Feeds:
פוסטים
תגובות

Posts Tagged ‘סוזן קולינס’

את הכרך הראשון של "משחקי הרעב" קראתי סמוך מאד לפרסומו בעברית, בעקבות בני בן האחת-עשרה שנצמד אליו וקרא אותו בלוּפּ חמישים פעם ויותר. ואחר כך המשכתי איתו גם לשני החלקים הבאים. הטרילוגיה עדיין מגרדת לי בכל מיני אופנים. (כאן מסוכמת העלילה למי שצריך).

עיצוב ויקטור ורולף - הבחירה המועדפת עלי לעיצוב האופנה של משחקי הרעב (יוצרי הסרט חשבו אחרת לצערי)

עיצוב ויקטור ורולף – הבחירה שלי לעיצוב האופנה של משחקי הרעב. כתבתי על זה כאן (יוצרי הסרט חשבו אחרת לצערי)

.
זאת לא ספרות מופת. אפשר לדבר גם בזכותה אבל אני לא אעשה זאת הפעם. אני אדלג מעל לצורה ישר אל מפח הנפש. ובכן:

על אף העתידנות הזרועה בעֲבָרִיוּת (מיתולוגיה, גלדיאטורים ומשתאות רומיים) הטרילוגיה נטועה עמוק בהווה; בריאליטי המוקצן שלה, בזיקה החזקה לתעשיית היופי והאופנה ואפילו במודעות המגדרית של הסופרת: מספר זהה של נערים ונערות נשלחים להילחם זה בזה עד מוות. שיוויון כזה התקיים אמנם גם בין קורבנות המינוטאורוס, אבל ההתנהגות והביצועים של הקורבנות במשחקי הרעב נגזרים מן האישיות של כל אחת ואחד, בלי קשר למגדר.

קטניס אוורדין הגיבורה והמנצחת היא מעין ציידת בתולה חזקה ועצמאית כמו האלה ארטמיס. מגיל צעיר היא תופסת את מקום אביה בראש המשפחה, ואף ששני נערים מאוהבים בה היא לא מעונינת להינשא וללדת ילדים שיישלחו למשחקי הרעב. עגום וקודר אבל פמיניסטי בדרכו.

ואז, לקראת סוף הספר השני, ובעקבות מעלליה של קטניס, פורץ סוף סוף המרד. ומה אתם חושבים קורה אז? האם קטניס כמו הבתולה מאורליאן מובילה את המורדים לניצחון? תחשבו שוב. או בניסוחו של צ'רלס קינגסלי בילדי המים: "ילדי היקר, איזה רעיון שווא!"

קטניס שלנו נהפכת לדוגמנית-פרזנטורית ובעצם למותג של המרד.

"אנחנו חושבים שמוטב לבנות אותך, מנהיגת המורדים שלנו, מבחוץ… פנימה. זאת אומרת, נמצא את הלוק הכי מדהים עבורך … ואז נעבוד על האישיות שתתאים לו," מסבירים לה, ולא חוסכים מאיתנו את ההתחבטויות הקטנות: האם קטניס, צריכה להיות "מצולקת או מדממת? האם פניה קורנות באש המרד? כמה ללכלך אותה בלי להגעיל את הצופים?"

(זה מזכיר לי מה ששמעתי מאמנית המיצג והשמלות הדס גרטמן. איך דפדפה בנעוריה ב"לאישה" בכתבת אופנה על כל מיני טיפוסים של בנות; למשל טום-בוי בבגדי מלחים וכן הלאה. והיה שם גם תצלום של צעירה פרועה ומלוכלכת שבגדיה שסועים, שמתחתיו נכתב: "דיוקן הנערה שזה עתה נאנסה".)

רק נסו להציב נער במקום קטניס ותראו כמה זה מופרך; שיסכים לדבר כזה, שיציעו לו בכלל, להיות חפץ או בובה כי רק ככה הוא יכול לתרום. ובינתיים, הסיבה היחידה שמרשים לה להילחם קצת היא כדי להחיות את הפרסומת.

וכשהמרד מסתיים בהצלחה לא נותר לה אלא לחזור הביתה לחורבות, לבחור בטוב שבין שני המחזרים וללדת לו ילדים כמו בכל רומן לבנות-הנעורים מלפני מאה שנה ויותר.

*

אני זוכרת את הצביטה בסוף סדרת האסופית, כשהבנתי שכל תועפות הדמיון ומועדוני הסיפורים זה רק כדי להתחתן עם ג'ילברט בלייט. לא שהתנגדתי לרומנטיקה. חיבבתי את ג'ילברט, ובו בזמן השתוממתי וקצת התאבלתי על כל מה שהתכווץ בבת אחת לתחביב ולקישוט (ומוטב שלא אתחיל לדבר פה על נשים קטנות).

אני לא חושבת שספרים צריכים להיות תקינים פוליטית. אני בעד פלורליזם, גם של פנטזיות. זה הפליק-פלאק שמציק לי. הדיבור הכפול; סוזן קולינס הלא דואגת לאליבי מגדרי גם מעבר למה שציינתי: על המורדים מפקדת אישה – לא קטניס אלא אישה אחרת – כוחנית ומושחתת, שמוחלפת בסופו של דבר באישה טובה ממנה. קולינס משלמת את לִטרת הפמיניזם שלה אבל כשזה מגיע לגיבורה הראשית, זאת שאותה מלווים, שאיתה מזדהים, היא מתקפלת פתאום עם זנב בין הרגליים. ממש אילוף הסוררת. וגם האופן שבו זה קורה הוא מאד חד וברוטלי. רגע היא מוצגת כבעלת קול מופלא, חשיבה עצמאית והשפעה מגנטית על אנשים, ובשנייה שבה היא יוצאת מהזירה היא מנושלת מכל זה והופכת לבובה, בדרך לכלה ולאמא.

ואני אפילו לא יודעת אם זה נעשה בכוונה; מתוך חישוב קר למשל, שזה מה שהקוראות רוצות בסופו של דבר: חתונה וילדים. או שזאת האמת שמבצבצת בלי משים, הפער בין ההצהרות וסימני השיוויון והקריאה להוויה הנשית. או שכך דרכו של עולם; כשיש איום הכל מתערבב אבל אחרי המהפכה האישה חוזרת ותופסת את מקומה "הטבעי".

הדס גרטמן,

הדס גרטמן, "שמלת קול הנשים", פסל מונומנטלי ופעולה משתפת קהל. צילום: ניצן יולזרי. מתוך הפיקניק האמנותי של ספריית גן לוינסקי, קיץ 2012

*

עוד באותם עניינים

הפמיניזם המפתיע של האחים גרים

בשבח הכוסון

עוד סיפור איסלנדי מהמאה השלוש עשרה

בנאלי, רדיקלי, או טרגי, שני סיפורי כלולות של סופי קאל (ביחוד הסיפור השני, "החתונה החלומית")

בפנטזיות שלי אני גבר

הכלה שברחה על חמור

ועוד

Read Full Post »