותו ופוריותו. הסוס הלבן הוא יפהפה, אפילו נשגב. לכן אפולו רתם אותם למרכבתו.

החד קרן המותקף משטיח הקיר שלמעלה (1495–1505) שימש השראה למופע של הברד אנד פפט (התמונה מכאן). אצל פיטר שומאן רוצחו של הסוס הלבן הוא הקפיטליזם החזירי. הלביאה של אובידיוס היא נציגת הגורל.

ואולי אני משוחדת בעניין סוסים לבנים, כי אהוב לבי היה רואה סוס לבן בילדותו, כל לילה לפני שנרדם.

*

5. העץ והמעיין

במרכז התמונה נמצא מקום המפגש של הנאהבים: המעיין והעץ הצומח על גדתו. העץ כפי שאנחנו יודעים, ייצבע לנצח בדמו של פירמוס וישקף את אהבתם הטרגית של הנאהבים. אצל פוסן פוגע ברק בעץ. ענף אחד (פירמוס) – נשבר ומתכופף למים. המים חלקים וזכים. הרוח שמכופפת את צמרות העצים לא מקמטת את פניהם. העץ משתקף בהם, אבל קצת במעוקם; הזווית מתאימה יותר לזרועו של הנער המוטל בתחתית התמונה.

מתוך ניקולא פוסן, נוף עם פירמוס ותיסבי (1651) פרט

.

פוסן מפרק את המרחב, כמו שקודם פירק את הזמן. הוא מצייר את העץ שמתחתיו התאבד פירמוס ושמתחתיו גילתה אותו תיסבי, בנפרד מן הגיבורים. ההשתקפות מסגירה וחושפת את הקריעה.

*

6. השמיים

סיפרתי כאן לא מעט על המורה שלי לרישום יוסף הירש:

בדרך כלל בתחילת השיעור הוא היה פורש איזו תיאוריה, עיקרון מארגן: למשל הדים. בתקופה מסוימת הכל התפענח דרכם. היינו הולכים ברחוב ומנסים להבין האם העננים הם הדים של הבתים והאם האנשים הם הדים של הפנסים וכן הלאה (ממכר לגמרי, נסו). בתקופת ההדים הוא חילק לנו דף מצולם מספר, שמשווה בין סיטואציה של תפילה, שבה הציבור חוזר על מילות החזן לבין הכפילות העקרה של נאומים שמחולקים מראש לקהל. לא מצאתי את הדף אבל אני זוכרת שהוא רשם מעליו בכתיבה תמה: "הכתם וההד שלו, הצעה לפירוש דתי".

הירש היה רואה מיד שהשמיים של ניקולא פוסן הם הד של הטרגדיה.
הברק הגדול היא תיסבי (בעצם גם הקטן, זו מעין אנימציה של תנועה, של התקרבות). בזוויות של הברק מהדהדות הזוויות של גופהּ. ושימו לב איך קדמת גופה של הנערה בוהקת כמו ברק.
באור המסנוור באופק, לרגלי הברק, מהדהד גופו של פירמוס. גזע העץ החוצה אותו מחקה-משכפל את תנוחת הראש המופרד מהגוף.

ניקולא פוסן, נוף עם פירמוס ותיסבי (1651), פרט מתוך השמיים (מוקטן לנוחות ההשוואה, בתוספת קווי מתאר להדגשת "תנוחת" האור שבה מהדהדת תנוחתו של פירמוס).

.

ובו בזמן הברק שחוצה את השמיים גם מחזיר אותנו לתחילת הסיפור, לסדק בקיר. הסדק בשמיים הוא הגדלה קוסמית של הסדק שדרכו תקשרו הנאהבים ותכננו את בריחתם.

*

7. ובשורה התחתונה – אוונגרד מן המאה השבע עשרה

ניקולא פוסן נועז ומפתיע (לתקופתו ובכלל) בשבירה של חוקי הזמן והמרחב, ובהסוואתה העדינה, כך שהיא לא חייבת לעבור דרך המודע כדי לפעול.

*

פוסט המשך – גלגוליו של קיר – אובידיוס, שייקספיר, ביאליק, חנוך לוין

עוד מדרשי תמונה

אלכס ליבק, ג'וטו, פיתוי

בקומה העליונה גרה התמימות (פרנסיסקו דה גויה)

גינה לאורפאוס (פול קליי)

*

עוד מטמורפוזות

מי שאיבד ילד (על סיפורה של פרספונה)

פוסט שמתחיל בבובת מין שקמה לתחייה (על פיגמליון)

פתתה ונאנסה (על מדוזה)

סיפורה של טרווינה (המטמורפוזה המצמררת של מרי דה מורגן)

*

Read Full Post »