Feeds:
פוסטים
תגובות

Posts Tagged ‘סוניה דלוניי’

זאת ההרצאה שלי בכנס הפנקס השלישי והמשובח והעשיר והמעורר והמשמח שהיה היום.

*

רציתי לדבר על האיורים הנפלאים של תום זיידמן פרויד ל"ספר סיפורי הארנבת", על המסתורין והמורכבות והחדשנות, על העומק האינטלקטואלי והעוצמה הרגשית, על תולדות האמנות שמוטמעות באיורים (כן, כל זה ויותר!), וגם על בני אדם צעירים שקוראים להם ילדים, וכמה הם, או רבים מהם, זקוקים לאמנות כזאת. ככה התחלתי. ואז, כמו כיפה-אדומה התפתיתי לפרחים בצד הדרך…

בסוף נולדה טרילוגיה. היום נדבר על איור אחד נפלא. וכל מה שקרה לי עם הזאב וכולי – יסופר בהמשך בעיר האושר.

ובכן, למי שלא מכיר, תום זיידמן פרויד היתה "מאיירת כמעט גאונית – ואולי גאונית באמת של ספרי ילדים", כפי שאמר עליה גרשום שלום, שגם תיאר אותו בטובו כ"מכוערת עד לגבול הציורי". היא נולדה בווינה ב-1892 כמרתה-גרטרוד פרויד (אחייניתו של הפרויד) וגדלה בגרמניה; את השם הגברי תום היא אימצה לעצמה בגיל חמש עשרה, בפמיניזם שהקדים את זמנו. היא היתה אמנית, סופרת ומו"לית. כבדת ראש, שאפתנית, אינטלקטואלית, בוהמיינית, מעשנת בשרשרת, מוקפת בגברים מיוחסים: גרשום שלום התוודע אליה כשחיזר אחרי אישתו לעתיד שגרה בדלת ממול, ולטר בנימין כתב הקדמות נלהבות לספריה, זלמן שוקן גייס את עגנון לחבר חרוזים לאיוריה (בספרו של חיים באר, "גם אהבתם גם שנאתם" יש תיאור נלבב של עגנון שעוטף את איוריה בכותנות הלילה שלו כשהוא נוסע לפגוש אותה במינכן). ביחד עם בעלה היא יסדה הוצאת ספרים לילדים בשם פֶּרֶגְרִין (שפירושו "הלך", "זר" "נווד"), ושניהם יחד יסדו עם ביאליק את הוצאת "אופיר", שהתפרקה תוך שנתיים בעקבות סכסוך כספי. ב1929 התאבד הבעל. תום שקעה בדיכאון וחדלה לאכול. היא אושפזה בסנטוריום. הדוד פרויד התערב וכשל, וכעבור ארבעה חודשים היא מתה מאנורקסיה והשאירה את אנג'לה-אביבה ילדה שבורת לב בת שבע, וערימה של ספרים נפלאים (שניים מהם נכנסו לרשימת חמישים הספרים הגרמניים היפים – לא רק לילדים – מאז ומעולם). רק כמה מהם תורגמו לעברית.

כריכת "ספר סיפורי הארנבת"

כריכת "ספר סיפורי הארנבת"

ספר סיפורי הארנבת מכיל שתים עשרה מעשיות על ארנבות, שתום (אני אקרא לה כך ברשותכם, בשם שנתנה לעצמה, כדי לא לעצבן את האוזניים) בחרה, עיבדה ואיירה להפליא, איור אחד לכל סיפור.

תשע שנים אחרי מותה, תרגם ביאליק עשר מתוך שתים עשרה המעשיות ופרסם אותן בלווית איורים של בינה גבירץ, בלי שום קרדיט לתום.

ב1994 תורגם הספר כולו על ידי שלמה אבס ויצא בהוצאת עגור עם האיורים המקוריים. אני אראה עכשיו כמה מהם:

"הארנב שהתחתן פעם" איירה תום זיידמן פרויד

"הארנב שהתחתן פעם" איירה תום זיידמן פרויד

"כלת הארנב"

"כלת הארנב" איירה תום זיידמן פרויד

"הארנבת והפילים", איירה תום זיידמן פרויד

"הארנבת והפילים", איירה תום זיידמן פרויד

"הארנבת והבאר", איירה תום זיידמן פרויד

"הארנבת והבאר", איירה תום זיידמן פרויד

"הארנבת והסמור", איירה תום זיידמן פרויד

"הארנבת והסמור", איירה תום זיידמן פרויד

"הארנבות והצפרדעים", איירה תום זיידמן פרויד

"הארנבות והצפרדעים", איירה תום זיידמן פרויד

*

הצהרתי קודם שתום היתה חדשנית גדולה, אבל ב1908, 16 שנים לפני ספר הארנבות שלה, יצא בגרמניה ספר ארנבות אחר, מאת כריסטיאן מורגנשטרן (1871-1914) משורר גרמני חשוב ממבשרי האבסורד בספרות, עם איורים של קונרד פרדיננד אדמונד פון פרייהולד (Konrad Ferdinand Edmund von Freyhold 1878-1944)

כריכת ספר הארנבים של כריסטיאן מורגנשטרן

כריכת ספר הארנבונים של כריסטיאן מורגנשטרן

והנה כמה איורים מתוכו:

אייר, קרל אדמונד פון פרייהולד

אייר, קונרד פרדיננד אדמונד פון פרייהולד 

אייר, קרל אדמונד פון פרייהולד

אייר, קונרד פרדיננד אדמונד פון פרייהולד 

אייר, קרל אדמונד פון פרייהולד

אייר, קונרד פרדיננד אדמונד פון פרייהולד 

אייר, קרל אדמונד פון פרייהולד

אייר, קונרד פרדיננד אדמונד פון פרייהולד 

אייר, קרל אדמונד פון פרייהולד

אייר, קונרד פרדיננד אדמונד פון פרייהולד 

דומה? בטח. אפילו מעריציה הגדולים מושכים בכתפיהם בשמץ אכזבה; מה שמזכיר לי את ההקדמה לפצפונת ואנטון שבה מצהיר אריך קסטנר שמדובר בסיפור אמיתי שפורסם בעיתון. "אהה, אתם חושבים לעצמכם," הוא כותב, "ומסננים דרך השיניים: אהה, קסטנר זה גנב את הסיפור. בכלל לא!" הוא מתקומם, כי זה ההוקוס-פוקוס שלו שהפך את הידיעה לספר. וגם לתום יש הוקוס-פוקוס משלה ועוד נגיע אליו, אבל ברגע הראשון אי אפשר שלא להבחין בדמיון: בקו, בצבעוניות, בקומפוזיציות הפשוטות והנקיות… פרייהולד אמנם קצת יותר עליז, אולי בגלל שהוא מאייר חרוזי שטות לפעוטות. הארנבות שלו הן בעצם ארנבוני פסחא, דמויות פולקלוריסטיות שנותנות מתנות לילדים. לפני שסופחו לנצרות (ביחד עם ביצי הפסחא), הן היו סמל של פריון בחג האביב. ופרייהולד אמנם מצייר גן עדן אביבי, תור זהב של ארנבונים וביצים.

אבל הרי לא הייתי מטריחה אתכם בשביל קצת איפוק ומלנכוליה. יש שני הבדלים עצומים בין האיורים של תום לשל פרייהולד. כדי לעמוד על הראשון צריך לבחון את היחס בין הטקסט לאיור.

נתחיל ממורגנשטרן. מן האיור האחרון שלמעלה: זה הטקסט שנלווה אליו:

ארנב הפסחא בדיוק מטיל את הביצה שלו/ כשפרפר עובר לידו/ מאחוריו הים הכחול / המוקף בחופי רחצה. (תרגום מילולי איקו שמחאי).

היחס? אחד לאחד עד הפרט האחרון: ארנב הפסחא בדיוק מטיל את הביצה שלו/ כשפרפר עובר לידו/ מאחוריו הים הכחול / המוקף בחופי רחצה.

עוד אחד? הנה הטקסט שנלווה לאיור שלמטה:

די די דידל דום/ אנחנו רוקדים עם הארנבים שלנו על דשא יפה וירוק X2 / מימין ומשמאל מנגנים, די די דידל דום / אנחנו רוקדים עם הארנבים שלנו בזוגות / על דשא ירוק ויפה. (מתוך, ספר הפסחא של כריסטיאן מורגנשטרן. תרגום מילולי, איקו שמחאי), אייר קרל אדמונד פון פרייהולד

די די דידל דום/ אנחנו רוקדים עם הארנבים שלנו על דשא יפה וירוק X2 / מימין ומשמאל מנגנים, די די דידל דום / אנחנו רוקדים עם הארנבים שלנו בזוגות / על דשא ירוק ויפה. (מתוך, ספר הפסחא של כריסטיאן מורגנשטרן. תרגום מילולי, איקו שמחאי, אייר קונרד פרדיננד אדמונד פון פרייהולד)

זה דיוק משפטי כמעט, מסוג "ברחל בתך הקטנה": אנחנו (הילדים) רוקדים עם הארנבים שלנו, בזוגות, על דשא ירוק ויפה. מימין ומשמאל מנגנים.

וכך הלאה.

ועכשיו אקרא סיפור קצר מהספר של תום:

טייל לו ארנב באחו.
"הי הופ! הי הופ!" קרא וצהל, קיפץ ודילג בעליזות.
והנה בא לקראתו שועל.
"יום טוב! יום נהדר!" קרא הארנב. "כה שמח אני וכה מאושר! עליך לדעת: התחתנתי היום!"
"אוהו! זה טוב!" אמר השועל.
"המממ… לא, זה דווקא לא טוב," אמר הארנב. "אישתי מכשפה מרשעת היא!"
"אוי… אם כך הרי זה רע מאד," אמר השועל.
"אה… זה דווקא לא כל כך נורא," אמר הארנב. "עשירה היא האישה: כסף רב יש לה – וגם בית!"
"טוב מאד! טוב מאד!" אמר השועל.
"הו, זה לא טוב כלל וכלל!" אמר הארנב. "כי הבית נשרף כולו עם כל הרכוש שבתוכו!"
"אוהַּ! הרי זה רע מאד! רע מאד!" אמר השועל.
"אה… גם זה לא כל כך נורא – לא ולא! כי המכשפה המרשעת נשרפה יחד איתו…"
(תרגם שלמה אבס)

וזה האיור של תום:

"הארנב שהתחתן פעם" איירה תום זיידמן פרויד

"הארנב שהתחתן פעם" איירה תום זיידמן פרויד

זה כבר שונה לגמרי מפרייהולד. במקום להמחיש סצנה מסוימת תום בחרה לצייר את הסיפור כולו בו זמנית. הגיבורים משוכפלים כמו בספר הדקדוק הפנימי של דויד גרוסמן, כשהוא אומר על אחת הדמויות:

היא היתה "עדנה של הרפתקת אהבה מרה אחת … ועדנה של הלימודים באוניברסיטה … ועדנה שלאחר ניתוח הגידול הזעיר ברחם, וזו שבמשך שבוע תמים לעסה במו פיה פירורי בצק לגוזל העירום שנפל אל קינה וגווע בידה, ועדנה של ההתפעמויות והדכאונות, של הבדידויות והחרדה."

גרוסמן עדיין נשמע חדשני ותום הקדימה אותו בעשרות שנים: הארנב-החתן, הארנב-המוכה, הכלה, האישה-המכה, וגם הארנב-המְסַפֵּר והשועל מסיפור המסגרת – מתקיימים כולם בו זמנית באותו מרחב.

מה היתה ההשראה לבחירה הזאת?

אני מהמרת על הדאדא, תנועה אמנותית שקמה על חורבות מלחמת העולם הראשונה (1916-1923). הדאדאיסטים התנגדו ללוגיקה, להררכיה ולסדר הקיים של החברה והאמנות. הם דגלו בשטויות וקיימו בין השאר, ערבים של "שירה סימולטנית" שבהם מספר אנשים מקריאים טקסטים שונים, לעתים בשפות שונות, בו בזמן ובקקפוניה גמורה.

אומברטו בוצ'וני, ערב פוטוריסטי, 1911

אומברטו בוצ'וני, ערב פוטוריסטי, 1911

זה הכי קרוב שמצאתי: רישום שמתעד ערב פוטוריסטי: המוסיקה, המחול, הדקלום והציור קורים בבת אחת. אפשר כמעט לשמוע את הקקפוניה. הדאדאיסטים אמנם נבדלו מהפוטוריסטים ברציונל, באווירה ובאנרגיה, אבל הקקפוניה והסימולטניות משותפות. "סימולטניות" זאת בכלל מילת קסם באמנות של תחילת המאה העשרים. לא רק בדאדא ובפוטוריזם. יש למשל קוביזם סימולטני, שבו מראים אובייקט בו זמנית מכמה זוויות, יש אפילו בגדים יפהפיים שעיצבה סוניה דלוניי שנקראים "בגדים סימולטניים" (במקרה שלה הסימולטניות קשורה לצבעים, לא ניכנס לזה עכשיו).

סוניה דלוניי, "בגדים סימולטניים", 1923-1924

סוניה דלוניי, "בגדים סימולטניים", 1923-1924

*

ובחזרה ל"ארנב שהתחתן פעם": גם הטקסט הוא מין שטות דאדאיסטית שחותרת תחת הסדר הקיים. לא שטות עליזה מהסוג של מורגנשטרן-את-פרייהולד, אלא שטות קיומית שמכסה על הרבה כאב. יש כמה כאלה בספר.

זאת ועוד: תום נטועה במודרניזם בשתי רגליה; אבל במקום לבחור בזרם זה או אחר, היא רוקחת לעצמה את התרכובת החד פעמית שלה: היא מציירת בקו הנקי של עידן המכונה (ראו סוניה דלוניי למעלה, או הבאוהאוס ואוסקר שלמר). היא מבטלת את הלינאריות במחי יד דאדאיסטית, אבל בעמקי נשמתה היא בעצם אקספרסיוניסטית.

האקספרסיוניזם שפרח בגרמניה ברבע הראשון של המאה העשרים (1905-1925) התאפיין בביטוי מתפרץ של רגשות כמו כאב, ייאוש וחרדה. האמנים השליכו את העולם הפנימי שלהם על מה שציירו. זה התבטא בצבעים עזים, קומפוזיציות דחוסות, אלכסוניות, לא יציבות, או במשיכות מכחול תזזיתיות כמו אצל אמיל נולדה למטה.

אקספרסיוניזם: פרנץ מארק, שני חתולים, כחול וצהוב, 1912

אקספרסיוניזם: פרנץ מארק, שני חתולים, כחול וצהוב, 1912

אקספרסיוניזם: אמיל נולדה, ריקוד פראי של ילדים, 1909

אקספרסיוניזם: אמיל נולדה, ריקוד פראי של ילדים, 1909

אקספרסיוניזם: לודוויג מיידנר, 1913, מתוך סדרת "נופים אפוקליפטיים"

אקספרסיוניזם: לודוויג מיידנר, 1913, מתוך סדרת "נופים אפוקליפטיים"

אני רוצה להתעכב קצת על הציור שלמעלה. כי (לפי עניות דעתי) "הנופים האפוקליפטיים" של לודוויג מיידנר השפיעו על תום ישירות. לא על ספר הארנבות אמנם, אלא על "מסע הדג", הפואמה הסוריאליסטית שכתבה ואיירה.

מתוך "מסע הדג", כתבה ואיירה תום זיידמן פרויד

מתוך "מסע הדג", כתבה ואיירה תום זיידמן פרויד

"מסע הדג" נפתח בחלום של ילד שצועד ברחוב לילי ובידו צנצנת עם דג זהב. הדג הולך וגדל עד שהצנצנת מתפוצצת. האיור של תום הוא מעין חלום עדין על הנופים האפוקליפטיים של מיידנר, גרסה בהירה ומאופקת של סרט האסונות שלו, כולל הבתים והירח.

בתים וירח: מימין, לודוויג מיידנר, מתוך סדרת "נופים אפוקליפטיים", משמאל, תום זיידמן פרויד, מתוך "מסע הדג"

בתים וירח: מימין, לודוויג מיידנר, מתוך סדרת "נופים אפוקליפטיים", משמאל, תום זיידמן פרויד, מתוך "מסע הדג"

וכולל היחס בין הבתים הקורסים לאדום הגדול והמפורק בתחתית, שדומה לדג גדול ויש לו אפילו עין של דג משמאל.

לודוויג מיידנר, מתוך סדרת "נופים אפוקליפטיים"

לודוויג מיידנר, מתוך סדרת "נופים אפוקליפטיים"

זעקות ודגים אדומים: למעלה, לודוויג מיידנר, מתוך סדרת "נופים אפוקליפטיים", למטה, תום זיידמן פרויד מתוך "מסע הדג"

זעקות ודגים אדומים: למעלה, לודוויג מיידנר, מתוך סדרת "נופים אפוקליפטיים", למטה, תום זיידמן פרויד מתוך "מסע הדג"

האיש הזועק בצד השמאלי של הציור של מיידנר וגם האבק הכחול והפסים הצהובים, כמו התמזגו לילד זועק לבוש בכחול עם פסים צהובים של שיער של תום. (וכן, אני יודעת שכבר הזכרתי את זה כאן, אבל רק עכשיו, דרך ספר סיפורי הארנבת, הבנתי באמת את הזיקה של תום זיידמן פרויד לאקספרסיוניזם). "מסע הדג" נוצר בעקבות טביעת אחיה האהוב. אולי בגלל זה הכאב כל כך חשוף. אבל בדרך כלל הזיקה שלה לאקספרסיוניזם היא הרבה יותר מוצפנת.

תום זיידמן פרויד היא אקספרסיוניסטית סמויה, או מובלעת, כמו בסיפור של ר' נחמן על בן המלך שהשתגע וחשב שהוא תרנגול הודו, ולכן התפשט כולו ואכל שאריות מתחת לשולחן. וכולם היו אובדי עצות, עד שבא הרופא החכם והתפשט וישב איתו מתחת לשולחן וטען שגם הוא הינדיק (כלומר תרנגול הודו). ואחרי כמה זמן הוא סידר שישליכו להם כותנות מתחת לשולחן, והסביר שאפשר להיות הינדיק גם עם כותנת, וכך עם שאר הבגדים, ואחרי שהיו לבושים הוא סידר שיגישו להם ארוחות מתחת לשולחן, כי אפשר להיות הינדיק ולאכול מצלחות, ובשלב האחרון הם כבר ישבו ואכלו עם כולם, כי "אפשר להיות הינדיק גם ליד השולחן".

ואילו תום מוכיחה שאפשר להיות אקספרסיוניסטית גם עם צבעים עדינים וקווים מאופקים וקומפוזיציות מאוזנות ומרווחות. היא מצליחה לבטא את הכאב והחרדה מבלי להחצין את העיוות.

אצל פרייהולד הצבעים נעימים כי התוכן נעים. הקומפוזיציות מאוזנות כי העולם מאוזן. ואילו אצל תום זיידמן פרויד הצבעים הנעימים והקומפוזיציות המאוזנות נמצאים במתח עם העלילה הסוערת והרגשות הסותרים. האיור ל"ארנב שהתחתן פעם" מכיר בשטות וגם חושף את אחורי הקלעים הרציניים שלה.

וזה מה שנפלא אצל תום זיידמן פרויד: שבניגוד לדאדאיסטים היא לא נעצרת בפריעת הערכים הבורגניים. האיור שלה הוא לא קקפוניה אלא פוליפוניה, מושג מתחום המוסיקה שפירושו רב קוליות, מוסיקה שנשמעים בה כמה קולות ביחד וכולם חשובים; האושר של החתונה מתקיים בו זמנית עם חורבן הבית. זה קונטרפונקט, מונח מוסיקלי שהיה חביב על מורי ורבי לרישום, יוסף הירש: צירוף של שתי מלודיות עצמאיות שיוצר מרקם הרמוני, כמו במוסיקה של באך.

האיור מקנה לסיפור מורכבות ודחיסות שירית.

למעלה ולמטה, מתוך "הנסיך הקטן" (1943).   (האם אנטואן דה סנט אקזופרי הושפע מתום זיידמן פרויד?)

למעלה ולמטה, מתוך "הנסיך הקטן" (1943). (האם אנטואן דה סנט אקזופרי הושפע מתום זיידמן פרויד?)

האופק העגול נותן תחושה של כדור הארץ, ואולי כוכב נוסח הנסיך הקטן, שמאוכלס בדמויות מנותקות; כל אחת מהן שקועה ברגע שלה. ותום, כמו "המלאך" של פנחס שדה, משקיפה מלמעלה ורואה:

… נשים מהן נעזבות ומהן נאהבות.
ורבים קונים ומוכרים ובונים בתים.
ולהם שם אשר הם חיים אבל הם מתים.
עולם זה אין לו תקומה.
המוות רוכב על סוס בשמיים בתכלת, בדממה.

פינה באוש, 1980, התיאטרון-מחול הסימולטני והפוליפוני שלה ממשיך את האיור הפוליפוני של תום זיידמן. שתיהן ליריקאיות גדולות, כל אחת בתחומה.

פינה באוש, מתוך 1980. תיאטרון המחול הסימולטני והפוליפוני של באוש ממשיך את האיור הפוליפוני של תום זיידמן. שתיהן ליריקאיות גדולות, כל אחת בתחומה.

הפרשנות פתוחה ותלויה במתבונן:

האם זה "הבל הבלים הכול הבל" ו"מקרה אחד יקרה את כולם" כמו אצל קוהלת?

ואולי זאת קינה על אושר ותמימות אבודה?

ואולי זאת בכלל שמחה, לפי ההגדרה של לורטה, מספר הראיונות הנפלא נהגה בחשיכה.

לורטה, ילדה עוורת בכיתה ז' עם חיים מורכבים מאד (אמא אלכוהוליסטית, אחות שהתאבדה) נשאלת על ידי הסופרת הליטאית ונדה יוקנייטה, מהי שמחה:

"שמחה…" עונה לורטה, "שמחה זה מגוון."
"מגוון?" שואלת הסופרת.
ולורטה אומרת: איך אני אסביר? זה גם עצב, גם נועם, גם פחד, גם צחוק, הכל כמו בדיפוזיה.
והסופרת: החוויות המגוונות ביותר, כולן יחד?
ולורטה: אם תתעצב טיפונת יותר מדי, זה כבר יהיה עצב. אבל אם טיפונת מהכל בחלקים שווים, אז זו כבר שמחה. בשבילי החיים עצמם מלאים בשמחה.

איור לכתב יד של הספר "עיר הגבירות" מאת כריסטין דה פיזן, המאה ה14

איור לכתב יד של הספר "עיר הגבירות" מאת כריסטין דה פיזן, המאה ה-15

והערה אישית (כאילו שכל השאר לא). לצערי לא זכיתי להתוודע לאיורים של תום זיידמן פרויד בילדותי. אבל התמונה הזאת שלקוחה מספר אמנות שאיתו גדלתי, השפיעה עלי וריתקה אותי; לא רק בזכות מסתרי המלכה הבנאית. לקח לי זמן להבין שזה קומיקס בלי גבולות. שהאישה בשביס הלבן והמלכה בשמלה האדומה, מופיעות גם בבית וגם בחוץ, רק בזמנים שונים. וגם כשהבנתי זה לא הפחית מהקסם, מהאמת והמסתורין. כי הזמן הוא אולי לינארי, אבל התודעה היא מרחב פוליפוני. הזכרונות והגילים מתקיימים בו זמנית, התת מודע לא מכיר בסתירות.

ובחזרה לארנב – האם האיור הזה מתאים לילדים, האם הוא לא קודר מדי בשביל יצורים תמימים ועליזים? ובכן, הנה למשל ציור של בני הבכור  מגיל חמש בערך.

נמר גולן (בן חמש בערך) הליצן הבוכה

נמר גולן (בן חמש בערך) הליצן הבוכה

לגמרי מתחת לשולחן (מבחינת האקספרסיוניזם). איזה עוצמה של כאב וייאוש, והוא עוד טוען שהיתה לו ילדות מאושרת…
האיורים של תום מכירים בכאב הזה, וכמה שהם עצובים הם לא מייאשים, כי יש בהם מידה של משחק, כלומר של אמנות, על פי הגדרתו של האמן והבמאי הפולני תדאוש קַנְטוֹר. קנטור יצר בשעתו הצגה בשם "הכיתה המתה", שבה שחקנים מבוגרים, לבושים כמבוגרים, מגלמים ילדים בכיתת בית ספר. וזה מה שהוא אמר על זה בראיון:

"המבוגרים, הזקנים, הישישים, כבר שכחו את הוויית הילדות שהיא ההוויה החיה ביותר, שהעוצמה הגדולה ביותר טמונה בה. מאוחר יותר מאבדים את זה. הופכים למבוגרים, לרציניים, למנהלים, לפקידים, לנשיאים. הילדים אינם מכירים את החיים הרציניים לכאורה. הם משחקים במלחמה, באהבה… הם רק משחקים, וזוהי תמצית האמנות."

תום לא סתם מעתיקה את המציאות כואבת, היא עורכת אותה מחדש ומשחקת בה כמו ילדה ואמנית ותוך כדי כך פותחת דלתות וחלונות לנפש, לתודעה ולתרבות.

וההבדל השני בין תום זיידמן פרויד לפרייהולד? הו, לשם כך תצטרכו לחכות להמשך. הזמן שלי נגמר.

*

כאן מסתיימת ההרצאה.

אבל תם ולא נשלם. לפוסט המשך: ביאליק נגד כלת הארנב

*

להרצאה שלי בכנס הפנקס השני: ילדים, היזהרו מברונו בטלהיים!

*

עוד על איורים בעיר האושר

העץ הנדיב, מה אומרים האיורים?

דיוקן האמן כמכשף צעיר, על האיורים של עפרה עמית לאחים גרים

יש לי משהו עם אוטיסטים

מודרניזם לקטנים, או מה לעזאזל קורה שם באיורים לשמוליקיפוד?

על שיר אחד של ביאליק ואיור אחד של בתיה קולטון

ועוד רבים רבים

ברכות גדולות לירמי פינקוס שזכה בפרס בן יצחק לאיור. על האיורים הנפלאים של גוזמאי הבדאי כתבתי פה.

*

עוד הכלאות של פנטזיה ואוונגרד

הנסיך הקטן והאוונגרד כפי שהסברתי אותם לענת

האוונגרד והקסם של מרי ריינולדס

*
עוד על תום זיידמן פרויד: איור וכוריאוגרפיה

תודה מיוחדת: לאיקו שמחאי שתרגמה את ספר הארנבונים של מורגנשטרן

ולאילה דרורי, נכדתה של תום זיידמן פרויד שפתחה לי את כל האוצרות.

*****************************************************************************************************

ובלי שום קשר, אבל קורה אוטוטו – ידידי היקר שועי רז, שרבים מכם מכירים מן התגובות המלאות ידע ותובנות (וגם המצחיקות מאד, תלוי מתי) בעיר האושר, ואולי גם מן הבלוג החכם והמלנכולי שלו פרא אדם חושב – פותח סדרה של 12 מפגשי לימוד רב תחומיים על שתים עשרה יוצרות, מסימון וייל ועד רות דולורס וייז, אביבה אורי, דליה רביקוביץ', ז'קלין כהנוב ועוד (וגם אותי, הפלא ופלא, הוא העמיד בשורה הנכבדה הזאת) בסיפור פשוט בתל אביב. נותרו עוד מספר מקומות. אם אתם רוצים לחשוב על אמנות לרוחב ולעומק, מתוך דיאלוג פתוח ומלא שכל ולב, מהרו והרשמו!

*****************************************************************************************************

ועוד בלי שום קשר, אבל איכותי ומבריק, מחורז להפליא ומצחיק ילדים והורים, שלא לדבר על המוסיקה!

יואל אמר, הזוכה הגדולה של פסטיבל חיפה להצגות ילדים, ואוטוטו הדיסק.

עכשיו בהדסטארט. אתם מוזמנים לקנות אותו מראש ולהפיץ.

ותבואו על הברכה והתענוג.

ואתם סתם יכולים לבוא לאחת ההצגות הקרובות:

בשבת 25/10 11:00 בבוקר במוזיאון תל אביב, רכישת כרטיסים: 03-6077020 הכרטיס כולל כניסה למוזיאון

בשבת 8/11 11:00 בבוקר בתיאטרון הקרון בירושלים – כרטיסים בתיאטרון הקרןם: 025667880

ביום ב' 17/11 ב17:00 בבית יד לבנים בתל אביב – כרטיסים דרך תיאטרון הקרון 02-5667880

*****************************************************************************************************

Read Full Post »

פרה אנג'ליקו פירושו האח המלאכי. זה היה כינויו של הנזיר הדומיניקני ג'ובאני דה פיאסולה, צייר מתחילת הרנסאנס (1395-1455).

לפחות שבע פעמים הוא צייר את הרגע שבו מבשר המלאך גבריאל לבתולה מרים שהיא הרה לרוח הקודש. הגרסה הראשונה צויירה ב-1432 והאחרונה כעבור עשרים שנה, שלוש שנים לפני מותו. כאילו ניסה כל חייו להבין ולבטא את הבשורה ורק בפעם האחרונה זה סוף סוף עלה בידו.

שש הבשורות הראשונות מצורפות כמין נספח בקצה הפוסט: אחת, שתיים וארבע קצת עמוסות ומצועצעות ומלאות הדר סימלי, כולל קרן האור הזהובה שממחישה את רוח הקודש, או הטקסט שבוקע כמו בקומיקס מפיו של המלאך גבריאל. ברקע מצוייר הגירוש מגן עדן (עונש על החטא הקדמון, שעליו עתיד הרך הנולד לכַפֵּר ביסורי הצליבה). שלוש היא בעיקרה שיבוט של שתיים, הגירסה החמישית היא ניסיון נועז שעוד לא הבשיל והשישית – גירסה צלולה ובוגרת של ארבע הראשונות.

והשביעית, הו השביעית. היא ריגשה אותי מיד בפשטותה המסתורית. והיא עדיין מרגשת גם עכשיו, כשאני מבינה איך ולמה.

על הקושי המובלע בציורי הבשורה בכלל כבר כתבתי בפוסט הקודם: הנושא המוצהר והעמוק של הסצנה הוא הטוהר – של המלאך ושל הבתולה ושל ה- immaculate conception ההריון שאין בו רבב של בשר ודם וחטא. ועם זאת, הניסיון להמחיש ולדמיין את הפרטים גובל בעל כורחו בפורנוגרפי. גם פרה אנג'ליקו עצמו נדרש בהתחלה לנוסחה הסמלית המקובלת: בארבע מתוך שש הבשורות הראשונות מופיע מעין חדר צנוע בירכתי התמונה עם חלון קטן ובתולי, כלומר מסורג מפני חדירה, או שהחדר כולו אפלולי ומוגף למחצה במסך אדום כשמלת הבתולה.

והנה השביעית, לחצו להגדלה:

הבשורה השישית של פרה אנג'ליקו, 1452

הבשורה השישית של פרה אנג'ליקו, 1452

.

הדבר הראשון שמשך את תשומת לבי היה כנפי המלאך. לא רק בגלל יופיין, אלא בגלל חריגותן בתמונה ובתקופה. השטיחות הגרפית שלהן קרובה יותר למאה העשרים מאשר לרנסנס של האח המלאכי.

סוניה דלוני, פרט

סוניה דלוניי, 1885-1979, פרט

פרט מתוך הבשורה השישית של פרה אנג'ליקו

פרט מתוך הבשורה השישית של פרה אנג'ליקו

או לחילופין לשטיח אינדיאני (כפי שהציעה איריסיה בתגובות):

indian

.

במבט שני ושלישי הבנתי שהארכיטקטורה, כלומר המרחב שבו מתרחשת התמונה הוא שיכפול של דמות המלאך. הפתח המוארך במרכז התמונה הוא הד של הסינר המלבני שהוא לובש על שלמתו. שלושת חלקי הסבכה הזהובה-עמומה בעומק הפתח (הצהבתי אותם לשם הדגשה) הם שיכפול של שלושת שטחי רקמת הזהב על בגדו של המלאך. ושתי האכסדרות הקצרות והסימטריות משכפלות את כנפיו; העמודים מייצגים את הפסים, קווי המתאר של העצים הצומחים מעבר לחומה מעגלים את הארכיטקטורה הזוויתית והקשתות בשני הקצוות מספקות את הסיומת הקעורה.

פרה אנג'ליקו 1452 (הסימון הצהוב שלי)

פרה אנג'ליקו 1452 (הסימון בצהוב ובאדום שלי)

.

הארכיטקטורה כהד לגוף אינה זרה, בלשון המעטה, לעיצוב כנסיות. כבר הזכרתי בפעם אחרת שחלונות הוויטראז' מסמלים את ההריון הטהור, כי כמו שהאור חודר דרך הזכוכית מבלי לנפץ אותה, כך חדרה רוח הקודש לרחמה של הבתולה מבלי לפגוע בבתוליה.
והנה שתי דוגמאות נוספות ששבו את לבי (המרותק לכל מה שקשור לגוף):
בברית החדשה כתוב:  "אַחֲרֵי שֶׁקִּבֵּל אֶת הַחֹמֶץ אָמַר יֵשׁוּעַ: 'נִשְׁלַם', וּבְהַרְכִּינוֹ רֹאשׁוֹ מָסַר אֶת רוּחוֹ: (יוחנן יט 30). בכנסיית סנט אנה בירושלים יש חלון קישוטי גבוה הסוטה מעט ימינה מקו הסימטריה של החזית כדי לסמל את נטיית ראשו ברגע מותו.
או כנסיית האדון בכה בהר הזיתים שמעוצבת כולה בצורת דמעה.

הבשורה למרים, פרה אנג'ליקו, 1452, פרספקטיבה

הבשורה למרים, פרה אנג'ליקו, 1452, פרספקטיבה

אבל מה שנפלא בבשורה האחרונה של פרה אנג'ליקו, הוא שמרכזה הוא בו בזמן לבו של המלאך ורחמה הסגור-פתוח של הבתולה. החדר האפלולי המכוסה בווילון מוסט למחצה המופיע בירכתי תמונות רבות של הבשורה, מומר במעין מסדרון מסתורי אפל וחסום (או אולי זה שביל חסום ומגודר משני צדדיו). ובכל מקרה זה לא חדר רגיל שנקלע ל"פריים" באקראי. זה אלמנט חלומי הממוקם במרכז התמונה בלי שום "אליבי" ריאליסטי. בעומקו נמצאת נקודת המגוז שלתוכה מתכנסים כל קווי הפרספקטיבה של התמונה. המלאך מצביע לשם בזמן שידו השנייה וקצה כנפו (כמו חץ אדום) מצביעים על מרים.

3

.

בחזית התמונה יש מבנה חשוף נקי מקישוטים ובירכתיה מעבר לחומה, צומח גן. זה לא גן העדן של הגירוש המופיע לשמאלן של כל הבשורות האחרות של פרה אנג'ליקו (חוץ מהרביעית החריגה, ראו למטה), אבל זה בהחלט גן אירוטי כמו בשיר השירים: גַּן נָעוּל, אֲחֹתִי כַלָּה; גַּל נָעוּל, מַעְיָן חָתוּם. כפי שניכר גם ממשולש הערווה הנוצר בין הברושים שקודקודו מתלכד עם נקודת המגוז, ושלתוכו מעופפת היונה, הלא היא רוח הקודש.

(זו בין השאר תמונה של סקס אחר, אירוטיקה אלטרנטיבית ללא חדירה, הסדין האדום של הפמיניזם האנטי פורנוגרפי. שני קרעים צצים בזכרוני מספרה של אנדריאה דבורקין משגל, משלימים זה את זה ורלוונטיים כל אחד בדרכו: מצד אחד תפיסת החדירה באשר היא כאקט אלים הררכי ומשפיל, ומצד שני ההזדהות המשונה המלאה להט והנוגעת ללב של דבורקין עם ז'אן ד'ארק. ונזכרתי גם בלֶדָה מן המיתולוגיה היוונית, שזאוס בא אליה ביום כלולותיה בתור ברבור. כך היא מתארת את החוויה במחזהו של ז'אן ז'ירודו "אמפיטריון 38": "נאנסת, נאנסת בעדינות! מלוטפת פתאום על ידי משהו אחר מהנחשים הלכודים שיש לנו בתור אצבעות, הגדמים האלה של כנפיים שיש לנו במקום זרועות, נגרפת על ידי תנועה שאינה ארצית אלא שמיימית…" ואם מישהו דאג – אז לא, זה ממש לא מחזאי שוביניסטי אלא הומניסט נלבב. על המחזה הקומי שנון מלנכולי הזה כתבתי קצת  פה בסעיף 4 הגיע הזמן שמישהו יתרגם אותו לעברית).

ויש עוד משהו נפלא בציור של פרה אנג'ליקו; הסימטריה המלאכית שאופפת את סודו של הפתח. זו לא רק הסימטריה של הגן והמבנה. גם מרים והמלאך דומים זה לזה, מאזנים זה את זה. למרים אין חזה כמעט, לשניהם תלתלים זהובים. המלאך רחב יותר בגלל הכנפיים אבל מרים יותר גבוהה, ועוד דבר שתורם לאיזון (כלומר מחזק את הצד שלה) המרחב שמאחוריה מואר וזה שמאחורי המלאך אפלולי. אפילו לעיגול הכחול המוזר על כנף המלאך יש מקבילה אצל מרים, ב"טיפה" הכחולה המודגשת בין זרועה לחיקה.

אין לי שום דרך להוכיח את מה שאני עומדת לומר. קיוויתי להעזר בג'ורג'ו וסארי היסטוריון האמנות הרנסנסי, אבל המידע שלו על פרה אנג'ליקו די כללי ודל; בעיקר שבחים ותיאורי תמונות, שביניהם הוא חוזר מדי פעם ומדגיש את אדיקותו של הצייר ואת המתיקות המיוחדת של מזגו, שזיכו אותו בכינוי האח המלאכי.

אז אני אכתוב בלי אחריות מה אני חושבת שקרה. אני חושבת שהאח המלאכי הרבה לחשוב על הבשורה. הוא צייר אותה כמה פעמים בדרך מקובלת, עשה נסיון אחד לחרוג ממנה ולא היה מרוצה, ולכן חזר וזיקק את ציוריו הראשונים לגרסה יותר צלולה וצנועה. אולי הוא התפלל להבנה אמיתית עמוקה, ובכל אופן נעשה לו נס קטן. הוא חלם את הבשורה. הוא חווה את ההתגלות, את הרגע הפלאי שבו הגוף והרוח, הפנים והחוץ, העתיד וההווה מתלכדים, בהריון המבורך נרמז כבר העצב של המוות והצליבה, והלב של המלאך הוא אחד עם הרחם של הבתולה. והכל גלוי מאד וגם מלא סוד.

ואז הוא קם וצייר את חלומו. אני חושדת שלמרים ולמלאך לא היו שום הילות בחלום, אבל הרי לא ייתכן לצייר אותם בלי הילות, אז הוא בחר בזווית שמצמצמת אותן למין קו. וחוץ מזה הכל בדיוק כמו בחלום, כולל הכנפיים המשונות של המלאך, כולל הנקודה הכחולה שכמותה לא ראיתי במקום אחר, וכמה חבל שכבר אי אפשר לשאול את פרה אנג'ליקו לפירושה.

הציור לא מתאר את ההתגלות, הוא מראה אותה. וגם אני, האבודה מבחינה רליגיוזית, שכל מה שקשור לדת כלשהי תמיד זר לי – גם אני הרגשתי פתאום מה זה ואיך זה התגלות. (מופלא מאד. אבל לא כמו אמנות. באמת שאין בלתה).

*

נספח – שבע הבשורות של פרה אנג'ליקו (מתוך מי יודע כמה) לפי הסדר. ותודה לאנונימי על התוספת:

הבשורה, פרה אנג'ליקו 1432

הבשורה, פרה אנג'ליקו 1432

הבשורה, פרה אנג'ליקו, 1434

הבשורה, פרה אנג'ליקו, 1434

הבשורה למרים, פרה אנג'ליקו 1434

הבשורה למרים, פרה אנג'ליקו 1434 היא כמעט שיבוט של זאת שקדמה לה, כולל גזרות וצבעי הלבוש ודוגמת הכנפיים והטאפט…

הבשורה, פרה אנג'ליקו, 1435

הבשורה, פרה אנג'ליקו, 1435

הבשורה, פרה אנג'ליקו, 1442

הבשורה, פרה אנג'ליקו, 1442

הבשורה, פרה אנג'ליקו, 1443

הבשורה, פרה אנג'ליקו, 1443

הבשורה, פרה אנג'ליקו, 1452

הבשורה, פרה אנג'ליקו, 1452

*

עוד באותו עניין

האיש שלימד אותי להסתכל

הנאהבים חסרי המזל, על ציור של ניקולא פוסן

אלכס ליבק, ג'וטו, פיתוי

בקומה העליונה גרה התמימות על ציור של פרנסיסקו דה גויה

בואו נדבר על נתון של מרסל דושאן

גינה לאורפאוס (על פול קליי)

ועוד

*

על ארכיטקטורה ונפש:

אה, אה, אה, אה!

לפוצץ את בית הספר?

*

Read Full Post »

זה יצא כמו מסע ברכבת, המון תמונות ואסוציאציות שחולפות ביעף עם עצירות קצרות להצטיידות. החוט המקשר הוא המאיירת המופלאה תום זיידמן פרויד אבל בעצם זה על איור בכלל ועל כל עשייה אמנותית.

*

בַּלֶט

במסע הדג הפואמה הסוריאליסטית שכתבה ואיירה תום זיידמן פרויד, רוכב אורי על גבו של דג גדול ומגיע לארץ של שפע ואחווה. באיור הבא הוא קוטף דובדבניות בחברת שני נערים.

מתוך מסע הדג, כתבה ואיירה תום זיידמן פרויד

מתוך מסע הדג, כתבה ואיירה תום זיידמן פרויד

מה ש"מוזר" באיור הוא תנועותיהם של הקוטפים. זה בולט מאד אצל הילד הימני שמרים את זרועותיו ללא שום סיבה נראית לעין, אבל גם הילד שעל הסולם מביט למקום אחר מזה שאליו הוא מושיט את ידו (אפשר לדעת לפי כיוון התסרוקת וגם לפי הזווית הלא מדויקת של הזרוע ביחס לפירות). והילד המתכופף שומר על רגליים ישרות לגמרי וזרועו וכף ידו שאוספת את הפרי מתעגלות בחן של בלט קלאסי; (ואגב – הכוריאוגרף מישל פוקין בן טיפוחיו של סרגיי דיאגילב שעוד יחזור ויופיע במהלך הפוסט, ייחס את תנועת הזרועות הלירית של הבלרינות הרוסיות להשפעה הלא-מודעת של יערות הליבנה, וגם באיור אפשר לראות זיקה בין ענפי העצים לזרועות). ובשורה התחתונה – זה לא איור של קטיף אלא בלט של קטיף.

והנה עוד דוגמא, מתוך עשר אגדות לילדים. הזווית של פני הילדה ביחס לתנוחת הזרועות מבליטה את הכוריאוגרפיה, כמו גם הנוקשות המסוימת החגיגית והבעת הפנים המרוכזת. זו "תנועה" בניגוד (ואולי במקביל) ל"פעולה" של ליקוט הכוכבים.

מתוך עשר אגדות לילדים, איירה תום זיידמן פרויד

מתוך עשר אגדות לילדים, איירה תום זיידמן פרויד

*

משהו קטן על רינת הופר

תום זיידמן פרויד השפיעה מן הסתם על רינת הופר. כמו הדמויות של זיידמן פרויד גם הדמויות של הופר מצוירות בקווים פשוטים כמעט גיאומטריים. וגם הן – אפשר לטעון – מרַקדות. אבל האיור של הופר (בתמונות למטה) מתאר תהלוכה שכוללת באופן טבעי מידה של דילוג וקיפוץ וריקוד (שהופּר אמנם מסגננת בחֵן ובבטחה). הכוריאוגרפיה של רינת הופר היא חלק מן העולם של הסיפור. אצל תום זיידמן פרויד יש פער ותמונה כפולה, כלומר שירה.

מתוך חנן הגנן, כתבה ואיירה רינת הופר

מתוך חנן הגנן, כתבה ואיירה רינת הופר

מתוך חנן הגנן, כתבה ואיירה רינת הופר

מתוך חנן הגנן, כתבה ואיירה רינת הופר

*

מצרים ותיאטרון

בספרה איורים עבריים מדברת אילה גורדון על הצורך של אמני התקופה "להשתחרר מסלסולי הצמחייה הטרחניים של האר נובו". רבים חשו, היא כותבת, "שעידן המכונה במאה העשרים מחייב גישה אחרת, ותנועות האמנות החדשות – הקוביזם, הסופרמטיזם והפוטוריזם – נתנו ביטוי נאות לעידן המדעי והטכנולוגי החדש הזה. הציור המצרי שימש גשר נוח למעבר מסגנון אר נובו המסולסל לסגנון אר דקו המכני והנקי."
כדוגמא להשראה מצרית מזכירה גורדון את "אחר הצהריים של פאון" (1912), הכוראוגרפיה שיצר ניז'ינסקי לבלט הרוסי המפורסם של סרגיי דיאגילב  (שמושפעת אמנם גם מציורי כדים יווניים).

ניז'ינסקי, מתוך אחר הצהרים של פאון, הבלט הרוסי של דיאגילב 1912

ניז'ינסקי, מתוך אחר הצהרים של פאון, הבלט הרוסי של דיאגילב 1912

מצרים העתיקה, ההשראה

מצרים העתיקה, ההשראה

מתוך מסע הדג מאת תום זיידמן פרויד. אורי הנוטף מים מגיע לארץ הברוכה.

מתוך מסע הדג מאת תום זיידמן פרויד. אורי הנוטף מים מגיע לארץ הברוכה.

.

וזה לא רק הפאון של ניז'ינסקי-את-דיאגילב; לאיורים של תום זיידמן פרויד יש זיקה חזקה לתיאטרון. הקיר הכתמתם למטה הוא פיסת תפאורה יותר מפיסת "אתר בנייה", וסירת הפלאים שמתחת היא לגמרי תיאטרון בובות, כולל המסכים.

מתוך מסע הדג, מאת תום זיידמן פרויד. הקיר הוורוד הוא לגמרי תפאורה של בית נבנה, ולא בית "אמיתי"

מתוך מסע הדג, מאת תום זיידמן פרויד.

סירת הפלאים, מאת תום זיידמן פרויד. כמעט תיאטרון בובות.

סירת הפלאים, מאת תום זיידמן פרויד. כמעט תיאטרון בובות.

*

תיאטרון צעצוע

תיאטרוני הצעצוע – דגמי קרטון של בימת פרוסניום קלאסית – נולדו בתקופה הויקטוריאנית בעקבות התפתחות של טכנולוגיות הדפוס. הם נמכרו עם סט של תפאורות ובובות שטוחות מקרטון והיו פופולריים מאד בחדרי ילדים. תום זיידמן פרויד שרבים מספריה כללו הפעלות ומשחקים בוודאי הכירה אותם.

תיאטרון צעצוע, במת פרוסניום

תיאטרון צעצוע, במת פרוסניום

גם האיור הזה (שהופיע כבר קודם) הוא סוג של תיאטרון צעצוע עם תפאורה וקלעי צד:

4-7THE

ובהמשך לכך – סקיצות של פיקאסו לתפאורת "הכובע משולש הקצוות" שהועלה גם הוא בבלט הרוסי של דיאגילב.

9TRIC

פיקאסו, סקיצה לתפאורה לבלט הכובע משולש הקצוות

פיקאסו, סקיצה לתפאורה לבלט הכובע משולש הקצוות

*

איך מגדלים כוריאוגרף?

דיאגילב לא רק שיתף פעולה עם האמנים הכי חמים של זמנו – פיקאסו, מאטיס, דה קיריקו, מירו, מקס ארנסט ורבים אחרים (וכנ"ל גם מלחינים, אבל זה לא הנושא עכשיו) – אלא גם חנך וגידל שורה של כוריאוגרפים חדשניים (שרובם היו גם המאהבים שלו, וגם זה לא הנושא עכשיו). כדי לגדל אותם הוא לא פנה לתולדות המחול וכן הלאה, אלא לקח את הרקדנים הצעירים לתערוכות מתוך כוונה ומחשבה שדווקא באמנות הפלסטית תימצא ההשראה וההפריה. לשיטה הזאת היו תוצאות מפליאות, ולא בכדי; כשאת לומדת מקודמייך, את נוטה ללכת בדרך שסללו. אבל כשאת פונה לתחום אחר בתכלית – את לא יכולה לחקות; גם אם תנסי להעתיק אחד לאחד, תמיד נותר פער שאין תקדים להשלמתו, ושם בשטח ההפקר בין התחומים צומחת המקוריות.
וכל זה חל בין השאר, גם על הזיקה – המודעת או לא – של תום זיידמן פרויד למחול ולתיאטרון.

ובחזרה לרכבת – ולפני שאנחנו מגיעים מדיאגילב למחולות הגיאומטריים של אוסקר שלמר – קצת בגדים גיאומטריים של סוניה דלוניי, עוד אמנית ששיתפה פעולה עם דיאגילב.

סוניה דלוני, חצאית

סוניה דלוניי, חצאית

סוניה דלוני, אופנה גיאומטרית

סוניה דלוניי, אופנה גיאומטרית

*

אוסקר שלמר ותום זיידמן פרויד

אבל אם מחברים מחול, גיאומטריה ותום זיידמן פרויד, התוצאה הכי קרובה לטעמי, היא אוסקר שלמר; אמן, כוריאוגרף וראש מחלקת התיאטרון המופלאה של הבאוהאוס. הנה למשל כריכת ספרה של זיידמן פרויד (שימו לב לגלי הנחל המשוננים), ומתחתיה כמה תלבושות פיסוליות / מסכות גוף שעיצב אוסקר שלמר לבלט הטריאדי.

איור תום זיידמן פרויד

איור תום זיידמן פרויד

אוסקר שלמר, תלבושות לבלט הטריאדי

אוסקר שלמר, תלבושות לבלט הטריאדי

אוסקר שלמר, תלבושות לבלט הטריאדי

אוסקר שלמר, תלבושות לבלט הטריאדי

התלבושת אצל אוסקר שלמר לא רק מסגננת ומעצבת מחדש את גוף הרקדן, אלא משמשת בסיס לכוריאוגרפיה. הריקודים נולדים מתוך הצורות הגיאומטריות של התלבושות, הם ממשיכים אותן בחלל ובזמן (עוד על שלמר והבלטים שלו).

למטה: הפרק צהוב, מתוך הבלט הטריאדי. מן הדקה ה4:30 עד 6:15 זה נלבב במיוחד.

למטה: הפרק הוורוד מתוך הבלט הטריאדי. הכל יפה, אבל מדקה 4:40 בערך זה מלבב במיוחד.

וגם אצל תום זיידמן פרויד לפעמים, הכוריאוגרפיה נגזרת מהגיאומטריה. הנה למשל מתווה ל"מחול הילד והדג" (הגדרה שלי לצורכי הפוסט ובדיעבד, אין כזה פרק בסיפור). ושימו לב אגב, כמה דומה המשחק המאושר של הילד והדג בתמונה האחרונה ("כאחים נאהבים" על פי תרגום ביאליק), לחרדה של הילד מהדג הגדל עד מחנק בתמונה האמצעית. האושר והכאב פה נאבקים על אותה נקודה.

15CHOS

16CHOS

17CHOS

ולקטני האמונה – כמובן שזה מכוון, שום נוקשות ציורית וקוצר יד. באיור מוקדם של תום זיידמן פרויד בהשראת האר נובו, אפשר לראות למשל, באיזה קלות וחן היא מחקה שפת גוף כשהיא רוצה.

איירה תום זיידמן פרויד

איירה תום זיידמן פרויד

*

ולסיום מוחץ אני לא יכולה להתאפק ומביאה איור מספר סיפורי הארנבות שזיידמן פרויד ליקטה, עיבדה ואיירה (ושגם אותו חמס ביאליק, אבל לא ניכנס עכשיו לשלדים בארונו). אין לי מושג לאיזה סיפור זה מתייחס. אני יודעת רק שהחדשנות והעוצמה הרגשית הן לגמרי פינה באוש.

תום זיידמן פרויד, מתוך על הארנבת

תום זיידמן פרויד, לאיור הזה לבד הקדשתי פוסט שלם

*
**
*

סוף העולם, ההערה הקודמת על תום זיידמן פרויד 

עוד מודרניזם בסביבה:

הפוטוריסטים ואני 

פוטוריזם לילדים (ועד כמה פלאים) – על האוסף הכי הכי

קרקס קוביות והבלטים של אוסקר שלמר

מה לעזאזל קורה שם באיורים של שמוליקיפוד

כל סדרת אנא בלומה, וביחוד הו אהובת עשרים ושבעת חושי

*

אמנות פלסטית ותיאטרון (ומציאות):

כל אחד תופס איבר אחד – מג'וטו עד נעמי יואלי

קשה לי עם מילים כמו טוהר או אותנטיות – על אוהבים אש של יסמין גודר

ועוד

*

ובלי שום קשר – שלוש הודעות. קול קורא של תיאטרון הקרון, ייעוץ בכתיבה, ובין מחול למילה:

KARO1

*

ולמי שמחפש ייעוץ בכתיבה – תחנת הכתיבה של דנה אולמרט, ארנה קזין ודפנה בן צבי.

*

Bing2012S

Read Full Post »