Feeds:
פוסטים
תגובות

Posts Tagged ‘סבתא’

אֲבָל עֲדָיֵי הַתּוּגָה יַזְהִירוּ כְּזֹהַר הַשָּׁמַיִם וּכְעֶצֶם הַשָּׁמַיִם לַטֹּהַר
(פנחס שדה, משלי בתולות)

שירי לנטון היא אמנית, שהיתה בין השאר תלמידה שלי בבית הספר לתיאטרון חזותי. לפני כן למדה צורפות בבצלאל. בשנה שבה הגיעה לחזותי אובחנה סבתה, אדית הירשפרונג, כחולת אלצהיימר. הסבתא, ניצולת אושוויץ שהתגוררה בקנדה (אם אני זוכרת נכון), נשמעה יותר ויותר מבולבלת בטלפון. שירי פחדה שזכרונותיה יעלמו, ועיצבה לעצמה בתגובה, סדרת צמידים שינציחו את סבתה ואת המספר המקועקע על אמתה. אחר כך נסעה להיפרד ממנה.

העבודה מדברת בעד עצמה, ובכל זאת עוד כמה מילים; הצמידים שייכים לאמת היד, המקום שבו נחרת הקעקוע. הם מקבעים את הזיכרון אבל גם מרחיקים אותו. בניגוד לקעקוע (או לאזיקים) הם ניתנים להסרה. "הם מחצינים את החותם שהנאצים הותירו על חיי אדית הירשפרונג, וכתוצאה מכך גם על חיי ילדיה ונכדיה," כפי ששירי כתבה לי. זהו עולם הפוך, עולם שבו הנכדה יוצרת לעצמה מזכרת מסבתה, תחליף לתכשיט שהיתה יורשת אולי, בימים אחרים, בחיים אחרים. הצמידים מזכירים לי את כלי הזהב שהיו מניחים פעם בקברי מלכים, אלא שהפעם הם נותרו בחוץ, בכוונה, טעונים בפחד השכחה (או אולי בצורך לזכור), בעצב גדול ובאהבה.

שירי לנטון, אדית הירשפרונג

עוד רשימות על שואה:

חמסין באושוויץ

דיוקן עצמי עם פרפר

שירי ערש ליום השואה

ארבעה סוגים של זיכרון – על השולחן, עבודת כיתה

למה הבלונדיניות תמיד זוכות בתפקידים הכי טובים?

ועוד.

Read Full Post »

כשהוזמנתי להרצות בכנס המאייר הזה הוא אני לא היה לי מושג על מה אני עומדת לדבר. זה היה תירוץ להרפתקה, מסע בין איורים שתחילתו בספריית אגף הנוער במוזיאון ישראל וסופו בספרייתי הפרטית. זהו חלקו הראשון של השיטוט, פוסט חופשי ואסוציאטיבי בדרך אל האיור הלא מתאים, לא מחשבות סדורות אלא אוסף של גלמים לפני שהפכו לפרפרים.


סבתא שלי והסביבון של מאטיס, תזוזות וחילופים קסומים

מתוך "לסביבון" מאת זלמן שניאור, הוצאת אמנות, פרנקפורט על נהר מיין-מוסקבה-אודסה, תרפ"ג, המאייר המשוער: יעקב אפטר.

המזנון האדום, מאטיס

האיור של אפטר מבוסס בבירור על "המזנון האדום" של מאטיס – פה ושם יש תזוזות וחילופים קסומים, גדלים, זוויות, שמאל ימין, אבל שום דבר לא נשכח: המפה האדומה, המוטיבים הצמחיים, הדמות הישובה, הכסא, החלון (שהפך ללוח שנה), סל הפרחים של הטפט (שהפך לחנוכייה), קערת הפירות והפרחים (שהפכה לסביבון).

הארון שצבע וצייר סבא גדליה

סבתא ציפורה היקרה שלי  אהבה אדום מכל הצבעים. סבי שהיה טיפוס אמנותי צבע באדום את הקיר למראשות מיטתה, וגם את ארון הבגדים שלה צבע, וצייר עליו פרחים כאילו יצא מציור של מאטיס.

שנים אחר כך, כשגדלתי, נהגתי לתת את כתובתה ואת מספר הטלפון שלה לאנשים שפגשתי בחוץ-לארץ, ושרצו לשמור על קשר. הייתי מסבירה שזה הכי בטוח, כי אני תמיד נוסעת, חוזרת, מחליפה דירות, ואילו היא נשארת באותו מקום ויודעת איפה אני. עד שמישהו העיר לי בתום-לב, ואולי באירוניה, שהיא עלולה יום אחד למות.
זה הרס אותי. זה פשוט לא עלה על דעתי. עליה חשבתי שתמיד תישאר: אישה ששערה אסוף לפקעת על קודקודה, לבושה בחלוק פרחוני, כף ידה מוטלת על מסעד הכורסה ומאחוריה מעקה המרפסת, וקיץ תמיד עם שזיפים סגולים ענקיים, ורקע אדום כמו בציור של מאטיס, וצפירות אוטובוסים עם ריחות ים, קרם-ידיים ותרופות נגד עצירות.

כך מסתיים ספרי "אסור לשבת על צמות". גם ברקע שלו נמצא "המזנון האדום" של מאטיס עם קצת תזוזות וחילופים שבשיאם הופכת הדמות ברכות ובטבעיות לסבתי.

גוטמן-רוסו (עוד תזוזות וחילופים)

נחום גוטמן, מתוך "לובנגולו מלך זולו"

אנרי רוסו, הצוענייה הנמה

את הציור הזה, כפי שמעיד גוטמן על עצמו, הוא צייר פעמים רבות

ואם לחזור אל נושא הפוסט – חשבתי להרצות על התנועה מאמנות לאיור. ממאטיס לאפטר או מאנרי רוסו לנחום גוטמן. האיור הזה של גוטמן מ"לובנגולו מלך זולו" הוא וריאציה על ה"צוענייה הנמה" של רוסו. גם כאן יש היפוך שמאל ימין, הירח הפך לענן, הפסים זזו מהצוענייה לנמר, המנדולינה, כלומר המוסיקה של הצוענייה, התגלגלה במחברת הציור של גוטמן (שימו לב איך הזרוע והמחברת בתמונה הצבעונית יוצרים ביחד מעין מנדולינה) והחיה התקרבה עוד צעד, כמו בחלום.

בין רוסו לגוטמן יש זיקה ששווה הרצאה, אבל לא שלי. ו"זהה את מקור האיור", זה משחק נחמד, אבל לא מספק. המשכתי הלאה.

בחירה היא יצירה – רמברנדט ושמעון צבר

אם מישהו מהוצאת ספרים קורא את זה – הגיע הזמן להוציא את הספר מחדש

הצירוף הזה של אפטר-מאטיס-סבתא גרם לי לחשוב על אמנות ומשפחה, מה שהזכיר לי באופן טבעי כמעט את "בוא הביתה, טיטוס!", הסיפור שטווה שמעון צבר על רמברנדט ומשפחתו על פי רישומים של הצייר. בילדותי הוקסמתי מהספר שלא דמה לשום ספר אחר, שלא לדבר על המסתורין של השם: טיטוס הרשע מהחגים, נולד מחדש כילד קטן ונלבב, בנו של הצייר. לא מצאתי את "בוא הביתה טיטוס" בספריית המוזאון. אבל גם לו הייתי מוצאת לא הייתי מרצה עליו. בחירה היא אמנם סוג של יצירה ושמעון צבר כאן הוא לפחות רבע מאייר, אבל זה חוסר טקט להרצות על רמברנדט בכנס על איור ישראלי…

ההמשך בפוסט הבא

עוד פוסטים על אמנות פלסטית כהשראה וכמודל
חבל טבור מזהב – על המלך הצעיר של אוסקר ויילד
אמנות פלסטית ברשומון של קורסאווה
 (הדיאלוג הפורה של קורסאווה עם ואן גוך, עם האימפרסיוניזם ועם הקונסטרוקטיביזם)

Read Full Post »

תקציר (למי ששכח)
ערב חג מולד. מוכרת גפרורים קטנה, רעבה ויחיפה, מחפשת מחסה מן הקור. היא מדליקה גפרור כדי להתחמם ומדמיינת תנור נחמד עד שהוא כבה, הגפרור השני הופך את קיר הבית לשקוף; אווז צלוי מקפץ מן השולחן, הסכין ומזלג עדיין נעוצים בגבו, אבל לפני שהוא מגיע לילדה – כבה הגפרור. לאורו של הגפרור השלישי היא רואה עץ חג מולד שאורותיו הופכים לכוכבים, ואורו של הגפרור הרביעי מזַמֵן את סבתה האהובה. היא מדליקה את כל הגפרורים כדי שהחיזיון לא ייעלם ועולה השמיימה בזרועות סבתה. כלומר מתה.

"מוכרת הגפרורים הקטנה" היה אחד הסיפורים האהובים עלי בילדותי.
כשגדלתי הוא הפך להצגה הראשונה שלי למבוגרים. זה היה קצת אחרי מותה של סבתי האהובה ציפורה נאמן. המופע שהתרחש סביב שולחן גדול מכוסה במפה צחורה, היה מעין טקס שערכתי לזכרה.
כמה מחשבות על הסיפור, על ההצגה ועל הילדוּת.

מוכרת הגפרורים הקטנה הוא סיפור על חפצים, על הניגוד בין החפצים שחסרים לגיבורה: נעליים, תנור, עוף צלוי, עץ של חג המולד, ובין הגפרורים שהיא מנסה למכור ללא הצלחה.
אלא שדווקא הגפרורים העלובים מתגלים כחפצי קסם המסוגלים למלא את משאלותיה ולהעביר אותה, בסופו של דבר, לעולם שכולו טוב.
גיבורת הסיפור אינה נזקקת לסופת ציקלון כמו דורותי של ארץ עוץ, או לארון מעילי הפרווה המוביל לנרנייה. די לה בצרור גפרורים. הצרור הדל הוא מעין "חפץ מעבר" (בספרי הארי פוטר – חפץ עלוב כמו נעל ישנה או פחית מעוכה שאיש אינו שם לב אליו ואשר נטען בקסם שיכול להעביר אנשים רבים ביחד ממקום למקום) שבאמצעותו היא עוברת מאפלה לאור גדול.

מוכרת הגפרורים הקטנה הוא סיפור על דמיון, על עוצמתו ועל מגבלותיו. "אני רומנטיקן מר מאד," כתב פעם נתן זך. אנדרסן העני והבודד נעזר בדימיון והתרסק שוב ושוב אל תוך המציאות. יש לא מעט מרירות באופן שבו הוא מתאר את ההתנגשויות האלה; בין אם זו האם החורגת ב"ברבורי הבר" – שממלאת את צלחותיהם של הנסיכים בחול ומורה להם לדמיין שאלו מגדנות, ובין אם זה הילד המרגיז מ"בגדי המלך החדשים", שגוזל מן המלך את נחמות הדמיון והאשלייה העצמית, וקובע – בשם המציאות – שהוא עירום.
המעשיות של אנדרסן הן כרוניקה של קיום חצוי – רגל פה (במציאות) ורגל שם (בדמיון). ב"מוכרת הגפרורים הקטנה" משחקים הדמיון והמציאות בהורדות ידיים ולא ברור מי גובר על מי: הדמיון שמפצה בנדיבותו על כל מחסורה של הילדה או המציאות שמצליחה לגזול ממנה גם את צרור הגפרורים ואת נשמת חייה.

בהצגה שלי היתה מוכרת הגפרורים מצוירת על קופסת גפרורים ענקית שבה אוחסנו הגפרורים והחזיונות, המציאות והדמיון.

קופסת הגפרורים הענקית שעליה צויירה הילדה. על הראש רואים את קצה המגדל שאני חובשת שבתוכו היו השמיים והסבתא.

מוכרת הגפרורים הקטנה הוא סיפור על מזג האוויר, על יופיו ועל אכזריותו הלא מכוונת. השלג הצחור והחגיגי צובע את עורה של הגיבורה בכחול וארגמן. בהצגה שלי השלג נתן לה גרביים כחולים. "בהתחלה הם נראו לבנים, אבל כשנגעו ברגליה הכחילו". אבל ככלל – הגשם והברד של ילדותי החליפו את החורף הצפוני של אנדרסן:
כשהתחלתי לעצב את ההצגה היה לי דימוי של ענן גשם כמסרקה. רציתי 'לסרק' את גופה של הילדה בגשם; הענן עצמו, חשבתי, יהיה חלקה המעוטר של המסרקה, ופסי הגשם המלוכסנים ייזדקרו ממנו כמו שיניים ארוכות ודקות. הדימוי נוצר בעקבות המסרק המורעל של שלגייה ומסרקות הברזל שבהם סירקו את הרומאים את בשרו של רבי עקיבא. זה עשה עלי רושם עז בילדותי, מכשיר היופי שהפך למכשיר עינויים.
ניסיתי לעצב מסרקות גשם מכל מיני חומרים וזה לא הסתדר. בסוף הן נכנסו לטקסט של ההצגה: "הגשם סירק אותה. הוא החזיק אותה בין ברכיו הרטובות, שלא תזוז יותר מדי." ובאשר לברד:

היא נוסעת ברחוב
על סקטים של כפור
ותופרים לה שמלה של חורף
עם כפתורים מברד טהור.

"והנה אירע פעם בימי נעוריו של אינגמר הגדול, שביום שבת באמצע הקיץ גמרו הוא וידידו אינגמר החזק מוקדם את עבודתם. הם לבשו את בגדי השבת שלהם, וירדו אל כפר האיפרכיה, לבלות את הערב בנעימים."
הכהן עצר בדיבורו וישב חרישי ומהרהר. "יכול אני לתאר לעצמי, כי גם הערב היה ערב נהדר, שקט לגמרי וצח, ערב כזה שבו השמיים והארץ נראים מחליפים את צבעיהם, כך שהשמיים כאילו נעשים ירוקים-בהירים, והארץ מתכסה בערפילים קלים, המשרים על כל דבר נוגה לבן או תכלכל.
"אבל כשירדו אינגמר הגדול ואינגמר החזק למטה וחפצו לעבור את גשר הנהר, דומה היה עליהם כאילו מישהו קורא להם שירימו את ראשיהם ויביטו למעלה. הם עשו כן, ויראו את השמיים ממעל פתוחים לפניהם. כיפת השמיים כולה היתה מוזחת הצידה כווילון והשניים עמדו אוחזים יד ביד והביטו פנימה לתוך תפארת השמיים."
מתוך "ירושלים" מאת סלמה לגרלף

מוכרת הגפרורים הקטנה הוא סיפור נוצרי
ילדה קטנה ובודדה קופאת למוות בערב חג המולד. קשה לתאר ניגוד גדול יותר בינה לבין האנשים הספונים בבתיהם. ובכל זאת, כשהניגוד אמנם מודגש בסוף הסיפור, זה קורה דווקא בכיוון ההפוך: האנשים החולפים
על פני הגופה הקפואה – אלה שהתפטמו באווזים ליד אילנות החג המקושטים שלהם – אינם מתארים לעצמם "מה נפלאים הדברים שראתה, ולאיזה זוהר נכנסה עם סבתה, ביום הראשון של השנה."
ברגע בו קופאת הלילדה למוות/עולה השמיימה בזרועות סבתה, מתלכדים הסבל והיופי למקשה אחת.
היסורים, כמו בנצרות, הם המפתח למלכות שמיים.

את קופסת הגפרורים הענקית של ההצגה עשיתי מזכוכית. כלומר – הקופסא החיצונית היתה מזכוכית, ועליה צויירה מוכרת הגפרורים בצבעי ויטראז'. על הקופסא הפנימית הלבנה, שורטטה אותה דמות בדיוק, בעיפרון. כשקופסת הגפרורים היתה סגורה התלכדה דמות העיפרון עם דמות הויטראז'. אבל בכל פעם שפתחתי את הקופסא כדי להוציא מתוכה את הגפרור ואת החיזיון שעורר, הן ניתקו זו מזו. הדמות הפנימית המשורטטת בעפרון, התרוממה וכמו ריחפה מעל לדמות הצבעונית. עם כל גפרור, נפתחה הקופסא קצת יותר, ו"נשמתה" של מוכרת הגפרורים התרחקה מגופה עד שניתקה ונישאה למעלה בזרועות סבתא-מריה.

איור של בתיה קולטון (מתוך "חפץ לב") באמצע – הקופסה פתוחה מעט והנשמה מתרוממת מעל לילדה

באיקונוגרפיה הנוצרית מסמלים חלונות הויטראז' של הכנסייה את בתולי מריה: כשם שהאור חודר מבעד לזכוכית מבלי לשבור אותה, כך הרתה מריה מבלי לאבד את בתוליה.

ועם זאת – לחפצים הקטנים והקסומים של ההצגה לא היה קשר לנצרות, אלא למה שחברתי עינאל כינתה פעם פטישיזם של ילדוֹת; תשוקתן של הילדות לזוהר, לסמליות, לעולם קטן, היא גירסה צעצועית של קתוליות.

מוכרת הגפרורים הקטנה היא מעשייה לחג החנוכה
הפן הנוצרי של הסיפור לא נשא חן בעיניהם של כמה מן המתרגמים לעברית. הברוטלי מכולם הוא ה"עיבוד חדש ועריכה חינוכית" של הוצאת א. זליקוביץ, שבו הופך ערב חג המולד לערב חורף רגיל, האווז הצלוי הופך לפרוסת לחם לבנה מרוחה בחמאה, וגם הסוף משופץ: הילדה מתעוררת בביתה של אישה אמיתית "יפה וטובת לב כמו סבתא שלה". "האין זה חלום?" היא ממלמלת. לא ילדתי הנחמדה, עונה האישה שאף היא סבתא, ומספרת לה כיצד הצילה אותה ממוות כדי שתחיינה יחד "תמיד תמיד". הילדה שוקעת בשינה עמוקה כשבת צחוק של אושר על פניה.
ובלי קשר לדוגמא הגרוטסקית – דומה שאי אפשר לעקור את הנצרות מן הסיפור מבלי להרוג אותו. זה ברור כשמש, עד שקוראים את תרגומו של דוד פרישמן (ראשון מתרגמי אנדרסן לעברית והנפלא שבהם). "הנערה הקטנה עם עצי הגופרית", כך הוא קרא לסיפור, ובסוגריים קטנים הוסיף: לחג החנוכה.
פרישמן מצליח להמיר את חג המולד בחנוכה מבלי לפגוע בסיפור. הנס הזה מתאפשר מכמה סיבות: ראשית – ההסתייגות של פרישמן מהנצרות אינה אידיאולוגית אלא מעשית. הוא חושש שהזרוּת תפריע לקוראיו הקטנים והגדולים להתמסר לסיפור. הנצרות בשביל פרישמן היא "פרט טכני", העיקר הוא הליריות. אנדרסן שלו הוא מבוא לשירה, צֹרי הכרחי לנפשם השכלתנית, העקומה והמיובשת מפלפולים, של ילדי ישראל. ולפיכך הוא לא מסיר את הנצרות כמו שמסירים גידול. הוא פשוט מתרגם את חג המולד ליהודית: הוא מתבונן בחנוכיה מבעד לסיפור, ומגלה שהיא בעצם "עץ של אורות" שיכולים להפוך לכוכבים.

מוכרת הגפרורים הקטנה הוא טקס אשכבה
אין אקשן ב"מוכרת הגפרורים הקטנה". הסיפור קפוא כמעט כמו הגיבורה שלו. הוא מפשיר מעט בכל פעם שהיא מדליקה גפרור, ורק כשצרור של גפרורים בוער אכן קורה משהו: היא מתה.
הילדה עצמה היא לגמרי סטטית למעט התנועה הקטנה החוזרת של ההצתה וההִתרפות של המוות בסופו. גם החזיונות שהיא רואה הם למעשה תמונות חיות המופיעות בסדר מופתי: גפרור-חיזיון, גפרור-חיזיון יותר גדול, וכן הלאה עד לשיא. הסדר והסטטיות נותנים תחושה של טקס. זה לא סיפור, אלא טקס אשכבה שהילדה עורכת לעצמה.

מגדל השמיים ירד מראשי והפך לעריסה. בתמונה על המסכה – סבתא שלי.

מוכרת הגפרורים הקטנה הוא הסיפור עלי ועל סבתא שלי
סבתא שלי לא היתה חולה או משהו. לילה אחד היא קמה ונפלה. הפצע ברקתה לא דימם. הרופא אמר שמתה לפני שהגיעה לרצפה. קודם מתה ורק אחר כך נפלה. כמה ימים לפני מותה היא כיבסה את הווילונות וסידרה את הארון, "שאם אמות, לא יגידו שהייתי צ'פצ'ולה," היא אמרה. אולי ניחשה משהו וניסתה להכין אותי. אני זוכרת שצחקתי בגלל המילה המשונה הזאת, צ'פצ'ולה, שמובנה, כפי למדתי מאוחר יותר, בחורה מוזנחת. כמה ימים לאחר מכן היא קמה בלילה ונפלה.
סבתא שלי לא היתה אומרת רעות על אנשים. לכל היותר היתה מלגלגת עליהם ברוח טובה. במקרים חמורים במיוחד היא היתה אומרת בקוצר רוח "הוא לא היה צריך לעשות את זה". וזהו. "את לא היית צריכה לעשות את זה," אני אומרת לה לפעמים. ללכת ככה, מבלי להיפרד.
כשהודיעו לי על מותה היא כבר לא היתה בבית. נסעתי לבית ההלוויות להיפרד ממנה. איש שמנמן לבוש בז'קט שחור מרופט מחברה קדישא הוציא אותה מהמקרר ועקב אחרי בעצבנות. היא כבר היתה בתכריכים עד כמה שאני זוכרת, אבל פניה היו גלויים. היא חייכה במתיקות. נישקתי אותה על אף מחאותיו הנמרצות של הז'קט. היא היתה קרירה ורכה.

סבתא שלי היא הגיבורה הראשית של "אסור לשבת על צמות", וגם ב"בנות הדרקון" היא מופיעה בתפקיד אורח, בתור הסבתא הגדולה של צילה (ראו בוקסה). רק ב"טבע דומם" היא לא מופיעה. אולי משום כך זהו ספרי העצוב ביותר.

בילדותה היתה צילה כרוכה אחרי סבתהּ, וגם אחרי מותה של הזקנה הקשר לא נפסק. הן המשיכו להתראות בביתה של הסבתא. במציאות נהרס הבית ואחֵר נבנה במקומו, אבל הוא בעצם עבר לשמיים. כפי שצילה גילתה בשנתה. הוא היה לגמרי שלם וצבוע בתכלת מבפנים ומבחוץ. וסבתא של צילה הסתובבה בו ועשתה את כל הדברים שהיתה רגילה לעשות; היא בישלה וכיבסה, שיחקה עם עצמה בפַּסְיַאנְס, עמדה בחלון או השתרעה על הספסל המיועד לאורחים. צילה היתה בת חמש כשהסבתא נפטרה. ובמשך השנים היא התבגרה והפכה לנערה ולאשה, אבל הסבתא לא המשיכה להזדקן. הזמן לא כופף את קומתה ולא כיווץ את פקעת הכסף של שערה ולא צימק את חיוכה. רק דבר אחד בכל-זאת קרה: הסבתא המשיכה לגדול. היא נותרה בדיוק כפי שהיתה, רק המידה השתנתה. הפער בין השתיים נשמר. הסבתא עדיין יכלה לערסֵל את צילה בזרועותיה כאילו היתה פעוטה בת חמש. וגם הבית וכל מה שהיה בו – הספסל המיועד לאורחים, לוח הכביסה, קלפי הפסיאנס וכלי המטבח – גדלו איתה.
(מתוך "בנות הדרקון")

האם מוכרת הגפרורים היא גיבורת ילדות? אני לא בטוחה. היום קשה לי לקבל את הפסיביות שלה. אבל אם אני מנסה להבין מה נגע לי כל כך – זו העוצמה שבה הסיפור ביטא את חוסר האונים שלי כילדה. לא משום שקפאתי מקור מחוץ לבית ("באופן הזה לא ענש אותי אלוהים", כמו שאומר אינגמר בן אינגמר ב"ירושלים" של סלמה לגרלף), הנסיבות היו אחרות. אבל "מוכרת הגפרורים הקטנה" הוא פשוט הסיפור האכזרי והמרוכז מכולם על חוסר האונים הילדותי. כי העולם שייך למבוגרים: לילדים אין כסף, או כוח, או ידע, אין להם יכולת לפעול, ואם המבוגרים לא באים לעזרתם, נותר להם רק לדמיין.

בתור ילדה לא החשבתי את "מוכרת הגפרורים הקטנה" לסיפור עצוב. סבל וסכנות נכחו ברוב המעשיות, מה שקבע היה הסוף. ואני האמנתי לילדה וקצת התקנאתי בה, כי לעלות השמיימה בזרועות סבתי – היה אושר ועושר שאין כמותו.

*

נ. ב. קראתי עכשיו מה שכתבה אלזה לסקר בזיקנתה, כששוטטה ברחובות ירושלים כמשוגעת שילדים זורקים עליה אבנים:

אם אמות אי שם בשולי הדרך, אמא יקרה, את תבואי ותשאי אותי אל שמי התכלת. אני יודעת, כי נגעו ללבך הריחוף הבודד שלי ומשחק התקתוק של לבי…

 

עוד על ילדותי
לא תחנות תרבות אלא תחנות תודעה

על מציאות ודמיון
אה, אה, אה, אה!

עודגיבורות ילדות באתר זה: המוצא של הילדה אילת (עם השמשייה הכחלחלת), גילגי או פנטסיית היתמות, מה למדתי מפצפונת של אנטון (או סופי קאל של הילדות), פוליאנה ואני
גירסה מקוצרת מעט של הרשימה התפרסמה ב"הפנקס" (מגזין אינטרנטי חדש העוסק בניתוח ספרות ותרבות ילדים)

Read Full Post »

הסרט התיעודי "מה עושים פינה באוש ורקדניה בוופרטל?" נפתח במונולוג של ולדמר הרש, מבקר מחול מבוגר, קטן קומה ועדין למראה. כולו זורח הוא מסביר את גדולתה של באוש:

בגיל שלושים בערך, הוא מסביר, מתחילים רקדנים לאבד מכושרם. "בדיוק כשהם מתחילים להבשיל מבחינה אינטלקטואלית ורוחנית – כי ככה זה, בשלות מצריכה נסיון חיים – דווקא אז הם מתקשים פתאום לרקוד על קצות האצבעות, והם מפסיקים לרקוד… והתוצאה היא שהמחול הופך למשחק אסתטי. איך שלא תביט על זה, זה הופך למין תרגיל אסתטי. כי סבל, עומק רגשי, כאב, אפשר לרקוד רק בגיל ארבעים… וזו אחת הסיבות שפינה באוש כל כך משמעותית, היא מאפשרת לנו לרקוד על כל כף הרגל, להעביר משהו הרבה יותר אישי…

אמא שלי בת 78. לפני כשלוש שנים התחשק לה לרקוד.
"אני כל כך רוצה לרקוד," היא היתה אומרת לי בכל פעם שנפגשנו, "אולי אני אלך לגאגא? [שיטת התנועה שהמציא אוהד נהרין] אני כל כך רוצה לרקוד…"
היא לא הלכה לגאגא. היום היא כבר הולכת, אבל אז היא עדיין התביישה. ומי יודע כמה זמן זה היה נמשך לולא "ההר בא אליה…" כלומר – לא ההר, אלא הכוריאוגרפית גלית ליס. ליס החליטה להעלות מופע עם נשים מבוגרות, ובאה לראיין את אמי בתור מי שכתבה (עם אבי) את הספר "מי מפחד מהגיל השלישי?" בסוף השיחה היא שאלה את אמא שלי בזהירות, אולי היא רוצה במקרה, להשתתף במופע שלה…

"גילה", כך נקרא המופע, שעלה כבר עשרות פעמים.

שם הפוסט, "סבתא, תרקדי, תרקדי," לקוח מסיפור קטן שמספרת מרים גבריאלי בזמן המופע. גבריאלי שאוהבת לרקוד (מוסיקה יוונית, טברנות) אומרת שילדיה מתביישים בה ואומרים לה להפסיק, אבל הנכדים דווקא מדרבנים אותה: "סבתא, תרקדי, תרקדי…"

אני לא אובייקטיבית כמובן, אחרי הכל מדובר באמא שלי. אבל הדבר הנפלא והמרגש במופע הוא הנשים האלה, שנוכחות על הבמה. אז למי שעדיין לא ראה…

"גילה" מאת גלית ליס
שורה של נשים עוצמתיות בחיוניותן ובגרותן, יוצאות לחפש את טעם החיים. מופע אמנות עכשווית המשלב קטעי תנועה, משחק, וידאו, מוסיקה, הומור וסיפורי חיים. יצירה מרגשת הנוגעת במשמעותה של ה"בחירה" בחיים ובאופן בו אנו בוחרים לחיותם.

משתתפות ושותפות ליצירה (לפי סדר הא'-ב'): חנה ריבר, מירי לרמן, מרים גבריאלי, רות בן ישראל, רות גלר, תלמה דים / מוסיקהעיצוב ועריכת קול: משה שאשו / עיצוב תלבושות: נעה וידמן/ עיצוב וביצוע תפאורה: גדי צחור/ עיצוב תאורה: מרטין עדין/ צילום, עיצוב ועריכת וידאו: ניב בן דוד/ אנימציה לרישום: רם עפרון

"…כאשר חמש נשים מדהימות, אף לא אחת מהן, כמדומה, בת פחות משבעים, רוקדות על הבמה, הגיל נעשה בלתי קיים… המרקם התנועתי שנוצר על הבמה הוא עירוב מקסים ולפעמים קומי של סיפורים קטנים… הומור עצמי משגע ורצינות שובת לב… כאשר עולה שוב האור הקהל מהופנט, מריע, מאוהב"  גבי אלדור – מעריב

"ליס מביאה בפנינו מבט הרבה יותר נקי, ישר ומלא השראה …  בלי לזייף לרגע"  שי בר יעקב – ידיעות

21.7.09 יום ג',  בשעה 21:00, אולם ירון ירושלמי במרכז סוזן דלל – ת"א, במסגרת פסטיבל מחול לוהט

(להזמנות קופת סוזן דלל: 03-5105656, כרטיסים במחיר 85 ₪ הנחות לקבוצות, סטודנטים, גמלאים ואמהות חד-הוריות)

לפרטים נוספים ניתן לפנות לגלית: galit.liss@gmail.com 

0544-258083

המופע התאפשר הודות לתמיכתם של: מת"ן – מרכז לתאטרון ניסויי, מועצת הפיס לתרבות ולאמנות, עמותת הכוריאוגרפים והודות לעזרתם האדיבה של מרכז סוזן דלל וסטודיו נעים. המופע עלה בבכורה בפסטיבל אשה 2008  

ובלי שום קשר אבל מאד חשוב בנוגע לספרייה לעובדים זרים ופליטים שאנחנו מקימים בגן לווינסקי בתל אביב:
אנחנו בעיצומה של העבודה – עדכון מפורט בקרוב. ואנחנו זקוקים בדחיפות לעזרה בהעלאת הספרים על מחשב. אנחנו עובדים בסופי שבוע במשרדי מסיל"ה רח' ראשון לציון 3 מול התחנה המרכזית בתל אביב.
ואנחנו זקוקים  ל מ ת נ ד ב י ם  
ע ם  ל פ ט ו פ י ם ! ! !

אני יודעת שזו התראה של הרגע האחרון אבל מי שיכול שייקח את הלפטוב שלו ויבוא למסיל"ה – נהיה שם ביום ששי מ-10 בבוקר וגם בשבת במשך רוב היום. 

ואפשר גם להתקשר לרומי אחיטוב 0546652514 או להדס עפרת 0544717100 כדי לברר פרטים.

Read Full Post »

"העץ הנדיב" מאת של סילברסטיין הוא ספר ילדים מאוייר בקו צנוע ומחוייך, משל קטן על אהבה שהתחבב גם על מבוגרים ומתבגרים והפך לספר מתנה. פה ושם הוא מעורר גם אי נוחות ואפילו כעס על הבלבול בין ניצול לאהבה.
קריאה חוזרת של הסיפור מחזקת כמדומה את המתנגדים. הוא נמסר במין תמימות מרגיזה, במין חוסר בקורתיות. לטובת מי שלא מכיר או לא זוכר, אני מצרפת את הטקסט:

פעם אחת היה עץ… והוא אהב ילד קטן אחד. וכל יום הילד היה בא ואוסף את העלים של העץ, ועושה מהם כתרים ומשחק במלך היער. הוא היה מטפס על הגזע ומתנדנד לו על הענפים, ואוכל תפוחי עץ. והם היו משחקים במחבואים. וכשהילד היה מתעייף, הוא היה נרדם בצילו של העץ. והילד אהב את העץ… מאד מאד. והעץ היה מאושר. אך הזמן חלף לו. והילד הלך וגדל. ולעתים קרובות העץ נשאר לבדו. ואז הילד בא יום אחד אל העץ, והעץ אמר: "בוא, ילד, בוא תטפס על הגזע שלי, תתנדנד על הענפים ותאכל תפחים ותשחק בצילי ותהיה מאושר."
"אני יותר מדי גדול בשביל לטפס ולשחק," אמר הילד."אני רוצה לקנות דברים ולעשות חיים. אני רוצה קצת כסף. אתה יכול לתת לי קצת כסף?"
"אני מצטער," אמר העץ, "אבל אין לי כסף. יש לי רק עלים ותפוחים. קח את התפוחים שלי, ילד, תמכור אותם בעיר. כך יהיה לך כסף ותהיה מאושר." ואז הילד טפס על העץ וקטף ממנו את התפוחים ולקח אותם איתו. והעץ היה מאושר. אבל הילד הלך ולא חזר הרבה זמן… והעץ היה עצוב. ואז יום אחד הילד חזר והעץ רעד מרוב שמחה ואמר: "בוא, ילד, תטפס על הגזע שלי ותתנדנד על הענפים ותהיה מאושר."
"אני יותר מדי עסוק בשביל לטפס על עצים," אמר הילד. "אני רוצה בית, שיהיה לי חם," הוא אמר, "אני רוצה אישה ואני רוצה ילדים, ובשביל זה אני צריך בית. אתה יכול לתת לי בית?"
"אין לי בית," אמר העץ, "היער הוא ביתי. אבל אתה יכול לקצץ את הענפים שלי ולבנות בית. אז תהיה מאושר." הילד קיצץ לעץ את ענפיו ולקח אותם איתו לבנות את ביתו. והעץ היה מאושר. אבל הילד הלך ולא חזר הרבה זמן. וכשהוא חזר, העץ היה כל כך מאושר שבקושי הצליח לדבר. "בוא ילד," הוא לחש, "בוא תשחק."
"אני יותר מדי זקן ועצוב בשביל לשחק," אמר הילד. "אני רוצה סירה שתיקח אותי הרחק הרחק מכאן. אתה יכול לתת לי סירה?"
"כרות את הגזע שלי ותעשה לך סירה," אמר העץ, "כך תוכל להפליג למרחקים… ותהיה מאושר." הילד כרת לעץ את הגזע ובנה לו סירה והפליג למרחקים. והעץ היה מאושר… אבל לא מאושר ממש. ואחרי הרבה זמן הילד חזר שוב.  "אני מצטער, ילד," אמר העץ,"אבל לא נשאר לי שום דבר לתת לך – התפוחים שלי כבר אינם."
"השיניים שלי יותר מדי חלשות בשביל תפוחים," אמר הילד.
"הענפים שלי כבר אינם," יותר לא תוכל להתנדנד עליהם – "
"אני יותר מדי זקן בשביל להתנדנד על ענפים," אמר הילד.
"הגזע שלי כבר איננו," אמר העץ, "לא תוכל לטפס – "
"אני יותר מדי עייף בשביל לטפס," אמר הילד.
"אני מצטער," אמר העץ, "הלוואי שיכולתי לתת לך משהו… אבל לא נשאר לי כלום. אני סתם גזע כרות זקן. אני מצטער…"
"אני לא צריך הרבה עכשיו," אמר הילד, "רק מקום שקט לשבת ולנוח. אני עייף מאד."
"אם כך," אמר העץ וזקף את עצמו כמה שרק הצליח, "אם כך, גזע כרות זקן הוא כן טוב בשביל לשבת ולנוח. בוא, ילד, שב לך ותנוח." והילד ישב. והעץ היה מאושר.

אלא ש"העץ הנדיב" אינו רק טקטס. לפני שחורצים את דינו כדאי להציץ באיורים.

פעם אחת היה עץ…
כך נפתח הספר. האיור מראה עץ – או ליתר דיוק – עץ חתוך. מרבית הצמרת נמצאת מחוץ לתמונה. הסיפור רק התחיל, שני עמודים שלמים מוקצים לעץ אחד, והמאייר עדיין "לא הצליח" להכניס אותו בשלמותו? ומי שזוכר יודע שהעץ ממשיך להיות חתוך לכל אורכו. ונשאלת השאלה למה, מה הסיבה לבחירה המוזרה. אז ככה: העץ בספר הוא אמו של הילד. איך אני יודעת?
ראשית לפי הטקסט. הילד מכונה "הילד" במשך כל הסיפור, גם כשהוא גדל – על פי העלילה והאיורים כאחת – והופך לנער ולגבר ולישיש מצומק. וזאת משום שהסיפור נמסר מנקודת מבטה של האם, ובשבילה הילד נשאר תמיד "הילד", לא משנה באיזה גיל.
שנית – המקור האנגלי מכנה את העץ she, ולגמרי במקרה נודע לי, שהסופר התעקש לשמור על לשון נקבה גם בעברית ורק כשהובהר לו כמה זה מאולץ – ויתר.
ושלישית – להוכחה השלישית המשכנעת מכולן, נגיע עוד מעט בהמשך.

לעת עתה אנו חוזרים לאיור החתוך; הסיפור אינו רק מסופר מנקודת מבטה של האם, אלא גם מאוייר מתוכהּ. והעץ בספר הזה הינו אם מסורתית, עקרת בית שהילד הוא כל עולמה. לאם הזאת אין "ציפורים" בראש. היא לא מתעניינת בשמיים, בדברים ש"ברומו של עולם". היא מרוכזת בטריטוריה הקטנה לרגליה שבה הילד מופיע ונעלם. וזה מה שרואים באיור.
ויש עוד סיבה, מסוג אחר: העלילה מתארת את החיתוך הזוחל של העץ. כשהמאייר מצייר אותו חתוך מלכתחילה, הוא רומז על הבאות ומשתעשע תוך כדי כך בחיתוכים משל עצמו. זוהי ארס-פואטיקה בזעיר אנפין. מציאות האיור נִדבּרת עם מציאות הסיפור.

אנחנו הופכים דף וקוראים:
והוא אהב ילד קטן אחד.

איפה הילד? אחרי חיפוש קצר מתגלה רגל זעירה בתחתית הדף. המפגש עם הסיפור עבר לאיור, שהפך למין חידה מצוירת כמו ב"ידיעות אחרונות". (ובכלל – לאורך כל הספר הטקסט ממוקם בתוךהאיור.)
זה מצחיק בגלל ההזרה, וגם מעורר סקרנות, כי באמנות כמו בחיים, מה שמוסתר תמיד יותר מעניין ממה שגלוי.
הרגל הקטנה מבליטה את הפרשי הגדלים בין הילד לעץ. היא נמצאת הרחק למטה בתחתית הדף, לעומת העץ הענקי החורג מקצהו העליון. אבל זה לא הכל. גם הבחירה ברגליים תתגלה כעקבית; כשם שהעץ ייחתך לכל אורך כל הספר, כך גם הילד ימשיך להיות מיוצג על ידי הרגליים.
הסיבה לכך היא קודם כל "כוראוגרפית"; אם מתבוננים בעלילה ממעוף ציפור – הילד והעץ הם שני הפכים: הילד נמצא כל הזמן בתנועה – הוא מופיע ונעלם, נוסע וחוזר. העץ הנדיב לא זז ממקומו (ועצים מדברים יכולים גם ללכת, כמו במשל יותם). הרגליים שבעזרתן נעים במרחב מייצגות את הדינמיות של הילד, כשם שהחיתוך מבליט את הסטאטיות של העץ: הצמרת שהיא החלק היותר חופשי ודינמי נחתכה מן האיור. העץ הזה הוא היציבות בהתגלמותה. כל כולו גזע ושורשים וטיפת עלווה ש"מודבקת" כמו גגון לקצה הדף. וזו כבר סיבה שלישית לאיור החתוך.

אבל העץ אינו רק חתוך. גם לו כמו לילד יש חלק גוף "מוביל": העץ מאופיין על ידי הידיים. הסיבה לכך נעוצה בפער הרגשי בין הגיבורים: העץ הרבה יותר אוהב מן הילד וגם הרבה יותר נדיב. The giving tree, העץ הנותן, כך הוא נקרא במקור. כשהמאייר מאפיין את הילד כ"דמות הרגליים" ואת העץ כ"דמות הידיים", הוא לא רק מדגיש את הפער המוטורי, אלא מביע את דעתו – שלא לומר את הביקורת הגלויה שלו – על הפער הרגשי: ידיים, ביחוד בהקשר של יחסי אם-ילד, הוא חלק גוף שמביע אהבה: מחבקים, מלטפים, לוקחים "על הידיים", וכמובן מעניקים. ברגליים בועטים. או מסתלקים.

וכדי שלא תצטרכו להאמין לי, אני מצרפת כמה דוגמאות – שאינן ערוכות אגב ברצף סיפורי, אלא ממוינות לפי נושאים.

ראשית העץ-האם כ"דמות הידיים":

על הכריכה – זרוע-ענף משליכה תפוח לתוך ידיו של הילד.

שני ענפים-זרועות מתקמרים בתנועת הזמנה.

כעבור שנים. הענפים-זרועות עדיין מתקמרים באותה תנועת הזמנה.

העלווה מתקמרת כמו זרוע אימהית "בהיכון" למקרה שהילד ייפול.

זרוע ארוכה יוצאת מן העץ ו"מגלה" את הילד. העלים בקצה הענף מסודרים בצורת כף יד מצביעה.

עץ עומד ב"חיבוק ידיים".

והנה היא, ההוכחה המכרעת שהבטחתי בהתחלה. כאן מתגלה העץ בצורה הברורה ביותר כאם אנושית שרוכנת לחבק את בנה הקטן: הזרועות הנכרכות סביבו, השַׁד המפוסל, הפרופיל העשוי העלים המציץ למעלה מימין. ושימו לב: הדף הזה, שבו כתוב במפורש שהילד אהב את העץ, הוא הדף היחיד שבו חלק הגוף הדומיננטי של הילד הוא יד ולא רגליים. באהבה – גם הילד הוא ידיים.

ועכשיו לילד כ"דמות הרגליים":

אמנם רואים גם את קצות הידיים, אבל מתחת לעץ מצויירות הנעליים שהילד חלץ. הן בולטות במיוחד בעולם המינימאליסטי של האיור, וכאילו מכפילות את נוכחותן של הרגליים – 2:1 לטובת הרגליים.

רק רגליים ונעליים – 2:0 לטובת הרגליים.

כאן הילד הוא אפילו יותר מרומז, אנחנו מסיקים את קיומו מן התפוחים המכורסמים הנושרים מן העץ, ומן הנעליים שמונחות מתחתיו, כנציגות של הרגליים.

גם כאן הרגליים מוכפלות על ידי הנעליים.

רק רגליים. ארבע רגליים – של הילד המתבגר ושל הנערה. (איך יודעים שזו נערה? לפי החצאית ולפי הלבבות החרוטים על הגזע: על הלב התחתון, הנמוך יותר, כתוב י. ק./ע. כלומר ילד קטן/עץ. ועל הלב הגבוה יותר: י. ק./נ. צ. כלומר ילד קטן/נערה צעירה.) רגליים בלבד, אפילו במחיר עיוות מסויים של המציאות; כי ייתכן כמובן שהשניים זוקפים את גוום מאחורי הגזע, אבל זה קצת דחוק ומלאכותי. ואם הם שוכבים למרגלותיו – הם היו אמורים לבצבץ לשמאלו של הגזע.
(ואם אנחנו כבר כאן, כדאי לשים לב שהאיור גם מוסיף אינפורמציה על הכתוב: הטקסט אומר רק שהילד גדל ולעתים קרובות העץ נשאר לבדו, והאיור מוסיף את הסיבה – לילד יש "דייט".)

שוב דרך הרגליים.

כאן מתגלה אישיות הרגליים במלוא כיעורה. וגם העיוות של המציאות קופץ לעין. המאייר כאילו ביטל את החלק העליון של הגוף.

ויש עוד משהו ראוי לציון בתמונה: כשהילד כורת את הגזע נכרת איתו גם הלב העליון (ילד קטן/נערה צעירה), ויוצא מן הספר. ובעצם יש כאן רמז פיוטי, "פליטת מכחול" שמבשרת-מסגירה את הסוף: לכאורה הילד מפליג למרחקים ואולי לעולם לא יחזור. העץ הרי נתן הכל. כבר אין לו מה להציע. אבל האיור רומז שזו טעות; עוד מעט ייעלמו כל הבלי העולם והמעגל ייסגר. הילד והעץ יחזרו לנקודת ההתחלה. הם ישובו ויתאחדו – בצורה קצת שונה, הרבה יותר עצובה ומפוכחת – כמו אז בילדות.

ואפשר להוסיף לסיום, שסילברסטיין המחבר והמאייר של "העץ הנדיב", היה כפי שכתוב על הכריכה האחורית, "הקריקטוריסט הנודע של 'פלייבוי'". ואולי בגלל זה (בגלל הקריקטוריסט, לא בגלל הפלייבוי) הוא רגיל לדבר בתמונות. הוא שולח אותן לחתור תחת הטקסט, להפוך את המשל הפשוט להרהור קצת יותר מורכב על אהבה ונתינה.

ומשהו אישי
היתה לי סבתא כזאת בדיוק. היא נתנה ואני לקחתי. בכל פעם שהתקשרתי אליה היא היתה אומרת: "בדיוק חשבתי עלייך!" אהבתי אותה אהבה גדולה. היא מתה לפני עשרים ושש שנה ואין יום שאני לא חושבת עליה. כתבתי עליה את הספר הראשון שלי. קראתי לה שָׁם יקרנדה. זה שֵׁם של עץ. בעברית הוא נקרא סיגלון. אחרי מותה נתן לי סבי את טבעת הנישואין שלה.

"לא הפסקתי לחלום שיקרנדה חוזרת מן המתים, ופעם אחת חלמתי שהיא חוזרת לתמיד, ומבקשת לכן שאחזיר לה את הטבעת; ולמרות שהמשכתי להתרפק עליה, ולא הרפיתי מכפות ידיה שהיו קרירות ויבשות והדיפו ריח נעים של קרם ידיים "יד-חן" או "ענוגה" (היא השתמשה לסירוגין בשניהם) פרצתי בצחוק. כי המתחזה שחדרה לחלום שלי, והצליחה לחקות במדויק את ריחה של יקרנדה, את קולה, את מגעה – אותה מתחזה כמעט מושלמת שגתה בחיקוי ההיגיון המיוחד של יקרנדה בכל הנוגע למתנות. הרעיון שיקרנדה תבקש ממני אי-פעם דבר שהיה שלה, ולו חפץ אישי וחד-פעמי כטבעת נישואין, היה מופרך כל כך שמיד ידעתי שזה חלום."

(מתוך אסור לשבת על צמות, עם עובד, 1996)

*

עצים, אמנות, עצים (בעיקר תמונות להשראה)

*

עוד על איורים באתר זה:

האיור הלא מתאים – על שלושה איורים של בתיה קולטון (הרצאה שנתתי בכנס "המאייר הזה הוא אני")

על גורילה מאת אנתוני בראון

האדם הוא שילוב בין צמח לציפור, על ברבורי הבר של אנדרסן ועל האיורים של מרג'ה

יש לי משהו עם אוטיסטים

ועוד ועוד

הקטגוריה מה אומרים האיורים? מתייחסת לכל פוסט שיש בו מדרש תמונה

Read Full Post »